פלונית נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3964/00 ע"פ 3920/00 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' ריבלין המערערת בע"פ 3964/00: המערערת בע"פ 3920/00: חסוס - מריה בת מורנו פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.4.00 בת"פ 40454/99 שניתן על ידי כבוד השופט א' א' לוי בשם המערערת בע"פ 3964/00: עו"ד דינה ילוז בשם המערערת בע"פ 3920/00: עו"ד ירון דוד בשם המשיבה: עו"ד קורצברג רושינק מתורגמן: יחזקאל גרינברג פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. לפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על הכרעת-הדין וגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' א' לוי), שהרשיע את המערערות בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), יבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א) + (ג) רישא לפקודה. על כל אחת מהנאשמות נגזרו שש שנות מאסר, בניכוי ימי מעצרן, וכן שנת מאסר על תנאי, שיופעל אם תעבורנה, תוך שלוש שנים מיום שחרורן, עבירה מסוג פשע. כן קבע בית-המשפט, על-פי סמכותו מכוח סעיף 36א(ב) לפקודה, כי המערערות הן סוחרות סמים, והורה על חילוט סכומי הכסף שנתפסו בחזקתן בעת שהגיעו לישראל. תמצית העובדות 2. עיקרי העובדות לא היו שנויות במחלוקת ובהתבסס עליהן טענו המערערות להגנת "הכורח". בית המשפט המחוזי ציין כי בא כוח המדינה "החליט לצמצם את הדיון ולהתרכז בשאלה אחת, לאמור, האם התשתית העובדתית שהובאה מפיהן של הנאשמות עצמן מבססת את טענת ה'כורח'". לפיכך, יצא בית המשפט לצורך הדיון מהנחה לפיה התשתית העובדתית היא בעיקרה גרסת המערערות. גרסה זו סוכמה על ידי בית המשפט והיא בתמצית כדלקמן: המערערות הן תושבות קולומביה. האחת אם לשני ילדים קטינים שכלכלה גם את אביה וחמותה והשניה אם לילד שפרנסתו עליה. מצבן הכלכלי של השתיים היה קשה והמערערת 1 ביקשה להשיג הלוואה מאדם שהוצג לפניה. הובהר לה כי תמורת ההלוואה נדרשת היא להעביר בתוך גופה סם בכמות גדולה לארץ אחרת. המערערת 1 גייסה למשימה את המערערת 2 שגם היא אם לילד שהיתה נתונה בקשיים כלכליים. נערכה פגישה בין המלווה לבין השתיים והן הסכימו למשימה. נרכשו עבורן כרטיסי טיסה. הן בלעו את הסם, התייצבו בשדה התעופה, החמיצו את הטיסה ונשארו ללון שם על מנת לחכות לטיסה הבאה. בשלב זה נתקפו השתים חרטה, אולם המלווה, ממנו ביקשו להימנע מלבצע את המשימה, הבהיר להן כי בני משפחותיהן יפגעו אם לא תעמודנה בהתחייבותן. לאור המצב בקולומביה, בה נוהגים מלווים בקשיחות עם לווים שאינם ממלאים את התחייבויותיהם ולאור העדר עזרה מצד משטרת קולומביה במצבים כאלה, המשיכו המערערות בשליחותן מבלי להודיע לאיש על הסם שבגופן, גם לא בשדה התעופה בישראל וגם לא בהמשך הדרך. בהגיען לתל-אביב אמור היה להגיע אדם לקחת את הסם, אך המשטרה הקדימה אותו, עצרה את המערערות ותפסה את הסם שהיה ברשותן, למעלה מ-1.5 ק"ג קוקאין. חלק מהסם הספיקו המערערת לפלוט קודם לבוא השוטרים והטמינוהו בתקרת החדר מבלי ליידע על כך את השוטרים שפרצו לחדר. עיקרי הכרעת הדין וגזר הדין של בית-המשפט קמא 3. המערערות טענו בבית-משפט קמא להגנת הכורח לפי סעיף 34יב לחוק העונשין. הדיון בבית-המשפט קמא התמקד בשאלה אחת והיא, האם התשתית העובדתית שהובאה מפי הנאשמות עצמן, מבססת את הגנת הכורח. בית-המשפט קמא ענה לשאלה זו בשלילה, משום שלא נתקיימו רכיבי הגנת הכורח. בית-המשפט קבע כממצא עובדתי, כי לולא נעצרו הנאשמות, היו הן משלימות את משימתן, מעבירות את הסם ליעדו וכי כך התכוונו לעשות. עוד קבע בית-המשפט כי השתיים קבלו על עצמן את המשימה מפאת מצבן הכלכלי וכי מצוקה כלכלית ותהיה קשה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש פטור מאחריות פלילית. עוד קבע, כי מקבלתן על עצמן את משימת הובלת הסם עד להחמצת הטיסה הראשונה והבעת הרצון מצידן לסגת מן המשימה, לא השמיע המלווה כלפי המערערות איומים כלשהם. בית המשפט היה מוכן להניח כי פנייה למשטרה בקולומביה היתה כרוכה בסכנה לא פחותה מזו שנבעה מהמלווה עצמו וזאת על רקע החשש שחלק מאנשי המשטרה שם פועלים או נתונים לאיומיהם של אלה העוסקים בסחר בסם מסוכן. עם זאת, הוסיף וקבע כי המערערות לא פנו לאנשי המשטרה בנמל התעופה בישראל, לא גילו לאזנם את דבר מצוקתן והובלת הסם על ידן, אף שאלה חקרו אותן וחיפשו בכליהן. הן לא בדקו את האפשרות שמשטרת ישראל, בסיוע גורמים דוגמת נציגי משרד החוץ בקולומביה או האינטרפול, יבטיחו את שלומן ואת שלום בני משפחותיהן. המערערות לא עשו מאמץ כלשהו כדי לברר, האם הנחתן כי גם בישראל יש בפנייה למשטרה משום הסתכנות, נכונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההסבר לאי פנייתן למשטרה בארץ, הינו הסבר קלוש שאולתר לצורך המשפט. גם את טענת החרטה דחה בית המשפט, לא רק משום שהיא יוחדה בחוק העונשין למשדל ולמסייע אלא משום שלגופו של עניין עומדת הגנה זו למי שמנע את העבירה או את השלמתה או הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה ועשה למטרה זו כמיטב יכולתו. לא כך המערערות. