עע"מ 3911/05
טרם נותח
ציון חוה נ. מועצה מקומית אזור
סוג הליך
ערעור עתירה מינהלית (עע"מ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק עע"ם 3911/05
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים
עע"ם
3911/05
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
ציון חוה
נ ג ד
המשיבים:
1. מועצה
מקומית אזור
2. ראש המועצה, אמנון זך
ערעור על פסק-דין של בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 2168/04 מיום
14.3.05, שניתן על-ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל
תאריך הישיבה:
כ"ח בתמוז תשס"ה
(4.8.05)
בשם המערער:
עו"ד אלי הלם
בשם המשיבים:
עו"ד יורם מושקט
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
האם פיטורי המערער מחברותו במועצה
המקומית אזור הינם כדין? זוהי השאלה העיקרית העומדת במרכזו של ערעור זה.
העובדות הצריכות לעניין
1. המערער, מר ציון חוה (להלן: המערער), הינו
חבר במועצה המקומית אזור.
2. ביום 1.7.04 שלח ראש המועצה המקומית אזור,
מר אמנון זך, הוא המשיב מס' 2 (להלן: המשיב) למערער הודעה, לפיה הוחלט על הפסקת
כהונתו במועצה בהתאם לסעיף 105 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 (להלן:
צו המועצות). בהודעה צוין, כי הפסקת חברותו של המערער במועצה מבוססת על הודעותיו
שלו מהן עולה, כי אינו מחזיק בנכס מקרקעין המצויים בתחום המועצה, אלא מתגורר בבית
סבתו, הגב' באסה מרים, ברחוב הרצל 28 באזור, הידוע כגוש 6002 חלקה 43 (להלן:
הנכס), וזאת על-מנת לסעוד אותה. בנסיבות אלה, נכתב, כי לאור הוראת סעיף 101 לצו
המועצות, אין המערער רשאי לכהן כחבר במועצה.
3. המערער עתר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בעתירה שעניינה בעיקרה קבלת מידע ומסמכים
מהמועצה המקומית אזור, היא המשיבה מס' 1 (להלן: המועצה), מינוי המערער לועדת משנה
לתכנון ובניה וביטול הודעת הפיטורים שנשלחה אליו מאת ראש המועצה, מר אמנון זך, הוא
המשיב מס' 2 (להלן: המשיב).
4. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר
ד' פלפל) בפסק-דינו מיום 9.3.05 קבע, כי כל עניין חברותו של המערער במועצה לא
הועלה בכתב העתירה ולא התבקש לגביו כל סעד על-ידי העותר ולפיכך אין להחליט בנושא,
אך יחד עם זאת, ציין בית-המשפט, כי בא-כוח העותר התייחס לנושא זה בסיכומיו וכי אם
ניתן להנחות את הצדדים מה עשוי להיות פתרון השאלה, אזי נושא המגורים מוגדר במילון
אבן שושן כ"ישיבה בקביעות במקום". עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי
המערער הינו מסיג גבול ואף אין הוא משלם ארנונה עירונית, למרות שהוא מצוי בתחומי
המועצה ומטעמים אלה, אין הוא יכול עוד לשמש שליח ציבור.
5. המערער מיהר להגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה
לעיון מחדש בפסק-הדין, שכן לטענתו, הסעד בעניין הפסקת חברותו במועצה כן נכלל בגוף
העתירה, אולם נעלם מעיני בית-המשפט המחוזי.
6. ביום 29.3.05 דחה בית-המשפט המחוזי את
הבקשה לעיון מחדש בקובעו כדלקמן:
"1. אני דוחה את הבקשה במיוחד מנימוקי התשובה בסעיף 9ב עד 16.
2. אכן נשמט ממני הסעד הנוסף שהתבקש בעמוד האחרון לעתירה. יחד עם זאת,
לאור טיעוני הצדדים התיחסתי לכך ובמקום שהדבר נעשה כפי שנכתב, לצורך השלמת התמונה,
אני קובעת שהוא חלק מה רציו [הטעות במקור] של פסק הדין."
מכאן הערעור שבפנינו.
הערעור שהגיש המערער עוסק בכל הנוגע
לביטול פיטוריו מחברותו במועצה וכן על שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו.
7. יש לציין, כי כנגד המערער הוגש כתב אישום,
המייחס לו בנייה בלתי חוקית בשטח ציבורי פתוח בישוב אזור. על-פי הנטען בכתב
האישום, המערער פלש לשטח ציבורי המיועד לצרכי ציבור, הסמוך לבית שברחוב הרצל 28
באזור, שם בנה בניגוד לדין וללא היתר בית חדש נוסף וגדול בהרבה מהבית שברחוב הרצל
28.
כמו-כן, הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור
החליטה להורות לחברת החשמל להפסיק את מתן החשמל ליחידה החדשה בגוש 6002 חלקה 43,
ברחוב הרצל 28 אזור.
על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה
אזור הגיש המערער ערר לועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל-אביב. ועדת הערר בראשות
עורכת-הדין עופרה פרידמן קבעה, לאחר שערכה ביקור בבית המערער, כי:
"מביקורנו במקום התרשמנו כי בעזות מצח, מאחורי מסווה של חצר
מגודרת ומכוסה בבד, בנו העוררים דירת מגורים לתפארת, שאינה מהווה רק בנייה
"בסטייה מהיתר" כלשון סעיף 157 א'(ו) לחוק, אלא בנייה ללא היתר כלל בשטח
המהווה שטח ציבורי פתוח שאינו בבעלות העוררים".
"בשל היותו של עורר 2 [המערער] דמות פוליטית בעירו, הרי שדווקא
משום שמדובר באישיות כזו, אין מקום להקל ראש בעבירת בנייה כה חמורה כפי שהתבצעה על
ידו".
על החלטת ועדת הערר הגיש המערער עתירה לבית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו (עת"מ 2835/04). בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ'
רובינשטיין) דחה את העתירה בקובעו, כי: "ברור וגלוי הוא שאין לעותר היתר
לבניה על קרקע הציבור, ומכאן נסיונו להסתתר מאחורי גבה של סבתו שגרה בדירה
סמוכה".
המערער סרב לקבל את הדין וערער לבית-משפט
זה (עע"מ 3313/05). ביום 20.7.05 דחה בית-משפט זה את הערעור ואישר את
קביעותיהם של ועדת הערר, של הועדה המקומית לתכנון ובניה ושל בית-המשפט לעניינים
מנהליים - לנתק את זרם החשמל מביתו של המערער.
טענות המערער
8. ראשית, טוען המערער, כי אין כל סיבה
המוכרת בדין הישראלי לפיטוריו. לטעמו, הטעם היחידי לפיטוריו הוא היותו חבר
האופוזיציה במועצת העיר. מסיבה זו בלבד בחר ראש המועצה, המשיב 2, לפטרו, בניגוד
לכל נורמה משפטית מוכרת.
לטענת המערער, פיטורי חבר מועצה מחברותו
במועצה המקומית אינם עניין שבשגרה. מדובר בצעד קיצוני ביותר הננקט רק במקרים
חריגים מאוד.
9. שנית, טוען המערער, כי לא ברור על איזה
נימוק בחר בית-המשפט המחוזי לבטל את פיטורי המערער. האם על סמך אי-מגורי המערער
בישוב או על סמך העובדה, שנפל פגם בהתנהגותו? שכן בהחלטה המתקנת של בית-המשפט
המחוזי נכתב, כי הערת-האגב שנכתבה בפסק-הדין תהיה מעתה כחלק מהרציו של פסק-הדין.
10. שלישית, טוען המערער, כי רק במהלך העתירה
בבית-המשפט המחוזי, העלו המשיבים את הטענה, לפיה יש לפטר את המערער מחברותו במועצה
המקומית בשל התנהגותו הפסולה, לכאורה, כנבחר ציבור.
11. רביעית, המערער מציין, כי במכתב ששלח המשיב
למערער, ביום 6.5.04, נכתב כדלקמן:
"... מאחר ואתה מתגורר במקום עם משפחתך ומכהן כחבר
מועצה...". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]
המערער טוען, כי ממכתב זה למדים, כי
המשיב בעצמו יודע ומכיר בכך, שהמערער מתגורר בבית זה עם משפחתו.
12. חמישית, טוען המערער, כי דרישות תשלום
הארנונה בגין הנכס באזור נשלחות אליו והוא זה שמחויב בתשלומן. כמו-כן, המועצה
המקומית הגישה כנגד המערער תביעה לתשלום ארנונה בגין הנכס באזור.
13. שישית, מוסיף וטוען המערער, כי לפני מספר
שבועות, ולאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, הוגש כנגד המערער כתב אישום בגין
בנייה ללא היתר של מבנה מקורה בגג אסבסט. בכתב האישום צוין במפורש, כי המערער עושה
שימוש במקרקעין ברחוב הרצל 28 באזור.
14. שביעית, המערער מדגיש וטוען, כי הן בתעודת
הזהות שלו, הן במוסד לביטוח לאומי והן ברישיון הנהיגה שלו מצוין, כי הוא מתגורר
ברחוב הרצל 28 באזור.
