מדינת ישראל נ. עאמר עאסלה

פסק-דין בתיק ע"פ 3914/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3914/08 ע"פ 3165/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת בע"פ 3914/08: מדינת ישראל המערער בע"פ 3165/08: עאמר עאסלה נ ג ד המשיבים בע"פ 3914/08: 1. עאמר עאסלה 2. מחמד יאסין 3. סעוד יאסין המשיבה בע"פ 3165/08: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פח 4057/07 שניתן ביום 17.3.08 על-ידי השופט א' שיף תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשס"ט (12.10.08) בשם המערערת בע"פ 3914/08 והמשיבה בע"פ 3165/08: עו"ד אליעד וינשל בשם המשיב 1 בע"פ 3914/08 והמערער בע"פ 3165: עו"ד איבראהים כנעאנה בשם המשיב 2 בע"פ 3914/08: עו"ד איבראהים עודה בשם משיב 3 בע"פ 3914/08: עו"ד מהנד חלאילה בשם שירות המבחן: גב' אדווה פרויד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעורים לעניין העונשים שנגזרו על שלושת המשיבים בע"פ 3914/08, עאמר עאסלה, מוחמד יאסין וסעיד יאסין, בתפ"ח (חיפה) 4052/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט - כתארו אז - שיף): המשיב 1 עאמר עאסלה משיג (ע"פ 3165/08) על חומרת העונש שנגזר עליו (שלוש שנות מאסר בפועל, בנוסף למאסר על תנאי ופיצוי למתלונן), והמדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על שלושת המשיבים, ועיקרו 36 חודשי מאסר בפועל למשיב 1, 30 חודשים למשיב 2 ו-24 חודשים למשיב 3, בנוסף למאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. לשלמות התמונה יצוין, כי לערעורו של עאמר עאסלה על הכרעת הדין בגדרי ע"פ 3165/08 לא נעתרנו (פסק דין חלקי מיום 8.9.08). ב. עיקרי הפרשה, בהתאם לכתב האישום המתוקן בו הודו המשיבים, תוארו בפסק הדין מיום 8.9.08 בע"פ 3165/08. למען שלמות התמונה הנה האמור שם (פסקה ד'): "כתב האישום שבו הואשם המערער יחד עם שני אחרים הוגש ב-24.9.07, שנים עשר יום לאחר האירועים הנטענים. הוא תוקן בהמשך, בעיקר – לא רק – באשר לעבירות הספציפיות שיוחסו לנאשמים. עניינו בתמצית - כנטען - חשד מצד הנאשמים במתלונן, שוהה בלתי חוקי ועבריין, כי הוא גונב חפצים ממסגד בעראבה, ושבגינו קשרו קשר לחטפו, לתקפו ולסחוט ממנו בכוח ובאיומים הודיה בגניבה. על פי כתב האישום העלה המערער את המתלונן לרכבו ביום 12.9.07 ואחר כך העלה את נאשם 2 והם הסיעו את המתלונן למטע זיתים, ואמרו לו בין השאר כי יוציאוהו להורג וזה יומו האחרון, איימו עליו והיכוהו, כל זאת, הגם שהכחיש קשר לגניבה. המערער הוציא ממכוניתו חבלים שהוכנו מראש; הנאשם 2 הפשיט בכוח את בגדי המתלונן, ושני הנאשמים קשרוהו בחבלים, המערער אחז במתלונן כשהוא קשור ועירום, וצעק שאם לא יודה יחשמלהו, כל כך בעוד נאשם 2 הוציא כבלים חשמליים וחיבר למצבר הרכב כדי להפחיד את המתלונן. בהמשך הביאו המערער ונאשם 2 קרשים והחלו להכות את המתלונן, בעודו צועק ומתחנן ומכחיש את מעורבותו בגניבה; משם נסעו המערער ונאשם 2 עם המתלונן, אספו את נאשם 3 בדרך, והביאו את המתלונן לסוכה בשדות בדיר חנא והכוהו בקרשים; אחר כך הוציאו - כנטען - חבל תליה ובו לולאה, והרימו את המתלונן תוך הכנסת ראשו ללולאת חבל התליה, והמתלונן עודו ממשיך להכחיש קשר לגניבה. אז – כנאמר – בעטו הנאשמים