מוסדות מאקווא בני ברק נ. אגודת בית מדרש מאקווא

פסק-דין בתיק ע"א 3909/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3909/09 ע"א 4526/09 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערערת בע"א 3909/09 (המשיבה 1 בע"א 4526/09): מוסדות מאקווא בני ברק נ ג ד המשיבה 1 בע"א 3909/09 (המערערת בע"א 4526/09): אגודת בית מדרש מאקווא המשיב 2 בע"א 3909/09 ובע"א 4526/09: שמעון שגיא המשיב 3 ב-ע"א 3909/09 (המשיב 4 בע"א 4526/09): עו"ד ש. אפל , כונס נכסים המשיב 4 ב-ע"א 3909/09 (המשיב 3 בע"א 4526/09): דוד לוונטל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו שניתן ביום 9.3.09 ע"י כב' השופט מ' אלטוביה ב-ת"א 2124/03. תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"א (27.1.11) בשם המערערת בע"א 3909/09 והמשיבה 1 בע"א 4526/09: עו"ד ישראל בודה בשם המשיבה 1 בע"א 3909/09 והמערערת בע"א 4526/09: מר שלום סג"ל בשם המשיב 2 בע"א 3909/09 ובע"א 4526/09: עו"ד משה הרצוג פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה), בגדרו נקבע כי למערערת ב-ע"א 3909/09 (המשיבה 1 ב-ע"א 4526/09), עמותה בשם: "מוסדות מאקווא בני ברק" (להלן: מוסדות מאקווא), ולמערערת ב-ע"א 4526/09 (המשיבה 1 ב-ע"א 3909/09), אגודה בשם: "אגודת בית מדרש מאקווא" (להלן: אגודת מאקווא, וביחד: המערערות) – אין כל זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 718, גוש 6122, המצויה ברחוב רבנו תם בעיר בני ברק (להלן: החלקה). בהתאם לכך נמחקו שתי הערות האזהרה שנרשמו על חלק מסוים מן החלקה – הכל כפי שיפורט בהמשך. בפתח הדברים אביא את תמצית הנתונים הצריכים להכרעה, שהם מורכבים יחסית. העובדות הרלבנטיות והשתלשלות ההליכים 2. עד לשנת 1977 החזיקה גב' אסתר הירש ז"ל (להלן: אסתר) ב-5/8 מזכויות הבעלות בחלקה, ואילו שלושת ילדיה: מר טיבריו הירש (להלן: טיבריו) גב' אדית הירש ז"ל (להלן: אדית) ומר ניקולאי הירש ז"ל (להלן: ניקולאי) – החזיקו כל אחד ב-1/8 מהזכויות הנותרות. בעקבות פטירתה של אסתר בשנת 1977 – הועברו לטיבריו זכויותיה בחלקה, כך שהוא החזיק ב-6/8 מזכויות הבעלות האמורות. 3. בתאריך 31.10.1980, לאחר שניקולאי נפטר גם הוא, התקשרו טיבריו ואדית עם אגודת מאקווא בהסכם למכירת החלקה, שבגדרו הם התחייבו להעביר לאגודת מאקווא את זכויותיהם בחלקה (כאמור: 7/8 מהזכויות הכוללות בחלקה), ובנוסף להביא לכך שיועברו אליה גם 1/8 מהזכויות בחלקה שהיו בבעלות ניקולאי, וזאת תמורת סך כולל של 130,000 דולר (להלן: ההסכם המוקדם). המשיב 4 ב-ע"א 3909/09 (להלן: לוונטל) פעל כמתווך בהסכם המוקדם. לאחר החתימה – החלו המערערות להפעיל בחלקה בית כנסת. 4. בשנת 1981 רכש לוונטל את 1/8 הזכויות בחלקה מיורשיו של ניקולאי, ובתאריך 28.1.1990 הוא נרשם כבעל הזכויות האמורות במרשם. יש לציין כי קיימת מחלוקת מסוימת בנוגע לדרך שבה התבצעה הרכישה: מוסדות מאקווא טענו כי לוונטל קנה את הזכויות מממשלת רומניה, אשר הלאימה את זכויותיו של ניקולאי בחלקה לאחר מותו, אך מפסק הדין מושא הערעור עולה כי הרכישה התבצעה בצורה ישירה מיורשיו של ניקולאי. עניין זה איננו משליך על ההכרעה בערעורים שלפנינו, ועל כן לא נידרש אליו בהרחבה. זה המקום להוסיף ולהעיר כי לא נבחן כאן גם את הזיקה והיחס המדויקים שבין מוסדות מאקווא לאגודת מאקווא – ונצא מנקודת הנחה כי המדובר בגופים שונים, על פי מה שנמסר לנו בהקשר זה בדיון שנערך בפנינו (מה שאיננו משליך על התוצאה בערעור). 