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הגנת הכורח אינה חלה, גם משום תחולת הסייג להגנת הכורח שהוא ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה", הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק. כשעמדו המערערות ליטול את ההלוואה מהמלווה ידעו הן כי מרגע שתתננה את הסכמתן להוביל את הסם לא תוכלנה עוד לסגת מהסכמתן, כיוון שידעו לפני נתינת הסכמתן, כי נושים בארצן נוהגים ביד קשה בחייבים שאינם מקיימים את התחייבויותיהם ובבני משפחותיהם. לפיכך, נמנות המערערות על מי ש"היה מודע ... לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו כי הוא עלול לעשותו במצב זה", ובכל-זאת "העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב", כלשון סעיף 34יד(א) לחוק, והגנת הכורח אינה חלה עליהן. לעניין העונש קבע בית-המשפט, כי הוא מודע לכך שהמערערות נוצלו על ידי סוחרי סמים, אולם מי שנותן את ידו להרחבת מעגל הסמים, גם אם נסיבותיו קשות, עתיד לשלם על כך בשלילת חירותו לזמן ממושך. טענות הצדדים 4. המערערות שבות וטוענות בפנינו כי עומדת להן הגנת ה'כורח' שבסעיף 34יב לחוק העונשין וכי אין להחיל עליהן את הסייג להגנת ה'כורח', של "כניסה למצב בהתנהגות פסולה" הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק. שתי טענות אלה הועלו בבית-משפט קמא ונדחו על ידו. בפנינו מוסיפות המערערות ומעלות טענה חדשה שלא הועלתה ולא נידונה בבית-משפט קמא. על-פי טענה זו, חל עליהן החריג לסייג הקבוע בסעיף 34יד(א). חריג זה מקנה להן, לשיטתן, את הגנת הכורח גם אם נכנסו למצב בהתנהגות פסולה ובלבד שמעשה העבירה נעשה ל"הצלת אינטרס הזולת". את ערעורן על גזר-הדין תומכות המערערות בטענות בדבר המצב הקשה שהביאן לפנות למלווה לקבלת הלוואה; בדבר חרטתן ונסיונותיהן - שלא צלחו - להימנע מעשיית העבירה; ובדבר טיבו הקשה במיוחד של מאסרן בישראל, כזרות שאינן דוברות את שפת הארץ ואינן מכירות בה איש. לטענתן, הן עצמן קרבנות של קרטלי הסמים, והשתת העונש הכבד עליהן, במקום על ראשי הקרטל, שמעבר להישג-ידן של הרשויות, אינה צודקת. המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומאמצת את מסקנתו כי לא עומדת למערערות הגנת הכורח וכי חל עליהן הסייג של "כניסה למצב בהתנהגות פסולה". כן מתמקדת היא בשאלת חלות החריג לסייג שבסעיף 34יד(א) סיפא, שעלתה לדיון לראשונה לפני בית-משפט זה. לטענתה, יש לפרש את החריג לסייג כך שרק "אדם שיַראה כי כדי להציל מלכתחילה אינטרס של הזולת הוא נכנס ל"מצב דברים", תוך שהיה מודע כי הוא עלול לבצע עבירה בהמשך, ולאחר מכן אכן ביצע (בתנאי כורח או צורך) את העבירה כדי להציל את אינטרס הזולת, הרי שתעמוד לו ההגנה על-אף שנכנס לאותו "מצב דברים" מרצון". המערערות לא נכנסו למצב מלכתחילה כדי להציל אינטרס של הזולת משום שכשנכנסו למצב של ביצוע העבירה עשו כן בהתנהגות נשלטת ופסולה מבלי שאינטרס של זולת כלשהו עמד להיפגע. אשר לגזר-הדין טוענת המשיבה כי העונש נוטה לקולא, בהתחשב בכמות הגדולה של הסם ובהיות המערערות חוליה בשרשרת יבוא סמים קשים בכמויות מסיביות למדינת ישראל. זאת במיוחד בהתחשב בנזקים העצומים הצפויים למספר גדול של קורבנות פוטנציאליים של צריכת הסמים. דיון הגנת הכורח 5. מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי המערערות אינן זכאיות ליהנות מהגנת ה'כורח' המופיעה בסעיף 34יב לחוק: 34יב. כורח לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך. הפסיקה ראתה סעיף זה כמורכב משלושה רכיבים, החייבים להתקיים כדי שההגנה תחול: רכיב ה"איום המוחשי", רכיב ה"פגיעה החמורה" ורכיב ה"אונס". על-מנת שרכיב ה"איום המוחשי" יתקיים, נדרש "כי הסכנה הנשקפת מהאיום תהיה מוחשית, דהיינו שיידע המאוים כי האיום הוא של ממש, ואת שצפוי לו אם לא ייכנע לאיום, ועקב כך אנוס היה לעשות את המעשה" (ע"פ 7085/93 נפז בן כאמל נג'אר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221 (להלן: פרשת נג'אר), 232). אשר לרכיב "האיום המוחשי" ראוי להעיר כי בדין שקדם לחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן: תיקון 39) נדרש כי הסכנה הנשקפת מהאיום תהיה מיידית. לכאורה אין סעיף 34יב לחוק, מכיל את רכיב המיידיות. שאלה היא, אם נעלמה דרישה זו כליל (ראו ע"פ 2130/95 פאטמה בשיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 456 (להלן: פרשת בשיר), 468; ע"פ 3596/93 מחמוד אבו סרור נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 481 (להלן: פרשת אבו סרור), 487 ו-493). רכיב נוסף של הגנת הכורח דורש, כי הפגיעה הצפויה תהיה "פגיעה חמורה" בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, של המאוים או של זולתו. באשר לרכיב ה"אונס", נפסק כי "המדובר בעשיית מעשה במצב של "חוסר ברירה", לאמור: במצב שבו על המאויים לבחור, בין עשיית המעשה הנדרש - נושא האיום - בו במקום, לבין מימוש האיום" (פרשת בשיר, בעמ' 467) וכי "אם קיימת בפני המאויים אלטרנטיבה שלישית, לסכל את האיום, אין הוא נכנס לגדרה של ההגנה" (פרשת נג'אר, בעמ' 232). במקביל לרכיבי הגנת הכורח חלה גם הדרישה הקבועה בסעיף 34טז לחוק, כי המעשה שנעשה תחת כורח יהיה סביר, בנסיבות העניין, לשם מניעת הפגיעה (ראה פרשת בשיר, בעמ' 467-8; פרשת אבו סרור, בעמ' 487 ו-492; וכן ע"פ 1520/97 מוריס חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, 352-3, והאסמכתא שם). 6. אשר לשלב הראשון של גיוסן של המערערות להובלת הסם והסכמתן להובילו, קבע בית-המשפט קמא כי לא הופנו כלפי המערערות איומים כלשהם כאשר קבלו הן על עצמן את משימת הובלת הסמים ארצה. הסיבה להסכמתן לביצוע משימה זו היתה תועלת כספית על רקע של מצוקה כלכלית. בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב. המסקנה המשפטית העולה מעובדה זו היא כי המערערות אינן יכולות ליהנות מהגנת הכורח, משום שמצוקה כלכלית – ותהא קשה ככל שתהא- אינה יכולה להקים את ההגנה, באשר היא אינה מהווה ואינה יוצרת "איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו", כלשון סעיף 34יב לחוק. מכאן, שלא מתקיים רכיב ה"איום המוחשי" שהוא אחד מרכיבי הגנת הכורח. מצב משפטי בו כל אדם הנתון במצוקה כלכלית יוכל לטעון לתחולת הגנת הכורח על עבירה שביצע עקב המצוקה בה היה נתון, אינו מתקבל על הדעת. בבית משפט קמא ובפנינו העלו המערערות טענות בדבר הבנתן את המשימה בפניה עמדו, באופן שונה מאשר העברת סמים קשים מקולומביה לישראל, בסברן כי מדובר בעבודה בזנות וכי יש בידן להתחרט בהמשך הדרך ולחזור בהן מן המשימה. בית משפט קמא לא קיבל טענות אלה, הוא דחה אותן בהסתמך על עדות המערערות הנוגדת טענות אלה. כן קבע הוא – ושוב על סמך עדותן של המערערות – כי הן ידעו, בקבלן על עצמן את המשימה, כי לא תוכלנה לחזור בהן ממנה. לפיכך סבר בית המשפט כי אין בטענות האמורות כדי לסייע למערערות. עוד הוסיף כי דווקא בשל העובדות להן היו המערערות מודעות "מותר היה לתהות מדוע נטלו עליהן ובידיעה מראש של הסכנה את המשא הכבד של הובלת סמים". לעניין זה, ההסבר של מצוקה כלכלית נדחה על-ידי בית-המשפט. עמדותיו וקביעותיו אלה של בית המשפט מקובלות עלי. 7. השלב השני במסכת האירועים התרחש בשדה התעופה, לאחר שהשתיים בלעו את הסם כדי להובילו ארצה וטיסתן התעכבה. בשלב זה הביעו השתיים – לטענתן - חרטה וניסו לחזור בהן מהמשימה, אלא שהמלווה לא איפשר להן לעשות כן והפנה כלפיהן איומים על שלום בני משפחותיהן. לפיכך נאלצו הן – לטענתן - להמשיך במשימה ולהעביר את הסם ארצה. מכאן טענתן כי בכך נתקיים רכיב האונס הדרוש לצורך הגנת הכורח והן זכאיות להגנה זו. כשלעצמי, ספק בעיני אם האיום עליו העידו המערערות היה מוחשי במידה הדרושה ואם לא היה זה איום עתידי, כללי ומעורפל. על איום דומה אמר בית-משפט זה, מפי השופט גולדברג: "אף אם חששו המערערים כי אם לא ייענו לדרישת המבוקשים, הידועים כאלימים, יבולע להם או לבני משפחותיהם... איום לעתיד, אף אם ניתן להכיר בו במסגרת הגנת הכורח, חייב הוא להעמיד את המאויים בפני סכנה מוחשית בעתיד, ולא די בחשש לסכנה באופן כללי" (פרשת נג'אר, בעמ' 233, מול האות א). בית-המשפט קמא קבע כי גם רכיב ה"אונס" של הגנת הכורח לא התקיים, משום שבפני המערערות עמדה ברירה נוספת, לבד מביצוע העבירות מחד והיחשפות לסכנה מוחשית של פגיעה חמורה בבני משפחותיהן מאידך: הן יכלו לפנות, בהגיען ארצה, למשטרת ישראל, לגלות את דבר הובלת הסם ולבקש את עזרת המשטרה בהגנה על בני משפחותיהן בקולומביה מפני מימוש איומיו של המלווה. בית-המשפט קבע, כי בהתקיים "אלטרנטיבה שלישית" כזו, לא תחול הגנת הכורח. כנגד קביעה זו משיגות המערערות, הטוענות כי האפשרות לפנות למשטרת ישראל לא היוותה "אלטרנטיבה שלישית": לדבריהן, אין זה ברור כלל כי משטרת ישראל יכולה היתה להביא לידי כך שסוחרי הסם לא יפגעו במשפחותיהן בקולומביה. כן קינן בלבן חשש שמא נגועה משטרת ישראל בנגע השחיתות שפשה במשטרה בקולומביה. לפיכך מבקשות המערערות, כי נתערב בקביעה זו של בית-המשפט קמא. אין מקום