ד"ר יאלי הרן נ. ועדת העררים הצבאית לפי צו בדבר ועדות עררים (איו"ש)

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3915/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. ד"ר יאלי הרן 2. ד"ר משה וינברג 3. ד"ר יואל קלמס 4. גדעון הרן 5. תמר ריינר 6. מלכה ליננברג 7. מ.ו. השקעות בע"מ נגד המשיבים: 1. ועדת העררים הצבאית לפי צו בדבר ועדות עררים (איו"ש), מס' 172, התשכ"ח-1967 2. נגידת ועדת העררים באזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד שמעון קדוש בשם המשיבים: עו"ד יעל מורג יקו-אל פסק-דין השופטת רות רונן: העתירה שלפנינו מכוונת נגד שלוש החלטות של המשיבה 1, ועדת העררים הצבאית (להלן: ועדת העררים או הוועדה), אשר ניתנו ביחס לשלושה הליכי ערר הנוגעים למקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון (להלן: המקרקעין). בראשית הדברים יצוין כי במרוצת השנים התנהלו ביחס למקרקעין הליכים משפטיים רבים וסבוכים שראשיתם בשנת 1996. עניינם של הליכים אלה, בין היתר, בהפקעת חלק מהמקרקעין לצורך הקמת בריכת מים. השתלשלות האירועים בנושא כבר נפרסה לא אחת בפסקי הדין השונים, ולכן אין טעם לחזור על הדברים שאינם דרושים להכרעה בענייננו (ראו למשל: רע"א 6684/13 הרן נ' מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה (6.7.2014); רע"א 3220/15 הרן נ' מדינת ישראל היועץ המשפטי לממשלה (9.12.2015)). נתמקד אפוא בהליכי הערר נושא העתירה דנן. ( - ) ההליך הראשון – עניינו בשאלת גובה פיצויי הפקעה לו זכאים העותרים 6-1 בגין הפקעת חלק מהמקרקעין (להלן: ערר 1946/22). בהליך זה הסכימו הצדדים על מינוי שמאי שיגיש חוות דעת אשר תכריע ותחייב את הצדדים לצורך קביעת גובה הפיצוי (להלן: חוות הדעת). ברם, לאחר הגשת חוות הדעת, הגישו העותרים 6-1 בקשה להורות על תיקונה (להלן: בקשת התיקון). זאת, לטענתם מן הטעם כי נמצאו בה ליקויים מהותיים. לצד האמור, הם הגישו ארבע בקשות נוספות בעניין. בהחלטה נושא העתירה, דחתה ועדת העררים את בקשת התיקון, בציינה כי כאשר הצדדים קבעו כי מדובר בחוות דעת מחייבת; ובהיעדר הסכמה על אופן תקיפתה – הנטייה תהיה לראותה כסופית ומכרעת. מכל מקום, קבעה הוועדה כי במקרה דנן לא הוכחה כל עילה להתערבות; והיא הורתה על חיוב העותרים 6-1 בהוצאות בסך 10,000 ש"ח (להלן: ההחלטה הראשונה). ( - ) ההליך השני – עניינו בהשגת העותרים על החלטתו של קמ"ט רישום מקרקעין במנהל האזרחי (להלן: קמ"ט רישום מקרקעין), בעניין רישום הערת הקניה לטובת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש (להלן: הממונה) בחלק שלא הופקע במקרקעין (להלן: ערר 2860/23). לאחר שהוגשו התשובות לערר, הגישו העותרים ארבע בקשות שונות לקביעת מועד דיון בערר דנן. בהחלטה נושא העתירה מיום 28.11.2023, דחתה ועדת העררים את הבקשה, בקבעה כי הערר אינו נמנה עם המקרים לגביהם נקבע כי יידונו בתקופת תחולת הצו בדבר קיום דיונים בבתי המשפט הצבאיים בחירום ("חרבות ברזל") (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מס' 2147),​ התשפ"ד-2023 (להלן: הצו בדבר קיום דיונים) אשר נחקק לאור מלחמת "חרבות ברזל". משכך, הוחלט כי הדיון בערר ייקבע בהמשך – בהתאם לדין, ליומן הוועדה ולמצב הביטחוני (להלן: ההחלטה השנייה). ( - ) ההליך השלישי – עניינו בבקשת העותרת 7 לקבל רישיון עסקה והיתר עקרוני בחלק שלא הופקע במקרקעין. בקשה זו נמחקה על-ידי קמ"ט רישום מקרקעין ביום 24.1.2022, מן הטעם כי טרם נרשמו זכויות הירושה עליהן התבססה העותרת. לאור החלטה זו הוגש ערר זה (להלן: ערר 1149/22). בדיון מקדמי שנערך, נתנה ועדת העררים תוקף להסכמות הצדדים לפיהן "חוליות הירושה" ייבחנו על-ידי הגורמים הרלוונטיים וכי הצדדים יעדכנו בהתפתחויות. לאחר שניתן ביטוי לירושות במקרקעין ונרשמה הערת הקנייה לממונה, פנתה העותרת בבקשה להורות על חידוש הדיון בערר. בהחלטה מיום 15.8.2023, ציינה הוועדה כי ערר 1149/23 נסגר לאחר הדיון המקדמי. עם זאת, הובהר כי חידוש הדיון המבוקש מתקיים