בצוותא חדא (לנקודה זו משמעות בהמשך דיוננו - א"ר) בכיסא עליו עמד המתלונן, והוא נשאר תלוי עד שהתעלף; אחר כך שיחררוהו והזמינו משטרה". העבירות בהן הורשעו המשיבים היו חטיפה לשם סחיטה (סעיפים 372 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), סחיטה בכוח (סעיפים 427 + 20), חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(2) + 29), ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (סעיף 382(א) + 380 לחוק). יצוין כי מכתב האישום המתוקן הוסר חלק משמעותי מן העבירות שנכללו בכתב האישום המקורי, ובהן קשר לפשע, שלילת כושר התנגדות לביצוע עבירה, חטיפה לשם רצח ועוד. ג. הטיעון לעונש בפני בית המשפט קמא היה פתוח, על פי הסדר הטיעון, ובעקבותיו נגזרו על המשיבים – נשוב ונציין –עונשים אלה: על המשיב 1 (עומר עאסלה) - 4 שנות מאסר, מתוכן שלוש לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצר) והיתרה על תנאי לשלוש שנים בעבירות בהן מדובר ובעבירות פשע; על המשיב 2 (מוחמד יאסין) - 40 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודש בפועל (בניכוי תקופת מעצר), והיתרה על תנאי כאמור; על המשיב 3 (סעוד יאסין) נגזרו 30 חודשי מאסר, מהם 24 לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצר), והיתרה על תנאי כאמור. על שלושת המשיבים הוטל פיצוי המתלונן, ביחד ולחוד, בסך 15,000 ₪. ד. בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט קמא בתסקירי שירות המבחן למבוגרים לגבי המשיבים. לכל המשיבים אין עבר פלילי. באשר למשיב 1, יליד 1986, נאמר בתסקיר כי השכלתו יסודית, ולאחר נשירתו ממסגרת לימודים עבד בעבודות מזדמנות, ניסה להשלים בלימודים אקסטרניים אך לפי שעה לא הצליח; הוא בן למשפחה נורמטיבית, והציג עצמו כמי ש"עשה טובה" לשותפיו, ולא ציפה להתנהלות האכזרית של שותפיו כלפי המתלונן. המלצת השירות היתה שילוב בין גישה עונשית מרתיעה לאופציה טיפולית, וכן חיוב בפיצוי לקרבן. אשר למשיב 2, הוא יליד 1988, בעל השכלה תיכונית מקצועית ועבד בעבודות מזדמנות, בן למשפחה נורמטיבית, אך שקועה בבעיות. הוא אף ניסה להתאבד. המשיב 2 ראה עצמו כקרבן וכנגרר אחר המשיב 1, תוך הרחקת אחריות וחוסר אמפטיה לקרבן. השירות נמנע מהמלצה טיפולית, אך ציין כי יפנה לשירות בתי הסוהר אם יידון משיב זה למאסר בפועל. הומלץ על פיצוי לקרבן. באשר למשיב 3, יליד 1989, בוגר תיכון חקלאי, אף הוא בן למשפחה נורמטיבית, ולו אם מורה אלמנה שדאגה לחינוך גבוה של ילדיה גם בחו"ל. המשיב 3 נטל אחריות חלקית וציין כי העבירה באה נוכח גניבות מצד קרבן העבירה, וטען אף הוא כי נגרר אחרי שותפיו. לא נמצא מקום להמלצה טיפולית (אמנם המשיב הביע נכונות לטיפול). ה. בית המשפט קמא, בשקללו את הרכיבים השונים, ציין את האלימות הקשה שננקטה על-ידי המשיבים. מקרה זה נראה בעיניו כאחד הקשים שבמקרי האלימות המגיעים לבית המשפט, ובלשונו: "שני בחורים צעירים ובהמשך שלושה, מבצעים מעשים נפשעים של התעללות עד כדי העמדת חייו של אדם בסכנה. איש מביניהם לא כואב את כאבו של המתלונן ולא זועק: 'הרף'. הנאשמים פעלו כמאשימים, כתובעים וכשופטים, ואף העזו למלא חלקית את תפקיד התליין, המוציא לפועל של 'גזר דינם'. מן הסתם ניצלו הנאשמים את היותו של המתלונן תושב השטחים