מזרחי סימן טוב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 3904/96 בפני: כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. ביניש המבקש: סימן טוב מזרחי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.5.96 בע"פ 51/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא זילר והשופטים: שידלובסקי-אור ורובינשטיין תאריך הישיבה: ז' בטבת תשנ"ז (17.12.96) בשם המבקש: עו"ד בר-חיים בשם המשיבה: עו"ד פטר פ ס ק - ד י ן השופט א. גולדברג: 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק זה. בית המשפט גזר את דינו לשמונה עשר חודשי מאסר, מהם תשעה בפועל ותשעה על תנאי. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן בקשתו למתן רשות ערעור, הן על ההרשעה והן על העונש. העובדות: 2. המבקש, יליד 1957, הוא שכנו של המתלונן, ד', יליד 23.6.84. הוא הואשם בכך, שבתאריך 26.11.94, בשעות הצהריים, קרא לד', ששיחק עם חברו בכדור, להכנס לביתו של המבקש. לאחר שהמתלונן נכנס, סגר המבקש את הדלת, הוביל את המתלונן לחדר השינה, וביקש ממנו לשבת על המיטה. אז אמר למתלונן שנכנס לו קוץ ביד וביקש כי ישפשף את אצבעו בתנועה סיבובית, וזה עשה כן. המבקש קשר חתיכת בד סביב עיניו של המתלונן, הפשיל מכנסיו, קירב את איבר מינו עד לשפתיו של המתלונן ואמר לו "תמצוץ" ו"תמשיך". המתלונן הזיז את ראשו, הוריד את הבד מעיניו, ויצא את הבית מבלי שהמבקש ניסה למנוע בעדו. 3. המבקש הכחיש את האשמה מכל וכל. לפי גירסתו, צעק על המתלונן וחברו שיסתלקו מקירבת ביתו, כיון שהפריעו את מנוחתו. הילדים הסתלקו, והמתלונן כלל לא נכנס לביתו. לדברי המבקש מדובר בעלילה, וסברתו היא כי המניע לכך נעוץ בסכסוך בינו לבין שכניו, הוריו של ד', בקשר לבניה בבניין. 4. מחמת גילו הצעיר של המתלונן, שהיה כבן עשר וחצי בעת האירוע, נגבתה עדותו למחרת על ידי חוקרת נוער, בהתאם להוראות חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו - 1955 (להלן: החוק, או חוק הגנת ילדים). בעדותו (שתומללה בת2/) סיפר ד' בצורה מפורטת על האירוע (כמתואר בכתב האישום), וציין כי מיד לאחר שיצא את ביתו של המבקש, סיפר על האירוע לחבריו, הילדים ש"מ וש"ג. העדות בפני חוקרת הנוער הוקלטה כמעט במלואה, אך בשל תקלה נקטעה ההקלטה. לדברי חוקרת הנוער, נוגע החלק שלא הוקלט לשיחתה עם המתלונן על האפשרות שיעיד בבית המשפט. בדו"ח שמילאה (ת3/), התירה חוקרת הנוער להעיד את המתלונן בבית המשפט, אם עדותו תמסר תוך חודשיים מיום גביית העדות על ידה. עם זאת, ציינה כי היא "מבקשת לשקול מחדש את העדתו, כשהדבר יהיה רלבנטי". כן הפנתה חוקרת הנוער את תשומת לב המשטרה לכך שד' סיפר על האירוע מיד לאחר התרחשותו לילד ש"מ, עימו שיחק כשקרא לו המבקש. חוקרת המשטרה שוחחה טלפונית עם הורי הילדים ש"מ וש"ג, אך נמנעה מגבית העדויות לאור התנגדות ההורים. 5. חוקרת הנוער העידה בבית משפט השלום, והתביעה ביקשה להגיש את העדות המוקלטת שגבתה מהמתלונן. בא-כוח המבקש התנגד לכך, בטענה שחוקרת הנוער החליטה לאפשר למתלונן להעיד בבית המשפט, והדבר שולל את קבילותה של הודעתו לחוקרת הנוער. מנגד טענה התובעת כי לאור גילו הצעיר של הילד, קיימת אפשרות כי לא יוכל להשלים את עדותו, והיא תופסק. לפיכך ביקשה מבית המשפט לשמוע את עדות המתלונן, ולקבל את הקלטת למקרה שעדותו תופסק. חוקרת הנוער אישרה כי בדעתה לאפשר את עדות המתלונן. החלטת בית המשפט היתה: "אמנם, ע"פ הוראות סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים תשט"ט 1955) (כך!) עדות שנרשמה על ידי חוקר נוער וכן זכרון דברים או דו"ח כשרים להתקבל כראייה. בסעיף שכותרתו ראיות כשרות אין הגבלה לקבלת עדות חוקר הנוער רק למקרה שהילד או הנער לא מעידים. טענתו של עו"ד בר חיים נראית שובת לב שכן אם לפנינו נמצאת הראייה הטובה ביותר מדוע להסתפק בעדות מכלי שני (חוקרת הנוער). למרות זאת נראה לי שיש לקבל את הראייה בהעדר הגבלה מפורשת בחוק. כמובן משקלה יכול להיות קל או בטל לאחר שנשמע את עדות הילד עצמו". 