15. שמינית, טוען המערער, כי פסק-הדין של
בית-המשפט לעניינים מנהליים ניתן ביום 9.3.05. ואולם, מינהל מקרקעי ישראל הגיש כנגד
המערער לבית-משפט השלום תביעה ורק ביום 7.4.05 ניתן פסק-דין (ת.א. 95005/96), אשר
הורה למערער לסלק את ידו מן המקרקעין. כמו-כן, רק ביום 14.4.05 הוגש כנגד המערער
כתב אישום בגין בנייה ללא היתר. לפיכך, לטענתו, כתב האישום הוא בבחינת
"ראייה" חדשה שבאה לעולם רק לאחר מתן פסק-הדין ואין המשיבים יכולים
להישען על "ראיות" מאוחרות, לפיהן המערער מתגורר בבית שנבנה ללא היתר
בשטח ציבורי, ובבית כזה לא ניתן להכיר כמגורים בישוב אזור ולכן יש לפטרו מתפקידו.
המערער מציין, כי כנגד פסק-דינו של
בית-משפט השלום תלוי ועומד ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי ביום 24.4.05 (ע"א
2151/05).
16. לבסוף, מבקש המערער להגדיל באופן ניכר את
שיעור הוצאות המשפט שיש לפסוק לטובתו בערכאה הקודמת וכן לטענתו, יש לחייב את המשיב
2 באופן אישי בהוצאות המערער, שכן למשיב 2 האחריות הבלעדית להתנהגות השערורייתית
של המשיבים כלפיו.
טענות המשיבים
17. ראשית, טוענים המשיבים, כי הנימוק לפיטורי
המערער הינו, כי המערער המתגורר כבר-רשות אצל סבתו באזור אינו יכול להיחשב כמי שגר
בישוב אזור.
לטענתם, סירובו של המערער לשלם ארנונה
עירונית בגין הבית החדש נתמך בטענה אותה העלה במסגרת השגות ועררי ארנונה, שעיקרה
הוא, כי הוא מתגורר באופן ארעי כבר-רשות אצל סבתו מכוח הסכמה זמנית מתמשכת, הניתנת
לביטול בכל רגע.
18. שנית, טוענים המשיבים, כי יש לדחות את
הערעור מפאת חוסר ניקיון כפיים ובשל אי גילוי מלוא העובדות המהותיות לבית-המשפט
לעניינים מנהליים. שכן, המערער לא גילה לבית-המשפט לעניינים מנהליים את העובדה,
שמתנהלים כנגדו הליכים בגין היותו פולש, מסיג גבול ובונה ללא קבלת היתר. לטענתם,
די באי גילוי העובדות הללו בכדי לדחות את הערעור.
19. שלישית, לטענת המשיבים, גם בשל התנהגותו
הפסולה של המערער, יש להשאיר את הפיטורים על כנם. שכן, בנסיבות של הגשת כתב אישום
כנגד המערער בגין עבירות שביצע על אדמות הישוב אזור, יש להורות, כי גם אם לשיטת
המערער הפיטורים בוצעו בשל התנהגות פסולה, אזי שיקול-הדעת שהופעל במקרה זה ומתן
הודעת הפיטורים, נעשו כדין.
20. לסיום, מבקשים המשיבים לדחות את הערעור ולחייב
את המערער בהוצאות משפט בגין הערעור דנן. כמו-כן, לטענתם, אין מקום להגדיל את
פסיקת ההוצאות בגין הדיון שהתקיים בבית-המשפט לעניינים מנהליים.
דיון
כאמור, השאלה העומדת לפנינו בערעור זה
הינה האם פיטורי המערער מחברותו במועצה המקומית אזור הינם כדין?
אדון אפוא בשאלה זו.
המסגרת הנורמטיבית
21. כאמור, ראש המועצה המקומית אזור, הוא המשיב,
שלח למערער מכתב פיטורים מחברותו במועצה המקומית אזור לאור העובדה, כי המערער
מתגורר אצל סבתו באזור, כבר-רשות, ולכן לא רואים בו כמי שמתגורר בתחום הישוב אזור.
סעיף 101(1) לצו המועצות המקומיות (א),
תשי"א-1950 קובע:
"101. ואלה פסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת:
(1) מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום
המועצה;
(2) ...
(7) מי שהורשע בפסק דין שנהיה סופי לאחר שהחל לכהן כחבר המועצה, בין
אם העבירה נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כחבר המועצה ובין אם לפני שהחל לכהן
כחבר המועצה, וקבע בית המשפט כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון;".
[ההדגשה הוספה – ס.ג'.]
22. מנהלת הארנונה במועצה המקומית אזור חייבה
את המערער בתשלום ארנונה כללית, בגין הנכס בו הוא מתגורר אצל סבתו באזור (להלן:
החלטת מנהלת הארנונה). ברם, המערער טען מפורשות, כי אין הוא המחזיק בנכס ולכן אין
לחייבו בארנונה כללית.
על החלטת מנהלת הארנונה הגיש המערער ערר
לועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד המועצה המקומית אזור (להלן: ועדת הערר).
עררו נדחה.
על החלטת ועדת הערר ערער המערער, ביום
2.1.05, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
(עמ"נ 101/05). בערעורו טען המערער, בין היתר, כי סבתו, הגב' באסה מרים הינה
דיירת מוגנת, מתגוררת ובעלת מלוא הזכויות הקנייניות בבית ברחוב הרצל 28
באזור, הידוע כגוש 6002 חלקה 43, מזה חמישים שנה על-פי חוזה שכירות מיום 1.3.1956.
וכך כתב המערער בסעיף 13 לערעורו:
"בהשגה שהגיש המערער 1 [ציון חוה] הבהיר למנהלת הארנונה (המשיבה
1) כי אינו מחזיק בנכס. למערער 1 אין כל זכות מקרקעית בנכס
והוא מתגורר בנכס אך ורק מכוח הסכמה מתמשכת של הגב' באסה מרים, אשר ניתנת לביטול
בכל עת.
המחזיקה והבעלים בנכס כולו (אשר פוצל בטעות לשני נכסים) הינה הגב'
מרים באסה.
בין המערער 1 לבין הגב' באסה מרים לא נחתם הסכם שכירות ו/או הסכם
כלשהו והוא נמצא בנכס בעיקר על מנת לסעוד את המערערת 2 שהינה סבתו."
[ההדגשות במקור]
ובסעיף 14 לערעורו כותב המערער:
"אשר על כן נתבקשה המשיבה 1 [מנהלת הארנונה במועצה המקומית אזור]
להעביר כל דרישה לתשלום מיסי ארנונה (או אחרת) לגברת באסה מרים בלבד – המערערת
2."
עוד מציין המערער בסעיף 26.9. לערעורו,
כי:
"מעבר לכך, יצויין כי היו תקופות גם בין השנים
2000-2003 בהן לא התגורר המערער 1 בנכס כלל". [ההדגשות במקור]
טענותיו אלה של המערער בערעורו המנהלי
נתמכו בתצהיר שצורף לערעור.
23. עיקר טענת המערער הוא, כי על-מנת שלא
להיכלל בתנאים האמורים של סעיף 101(1) לצו המועצות, ולא להיחשב כפסול לכהן כחבר
מועצה נבחרת מספיק להוכיח, כי חבר המועצה ממשיך לשמור על קשר וזיקה עם הישוב, וזאת
בהסתמכו על בג"ץ 192/85 ד"ר ג'ריס סעד חורי
נ' ודיע עאסי, ראש המועצה המקומית פסוטה, פ"ד
מ(2) 463, 467 (להלן: פרשת חורי).
אין בידי לקבל טענה זו.
מהערעור המנהלי שהגיש המערער לבית-המשפט
לעניינים מנהליים (עמ"נ 101/05) עולה, כי הוא בעצמו טוען, כי אין הוא מחזיק
בנכס האמור ואין לו כל זכות קניינית בו, שכן המחזיקה והבעלים בנכס כולו היא סבתו,
הגב' באסה מרים. לטענתו, הוא מתגורר בנכס אך ורק מכוח הסכמה מתמשכת של סבתו, אשר
ניתנת לביטול בכל עת, וזאת בעיקר על-מנת לסעוד אותה. מטעמים אלה, טען המערער
בערעורו, כאמור, אין לחייבו בתשלום ארנונה כללית.
בפרשת חורי, אשר עליו
מסתמך המערער, נסבה העתירה על החלטת ראש המועצה המקומית פסוטה לפסול את העותר
מלהמשיך ולכהן כחבר המועצה המקומית פסוטה. שם, ראש המועצה פסוטה השתמש בסמכותו בנימוק,
שמקום מגוריו הקבוע של העותר אינו בתחום שיפוטה של המועצה המקומית. שם, טען העותר,
כי הוא רשום במרשם האוכלוסין כתושב פסוטה וכי בכפר זה הוא מתעתד לגור לאחר שיסיים
את בניית בית משפחתו שם. לטענתו, היעדרותו של העותר מפסוטה היא זמנית בלבד והוא
מתגורר בדירת שירות מחוץ לעיר, שהעמיד לרשותו מקום עבודתו.
שם, קבע בית-משפט זה, בין היתר, כדלקמן:
"לא זו בלבד שמקום מגוריו הרשום של העותר הוא בכפר פסוטה, אלא
שמהמסמכים, שהוצגו על-ידיו לפנינו, עולה, כי הדירה, שבה הוא מתגורר היום עם בני
משפחתו בירושלים, אינה אלא דירת שירות, שהועמדה לרשותו על-ידי מעסיקו. בנוסף לכך
מתעתד העותר לבנות את ביתו בכפר פסוטה, שבו מתגוררים גם הוריו, והוא אף נקט צעדים
של ממש להוציא תכנית זו אל הפועל, משהגיש בקשה להיתר בנייה".