5. בעקבות הרכישה פנה לוונטל לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, ודרש כי המערערות יסלקו את ידיהן מהחלקה, וכי ישלמו לו דמי שימוש ראויים. בית הדין הרבני הנכבד, אשר דן בסכסוך מכוח הסכמה של הצדדים, דחה בתאריך 23.2.1994 את תביעותיו של לוונטל, בקובעו כי לוונטל רכש את הזכויות בחלקה על מנת לסייע להשלים את ההסכם המוקדם, ולכן אין לראות בו כבעלים של 1/8 מהחלקה שנרשמה על שמו. אשר על כן הורה בית הדין הנכבד ללוונטל להעביר את זכויותיו בחלקה – לאגודת מאקווא, וזאת בתמורה לתשלום הוצאותיו לצורך הרכישה. כמו כן נפסק סכום פיצוי נוסף ללוונטל בסך 5,000 דולר, וזאת: "לפנים משורת הדין" (להלן: פסק הבוררות המוקדם). בהתאם לפסק הבוררות המוקדם נרשמה הערת אזהרה על 1/8 מהזכויות בחלקה שנרכשו על-ידי לוונטל – לזכותה של אגודת מאקווא. 6. לוונטל הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות המוקדם, וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתאריך 21.5.1995 (ה"פ 1744/94). בפסק הדין אישר בית המשפט הנכבד את קביעתו של בית הדין, לפיה: "לא נותרו זכויות בעלות למבקש [לוונטל – ח"מ] בנכס נשוא הדיון" (ראו: שם, עמוד 6). בהתאם לכך נפתח תיק הוצאה לפועל ומונה כונס נכסים על זכויותיו של לוונטל בחלקה, ולאחר מכן נרשמה במרשם הערה בנוגע לקיום צו ניהול על 1/8 מהזכויות בחלקה שבבעלותו של לוונטל. הערה: שני הרישומים הנ"ל במרשם – הערת האזהרה וההערה בנוגע לקיום צו ניהול – בוטלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעליו הוגשו הערעורים שלפנינו, הכל כאמור בפסקה 13 שלהלן. 7. בד בבד הגיש טיבריו "תביעה" נגד לוונטל, למוסד הקרוי: "בית הדין הפרטי של הרב זילברשטיין" (להלן: בית הדין הפרטי), וזה דן בסכסוך כבורר, על פי "דין תורה". בית הדין הפרטי ציין כי לוונטל רכש את זכויותיו בחלקה מאלמנתו של ניקולאי, שאיננה יהודיה. לשיטתו של בית הדין הפרטי, מאחר שעל פי "דין תורה" – אלמנתו של ניקולאי איננה יכולה לרשת אותו (שכן היא איננה יהודיה), הרי שהיורש היחיד של הזכויות בחלקה הינו טיבריו, ועל כן רכישת חלקו של ניקולאי על ידי לוונטל היתה מחוסרת תוקף. בהתאם לאמור לעיל בית הדין הפרטי פסק שעל לוונטל מוטלת החובה להעביר לטיבריו את זכויותיו בחלקה, וזאת כנגד השבת הסכומים שהוציא לוונטל בגין הרכישה האמורה (להלן: פסק הבוררות המאוחר). לוונטל הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות הנ"ל, וזו נדחתה בתאריך 19.10.1998 (ה"פ 20081/98). בהמשך פנו מוסדות מאקווא לאותו בית דין פרטי, וטענו כי טיבריו הגיש את "תביעתו" במטרה להביא להכרעה משפטית שתסתור את פסק הבוררות המוקדם (שבו נקבע כזכור כי על לוונטל להעביר את זכויותיו בחלקה למוסדות מאקווא, ולא לטיבריו). בהתאם