סניר זפרני נ. הוועדה לעיון בעונש

פסק-דין בתיק בג"ץ 3927/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3927/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית העותר: סניר זפרני נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה לעיון בעונש 2. הפרקליט הצבאי הראשי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נס בן-נתן בשם המשיבים: עו"ד עמרי אפשטיין פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה הוא החלטת הועדה הצבאית לעיון בעונש (מיום 3.4.12) לדחות את בקשת העותר לקיצור עונשו. העותר מרצה עונש בן 9 שנים על עבירות נשק וסמים וטוען בתמצית, כי החלטת הועדה בעניינו לוקה בחוסר סבירות המחייב את התערבותו של בית המשפט, ביטול ההחלטה ושחרורו המוקדם. רקע עובדתי ב. העותר (יליד 1986) חייל לשעבר בצבא ההגנה לישראל, ביצע בשנת 2006 במהלך שירותו הצבאי עבירות סמים ונשק אשר בגינן הורשע על סמך הודייתו במסגרת הסדר טיעון (הרשעה מיום 10.6.07). כתב האישום כלל שישה אישומים שונים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) חוק העונשין, התשל"ז-1977), של סחר בסם מסוכן ושל שימוש בסם מסוכן (לפי סעיפים 13, 19א, 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973). כמו כן נכללו עבירות של גילוי ידיעות, של הוצאת רכוש מרשות הצבא ושל הוצאת נשק מרשות הצבא (סעיפים 57(2), 77(א)(1), 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 ולפי סעיף 29 לחוק העונשין). בפרשה חמורה זו הורשע העותר בפריצה וגניבה של 41 כלי נשק שונים מנשקיית בסיס (בין היתר, 7 רובי סער מסוג 16-M אליהם מוצמד מטול רימונים מסוג 203-M ו-34 רובי סער נוספים מסוגים שונים). על העותר הושתו העונשים הבאים: 9 שנות מאסר בפועל, עונשי מאסר מותנים, הורדה לדרגת טוראי ופסילת רישיון ל-364 ימים. העותר מרצה מאסרו מיום 2.4.06, ומועד שחרורו המלא יחול ביום 1.4.15; מועד תום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר חל ביום 1.4.12. המסגרת הנורמטיבית ג. הועדה הצבאית לעיון בעונש (להלן הועדה) פועלת מכוח סעיף 509 לחוק השיפוט הצבאי. במסגרת החלטותיה מוסמכת הועדה לשקול שיקולים "אזרחיים" בדומה לועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (ראו בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הועדה לעיון בעונש (לא פורסם)), ובהם אינטרס השיקום של האסיר וסיכויי ההצלחה של ההליך השיקומי, שלום הציבור והאמון במערכת המשפט; זאת לצד שיקולים ייחודיים שהתוותה הפסיקה לועדה, קרי שיקולים "צבאיים" כגון מוראל הצבא, לכידות חברתית, אמון הצבא בחייל, אמון החיילים בינם לבין עצמם וחוסנו של הצבא במובן הרחב (ראו בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721 (1999)). הדיונים בפני הועדה לעיון בעונש ד. עניינו של העותר הובא בפני הועדה ארבע פעמים. בהחלטה מיום 30.11.10 דחתה הועדה את בקשת העותר לקיצור עונשו והטעימה, כי "לאחר שבחנו את כלל ההיבטים דלעיל, והערכנו את הסיכון הגלום משחרורו כעת של האסיר לשלום הציבור ואת סיכויי שיקומו ותיקונו... החלטנו שלא להפחית, לעת הזו, בעונשו של האסיר" (החלטת הועדה מיום 30.11.10, מש/3 לתגובת המשיב). החלטה דומה ניתנה ביום 30.5.11, ובה חזרה הועדה והדגישה את המסוכנות הנשקפת מן העותר. ביום 29.11.11 דנה הועדה פעם נוספת בעניינו של העותר, ובפניה עמדו ידיעות מודיעיניות לא חיוביות בעניינו. הועדה דחתה את בקשתו של העותר לקיצור העונש והטעימה, כי: "אמנם, חוות הדעת אודות התנהגותו של האסיר טובות לאורך זמן; אך לאחר שהתקבל מידע שלילי בעניינו, וננקטו צעדי ענישה [הופסקה עבודתו