6. בעקבות החלטה זו הוגשו הקלטת (ת1/) והתמליל (ת2/) של עדות המתלונן בפני חוקרת הנוער. אך משביקשה באת כוח התביעה להגיש את הדו"ח שערכה חוקרת הנוער, התנגד בא-כוח המבקש, בטענה כי האפשרות להגישו על פי סעיף 9 לחוק נועדה למקרה בו הילד אינו מעיד. אם הילד מעיד, כך טען, אין בית המשפט נזקק להתרשמותה של חוקרת הנוער. בית המשפט חזר על הנמקתו הקודמת, וציין כי מדובר בהחלטת ביניים העשויה להשתנות בעת כתיבת הכרעת הדין. לפיכך החליט לקבל, "בשלב זה", את הדו"ח המלא כראיה. 7. לאחר עדותה של חוקרת הנוער החל להעיד המתלונן, שהיה אותה עת כבן 11. עדותו תאמה, ככלל, את עדותו בפני חוקרת הנוער, שעליה התבסס כתב האישום. חקירתו הראשית של המתלונן, לאורך 6 עמודי פרוטוקול, הושלמה. גם במהלך חקירתו הנגדית (הממלאת כמעט 6 עמודים) עמד המתלונן על גירסתו, אך בהמשכה ביקש להפסיק את העדות והחל למרר בבכי. לאחר שהופסקה עדותו שוחחה עמו חוקרת הנוער. היא מסרה לבית המשפט כי המתלונן מבקש לנוח וכן לראות את אביו, תוך שהוסיפה כי "זכותו של האב להחליט. הילד שלו ובאחריותו". בית המשפט החליט על הפסקה של מספר דקות, ובסיומה הודיעה חוקרת הנוער: "התייעצתי עם ההורים של הילד בחוץ ונראה לי שהילד לא יוכל להמשיך בעדות. זו מעמסה קשה, מתח גדול, מאמץ מעבר למה שיכול להמשיך". 8. בא-כוח המבקש התנגד להפסקת העדות. הוא הטעים שכנגד טובת הילד עומדת זכותו של הנאשם לחקירה נגדית, וכי אחרת תיפגע ההגנה משמעותית. לדבריו, יהא בידו להוכיח בסוף החקירה הנגדית כי מדובר בעלילה. באת-כוח התביעה הסכימה עם עמדת חוקרת הנוער, מן הטעם שטובת הילד היא בעדיפות הראשונה, למרות שזכות הנאשם "אולי במקצת נפגעת". בית המשפט פנה אז למתלונן, וזה השיב שאינו רוצה להמשיך בעדות כיוון שקשה לו. לאחר מכן נתן בית המשפט החלטה בזו הלשון: "... ברוב המקרים בהם מדובר על עדות ילדים בגיל 10, 11 הילדים אינם מעידים אלא חוקרי נוער בלבד על פי הוראת סעיף 9 לחוק בתיקון דיני הראיות להגנת ילדים תשט"ו 1955. עדותו של המתלונן היום היא יוצאת דופן ועל כן בקשתו שלו ובקשת חוקרת הנוער שיפסיק את עדותו מחזירה אותנו בעצם כמעט להליך הרגיל במקרים כגון אלה. הפגיעה בזכות הנאשם מובאת בחשבון בכל ההליך הזה ותובא בחשבון בתיק זה. כאשר חוקרת הנוער מבקשת להפסיק את העדות כאשר הילד עצמו מבקש להפסיק את העדות שיקול הדעת שיש לבית משפט הוא מצומצם למדי וכמעט הייתי אומר שהוראת סעיף 2(ג) החוק הנ"ל הינה בבחינת ציווי. ראיתי את קשייו של הילד ולא צריך לחכות להתמוטטות על מנת להפסיק את עדותו... לאור האמור לא ימשיך... (המתלונן - א.ג.) להעיד. הצדדים יהיו רשאים להתייחס לנושא בסיכומים ובעיקר וגם לשלב המדוייק בו הופסקה העדות, שלב חשוב הנוגע לעצם הארוע". סוגיית עדותו של המתלונן וקטיעתה, וההשלכות הנודעות מכך, עומדות במרכז השאלות המשפטיות שמעלה בקשה זו. 9. בהכרעת דינו התייחס בית משפט השלום לעובדה שעדות המתלונן הופסקה. לדבריו, "אין להתעלם לגמרי מעדות שניתנה ונקטעה באמצע חקירה נגדית, אולם בשל הקטיעה יש מקום להשאיר את דרישת הסיוע..." (ההדגשה הוספה). בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן, הן בפני חוקרת הנוער והן בבית המשפט, מהימנה וניתן לסמוך עליה. כן סמך בית המשפט על התרשמותה של חוקרת הנוער בדבר מהימנות תלונתו של המתלונן. בית המשפט דחה את טענות בא כוח המבקש, בדבר סתירות בעדות המתלונן, וקבע כי איננו רואה בדברים עליהם הצביע הסניגור סתירות מהותיות המשמיטות את הקרקע מתחת לעדותו של המתלונן. גם את טענת המבקש בדבר עלילה, שהמניע לה מצוי בסכסוך בין המבקש והורי המתלונן, דחה בית המשפט. לדעתו, גם אם היה סכסוך פעוט בענייני בניה, לא הביא הדבר את המתלונן להפללה זדונית של המבקש במעשה מגונה. 