השוהה בישראל באופן בלתי חוקי, וראו בו טרף קל למעשיהם הנלוזים, ונקל לתאר את החיל והרעדה שפקדו את המתלונן במשך האירוע המתמשך... יש להניח שמחזה זוועה זה ילווה אותו עוד שנים הרבה". עם זאת התחשב בית המשפט גם בנסיבות לקולה, ובהן העבר הנקי, וכן דירג בין המשיבים, וגזר את הדין כמפורט מעלה. ו. בפנינו – כאמור –ערעור המדינה (ע"פ 3914/08) וערעור המשיב 1 (ע"פ 3165/08) בחלקו הנוגע לחומרת העונש, לאחר שלא נתקבל ערעורו לעניין הכרעת הדין. בערעור המשיב 1 נטען, כי העונש שנגזר עליו חמור מדי בהיעדר עבר פלילי, ונוכח הודייתו (אף כי ביקש לחזור הימנה), שיתוף פעולה מצדו בחקירה וחסכון הזמן השיפוטי. בערעור המדינה נטען, כי אין בעונש שנגזר ביטוי עונשי הולם לחומרת המעשים, הזועקת ומחייבת ענישה חמורה בהרבה. הוזכר כי לצד העבירה של חטיפה לשם סחיטה נקוב בחוק עונש מירבי של עשרים שנות מאסר; לצד העבירה של סחיטה בכוח - שבע שנות מאסר; לצד העבירה של חבלה בכוונה מחמירה - 20 שנות מאסר; ולצד העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות - עד שש שנות מאסר. המדובר, כך נטען, ב"מעשי התעללות מתוכננים ומזעזעים המעידים על רוע ואכזריות. אין המדובר במעשה שטות רגעי... (המעשים) נעשו בקור-רוח במתלונן חסר ישע, ערום וכפות. כלי העינוי, כולל חבל תליה עם לולאה בקצהו, הוכנו על ידי המשיבים בעוד מועד...". נטען כי המשיבים היו בגירים, הם לא נטלו אחריות מהותית, ויש ליתן משקל להיות המתלונן חלק מקבוצה פגיעה וחסרת ישע באוכלוסיה, כשוהה בלתי חוקי. ז. לקראת הדיון עיינו בתסקירים מעדכנים מטעם שירות המבחן. לגבי משיב 1 – השוהה במאסר – צוין כי אביו נהרג בתאונת דרכים ובהקשר אחר נפגעו שתי אחיותיו, ולמשפחה בעיות תפקוד קשות. המשיב 1 שב וטען בפני השירות כי לא ביצע את המיוחס לו ורק הסיע את שותפיו; נאמר כי ניתן להציע לו כיוון טיפולי אם "יתחבר" לאחריות. לגבי משיב 2 נאמר כי הביע מוטיבציה לטיפול והוא מופנה לקבוצה לנושאי אלימות; משפחתו מגלה אכפתיות כלפיו, ויש מקום ליתן משקל לשינוי ביחסו לעבירה. לגבי משיב 3 נאמר כי הוא נוטל אחריות חלקית, ולאחר סירוב תחילה השתלב בקבוצה טיפולית; לא נמסרה המלצה לגביו. ח. בפנינו טען בא כוח המדינה, כי המדובר במעשה "עינוי של ממש", וכי המתלונן איבד הכרתו תוך מחשבה שזו נשימתו האחרונה; נדרשת, לשיטת המדינה, אזהרת הציבור מעשיית דין לעצמו, לא כל שכן כשהמדובר בשוהה זר, המשתייך לקבוצה חלשה. ט. בא כוח המשיב 1 טען בין השאר, כי אין הבדל אמיתי בין חלקו במעשים של כל אחד מן המערערים, צעירים ללא עבר פלילי ושסברו כי הם עושים טובה למדינה; הם טעו טעות חמורה, אך אין ראיות לפגיעה קשה במתלונן באין תסקיר נפגע. המתלונן בעל עבר פלילי עשיר, וכלוא גם כיום, ולפנינו הודאת המשיבים, שלא ניתן לה משקל ראוי. המשיבים סברו – גם אם אין מקבלים את גישתם – שהמתלונן נכנס למסגדים לגנוב ויש לתפסו ולהסגירו. נתבקשה, למצער, השוואת עונש המשיב 1 לאחרים. י. בא כוח המשיב 2 טען כי גם בלא המעטה בחומרת העבירות, המדובר בטעות חמורה בשיקול הדעת, אף כי בכוונה להסגיר את המתלונן למשטרה, והמשיבים נסחפו. המתלונן נשרט אך לא נזקק לאשפוז; כוונת המשיבים לא היתה להביאו לאיבוד הכרה, אלא ללחוץ להשיג הודאה; על כן אף נוטה העונש שהושת