במפעל והוא הועבר לתקופה מסוימת לאגף המעבר, ללא יציאה לחופשות - א"ר] - ניצל את ההזדמנות הנוספת שניתנה לו ונכון לשלב זה, שב ועלה על פסי התנהגות תקינים. עם זאת, כמובא לעיל, מלבד ההיבט האישי, עלינו לבחון את האינטרס הציבורי הכללי, בהיבט החשש לסיכון שלום הציבור, וזאת בראי העבירות בהן מדובר... לכך מתווספים השיקולים המייחדים את המערכת הצבאית..." (החלטת הועדה מיום 29.11.11, מש/5 לתגובת המשיב). ה. ביום 20.3.12 (עובר לסיום ריצוי שני שלישים מעונשו של העותר) התכנסה הועדה ברביעית בעניינו. בפני הועדה עמדו דו"ח תפקוד מטעם שירות בתי הסוהר ומסמכים נוספים שהגיש העותר, שהופיע בעצמו בפני הועדה. ביום 3.4.12 דחתה הועדה את בקשתו של העותר והטעימה ברוב דעות, בהחלטה מנומקת (נשוא עתירה זו), כי על הועדה לשקול מעבר לנסיבותיו האישיות של העותר ותקנת הפרט, את השיקולים הציבוריים ובתוכם שלום הציבור. עוד הוטעם, כי העותר הורשע בעבירות חמורות ביותר שבבסיסן פגיעה קשה בבטחון המדינה ואזרחיה, במרקם הצבאי ובחוסנו של הצבא. הועדה נתנה דעתה להליך השיקום החיובי שעובר העותר וציינה, בין היתר, דו"ח חיובי של שירות בתי הסוהר ומכתב חיובי מטעם מעסיקו של העותר בעת מאסרו (שאף הציע לעותר עבודה לכשישוחרר ממאסרו) עם זאת קבעה הועדה, כי אין זו העת לשחרור העותר ממאסר. דעת המיעוט סברה, כי אין נשקפת עוד מסוכנות מצד העותר, ונוכח התהליך השיקומי אותו עבר, הגיעה העת להפחית בעונשו. יצוין כי גם בדעת הרוב נכתב, שהנוקטים בה "ערים לתהליך השיקום החיובי שעובר האסיר ומציעים לו שלא ירפו ידיו וימשיך בהליך השיקום אותו הוא עובר בהצלחה יתרה". הוחלט, כי העותר יובא בפני הועדה בהמשך. כנמסר, הוא יובא בפני הועדה פעם נוספת (חמישית) ביום 5.9.12. העתירה ותגובת המשיב ו. נטען בעתירה, כי החלטת הועדה מיום 3.4.12 בלתי סבירה, שכן טעתה מהותית באיזון השיקולים בעניינו של העותר. נטען, כי הועדה נתנה משקל בכורה כמעט בלעדי לשיקולים הצבאיים, ולא ניתן משקל ראוי לשיקולים האזרחיים, אף שנמנו. זאת במיוחד נוכח חלוף תקופת ריצוי 2/3 מעונשו של העותר; חלוף תקופה זו מחייב, לדעת העותר, שינוי בנקודת האיזון בין השיקולים האזרחיים לצבאיים. עוד צוין, כי העותר יוצא במסגרת מאסרו לעבודה מחוץ לכותלי הכלא ללא ליווי, על בסיס יומי, ונוטל חלק פעיל במסגרות השיקום השונות באופן חיובי ויוצא דופן (כעולה לכאורה ממכתבי ההמלצה שהציג). לבסוף צוין, כי העותר עבר את העבירות בעודו צעיר, ולאחר התבגרותו מדובר באזרח חיובי שאין נשקפת ממנו מסוכנות לחברה. ז. על פי החלטה מיום הגשת העתירה, 17.5.12, הוגשה תגובת המשיבים (ביום 14.6.12) ובה נטען בהרחבה, כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת הועדה; הועדה לקחה בחשבון את מכלול השיקולים האזרחיים והצבאיים, ולא נפל כל פגם אחר המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. נטען, כי במסגרת השיקולים האמורים הובאה מסוכנותו של העותר לשלום הציבור, הנלמדת בראש וראשונה מחומרת העבירות בהן הורשע, מנסיבות ביצוען, ומאורך תקופת המאסר שנגזרה עליו. כן נטען, כי הועדה נתנה דעתה לתהליך השיקומי החיובי, אולם עם זאת קבעה במפורש, כי טרם בשלה השעה לשחרורו ממאסר. לצד שיקולים אלה הוסיפה הועדה שיקולים צבאיים ייחודיים, כגון הפגיעה הקשה במשמעת הצבאית. צוין, כי לשיטת המדינה, במעשיו של העותר יש כדי לפגוע באינטרסים הצבאיים, ובגינם ראוי לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם; למשל, הוזכרה הפגיעה במוראל הצבאי ובאמון בין החיילים ובמיוחד החשש מפני השפעה של ממש על הלך הרוחות בצה"ל, המתמודד לאחרונה, באופן מצער, עם עבריינות מסוג זה. הכרעה