צבי אברמוב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3932/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערער: צבי אברמוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית משפט המחוזי בבאר שבע מיום 4.6.98 בת.פ. 8096/97 שניתן על ידי כבוד השופט ר' יפה. תאריך הישיבה: ח' באדר התשנ"ט (24.2.99) בשם המערער: עו"ד קאזיס חיים בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור פסק-דין המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ח.פ. 8036/97) בעבירת שוד, בכך שתקף את המתלוננת, קרע מצווארה, תוך שימוש בכוח, שרשרת זהב ונטלה לעצמו; ונדון בגינה לשלוש שנים מאסר לריצוי בפועל ולשניים עשר חדשים מאסר על תנאי. הערעור מכוון כנגד ההרשעה. טענתו של בא כוח המערער היא: כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהרשיע את מרשו על פי עדותה היחידה של המתלוננת, העוסקת בזנות ומכורה לסמים; וזאת, על אף שעדותה שזורה שקרים מהותיים. האזנו בקשב רב לטיעונו של הסניגור המלומד - שעשה כל שניתן היה להיעשות עבור מרשו - ועיינו בנימוקי הערעור המפורטים עד למאוד שהוגשו לנו בכתב; ולאחר שבחנו את הטענות על רקע פרוטוקול הדיון, לא מצאנו עילה המצדיקה את התערבותנו במימצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ובמסקנת ההרשעה אליה הגיע על פיהם. אכן, המתלוננת - העוסקת בזנות - נכשלה במסגרת חקירתה במשטרה באי אמירת אמת, באשר להיכרותה המוקדמת עם המערער ובאשר לאופי מערכת היחסים שהיתה ביניהם, במסגרתה נתנה למערער שירותי מין בשכר; ובית המשפט המחוזי היה ער לעובדה זו. ברם, בעדותה בבית המשפט, הודתה המתלוננת בכך ששיקרה בחקירתה במשטרה בנושאים האמורים; כאשר בכל הקשור לשוד השרשרת, עמדה על גירסתה על אף שהיתה נתונה לחקירה נגדית "נמרצת ומאוד חודרנית ולא נעימה". בית המשפט התרשם, כי בעדותה בפניו אמרה המתלוננת אמת, ומצא לגירסת המתלוננת תמיכה מאמתת בגורמים הבאים: בשקרים המהותיים שבהם נכשל המערער; בסימני תלישת של השרשרת, שנותרו על צווארה של המתלוננת; בהפרכת טענתו של המערער שהמתלוננת איננה עונדת שרשרת זהב על צוארה; ובעדותו של מתדלק בתחנת הדלק הסמוכה למקום האירוע, לפיה ראה אדם עוזב את המקום בריצה כאשר המתלוננת הגיעה אליו וסיפרה לו על תלישת השרשרת מצווארה. בפי הסניגור השגות קשות כנגד ההסתמכות על עדותו של המתדלק; כשהדגש הוא על כך, שבמהלך עדותו נרמז לו שלא ייעשה בה שימוש לצורך הפרעת הדין. ברם, בנסיבות הענין - ובמיוחד לנוכח התרשמותו החיובית של בית המשפט ממהימנות דבריה של המתלוננת - די בגורמים המחזקים האחרים כדי לתמוך בהרשעה; ואין על כן צורך להכריע בהשגות שהעלה הסניגור כנגד ההסתמכות על עדות המתדלק. מאידך גיסא, דחה בית המשפט כבלתי מהימנה לחלוטין את גירסת המערער לפיה: המתלוננת גנבה בליל המקרה סכום של 800 ש"ח מכיס מכנסיו, שעה שקיים עמה יחסי מין בתמורה; ומיהרה להתלונן על כך ששדד אותה, על מנת להקדים "תרופה" לתלונה שתבוא מצידו בענין זה. הרושם שהותירה עדותו של המערער על בית המשפט היה - בסופו של דבר - "עלוב ביותר"; וכאמור - גירסתו נדחתה מכל וכל. לצד טענותיו כנגד מהימנות גירסתה של המתלוננת חזר בפנינו הסניגור על טענת האליבי שהעלה מרשו בבית המשפט המחוזי - במהלך הדיון ולא בתחילתו - לפיה, בשעה שבה נוקבת המתלוננת כשעת תקיפתה על ידו, הוא נעצר ו"נבדק" על ידי שני שוטרים. בדיקת פרוטוקול הדיון מלמדת, כי המתלוננת לא נקבה בעדותה בשעה "בדוקה" אלא בשעה "מוערכת" בלבד; ובכך מאבדת הטענה את משקלה והדיון בה מתייתר. בסופו של דבר, אין מחלוקת בין המערער למתלוננת כי הם נפגשו בליל המקרה; והשאלה שדרשה הכרעה היא, מה קרה באותה פגישה: האם המערער תלש שרשרת זהב מצווארה של המתלוננת וגנב אותה; או שמא המתלוננת גנבה מהמערער 800 ש"ח, בזמן שהעניקה לו שירותי מין. בית המשפט המחוזי נתן אמון בגירסת המתלוננת; ואנו לא מצאנו בטענותיו של הסניגור, כדי להשמיט את הבסיס מתחת למימצא מהימנות זה. לאור של האמור לעיל הערעור נדחה. ניתנה היום, ט' באדר תשנ"ט (24.2.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98039320.H06