חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ נ. משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 39140-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ נגד המשיבות: 1. משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ 2. מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור 3. ועדה מקומית לתכנון שומרון ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת י' רוטנברג) בת"א 65675-03-22 מיום 04.02.2025 בשם המערערת: עו"ד סיון פרץ בשם המשיבות: עו"ד מרדכי בייץ; עו"ד אהרון שפרבר; עו"ד אלעד יעקבסון פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת י' רוטנברג) בת"א 65675-03-22 מיום 04.02.2025, במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המערערת מחמת התיישנות. הרקע לערעור ופסק הדין קמא המערערת היא חברה יזמית, אשר יזמה והקימה פרויקט נדל"ן שכלל 60 יחידות דיור למגורים בתחום המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (להלן: המועצה המקומית). משיבה 1 היא תאגיד מים הפועל בתחום המועצה המקומית (להלן: תאגיד המים). משיבה 2 היא המועצה המקומית. משיבה 3 היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, השומרון (להלן: הוועדה המקומית), האמונה, בין היתר, על מרחב התכנון שבתחום המועצה המקומית. בתמצית, ההליך מושא הערעור דנן נסוב על תביעה כספית שהוגשה על-ידי המערערת, בגין התנהלותן של המשיבות שגרמה, כך לפי הנטען, לעיכובים ניכרים בביצוע פרויקט הבנייה. עיכובים אלו הסתיימו, לכל המאוחר, בחודש דצמבר 2014. ביום 29.03.2022 הוגשה התביעה מושא ענייננו, בגדרה עתרה המערערת לקבלת סעד כספי בסך של 3,179,087 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהעיכובים. נטען, כי המשיבות גרמו במזיד או ברשלנות לעיכובים ניכרים בביצוע הפרויקט, ובכך גרמו למערערת נזקים רבים, לרבות תקורות בגין תקופת העיכוב; איחור במסירת הדירות לרוכשים – שגרר תשלום פיצוי; וכן נזקים נוספים שנגרמו למערערת בגין הפליה, עוגמת נפש, ופגיעה במוניטין. וביתר פירוט: נטען, כי החל משנת 2010 ועד לחודש יוני 2012, עיכבה הוועדה המקומית שלא כדין את מתן היתר הבניה לפרויקט. זאת, מנימוקים לא סבירים, משיקולים פוליטיים פסולים ולא חוקיים, ותוך הפליה לרעה של המערערת על רקע דתי. כן נטען, כי בין החודשים ינואר עד דצמבר 2014, תאגיד המים מיאן לבצע עבודות תשתית במסגרת הפרויקט, וכן התנה את ביצוען בתשלום מצד המערערת. סירובה של המערערת לדרישה זו, שלשיטתה הייתה בלתי מוצדקת, היווה גורם מרכזי לעיכוב ביצוע העבודות, שבתורו עיכב את הפרויקט בכללותו, לרבות קבלת טופסי 4, ואף עיכב את מסירת הדירות לרוכשים. כן נטען כי גם לאחר העברת התשלום על-ידי המערערת, תחת מחאה, העבודות הוסיפו להתעכב. בכל הנוגע למועצה המקומית, נטען כי היא חבה באחריות שילוחית בשל מעשיהם ומחדליהם של תאגיד המים והוועדה המקומית, וכן כי חלה עליה חובה עצמאית לביצוע עבודות התשתית בתחום שיפוטה. תאגיד המים והוועדה המקומית הגישו שתי בקשות, דומות בעיקרן, לסילוק התביעה על הסף. במסגרת הבקשות נטען, כי יש לדחות את התביעה – שהוגשה כאמור בחודש מרץ 2022 – מחמת התיישנות, היות שכלל העיכובים מושא הנזקים הנטענים הסתיימו לכל המאוחר בשנת 2014. היתר הבניה ניתן בחודש יוני 2012, וכאמור בכתב התביעה עבודות התשתית הסתיימו בחודש דצמבר 2014. משכך, נטען כי עילת התביעה נולדה בשלהי שנת 2014 לכל המאוחר, וכי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. המערערת, בתגובותיה מימים 09.07.2023 ו-31.10.2022, התנגדה לבקשות לסילוק על הסף, וטענה כי קיים צורך בבירור עובדתי על מנת להכריע בטענת ההתיישנות. לטענתה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מאחד המועדים הבאים: מועד קבלת טופסי 4, מועד מסירת הדירות לרוכשים, או מועד רישום הזכויות בפנקסי רישום המקרקעין. כל אלה התרחשו משנת 2015 ואילך, ומכאן שתקופת ההתיישנות טרם חלפה בעת הגשת התביעה. המערערת