ברם, אין המקרה שבפרשת חורי דומה למקרה
שבפנינו ויש מקום לאבחנה בין השניים. והרי, בענייננו, המערער טוען בעצמו, כי הוא
מתגורר אצל סבתו בעיקר על-מנת לסעוד אותה ובערעור המנהלי שהגיש, הוא ממשיך וטוען,
כאמור, כי אין הוא מחזיק בנכס, כי אין לו כל זכויות מקרקעין בנכס ואף כי בתקופות
מסוימות אין הוא התגורר כלל בנכס. עוד מציין המערער בערעורו המנהלי, כי הוא מתגורר
בנכס אך ורק מכוח הסכמה מתמשכת של הגב' באסה מרים, אשר ניתנת לביטול בכל עת. בנסיבות
אלה עולה, כי זיקתו של המערער לישוב אזור איננה יכולה להיחשב כ"מקום מגוריו
הקבוע", כאמור בסעיף 101(1) לעיל, אלא מדובר במגורים ארעיים בלבד, אשר ניתנים
לביטול בכל עת, על-פי רצונה ושיקול-דעתה של סבתו, הגב' באסה מרים.
בפרשת חורי,
היעדרויותיו של העותר ממקום מגוריו הקבוע היו זמניות בלבד וניתן היה לקבוע, כי
העותר לא התכוון אי-פעם להתנתק ממקום מגוריו הקבוע – פסוטה. לעומת זאת, בענייננו,
המערער בעצמו מציין, כי הוא מתגורר עם סבתו בביתה באזור מכוח הסכמתה המתמשכת,
הניתנת לביטול בכל עת, ומכך אנו למדים, כי מגוריו אצלה הינם זמניים בלבד ועשויים
להסתיים כרצונה.
התנהגות פסולה ופגיעה באמון הציבור
24. אם בזאת לא סגי, בענייננו, בנה המערער - שהינו
שליח ציבור בשל חברותו במועצה המקומית - בית חדש בשטח ציבורי פתוח בתחום שיפוטה של
המועצה המקומית אזור, וזאת מבלי להגיש כל בקשה למתן היתר בניה ומבלי שקיבל כל היתר
בניה לכך.
לא זו בלבד. כאמור, כנגד המערער - המתפקד
כחבר מועצה מקומית - הוגש כתב אישום לגבי עבירות שביצע בתחומי הישוב אזור, בכך
שבנה מבלי שביקש היתר בניה וללא קבלת היתר בניה ופלש לשטח ציבורי. כמו-כן, כאמור,
המערער נמנע מלשלם ארנונה בטענות שונות, לפיהן אין המקום בו הוא מתגורר מקום מגוריו.
מטעמים דומים, אף נותק זרם החשמל לבית החדש שבנה המערער.
נשאלת השאלה: האם לנוכח מעשיו האמורים של
המערער יהיה בהמשך כהונתו כחבר מועצה מקומית - ונבחר ציבור - כדי לפגוע באמון
הציבור בכלל ובאמון תושבי הישוב אזור בפרט וכן האם ראוי הוא להמשיך בכהונתו במשרה זו?
שאלה זו העסיקה אותי לא מעט.
בבג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (להלן: פרשת אייזנברג), שלפיו בוטל מינויו של יוסף גינוסר, בשל חלקו
בפרשת "קו 300", כמנהל הכללי של משרד הבינוי והשיכון. שם, השאלה שהעמיד
היועץ המשפטי לממשלה לבחינה הייתה, אם לנוכח חלקו של יתום בפרשת "קו
300", יהיה במינויו לתפקיד קצין הכנסת כדי לפגוע באמון הציבור.
בפרשת אייזנברג (בעמ'
262-263) סיכם חברי השופט [כתוארו דאז] א' ברק את עיקרי השיקולים, אשר הרשות הממנה
חייבת לבחון, ואשר ביניהם מוטל עליה לאזן, בגיבוש החלטתה אם למנות למשרה ציבורית
את מי שבעבר ביצע עבירה פלילית:
"47. עברו הפלילי של מועמד למשרה ציבורית חייב להילקח בחשבון
שיקוליה של הרשות הממנה. משקלו של שיקול זה משתנה על-פי השפעתו על הטעמים העומדים
ביסוד ההתחשבות בו. לא הרי מי שעבר עבירה בילדותו כהרי מי שעבר עבירה לאחר שבגר;
לא הרי מי שעבר עבירה אחת כהרי מי שעבר עבירות הרבה; לא הרי מי שעבר עבירה קלה כמי
שעבר עבירה חמורה; לא הרי מי שעבר עבירה בנסיבות מקילות כהרי מי שעבר אותה עבירה
עצמה בנסיבות מחמירות; לא הרי מי שעבר עבירה והביע חרטה עליה כהרי מי שעבר עבירה
ולא הביע כל חרטה עליה; לא הרי מי שעבר עבירה "טכנית" כהרי מי שעבר
עבירה שיש עמה קלון; לא הרי מי שעבר עבירה לפני שנים רבות כהרי מי שעבר עבירה אך
לאחרונה; לא הרי מי שעבר עבירה כדי לקדם את ענייניו שלו כהרי מי שעבר עבירה תוך
שירות המדינה.
48. זאת ועוד: סוג המשרה, אותה אמור עובד הציבור למלא, משפיע על
משקלו של העבר הפלילי באיושה. לא הרי משרה זוטרה כהרי משרה בכירה; לא הרי משרה
שאין עמה מפגש עם הציבור כהרי משרה שיש עמה מפגש עם הציבור; לא הרי משרה שאין עמה
שליטה, פיקוח, הכוונה והדרכה של אחרים, כהרי משרה שיש עמה פיקוד על אחרים ואחריות
על המשמעת. לא הרי מי שמשרתו להיות מובל כהרי מי שמשרתו להיות מוביל; לא הרי משרה
שבעצם מהותה אין בה דרישות אתיות מיוחדות מבעל המשרה ומזולתו כהרי משרה שכל כולה
היא הטפה לרמה אתית גבוהה.
49. לבסוף, חיוניותו של המועמד למשרה ציבורית למלא אותה משרה צריכה
גם היא להילקח בחשבון. לא הרי מועמד שרבים כמותו כהרי מועמד יחיד סגולה, שרק הוא
עשוי, בנסיבות מסוימות וחריגות, למלא את המשרה. כמו כן יש להתחשב בשאלה אם קיים
מצב אמיתי של חירום, המחייב גיוס כל הכוחות, לרבות אלה בעלי עבר פלילי, או שמא
עניין לנו בפעילות הרגילה של המינהל הציבורי, אשר צריך לשאוב את מעייניו מעובדים
ישרי דרך."
בענייננו - ובשונה מהאמור לעיל - המערער
הינו בחזקת "חף מפשע" כל עוד לא הוכחה אשמתו, שכן אומנם הוגש נגדו כתב
אישום, המייחס לו עבירות של בנייה לא היתר, אולם טרם הוכחה אשמתו ואין הוא הורשע
בפלילים.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעצם הגשת
כתב האישום כנגד המערער בעבירות של בניה לא חוקית במיוחד לאור העובדה, שהמערער מבקש
להיות חבר במועצה מקומית, אשר מתוקף תפקידה עוסקת, בין היתר, בנושאים הנוגעים
להליכי תכנון ובניה בישוב, היתרי בניה, פיתוח שטחים ציבוריים, התראה במקרים של
ליקויים או חריגות במינהל התקין וסיוע לתושבים.
בבג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד
נו(2) 265, לאחר שצוטטו שם השיקולים האמורים מפרשת אייזנברג, נקבע כדלקמן:
"כך, למשל, בהתקיים זיקה ברורה וישירה בין העבירות
אותן ביצע המועמד בעבר לבין המשרה שהוא מיועד למלאה, תיתכן המסקנה, כי עברו הפלילי
פוסל אותו מכול וכול למילוי המשרה המסוימת. בנסיבות אלו, שיקולים שהיו עשויים להישקל כתומכים
במינויו אילו הוצג כמועמד למשרה אחרת (כמו הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, חרטתו,
איכות תיפקודו במהלך התקופה שחלפה מאז ביצועה של העבירה וכישוריו המקצועיים) לא
יועילו ומועמדותו תיפסל. בקביעת קיומה של זיקה, כאמור, יש להביא בחשבון, לא רק את
מהות העבירות והנסיבות בהן בוצעו, התפקיד שבמסגרתו עבר המועמד את העבירות והתפקיד
שהוא מיועד לו עתה, אלא גם את חומרת הפגם המוסרי שביצוע העבירות הטיל בו. הווי
אומר: קיומה של זיקה, שבכוחה לפסול את המועמד, איננו נגזר רק מהשפעת
עברו הפלילי על יכולתו המקצועית למלא את התפקיד החדש, אלא גם מכשרותו המוסרית
למלאו. בהתקיים זיקה כזאת, בין עברו הפלילי של המועמד לבין המשרה לה הוא מיועד, מן
הדין לפסול את מועמדותו; אלא אם בשל קיומו של מצב חירום ממשי ודוחק, יש הכרח למנותו בהיותו
מועמד יחיד-סגולה." [ההדגשות הוספו – ס.ג'.]