להתערבותנו בה. בית-המשפט ראה בהסבר המערערות לאי-פנייתן למשטרת ישראל תירוץ חלש ומאולתר ולא נתן לו משקל. בטענה לפיה לא היה לאל ידה של משטרת ישראל לעזור, ראה בית המשפט השערה ספקולטיבית נעדרת בסיס ראייתי. לעניין אי-תחולת הגנת הכורח כאשר קיימת בפני מבצע העבירה ברירה נוספת – פניה למשטרה - מלבד ביצוע העבירה מחד ונשיאה בסיכון התממשות האיום מאידך, אמר בית-משפט זה בפרשת נג'אר דברים היפים לענייננו: "לפי קביעותיו של בית-משפט קמא נקרו בפני המערערים לאחר שעברו לישראל הזדמנויות להסגיר את המבוקשים לשלטונות או לברוח מהם והם לא נצלו פתחי מילוט אלה" (שם, בעמ' 233, מול האות ב; ראו גם פרשת אבו סרור, בעמ' 486-7; ע"פ 250/84 דן הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 832; ע"פ 558/73 חקק נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 596, 600.) 8. המערערת 1 מוסיפה וטוענת, כי אי-הפנייה למשטרת ישראל מאז הגעתה ארצה אינה רלבנטית לשאלת תחולת הגנת הכורח, שכן עם ההגעה לישראל הושלם ביצוע העבירות. אין הדבר כך. אילו לאחר הגעתן ארצה היו המערערות פונות למשטרה, מגלות את אזנה בדבר הובלת הסם על ידן והבאתו לישראל ומוסרות אותו לידי השלטונות, היתה השלמת העבירה נמנעת. הן לא עשו כן ואי-פנייתן למשטרה היא עובדה רלבנטית הן לשאלת השלמת ביצוע העבירות והן לשאלת החלת הגנת הכורח, שלגביה קבע בית-המשפט כי אין היא עומדת להן. גם בטענתה של המערערת 1 לפיה היות שביצעה את העבירות תחת איום שהופעל עליה בשדה התעופה, ניתן להרשיעה לכל היותר בקשירת קשר לביצוע העבירות, דבר שהתרחש בשלב בו נתנה הסכמתה המקורית להובלת הסמים, אין ממש. זאת משום שלאור הקביעה, כפי שיפורט להלן, לפיה סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה" חל בעניינן של שתי המערערות, אין הן נהנות מהגנת הכורח. מן האמור לעיל עולה כי לא נתקיימו רכיבי הגנת 'הכורח' שבסעיף 34יב לחוק או חלק מהם ודי בכך על מנת לדחות את ערעורן של המערערות ואם לא די באלה הרי שהמערערות איבדו את הגנת הכורח גם משום שחל עליהן סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה" הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק, הקובע כי הגנת הכורח לא תחול בהתקיים התנאים הקבועים באותו סעיף. סייג הכניסה למצב בהתנהגות פסולה 9. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערות נכנסו למעשה הפלילי מרצון. זו אף היתה עמדת הסנגורים עליה הצהירו בפני בית המשפט. וכך אומר בית המשפט: "לאור גרסתן של הנאשמות, טענו באי-כוחן כי אף שהן נכנסו למעשה הפלילי מרצון, חל מפנה בעמדתן לפני הטיסה לישראל...". לפיכך, שאלת הכניסה למצב מרצון בהתנהגות נשלטת ופסולה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, על-אף נסיונותיהן של המערערות לסתור עובדה זו בטיעוניהן בפנינו. הסייג להגנת ה'כורח' הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק הוחק במסגרת תיקון 39. הסייג מסייג את הגנת הכורח ומספר הגנות אחרות וקובע לאמור: 34יד. כניסה למצב בהתנהגות פסולה (א) הוראות סעיפים... 34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שעניינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף... 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת. נוסח סעיף זה בחוק זהה לענייננו, לנוסחו בהצעת התיקון לחוק (הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992 (להלן: הצעת החוק)). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי בהתקיים שלושה תנאים לא תחול הגנת הכורח. התנאים הם: (א) התנהגותו המוקדמת של העושה - ה"כניסה למצב" - צריכה להיות מרצון, כלומר התנהגות תוך אפשרות בחירה גם בהימנעות ממנה; (ב) ההתנהגות המוקדמת צריכה להיות פסולה במהותה, ועל העושה להיות מודע למשמעות ערכית זו של התנהגותו, בטרם ביצע אותה; (ג) די בכך שאדם מן הישוב יכול היה בנסיבות העניין, בטרם הבחירה להיכנס למצב, לצפות את עשיית המעשה האסור. 10. המערערות טענו בבית משפט קמא וחזרו וטענו בפנינו כי כבר בשלב הראשון היו הן במצב של כורח ולא נכנסו לתוכו בהתנהגות נשלטת ופסולה. אין ממש בטענות אלה. מקובלות עלי קביעות בית-המשפט קמא לפיהן חל בענייננו סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה". המערערות נכנסו מרצון למצב הכורח בהסכימן לקבל על עצמן את משימת הובלת הסמים לישראל מטעמים כלכליים וקיבלו על עצמן את המשימה למרות שעמדה בפניהן אפשרות הבחירה להימנע ממנה. המערערות היו מודעות למשמעות הערכית של התנהגותן הפסולה, בהבינן כי העברת סמים מקולומביה למדינה אחרת פסולה במהותה מכל וכל ומהוה עבירה. לפיכך בלעו השתיים את הסם לשם העברתו ארצה. הסכמה