לכך הוציא בית הדין הפרטי – "הבהרה", שבה נכתב כי: "אין להתיחס לפס"ד הנ"ל עד כמה שהוא נוגע לצד ג' כולל מוסדות מאקאווא". לא נבחן כאן כיצד בדיוק "הבהרה" זו משתלבת בפסק הבוררות המאוחר (והאם היא מרוקנת אותו הלכה למעשה מתוכן), וזאת מאחר שממילא לאחר מתן ה-"הבהרה" האמורה – קיבל המכלול תפנית, אשר משנה את נפקותם של שני פסקי הבוררות למכלול. לנושאים אלה אדרש בהמשך הדברים, ואולם עתה יש מקום לחזור ולערוך סיכום ביניים של הנתונים שצוינו לעיל. 8. מצב הדברים בנקודה זו בזמן היה, אם כן, כדלקמן: במישור מערכת היחסים שבין טיבריו לאגודת מאקווא, הרי שמכוח ההסכם המוקדם אגודת מאקווא היתה אמורה לקבל 7/8 מהזכויות בחלקה, ואילו טיבריו התחייב לגרום לכך שתועבר אליה גם ה-1/8 הנותרת. במישור מערכת היחסים שבין טיבריו ל-לוונטל, נקבע בשני פסקי הבוררות כי לוונטל איננו מחזיק בזכויות בחלקה עבור עצמו, וכי רכישת זכויותיו בחלקה נעשתה עבור טיבריו, כחלק מההסכם המוקדם. יחד עם זאת, פסק הבוררות המוקדם קבע כי על לוונטל להעביר את זכויותיו בחלקה לאגודת מאקווא, ואילו פסק הבוררות המאוחר קבע כי על לוונטל להעביר את הזכויות הנ"ל דווקא לטיבריו, וזאת בכפוף ל-"הבהרה" כי פסק הבוררות המאוחר איננו חל על צדדים שלישיים. 9. לאחר שניתן פסק הבוררות המוקדם, הגיש טיבריו המרצת פתיחה במטרה להביא לביטול ההסכם המוקדם לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובגדרה טען כי אגודת מאקווא לא עמדה בהתחייבויותיה ולא שילמה לו את התמורה שצוינה בהסכם האמור – בסך 130,000 דולר (ה"פ 2201/95). בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את התביעה, וקבע כי ההסכם המוקדם – בטל. בתאריך 17.1.2000 דחה בית משפט זה ערעור על פסק הדין (ראו: ע"א 5816/97 אגודת בית המדרש מאקווא נ' הירש (לא פורסם, 12.1.2000)), ובכך ביטול ההסכם המוקדם הפך לחלוט. 10. המערערות לא פינו את החלקה למרות ביטול ההסכם המוקדם, ועל כן טיבריו הגיש בתאריך 16.3.2000 תביעה לבית המשפט השלום בהרצליה, בה עתר, בין היתר, לסילוק ידן של המערערות מהחלקה. 11. בתאריך 5.10.2000, לפני שהתקיים דיון בתביעה הנ"ל, טיבריו התקשר בהסכם עם המשיב 2 ב-ע"א 3909/09 (להלן: שגיא), שביקש לרכוש את החלקה בשלמותה (להלן: ההסכם המאוחר). בהסכם המאוחר צוין כי טיבריו הינו הבעלים של 7/8 מהזכויות בחלקה, וכן בעל זכות לקבלת 1/8 מהזכויות הנוספות בחלקה, והוסכם כי שגיא ייקח על עצמו את המשך ניהול ההליכים לקבלת 1/8 מהזכויות הרשומות על שמו של לוונטל. למען שלמות התמונה יש לציין כי מן המסמכים שהגישו הצדדים (וביניהם נסח החלקה) עולה כי בשלב מסוים אדית נפטרה והזכויות בחלקה שהיו רשומות על שמה – נרשמו על שם טיבריו, ומכאן בעלותו של טיבריו על 7/8 מהזכויות בחלקה. 12. בתאריך 2.5.2001 התקיים דיון ראשון בתביעתו של טיבריו בבית המשפט השלום הנכבד בהרצליה. במסגרת ישיבה זו התברר לבית המשפט (כב' השופטת א' מני-גור) כי טיבריו איננו יכול לנהל את ענייניו (שכן ניכר בו כי הוא: "איננו מצוי בלשון המעטה בסביבתו" (ראו: פרוטוקול הדיון מתאריך 2.5.2001)). בהתאם לכך מונתה בתאריך 2.9.2001 בתו של טיבריו, גב' יפית סורקיס (להלן: סורקיס), כאפוטרופא זמנית על גופו ורכושו, ובהמשך היא גם מונתה כאפוטרופא קבועה שלו (מלבד התפתחות זו – הצדדים לא ציינו כיצד הסתיימה התביעה בבית המשפט השלום הנכבד בהרצליה). 