אסתר ים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3915/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3915/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערערת: אסתר ים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) בתה"ג 14870-11-13 מיום 5.5.2015 תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ה (20.7.2015) בשם המערערת: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד אריאל פיצ'וקטה בשם המשיבה: עו"ד אבי קרוננברג; עו"ד גלית גרינברג פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) שבו הוכרזה המערערת כבת הסגרה לגרמניה לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: החוק). רקע עובדתי והליכי ההסגרה בעניינה של המערערת 1. ביום 5.5.2006 הגישה ממשלת גרמניה, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המערערת לשם העמדתה לדין בגין 5 עבירות של התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחה; ו-6 עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות (להלן: בקשת ההסגרה) בהתאם להוראות האמנה האירופית בדבר הסגרה, כ"א 17, 87 (נפתחה לחתימה ב-1957) (להלן: אמנת ההסגרה). בהמשך לכך עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המערערת כבת הסגרה (להלן: העתירה). יצוין כי העבירות של התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחה התיישנו לפי דיני מדינת ישראל במועד הגשת העתירה ולכן, בהתאם לסעיף 2ב(6) לחוק, לא התבקשה בעתירה הסגרת המערערת בגין עבירות אלו. אשר לעבירות המרמה בנסיבות מחמירות, בבקשת ההסגרה נטען כי במהלך השנים 2003-2002 גנבו המערערת ושותפים נוספים למעשים (להלן: השותפים) סחורות מחברות משלוחים באיחוד האירופי לשם מכירתן במזרח אירופה. נטען כי המערערת ושותפיה פנו לחברות משלוחים שונות תוך שהם מתחזים לעובדים של חברות משלוחים פיקטיביות, והציעו להן את שירותיהם כקבלני משנה של משלוחים. בהמשך לכך, ב-5 מועדים שונים, קיבלו המערערת ושותפיה סחורות מאותן חברות, העמיסו אותן על גבי משאיות ששכרו לצורך ביצוע העבירות, והעבירו אותן למכירה במזרח אירופה. הסחורות האמורות כללו עשרות טונות של מצרכי מזון; מזון לחתולים; ואבקת כביסה. שוויין הכולל של הסחורות הגנובות הוערך בבקשת ההסגרה ב-120,436 אירו. עוד נטען כי העבירות בוצעו תוך שימוש במסמכים מזויפים, תעודת ביטוח מזויפת ולוחות רישוי מזויפים למשאיות; וכי נועדו לממן פעילות של הברחת סיגריות מגרמניה לבריטניה ולספרד – ­­היא הפעילות נושא העבירות שהתיישנו. 1. להשלמת התמונה יצוין כי המערערת נחקרה לראשונה בגרמניה בקשר לעבירות המנויות לעיל ביום 26.8.2003; ביום 12.1.2004 נעצרה ונחקרה בשנית; וביום 26.1.2004 שוחררה ממעצרה לאחר שהפקידה ערבות בסך של 10,000 אירו והתחייבה שלא לעזוב את מקום מגוריה בברלין. חרף התחייבותה זאת, ביום 7.6.2004, יצאה המערערת מגרמניה לישראל וסמוך לאחר הגעתה ארצה שינתה את שמה במשרד הפנים. במאמר מוסגר יוער כי המערערת היא אזרחית ישראל החל משנת 1971, אך מוסכם על הצדדים כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות לה לא הייתה המערערת תושבת ישראל, ומשכך היא לא באה בגדרי הסייג להסגרת אזרח ישראל שהוא תושב הקבוע בסעיף 1א לחוק. 2. ביום 24.9.2004 הוגש נגד המערערת ושותפיה כתב אישום לבית המשפט לעניינים פליליים בתחום הכלכלי בפוטסדאם שבגרמניה המייחס להם את העבירות שפורטו בבקשת ההסגרה (להלן: בית המשפט הגרמני). השותפים התייצבו למשפטם והורשעו, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בטווח שבין שנה ו-8 