זו מהווה התנהגות פסולה אם לא עבירה פלילית ממש. על אף שדי בכך שאדם מן הישוב יכול היה בנסיבות העניין לצפות את עשיית המעשה האסור, המערערות לא זו בלבד שצפו את עשיית המעשה האסור, אלא שמלכתחילה היה זה אותו המעשה האסור שקבלו על עצמן לעשות מרצון. למעשה, לקו המערערות בהתנהגות פסולה פעמיים: פעם אחת כאשר הסכימו להוביל סמים ונכנסו למעשה הפלילי מרצון ופעם נוספת כאשר לא ניצלו את ההזדמנות שקמה להן, בהגיען לישראל, לחמוק מן הברירה הקשה ולצאת ממצב הכורח על-ידי פניה למשטרה. מן האמור עולה כי ניתן לקבוע שהמערערות נכנסו למצב בהתנהגות נשלטת ופסולה וככל שהדבר נוגע לרישא של סעיף 34יד(א), ניטלת מהן הגנת הכורח, גם אילו עמדו בתנאיה מלכתחילה. חריג "הצלת אינטרס הזולת" 11. באמור לעיל לא תמה מלאכתנו, משום שסעיף 34יד(א) סיפא לחוק, כולל חריג לסייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה", הקובע: "ובלבד שעניינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף... 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת". מהוראה זו עולה כי הסייג להגנת הכורח, שהוא "כניסה למצב בהתנהגות פסולה", לא יחול כאשר עניינו של המעשה שנעשה במצב הכורח היה "הצלת אינטרס הזולת". חריג זה אמור, לכאורה, להחזיר את הגנת הכורח על כנה גם על מי שנכנס למצב בהתנהגות פסולה, אם ביצע את העבירה להצלת אינטרס הזולת. לטענת המערערות, ביצעו הן את העבירות בהן הורשעו, כדי למנוע את מימוש איומי המלווה לפגוע בבני משפחותיהן. לפיכך, לדבריהן, יחול החריג, הסייג לא יחול והגנת ה'כורח' תחזור על כנה. האמנם? הטענה בדבר תחולת חריג "הצלת אינטרס הזולת" בענייננו לא הועלתה בבית-משפט קמא, שמטעם זה, לא דן בו. החריג, שלא פורש עד כה בפסיקה, מציב בעיה פרשנית לא פשוטה. המערערות מבקשות לפרש את החריג כקובע כי מקום שאדם נכנס למצב הכורח בהתנהגות פסולה והסייג שולל ממנו את הגנת הכורח, הרי אם ביצע את העבירה לשם הצלת אינטרס הזולת, יחול החריג, לא יחול הסייג ותחול הגנת הכורח. פרשנות זו של החריג מצמצמת צמצום משמעותי את תחום-תחולתו של הסייג, ומרחיבה את תחום-תחולת הגנת הכורח, עד כי הסייג חדל מלהיות אפקטיבי. עלינו לצאת, איפוא, למסע פרשני, ולתור אחר פרשנות של החריג על-פי תכליתו, שאינה מרחיבה את קבוצת הנהנים מהגנת הכורח באורח בלתי-ראוי, מחד ואינה נוטלת מן החריג את כוחו במקרים חריגים מתאימים, מאידך. 12. פנייה להיסטוריה החקיקתית מלמדת כי הדרך להוספת החריג היתה רצופת לבטים. במהלך השנים מאז חקיקת חוק העונשין ב-1977 הוצעו הצעות שונות לתיקון חלקו הכללי של החוק. הצעת המלומדים ש"ז פלר ומ' קרמניצר הפכה לבסוף, בתיקונים, להצעת החוק, ובתיקונים נוספים, לתיקון 39 לחוק. סעיפים 34יב ו-34יד מהווים חלק מתיקון זה. מעיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 34יד(א) עולות עמדות שונות בדבר נחיצותו ומשמעותו של חריג "הצלת אינטרס הזולת" לסייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה". בנוסחו המקורי של חוק העונשין מ-1977 לא הופיע החריג. בהצעת ועדת המומחים בראשות הנשיא אגרנט ("הצעת חלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר", משפטים י' (תש"ם) 203 (להלן: הצעת ועדת אגרנט), 227), נכללים בין השאר סייגים לאחריות פלילית של "כורח כפייה" ו"כורח נסיבות". בהתקיים איזה מן הסייגים לא יישא אדם באחריות פלילית על מעשה שעשה. באותה הצעה נכללת הוראה (סעיף 39 להצעה) הדומה לסעיף 34יד(א) לחוק דהיום. עניינה של הוראה זו בסייג של כניסה למצב מרצון ובחריג לסייג של עשיית מעשה כדי למנוע מן הזולת פגיעה "כאמור שם", קרי, כאמור בין השאר בהוראה שעניינה כורח. באשר לחריג זה, נאמר בדברי ההסבר להצעת הועדה, כי ההגבלה שבו, "המתייחסת למעשה המונע פגיעה בזולת, באה להבהיר: אדם המביא את עצמו למצב כדי למנוע פגיעה מזולתו יש לו לכאורה סיבה סבירה להיכנס למצב, ודוקטרינת הכניסה למצב מרצון אינה חלה ממילא. הדגשת החריג באה כדי למנוע ספקות וכדי לעודד אדם לפעול למען זולתו ללא חשש". גישה זו רואה בחריג הוראה מבהירה גרידא, והיא ממקמת את מניעת הפגיעה בזולת בשלב של הכניסה למצב, היינו, הכניסה למצב היא על מנת למנוע פגיעה בזולת. החריג הושמט לחלוטין מהצעה משנת 1984 (ש"ז פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים", משפטים יד 127, 210). ההשמטה לא היתה מקרית. בדברי ההסבר להצעה נאמר, כי: "אין מקום לפטור אותו [את מבצע העבירה] מן האחריות ליצירת המצב המסוכן והנובע ממנה. אדרבה, החשיפה לאחריות במקרה כאמור עשויה רק לתרום לכך שהאדם ייזהר משנה זהירות מפני העמדה בסכנה של אינטרסים לגיטימיים של הזולת". ההצעה המתוקנת משנת 1987 (ש"ז פלר