13. בשנת 2003 הגיש שגיא המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לאחר מכן הועברה לפסים רגילים. בגדרי התובענה ביקש שגיא כי בית המשפט הנכבד יצהיר שלמערערות אין כל זכויות בחלקה, וכי יבוטלו שתי ההערות שנרשמו על זכויותיו של לוונטל בחלקה (הערת האזהרה וההערה בנוגע לקיום צו ניהול). הליך זה הוא שעומד במרכז הערעור שלפנינו. 14. בתאריך 9.3.2009 קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את תביעתו של שגיא. במסגרת פסק הדין נבחנו בנפרד מעמדם של 7/8 מהזכויות בחלקה שהיו בבעלות טיבריו, ו-1/8 מהזכויות בחלקה, שהועברו ללוונטל. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי בחודש ינואר 2000 (עם מתן פסק הדין ב-ע"א 5816/97 הנ"ל) הפך ביטול ההסכם המוקדם לחלוט, ועל כן היה ביכולתו של טיבריו להעביר את זכויותיו בחלקה, במסגרת ההסכם המאוחר. עם זאת, המערערות טענו כי טיבריו למעשה לא היה כשיר להתקשר בהסכם המאוחר. בית המשפט הנכבד דחה טענה זו, בנמקו שהאפוטרופא של טיבריו, סורקיס, החליטה, לאחר בחינת הנושא, להימנע מלנקוט בשם טיבריו בהליכים לביטול ההסכם המאוחר, וזאת בין היתר נוכח העובדה כי ההסכם המאוחר מכיל לשיטתה: "יתרונות בלתי מבוטלים לטובת החסוי". עוד נדרש בית המשפט לחוות דעת מומחה, אשר בדק את טיבריו, וקבע כי הוא סובל ממחלת הדימנציה: המומחה ציין בחקירתו בבית המשפט שחוות דעתו נכונה ליום בדיקתו את טיבריו (בתאריך 29.5.2001) ואילך, ואין ביכולתו להעיד על כשירותו של טיבריו במועד החתימה על ההסכם המאוחר (אף שהמומחה ציין כי לדעתו "סביר יותר" שטיבריו לא היה כשיר להתקשר בהסכם המאוחר). נוכח האמור לעיל הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד למסקנה כי לא הוכח על ידי המערערות שנפל פגם בכריתת ההסכם המאוחר. בנוגע ל-1/8 מהזכויות בחלקה ציין בית המשפט הנכבד קמא כי כבר בפסק הבוררות המוקדם הודגש כי לוונטל רכש את הזכויות בחלקה בפועלו כמתווך בהסכם המוקדם, ובהתאם לכך החיוב בפסק הבוררות המוקדם, שהורה ללוונטל להעביר לאגודת מאקווא את זכויותיו בחלקה, נעשה על רקע ההנחה שההסכם המוקדם הינו תקף. משבוטל ההסכם המוקדם – הרי שאין עוד מקום להעביר את 1/8 מהזכויות בחלקה למערערות. 15. המערערות מבקשות להשיג על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד – ומכאן הערעורים שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 16. המערערות מציגות בערעוריהן הנפרדים עמדה משפטית זהה, ובהתחשב בכך אציג כאן במשותף את אלה מטענותיהן, שאליהן מצאתי לנכון להתייחס (שכן המערערות מעלות השגות שונות לענין ושלא לענין – מן הגורן ומן היקב): (א) המערערות חוזרות ומטילות ספק בכושרו המשפטי של טיבריו להתקשר בהסכם המאוחר. (ב) לחילופין – המערערות טוענות כי הזכויות של ניקולאי בחלקה מעולם לא הועברו לטיבריו. בשים לב לכך – המערערות סבורות כי הקביעה לפיה יש למחוק את הערות האזהרה שנרשמו בגין זכויות אלה איננה מבוססת כדבעי. (ג) המערערות מפנות לבסוף לתצהיר שנחתם על ידי טיבריו בתאריך 3.2.2000, בגדרו הוא מודיע כי הוא מסתלק מכל דרישה באשר לירושת אחיו ניקולאי. המערערות מסבירות כי תצהיר זה סותר את ההנחה שטיבריו התיימר למכור את זכותו לקבלת 1/8 מהזכויות בחלקה, שהועברו בשעתו לניקולאי בירושה. 