חודשים לבין 3.5 שנים. המערערת, ששהתה בישראל בעת המשפט, לא התייצבה למשפטה. ביום 2.3.2006 הוציא בית המשפט הגרמני צו מעצר מחודש נגד המערערת. בהמשך, ביום 5.5.2006 פנה לראשונה משרד המשפטים הפדראלי הגרמני (להלן: משרד המשפטים הגרמני) – באמצעות שגרירות גרמניה בישראל – למדינת ישראל בבקשה להסגיר לידיו את המערערת. רק ביום 11.9.2007, כשנה ו-4 חודשים לאחר מכן, השיבה פרקליטות המדינה (בישראל) לבקשת ההסגרה וביקשה ממשרד המשפטים הגרמני לצרף מסמכים נוספים שנדרשו לצורך בחינת הבקשה. משרד המשפטים הגרמני השיב לבקשה זו וצרף מסמכים נוספים רק ביום 1.4.2011 בחלוף 3.5 שנים נוספות. משמצאה פרקליטות המדינה כי גם בחומר הנוסף שהועבר אין די כדי לעמוד בדרישות הראייתיות שמציב הדין הישראלי, פנתה ביום 27.12.2012 פעם נוספת למשרד המשפטים הגרמני וביקשה כי יצורף חומר נוסף. לבסוף, ולאחר שהתקבל בידי פרקליטות המדינה כלל החומר הדרוש, הוגשה ביום 10.11.2013 העתירה. סיכומו של דבר, חלפו 9 שנים מאז שהוגש כתב האישום נגד המערערת בבית המשפט הגרמני ועד להגשת העתירה להסגרתה של המערערת לגרמניה לבית המשפט המחוזי. 3. להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת העתירה להכריז על המערערת כבת הסגרה, הוגשה בקשה למעצר המערערת עד לתום הליכי ההסגרה נגדה. ביום 27.11.2013 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר א' כהן) את הבקשה והורה על מעצרה של המערערת עד לתום הליכי ההסגרה בעניינה לאחר שדחה את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר. ערר שהגישה המערערת על ההחלטה התקבל ביום 11.12.2013 על ידי בית משפט זה (כב' השופט י' עמית), תוך שנקבע כי עניינה של המערערת יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם בחינת חלופות המעצר שהציעה המערערת לגופן. לאחר דיון נוסף שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר א' כהן) שוחררה המערערת ביום 22.12.2013 למעצר בית מלא בתנאים המפורטים בהחלטה, לרבות פיקוח אלקטרוני. נושא הפיקוח האלקטרוני ישוב ויעלה בהמשך דיוננו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 4. ביום 5.5.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) את העתירה והכריז על המערערת כבת הסגרה. בית המשפט קבע כי מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בסעיף 9(א) לחוק, לרבות קיומן של ראיות מספיקות להעמדתה לדין בישראל על העבירות המיוחסות לה בבקשת ההסגרה. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי נפל שיהוי בהליכי ההסגרה במידה שמצדיקה את דחיית עתירת ההסגרה עקב פגיעה בתקנת הציבור. נקבע כי אמנם חלפו 9 שנים בין הגשת כתב האישום בגרמניה לבין הגשת העתירה לבית המשפט בישראל, וכי היה מן הראוי שהרשויות בגרמניה ובישראל היו פועלות בקצב מהיר יותר. בצד זאת, בית המשפט קיבל את עמדת המדינה שלפיה העיכוב בגרמניה חל בעיקר בשל המבנה הפדראלי של מערכת המשפט והיעדר פרוצדורה סדורה של העברת חומרים משפטיים בין היחידות הרלוונטיות השונות במסגרת בקשות הסגרה לישראל. בית המשפט ציין כי בכל הנוגע לעיכוב שחל בצד הישראלי, אין המדובר בשיהוי ניכר, וכי הוא רואה לקבל את טענת המדינה כי משך הזמן הארוך נבע בחלקו מטעות. עוד נקבע כי העבירות המיוחסות למערערת הן חמורות; וכי האינטרס הציבורי בהעמדתה של המערערת לדין בגרמניה לא הצטמצם נוכח חלוף הזמן. טענות הצדדים בערעור 5. מכאן הערעור שלפנינו. טענתה המרכזית של המערערת היא כי נפל שיהוי ניכר בן 9 שנים מאז הגשת כתב האישום נגדה בבית המשפט הגרמני ועד ליום הגשת העתירה, כך שהסגרתה כעת תעלה כדי פגיעה