בדומה לכך, גם בבג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה ואח' (לא
פורסם) קובע חברי, המשנה לנשיא מ' חשין, כדלקמן:
"'הלא ייעשה כן במקומנו' תירגם עצמו בימינו לכלל של "it isn't done". על
כלל זה אמרנו בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה,
פ"ד נז(6) 817, 917-918 (פרשת הנגבי), דברים אלה: נזכור בה-בעת כי עומק
התערבותו ותחומי התערבותו של בית-המשפט במעשי השלטון ייקבעו על-פי דרכי הנהגתו של
השלטון. הנה-כי-כן, שלטון מנהג דרכיו – מכל מקום, אמור הוא לנהג דרכיו – בין השאר,
בהישמעו לכלל המורה אותנו: "it isn't done": כך לא ייעשה (או: לא ייעשה כן במקומנו) מושג ה- it isn't done מושג הוא
השאוב מתחום תרבות השלטון, לא מתחום המשפט. פירושו הוא, כי יש מעשים ששלטון לא
יעשה באשר מעשים הם אשר לא ייעשו. כך מכתיבות נורמות ההתנהגות הראויה בחברה,
והעושה מעשה מאותם מעשים – מעשה אשר לא ייעשה – יגונה."
כמו-כן, בנוגע להפסקת כהונה, כבר קבע
בית-משפט זה מפי חברי השופט (כתוארו דאז) א' ברק בבג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל,
פ"ד מז(5) 441, בעמ' 463 ובעמ' 467-468, כי:
"נמצא, כי הסמכות להפסיק כהונתו של סגן שר מחייבת את בעל הסמכות
לשקול אם להפעיל את סמכותו אם לא. בגדר שיקוליו עליו להתחשב, בין השאר, בכך שהוכן
כנגד סגן השר כתב אישום המאשימו בעבירות חמורות".
ובהמשך –
"...יש ליתן משקל לכך שעניין לנו אך בכתב-אישום שהוכן על-ידי
היועץ המשפטי לממשלה. סגן השר פנחסי לא הורשע בדינו, והוא חוזר וטוען לחפותו. אכן,
לא הרי משקלו של השיקול בדבר אמון הציבור ברשויות הציבור, מקום שאיש ציבור הורשע
בדינו או הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו, כהרי משקלו של שיקול זה כאשר עניין לנו
בגיבוש כתב-אישום בלבד וכאשר הנאשם טוען לחפותו. עם זאת, אין ליתן לשיקול זה משקל
מכריע. עניין לנו בפעולה שלטונית של הפסקת כהונה. לשם ביסוסה של
פעולה זו אין צורך בהרשעה פלילית. חזקת החפות - העומדת לכל נאשם - אינה מונעת
הפסקת כהונתו של נושא משרה שלטונית, ובלבד שלפני הרשות השלטונית המחליטה מצויה
ראיה, אשר בשים לב לנסיבותיה היא כזו "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת
ערך הוכחתי והיה סומך עליה..." (הנשיא אגרנט בבג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים
[25], בעמ' 357)." [ההדגשות הוספו – ס.ג']
נראה לי, כי בנסיבות בהן כנגד המערער
הוגש כתב אישום בעבירות של בניה לא חוקית וכאשר חברותו של המערער במועצה כרוכה
בהפעלת שיקול-דעת וקבלת החלטות הנוגעות, בין היתר, להיתרי בניה, חזקת החפות -
העומדת למערער - אינה מונעת את הפסקת כהונתו במועצה.
אף בנוגע להבחנה בין נבחר ציבור לבין
עובד ציבור נקבע בהמשך, בעמ' 471, כי:
"40. על רקע מעמדו זה של סגן שר, אין מקום להבחנה עקרונית בינו
לבין עובד ציבור לעניין הפעלת סמכותם של הממשלה או של שר להעברתם מכהונתם. בשני
המקרים נתונה הסמכות לממשלה ולשריה, ובשני המקרים צריך להפעיל סמכות זו בסבירות. בשני
המקרים יש לקחת בחשבון, בגדר מיגוון השיקולים, את השפעת המשך הכהונה על אמון
הציבור בשלטון בכלל וברשות המבצעת בפרט. ככל שהמשרה רמה יותר, כך כבד יותר משקלו של
שיקול זה..."
"ההבחנה החשובה בין נבחר ציבור לבין עובד ציבור אינה
יוצרת חסינות לנבחר הציבור מפני הפסקת כהונה, אם הוא חשוד בביצוע עבירות פליליות
חמורות."
[ההדגשות הוספו – ס.ג'.]
בית-משפט זה חזר והדגיש, כי "המינהל
הציבורי לא יתקיים אם נורמות של היגיינה ציבורית לא תשלוטנה בו, ואמון הציבור
בנבחרים יאבד ואיננו אם אלה לא יהיו אנשים ישרי-דרך ונקיי-דעת" (ראו דברי
חברי השופט (כתוארו דאז) מ' חשין בתב"כ 3/01 חבר הכנסת לשעבר שמואל פלאטו שרון, פ"ד נו(5) 14).
כך למשל, גם נאמר בבג"ץ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ (4) 309, בעמ' 326:
"נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח ציבור האומר להיות
פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כן הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא
כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו - משל הקהל והקהילה הוא. הגינות, יושר לבב וטוהר
המידות הינם סימני היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי לשמו, ותכונות נפש אלו הן
עמוד האש ועמוד הענן שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהג כראוי
קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין
אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כן
נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת."
ברם, נראה לי, כי קיימת בעייתיות בכך,
שאדם המכהן כשליח ציבור במועצה – כמו המערער בענייננו – ידרוש מתושבי הישוב את
שהוא לא דורש מעצמו, שכן אין הוא בבחינת "נאה דורש – נאה מקיים".
לפיכך, מכלל הדברים האמורים אנו למדים,
כי לאור העבירות המיוחסות למערער בכתב האישום ולאור הזיקה הקיימת בין עבירותיו
לבין התפקיד בו הוא מכהן כחבר במועצה המקומית אזור, נראה לי, כי המסקנה הנובעת מכך
היא, כי חברותו של המערער במועצה אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות, אשר עליו להנחות
עצמו מתוקף תפקידו במועצה, העוסקת, בין היתר, בנושאים הנוגעים להליכי תכנון ובניה
בישוב, היתרי בניה, פיתוח שטחים ציבוריים, התראה במקרים של ליקויים או חריגות
במינהל התקין וסיוע לתושבים, אשר נוגעים הם, ישירות, בעבירות המיוחסות למערער בכתב
האישום התלוי ועומד נגדו. לפיכך, אף מטעם זה הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור
להידחות.
25. באשר להוצאות המשפט שנפסקו - בהחלטתו מיום
10.4.05 חייב בית-המשפט לעניינים מנהליים את המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט
בסך 1,000 ש"ח לטובת המערער.
לטענת המערער, יש מקום להגדיל באופן ניכר
את שיעור ההוצאות לטובתו בערכאה הקודמת. שכן, לטענתו, בית-המשפט לא התחשב בעלויות
האגרה ששילם וכי סכום ההוצאות שנפסק מהווה רק חלק מההוצאות הריאליות שהוציא המערער
בהליך.
לא אוכל לקבל טענה זו.
הלכה
היא, כי בית-המשפט שלערעור ימנע מלהתערב בפסיקת הוצאות המשפט שנפסקו על-ידי הערכאה
הראשונה, אלא במקרים חריגים ביותר, וזאת אף אם ערכאת הערעור הייתה פוסקת סכום שונה
של הוצאות לו הייתה בנעליה של הערכאה הראשונה (ראו ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד
מ"ז (2) 517; ע"א 406/80 טליה אלקיים נ'
ישראל הוברמן ואח', פ"ד ל"ו (4) 416). ואולם נראה, כי אין
המקרה שבפנינו נמנה מאותם המקרים בהם התקיימו נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות
ערכאה זו.
סוף דבר
26. לסיכום, ולאור כל האמור לעיל, אין בפי
המערער טענות המצדיקות התערבותנו בקביעותיה של הערכאה דלמטה, ואני מציע לחבריי
לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי על כנו.
המערער ישלם למשיבים ביחד שכר-טרחת
עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
1. בפתח פסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן
הוא הציג את השאלה בה עלינו להכריע במילים אלה: האם פיטורי המערער מחברותו במועצה
המקומית אזור (המשיבה 1, להלן - המועצה) הינם כדין? חברי נתן תשובה חיובית לשאלה
זו בעוד שלדעתי יש להשיב עליה בשלילה.
2. סעיף 105(א) לצו המועצות המקומיות (א),
תשי"א-1950 (להלן - הצו), מורה כדלקמן:
"נראה לראש המועצה, כי חבר המועצה פסול לכהן כחבר המועצה או
שחדל לכהן מחמת שנעדר מישיבות המועצה כאמור בסעיף 104, ישלח לו ראש המועצה, בדואר
במכתב רשום לפי מענו הידוע לאחרונה, הודעה בדבר התפנות מקומו במועצה ויפרט בה את
הסיבות לכך".
ההסדר בעניין פסלות של חבר מועצה מלכהן מצוי בסעיף
101 לצו. נביא עתה את חלקו של סעיף 101 הרלוונטי לעניינו:
"ואלה פסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת:
(1) מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום המועצה;
...
(7) מי שהורשע בפסק דין שנהיה סופי לאחר שהחל לכהן כחבר המועצה, בין
אם העבירה נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כחבר המועצה ובין אם לפני שהחל לכהן כחבר
המועצה, וקבע בית המשפט כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון"
בצד הוראות אלה נזכיר את סעיף 7(א)(3)
לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הרשויות המקומיות
(בחירות)). הסעיף מורה שאחד התנאים הצריכים להתקיים על מנת שאדם ייכלל ברשימת המועמדים
וייבחר לחברות במועצה הוא שמקום מגוריו הקבוע נמצא בתחום הרשות המקומית. הצו מוסיף
כי התנאי האמור הינו תנאי נמשך, החייב להתקיים לא רק בעת הגשת רשימת המועמדים, אלא
אף לאחר מכן וכל עוד המועצה מכהנת בתפקידה. הרציונל העומד בבסיס הדרישה בדבר מגורי
קבע בתחום השיפוט של הרשות המקומית כתנאי כשירות לחברות במועצה הינו ברור. אין
סיבה שאדם חסר זיקה מסוימת לאזור השיפוט של רשות מקומית יוכל ליטול חלק בהחלטות
ובהכרעות המשפיעות על אלה המצויים באזור השיפוט המסוים. ההוראות הנזכרות מלמדות
אותנו כי הכשירות הנדרשת לעניין הזכות להיבחר הינה זו של מקום מגורים קבוע בתחומה
של הרשות המקומית.