10. את הסיוע לעדות המתלונן מצא בית המשפט בעדויותיהם של הורי המתלונן. אלה העידו שהמתלונן עלה לביתו "מבוהל, נסער ובוכה", וכי לאחר האירוע, שטף את שיניו שוב ושוב משך שבועיים, וחשש לרדת לשחק בחצר. בית משפט השלום מצא בדברים אלה ראיית סיוע מספקת, שכן: "מדובר בתגובה ספונטנית ואינסטינקטיבית של הילד, במצב נפשי שעליו העידו ההורים. עדות ההורים על מצבו של ד', על בכיו, פחדיו, שטיפת הפה, היא ראיה עצמאית. התנהגות כזו מצביעה על ארוע טראומטי שעבר עליו ושטיפת הפה החוזרת ונשנית במשך שבועיים מצביעה על נקודה השנויה במחלוקת: משהו שנתחב לשפתיו או לפיו של ד'. וכבר נקבע בפסיקה שהובאה לעיל, כי התנהגות וסימנים נפשיים יכולים להוות ראיית סיוע". לפיכך הרשיע בית המשפט קמא את המבקש בעבירה בה הואשם. 11. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. הפסקת העדות לא חייבה, לדעת בית המשפט, את פסילת העדות כליל. בית המשפט הדגיש, כי המבקש לא נפגע מהפסקת החקירה הנגדית. שכן, אלמלא העיד המתלונן היתה מוגשת עדותו בפני חוקרת הנוער, ולא היתה מתקיימת אז כל חקירה. בית המשפט אימץ את דרישת הסיוע של בית משפט השלום. אשר לעובדה שהילד ש"מ לא נחקר סבר בית המשפט כי לא קופחה הגנתו של המבקש וכי לא ניתן היה לכפות את חקירתו על אף התנגדות הוריו. בית המשפט המחוזי סבר אף הוא כי היה סיוע מספיק לגירסת המתלונן בתגובותיו כפי שתארו הוריו. טענות נוספות, בדבר סתירות בעדות המתלונן, ועל כך שלא ניתן אמון בעדויות עדי ההגנה, נדחו גם הן. בית המשפט התייחס לטענת המבקש כי המתלונן העליל עליו בעבר כי סטר לו, וסבר, כי יש רגליים לטענה זו, אשר מעלה חשש כי המתלונן העליל על המבקש גם הפעם. עם זאת לא היה בכך, לדעת בית המשפט המחוזי, לשנות את התוצאה, נוכח יתר הראיות. 12. ואלה טענותיו של בא כוח המבקש בבקשה שלפנינו: ראשית, עדותו של המתלונן בפני חוקרת הנוער, לא היתה קבילה, לאחר שניתן אישור חוקרת הנוער להעידו במשפט, וכך נעשה. הסעיף המכשיר את קבילותה של הודעת הילד לחוקרת הנוער, היינו, סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, נועד למקרה שהילד אינו מעיד במשפט. היה והילד מעיד, דינו כדין כל עד אחר במשפט. אמרתו לחוקרת הנוער תהא אז קבילה רק אם נתקיימו התנאים לכך על-פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן:פקודת הראיות או הפקודה), ותנאים אלה לא התקיימו בענייננו. שנית, גם אם העדות בפני חוקרת הנוער קבילה, הרי התרשמותה של חוקרת הנוער לגבי מהימנות המתלונן איננה קבילה. שכן, ניתנה לבית המשפט עצמו הזדמנות להתרשם מעדות המתלונן. שלישית, עדותו של המתלונן בבית המשפט איננה קבילה, שכן הופסקה בתחילת החקירה הנגדית. יש, על כן, להתעלם מתוכן העדות כולה. רביעית, משטען המבקש כי המתלונן כלל לא נכנס לביתו אותו יום, ניתן היה לברר טענה זו מפיו של הילד ש"מ ששיחק עם המתלונן. ילד זה לא נחקר על ידי חוקרת הנוער, וכך קופחה הגנתו של המבקש. פועל יוצא ממחדל זה כי נחלשו ראיות התביעה נגדו. חמישית, הסיוע שמצא בית המשפט לגירסת המתלונן, איננו ממלא אחר הדרישות שנקבעו בפסיקה, ובעיקר איננו קושר את המבקש לביצוע העבירה. חוק הגנת ילדים: 13. חוק הגנת ילדים נועד לאזן בין "משולש אינטרסים": האינטרס החברתי בהבאת עבריינים לדין והענשתם; האינטרס החברתי והפרטי להגן על הילד מנזק נפשי נוסף כתוצאה מחשיפתו להליכים משפטיים, ובכללם חקירתו הנגדית; והאינטרס - המשותף לנאשם ולחברה - בקיומו של הליך הוגן, ובגילוי האמת. האיזון שבחוק מתבטא בהסדרים שנקבעו בו. הגנת הילדים מצאה ביטויה, בין