בתקנת הציבור כמשמעה בסעיף 2ב(א)(8) לחוק. בהקשר לכך נטען כי הסגרתה תפגע בזכותה להליך הוגן עקב חלוף הזמן שפגם ביכולתה לנהל את הגנתה כראוי; וכי ההסגרה תפגע במרקם חייה ותגרום לה לעוול מכיוון שבנתה את חייה בישראל מזה למעלה מעשור. בצד זאת טוענת המערערת גם כי הפגמים שנפלו בהליך ההסגרה מקימים את חריג "ההגנה מן הצדק" בעניינה, ושיש לפיכך להימנע מהסגרתה גם מטעם זה. המערערת אף מוסיפה כי שהותה במעצר בית בפיקוח אלקטרוני במשך כשנה וחצי מהווה "עונש מספיק" לעבירות המיוחסות לה; וכי קיים חשש שענישתה בגרמניה – אם תורשע – תהא בלתי מידתית מכיוון שלא ידוע אם ימי מעצר הבית ינוכו ממאסרה, זאת בשים לב לשינוי שחל לאחרונה בסיווגו של מעצר בית תחת פיקוח אלקטרוני בדין הישראלי. 6. מן העבר השני המדינה, היא המשיבה לפנינו (להלן: המשיבה), סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו. המשיבה מדגישה כי בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות למערערת, צדק בית המשפט שקבע כי אין בחלוף הזמן כדי לצמצם את האינטרס הציבורי שבהעמדתה לדין בגרמניה; וכי הקושי הראייתי שייתכן ונובע מחלוף הזמן אינו מצדיק את אי הסגרתה של המערערת לגרמניה; וכי טענותיה בהקשר זה יעמדו לה במסגרת ההליך הפלילי שם. עוד הודגש כי האשם בהתמשכות ההליכים – לפחות בחלקו – רובץ לפתחה של המערערת אשר נמלטה מאימת הדין לאחר שהוגש נגדה כתב האישום. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית – דיני ההסגרה 7. הליך ההסגרה הוא הליך של שיתוף פעולה בין מדינות בעניינים פליליים (ראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 406 (2005); ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 640-639 (1999)); שניאור זלמן פלר דיני ההסגרה 24 (1980)). בבסיס הליך ההסגרה כמה תכליות, שעיקרן איזון בין האינטרס הציבורי – הן הלאומי, הן הבינלאומי – במיגור פשיעה חוצה גבולות ובמניעת הימלטות עבריינים מהדין לבין זכותו של האדם שהסגרתו מבוקשת לחירות (ראו ע"פ 2258/11 דרן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.6.2012) (להלן: עניין דרן); לסקירת תכליותיו של הליך ההסגרה ראו ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (14.1.2010) (להלן: עניין מונדרוביץ)). בישראל מוסדר ההליך בחוק ההסגרה הקובע כי מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינת אחרת אם עבר "עבירת הסגרה" (סעיף 2א לחוק), המוגדרת בסעיף 2(א) לחוק כעבירה שלו נעברה בישראל היה העונש בצדה שנת מאסר לפחות; ואם בין מדינת ישראל למדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים. עוד מורה החוק – לגבי אדם שטרם נתחייב בדין ושהסגרתו מבוקשת לשם העמדתו לדין – שהוא יוכרז כבר הסגרה אם הוכח כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה מקבילה בישראל (סעיף 9(א) לחוק. הרף המקובל לבחינת דיות הראיות בהליך ההסגרה הוא "אחיזה לאישום", ראו: עניין דרן, פסקה 48; ע"פ 3439/04‏ בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300-299 (2004) (להלן: עניין בזק)). בצד התנאים לעיל, נקבעו בחוק סייגים שבהתקיים אחד או יותר מהם לא תותר הסגרתו של אדם הנמצא בישראל לידי מדינה מבקשת. 8. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי מתקיימים התנאים המקדמיים להסגרת המערערת לגרמניה: קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה (אמנת ההסגרה); העבירות המיוחסות למערערת בבקשת ההסגרה הן עבירות הסגרה כמשמעותן בחוק; והראיות שהוצגו בעניינה של המערערת מקיימות את הרף הראייתי הנדרש לצורך הסגרה. המחלוקת אם כן סבה כולה סביב השאלה אם נפל שיהוי בהליכי הסגרתה של המערערת שבגינו תהיה הסגרתה מנוגדת לתקנת הציבור. לבחינתה של שאלה זו נפנה עתה. תקנת הציבור ושיהוי 9. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה מורה כי: סייגים להסגרה 2ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: [...] (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל. בית משפט זה נדרש בעבר לשאלת פרשנותו של מושג "תקנת הציבור" בגדרי חוק ההסגרה, שמעצם טיבו הוא עמום ובעל "רקמה פתוחה" (ראו למשל: ע"פ 4333/10 לביא נ' מדינת ישראל, פסקה י' (13.2.2011); ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 68 (13.5.2009); ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003) (להלן: עניין סירקיס); ע״פ 7569/00 יגודייב נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נו(4) 529, 585 (2002) (להלן: עניין יגודייב)). נקבע כי מעשה ההסגרה ייחשב כמנוגד לתקנת הציבור אם יש בו כדי לפגוע בצורה מהותית בתחושות הצדק, המוסר וההגינות של הציבור בישראל (עניין סירקיס, בעמ' 346); אם יימצא כי מעשה ההסגרה יהיה "מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל" (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 459 (2001)); או כי הסגרת המבוקש תהיה "לכדי מעשה התעמרות קשה" (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 48-47 (1987)). כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין מונדרוביץ: "הרעיון הגלום בהוראה זו [סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה – ע' פ'] נועד למנוע הסגרת מבוקש מישראל למדינה המבקשת, כאשר אקט ההסגרה עלול לפגוע ב'תקנת הציבור', כמשמעות מושג זה בתפיסה החברתית והמשפטית המקובלת של החברה בישראל. עיקרון 'תקנת הציבור' חולש על שדה המשפט כולו, על כל ענפיו, ובהיותו 'רקמה פתוחה' [...]. 'תקנת הציבור' היא בבחינת עיקרון-על, המשקף ערכים יסודיים ותפיסות ערכיות בסיסיות של שיטת המשפט והמשטר החברתי [...]. מושג 'תקנת הציבור' מצא את מקומו כסייג להסגרה, מקום שבנסיבות ענין מסוים עשויה ההסגרה לעמוד בסתירה לעקרונות משפטיים-חברתיים מוכרים בשיטת המשפט הישראלית" (שם, פסקה 109). 10. במקרים שבהם יימצא כי הסגרתו של אדם למדינה המבקשת נוגדת את תקנת הציבור כמשמעה בחוק, בית המשפט הישראלי יימנע מלהורות על הסגרה אף אם מתקיימים יתר התנאים הקבועים בחוק (ראו: עניין בזק, בעמ' 301 (2004); עניין סירקיס, בעמ' 346)). ודוק: טענות בגין פגיעה בתקנת הציבור במסגרת הליכי הסגרה יתקבלו במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו למשל: ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ל"א (12.3.2009); עניין מונדרוביץ, פסקה 114; עניין יגודייב, בעמ' 585), שכן ביסוד דיני ההסגרה אינטרסים ציבוריים חשובים וביניהם אכיפת הדין הפלילי על עבריינים שנמלטו מהמדינות המבקשות; שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה; ומניעת הפיכתה של ישראל ל"עיר מקלט" לעבריינים. 11. אימתי שיהוי שנפל בהליכי ההסגרה יביא לכך כי יהיה בהסגרה כדי לפגוע בתקנת הציבור? בית משפט זה נדרש בעבר לשאלה זו. נפסק כי שיהוי שחל בנקיטת הליכי הסגרה נגד אדם או התמשכות יתרה של ההליכים בעניינו יכולים להגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור בנסיבות מסוימות (ע"פ 6384/11 בן חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 25 לפסק הדין של השופט ס' גובראן (5.2.2014) (להלן: עניין בן חיים); ע"פ 739/07 אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (7.6.2007) (להלן: עניין אפרת); עניין סירקיס, בעמ' 347-346)). בעניין בן חיים נקבע כי לצורך הקביעה אם יש בשיהוי שנפל כדי לפגוע בתקנת הציבור יש לבחון את אורך השיהוי בשים לב למורכבות הליך ההסגרה; את נסיבותיו, לרבות חומרת העבירה, מידת האשם של הרשויות ושל המבוקש בהתמשכות ההליכים והתנהלות המבוקש בשנים שחלפו מאז קרות העבירה; את מידת פגיעתו של השיהוי ביכולתו של המבוקש לנהל את הגנתו; ואם משך הזמן שהוסיף השיהוי על ההליכים בעניינו של המבוקש תביא לכך שהסגרתו תיצור תוצאה בלתי צודקת ובלתי מידתית (שם, פסקאות 28-25). נידרש עתה ליישומם של מבחנים אלה על ענייננו. מן הכלל אל הפרט: האם השיהוי בעניינה של המערערת עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור? 12. ראשית, לאורך השיהוי. נזכיר כי בין פנייתו הראשונה של משרד המשפטים הגרמני לפרקליטות המדינה בישראל ועד להכרזתה של המערערת כבת הסגרה חלפו 9 שנים (עוד נזכיר כי מאז הגשת כתב האישום בגרמניה לבין הגשת העתירה לבית המשפט המחוזי חלפו 9 שנים; וכי מאז ביצוע העבירות ועד היום חלפו 12 שנים). אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי ראוי היה שהרשויות בגרמניה ובישראל היו פועלות בקצב מהיר יותר למימוש הליך ההסגרה אשר ככל הליך פלילי, ראוי שיטופל ושיתנהל במהירות וביעילות כדי להבטיח את זכותו של הנאשם להליך הוגן וכדי למנוע עינוי דין. יחד עם זאת, מדובר בהליך מורכב שדרש שיתוף פעולה בין-מדינתי תוך התאמת הראיות הגולמיות בצד הגרמני לדרישות הדין הישראלי. לפיכך, נכון אני לקבל את טענת המדינה כי דובר בתהליך שהצריך תשומות זמן משמעותיות הן בצד הגרמני הן בצד הישראלי אשר תרמו להתארכות ההליך. זאת ועוד, מעיון בפסיקתנו עולה כי במקרים דומים נמצא כי לא היה בשיהוי שאורכו דומה כדי להצדיק הימנעות מהסגרת המבוקש בנסיבות העניין. כך למשל, בעניין דרן, שנסיבותיו דומות לנסיבות ענייננו, הוכרז כבר הסגרה לפולין מבוקש שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות רכוש ומרמה 5 שנים לאחר פנייתן הראשונה של הרשויות הפולניות, 11 שנים מאז שהוצא נגדו צו מעצר שם, ו-14 שנים לאחר ביצוע העבירות; ובעניין פיינברג הוכרז כבר הסגרה לרוסיה מבוקש שנחשד בעבירות של גניבת והברחת חפצים בעלי ערך היסטורי 3 שנים לאחר פנייתן הראשונה של הרשויות ברוסיה לישראל, ו-10 שנים לאחר שבוצעו שם העבירות (זאת מכיוון שרוסיה לא הייתה צד לאמנת הסגרה עם ישראל עד לשנת 2002) (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.3.2005) (להלן: עניין פיינברג)) (במאמר מוסגר יוער כי טענות שיהוי נדחו בהליכי הסגרה שהתמשכו תקופה ארוכה יותר מבענייננו, אך דובר בעבירות חמורות יותר. למשל, בעניין בזק נקבע כי יש להסגיר לידי צרפת מבוקש בגין עבירת רצח 23 שנים לאחר שהוצא נגדו צו מעצר שם; ובעניין אפרת נקבע כי מבוקש שהורשע ב-2 מעשי אונס בארה"ב וברח לישראל טרם מתן גזר הדין בעניינו יוסגר 16 שנים לאחר הרשעתו שם). 13. שנית, לנסיבות השיהוי. תחילה נזכיר כי הסגרתה של המערערת מבוקשת בגין עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות. מדובר בעבירות שהעונש עליהן בגרמניה הוא עד 10 שנות מאסר לכל עבירה (Strafgesetzbuch [StGB] [Criminal Code] § 263 (זמין באנגלית כאן)). כעולה מבקשת ההסגרה, המערערת עמדה לכאורה בראש קבוצה שעסקה במשך כמה שנים בגניבת ובהברחת סחורות בהיקפים משמעותיים ובשווי גבוה ברחבי אירופה. ודוק: נטען כי המערערת הייתה היוזמת, "המוח", מאחורי פעילות עבריינית זו שהייתה רחבת יריעה ומרובת משתתפים. המדובר, אם כן, בעבירות חמורות שאין להקל בהן ראש ולכן קיים אינטרס ציבורי ממשי בהסגרתה והעמדתה של המערערת לדין בגרמניה בגין עבירות אלו. עתה לשאלת מידת האשם של כל אחד מהצדדים – המערערת, רשויות החוק בגרמניה ורשויות החוק בישראל – בהתמשכות ההליכים על פני 9 שנים מיום הגשת בקשת ההסגרה ועד ליום הכרזתה כבת הסגרה. תחילה למערערת. זו נמלטה מאימת הדין בגרמניה לישראל לאחר שהוגש נגדה כתב האישום שם ותוך הפרת תנאי השחרור בערבות שבו הייתה נתונה באותה עת. בעוד ששותפיה של המערערת למעשים המיוחסים לה נשפטו בבית המשפט בגרמניה, הורשעו ועונשיהם נגזרו המערערת נמלטה לישראל מאימת הדין. ניתן לשער כי אלמלא עשתה כן ההליך בעניינה היה מתקיים כסדרו ומגיע לסיומו כבר לפני כמה שנים. טענות המערערת – שלא נסתרו על ידי המדינה – שמאז הגעתה לישראל בשנת 2004 היא מנהלת בה אורח חיים נורמטיבי וללא מעורבות בפלילים; וכי כשנדרשה לחקירה במשטרה לאחר שהוגשה העתירה להסגרתה, היא התייצבה באופן עצמאי ולא ברחה בשנית, אין בהן כדי להקהות את הטעם בגינו נדרשת הסגרתה. אשר לרשויות החוק בגרמניה, הגם שמצאתי כי קצב הטיפול בהליך הסגרת המערערת אינו מניח את הדעת, אני נכון לקבל את טענת המשיבה כי חלק הארי של ההשתהות נבע מהיעדר פרקטיקה סדורה של העברת בקשות מסוג זה בין הרשויות בגרמניה לרשויות בישראל; ומהצורך – בצד הגרמני – "לתרגם" את חומר הראיות הגולמי כדי שיעמוד ברף של "אחיזה לאישום" כפי שדורש הדין הישראלי. ומכאן לרשויות החוק בישראל. המשיבה מציינת כי הזמן שחלף בין קבלת בקשת ההסגרה בפרקליטות המדינה לבין התגובה הראשונה לה – כשנה ו-4 חודשים – נבע מטעות. בכל הנוגע לפרקי הזמן הנוספים שארך הטיפול בבקשה, טוענת המשיבה כי מדובר בפרקי זמן סבירים לבחינת חומר הראיות והמסמכים שהועברו מגרמניה, על מנת לוודא שהם אכן עומדים ברף הראייתי הנדרש. אכן, הרף הגבוה שמציב הדין הישראלי על מנת שהסגרתו של אדם תתאפשר נועדה להבטיח כי מערכות החוק והמשפט שומרות על זכויותיו של כל מבוקש באופן המתיישב עם חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לחירות, אך בצד זאת עשויות ליצור עיכוב בהליך ההסגרה. בשים לב לכך שחלק ניכר מהתמשכות ההליך בעניינה של המערערת נבע ממטרה לשמור על תקינות ההליך ועל זכויותיה; למורכבותו האינהרנטית של הליך ההסגרה, לקשיים הפרטניים שעלו בנסיבות העניין ושפורטו לעיל; ולכך שיסודו של ההליך מטבע הדברים בהימלטות המערערת מאימת הדין, לא מצאתי כי נסיבות השיהוי מביאות למסקנה שהסגרתה של המערערת תפגע בתקנת הציבור. 14. שלישית, האם השיהוי פגע ביכולת המערערת לנהל את הגנתה באופן ראוי? המערערת טוענת בנקודה זו כי לא מן הנמנע כי חלק מן השותפים לעבירות ומן העדים האחרים לאירועים נושא כתב האישום אינם בין החיים; וכי זיכרונם של אחרים מבין אלה בחלוף 12 שנים אינו מלא ומדויק כפי שהיה בסמוך למועד האירועים. יחד עם זאת, כל אלה אינם שוללים מעיקרם את האפשרות כי המערערת תזכה למשפט צדק בגרמניה, וחזקה על בית המשפט הגרמני שישכיל להתמודד עם הקושי הראייתי – ככל שאכן נוצר – תוך שמירה על זכויותיה של המערערת. לבסוף, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש בסיס לקבוע כי הסגרת המבקשת בעת הזו תיצור תוצאה בלתי צודקת ובלתי מידתית. יש לזכור כי הימלטותה של המבקשת אל ישראל אפשרה לה לנהל חיים נורמטיביים במשך שנים רבות, מבלי שנדרשה לתת את הדין על המעשים המיוחסים לה. אכן, ניתוקה של המערערת מחייה בישראל כרוך בקושי לא מבוטל מנקודת מבטה. ברם, "סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד – באשר הוא – ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, אותם ערכים שלשמירה