3. המשיב 2, שהינו ראש המועצה המקומית אזוּר
(להלן - המשיב), שלח למערער, שהינו חבר המועצה, הודעה בדבר הפסקת חברותו במועצה.
יצויין, כי השניים הם יריבים פוליטיים. בהודעתו כתב המשיב, כי על פי מידע שהובא
לידיעתו מקום מגוריו של המערער אינו בתחום השיפוט של המועצה המקומית אזוּר. בהודעה
ציין המשיב, כי פרקליטו של המערער הודיע שהמערער אינו מחזיק בנכס כלשהו בתחומי
המועצה וכי המערער מתגורר בנכס מסוים בגדר תחום השיפוט האמור רק מכוח הסכמתה
הזמנית המתמשכת של הבעלים - סבתו של המערער - וזאת בעיקר על מנת לסעוד אותה. כן
נכתב בהודעה, כי המערער אמר בנוכחות מהנדסת המועצה שהוא נמצא בנכס רק לסירוגין.
המשיב הוסיף וכתב, כי המערער נמנע מלשלם תשלומי ארנונה ותשלומים עבור צריכת מים,
למרות היותו חבר המועצה. מן ההודעה עולה כי הטעם היחיד בגינו קבע המשיב שהמערער
חדל לכהן כחבר המועצה היה שמקום מגוריו הקבוע של האחרון אינו בתחום המועצה המקומית
אזוּר. בהודעה אין כל ציון, או אפילו רמז, לכך שהמערער עבר עברה של בניה בלתי
חוקית או כל עברה אחרת. יכול הייתי להסתפק, על כן, בבירור השאלה האם המערער מתגורר
דרך קבע בתחומה של המועצה המקומית אזוּר. אם ייקבע כי התשובה חיובית היא, ממילא
דין הודעתו של המשיב להיפסל. לא אסתפק בדיון בשאלה האמורה אלא אתייחס אף לשאלה האם
העובדה שהוגש כתב אישום נגד המערער בגין בניה בלתי חוקית מצדיקה הפסקת חברותו
במועצה.
4. לצורך ההכרעה בשאלה האם מקום מגוריו הקבוע
של המערער הוא באזור, יש לבחון את העובדות. המערער טוען כי אינו מחזיק בבית מגורים
בתחומי המועצה וכי הוא מתגורר בביתה של סבתו מכוח הסכמתה, אשר ניתנת לביטול בכל
עת. אין זה ברור מן החומר כמה זמן מתגורר המערער בביתה של סבתו. מוכן אני להניח כי
טענה זו ראויה לכינוי טענה מתחכמת, שכן ברי כי אין למערער מקום מגורים אחר באזוּר
(או במקום אחר). מן הצד האחר, עלינו לזכור כי עמדתה של המועצה היא שהמערער חייב
לשלם ארנונה, לאור העובדה שהוא מחזיק בנכס המקרקעין בו הוא מתגורר בפועל. ניתן לשאול
האם אין עמדתה של המועצה אף היא בגדר התחכמות. זאת, שכן המועצה דורשת מן המערער
לשלם ארנונה בשל כך שהוא מחזיק בנכס בתחומה ומתגורר בו, בעוד שראש המועצה-המשיב
טוען כי אין המערער בעל מקום מגורים קבוע בתחום שיפוטה של אזוּר. בין כך ובין כך,
הנקודה המרכזית לטעמי היא שאין כל טענה כי למערער יש מקום מגורים אחר ונוסף בצד זה
שבתחומה של המועצה. אילו היה למערער מקום מגורים נוסף עשויה הייתה להתעורר השאלה
מי מבין שני המקומות הינו מקום המגורים הקבוע. במאמר מוסגר אציין כי הואיל ואין
טענה שלמערער מקום מגורים נוסף, הרי אין ללמוד מבג"צ 192/85 חורי נ'
ראש המועצה המקומית פסוטה, פ"ד מ(2) 463, אותו מזכיר חברי,
לגבי המקרה דכאן. יושם אל לב כי התנאי שבסעיף 101(א) לצו מדבר על מקום מגורים
קבוע. אין הוא מדבר כלל על בעלות במקרקעין בתחומי הרשות המקומית ואף לא על חזקה
במקרקעין. בהחלט יתכן שמקום מגוריו הקבוע של אדם יהיה במקום מסוים, אף אם אינו בעל
זכויות כלשהן במקרקעין באותו המקום. כך למשל, מקום מגוריו הקבוע של אדם בגיר
המתגורר עם הוריו בדירתם, ייחשב כנמצא בתחומי אותו יישוב, אף אם אין הוא חייב
בתשלום ארנונה ואף אם אין לו זכות כלשהי במקרקעין. ניתן אף להרחיק לכת ולקחת דוגמה
של אדם חסר בית (Homeless), המוצא מחסה מידי ערב ברחוב או בגינה כלשהי בתחומה של עיר. אף אם
מקום המחסה של אותו אדם משתנה מידי יום ובלבד שהוא נמצא בתחומי אותה רשות מקומית,
יש לומר שמקום מגוריו הקבוע הינו בתחומה של אותה רשות. הדוגמה אולי מרחיקת לכת,
שהרי עוד לא נמצא במקומותינו שחסר בית נבחר כחבר מועצה. עם זאת, השאלה של מקום
מגורים קבוע בהחלט מעניינת כאשר מדובר בחסר בית.
5. לסיכום נקודה זו: למערער אין מקום מגורים
אחר, מחוץ לאזוּר. הוא חי את חייו באזוּר ושם מקום מגוריו הקבוע. לדעתי, לא ניתן
לומר כי אין לו כלל מקום מגורים קבוע. מכאן, שהודעתו של המשיב בדבר הפסקת חברותו
של המערער במועצה הינה בטלה.
6. חברי השופט ס' ג'ובראן, התייחס להיבטים
נוספים בהתנהגותו של המערער. הוא הזכיר את העובדה שנגד המערער הוגש כתב אישום בו
מיוחסת לו עבירה של בניה ללא היתר. בנוסף לכך, נקבע בפסק דין, שניתן בהליך אזרחי
לבקשת מינהל מקרקעי ישראל, כי המערער פלש לשטח ציבורי ובנה בו מבנה. לעניין זה
ניתן נגד המערער צו לסילוק יד. ערעור בנושא תלוי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
כלומר, כיום תלוי כתב אישום נגד המערער וכן ניתן נגדו פסק דין שאינו חלוט לסילוק
יד. הנתונים הנוספים האמורים לא הם שהביאו למשלוח ההודעה של המשיב בדבר הפסקת
חברותו של המערער במועצה. כידוע, בית המשפט יתייחס בחשד רב ובזהירות יתרה כאשר
רשות מינהלית מבקשת להצדיק בפניו החלטה שלה על סמך טעם פלוני שהועלה בדיעבד, כאשר
ההחלטה סמכה במקור על טעם אלמוני (ע"א 700/89 חברת חשמל נ'
מליבו, פ"ד מז(1) 667, 678). כפי שראינו, המשיב נימק את הפסקת החברות
במועצה בנימוק שהמערער אינו מתגורר דרך קבע בתחום המועצה האזורית אזור. משנפל
נימוק זה, נראה שקשה להצדיק את ההחלטה מטעם אחר. חרף זאת, הואיל ובית המשפט המחוזי
וכן חברי השופט ס' ג'ובראן התייחסו להיבטים הנזכרים בהתנהגותו של המשיב וקבעו כי
יש בהם כדי להצדיק את הפסקת כהונתו, אדון אף אני באלה.
7. סעיף 101(7) לצו (שצוטט בפיסקה 2 לעיל)
קובע כי אדם שהורשע בפסק דין סופי לא יוכל להמשיך לכהן כחבר מועצה אם בית המשפט
קבע כי יש בעברה משום קלון. ברי כי לעת הזאת עומד המערער לדין בגין בניה בלתי
חוקית, אך הוא טרם הורשע. משמע, הדרישה שבסעיף הנזכר לא נתקיימה. אכן, בפסיקה נקבע
כי "עילות הפסילה של חבר המועצה אינן מוגבלות לעילות הנזכרות בסעיף 101 לצו..."