ומ' קרמניצר "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש - שינויים מוצעים על-ידי המחברים", משפטים יז 392, 405-406) שבה ואימצה את החריג לסייג לעניין הגנות הצורך והכורח. הטעם לכך היה, כי "הצלת אינטרס הזולת" איננה צריכה להימנע על-ידי כך שהאדם הביא בהתנהגותו המודעת את המצב בו נאלץ לבצע את המעשה. גם בהצעת החוק ובתיקון 39 עצמו, כפי שנחקק, שב החריג והופיע, כאשר בנוסח החוק צומצם היקף תחולתו להגנות הצורך והכורח בלבד. בדברי ההסבר לסעיף 50 להצעת החוק נאמר, כי במקרה שבו פעל העושה בבצעו את העבירה "למען הצלת אינטרס לגיטימי של אחר", לא יחול הסייג, גם כאשר העושה נהג "לפחות ברשלנות לגבי הנולד, כשתרם להיווצרות המצב המסוכן... שאם לא כן היה אינטרס לגיטימי זה טעון הפקרה". לעמדות השונות שהובעו בהקשר לחריג ראה גם: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 376-377, 467-470, 484, 487; י' קדמי על הדין בפלילים - עדכון והשלמה (תשנ"ה) 121-123, 128, 130; ד' נתניהו "כניסה למצב בהתנהגות פסולה" פלילים ג' (תשנ"ג-1992) 233, 236. 13. ברור, כי תכליתו הכללית של החריג לסייג היא, תמרוץ אנשים המבצעים עבירות במצבי כורח– אף אם נכנסו למצב בהתנהגות נשלטת ופסולה - להציל אינטרסים לגיטימיים של הזולת. השאלה היא, היכן יש להעביר את הגבול בין עבירות שבוצעו בתנאי כורח שמבצעיהן ישאו באחריות פלילית על ביצוען משום שנכנסו למצב הכורח בהתנהגות פסולה, לבין עבירות כאלה שמבצעיהן לא ישאו באחריות פלילית על ביצוען אף שנכנסו למצב הכורח בהתנהגות פסולה וזאת משום שבביצוע העבירה פעלו להצלת אינטרס הזולת? העמדה לה טוענות המערערות, לפיה אדם המקבל על עצמו מרצון לבצע עבירה ובמהלך ביצועה נוצר מצב של כורח אותו צפה או היה עליו לצפות ובסופו של דבר המשיך בביצוע העבירה כדי להגן על אינטרס הזולת, נהנה מהגנת הכורח, מוקשית בעיני. ומדוע? משום שפרשנות כזו של החריג הופכת את הסייג לנטול-משמעות. הסייג מניח שהגנת הכורח, בהתקיים תנאיה, היתה חלה אלמלא נכנס העושה למצב בהתנהגות נשלטת ופסולה. בהתבסס על הנחה זו, הוא קובע כי ההגנה לא תחול על מי שנכנס למצב כאמור. לפיכך, הפעלת החריג כאשר העבריין מבצע את העבירה להצלת אינטרס הזולת, נוטלת מהסייג את משמעותו ואת תכליתו. זאת ועוד, הפעלה כזו, נותנת למי שנכנס למצב מרצון הגנה טובה יותר מהגנת הכורח, משום שהחריג, לפי נוסחו, אינו מעמיד שום תנאים לתחולתו פרט לפעולה להצלת אינטרס הזולת, בעוד אשר הגנת הכורח דורשת התקיימות תנאים מעבר לכך. אין זה מתקבל על הדעת כי מי שנכנס למצב בחטא ייהנה מגישה סלחנית יותר לעניין הפליליות שבמעשה שעשה, ממי שמלכתחילה היה נתון במצב של כורח ולא נכנס אליו במודע ובהתנהגות נשלטת ופסולה. 14. גם טעמי מדיניות כלליים עומדים בעוכריה של הפרשנות שהציעו המערערות. הסדר לפיו מי שנכנס במודע ובהתנהגות נשלטת ופסולה למצב של כורח וביצע עבירה פלילית במצב זה שאת ביצועה צפה או היה עליו לצפות, ישוחרר מאחריות פלילית לעבירה שביצע, רק משום שביצע אותה להצלת אינטרס הזולת, אינו הסדר הולם וראוי. זאת לזכור, כי סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה" חל רק כאשר המבצע יכול היה לבחור שלא להיכנס למצב; כאשר היה מודע לפסלותה של הכניסה למצב; וכאשר אדם מן היישוב היה צופה, עובר לכניסה למצב, את עשיית המעשה האסור. למצב כזה יפים דברי פרופ' קרמניצר, "דווקא בגלל אחריותו של העושה בשלב הראשון להיווצרות המצב של השלב השני, הרי מוצדק לייחס לו אחריות כמעט מלאה גם על התנהגותו בשלב השני... במילים אחרות, מבחינה מוסרית מוצדק למנוע ממנו לטעון כי היה נטול כשרות פלילית או שליטה או שפעל בתנאים של סייג, אף כי אלה היו אכן פני הדברים, משום שהוא הביא מצב זה על ראשו" (מ' קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג(1) 109, 126). ועוד כדבריו בהקשר אחר, דברים היפים לענייננו: "כאשר אנשים מתחילים בביצוע עבירה, הם יוצרים סיכון משותף שהם נוטלים על עצמם, שתבוצענה על-ידי מי מהם... עבירות נוספות. זה סיכון חמור, שכן ניתן לראות בתחילת הביצוע שחרור של כוחות המבטאים את הרצון להביא את העבירה – מושא התכנית לכלל הגשמה, ויהי מה... רצון זה נובע בחלקו מן האינסטינקט לשימור עצמי" (שם, בעמ' 121). 