אף טענה שהנזקים שנגרמו בשל העיכוב בביצוע הפרויקט התגבשו במשך הזמן, וכן נמשכו והתחדשו לאורך השנים. בנסיבות אלו, נטען כי בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), התביעה טרם התיישנה. יתרה מכך, המערערת טענה כי יש לדחות את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בהקשר זה נטען כי במכתב מאת היועץ המשפטי של המועצה המקומית לתאגיד המים, מיום 24.04.2014, פורט כי הראשונה רואה בחומרה רבה את התנהלות האחרון ודורשת כי יבצע את עבודות התשתית (להלן: המכתב לתאגיד המים), ובהתאם יש לראות בכך הודאה של המשיבות בקיום זכותה של המערערת. לחלופין, נטען להשעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות, וזאת בשל התנהלותן הפסולה של המשיבות בכך שניצלו את תלותה בהן. בהקשר זה נטען, כי המערערת חששה להגיש את התביעה טרם סיום הפרויקט ורישום הזכויות על שם הרוכשים, וזאת לנוכח חשש מהתנכלות והתעמרות מצד המשיבות. בנוסף, נטען כי עילת התביעה ביחס למועצה המקומית והוועדה המקומית התגבשה במועד פרסום דו"ח מבקר המדינה, שמצא כי התנהלותן פגומה ונגועה בהפליה. בימים 24.11.2022 ו-16.07.2023, הוגשו תשובות מטעם הוועדה המקומית ותאגיד המים, בהתאמה, במסגרתן טענו, כי אין בטענות האמורות כדי לחסן את התביעה מהתיישנות, שכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הסתיימו העיכובים הנטענים להם גרמו. כן נטען כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין, העוסק בקביעת תחילת ההתיישנות בתובענות על עוולות, אינו חל בענייננו, מאחר שהנזקים הנטענים, כולם או חלקם העיקרי, התגבשו במועד בו נולדה עילת התביעה – מועד סיום העיכובים. לבסוף, נטען כי לא הובא כל בסיס לטענה בדבר התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות, ומדובר בטענות שנטענו בעלמא. כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי הורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בעיקרו של דבר נקבע, כי כלל העיכובים שעליהם הלינה המערערת הסתיימו, לכל המאוחר, ביום 17.12.2014 – מועד סיום ביצוע עבודות התשתית; ואילו הנזקים עצמם אירעו בשנים 2011–2014. צוין כי עילות התביעה הנטענות, בהן רשלנות והפרת חובה חקוקה, הן עילות שדורשות נזק כתנאי להתגבשותן. אי לכך, עילות התביעה נולדו במועד שבו החלו להיווצר הנזקים עקב העיכובים. משהוגשה התביעה בחודש מרץ 2022, בחלוף יותר משבע שנים ממועד סיום העיכובים ומעת היווצרות הנזקים, הרי שזו התיישנה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה מדובר בעוולות נמשכות. נקבע, כי אף אם מדובר בנזקים נמשכים, אין בכך כדי לבסס טענה להתמשכות העוולות עצמן. בתוך כך, נדחתה טענת המערערת לפיה מדובר בתביעה הנוגעת למקרקעין, תוך שצוין כי התביעה הינה לתשלום פיצויים בגין נזקים נטענים שיסודם בפרויקט בנייה. ככזו, נבחנה שאלת ההתיישנות לפי מהותה כתביעה כספית. כן נקבע כי אין בטענה שהמשיבות הן גופים ציבוריים כדי לשנות מדיני ההתיישנות ומהטעמים העומדים ביסודם. גם טענת המערערת בדבר מועד פרסום דו"ח מבקר המדינה – נדחתה. צוין כי מכוח סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח–1958 (להלן: חוק מבקר המדינה), הדו"ח אינו משמש ראייה בהליך משפטי, וממילא הוא אינו מהווה רכיב מרכיבי עילות התביעה, ומשכך אין במועד פרסומו כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות. בנוסף נקבע, כי לא התקיימו נסיבות בגינן יש להאריך או לדחות את תקופת ההתיישנות; כי הנזקים הכלליים שפורטו בתביעה – הפליה האסורה, עוגמת נפש ופגיעה במוניטין – נטענו ללא כל הוכחה, פירוט מספק או ציון מועדים, ומכל מקום הם התגלו במועד שבו נולדה עילת התביעה, שכן המערערת כלל לא טענה להיעדר מודעות לקיומם במועד שבו הסתיימו העיכובים. לבסוף, נקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לבסס נסיבות שיש בהן כדי לדחות את תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות. שכן, לא הוצגה כל תשתית לטענה כי