(בג"צ 529/89 ריעני נ' ליניק, פ"ד מג(3) 389, 391). דברים אלה
נאמרו בהקשר של ניגוד עניינים (ראו גם, בג"צ 595/89 שמעון נ' דנינו,
פ"ד מד(1) 409, 415-414). ספק אם יש להם תחולה במקרה דוגמת זה הנוכחי, שאין
לו דבר עם ניגוד עניינים. אפשר שתעלה הטענה כי ההוראות של סעיף 101 לצו עוסקות
בכשירות למילוי תפקיד ואין בהן כדי לשלול את שיקול הדעת של הרשות המוסמכת להעביר
אדם מתפקידו. לשון אחר, ניתן לטעון כי ההוראות שבסעיף 101 לצו אינן בגדר הסדר
שלילי. ההבחנה בין תנאי כשירות לבין שיקול הדעת נעשתה בהקשר של העברה מתפקיד של שר
(בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל,
פ"ד מז(5) 404), של סגן שר (בג"צ 4267/93 אמיתי-אזרחים למען
מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, פ"ד מז(5) 441) או של בעל תפקיד
בכיר אחר (בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד
מז(2) 229). במקרים האמורים מדובר היה בסיטואציות בהן בעלי התפקידים עדיין לא
הורשעו או שלא צפוי היה שיורשעו, בין בשל חסינות ובין בעקבות מתן חנינה. כלומר,
מדובר במצבים שלא נכללו בגדר תנאי הכשירות שבחוק, וחרף זאת נקבע כי נתונה בידי ראש
הממשלה והממשלה הסמכות להעבירם מתפקידם. במקרה הנוכחי מדובר בחבר מועצה של רשות
מקומית. ניתן בהחלט להסכים שאף כי אין מדובר בשר, סגן שר או מנכ"ל משרד
ממשלתי, הרי גם לגביו קיימת חשיבות רבה לאמון הציבור וכי אמון זה עלול להיפגע מקום
שתלוי נגדו כתב אישום ונפסק כי עליו לסלק ידו משטח ציבורי אליו פלש. אלא שאין
להתעלם משני נתונים מיוחדים המטים את הכף כנגד הפסקת כהונתו של המערער. כוונתי היא
ראשית כל לעובדה שענייננו בנבחר ציבור. אין מדובר באדם שמונה לתפקיד. כאשר עסקינן
בנבחר ציבור יש ליתן משקל יתר לכך שמדובר בנבחר שהגיע למעמדו במסגרת ההליך
הדמוקרטי. הנתון הנוסף שיש להתחשב בו הוא היריבות הפוליטית בין המערער לבין המשיב.
עצם העובדה שראש המועצה-המשיב עומד בצד האחד של המתרס ואילו חבר המועצה-המערער
בצידו האחר, מעוררת, מטבע הדברים, חשש שמא היריבות היא שהובילה למשלוח ההודעה בדבר
הפסקת החברות במועצה. כלומר, אף אם מכירים אנו בסמכותו של ראש רשות מקומית להעביר
חבר מתפקידו, הרי יש לצמצם את שיקול הדעת בעניין זה בשל הסכנה שייעשה שימוש בסמכות
זו על מנת לסלק יריב פוליטי מן הזירה.
8. השאלה בדבר היחס בין הליך פלילי שננקט נגד
חבר מועצה מקומית לבין המשך כהונתו התעוררה בבג"ץ 3090/97 עו"ד
יוסף פנחס כהן נ' הממונה על הדרום, פ"ד נב(2) 721. אותו מקרה עסק
בראש רשות מקומית שהועמד לדין פלילי בגין עבירות לפי חוק התכנון והבניה,
תשכ"ה-1965 ובגין מרמה והפרת אמונים. במסגרת הסדר טיעון הודה ראש הרשות
בעובדות שיוחסו לו. לאחר התפתחויות שונות שאין צורך לפרטן החליט בית משפט השלום
להימנע מהרשעה אף שקבע כי הנאשם ביצע את העבירות שיוחסו לו. הנאשם הועמד בפיקוח
שירות המבחן והוטל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור. ערעור שהגישה המדינה, ואשר
מכוון היה להביא להרשעת הנאשם, נדחה. בעתירה לבג"ץ נטען כי הואיל ונקבע שראש
המועצה ביצע את העבירות, הרי הוא פסול מלהמשיך ולכהן כחבר מועצת הרשות המקומית.
הטענה התבססה על האמור בסעיף 120(8) לפקודת העיריות (נוסח חדש) ובסעיף 7(6) לחוק
הרשויות המקומיות (בחירות). נסתפק בהבאת הסעיף הראשון מבין השניים, כלשונו של
הסעיף אותה עת (מאז שונה הסעיף וכיום זהה הוא בלשונו לסעיף 101(7) לצו):
"אלה הפסולים לכהן כחברי מועצה:
(1) ...
(8) מי שהיה זכאי להכלל ברשימת מועמדים ולהבחר חבר המועצה וחוייב,
לאחר הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו, בפסק דין סופי, על עבירה שיש עמה קלון או
שחוייב על עבירה כזו קודם להגשת הרשימה ושמו נכלל בה על אף האמור בסעיף 6)7) לחוק
הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965; אין הוראה זו באה לפגוע באמור בסעיף
20 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם),
התשל"ה-1975".
הסוגיה בה נדרשה הכרעה הייתה האם רואים
את ראש המועצה כמי שחוייב בפסק דין סופי הגם שהוחלט שלא להרשיעו. תשובתו של בית
המשפט הייתה כי ראש המועצה אינו נכנס בגדרו של הסעיף הואיל והוא לא הורשע. דומה
שאין צורך להרבות מילים בעקבות פסק הדין הנזכר. שם מדובר היה בראש מועצה מקומית
שנמצא כי ביצע עבירות שונות. אף על פי כן נקבע כי אין הוא פסול מלהמשיך לכהן כראש
המועצה. בענייננו עסקינן בחבר מועצה העומד לדין פלילי, שמשפטו טרם הסתיים. כלום
יתכן שהראשון ימשיך לכהן ואילו השני, הוא המערער, ייפסל מהמשך כהונה?!
9. לדעתי, אין להימלט מהמסקנה כי המערער יכול
להמשיך לכהן כחבר המועצה המקומית אזוּר. מקום מגוריו הקבוע נמצא בתחומה של המועצה.
לא הועלתה שום טענה כי יש לו מקום מגורים אחר. אף אם המערער מתחמק מתשלום ארנונה
וטוען שאינו מחזיק בבית מגורים בתחומי המועצה, אין בכך כדי להוביל למסקנה שאינו
מתגורר דרך קבע באזוּר. אשר להליך הפלילי התלוי נגדו: הליך זה טרם הסתיים ולכן לעת
הזו לא בא הוא בגדר התנאי שבסעיף 101(7) לצו. אף אם מניחים אנו שעילות הפסילה אינן
מתמצות באלה שבסעיף 101, אין לקיים את הודעת הפסילה ששלח ראש המועצה-המשיב. נחזור
ונזכיר כי המערער הינו יריב פוליטי של ראש המועצה. זאת ועוד, אין מדובר במקרה זה
באדם שקיבל מינוי לתפקיד מידי גוף או גורם פוליטי, אלא בנבחר ציבור. לגבי נבחר
כאמור יפים הדברים שנאמרו בהקשר דומה:
"לא כל שרואות עיננו מניח את דעתנו. אולם – זאת נזכור היטב – גם
עינו של הציבור פקוחה" (בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש
הממשלה,
פ"ד נז(6) 817, 857).
אין צורך לומר, ואף זאת בלשון המעטה, כי
התנהלותו והתנהגותו של המערער מעוררות תמיהה ופליאה, דווקא הואיל ומדובר בנבחר
ציבור. דא עקא, אין די באלה כדי ליתן הכשר להודעה ששלח ראש המועצה למערער לפיה חדל
הוא מלכהן כחבר מועצה.
10. דעתי, אם כן, היא שיש לבטל את פסק הדין
בחלקו ולקבוע כי ההודעה בדבר הפסקת חברותו של המערער במועצה – בטלה.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מצטרפת לפסק דינו של השופט ג'ובראן
גם אם לא לכל טעמיו, ואבקש להבהיר במספר הערות משלי.
1. סעיף 101 לצו המועצות המקומיות (א),
תשי"א-1950 (להלן: הצו) קובע רשימת
עילות הפוסלות חבר מועצה נבחרת מלהמשיך ולכהן בתפקידו. סעיף 105 לצו קובע כי
בסמכותו של ראש מועצה לשלוח הודעה לחבר מועצה בדבר התפנות מקומו במועצה, בה יפרט
את העילה לכך. בערעור זה עלינו לבחון האם החלטת ראש המועצה ניתנה כדין, האם
התקיימה אחת מעילות הפסלות עליהן הצביע ראש המועצה, תוך מתן פרשנות נכונה לעילות
אלו ובדיקת הבסיס הראייתי ששימש להחלטתו של ראש המועצה כי מתקיימת עילת פסלות בחבר
מועצה נבחר. בעניין זה כבר נפסק על-ידי בית משפט זה כי על מנת לשלול את חברותו של
חבר מועצה נבחר יש להצביע על ביסוס ראייתי להחלטה על-פי אמת המידה של מאזן
ההסתברות האזרחי. כן נקבע, כי היעדרה של מידת הוכחה כאמור פועל לטובתו של מי
שמבקשים לשלול ממנו את זכויותיו הקיימות (ראו בג"ץ 489/91 כמיל נ' ג'ובראן, תק-על 92(1) 79 (להלן: עניין כמיל)).
2. בעניין שבפנינו העלה ראש המועצה שתי עילות
לפסלות כהונתו של המערער כחבר מועצה נבחרת בהתאם לסעיף 105 לצו:
ואלה פסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת:
(1) מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום המועצה;
...