למעשה במסגרת ערר 2860/23 (שהוא ההליך השני בעתירה). בהחלטה נוספת מיום 28.8.2023, הודגש כי בקשות העותרים הועברו להרכב הדן בערר 2860/23; וכי הצדדים יוכלו להעלות טענותיהם במעמד הדיון שיתקיים בו. על החלטות אלה נסבה בין היתר העתירה דנן (להלן: ההחלטה השלישית). בעתירתם, הציגו העותרים שורה של פגמים אשר נפלו לשיטתם בכל אחת מן ההחלטות האמורות. כמו כן, הם טענו כי העובדות המתוארות לעיל מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים. בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם כי היא כורכת את הדיון בהחלטות נפרדות שניתנו בשלושה הליכים משפטיים שונים באופן המקשה על בירורן. כמו כן, נטען כי יש לדחות את העתירה גם לגופה בהיעדר עילה להתערבות. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה. ראשית, כפי שהובהר לא אחת, בית משפט זה לא יידרש לעתירה אחת המשלבת בתוכה עניינים נפרדים – אף אם יש להם בסיס דומה. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי דינה של עתירה הכורכת נושאים נפרדים ועותרים שונים – להידחות על הסף (ראו למשל: בג"ץ 8325/19 משאהרה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 5 (26.1.2020); בג"ץ 1469/22 בן עיון ואח' נ' משרד החקלאות, שר החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 7 (17.5.2022); בג"ץ 1755/21 עמותת אנשי האמת נ' ראש הממשלה ישראל, פסקה 2 (15.3.2021)). הטעם להלכה זו נעוץ בכך שקיבוץ עניינים שונים ונפרדים באכסניה משותפת, מונע בירור אפקטיבי של כל עניין ועניין, על נסיבותיו הפרטניות. זאת, שכן ההידרשות אל כל אחד מהם עשויה להיות שונה – וכך גם ההכרעה בהם וההנמקה (ראו: בג"ץ 7741/19 שלוש השקמים – העמותה לקידום החיים והסביבה בגליל המערבי נ' הוועדה לתשתיות לאומיות, פסקה 12 (4.7.2021); בג"ץ 3759/13 אדעיס נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 11 (30.4.2014)). במקרה דנן, העותרים בחרו לתקוף שלוש החלטות נפרדות אשר התקבלו במסגרת שלושה הליכים שהתנהלו בעניינם. אמנם, החלטות אלה כולן נוגעות במידה כזו או אחרת למקרקעין. אולם, הן עוסקות הלכה למעשה בחלקים שונים שלהם, ובהיבטים מובחנים – שכל אחד מהם נדון בערר אחר, כך שאין טעם לדון בכל העררים הללו במאוחד במסגרת העתירה דנן. כך, הסוגיה הנוגעת להחלטה הראשונה בה נדחתה בקשת העותרים לתיקון חוות הדעת במסגרת ערר שנסב על שאלת פיצויי הפקעה (ערר 1946/22); נבדלת ושונה מההחלטה השנייה של ועדת הערר – שלא לקבוע לעת הזו דיון בערר שעניינו ברישום הערת הקנייה בחלק במקרקעין שלא הופקע (ערר 2860/23); או מההחלטה השלישית, לפיה טענות הצדדים בעניין מתן רישיון והיתר לעסקה במקרקעין יידונו בגדר ערר אחר המתנהל בעניינם (ערר 1149/22). בהקשר זה, יוער כי דומה שאף העותרים עצמם אינם חולקים על כך כי אין קשר בין העררים המצדיק דיון מאוחד בהם בעתירה אחת. זאת, בשים לב לטענתם לפיה החלטת הוועדה לדון במאוחד בעררים 2860/23 ו-1149/22 היא מוטעית כי "עניינם של העררים שונה" ו-"זהות בעלי הדין בשני העררים שונה" (פסקאות 138-137 לעתירה). די באמור כדי לדחות את העתירה על הסף. שנית, אני סבורה כי גם לגופם של דברים אין מקום להתערב באף אחת מההחלטות, ויש מקום לכן לדחות את העתירה גם לגופה בהעדר עילה להתערבות. כידוע בית משפט זה אינו שם בדרך כלל את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם של טריבונלים שיפוטיים או מעין שיפוטיים, ובכלל זה ועדת העררים הצבאית (ראו: בג"ץ 328/23 סלמאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, פסקה 3 (15.1.2023); בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (7.9.2014)). כמו כן, הוא גם אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה של ועדה זו, אלא רק בוחן את אופן הפעלת הסמכות על-ידיה בהתאם לעקרונות הביקורת השיפוטית החלים במשפט המנהלי (ראו: בג"ץ 6174/15 מחמד נ' ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית, בית אל, פסקה 