לחומרה, נוכח הגיל הצעיר ומעצר בית ממושך. י"א. בא כוח המשיב 3 טען כי גזר הדין מאוזן כראוי, גם בהיעדר נזק למתלונן. לגבי משיב 3 נאמר, כי חלק הארי של האירוע התרחש בטרם נכנס לתמונה, ומצבו רגיש ועדין במיוחד. הוא גם התחייב בבית המשפט שלא לחזור על טעות כזאת. י"ב. בעלי הדין הציגו בפנינו אסמכתאות לתמיכה בעמדותיהם. לאחר העיון יצוין כי אף שבחלק מהן ישנם מאפיינים דומים לענייננו – ושעיקרם, בלשון בני אדם, התעללות משפילה בזולת, יש שוני לחומרה בענייננו. בע"פ 2842/98 אודרנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נדונו שלושה שוטרי משמר הגבול על חבלה בנסיבות מחמירות, חטיפה, איומים שימוש לרעה בכוח המשרה והשמדת ראיה. זאת, על-ידי הכאת המתלוננים, פלסטינאים, ואף קשירת רגלו של אחד מהם בחבל לג'יפ תוך גרירתו עשרות מטרים על האדמה. העונשים שהוטלו היו בין 18 ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וערעור המדינה נדחה, תוך ציון כי אילולא נסיבות אישיות מקלות יתכן שהיה נגזר עונש חמור יותר. בע"פ 3169/05 מדינת ישראל נ' פלוני ואלמוני (לא פורסם) נדחו, מפי השופט גרוניס, ערעורים באשר לעונש במקרה שבו הוכנס אדם למכונית, ובשל חוב הוכה ואף הורם כשראשו למטה ורגליו למעלה, בסיפור כי הוא מצוי על צוק הארבל וייזרק מטה אם לא ישיב את הכסף. העונש לאחד המערערים היה חצי שנה עבודות שירות ופיקוח קצין מבחן לשנתיים. בית המשפט סבר כי אף שמובן להבין מדוע בחרה המדינה לערער, בשקלול הנסיבות האישיות יש לדחות את הערעורים. בע"פ 10676/07 אביטאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בעקבות סכסוך בקשר לכך שאחות המערער עברה לגור עם המתלונן, הגיעו המערער ואביו למקום עבודתו של המתלונן. המערער תקף את המתלונן, והלה נמלט, ומשהשיגו המערער נטל המתלונן מוט עץ כבד והניפו לעבר המערער, והמערער הוציאו מידו ופגע במתלונן ובאחיו וגרם להם פגיעות קשות. בגלל תהליך שיקום שעבר המערער, בעל עבר נקי, הומר עונש מאסרו מ-12 חודשים לשישה חודשי עבודות שירות. מנגד, בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שגם הוזכר על-ידי בית המשפט קמא, נדחה ערעור על עונש של 32 חודשי מאסר, במקרה שבו פגעו שלושה בפלוני שביקשו לנתקו מקשר עם בת הרב הראשי. בין היתר סטרו למתלונן והצליפו בו, והמערער - בן הרב - גזר את כיפתו ופאותיו, ובהמשך הוכה המתלונן ואוים, בטרם שוחרר. בית המשפט דחה את הערעור, וציין (מפי השופטת ארבל): "לא ניתן כמובן להתעלם מן ההקשר בו בוצעו העבירות, אך בה בעת לא ניתן שלא לראותם כחלק מתופעה רחבה יותר של התפשטות האלימות, של הפיכת כוח הזרוע תחליף מתוכנן לכוחן של מילה ושיחה. בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה את הפרט ואת הציבור גם יחד מפתרון מחלוקות בכוח הזרוע וממעשי בריונות". העובדות בע"פ 2254/07 מדינת ישראל נ' משה טארונשוילי (לא פורסם) כללו חטיפת פלוני, חלפן כספים, לשם קבלת כופר ממשפחתו, וזאת תוך התחזות החוטפים לשוטרים, קשירת רגלי המתלונן, איומים כאילו אקדחים מכוונים אליו, ועוד כיוצא בזה; חרף נסיבות אישיות מקלות נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש (ונדחה ערעור המשיב על חומרתו), ונגזרו על המערער-המשיב דשם חמש שנות מאסר בפועל, מהן שנה