פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3911/19
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ע' ברון
המערערים והמשיבים
בערעור שכנגד:
1. פאטמה אחמד קראעין
2. אמין אחמד עקיל
3. ראיד קראעין
נ ג ד
המשיבות והמערערות
בערעור שכנגד:
1. סחר מוסא עודה
2. Lowell Investment Inc
המשיב 3:
עלי מוחמד קראעין
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.4.2019 ב-ת"א 34987-03-15 (כב' השופט ע' שחם)
תאריך הישיבה:
ה' באדר התש"ף
(1.3.2020)
בשם המערערים והמשיבים שכנגד:
עו"ד נסים גרה
בשם המשיבות 2-1 והמערערות שכנגד:
עו"ד בעז פייל; עו"ד יהושע ליברמן
פסק דין
השופטת ע' ברון:
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.4.2019 (כבוד השופט ע' שחם) ב-ת"א 34987-03-15 (להלן: פסק הדין). במוקד הערעורים ניצב סכסוך משפחתי על זכויות בעלות בשטח של כ-700 מ"ר בג'בל אל-מוכבר שבשכונת אל-פארוק בירושלים, שעליו שני בתים (להלן: הנכס). אין עוררין כי הנכס היה שייך בעבר למנוח חסן מחמד ח'ליל עקיל (להלן: חסן), שהלך לעולמו בשנות ה-40 של המאה הקודמת. גדר המחלוקת בהליך שלפנינו בשאלה למי מצאצאיו הוריש חסן את הנכס ומה מבנה הבעלות בו כיום.
2. המערערת 1, המערער 2 והמשיב 3 (להלן: פאטמה, אמין ו-עלי, בהתאמה) הם נכדיו של חסן; עלי ופאטמה נישאו, והמערער 3 הוא בנם (להלן: ראיד). פאטמה, עלי וראיד מתגוררים זה שנים רבות בבתים שנבנו בשטח הנכס. בשנת 2005 רכשו המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) את הנכס מעלי, שהיה לטענתן בעל הזכויות היחיד בו (להלן: הסכם המכר). המשיבות פתחו בהליך משפטי נגד עלי לאכיפת הסכם המכר ולפינוי הנכס (ת"א (שלום י-ם) 8566/06 עודה נ' קראעין (24.5.2007); להלן: ההליך הקודם); שהסתיים בהסכם פשרה שקיבל בהמשך תוקף של פסק דין, ובו נקבע כי הנכס יפונה בתוך 60 ימים (להלן: פסק הדין הראשון).
3. בשנת 2015 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד עלי והמשיבות. המערערים טענו כי הם יושבים בנכס מכוח זכויות ירושה, וביקשו כי בית המשפט יצהיר כי לעלי לא היו זכויות כלשהן בנכס, ולכן אין תוקף להסכם המכר; ולחלופין כי היקף זכויותיו מצומצמם ביותר. בית המשפט קבע כי לא הוכחו זכויות המערערים או זכויותיו של עלי בנכס, וכי אין בסיס להעדיף את גרסתו של מי מהצדדים ולכן לא ניתן להיעתר לסעדים הצהרתיים כפי שנתבקשו. בהמשך נקבע כי משום שלא הוכחו זכויותיו של עלי בנכס, על פניו אין בפסק הדין הראשון – שניתן בהליך שבו המערערים או מי מהם לא היו צד להתדיינות – כדי לחייבם. פאטמה, שיוזכר שהיא בת זוגו של עלי, הוחרגה מקביעה זו לאחר שנקבע כי עולה מהתנהלותה כי ידעה על הסכם המכר ונתנה את הסכמתה לעריכתו; ובהתאם ניתן צו מניעה האוסר על פינויים של אמין וראיד מן הנכס. התביעה נדחתה ביחס לשאר הסעדים שנתבקשו.
4. מכאן הערעור שלפנינו. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על פינויה של פאטמה מהנכס; וזאת בעקבות הוראה שניתנה לפינויה עד ליום 31.7.2019, במסגרת הליכי הוצאה לפועל שבהם נקטו המשיבות בעקבות פסק הדין נושא הערעור. ביום 24.7.2019 ניתן הצו המבוקש עד להכרעה בערעור (השופטת י' וילנר).
המערערים סבורים כי משעה שנקבע כממצא עובדתי כי שיעור זכויותיו של עלי בנכס מזערי, אם בכלל, היה עליו להוסיף ולקבוע כי אין תוקף להסכם המכר; ולא היה מקום לכרוך את שאלת היעדר זכויותיו של עלי בנכס בהוכחת זכויות המערערים בו. בהתאם, היה על בית המשפט ליתן סעד הצהרתי מתאים וצו מניעה שאוסר לפנות את פאטמה מהנכס. לטענתם הנטל להוכחת זכויותיו של עלי מוטל על המשיבות, הן מכוח עיקרון תום הלב הן משום שהפרו את חובתן לצרף את המערערים כצד להליך הקודם. ועוד נטען כי די בראיות שהוגשו מטעמם כדי להעדיף את גרסתם לעניין הבעלות בנכס; וכי מעת שנקבע כי פאטמה אינה יושבת בנכס מכוח זכויותיו של עלי, אין עילה לפינוייה גם אם ידעה על הסכם המכר. המשיבות מצידן טוענות כי המערערים לא הוכיחו את זכויותיהם בנכס, אף לא שלעלי אין זכויות בנכס, וכי כל עניינו של הערעור בניסיון להפוך את נטל ההוכחה. המשיבות הגישו ערעור שכנגד, שבו טענו כי לנוכח הקביעה כי המערערים לא הוכיחו את זכויותיהם בנכס, שומה היה על בית המשפט להורות על סילוק התביעה במלואה. ועוד טענו כי בית המשפט שגה בקביעתו כי לא הוכחו זכויותיו של עלי בנכס, וכי היה עליו לבכר את גרסתן ואת הראיות שהציגו לעניין זה.
5. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים, בכתב ובעל פה, ומששבנו ובחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגענו לכלל דעה כי אין ממש בערעור ובערעור שכנגד וכי דינם להידחות מתוקף סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, משמצאנו כי אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות ומממצאיו של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק.
עסקינן במחלוקת בשאלת מבנה הבעלות בקרקע שאינה מוסדרת ושלא קיים רישום בעניינה. המערערים ביקשו לבסס את טענתם לזכויות בנכס על מספר מסמכים, ובהם נסח רישום היסטורי וצו ירושה של בית הדין השרעי בירושלים, ועל עדים שהובאו מטעמם; ואילו המשיבות נשענו במידה רבה על ייפוי כוח שנחתם בידי אביו של עלי, מפת מדידה, ובקשה לקבלת הלוואה שעליה חתם ראיד – שבכולם הוצהר כי עלי הוא בעל הזכויות בנכס. בית המשפט דן בהרחבה בראיות ובעדויות שהובאו לפתחו במסגרת מאמצי הצדדים להוכחת גרסתם, וקבע את שקבע בפסק דין מפורט ומנומק. הערעור והערעור שכנגד ממוקדים אפוא בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה. לא שוכנענו כי נפל פגם בפסק הדין, או כי קיימת כל הצדקה אחרת להתערבותנו; וזאת במיוחד בהתחשב בהיכרותו הניכרת וההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי עם ההליך, עובדות המקרה הסבוכות והחומר הראייתי שהוצג לו.
6. משכך הערעור והערעור שכנגד נדחים, ולנוכח התוצאה שאליה הגענו איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, ב' באדר התש"ף (8.3.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
19039110_G09.docx יב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il