17. שגיא סומך מצידו את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והוא מבקש כי נמנע מלהתערב בו. 18. להשלמת התמונה יש לציין שתי התפתחויות מאוחרות, אשר גם להן יש משמעות מסוימת במכלול: (א) לוונטל הגיש בתאריך 2.5.2010 הודעה לבית משפט זה, ובה הוא ציין כי הוא: "אינו יכול להיות צד בעניין". בהתאם לכך החליט כב' הרשם ג' שני בתאריך 3.5.2010 כי לוונטל יהא פטור מהגשת מסמכים והתייצבות לדיונים בשני הערעורים (לוונטל הביע עמדה דומה גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד). (ב) בתאריך 2.9.2010 הגישה אגודת מאקווא בקשה להוספת ראיה, ובמסגרתה טענה כי שגיא הודה כי הוא הבעלים של 7/8 מהזכויות בחלקה בלבד. הראיה האמורה הינה למעשה כתב תביעה (ללא תצהיר) שהגיש שגיא לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (א' 1540/09) בסכסוך שאיננו קשור להליכים שלפנינו, אך נוגע לחלקה. בכתב התביעה האמור ציין שגיא כי הוא: "רכש את זכויות הבעלות ב-7/8 [מהחלקה]". שגיא התנגד להגשת הבקשה מטעמים פרוצידורליים, והוא הסביר לגופו של עניין כי הסכסוך האמור נוגע מלכתחילה רק לזכויות ב-7/8 מהחלקה, ועל כן הוא לא ציין בכתב התביעה שהובא על ידי המערערות כי הוא הבעלים של החלקה כולה. סבורני כי המחלוקת שצוינה לעיל בנוגע ל"ראיה" האמורה – איננה רלבנטית להכרעה, וזאת מן הטעם שממילא שאלת בעלותו של שגיא על 1/8 מהזכויות בחלקה איננה משליכה על השאלות שעומדות כאן לדיון, כפי שאראה מאוחר יותר. על כן, לא אתן לעניין זה משקל בהמשך. 19. משבוארו גדרי המחלוקת, העובדות הרלבנטיות והשתלשלות ההליכים שהתנהלו במכלול והם רלבנטיים לדיון (התקיימו גם הליכים נוספים בין הצדדים, שאין להם שייכות ישירה לעניינים שבמחלוקת) – ניתן לגשת להכרעה, ולכך אעבור מיד בסמוך. דיון והכרעה 20. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי אם תתקבל דעתי, הרי שדין הערעורים – להידחות. אפרט עתה בקצרה את הטעמים שהובילו אותי למסקנתי. 21. לא אוכל לקבל את עמדת המערערות, כי הוכח שטיבריו לא היה כשיר להתקשר בהסכם המאוחר. הטעם העיקרי לדחיית טענה זו נעוץ בעובדה, כי הזכות להעלאות טענות כנגד כשרותו של טיבריו להתקשר בהסכם המאוחר – שמורה בראש ובראשונה לאפוטרופא שלו, ולא למערערות, שהינן בבחינת צדדים שלישיים בהקשר זה (ראו: סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 233 (1987)). כאמור, גב' סורקיס בחרה שלא לנקוט בהליכים משפטיים שיובילו לביטול ההסכם המאוחר, וסבורני כי להחלטה זו יש ליתן משקל מוגבר – ואף מכריע – במכלול. 