השאר, בהוראות הקובעות כי ילד יחקר רק על ידי חוקר נוער, או בעדות בבית משפט ברשות חוקר נוער (סעיף 4 לחוק); ובכך שגם אם הרשה חוקר הנוער את העדת הילד בבית המשפט, מוסמך בית המשפט להורות על הפסקת העדות, אם הוא סבור, לאחר ששמע את חוקר הנוער, כי המשכה עלול לגרום נזק נפשי לילד (סעיף 2(ג) לחוק). האינטרס החברתי בענישת עבריינים מתבטא בהכשרת עדות שנגבתה על ידי חוקר נוער, על אף שלא עמדה במבחן חקירה נגדית, ועל אף הכלל הפוסל עדות שמיעה (סעיף 9 לחוק). והאינטרס בהליך הוגן ובגילוי האמת מצא ביטוי בסעיפים 10 ו11- לחוק. לפי סעיף 11 לא יורשע אדם על סמך עדות שנגבתה על ידי חוקר נוער אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. ואילו לפי סעיף 10 ניתנת אפשרות, אם הופסקה עדותו של ילד או שהוגשה עדותו בפני חוקר נוער, לנאשם או לתובע לדרוש, ולשופט לצוות, "שחוקר-הנוער יחקור את הילד חקירה נוספת וישאלו שאלה פלונית" (ראה בנדון: ש' ניצן "עדות קטין בעבירות מין - בחינה מחדש" משפטים י"ח (תשמ"ח) 297; א' הרנון "עדות ילדים בעבירות מין - האם לא הגיעה השעה לעיין מחדש בהסדר הישראלי?" משפטים כ"ד (תשנ"ד) 151; א' סטרשנוב "העדת ילדים בבית המשפט בעבירות מין - גישה אחרת" הפרקליט מב (תשנ"ו) 484). דינה של עדות ילד שהופסקה על פי סעיף 2(ג) לחוק 14. סעיף זה קובע: "רשאי בית המשפט לצוות על הפסקת גבייתה של עדות או קבלתה של הודעה כאמור בסעיף-קטן (א) אם הוא סבור, לאחר ששמע את חוקר-הנוער, שהמשכן עלול לגרום נזק נפשי לילד". בעניין זה נסיר תחילה מן הדרך טענות שונות של בא-כוח המבקש, המכוונות להראות שהעדות הופסקה שלא כדין. לטענתו לא הפעילה חוקרת הנוער שיקול דעת עצמאי, וסמכה על דעת הוריו של המתלונן. שהרי אמרה טרם שהופסקה העדות: "זכותו של האב להחליט". בטענה זו אין ממש. לצד אימרה זו, אמרה חוקרת הנוער לאחר ששוחחה עם הילד, כי "הוא נרגש מאד...קשה לי לראות עד כמה קשה" (עמ' 30 ש' 7-6 לפרוטוקול). לאחר שהתייעצה עם ההורים אמרה: "התייעצתי עם ההורים בחוץ ונראה לי שהילד לא יוכל להמשיך בעדות. זו מעמסה קשה, מתח גדול, מאמץ מעבר למה שיכול להמשיך". מכאן, שאף אם התייעצה חוקרת הנוער עם ההורים, ההחלטה היתה שלה. עוד טען בא כוח המשיב כי בית המשפט הפסיק את העדות כיון שראה עצמו מחוייב לפעול לפי המלצת חוקרת הנוער. אולם כפי שניתן לראות מהחלטתו של בית המשפט, שצוטטה לעיל, הרי זו באה בעקבות התרשמות בית המשפט ממצוקתו של הילד. כן נטען, כי העדות הופסקה מבלי שהוכח "נזק נפשי" לילד, ולצורך החלטה כה חשובה "יש צורך בהוכחה של ממש, מעבר לסתם טענה ויתכן שיש צורך בתעודה רפואית ממש". טענה זו אין לקבל. לשון החוק מתירה לבית המשפט להפסיק את העדות אם הוא סבור כי המשכה עלול לגרום נזק נפשי לילד. שיקול הדעת הוענק לבית המשפט, ובידו להפעילו לאחר שמיעת חוקר הנוער. מגמתו הכללית של החוק להגן על הילד, מחייבת מתן שיקול דעת רחב בעניין זה לבית המשפט. השלכת הפסקת העדות על העדות עצמה: 15. אין צריך להכביר מלים על חשיבותה של החקירה הנגדית ככלי לבחינת עדותו של עד. ניתן לאתר מספר גישות לשאלה, מה דינה של עדות רגילה שלא עמדה בחקירה נגדית (א' הרנון, דיני ראיות (חלק ראשון, תש"ל) 113-111). גורם מרכזי בענין זה הוא הסיבה בשלה נמנעה החקירה הנגדית: האם בשל מעשה של הצד שמטעמו העיד העד, בשל מעשה של הצד שכנגד, או מסיבה אובייקטיבית כלשהי. יש הסוברים כי אם נמנעה החקירה הנגדית עקב מעשה של בעל הדין שהביא את העד, או מעשה של העד עצמו, כי אז יש לראות את העדות כאילו לא ניתנה. אך אם נמנעה החקירה הנגדית עקב סיבה אובייקטיבית כלשהי, רשאי בית המשפט לקבל את העדות או לפסלה (ע"פ 102/62 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 1205, 1207, מפי השופט זוסמן). גישה נוקשה יותר