מוחמד חטאב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3919/99 ע"פ 4430/99 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן המערער בע"פ 3919/99 והמשיב בע"פ 4430/99: מוחמד חטאב נגד המערערת בתיק 4430/99 והמשיבה בתיק 3919: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.5.99 בת.פ. 271/98 שניתן על ידי כבוד השופטים ג' גינת ע' חבש, י' צבן תאריך הישיבה: כ"א באב תשנ"ט (3.8.99) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן בשם המשיבה: עו"ד דלית גילה בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' קדמי: 1. פתח דבר המערער בע"פ 3919/99 (להלן: המערער) - הנאשם עפ"י כתב האישום - הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 271/98) בעבירות של כליאת שוא ומעשה סדום - החדרת איבר מין לפה - שביצע במתלוננת, שבאה למסעדה שבבעלותו על מנת לקבל תדריך לקראת התחלת עבודתה שם כמלצרית. בשל הרשעתו נדון המערער לעשרים וארבעה חדשים מאסר, מתוכם שנים עשר חדשים לריצוי בפועל ושנים עשר חדשים על תנאי. המערער משיג כנגד הרשעתו ולחילופין כנגד חומרת העונש שנגזר עליו; ואילו המדינה מערערת בע"פ 4430/99 כנגד קולת העונש. 2. הערעור כנגד ההרשעה א. בכתב האישום - שנוסח על בסיס ההודעה שמסרה המתלוננת בחקירתה במשטרה - מיוחסים למערער, לצד כליאת השוא במסעדה, שני מעשי סדום שביצע במתלוננת בזה אחר זה, האחד אנאלי והשני אוראלי; שניהם בניגוד להסכמתה של המתלוננת כאשר המעשה האנאלי בוצע על רקע של איום בסכין. בעדותה חזרה המתלוננת על הגירסה האמורה של כליאתה במסעדה וביצוע שני מעשי הסדום בגופה. ברם, על רקע חקירתה הנגדית של המתלוננת, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין לתת אמון בגירסת המתלוננת בדבר ביצוע המעשה האנאלי אגב איום בסכין, פילג את עדותה בהתאם והרשיע את המערער בביצוע המעשה האוראלי ללא שימוש בסכין או בחפץ מאיים אחר. טענת ב"כ המערער היא, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר פילג כאמור את עדות המתלוננת; וזאת הן בשל עצמת הסתירות והפירכות שהביאו לדחיית אותו חלק מעדותה שהתיחס למעשה האנאלי ולשימוש בסכין, והן בשל כך שהמדובר בהתרחשות אחת שאינה ניתנת לפילוג. לשיטתו של ב"כ המערער, משנמצא כי המתלוננת מסרה עדות כוזבת בדבר ביצוע המעשה האנאלי והשימוש בסכין, נשמט הבסיס מתחת לאמינות גירסתה כולה; ומן הדין היה לזכות את המערער מכל אשמה ולא לצמצם את ההרשעה למעשה האוראלי ולכליאה במסעדה לצרכי ביצועו בלבד. ב. לא אוכל לקבל טיעון זה. המערער הודה - בחקירתו ובעדותו - בביצוע מעשה אוראלי במתלוננת, בהזדמנות נושא האישום; כאשר התבטאויותיו בעדותו (עמ' 49) - במסגרתה סיפר כי בשעת המעשה לפת את ראשה של המתלוננת - ובעימות המוקלט שקיימה עמו המתלוננת (ת5/) במסגרתו הודה בשימוש ב"חצי כח", מלמדות בעליל שהמעשה האוראלי נעשה בניגוד להסכמתה של המתלוננת. ולא למיותר יהיה לצטט כאן בהקשר זה את הקטע הבא מהעימות המוקלט: יבגניה: "אז בשביל מה כוח"? והוא השיב: "תראי, יש דקה שבן אדם כמו לא נורמלי... המערער:"באותו יום זה היה, קוקו קוראים לזה, משוגע לא נורמלי" יבגניה: "זה אי אפשר. זה אי אפשר. נו אז מה אתה עשה. המערער: אז עשיתי. סליחה אני אומר לך זה היה חמש דקות, לא נורמלי זה אי איפשר לא לחכות לא אני לא יודע מה קרה, וזהו." ההודייה בביצוע המעשה האוראלי והמסקנה המתחייבת מן הדברים שאמר המערער בעדותו ובעימות המוקלט בדבר השימוש בכח מצידו, אינן מותירות מקום לספק שהמתלוננת לא שיקרה בעדותה בענין זה; ודי בכך כדי להתיר קבלת חלק זה מעדותה כמהימן. בעדותה מדברת המתלוננת בשני אירועים עוקבים עצמאיים; כאשר דחיית אירוע אחד כבלתי מהימן, אינה מחייבת גם את דחיית האירוע השני מטעם זה. קבלת עדותה של המתלוננת בקשר לאירוע האוראלי - כמתחייב מהודיית המערער כאמור - אינה מבטאת "פילוג" של עדות ארוע אחת, אלא "פיצול" העדות לשתי יחידות ארוע וקבלת אחת מהן בשלמותה. ג. במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לסמוך הרשעה בביצוע המעשה האוראלי על עדותה של המתלוננת, ככל שהיא העולה כאמור בקנה אחד עם גירסת המערער; וזאת על אף דחיית עדותה בקשר למעשה האנאלי כבלתי אמינה. בחקירתה ובעדותה סיפרה המתלוננת כי המערער נעל את דלתות המסעדה לפני שביצע בה את המעשה האוראלי. נעילת הדלתות מהווה חלק בלתי נפרד מביצוע המעשה האוראלי; שהרי הדעת אינה סובלת את עשיית המעשה כאשר זר יכול להיכנס למסעדה. במצב דברים כזה, קבלת גירסת המתלוננת בדבר הארוע האוראלי, כוללת גם את קבלת טענתה שהמערער נעל תחילה את דלתות המסעדה. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 3. הערעור כנגד מידת העונש כאמור, המערער טוען גם כנגד חומרת העונש, כשהוא סומך בעיקר על עברו הנקי, גילו (54) והעיקר - על העובדה שיש לו שני בנים עיוורים מלידה, שהוא משמש להם לא רק מפרנס ומטפל אלא גם "עיניים". בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי, המליץ שירות המבחן על עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות; והסניגור מבקש מאתנו לאמץ המלצה זו. מאידך גיסא, טוענת המדינה, כי אין בעונש שנגזר במקרה זה כדי ליתן ביטוי לחומרה היתירה המאפיינת את התנהגותו של המערער, אשר כפה עצמו על המתלוננת, כשהוא מנצל את מעמדו כמעסיקה. עמדת המדינה מקובלת עלינו. המעשה שעשה המערער מכוער ומשפיל מאין כמוהו, הגם שלא לווה באלימות גסה. המתלוננת, עולה חדשה שהעברית אינה שגורה בפיה, באה למסעדה של המערער כדי לבקש עבודה. הוא השאיר אותה במסעדה לאחר שהמועמדות האחרות לעבודה הלכו, סגר דלתות וחלונות וניצל את מעמדו ואת המצב, שבו המתלוננת היתה בעמדה נחותה כמבקשת עבודה, לסיפוק יצרו המיני. טיבה ועוצמתה של הפגיעה שנפגעה המתלוננת מהתנהגותו של המערער מחייבת תגובה עונשית הולמת, אשר יהא בה כדי להרתיע מפני מעשים של ניצול חולשתן של נשים במצבה של המתלוננת. אנו מקבלים, איפוא, את ערעור המדינה בענין העונש; וממילא דוחים את ערעורו של המערער בהקשר זה. עם זאת, בבואנו להחמיר את עונשו של המערער, לא נמצה עמו - כמנהגנו - את הדין ונסתפק בהחמרה מתונה יחסית. אנו גוזרים על המערער, במקום העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, ארבע שנים מאסר, מהן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי. ניתן היום, ה' באלול תשנ"ט (17.8.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99039190.H05