המערערת חששה שהמשיבות יתנכלו לה או יתעמרו בה אם תגיש את התביעה. בהקשר זה צוין, כי אין די בחשש גרידא, ועל המערערת להראות כי המשיבות נקטו בפעולות אסורות שנועדו למנוע ממנה את הגשת התביעה – ולעניין זה לא הובא דבר. אשר לטענת המערערת להודאה בקיום זכותה מצד המשיבות, נקבע כי יש לדחות טענה זו מטעמים רבים, אולם די בכך שחלפו יותר משבע שנים ממועד שליחתו של המכתב לתאגיד המים. נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, מצא בית משפט קמא כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, וכי יש לסלקה על הסף מטעם זה. מכאן הערעור. הערעור בפתח הדברים יובהר, כי נימוקי הערעור דומים עד מאוד לנימוקים שנפרשו לפני בית משפט קמא, וקשה לחלץ מהערעור טענות ביחס לפגמים שנפלו בקביעותיו של בית משפט קמא או בדרך הילוכו. בכלל זאת, טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא משדחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות, מבלי לערוך בירור עובדתי; כי המערערת חששה מהגשת תביעה, נוכח האפשרות שהמשיבות יתנכלו לה, ולפיכך, יש להתיר חריגה מתקופת ההתיישנות המוגדרת בדין; כי בית משפט קמא נקט ב"פורמאליות יתר" שעה שקבע שדו"ח מבקר המדינה לא ישמש כראיה מכוח סעיף 30 לחוק מבקר המדינה; וכי המערערת עמדה בנטל לביסוס טענותיה להשעיית או דחיית תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף בלא צורך בתשובה, מהטעם "שאין לערעור סיכוי להתקבל"; וכך אציע לחבריי כי נורה. זאת, מתוקף סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018 (להלן: התקנות החדשות). בטרם אתייחס לערעור לגופו, אעמוד בקצרה על המסגרת הדיונית הצריכה לעניין. סמכות בית המשפט לדחות תביעה בכל עת מחמת התיישנות מוסדרת בתקנה 43 לתקנות החדשות. מכאן, שככל שעולה בידו של נתבע להוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו התיישנה במועד הגשתה – שומה על בית המשפט לדחותה על הסף. ואכן, מקום בו ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית, באופן שעשוי לסיים את ההתדיינות בתביעה ובכך לחסוך זמן שיפוטי ומשאבים מן הצדדים ומבית המשפט, ראוי ונכון לעשות כן (ראו: ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (11.06.2009) (להלן: עניין חלקה 21); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 109 (2010) (השופט י' עמית) (להלן: עניין גיא-ליפל). כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 307–308 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). ברם, בעת הכרעה בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ולשקול הכרעתו בקפדנות יתרה. שכן, קבלת טענת ההתיישנות המביאה לדחיית התביעה, היא בעלת תוצאה חמורה במיוחד ביחס לתובע, בכך שככלל היא יוצרת מעשה בית דין בעניינו (עניין חלקה 21, בפסקה 1 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה); ובכך נמנעת אפשרותו לממש את זכותו המהותית-הנטענת, עוד בטרם נשמעו טענותיו כלפי בעל דינו (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 546–548 (2008) (השופטת א' פרוקצ'יה) (להלן: עניין אלנקווה); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה ו' (24.03.2008); ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון כהן, פסקה 19 (23.01.2019)). משכך, מקום בו מתבקשת דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות, וזאת "אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכרת על פניה בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות" (עניין אלנקווה, בעמוד 549; עניין ריכטר, בפסקה 23). במילים אחרות: לצד חובתו של בית המשפט להשתמש בסמכותו לסילוק תובענות על הסף במקרים המתאימים (ע"א 9063/12 עזבון ריכטר נ' Delson, פסקה 21 לפסק הדין של השופט ח' מלצר (05.09.2017) (להלן: עניין ריכטר)), עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות מחד גיסא; לבין התכליות שבבסיס מוסד ההתיישנות, כגון אינטרס