ח. לאחר העיון בעתירה חוששני, כי אין מקום להיעתר לה - בהיעדר עילה להתערבות. נקודת המוצא היא, כי על אדם לרצות את מלוא עונשו; הגם שקיצור העונש מקובל בהקשרים שונים, אין הוא בחינת זכות קנויה. לועדה הסמכות ושיקול הדעת לאזן בין השיקולים השונים, ואין בית משפט זה שם עצמו בנעליה אלא במקרים חריגים (ראו בג"ץ 2472/10 נוג'ידאת נ' הוועדה לעיון בעונש לפי סעיף 509 לחוק השיפוט הצבאי (לא פורסם)). בין החריגים יירשמו חוסר סבירות והיעדר תשתית ראייתית. אין מקרה זה בא בגדר עילות אלה, ואין הוא מגלם חוסר סבירות המצדיק התערבות. החלטת הועדה נומקה בהרחבה, ובמסגרתה ניתנה הדעת למכלול השיקולים הרלבנטיים; דעת הרוב והמיעוט נחלקו, אמנם, אך הועדה בדעת הרוב שקלה מחד גיסא את אינטרס הפרט וההליך השיקומי שעובר העותר, ומאידך גיסא את המסוכנות הגלומה בעבירות בהן עסקינן והאינטרסים הייחודיים למערכת הצבאית. בסופו של יום, בכל הרצון להמשיך ולעודד את העותר בדרכו, לא מצאתי בטיעוניו עילה המצדיקה התערבותנו. ט. בנימוקי גזר דינו של בית הדין הצבאי (גזר הדין מיום 14.6.07; הנימוקים ניתנו בנפרד) צוין, כי: "עניין לנו באחת מפרשיות גניבת האמל"ח [אמצעי לחימה] והנשק החמורות אותן ידעה מדינת ישראל מאודה... יש לומר בפתח הדברים-העונש, אשר הוצע על ידי הצדדים נוטה מאוד לקולא ביחס לראוי בגין מעשי עבירה כה חמורים... היבטי החומרה המשתקפים ממעשיו של הנאשם ברורים וגלויים... נגנבה כמות אדירה של כלי-נשק, מתוך מגמה ברורה למוכרם לידי עבריינים, אשר ברור לחלוטין, כי מבקשים אותם על-מנת להתנכר לבריאותם ולחייהם של אחרים. אינטרס ההרתעה וההלימה ממין זה מובהקים ודחוקים לקרן זווית את היבטי השיקום ואת הנסיבות האישיות" (עמ' 3-1). דברם אלה עודם מהדהדים; עבירות כגון דא יש בהם חומרה מובנית ומובהקת. מדובר בעבירות המעמידות בסכנה את הסדר הצבאי, ומשפיעות באופן ממשי גם על החברה האזרחית. אותם כלי נשק קטלניים האמורים לשמש כאמצעי ההגנה על אזרחי מדינת ישראל מפני אויביה מחוץ, הופכים לאמצעי מסוכן בידי עבריינים מארגוני הפשיעה מבית, ומופנים נגד החברה בכללותה. אכן, העותר עשה כברת דרך משמעותית בדרך לשיקום וחזרה לחברה. עם זאת, אין לומר כי לא היתה סבירות בשיקולי הועדה בדעת הרוב, שכללו לצד שיקול אחרון זה, את השיקולים הנוספים, שבהם אמון הציבור בצה"ל ובמערכת המשפט, והמשמעת הצבאית. קיומה של דעת מיעוט מצביע על ויכוח חופשי והוגן, אך אין משמעותו כי דעת הרוב אינה סבירה. י. לעניין זה יש להוסיף, כי אמנם, כפי שטען העותר, התנהגותו תקינה בעת האחרונה, אולם בעבר נזקפו לחובתו מספר עבירות משמעת (בשנים 2007-2006), ובשנת 2011 היה מעורב באירוע שבגינו הופסקה עבודתו והוא נענש (ראו מעלה). עוד יצוין, כי במהלך השנים האחרונות התקבלו מספר ידיעות מודיעיניות שהיו לנגד עיני הגורמים. במצב דברים זה ניכר, כי לא רק שיקולים צבאיים ייחודיים עמדו בבסיס החלטת הועדה. מכל מקום, אין מדובר כאן בנקודת איזון שונה או ייחודית שאינה סבירה, אלא בהפעלת שיקול דעת במסגרת סמכותה של הועדה; אין הויכוח הלגיטימי לגבי "השורה התחתונה" של שיקול דעת זה מצדיק התערבותנו. י"א. סוף דבר, במכלול דברים אלה, החלטת הועדה שלא לקצר את עונשו של העותר אינה חורגת ממתחם הסבירות. אומר עם זאת, כי צוהר ההזדמנות של העותר לקיצור עונשו לא ננעל, וכאמור עניינו יובא פעם נוספת בפני הועדה בעתיד הקרוב מאוד (5.9.12); שם יישקלו שוב כל השיקולים, בלא שנביע דעה. איננו נעתרים איפוא לעתירה. ניתנה היום י"ג באב תשע"ב (1.8.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12039270_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il