גורסת, כי יש להתעלם מהעדות, אלא אם יוכח כי הסיבה להפסקתה נעוצה בצד שנגדו הופנתה. מגישה זו עולה, כי גם במקרה של הפסקה מסיבה אובייקטיבית, יש להתעלם מהעדות (ע"פ 631/76 אביטן נ' מדינת ישראל (פ"ד לא(3) 527, 531; ובעקבותיו ע"א 498/81 זמיר קבלנות כללית נ' שא"ז חברה לשרותים, שלא פורסם). אך בע"א 642/87 (הסתדרות אגודת ישראל העולמית נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1) 686) בו נדונה באריכות שאלת מעמדה של עדות ראשית שלא עמדה בחקירה נגדית עקב מות העד, נקבע כי: "דינה של עדות ראשית - כשנמנעה חקירתו הנגדית של העד בשל מותו - ייחתך בדרך כלל על פי שיקול-דעתו של בית המשפט, תוך בדיקת העדות הראשית והתרשמותו של בית המשפט מן העד" (בעמ' 694). וברוח זו מסכם י' קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים: "נמנעה החקירה שכנגד בשל 'סיבה אוביקטיבית' - כגון: פטירה/מחלה וכיוצ"ב - תישאר העדות בחקירה הראשית על כנה, ומשקלה הראייתי ייקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה" (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ג, חלק שני) 715). בעניננו הופסקה העדות בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 2(ג) לחוק, דהיינו מ"סיבה אובייקטיבית", ועל פי הגישה האמורה ניתן היה לראות את עדות המתלונן כקבילה. 16. אולם ככל שמדובר במקרה בו חל חוק הגנת ילדים, הדברים ברורים מגופו של החוק. המגמה היסודית של החוק היא להכשיר עדות של ילד אף אם לא עמד בחקירה נגדית. מגמה זו באה לידי ביטוי גם באפשרות שניתנה, במקרה של הפסקת החקירה, לבקש "חקירה נוספת" באמצעות חוקר הנוער (סעיף 10 לחוק). שאם נשללת קבילותה של העדות עקב הפסקתה, על מה "נוספת" חקירה זו? אין זאת אלא שההוראה שבסעיף 10 לחוק באה כמנגנון השלמה לעדות שנקטעה. בגישה זו נקט המשנה לנשיא אלון בבש"פ 1836/93 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). באותו ענין הופסקה עדותו של הקטין המתלונן בבית המשפט, לפי סעיף 2(ג) לחוק, טרם שהחלה החקירה הנגדית. בהפסיקו את העדות החליט השופט קמא לקבל כראיה גם את עדות הקטין לפני חוקר הנוער. המשנה לנשיא לא שלל את קבילותה של העדות בבית המשפט, ואך אמר כי "יהא אשר יהא באשר למשקלה ולטיבה של עדות הקטין שנשמעה בבית המשפט לענין הכרעת הדין, באתי למסקנה כי יש בה ובמכלול הראיות משום ראיה לכאורה לביצוע המעשים הנטענים..." (ההדגשות הוספו). נמצא, כי קבילותה של עדות ילד שנפסקה, עולה הן מחוק הגנת הילדים והן מהדין הכללי. אם כי, מקבילות העדות אין עדיין ללמוד על משקלה. כיצד משליכה העדת הילד בבית המשפט על קבילות ההודעה לחוקרת הנוער? 17. השאלה הבאה היא, אם ניתן היה לקבל את עדותו של המתלונן בפני חוקרת הנוער מכוח חוק הגנת ילדים, על אף שהעיד בבית המשפט, ובלי שהתקיימו תנאיו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. למעשה, מובלעת בשאלה זו שאלה נוספת: מהו היחס שבין שני המסלולים שמתווה חוק הגנת ילדים לקבלת עדותו של ילד: עדות בבית המשפט, ועדותו בפני חוקר נוער? הטוען (וכך אכן טוען בא כוח המבקש), כי משהעיד הילד בבית המשפט אין עוד לקבל את עדותו אלא לפי סעיף 10א(א) לפקודה, מניח למעשה כי מדובר בשני מסלולים חלופיים: אם הותרה עדותו של הילד, כי אז חלים עליו דיני הראיות הכלליים, ואין לקבל את עדותו בפני חוקר נוער אלא אם נתמלאו תנאיו של סעיף 10א(א). רק אם לא הותרה עדותו, יחול סעיף 9 לחוק הקובע חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, ומתיר קבלת העדות לחוקרת הנוער. 18. האם שני המסלולים שמתווה החוק לגביית עדותו של ילד הם חלופיים? לכאורה, מיועד החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, הקבוע בסעיף 9 לחוק, למצב בו לא ניתן להעיד את הילד. שהרי תכליתו היא להביא בפני בית המשפט את עדות הילד, מבלי לחשוף אותו לנזק העלול להגרם לו מהעדות בבית המשפט. אולם אם מעיד הילד בבית המשפט, מה טעם יידרש בית המשפט לעדות בפני חוקר הנוער? סוגיה זו נדונה לראשונה בבית המשפט העליון בע"פ 421/71 (מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281), בו נגבתה עדותה של המתלוננת, שהיתה כבת 13 וחצי בעת ביצוע העבירה, על ידי חוקרת נוער. במהלך המשפט בגרה המתלוננת, ובהיותה מעל גיל 14 הוזמנה להעיד מטעם ההגנה. בעדותה הכחישה מכל וכל את עדותה בפני חוקרת הנוער, ועלתה השאלה אם קבילותה של עדות זו לא נשללה משהעידה המתלוננת בבית המשפט. אמר על כך השופט ח' כהן: " נראה לי כי אין להבחין לענין כשרות הראיה, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק, בין משפט אשר בו ניתנת עדות המתלוננת בבית-המשפט ובשבועה, לבין משפט אשר בו עדות כזאת אינה ניתנת. המחוקק ראה מראש את האפשרות שהמתלוננת תורשה להתייצב בבית-המשפט להעיד ולהיחקר, על-אף היותה 'ילד' כמשמעותו בחוק, וההוראה המפורשת שבסעיף 2 לחוק תוכיח; ואף-על-פי-כן לא הגביל את כשרותה של הראיה בסעיף 9 לחוק לאותם המשפטים בלבד אשר בהם המתלוננת לא תעיד בעצמה בבית-המשפט. נמצא שאף אם המתלוננת עצמה מעידה בבית-המשפט, עדיין עדותה שנתנה לחוקר הנוער כשרה כראיה - ואין בין כשרות זו לבין כשרותה כראיה כשאינה מעידה בבית-המשפט, כל הבדל" (בעמ' 286-285). (גם לדעת יתר חברי ההרכב (השופטים י' כהן ועציוני) היתה ההודעה לחוקרת הנוער קבילה, והשאלה היחידה היתה בדבר משקלה, לאור הסתירות בינה ובין העדות). אכן, באותו ענין התקיימו תנאיו של סעיף 10א(א) לפקודה (שנחקק מאוחר יותר), מה שאין כן בעניננו. אך את הנמקת בית המשפט ניתן לראות לא רק על הרקע בו חזרה בה המתלוננת מעדותה, אלא כנובעת מפרשנותו של חוק הגנת ילדים, והיא יפה גם למקרה בו הורשה הילד להעיד לפי סעיף 2 לחוק. הלכה זו זכתה אמנם לביקורת (א' הרנון "אמרות מחוץ לבית המשפט-כראיה לאמיתות תכנן" משפטים ד' (תשל"ב) 229, 232-231, וכן שי ניצן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 323), אך בית המשפט הלך בעקבותיה גם לאחר שנחקק סעיף 10א לפקודת הראיות. הלכת מימרן אושרה במפורש ברע"פ 6533/93 בן אברהם נ' מדינת ישראל (פ"ד מח(1) 699, 700). במקרה זה התקבלו עדותו של ילד לפני חוקרת הנוער ועדותו בבית המשפט, לאחר שבגר מעל גיל 14. בבקשה למתן רשות ערעור טען בא כוח המבקש, כפי שטוען בא כוח המבקש בעניננו, כי אין להדרש לעדות בפני חוקר הנוער לאחר שהילד העיד בבית המשפט. בדחותו את הבקשה למתן רשות ערעור ציין הנשיא שמגר כי סוגיה זו נדונה בענין מימרן, ולאחר ציטוט הדברים שנאמרו שם הוסיף כי גישה דומה עולה מפסק דין דנינו נ' מדינת ישראל (פ"ד מ(4) 249). בע"פ 1360/93 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) , הוגשה כראיה רק העדות בפני חוקרת הנוער, אף שבינתיים בגרה המתלוננת וכשרה היתה לעדות. המערער טען כי משניתן היה להעיד את המתלוננת, אין להסתמך על עדותה בפני חוקרת הנוער. טענה זו דחה השופט קדמי באומרו, כי: "הלכה פסוקה היא (ראה: ע"פ ,421/71 כו(1) 282, מימרן), כי לא זו בלבד שניתן להעיד קטין ש'התבגר' במהלך הדיון גם אם בשלב מוקדם יותר הוגשה כראיה הודעה שמסר בפני חוקר נוער, אלא - שבית המשפט רשאי להעדיף את ההודעה - המהווה כאמור ראיה עצמאית - על פני העדות שמסר הקטין ש'התבגר' ". בדחיית בקשה שהוגשה לדיון נוסף, חזר הנשיא שמגר ואישר את הילכת מימרן (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 627). 