22. יתר על כן – גם לגופם של דברים לא השתכנעתי כי הוכח שטיבריו לא היה כשיר להתקשר בהסכם המאוחר. במה דברים אמורים? כזכור, ההסכם המאוחר נחתם בתאריך 5.10.2000. רק בתאריך 2.5.2001, במסגרת הדיון בבית משפט השלום הנכבד בהרצליה, התעוררו לראשונה חששות בנוגע לכשירותו של טיבריו. על כן הנטל בענייננו היה על המערערות להראות כי טיבריו היה למעשה לא כשיר מבחינה משפטית, כשבעה חודשים לפני המועד שבו נדרשו הצדדים לראשונה למצבו הנפשי. זאת ועוד: בדיקתו של טיבריו על ידי מומחה נעשתה בתאריך 29.5.2001, כלומר כחודש נוסף לאחר מכן. ואכן – נטל כבד זה לא הורם על ידי המערערות בבית המשפט המחוזי הנכבד. כאשר נשאל המומחה שבדק את טיבריו, במסגרת עדותו בבית המשפט המחוזי, באשר לכשירותו המשפטית של טיבריו במועד החתימה על ההסכם המאוחר (בניגוד לכשירותו במועד הבדיקה), הוא השיב כך: "אני פה בטח לא יכול לדעת ... המטרה היתה לקבוע יכולת באותו רגע שאני בודק ... הספרות באופן חד משמעי מדברת על זה שהתהליך של המחלה מאוד אינדיווידואלי, וגם הקצב. יש גם פציינטים שיש להם איים שבהם הם יותר מחוברים ואיים שפחות" (ראו: פרוטוקול הדיון מתאריך 30.1.2008, עמוד 25, שורות 27-22; ההדגשה לא במקור – ח"מ). אמנם, בהמשך עדותו מציין המומחה כי לדעתו "יותר סביר" שטיבריו לא היה כשיר בעת החתימה על ההסכם המאוחר, אך ראוי לציין כי עמדה זו איננה עולה מחוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה, וכמו כן היא לא נתמכה בהסבר או בנימוק נוסף כלשהו. 23. אם בכך לא די, הרי שממילא, טענת המערערות – בנוגע להסכם שבין טיבריו ושגיא – לא היתה יכולה להועיל להן במישור היחסים שבינן לבין טיבריו, גם אם היא הייתה מתקבלת. במה דברים אמורים? גם אם תבוטל העסקה המאוחרת, משמעות הדבר תהיה רק כי הזכויות בחלקה הרשומות על שמו של טיבריו – יישארו בבעלותו (ובשליטת האפוטרופא שלו), ולא יועברו לשגיא. אך בכך אין כדי להשליך בשום צורה על העובדה כי העסקה המוקדמת בין המערערות לבין טיבריו בוטלה, ובכך נותקה – בפסק דין חלוט (ע"א 5816/97 הנ"ל) – זיקתן המשפטית של המערערות לחלקה. סיכומם של הדברים עד הנה הוא, אם כן, כדלקמן: לא הוכח שטיבריו היה לא כשיר עת התקשר עם שגיא בהסכם המאוחר, וממילא טענה זו נראית בעייתית כשהיא מועלית על ידי צדדים שלישיים שאין להם זיקה להסכם, ולא על ידי האפוטרופא של טיבריו. 24. המערערות ממשיכות וטוענות כי טיבריו מעולם לא היה הבעלים של 1/8 מהזכויות בחלקה שהועברו בירושה לניקולאי. דא עקא, שטענה זו אין בה כדי לקדם את עמדתן של המערערות, וזאת משלושה טעמים חלופיים: (א) שגיא לא ביקש בגדרי ההליך, מושא הערעורים, להעביר לבעלותו את 1/8 מהזכויות בחזקה שהיו רשומות על שמו של לוונטל, אלא רק להצהיר כי למערערות אין זכויות בחלקה (וביתר פירוט גם בחלקו של לוונטל בחלקה), ובהתאם לכך למחוק את ההערות שנרשמו לטובתן (ועל שמו של כונס הנכסים) בחלקה. הווה אומר: פסק הדין איננו מכיל הכרעה בנוגע לבעלות ב-1/8 מהזכויות בחלקה שנרשמו על שמו של לוונטל (וזאת – בניגוד לנטען על ידי המערערות). על כן ממילא אין מקום לדון עתה בשאלת הבעלות בזכויות אלה. זאת ועוד – בית המשפט אף פיצל בגדרי פסק דינו את הסעדים שנתבעו בגדרי ההליך מסעדים אחרים שלהם רשאי שגיא לעתור, כמי שפועל עתה "בנעליו" של