(7) מי שהורשע בפסק דין שנהיה סופי לאחר שהחל לכהן כחבר המועצה, בין
אם העבירה נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כחבר המועצה ובין אם לפני שהחל לכהן
כחבר המועצה, וקבע בית המשפט כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון;
3. עילת הפסלות הראשונה, עליה נסמך ראש
המועצה בהודעתו למערער על פסילתו מכהונה, היתה זו הנזכרת בסעיף 101(1) לצו. ראש
המועצה סבר כי לא ניתן לומר שמקום מגוריו הקבוע של המערער הינו בתחומי המועצה
אזור, וזאת על בסיס מספר נימוקים: הודעת פרקליטו של המערער, לפיה המערער אינו
מחזיק בנכס כלשהו בתחומי המועצה ולפיכך אינו חייב בתשלום ארנונה; דברי המערער
בתגובה כי הוא מתגורר אצל סבתו מכוח הסכמתה הזמנית אשר יכולה להתבטל בכל רגע;
דברים שאמר המערער בנוכחות מהנדסת המועצה, לפיהם הוא נמצא בנכס רק לסירוגין. לשם
קביעה האם מדובר בהודעה כדין עלינו תחילה לבחון את פרשנותה של העילה העוסקת במקום
מגורים קבוע בתחומי המועצה.
4. משמעות המונח "מקום מגורים
קבוע" בהקשר הנידון בעניין זה, נידונה בפסקי דין ספורים של בית משפט זה.
בעניין אחד שאב השופט זילברג השראה לפרשנות המונח "קבוע" מהמונח המשפטי
"דומיסיל", וקבע כי-
""הקבוע" פירושו: הקבוע, בהא הידיעה, המקום המסוים, תוך
גבולות המדינה, בו גר האדם בצורה הקבועה ביותר, ולכן אין לו "בכל יום מן
הימים" – לאמר: בכל נקודת זמן מסויימת – אלא מקום מגורים קבוע אחד... ובמקרה
של כפילות מדומה, הרי מקום המגורים הקבוע, או ארץ המגורים הקבועה, הם אותו מקום
וארץ, אליהם קשור אותו אדם, מבחינה "ביתית", יותר מאשר לכל מקום אחר או
לכל ארץ אחרת" (בג"ץ 4/51 שוואלב נ' רשיש, פ"ד ה(1) 207, 216, 218
(1951) (להלן: עניין שוואלב); ההדגשות במקור).
בעניין אחר היה מוכן בית
המשפט להניח כי נוכחות פיזית במקום אינה הגורם היחיד המכריע לעניין זיקת מגורים
בקביעות, וכי היעדרות בשל צרכי לימודים ועבודה הינן היעדרויות זמניות, ואין בהן
לשלול התנאי בדבר "מקום מגוריו הקבוע" של מועמד לכהן במועצת רשות מקומית
(ראו בג"ץ 192/85 חורי נ' עאסי,
פ"ד מ(2) 463 (1986)). בעניין נוסף היו בפני בית המשפט ראיות לכך שחבר מועצת
גוש חלב מחלק את זמנו בין גוש חלב לבין חיפה, שם יש בבעלותו בית מרקחת. בית המשפט
קבע כי הראיות שבפניו שקולות ולפיכך אין להצדיק את שלילת המשך חברותו של חבר
המועצה (עניין כמיל). בהקשר אחר
נקבע, כי מקום מגורים קבוע יבחן על-פי נסיבות סובייקטיביות ואובייקטיביות אשר
יקבעו ממקרה למקרה (ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית –
מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306, 321-322
(1998)).
5. התנאי בסעיף 101(1) לצו מדבר על מקום
מגורים קבוע, ואין הוא מדבר על בעלות במקרקעין בתחום הרשות ואף לא על חזקה
במקרקעין. לפיכך, אין ראש המועצה יכול להיבנות מכך שהמערער טען כי אינו מחזיק בנכס
של סבתו לצרכי ארנונה. עם זאת, לטעמי בית המשפט אינו יכול להתעלם מ"נסיבות
המגורים" ומדרכו הפתלתלה של המערער בניסיונו להציג מקום מגורים קבוע בתחום
הרשות, התנהלות המציבה סימן שאלה גדול באשר להתקיימותו של תנאי זה, בהתייחס למכלול
הנסיבות האופפות תנאי המגורים. מכל מקום אני סבורה כי בנסיבות עניין זה אין תנאי
"מקום המגורים הקבוע" מתמלא כדין. אבהיר עמדתי.
6. תכליתה המובנת מאליה של הדרישה למקום
מגורים קבוע הינה קיומה של זיקה בין אדם המכהן כחבר מועצה, שוקד
ומטפל בענייניה ובענייני תושביה, לבין המועצה ותושביה. מאחר שתפקידו של חבר מועצה
מקומית הינו בעל אופי מקומי מובהק, אשר סמכויותיו והעניינים עליהם הוא מופקד הינם
בעלי אופי מקומי, אך טבעי הוא כי יידרש ממנו להיות תושב קבע של המועצה המקומית בה
הוא מבקש לכהן כחבר (ראו בג"ץ 521/92 גרינברג נ' השר
לענייני דתות, פ"ד מו(3) 788 (1992)). עם זאת, אין להתעלם
ממיקומה של העילה בסעיף קטן (1) בין שאר העילות הקבועות בסעיף 101 לצו ובהקשרה
אליהן (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני –
פרשנות החקיקה 104-108 (1993)). מרבית העילות המנויות בסעיף 101 לצו, מטרתן הינה למנוע
ניגוד עניינים בין כהונתו של אדם כחבר מועצה מקומית לבין תפקיד אחר שהוא ממלא, וכן
למנוע מאנשים בעלי דופי מוסרי בהתנהגותם מלכהן כחברי מועצה. סעיפים אלו מבטאים
תפיסה נורמטיבית של המחוקק אשר מעוניין לשמור על טוהר המידות ורמה מוסרית גבוהה של
חברי המועצות המקומיות (ראו בג"ץ 3090/97 כהן נ' הממונה על מחוז הדרום, משרד הפנים, תק-על 98(2)
1711 (להלן: עניין כהן)). לפיכך, אני
סבורה, אין להתעלם מהקשר והזיקה בין העילות השונות בסעיף, ויש לפרש את הוראת סעיף
101(1) אף היא כמכילה רכיב נורמטיבי, ולקבוע כי מקום המגורים הקבוע הנדרש מחבר
מועצה מכהן הינו מקום מגורים קבוע כדין. בלא
אמון הציבור ברשויות הציבור ובנבחריו יישמט הבסיס העיקרי המאפשר להם למלא את
תפקידם והמשמש כדלק להתנהלותם – הוא אמון הצבור. בלא אמון זה אין רשות מקומית
יכולה לתפקד ואין מערכת יכולה להתנהל. אמון זה אינו יכול להתקיים שעה שנופל דופי
או פגם מוסרי בהתנהלות נבחר הציבור. אמר בהקשר זה הנשיא ברק:
"...בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על ידי העם,
והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית –
על מנת שיוכל לכהן במשרתו" (בג"ץ 251/88 עודה נ' ראבי, פ"ד מב(4) 837
(1989)).
לפיכך, גם במסגרת הדרישה למקום מגורים
קבוע בתחומי המועצה, יש לדרוש מחבר המועצה לעמוד בסטנדרטים הראויים לאדם המכהן
בתפקיד מעין זה כשליח ציבור, סטנדרטים המשתקפים בברור בחלופות המנויות בסעיף 101
לצו. אעיר עוד, כי תחום התכנון והבניה הינו תחום רגיש ומרכזי בפעולותיה של מועצה
מקומית, ולפיכך דווקא בתחום זה נדרשת מחבר המועצה עמידה באמות מידה גבוהות מהרגיל.
כישלון בתחום זה עלול לגרור אחריו אף פעולות נוספות הפוגעות בטוהר המידות, כגון
עשיית פעולות תוך ניגוד עניינים, כאשר אינטרסים מלבד טובת הציבור עומדים בעיני
נבחר הציבור (ראו עניין כהן). אשר-על-כן,
על נבחר הציבור להתגורר במקום מגורים של קבע וכי המגורים הם כדין. מגורים של
פלישה, ומגורים במסגרת תכנית בנין עיר שלא אושרה אינם מגורים כדין. יוער, כי כשם
שהדרישה מראש המועצה להראות כי חבר המועצה אינו מתגורר בשטח המועצה באופן קבוע
הינה דרישה ברמת הסתברות אזרחית, כך גם הוכחת הרכיב של מגורים שלא כדין.
7. ניתן לטעון כנגד עמדה זו כי היא עלולה
ליצור מצב בו יקבע כי לאדם מסוים אין כלל מקום מגורים קבוע, שכן מקום מגוריו היחיד
אינו מקום מגורים כדין. איני סבורה כי בכך יש בכדי לפסול את הפרשנות כפי שהוצגה.
אמר השופט זילברג בעניין שוואלב כי
לאדם יש מקום מגורים קבוע אחד בלבד, ואני מוסיפה כי לאדם יש מקום מגורים קבוע אחד
לכל היותר, דהיינו יתכן כי לאדם כלל לא יהיה מקום מגורים קבוע. כך למשל, נווד אשר כל
תקופת זמן קצרה עובר ממקום למקום. יתכן מצב, ואיני קובעת בעניין מסמרות בשלב זה,
שלגבי נווד כזה יקבע שהוא נעדר מקום מגורים קבוע, ולפיכך לא יוכל לשמש חבר מועצה
מקומית כלל, שכן אין הוא עומד בדרישותיו של סעיף 101 לצו. כך גם אדם שאינו מתגורר
כדין בתחומי המועצה. כלום יעלה על הדעת שאדם אשר פלש לבית לא לו וקבע שם את משכנו
יוכל להיחשב כגר במקום באופן קבוע ולפיכך יוכל לשמש כחבר המועצה באותו אזור
מגורים? התשובה בעיני הינה חד משמעית. לפיכך, אין לטעמי תנאי הכרחי המחייב בכל
מקרה להוכיח כי חבר המועצה מתגורר במקום אחר לצורך פיטוריו מהמועצה.