19. נמצא, כי בפסיקתו אישר בית המשפט את קבילותה של עדות בפני חוקר נוער גם כשהילד העיד בבית המשפט. אכן, פסיקה זו דנה בעדותו של ילד, שהעיד בבית המשפט לאחר שהגיע לגיל 14, ויצא מההגנה שמעניק החוק. אולם יש להחילה גם על מצב בו העיד הילד באישורו של חוקר הנוער, בכפוף להוראת סעיף 2(ג) לחוק. זאת משלושה טעמים: טעם אחד מקל וחומר. אם קבילה עדותו של ילד בפני חוקר נוער, לצד עדותו בבית המשפט, גם לאחר שבגר ויצא מתחום הגנת החוק, פשיטא שיש להחיל כלל זה על ילד אשר מעיד כשהוא חוסה בצילו המגן של החוק. הטעם השני מתבסס על הגיונו הפנימי של החוק. הטענה, הרואה את שני המסלולים כחליפיים, רואה את סעיף 9 בבדידותו, כחריג לדיני הראיות ולכלל הפוסל עדות שמיעה. מכאן, לפי טענה זו, אם מעיד הילד בבית המשפט, דינו כדין עד בוגר. אלא שגישה זו מתעלמת מהמנגנון שקבע החוק לעדות הילד, ולפיו רשאי בית המשפט להפסיק את עדותו אם סבר שעלול להגרם לו נזק נפשי, וכי רשאי אז הסניגור לבקש שאלת שאלות נוספות באמצעות חוקר הנוער. משמע, גם אם הילד מעיד, ממשיך החוק לספק כלים להגנתו, ובצידם את הכלים המיועדים לפצות את הנאשם על הפגיעה בו. את החוק כולו יש לראות כמכלול אחד, ואין מקום לפצלו ולבחון כל מרכיב שבו בנפרד מול דיני הראיות הרגילים. הטעם השלישי מתבסס על האינטרס הציבורי. כשמאשר חוקר נוער להעיד את הילד, אין בידו לצפות אם עדותו תיקטע, ובאיזה שלב. גישת "העדויות החלופיות" לה טוען הסניגור, עלולה להביא את חוקר הנוער לשקול אם אין לאסור את העדת הילד בבית המשפט מתוך חשש שלא יוכל להשלים את עדותו, וכך להכשיר את הגשת עדותו בפניו לבית המשפט (כשבכך יהיה, כמובן, לפגוע בזכות הנאשם לחקירה נגדית, כמו גם ביכולתו של בית המשפט להתרשם באופן אישי מהעדות); או, לחילופין, "להמר" על יכולתו של הילד להשלים את עדותו, תוך ידיעה שאם ייכשל (ולו בתחילת עדותו), לא ניתן יהא עוד להגיש את עדותו בפני חוקר הנוער (ובכך ייפגע האינטרס הציבורי שבענישת העבריין). דומני, כי אין מקום לעודד את חוקר הנוער לשקול שיקולים אלה. יתרונה של עדות בפני בית המשפט בהזדמנות הניתנת לנאשם לחקירה נגדית, ולבית המשפט להתרשם מעדות הילד. חסרונה בקשיים הנפשיים שהיא עומסת על נפש הילד. יתרונה של עדות בפני חוקר נוער בפגיעה מינימלית בילד, וגביית עדות מפורטת ומלאה, וחסרונה בכך שאיננה מאפשרת חקירה נגדית והתרשמות ישירה. במצב בו מאשר חוקר נוער להעיד את הילד, ניתן על פי החוק להבטיח שילוב אופטימלי של היתרונות והחסרונות. בית המשפט רשאי לקבל את העדות בפני חוקר הנוער, אך את משקלה יקבע בהתאם למידת השלמתה של עדות הילד בפניו. משמע, מדובר במעין "כפות מאזניים" עליהן מונחות שתי העדויות: ככל שהעדות בפני בית המשפט שלמה יותר, ניתן יהא לייחס פחות משקל לעדות בפני חוקר הנוער, ולהיפך. 20. מהאמור לעיל לא מתבקשת המסקנה כי סעיף 10 א(א) לפקודה לא יחול בכל מקרה בו מעיד ילד שמסר קודם לכן עדות בפני חוקר נוער. דיני הראיות הרגילים אינם נשללים לחלוטין לאור הוראות חוק הגנת ילדים, והם יחולו ככל שאין בהם כדי לסכל את תכליתו של החוק. לא מן הנמנע כי גם בעדות ילד ייתכנו מקרים בהם יתקיימו תנאיו של סעיף 10א(א) לפקודה (כגון שהילד יסרב להשיב לשאלות או ימסור עדות המכחישה את עדותו בפני חוקרת הנוער). במקרים כאלה לא יהא ביישום סעיף 10א(א) לפקודה סתירה לחוק הגנת ילדים ולתכליתו. לא כן כשהופסקה עדות הילד לפי סעיף 2(ג) לחוק הגנת ילדים. יש לדחות, על כן, את הטענה כי עדותו של המתלונן בפני חוקרת הנוער איננה קבילה לאור עדותו בבית המשפט. האם רשאי בית המשפט לקבל את הדו"ח של חוקר הנוער גם כשהילד מעיד בבית המשפט? 