טיבריו, בהתאם להסכם המאוחר (ראו: עמוד 20 לפסק הדין). (ב) לגופו של עניין, דומה בעיני כי אכן צדק בית המשפט הנכבד קמא בקובעו כי ביטול העסקה המוקדמת מנתק את הזיקה של המערערות לחלקו של לוונטל בחלקה. כפי שתואר לעיל בהרחבה, ההערות שנרשמו על חלקו של לוונטל בחלקה היו קשורות בצורה הדוקה למימוש ההסכם המוקדם. משביטולו של זה נעשה חלוט, כאמור – הרי שהערות האזהרה אינן משקפות עוד את המצב הנורמטיבי ביחס לחלקה (קרי: "עילת ההערות בטלה"), ועל כן יש למחוק אותן (ראו: סעיפים 132(א), 132(א)(2) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; השוו: ע"א 184/77 שגיב נ' וולובלסקי, פ"ד לב(1) 265, 274 (1977)). ודוק: ביטולו של ההסכם המוקדם מוביל לבדו בנסיבות המקרה – לצורך למחוק את הערות האזהרה, והוא "בולע" כביכול את ההחלטות שניתנו במסגרת פסקי הבוררות, ולכן אין צורך להידרש אליהן כאן. (ג) לבסוף יש לזכור כי לוונטל עצמו איננו מבקש להשיג על פסק הדין. לוונטל קיבל, כזכור, את הכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והוא ביקש שלא להיות מעורב בהליכי הערעור עליה. בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי הטענה לפיה יש משמעות לעובדה כי 1/8 מהזכויות בחלקה שייכות דווקא ללוונטל ולא לטיבריו – איננה משכנעת, כאשר היא לא מועלית כלל על ידי לוונטל (הבעלים הנטען), אלא דווקא על ידי המערערות, שהן כאמור צד ג' גם לעניין זה. 25. דין דחייה דומה אמור לחול ביחס לטענת המערערות, כי תצהיר שעליו חתם טיבריו בתאריך 3.2.2000 מלמד כי הוא איננו הבעלים של 1/8 מהזכויות בחלקה, שהיו שייכות במקור לניקולאי. אסביר: בגדרי התצהיר האמור – שלא ברורות הנסיבות שבהן הוא נחתם, שכן עו"ד משה הלר, אשר אישר אותו, לא העיד בבית המשפט המחוזי הנכבד – הצהיר טיבריו, בין היתר, כי למרות שעל פי "דין תורה" הוא יורש את ניקולאי, הרי ש: "על פי החוק אינני יורש של אחי המנוח, ולא מגיע לי כלום" (ראו: מוצג ז' לתיק המוצגים של מוסדות מאקווא, ב-ע"א 3909/09). אולם, הצהרה זו איננה משליכה לענייננו, שכן כפי שכבר צוין לעיל – שאלת הבעלות ב-1/8 מהזכויות בחלקה איננה עומדת כאן למבחן. כל שנדרש בית המשפט בהקשר זה הוא למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובתן של המערערות, בעקבות ההסכם המוקדם, ופעולה זו איננה קשורה במישרין לשאלת הבעלות על 1/8 מהזכויות בחלקה. לבסוף, על מנת להסיר ספקות בעתיד אציין כי דחיית הערעור בהתאם למה שהוסבר לעיל, תוביל לתוצאות הבאות: למערערות אין עוד כל זכויות בחלקה, ולפיכך הערת האזהרה וכן ההערה בנוגע לצו ניהול, שנרשמו על חלקו של לוונטל בחלקה – יש למוחקן. 26. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי הערעורים יידחו. המערערות ישלמו ביחד ולחוד את הוצאות המשפט של שגיא, ובנוסף את שכר טרחת עורך-דינו, בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה-לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"א ניסן התשע"ב (3.4.2012). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09039090_K14.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il