בחופף לעונש אחר, וזאת במקום 36 חודש. כל אחד מן המקרים הללו לנסיבותיו, אך ברי כי במקרים חמורים יותר נגזרים עונשי מאסר בפועל לתקופות משמעותיות, וכך יאה. י"ג. אשר לענייננו שלנו, כל מלים לגינוי התנהגותם של המשיבים יהיו אך למותר, שכן הגנאי שבהתנהגות חרות בה עמוק עמוק. ישנם מעשי עבירה שנסיבותיהם הספציפיות כוללות "ערך מוסף" שלילי, בלתי מוסרי בעליל, הנלוה אל יסודות העבירה. המקרה דנא בא במובהק בגדרם של אלה. יהיו אשר יהיו חטאיו של המתלונן, ואף אם אינו צדיק בדורותיו, אין הדבר מצדיק מכל וכל פגיעה בו, לא בכלל ולא - מקל וחומר - כפי שנעשתה. אם עבר המתלונן עבירות, יש לכך כתובת - המשטרה וגופי האכיפה; ויש דרכים לדרבנם לעשות מלאכתם. הדרך שבה הלכו המשיבים איננה יכולה לזכות לסלחנות; התעללות נמשכת באדם שסופה חבל התליה, גם אם ללא כוונה לגרום למותו, ושפרטיה תוארו בתמצית מעלה, ראויה בלא כל ספק לענישה מחמירה, למען יראו וייראו. על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בשוהה זר, שמצבו הציבורי-חברתי אינו ברום המדרגה. י"ד. אכן, אירע כאן תסריט אימים, אלא שהתרחש במציאות, ונערך בשלבים אשר הדעת נותנת כי העצימו ושידרגו את האימה שחוה הקרבן-המתלונן. תחילה "זכה" לאיומים בהוצאה להורג ובמכות, אחר כך הופשט מבגדיו ונקשר בחבלים, ונאמר לו שאם לא יודה יחשמלוהו, וזאת תוך שחוברו כבלי חשמל למצבר הרכב. אחר כך הוכה המתלונן בקרשים, תחילה על-ידי שני משיבים ואחר כך "במעמד תלתא", ולבסוף הוכנס ראשו ללולאת חבל תליה שהוכן מראש, הכסא שעליו עמד נבעט, והמתלונן נשאר תלוי עד שהתעלף, ואז שוחרר והוזמנה משטרה. על פני הדברים, ראה המתלונן את אימת המוות לנגד עיניו במוחש, לאחר מסכת התעללות שגם יכלה להובילו למסקנה כי הנה הנה נגזר דינו על-ידי המשיבים, וחייו תלויים מנגד, תרתי משמע. נכוחים איפוא, בכל הכבוד, דברי בית המשפט קמא, שכעולה מהם היו המשיבים בחינת "הוא הדיין, הוא המוכיח, הוא העד", תכונות שיוחסו במקורותינו לקב"ה בלבד. ט"ו. התיאור הקשה, לשון המעטה, שהובא עד הנה מבדיל מקרה זה לחומרה מן התקדימים שהובאו עד הנה, שאף החמורים בהם אינם מגיעים לחומרתו של הנידון דידן. עוצמתה של מסכת ההשפלה והפגיעה שחוה המתלונן דנא רבה במיוחד, ונקל לשער את החויה הקשה ואת הזעזוע שהם נחלת כל אדם באשר הוא בעברו ייסורים מעין אלה. סבורים אנו איפוא, כי בכגון דא הרכיב הדומיננטי בענישה הוא אינטרס הציבור, אף שאין להתעלם מהיבטים אינדיבידואליים. יש איפוא מקום ליתן לכך ביטוי בהחמרה בענישה, אם גם כערכאת ערעור לא ימוצה הדין, וזאת גם בהתחשב בעברם הנקי של המשיבים ובנסיבותיהם האישיות. נוכח הכרעתנו זו איננו נעתרים לערעור משיב 1 (3165/08 ) על חומרת העונש. ט"ז. אנו מקבלים איפוא את ערעור המדינה (3914/08) ומעמידים את עונשי מאסרם בפועל של המשיבים כלהלן: משיב 1 - ארבע (במקום שלוש) שנות מאסר; משיב 2 – 40 (במקום 30) חודשי מאסר; ומשיב 3 - 32 חודשי מאסר (במקום 24). שאר חלקי גזרי הדין יוותרו בעינם, קרי 12 חודשי מאסר על תנאי למשיב 1, 10 למשיב 2, ו-6 למשיב 3, וכן הפיצוי. ניתן היום, כ"ד בתשרי תשס"ט (23.10.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08039140_T05.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il -