עליהם נועדה הדוקטרינה של תקנת הציבור" (ראו עניין סירקיס, בעמ' 347). נוסף לכך, מובן מדוע אין בשיקול זה כשלעצמו כדי למנוע את הסגרת המבקשת לגרמניה, שאם לא כן, הרי שהימלטותה מן הדין תהיה לה לשכר. 15. טרם סיום ראיתי להתייחס לטענתה של המערערת שלפיה קיימת עמימות ביחס לשאלה אם הדין הגרמני יכיר בתקופת מעצר הבית – שבו שהתה המערערת בפיקוח אלקטרוני – כימי מעצר; וכי משכך, הסגרתה תביא לתוצאה בלתי צודקת, שהרי אם תורשע תקופת המעצר לא תנוכה ממאסרה והיא תרצה מאסר ארוך ובלתי מידתי. אכן, בעת האחרונה נכנס לתוקפו שינוי בדיני המעצרים בישראל לפיו מעצר בית תחת איזוק אלקטרוני אינו שחרור לחלופת מעצר, כי אם מעצר בפיקוח אלקטרוני (ראו: סעיף 22ב לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; דברי ההסבר להצעת חוק פיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על-תנאי (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014, ה"ח 296; בש"פ 4658/15 פישר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (9.7.2015)). כפי שציינתי, חזקה על בית המשפט הגרמני שיערוך למערערת משפט הוגן, שבמסגרתו תוכל המערערת לטעון – באם תורשע – טענות לעניין העונש שיושת עליה, לרבות סוגיית מעצר הבית והשינוי שחל במהלכה בדין הישראלי. טענת המערערת שלפיה מעצר הבית שבו היא שוהה מזה כשנה וחצי הוא "עונש מספיק" על העבירות המיוחסות לה – אף אם חלק מתקופה זו דינה כדין מעצר בפיקוח אלקטרוני, תוכרע אף היא על ידי בית המשפט הגרמני. סיכומם של דברים, הגעתי למסקנה כי מכלול הנסיבות אינו מוביל לכלל מסקנה כי נפל שיהוי בהסגרת המערערת במידה המביאה לכך שהסגרתה תעמוד בניגוד לתקנת הציבור. זאת חרף אי הנחת מההשתהות בטיפול בהליך ההסגרה. 16. בשולי הדברים אעיר כי מאותם הטעמים אף מצאתי לדחות את טענת המערערת כי מתקיים בעניינה חריג ההגנה מן הצדק. כידוע, דוקטרינת ההגנה מן הצדק – אשר הוכרה כטענה מקדמית במשפט הפלילי המדינתי שבגדרה יכול נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום נגדו עומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) – עשויה גם לעמוד למבוקש בהליך הסגרה במובן זה שייקבע כי ההסגרה עצמה עומדת בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית. הגנה זו יכולה לעמוד למבוקש "בין כחלק מעיקרון 'תקנת הציבור', המהווה סייג להסגרה, ובין כהגנה עצמאית, מכוח אנלוגיה לטענה המקדמית הנתונה לו בהליך פלילי רגיל. [היא] עשויה לעמוד לנאשם, ולו מן הטעם שעקרונות היסוד המגולמים בעיקרון 'תקנת הציבור' משתרעים גם על הערכים המוגנים הבאים בגדרה של ה'הגנה מן הצדק', ואשר בבסיסם מונחים עקרונות צדק, הגינות משפטית, וזכות למשפט הוגן" (עניין מונדרוביץ, פסקה 117). כאמור, משמצאתי כי לא נפל פגם מהותי באופן הטיפול בבקשת ההסגרה על ידי הרשויות בישראל; כי זכותה של המערערת להליך הוגן אינה נפגעת; וכי הסגרתה לא תביא לפגיעה ברגשי הצדק וההגינות של הציבור בישראל המוגנים בגדרי תקנת הציבור, מתבקשת המסקנה כי לא מתקיים בעניינה של המערערת סייג ההגנה מן הצדק (ראו והשוו: עניין דרן, פסקה 46; עניין בן חיים, פסקה 37). 17. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהשאיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שבגדרו כאמור הוכרזה המערערת כבת הסגרה לגרמניה. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: 1. אני מסכים. 2. בעיני, בנסיבות המקרה דנן, לא רק שהיענות לבקשת ההסגרה אינה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור לענין הוראת סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, מהטעמים שבוארו היטב בפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן, אלא שדווקא הימנעות מביצוע ההסגרה תעמוד בסתירה לתקנת הציבור. תקנת הציבור בישראל מחייבת כי עבריין יעמוד לדין בגין מעשיו ויבוא על עונשו אם יורשע. תקנת הציבור היא שמדינת ישראל לא תהפוך למדינת מקלט לעבריינים שביצעו עבירות במדינה אחרת ונמלטו לישראל מאימת הדין. תקנת הציבור היא שעבריין שנמלט לישראל לא יוכל להסתתר מאחורי טענת שיהוי בהליכי ההסגרה, גם אם חל עיכוב בהשלמת הליכי ההסגרה, שמטבעם הם מורכבים, למעט במקרים יוצאי דופן ונדירים ביותר. 3. הערכים והתכליות שביסוד הליכי ההסגרה הם כה יסודיים וכבדי משקל בחברה מתוקנת ובמדינה ששלטון החוק נר לרגליה עד כי "טענות שההסגרה מנוגדת לתקנת הציבור, יתקבלו במשורה ובמקרים יוצאי דופן..., ובית המשפט לא ימהר לקבוע כי המבוקש אינו בר הסגרה מטעם זה" (ע"פ 4333/10 חיים לביא נ' מדינת ישראל, פסקה י"א (13.2.11), להלן: ענין לביא; וכן ראו: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 114 (14.1.2010), להלן: עניין מונדרוביץ; ע"פ 8801/09 גיא מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (21.9.2010)). כך הוא לגבי כל טענה להימנעות מהסגרה בגין פגיעה בתקנת הציבור, וכך הוא במיוחד באשר לטענה לפגיעה בתקנת הציבור עקב שיהוי, אשר מטבעה רק במקרים יוצאי דופן ונדירים ביותר יכולה להעלות כדי "פגיעה בערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל" העשויה להטות את הכף להימנעות מהסגרה (ראו למשל: ענין מונדרוביץ; ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.03.2009); ע"פ 739/07 יונתן (פרנק קנת) אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה (07.06.2007), להלן: ענין אפרת; ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 347 (2003); ענין לביא) 4. המערערת נמלטה מגרמניה לישראל לאחר שנעצרה ונחקרה בגרמניה בגין העבירות בגינן מבוקשת הסגרתה. היא עשתה כן תוך הפרת תנאי שיחרורה בערובה והתחייבותה שלא לעזוב את מקום מגוריה בברלין. יומיים לאחר שהגיעה לישראל שינתה המערערת את שמה במרשם האוכלוסין, ולאחר מכן שינתה את שמה עוד פעמיים נוספות. הליך ההסגרה בענייננו נועד לבטל את "היתרון" שביקשה המערערת להשיג על ידי מהלכיה אלה, שגרמו לעיכוב ניכר בהליכי שפיטתה על העבירות המיוחסות לה, ולהגשים את האינטרס הציבורי - הישראלי והבינלאומי - של הבאת עבריינים לדין. אין לקבל כי חוטא יצא נשכר וכי העיכוב בהליך ההסגרה - גם אם בחלקו לא היה מחויב המציאות - יסכל את ההליך הפלילי. 5. נטען על ידי המערערת כי השיהוי בהסגרתה יפגע ביכולתה לנהל את הגנתה באופן ראוי. חברי השופט פוגלמן התייחס לטענה זו ודחה אותה, ואני שותף לדעתו. אוסיף, כי כענייננו חלוף הזמן פעל למעשה לטובת המערערת - הוא גרם להתיישנות חלק מהעבירות, וסביר להניח כי יפעל לטובת המערערת גם בקושי שיוטל על התביעה בגרמניה בהוכחת העבירות (ראו לענין זה הערת בית המשפט קמא בפסקה 24 לפסק הדין). יתרה מזו, גם ככל שחלוף הזמן יגרום להכבדה בניהול הגנתה של המערערת הרי שהכבדה זו הינה פועל יוצא של נסיון המערערת להתחמק מן הדין, וגם מטעם זה אין לשעות לטענתה זו (ענין לביא, פסקה י"ד; ענין אפרת, פסקה 12). ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי, השופט ע' פוגלמן, ולהערותיו של חברי, השופט מ' מזוז. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ב באלול התשע"ה (‏6.9.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15039150_M03.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il