15. ראוי שאצביע על קשיים פרשניים נוספים שמעמיד החריג לסייג, שלא כולם משליכים על ענייננו ועם זאת יש בהם כדי להמחיש בעייתיות העולה מן החריג ומנוסחו. ראשית, על-מנת שהגנת הכורח תחול, נדרש כי האינטרסים שהועמדו בסכנה על-ידי האיום יהיו אחד או יותר מאלה: חייו, חירותו, גופו ורכושו של המאויים או של זולתו. החריג, לעומת זאת, מעמיד דרישה מקלה במידה משמעותית מזו הנדרשת לשם תחולת הגנת הכורח. הדרישה היא "הצלת אינטרס הזולת" – כל אינטרס, ללא אבחנה. כמו כן, אין מופיעה בחריג דרישה לקיום סכנה מוחשית של פגיעה חמורה באותו אינטרס. אין דרישה לקיום איום מוחשי וגם לא לקיום מצב של אונס. כל אלה נדרשים לשם תחולת הגנת הכורח עצמה. שנית, הצלת אינטרס הזולת כמסירה אחריות פלילית, הוציאה מתוכה את הצלתו של אינטרס של מבצע העבירה. עמדה זו משמעה כי הגנה על האינטרס העצמי לגיטימית פחות מהגנה על אינטרס הזולת. ספק אם יש הצדקה לעמדה זו, מה עוד שאינה מוצאת ביטוי בהגנת הכורח עצמה, המשחררת מאחריות פלילית את מי שביצע עבירה תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית למבצע העבירה עצמו או לזולתו. יש בכך משום יצירת העדר קוהרנטיות בין שני סעיפים מאותו סוג, בחוק הפלילי. שלישית, ספק אם שלילת אחריותם הפלילית של אנשים שביצעו עבירות במצב אליו נכנסו מרצון וביודעין, אם עשו זאת להצלת אינטרס הזולת, היא דרך ראויה לעודד רוח התנדבות ואלטרואיזם. שאלה היא, אם עידוד כזה הוא מתפקידו של המשפט הפלילי. המשפט הפלילי מציב רף מינימלי של התנהגות נסבלת, ומתמרץ בני-אדם לעמוד ברף זה על-ידי השתת מחיר כבד על סטייה הימנו. הפרשנות שניתנה לחריג על-ידי המערערות מכרסמת ברף זה ומתירה התנהגות אותה רואה המשפט הפלילי, עקרונית, כבלתי-נסבלת. רביעית, נוסחו ה"רזה" של החריג מספק חסינות מאחריות פלילית לקבוצה רבת-היקף של עבריינים, הנכנסים מלכתחילה בהתנהגות פסולה ונשלטת למצב בו יבצעו עבירות כדי להגן על אינטרס כלשהו של הזולת ופוגעים חמורות באינטרסים של הקורבנות הפוטנציאליים. עבריינים רבים מבצעים את פעולותיהם הנפשעות בהתקיים איום על אינטרס כלשהו של זולת כלשהו. חמישית, האיום על הזולת, שבכדי למנוע את מימושו מבצע העושה, הנתון במצב הכורח, את מעשהו, מכוון בדרך-כלל כלפי אנשים שלעושה יש עניין מיוחד בשלומם ובהגנה על האינטרסים שלהם מפני פגיעה, דוגמת בני משפחתו. נראה כי כדי להגן על האינטרסים של אנשים אלה, אין צורך להתיר לאדם להיכנס למצב בהתנהגות נשלטת ופסולה ואחר כך לבצע – במצב של כורח - עבירות הפוגעות באינטרסים של קורבנות פוטנציאליים ושל הציבור בכללותו. 16. אין בקשיים האמורים כדי לפטור אותנו מלפרש את החריג בכלים הפרשניים הנקוטים בידינו וליתן לו את המשמעות הנכונה והראויה בעינינו. שומה עלינו לתור אחר פרשנות שתהא אפשרית מבחינת נוסח הסעיף ולשונו וראויה ונכונה מבחינת תכליתו ותכליתם של דיני העונשין. נראה לי כי, הפרשנות שתשיג תכלית זו היא הפרשנות לפיה על מנת שיחול החריג והגנת הכורח תשוב על מכונה, נדרש, כי עצם הכניסה למצב תיעשה למטרת הצלת אינטרס הזולת ולא די בכך שרק בסופה של דרך תתקיים מטרה זו. רק כאשר כך הוא, יזכה מבצע העבירה להגנת הכורח, אף שנכנס למצב הכורח בהתנהגות נשלטת ופסולה ואדם מן הישוב יכול היה, עובר לכניסה למצב, לצפות כי משיכנס למצב יאולץ לבצע את העבירה. נראה כי תפיסה דומה נלמדת מהצעת ועדת אגרנט שקבעה לעניין החריג כי ההגבלה, "המתייחסת למעשה המונע פגיעה בזולת, באה להבהיר: אדם המביא את עצמו למצב כדי למנוע פגיעה מזולתו יש לו לכאורה סיבה סבירה להיכנס למצב, ודוקטרינת הכניסה למצב מרצון אינה חלה ממילא. הדגשת החריג באה כדי למנוע ספקות וכדי לעודד אדם לפעול למען זולתו ללא חשש" (שם, בעמ' 227). לאמור, כי אם עצם הכניסה למצב הכורח נעשתה למטרת הצלת אינטרס הזולת, הרי שלכאורה לא נכנס העושה למצב בהתנהגות פסולה. מוטיבציית הצלת אינטרס הזולת שבבסיס הכניסה למצב הכורח מוציאה את אלמנט הפסלות שבכניסה למצב. 17. זאת ועוד, החריג יחול רק במקרים בהם חוסים מעשיו של עובר-העבירה להצלת אינטרס הזולת, תחת תנאי הגנת הכורח. שאם לא תאמר כן, יהיה מצבו של מי שנכנס למצב הכורח במודע ובהתנהגות נשלטת ופסולה, טוב יותר ממצבו של מי שביצע את מעשה העבירה במצב של כורח שלא נכנס אליו מרצון. מצב כזה איננו ראוי ואיננו סביר. פרשנות זו הולמת את המבנה הנורמטיבי ההגיוני של סעיפים 34יב ו-34יד(א) לחוק: מי שמתקיימים בו תנאי סעיף 34יב יזכה להגנת הכורח. מי שמתקיימים בו תנאי סעיף 34יד(א) רישא שוב לא יזכה להגנת הכורח, שכן נכנס למצב במודע ובהתנהגות נשלטת ופסולה. רק מי שנכנס למצב כאמור, למען הצלת אינטרס הזולת ובעודו במצב ביצע את העבירה תחת תנאי הגנת הכורח, ייהנה מהגנת הכורח בכפוף למבחני המידתיות והסבירות הנדרשות בכל מקרה. החריג יחול רק כאשר הפגיעה באינטרס הזולת שגרם מבצע העבירה, קטנה מן הפגיעה באינטרס הזולת שלשם מניעתה נכנס העבריין למצב הכורח. המדובר בנגזרת של עקרון המידתיות, שמכוחו יש לאזן בין האינטרס החברתי באכיפת הדין הפלילי ומניעת ביצוע עבירות, לבין אינטרס הזולת שנפגע על-ידי העבירה, לבין אינטרס הזולת שעמד בסיכון ושאפשרות הפגיעה בו נמנעה על-ידי ביצוע העבירה. יש להקפיד גם על מילוי הדרישה הקבועה בסעיף 34טז לחוק, כי המעשה שנעשה תחת כורח יהיה סביר, בנסיבות העניין, לשם מניעת הפגיעה באינטרס הזולת. מן הכלל אל הפרט 18. מכאן לשאלה, האם החריג חל בענייננן של המערערות שבפנינו. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. בית-המשפט קמא קבע, כאמור, כי מצוקה כלכלית ולא איומים כלשהם, היתה המניע להסכמתן של המערערות להוביל סמים. הסכמה זו היוותה את כניסתן, במודע ובהתנהגות נשלטת ופסולה, למצב הכורח שבו ביצעו, לגרסתן שלהן, את העבירות. משכך, לא נכנסו המערערות למצב הכורח "להצלת אינטרס הזולת" והחריג אינו חל עליהן. הכרעה אחרת היתה יוצרת סתירה פנימית: המערערות, שלא הורשו ליהנות מהגנת הכורח משום שלא קיימו את התנאים לתחולתה הקבועים בסעיף 34יב, היו נהנות ממנה בכל-זאת, משום שנוסף לאי-קיום התנאים הנ"ל עוד הגדילו לעשות ונכנסו למצב בהתנהגות מודעת, נשלטת ופסולה ובהיותן במצב, ביצעו את העבירה להצלת אינטרס הזולת. המסקנה היא, כי אין להחיל את חריג "הצלת אינטרס הזולת" במקרה שלפנינו. לכן, קם סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה" ומונע, גם הוא, מן המערערות לחסות בצילה של הגנת הכורח. התוצאה היא, כי הן נושאות באחריות פלילית לעבירות שביצעו. מעבר לכל זאת יש לציין כי ספק אם החריג חל על מעשי המערערות. זאת, גם מהטעם שהסייג והחריג מדברים בכניסה בהתנהגות נשלטת ופסולה למצב בו ייווצר מצב של כורח שיביא לביצוע עבירה, מחד ובעשיית מעשה העבירה מתוך אותו מצב, מאידך, כשני אלמנטים נפרדים לגמרי. במקרה שלפנינו, היוותה הכניסה למצב האמור – ההסכמה להוביל סמים– את קשירת הקשר לביצוע פשע, שבוצע בהמשך. נראה כי גם מטעם זה, אין בחריג כדי לעזור למערערות. העונש 19. המערערות מעלות טענות באשר לעונש שגזר עליהן בית-המשפט קמא. אין מקום לטענות אלה. עוד בע"פ 226/89 דרגליו זפה נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 660, נאמר כי: על נגע הסמים המכלה כל חלקה טובה בקרב רבים, גם בארץ, אין צורך להרחיב את הדיבור. ככל שחשוב לפגוע ישירות בספקי הסם ובמפיציו, לא פחות חשוב מכך להרתיע מפני יבואו לארץ אפילו יבוא זה מתבצע על ידי בלדרים "תמימים", המתפתים להצעות מפתות לרווחים קלים. ככל שיוחמרו העונשים על בלדרים אלה, כך יש סיכוי שתפחת להיטותם להיענות לאותן הצעות. עונשים קלים המוטלים על אזרחים זרים, שאינם בוחלים בהפצת הנגע המסוכן בארץ תמורת בצע כסף, עלולים לעודד אחרים ורבים לעשות כן. מן הראוי שידעו גם במדינות שמעבר לים, שעונש חמור מצפה לכל מי הנותן ידו לביצועה של עבירה חמורה ומסכנת זו, ולא תופגן כלפיהם כל גישה סלחנית. בע"פ 417/88 חוסין מוחמד חוואג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(3), 1270, נדון ערעור על חומרת העונש שנגזר על אדם, שייבא ארצה 200 גרם הירואין בלבד, לעומת למעלה מקילו וחצי קוקאין שייבאו המערערות בפנינו. באותו מקרה נגזרו על המערער, בין השאר, 10 שנות מאסר בפועל, לעומת שש שנות מאסר בפועל במקרה שבפנינו. זאת אף שהמערער שם סבל ממחלות שונות, דבר שלא נטען בענייננו. בית-המשפט העליון (הנשיא שמגר) דחה את הערעור, באמרו: לעונש לגופו, הרי אין ספק שעונש המאסר של 10 שנים הוא עונש כבד. אולם, ציינו בעבר מספר פעמים כי בעבירות הקשורות בסמים מסוכנים וקטלנים, כגון הירואין, יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים אשר מתקרבים במידה משמעותית למקסימום הקבוע בחוק. על ידי השגת 200 גרם הירואין המיועד להפצה יוצרים סיכון רב לבריאותם של רבים המכורים לסם, ורק נקיטת עמדה מחמירה על ידי בתי המשפט יכולה ליצור מחסום כלשהו בפני ההפצה של הסם המסוכן האמור. העמדה שהובעה בפסקי-דין אלה מקובלת עלי. לפיכך, אין מקום להתערבותנו בעונש שנגזר על המערערות. עובדת היותן זרות, שאינן דוברות את השפה העברית ואין להן ידיד בארץ, תעשה, ללא ספק, את הכליאה לקשה במיוחד עבורן. עם זאת, אין בידינו להושיען על-ידי המתקת העונש. זו דרכו האכזרית של סחר הסמים הבינלאומי, המגייס לעבודת הבלדרות המסוכנת אנשים תמימי-מראה, הנתונים בנסיבות אישיות קשות. על מערכת אכיפת החוק להרתיע על-ידי ענישה נוקשה ומחמירה גם אנשים דוגמת המערערות, המהווים במובן מסוים קורבנות של סוחרי הסם בעצמם, וזאת בכדי לשים מכשול בדרכו של נגע הסמים ולהגן על המדינה מפני גורמי הפשע הבינלאומי. אשר על כן, הערעורים על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין נדחים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ט' בשבט תשס"ג (12.1.03) המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00039200_J01.doc