הנתבע לוודאות, מניעת הכבדה על הנתבע ותיעדוף משאבי ציבור מאידך גיסא (עניין אלנקווה, בעמודים 540–541). ובאופן קונקרטי יותר, כידוע, כלל ההתיישנות הרגיל, המעוגן בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ומשכה שבע שנים. מועד לידתה של עילת התובענה, כפי שפורש בפסיקתנו, הוא המועד שבו מצוי בידי התובע 'כח תביעה קונקרטי' המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע; שמשמעו, אפשרות ממשית להגיש את התביעה ולזכות בסעד המבוקש בגדרה ככל שהתובע יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והביסוס המשפטי של תביעתו (ראו: ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה 22 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (12.07.2010) (להלן: עניין יפרח); עניין אלנקווה, בעמודים 545–546; ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594–595 (1997)). לצד כלל ההתיישנות הרגיל, בהתיישנות בנזיקין החלה על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כגון עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה – חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לפיו, עילת התביעה צומחת עת שאירע הנזק, אלא אם נתגלה במועד מאוחר יותר; אז, יחל מניין ההתיישנות ממועד גילוי הנזק, תוך שיחול רף עליון להתיישנות של עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת תביעה (ראו גם: עניין גיא-ליפל, בעמוד 105). לצורך החלת כלל הגילוי שבסעיף 89(2) לפקודה, הלכה היא כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק הממשי הראשוני, שלגביו אדם סביר היה מגיש בנסיבות העניין תביעה, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו (ראו: עניין אלנקווה, בעמוד 551; ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG, פסקאות 52–54 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (20.08.2014) (במיעוט לעניין התוצאה אך לא לעניין זה) (להלן: עניין שאנקול); ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558–559 (1984)). זאת כאשר תביעת הניזוק מתיישנת בכל מקרה בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק (כאמור בסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין). לא למותר לציין, כי הנטל להוכחת התקיימותן של נסיבות המצדיקות הארכה או השעיה של מניין ההתיישנות בהיעדרו של 'כח תביעה קונקרטי' כאמור, או מכוח גילויו המאוחר של הנזק, רובץ על הטוען לתחולת אי-אלו מהחריגים לכלל ההתיישנות. מטעם זה נקבע, כי ספק לגבי התקיימות התנאים לכך פועל לחובת הטוען (ראו, מיני רבים: ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה כ"ה (16.01.2012); ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); עניין גיא-ליפל, בעמוד 109; עניין יפרח, בפסקה 28; עניין שאנקול, בפסקאות 51, 56 ו-60 לחוות דעתו של השופט סולברג (במיעוט לעניין התוצאה אך לא לעניין זה)). כמו כן, על המבקש להסתמך על חריג לכלל ההתיישנות, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 219 (1997); עניין גיא-ליפל, בעמוד 109). בענייננו, ובראי העקרונות המפורטים לעיל, מצאתי כי המערערת לא השכילה להצביע על שגגה שנפלה בדחיית התובענה על הסף מחמת ההתיישנות. תחילה, וכאמור לעיל, מקריאת כתב הערעור עולה כי אין בו התייחסות ממשית לקביעותיו המפורטות והמנומקות של בית משפט קמא. במקום זאת, לב הערעור הוא חזרה על טענותיה של המערערת כפי שהובאו על-ידה בהליך דלמטה. הנה כי כן, משעה שאין בטענות המערערת כדי להתמודד עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי או להצביע על פגם כלשהו שנפל במסגרתו, דין הערעור להידחות מהטעמים הנכוחים שפורטו בפסק הדין. לגופם של דברים, מן התשתית העובדתית שהניחה המערערת בפני בית משפט קמא, עולה בבירור כי 'כח תביעה קונקרטי' היה נתון בידיה, לכל המאוחר עת שתמו העיכובים מושא הנזקים דנן. אז, נגלה למערערת, לכל הפחות, הנזק הראשוני הממשי שלטענתה נגרם לה – התקורות