מן הכלל אל הפרט
8. כאשר באה אני לבחון את נסיבותיו של המקרה
שבפנינו, לא אוכל להתעלם מהתמונה שבפנינו ולהשאיר המלאכה רק לעינו הפקוחה של
הציבור, שלעתים נדמה שעינו האחת מכוסה והוא משלים עם תופעות והתנהלות שבית המשפט,
שהעניין בא בפניו, לא יוכל להשלים עימן. לאחר בחינת הנתונים שהובאו בפנינו לעומקם,
הגעתי אם כן לכלל מסקנה כי ראש המועצה עמד ברף הראיות הנדרש ממנו לכך שהמערער אינו
מתגורר במגורי קבע כדין, ולפיכך הודעתו על פסילתו של המערער מכהונתו נעשתה כדין.
9. על פי החומר שהוצג ונתמך בהחלטות ובפסקי
הדין שהוגשו, פלש המערער לשטח ציבורי פתוח, אשר אינו בבעלותו, בסמוך לבית אשר
שוכרת סבתו, ובנה שם דירת מגורים ללא כל היתר מרשויות התכנון והבניה. בית משפט
השלום, אליו הוגשה תביעה לסילוק ידו של המערער משטח זה (ת.א. 95005/96), קיבל את
התביעה וציין כי המערער כשל מלהוכיח כי חזקתו בנכס אינה שלא כדין. נקבע כי לנתבע
(המערער בענייננו) אין זכות כלשהי בנכס ומעמדו בנכס הוא מעמד של פולש. בית המשפט
ציין כי הצורך להשתמש בשטחים הסמוכים למושכר התעורר רק לאחר הגעתו של המערער
להתגורר עם סבתו. בית המשפט לא קיבל את טענתו של המערער כי הוא תפס שטח של 244
מ"ר בלבד, וקבע כי מדובר בשטח של 950 מ"ר. עוד הוסיף בית המשפט כי מדובר
בהשתלטות על קרקעות ונקיטת פעולות של ישור וגידור, שמטרתן להכין הקרקע עבור תפיסתה
על ידי המערער. אף הערכאות אשר דנו בניתוק דירתו של המערער מחשמל קבעו כי המערער בנה
ללא כל היתר ועל שטח ציבורי בית מגורים, בו הוא מתגורר שלא כדין. כל הערכאות אשר
דנו בעניין ציינו כי המערער מתגורר בדירת המגורים הסמוכה לבית סבתו, ולפיכך אין
בידי לקבל את טענתו של המערער לפיה הוא מתגורר כל תקופה זו בבית סבתו כבר רשות.
10. הקביעות האמורות מלמדות על מגוריו של
המערער בנכס אשר בנה ללא היתר על שטח ציבורי שאינו שייך לו, ואשר הלכה למעשה הוא
פלש אליו. די בכך כדי להצביע על כך שאין המערער ממלא אחר דרישת המגורים כדין.
נתונים נוספים מסירים אף את הספק שמא פעל המערער מתוך טעות ותום לב במגוריו בנכס הסמוך
למושכר של סבתו. כך קבע בית משפט השלום במסגרת התביעה לסילוק ידו של המערער מהנכס
כי המערער ידע בעת תפיסתו את הנכס כי מדובר בקרקעות שאינן מהוות חלק מהמושכר של
סבתו. בית המשפט ציין כי המערער פעל בחוסר תום לב וכי "החזקתו בנכס היא
בבחינת פלישה והסגת גבול. ועדת הערר לתכנון ובניה במחוז תל-אביב אשר דחתה את עררם
של המערער וסבתו על החלטת הרשות לנתק את מגורי המערער מחשמל קבעה כי "בעזות
מצח, מאחורי מסווה של חצר מגודרת ומכוסה בבד, בנו העוררים דירת מגורים לתפארת,
שאינה מהווה רק בנייה "בסטייה מהיתר"... אלא בנייה ללא היתר כלל בשטח
המהווה שטח ציבורי פתוח שאינו בבעלות העוררים".
בית המשפט המחוזי אשר דחה את עתירתם של
המערער וסבתו על החלטת ועדת הערר (עת"מ 2835/04) קבע כי "ברור וגלוי הוא
שאין לעותר היתר לבניה על קרקע הצבור, ומכאן נסיונו להסתתר מאחורי גבה של סבתו
שגרה בדירה סמוכה. ועדת הערר סמכה ידה על החלטתה של הרשות המאשרת, ובצדק עשתה כן.
בעשותה כן הדגישה כי היא פועלת תוך זהירות ראויה לאור מהותו של הצעד שננקט,
ופגיעתו הרבה. אך מאידך גיסה ראתה כחיונית את התגובה המשפטית הנמרצת כדי להגיב על
ההתעלמות הבולטת מכל דין." לאלה אוסיף איזכור מפסק דינו של בית המשפט העליון
שדחה ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט המחוזי, בקבעו כי "לא נמצא לנו כי
עלה בידי המערער להצביע על פגם או סירכה שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי...
בענייננו לא הייתה "סטייה מהיתר" שהרי הבניה נעשתה בלא כל היתר. אלא
שהמושג "סטייה מהיתר" כולל בחובו, מאליו, גם בניה ללא היתר"
(עע"ם 3313/05).
לפיכך אני סבורה כי המשיבים הוכיחו כי
קיים בסיס ראייתי על פי אמת המידה של מאזן ההסתברות במשפט האזרחי כי המערער אינו
מתגורר בשטחי המועצה המקומית כדין. המערער התגורר בשטח הרשות בנכס שנבנה ללא היתר
לכאורה תוך זלזול בוטה בשלטון החוק ובאינטרס ציבור בוחריו. לנוכח האמור דין
הערעור להדחות.
הערות נוספות
11. עילת פסלות נוספת שעלתה, כאמור, בפני בית
המשפט קמא, קבועה בסעיף 101(7) לצו, ועניינה בהרשעה שיש עימה קלון. כפי שציין
חברי השופט גרוניס, עילה זו לא נזכרה במסגרת ההודעה שנשלחה למערער על-ידי ראש
המועצה. יתרה מכך, לא מתקיימת העילה כלשונה, דהיינו כנגד המערער עומד כתב אישום,
אך הוא לא הורשע בפסק דין שנהיה סופי, ולא נקבע כי בעבירה יש משום קלון. לרעיון
לפיו ניתן להרחיב את רשימת העילות בסעיף 101, כך שבמסגרת שיקול דעתו יוכל ראש
המועצה אף לשקול פסילת חבר מועצה אשר הליך פלילי תלוי ועומד נגדו, ניתן למצוא
חיזוקים ותמיכות, כפי שאף ציין חברי השופט גרוניס. עם זאת, השאלה שאלה נכבדה היא
ועשויות להיות לה השלכות משמעותיות. איני סבורה שנכון יהיה להידרש לה במקרה זה אלא
להשאירה לעת מצוא. אעיר רק באשר לנימוק שהעלה השופט גרוניס בעניין היריבות
הפוליטית הקיימת בין ראש המועצה למערער, המצדיקה לטעמו לצמצם את שיקול דעתו של ראש
המועצה, כי יש לזכור שרשויות מקומיות מתנהלות לעיתים קרובות על ידי יריבים
פוליטיים. בכך אין כדי להביא למסקנה כי אין ממש בנימוקי פסלות של ראש מועצה כנגד
יריב פוליטי. לטעמי יש לבחון בכל מקרה את העניין לגופו ולא לשלול או לצמצם
מלכתחילה את שיקול דעתו של ראש מועצה כאשר הוא שולח מכתב הפוסל מכהונתו יריב
פוליטי המכהן במועצה, ומובן כי כל החלטה מעין זו נתונה לביקורת שיפוטית.
12. בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש אבקש להוסיף
כי בידוע, לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדחות עתירה או למוחקה על הסף כולה
או מקצתה. כך יקרה למשל בהעדר עילת התערבות ראויה, מחמת שיהוי או העדר ניקיון
כפיים. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מנהלית,
והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי (ראו תקנה 8(3) לתקנות בתי משפט לעניינים
מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). במקרה זה אני סבורה כי ניתן היה לדחות את
העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, מאחר שבעתירתו בבית משפט המחוזי לא גילה
המערער לבית המשפט כי הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות הבניה וכן בדבר התיק
התלוי ועומד נגדו, שהרי חזרנו והדגשנו פעמים רבות "כי הפונה לבית משפט זה
חייב להקפיד הקפדה רבה על דיוקן של העובדות הנטענות וכי ידיו חייבות להיות נקיות
לחלוטין" (בג"ץ 521/92 גרינברג נ' שאקי,
פ"ד מו(3) 788, 790 (1992); בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 10.9.06)). במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר
באי ניקיון כפיו של העותר הנובע מעבירה על החוק הקשור בנושא העתירה. כפי שמציינים
המשיבים, חומרה נוספת נודעת לכך שהמערער לא ציין פרטים אלו בפני בית המשפט המחוזי,
כאשר דרש במסגרת עתירתו גם סעד של מינוי כחבר בוועדה המרחבית לתכנון ובניה.
מטעמים אלו, מצטרפת אני, כאמור, לתוצאת
פסק-דינו של חברי השופט ג'ובראן, לפיה דין הערעור להידחות.
ש
ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של
השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, א' בחשון תשס"ז (23.10.06).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05039110_H05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il