שדה ואח' נ' אייסמן פרקליט המדינה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3918/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. דוד שדה 2. ספר נסרייב נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד עמית אייסמן, פרקליט המדינה 2. פרקליטות מחוז תל אביב עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר 1: עו"ד מוטי אזולאי בשם העותר 2: עו"ד אדם אבישר פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו, שהוגשה על-ידי שני נאשמים בפלילים שמשפטם מתנהל, מכוונת לקבלת סעדים שעניינם אופן ניהול התיק על-ידי הפרקליטות. נקדים ונאמר, כי אנו סבורים שדין העתירה להידחות על הסף. 2. העותרים שבפנינו הם שניים מן הנאשמים בת"פ 5797-12-22 המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתמצית, כתב האישום המתוקן שהוגש נגדם ביום 5.1.2023 נסב על אירוע שבמהלכו הם, יחד עם מעורב נוסף, תקפו אדם בעיר אור יהודה, כשהם חמושים באקדחים. כתוצאה מכך נגרמו לאותו אדם פציעות וחבלות חמורות, והוא נזקק לניתוחים ולאשפוז בבית החולים. בגין המעשים המתוארים מייחס כתב האישום המתוקן לעותרים, בין היתר, עבירה של סחיטה בכוח. עיון בתיק במערכת "נט המשפט" מעלה כי בשלב זה, בשל תיקון כתב האישום בשנית ובשל דחיות שהתבקשו על-ידי באי-כוחם של העותרים והנאשם הנוסף, טרם ניתן מענה לכתב האישום. 3. בעיקרו של דבר, הסעדים המבוקשים בעתירה הם העברת ניהולו של ההליך הפלילי נגד העותרים מפרקליטות מחוז תל-אביב לפרקליטות במחוז אחר. בכלל זה, העותרים טוענים כי יש להורות על עריכת בחינה נוספת של ההחלטה להגיש כתב אישום נגדם, ושל סוג העבירות שיוחסו להם במסגרתו, על-ידי פרקליט ממחוז אחר. בהקשר זה, העותרים מוסיפים וטוענים כי חומר הראיות שנאסף בעניינם אינו מניח בסיס מספיק לייחס להם עבירה של סחיטה בכוח, וכי עבירה זו יוחסה להם אך ורק לצורך הפללת הנאשם הנוסף בעבירה זו, תוך שימוש בסעיף 34א לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העותרים טוענים עוד כי הפרקליטה המנהלת את התיק התבטאה בעבר באופן שממנו ניתן להסיק כי היא מעוניינת להרשיע את הנאשם הנוסף "בכל מחיר", וכי הם "נפלו קרבן למלחמתה" בו. העותרים סבורים, כי התנהלות רשויות התביעה בניסוח כתב האישום נגדם היא שרירותית ופסולה. 4. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה הוא רחב, והתערבות בו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם ההחלטות שהתקבלו לוקות בחוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי (ראו: בג"ץ 4825/22 הייב נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקה 5 (17.7.2022); בג"ץ 4333/22 טוויל נ' ראש הממשלה, פסקה 16 (18.7.2022)). כלל זה חל אף ביתר שאת בכל הנוגע להחלטות רשויות התביעה באשר לאופי העבירות שיש לייחס לנאשם בכתב האישום שהוגש נגדו, הנגזרות ממהותן ועוצמתן של הראיות שנאספו בחקירת המשטרה (ראו: בג"ץ 8814/18 אמסלם שלו נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019); בג"ץ 1228/22 ‏עטאללה נ' פרקליט המדינה, פסקה 12 (13.3.2022)). העותרים העלו טענות שונות, אך לא הניחו בסיס ראשוני שיצדיק דיון בהן במסגרת ההליך דנן. 5. למותר לציין, כין אין מקום לכך שנידרש כאן לעומקה של השאלה האם הוצגו די ראיות לצורך הרשעת נאשם בעבירה זו או אחרת, שעה שההליך הפלילי בעניינו תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת. כל טענותיהם של העותרים שמורות להם לצורך העלאתן בהליך הפלילי. אין לאפשר את עקיפתם של סדרי הדין הקבועים בחוק על-ידי הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק (ראו, בין היתר: בג"ץ 1699/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.6.2020); בג"ץ 393/21 ‏פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (15.3.2021)). 6. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בסיון התשפ"ג (‏24.5.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23039180_A01.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il