בגין תקופת העיכוב וכן הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירות באותה תקופה – המקים לה עילת תביעה (ראו: סעיפים 7, 25, 29–32, 35 ו-43–51 לכתב התביעה). לפיכך, ובניגוד לטענות המערערת, המועד שבו נולדה עילת התביעה ונוצרו נזקים ממשיים הינו לכל המאוחר חודש דצמבר 2014 – הוא מועד סיום העיכובים. יתרה מכך, אף אם הנזקים הנטענים שאירעו למערערת נמשכו על פני שנים, אין בכך ללמד כי מדובר בעוולות נמשכות, אלא לכל היותר, מדובר בנזקים שנמשכו בגין עוולות שמועד ביצוען ברור ומוגדר. לאור האמור, אף אם נתגלו למערערת נזקים מאוחרים לנזק האמור, כנטען על-ידה, אין בכך כדי להצדיק את דחיית מניין ההתיישנות למועדים אלו, וממילא אין מקום לשנות מכללי ההתיישנות מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עוד טענה המערערת, כי יש להשעות בענייננו את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות. זאת, עקב חששה מהתנכלות והתעמרות אפשרית, כפעולות פסולות מצד המשיבות. כידוע, נטל ההוכחה הרובץ על הטוען לתחולת חריג זה הינו משמעותי, נוכח ייחוס התנהגות פסולה לצד שכנגד שבשלה נמנע מהגשת התביעה (ראו למשל: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקאות 29–30 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (20.08.2020); רע"א 23017-09-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' טוויל, פסקה 14 (17.11.2024); רע"א 6736/20 הראל נ' נס, פסקה 48 לפסק הדין של השופט י' וילנר (16.08.2021); ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון כהן, פסקאות 22, 37 לפסק הדין של השופט י' עמית (23.01.2019); רע"א 5337/17 כץ נ' כץ, פסקה 30 (31.07.2017)). ואולם, חרף טענות בעלמא בדבר "פחד אימים מהרשויות כתוצאה מהאובססיה וההתנכלות שלהן כלפי המערערת", המערערת לא עמדה ברף המינימלי על מנת לשכנע בטענה זו, ובוודאי לא העמידה תשתית ראייתית מספקת לביסוסה; לבטח כאשר טענה מעין זו מופנית כלפי מי מרשויות המדינה. לא למותר לציין, כי אין במעמדן הציבורי של המשיבות ובחשיבות הציבורית הנטענת לבירור טענות המערערת, כדי להצדיק קביעה לפיה יש לשנות מכללי ההתיישנות ותכליותיהם בענייננו. המערערת הוסיפה וטענה כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות יש להתחיל את מניין ההתיישנות מיום 24.04.2014, הוא מועד שליחת המכתב מטעם היועץ המשפטי של המועצה המקומית לתאגיד המים. זאת, עקב הודאתה לכאורה של המועצה המקומית בקיום זכותה של המערערת. ואולם, אף אם נקבל טענה זו, הרי שממועד שליחתו של המכתב האמור חלפו יותר משבע שנים עד למועד הגשת התביעה. משכך, התביעה התיישנה אף לפי מניין זה. לבסוף, לא ניתן להיעתר לטענת המערערת לפיה בית משפט קמא נקט ב"פורמאליות יתר" שעה שקבע שדו"ח מבקר המדינה לא ישמש כראיה מכוח סעיף 30 לחוק מבקר המדינה. די אם אציין בעניין זה כי לשון הוראת הסעיף המגבילה אפשרות זו, כמו גם הפסיקה שפירשה אותה, ברורה ומחייבת את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי (ראו למשל: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 14 (25.05.2006); רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, 765–766 (2005)). על כן, איני רואה לנכון להידרש ליתר טענות המערערת הנסמכות על הדו"ח האמור (ראו והשוו: בג"ץ 232/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 24 לפסק הדין של השופט ס' ג'ובראן (08.05.2016); עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 6 (23.06.2014); בג"ץ 8335/09 קרן דולב לצדק רפואי נ' שר הבריאות, ממשלת ישראל, פסקה י"ט (16.02.2012)). אשר על כן, אציע לחבריי כי נקבע שהתובענה התיישנה עת שהוגשה על-ידי המערערת, וממילא נורה על דחיית הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אציע כי לא יינתן צו להוצאות. חאלד כבוב שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ו (04 דצמבר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט