אלמנך צאגיה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3924/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3924/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אלמנך צאגיה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק פ 40333/03 ביום 8.3.05 (מפי השופט דוד רוזן) תאריך הישיבה: כ"ד באייר תשס"ו (22.5.06) בשם המערער: עו"ד קובי בן שעיה בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ג'ודי באומץ פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. המערער הואשם בכך שבעקבות ויכוח בינו לבין המתלונן, בשעה שישבו בבית קפה, בעניין הגעתם של קרובי משפחה של המערער לבית הקפה, שהתפתח לויכוח קולני ואחר כך לקריעת חולצתו של המתלונן בידי המערער, הלך המערער לביתו וכעבור זמן מה הופיע מול המתלונן ובידו אקדח (שהיה ברשותו ברישיון). המערער ירה במתלונן יריה לחזהו במרחק 3 מטרים. המתלונן נאבק עם המערער והתפתח תגרה. כתוצאה מן הירי נגרמו למתלונן פצע ירי ופצע יציאה והוכנס נקז לחזהו. העבירה בה הואשם המערער היתה חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). ב. נוהלו ראיות. המחלוקת לא היתה על עצם הירי אלא על הרקע לו, והמערער ביקש להרחיק עצמו מן המריבה עם המתלונן; בית המשפט קמא (השופט רוזן) דחה את גרסתו. בסופו של יום, כפי שכותב בית המשפט, ניטשה המחלוקת בשאלה באיזו עבירה יש להרשיע את המערער. בית המשפט הרשיעו על פי כתב האישום. בעקבות זאת גזר בית המשפט את הדין, תוך ששקל את נסיבות העבירה מזה ואת רקעו של המערער מזה, והטיל עונש שעיקרו הרתעת הרבים: 7 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל. ג. (1) הערעור מופנה כלפי חומרת העונש, והסניגור המלומד טען כי לא ניתן משקל ראוי לאישיותו של המערער, הסובל כנטען מפיגור שכלי, אף שיכול הוא להבחין בין מותר לאסור; עוד נטען, כי המתלונן הוא שנתן את הטון באירוע, וגם נזקו לא היה רב כנמסר. צוין גם, כי לא נוכו ימי המעצר הממשי – 46 במספר – מעונשו של המערער. (2) עוד טען הסניגור, כי יש ליתן לשיקום משקל, לא רק להרתעה, וכי נסיבות חייו של המערער הן של עולה מאתיופיה שמשפחתו עברה קשיי קליטה ומצוקה, והתנהגותו בכלא מופתית. (3) באת כוח המדינה הסכימה לניכוי ימי המעצר, אך לגוף הערעור הטעימה כי העונש שנגזר במאסר בפועל, הוא רבע מזה הקבוע בחוק לצד העבירה בה הורשע המערער (עשרים שנה). עוד טענה, כי בגלל ריב של חילופי מלים ירה המערער במתלונן כדי לגרום לו לחבלה חמורה, ואך בנס לא נהרג המתלונן. ולבסוף, לשיטת המדינה אין המערער סובל מפיגור ואף לא מבעיות פסיכיאטריות, והוא בעל אינטליגנציה טובה. ד. עיינו בתסקירי שירות המבחן. המערער עלה מאתיופיה ב-2001, לא למד באופן מסודר ולא שירת בצה"ל, ועד לביצוע העבירה עבד כמאבטח (דבר האומר דרשני כשלעצמו בנסיבות, ועוד נשוב לכך). נמצא לימים כי המערער הוא גם אב לבת, אך ללא קשר עמה או עם אמה. מתסקירים מעדכנים עלה, כי תפקודו של המערער בכלא חיובי, תוך התמדה בעבודה והתנהגות ללא דופי. ה. (1) לאחר העיון, נוכח חומרת העבירה, אין בידינו להיעתר לערעור, בעיקר מנימוקי בית המשפט קמא. (2) בין השאר כתב בית המשפט: "תמונת האירוע שנצטיירה באולם בית המשפט בלתי נתפסת. הצרה, שלא מדובר באירוע חריג שאינו מוכר במקומותינו. בשנים האחרונות למדנו להכיר שימוש חריף ומהיר בכלי נשק. מחיר חיי אדם קל. אנשים משתמשים בנשקם קרים וחמים כנגד בני אדם אחרים כאילו היה אלה "מטרות דמות" במגרש משחקים וירטואלי. הגדרות נפרצו והדם נשפך. בית המשפט מצווה ליתן יד לסכירת נתיב פציעה והרג . . . ידע כל איש ואשה, כי שימוש בנשק קר או חם ישימו במהרה מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות . . . ". ועוד ציטט בית המשפט את פסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (טרם פורסם) בדבר "חובה המוטלת עלינו, על בית המשפט, להעלות תרומה למלחמה קשה זו . . . חברתנו הפכה להיות חברה אלימה. תרומתו של בית המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. . .". באותו מקרה נעשה שימוש ברימון. (3) במקרה דנא ירה המערער בזולתו במכוון, בשל סכסוך של מה בכך; "מה-בכך" היא כמעט לשון המעטה בנסיבות אלה. כסדום היינו, לעמורה דמינו. ראשי הממשל, ראשי התביעה הכללית, ראשי המשטרה ובתי המשפט מכבירים בכאב דברים על הצורך להיאבק באלימות, אך השוקת שבורה והדברים נותרים כחרס הנשבר. מה ניתן לעשות כדי לשרש את תרבות אנשים חטאים שצמחה בקרבנו, שהסכין הנשלפת וגם הנשק החם הם בני בית בה? אמנם אודה, כי נטייתי הבסיסית הכמעט "גנטית" מקדמת דנא וגם כיום, היא לכיוון של מאמץ לשיקום עבריינים; מי שצלח שיקומו יועיל לחברה ולעצמו, ויחסוך לציבור נזקי עבירות להוצאות של מאסרים לעתיד. ואולם, במה דברים אמורים, בימים כתיקונם, אך משנקלענו לימות מלחמה - והמאבק באלימות אין מנוס מהגדרתו כמלחמה, כפיקוח נפש, נפשות הרבים הנדקרים, הנורים והנהרגים, ואין אלה מלים רמות בעלמא - צריך שתקבל זו עדיפות ובמקרים הראויים, בתבונה ובשים שכל, תדחה מפניה שיקולים אחרים. אני אומר דברים אלה בצער. אם אין ההרתעה עד כה מצליחה די הצורך, אולי ייצא קולה של הגישה המחמירה למרחוק כך שתהא שדרכה תצלח יותר. אך גם עד אז, למצער יש להרחיק עברייני אלימות ככל הניתן מן הרבים, מן היכולת לפגוע בזולת על-ידי אלימות. לכן אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא. בדומה בהקשר אחר של אלימות ראו ע"פ 2163/05 אלייב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). (4) אוסיף, כי בית המשפט קמא ציין שאת המערער שלפנינו לא ראה כעבריין אלים טיפוסי אלא כ"דמות של צעיר, שקט, המבקש להשתייך לחברה, כאזרח מן השורה". לכן הדגיש את הרתעת הרבים ולא את גמול היחיד. ואולם, לדידי גם גמול היחיד רלבנטי במקרה דנא: יתכן שביסודו המערער אינו עבריין ואינו אלים. אני רוצה לצאת מהנחה זו. אך הוא נטל את אקדחו, שניתן לו כמאבטח, וירה בזולת בשל לא כלום. לא אכחד: גם גמול ממלא תפקיד; גם לתסמונת "הדם החם", במקרה זה ובאחרים, יש מחיר. כאן יש לומר, כי שלא כטענת הסניגור המלומד, הקביעה הפסיכיאטרית והאבחנתית אינה של פיגור המערער ואדרבה. (5) ועם זאת, נוכח התנהגותו הטובה של המערער בכלא, כעולה מן התסקיר, דבר שראוי לציינו, מבקש אני לקוות כי יתמיד בכך, ומן הסתם יישקל הדבר לזכותו במועד המתאים. כמובן אין בידי להביע דעה ספציפית על כך, והדבר יהא מסור בבוא העת לנוגעים בדבר. (6) בטרם סיום, אציע כי הפרקליטות תבדוק כיצד מי שלא שירת בצה"ל ושנטען לגביו - אף כי חוות הדעת אינן כאלה - שהוא סובל מליקויים בתחום המנטלי, נעשה מאבטח וניתן בידו נשק. (7) אין בידינו איפוא להיעתר לערעור. עם זאת ינוכו בהסכמה 46 ימי מעצר מן העונש שנגזר על המערער. ניתנה היום,כ"ד באייר תשס"ו (22.5.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05039240_T01.doc לח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il