56 (11.5.2021); בג"ץ 189/99 עאמר נ' אדם, פ"ד נד(1) 498, 502 (2000) (להלן: עניין עאמר); בג"ץ 4988/15 געברי נ' ועדת ערר באזור יהודה ושומרון, פסקה 9 (18.6.2017) (להלן: עניין געברי)). בהתאם לכך, התערבות בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים צריכה להיות מצומצמת ומוגבלת למקרים שבהם החלטות אלה התקבלו משיקולים לא עניינים או כאשר הן חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות (השוו: בג"ץ 2073/23 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 23 (8.4.2024); וראו גם: עניין עאמר, בעמ' 502; בג"ץ 7893/14 דבאבסה נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 14 (11.7.2016)). בעניינו, כאמור, לא מצאתי כל עילה להתערבות באף אחת משלוש ההחלטות. בהחלטה הראשונה, ועדת העררים דחתה את הבקשה לתיקון חוות הדעת שהוגשה לצורך הכרעה בשאלת גובה הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין. זאת, בין היתר, בשים לב להלכות שנקבעו בדבר התערבותה של הערכאה השיפוטית (או מעין שיפוטית) בחוות דעת מקצועית מטעם שמאי. כמו כן, הוועדה גם נתנה דעתה לכך שהעותרים הסכימו כי חוות הדעת תהיה מחייבת; לכך שהצדדים לא קבעו מנגנון לתקיפת חוות הדעת; לכך שהעותרים לא העלו כל טענה קונקרטית שלא זכתה למענה בחוות הדעת; ולכך כי הם גם לא הצביעו על כל חריגה של השמאי מסמכותו, הטיה או פגם אחר היורד לשורש ההליך. החלטה זו אינה מצדיקה לכן התערבות של בית משפט זה, לא כל שכן בשים לב לאמות המידה המחמירות החלות בהקשר זה. לכך יש להוסיף כי גם ההחלטה השנייה וההחלטה השלישית אינן מעלות כל עילה להתערבות שיפוטית. הן ההחלטה בדבר המועד שבו ייקבע לדיון אחד העררים; והן ההחלטה בדבר המסגרת הדיונית שבה יישמעו טענות העותרים – הן החלטות ביניים דיוניות העוסקות בסדרי הדין ובאופן ניהול ההליך בפני הערכאה הדיונית. לגבי החלטות מעין אלה – מקובל לומר כי נתונה לערכאה הדיונית פררוגטיבה רחבה ואין זה ראוי כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יתערב בהן, אלא במקרים חריגים במיוחד (ראו והשוו: בג"ץ 10335/09‏ תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' ועדת הערר לענייני ארנונה, אשר במועצה האזורית חוף אשקלון, פסקה 2 (4.1.2010); בג"ץ 8049/16 אלון נ' פרקליטות המדינה (המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין), פסקה 7 (6.3.2017); עניין געברי, פסקה 9)). ואכן, דברים אלה יפים גם ביחס להחלטות דיוניות של ועדת העררים הצבאית – הנוגעות באופן מובהק לסדרי הדין ולניהול ההליך. זאת בין היתר בהיקש מתוך חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 המונה רשימת מקרים סגורה בהם ניתן יהיה בכלל להשיג על החלטות ביניים בהליך מנהלי (שם, בסעיף 12), ואינו כולל החלטות כאמור; וכמו כן, בשים לב להלכות הנהוגות לעניין החלטות ביניים מעין אלה במשפט האזרחי (ראו למשל: רע"א 4834/22 ד"ר שלמה כהן ושות' נ' עו"ד ליעד וטשטיין, 7 (20.7.2022); רע"א 1140/24 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' פיקארד, פסקה 7 (19.2.2024); רע"א 864/24 חב' דרך נכסי החצב בע"מ נ' חב' נוף הארץ יזום ובניו בע"מ, פסקה 5 (1.2.2024)). לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי ההחלטות שלפנינו נמנות בגדר המקרים החריגים והנדירים המצדיקים התערבות. גם לגופו של עניין לא מצאתי כל פגם בהחלטות האמורות. זאת בין היתר, בשים לב לכך כי מקורה של ההחלטה השנייה בצו בדבר קיום דיונים אשר הסדיר את סוגי הדיונים שיידונו בתקופת תחולתו לאור מלחמת "חרבות ברזל"; ולכך שממילא העותרת 7 נמנית עם העותרים בערר 2860/23 – כך שאין בדיון מאוחד בעררים, כפי שנקבע בהחלטה השלישית, כדי לפגוע בזכויותיה הדיוניות. העתירה נדחית אפוא. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ש"ח. ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ה (15 אוקטובר 2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת