אברהם אבישר לוי נ. משרד המשפטים - פרקליטות המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3938/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3938/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון העותר: אברהם אבישר לוי נ ג ד המשיבים: 1. משרד המשפטים - פרקליטות המדינה 2. דוד אפריאט עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אורי קינן בשם המשיב 1: עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט י' עמית: עתירה התוקפת את ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב 2, בעילה של היעדר ראיות מספיקות. 1. במוקד העתירה, תלונה למשטרת ישראל שהגיש העותר ביום 2.8.2012 נגד המשיב 2, בגין תקיפה הגורמת חבלה שלטענתו התרחשה ביום 10.5.2012. העותר טען כי נזקק לטיפול רפואי בעקבות האירוע, והעביר למשטרת ישראל מסמכים רפואיים התומכים לכאורה בטענתו. לשאלת החוקרים, טען העותר כי התעכב בהגשת התלונה בשל חשש לאבד את מקום עבודתו. לאחר שזומן המשיב 2 לחקירה והכחיש את דבר התקיפה, החליטה היחידה החוקרת ביום 29.10.2012 לסגור את תיק החקירה בעילה של היעדר ראיות מספיקות. העותר הגיש ביום 11.4.2013 ערר על החלטה זו למחלקת עררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת העררים), ועררו התקבל במובן זה שהוחלט על ביצוע השלמות חקירה בתיק שכללו גביית הודעות נוספות. ביום 3.12.2014 החליטו גורמי התביעה במשטרת ישראל בשנית לסגור את תיק החקירה בעילה של היעדר ראיות מספיקות. העותר הגיש ערר על החלטה זו ביום 14.5.2015, וזה נדחה ביום 13.4.2016 תוך ציון כי קיים ספק סביר בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין פציעתו של העותר לבין האירוע המתואר בתלונה. העותר פנה למחלקת העררים פעמיים נוספות ונענה כי לא קיימת זכות ערר על החלטה בערר. 2. על כך נסבה העתירה דכאן, שהוגשה כעבור כשנה מהחלטת מחלקת העררים בפרקליטות המדינה. העותר טען בעתירתו כי סיפק ליחידה החוקרת מספר ראיות התומכות בתלונתו, וכי "מעבר למארג הראייתי הקיים אשר לעניות דעתו של העותר די בו כדי להביא להחלטה לפיה יש להגיש כתב אישום כנגד המשיב 2, הרי שעולות תמיהות בכל הנוגע להתנהלותה של המשיבה 1 וכן משטרת ישראל בכל הנוגע לטיפול בתלונתו של העותר". במסגרת זו, טען נגד התמשכות השלמות החקירה ואופן ניהול חקירתו של המשיב 2, ולבסוף רמז כי תיק החקירה נסגר אך בשל מעמדו הבכיר של המשיב 2 בנמל אשדוד. 3. דין העתירה להידחות, משלא מתעוררת עילה להתערבות בית משפט זה. לא אשוב וארחיב בדבר ההלכה הידועה לפיה בית משפט ימעט להתערב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לגורמי האכיפה בסוגיות הנוגעות להליך ההעמדה לדין בכלל ולדיות הראיות בפרט (ראו לדוגמה, בג"ץ 142/14 עמר נ' פרקליטות מחוז ת"א (5.5.2014); ופסקי דיני בבג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.8.2015) ובג"ץ 199/18 בן טובים נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (20.3.2018) פסקה 5 והאסמכתאות שם). המקרה שלפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטות רשויות האכיפה. מעיון בעתירה על נספחיה ובתגובת המשיבה 1, נראה כי האחרונה בחנה באופן יסודי את תלונתו של העותר ואת החומר הראייתי הנוגע לאירוע, ואף נאותה לבחון אותו בשנית לבקשתו של העותר. המשיבה 1 הפעילה את שיקול דעתה המקצועי בהגיעה למסקנה כי לא ניתן לבסס סיכוי סביר להרשעה במקרה דנן, ולא השתכנעתי כי החלטתה לוקה בחוסר סבירות המצדיק את התערבותנו. די בכך כדי לדחות העתירה, ואיני נדרש לטענת השיהוי בהגשת העתירה. אשר לטענתו של העותר בדבר שיקולים זרים בעניינו של המשיב 2, הרי שזו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס, ואין מקום להידרש אליה. 4. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית ללא צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' באייר התשע"ח (‏16.4.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17039380_E09.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il