21. טענתו השניה של בא-כוח המבקש מבקשת לשלול את קבילות התרשמותה של חוקרת הנוער מהמתלונן בעת שמסר את עדותו בפניה, נוכח עדותו בבית המשפט, כשלבית המשפט ניתנה הזדמנות להתרשם מהמתלונן ישירות. המחלוקת בשאלה אם רשאי בית המשפט לקחת בחשבון את הערכתו של חוקר נוער לגבי מהימנות הילד הוכרעה זה מכבר בחיוב (ע"פ 5027/92 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) והאסמכתאות שם). השאלה אמנם נדונה במקרים בהם לא העיד הילד, והוגשה עדותו שניתנה בפני חוקר נוער. הנימוק שביסוד הפסיקה היה של "שאיבה מכלי שני" עקב חוסר יכולתו של בית המשפט להתרשם ישירות מהעד (ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 659, 663-662; רע"פ 1947/92 כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 714, 717). אך הגיונו של נימוק זה מתקיים גם כשעדות הילד הופסקה לפי סעיף 2(ג) לחוק. שהרי במקרה כזה התרשמות בית המשפט מהילד היתה חלקית בלבד, לעומת התרשמות מעדות שלמה. גם כאן, כבענין העדות בבית המשפט מול העדות בפני חוקר הנוער, נכון יהיה לראות את הראיות כמשלימות זו את זו, ולא כחלופיות זו לזו. ככל שמספקת עדות הילד בבית המשפט להעריך את מהימנותה, כן יקטן הצורך של בית המשפט להיעזר בחוות דעתו של חוקר הנוער, ויפחת משקלה בהתאם, וככל שיימנע מבית המשפט, עקב הפסקת העדות, להעריך כראוי את מהימנותה, כן יגדל משקלה של חוות הדעת. 22. בעניננו, ניתנה לבית המשפט הזדמנות להתרשם במידה רבה מעדות המתלונן, שהעיד חקירה ראשית מלאה וחלק מהחקירה הנגדית. ואכן, מהכרעת הדין עולה כי בית משפט השלום לא התעלם מחוות דעתה של חוקרת הנוער, אולם את מהימנות המתלונן קבע בעיקר על פי התרשמותו שלו. בבואו להעריך את מהימנות גירסתו של המתלונן אמר בית המשפט: "הערכת עדות הילד, המתלונן, במקרה זה תהיה עפ"י הקלטת, התמליל, עם בדיקה זהירה של עדותו הבלתי שלימה בביהמ"ש, וכמובן התייחסות והשוואה לשאר הראיות בתיק. בבדיקת כל אלה נראה לי כי עדותו של הילד... מהימנה וניתן להסתמך עליה. מסקנתי זו מבוססת על הטעמים הבאים: א. מהאזנה לקלטת ושמיעת העדות בביהמ"ש עולה כי... (המתלונן-א.ג.) הינו ילד נבון, עירני, מתמצא, מכיר היטב את סביבתו ומסגרות חייו. ב. תיאור האירועים מפיו היה מסודר, מאורגן, עקבי עם הגיון פנימי של הילד, מלווה בהסברים הן למעשים והן לתחושות... ג. בהמשך מביא ... (המתלונן - א.ג.) תיאור מפורט יותר של הארוע. הוא חזר על פרטים אלה גם בביהמ"ש וגם בחלק של החקירה הנגדית... התיאור ברור, התפתחות מסודרת והגיונית, עם ציון פרטים עליהם הוא חוזר... קשה להניח כי ילד בגיל 10 ימציא כל הפרטים הללו, ויבדה אותם מליבו. ד. (המתלונן- א.ג.) לא אמר כי ראה את איבר המין או כי הוא נתחב לפיו. אם היה ילד ממציאן מתוחכם כפי שטוען הסניגור, לא היה משמיט פרט מרכזי פיקנטי כזה. ה. (המתלונן- א.ג.) ידע ליתן הסבר מושכל לאמירתו כי מדובר בבולבול של הנאשם:.. ו. חוקרת הנוער התרשמה מתנועות ספונטניות של הילד כשנדרש למצוץ: רתיעה לאחור והטיית הראש הצידה. כאשר מסר לה העדות היה הדבר טרי, סמוך לאחר המקרה,ושפת הגוף משכנעת גם היא. בנוסף, האזנה... בקלטת והופעתו בבית המשפטו אופיינו במידה של רגשנות והתרגשות המגבירים את האמינות והתחושה כי הוא חווה ארוע מיוחד ובלתי שגרתי"(ההדגשה במקור). אינני סבור, על כן, כי יש ממש בטענה כי נפל פגם בהערכת מהימנותו של המתלונן על ידי בית המשפט. התמיכה הראייתית הנדרשת לעדות ילד שהופסקה: 23. אם עדותו של ילד בפני חוקר נוער היא הראיה היחידה לאשמתו של הנאשם, כי אז נדרש לה "סיוע", כמצוות סעיף 11 לחוק. אם מעיד הילד, בבית המשפט טרם הגיעו לגיל 12, די בתמיכה ראייתית מסוד "חיזוק" (סעיף 55(ב) לפקודת הראיות; סעיף 34ו לחוק העונשין; וראה ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני, שלא פורסם). אם מצויות לפני בית המשפט עדותו הקטועה של הילד בבית המשפט ועדותו לחוקר נוער, כי אז איני סבור שיש לדרוש, כתנאי להרשעה ובכל מקרה, תוספת ראייתית ברמה של "סיוע". בכך תהיה התעלמות מערכה הראייתי העודף של העדות בבית המשפט, שמשקלה תלוי, כאמור, בשלב בו נקטעה. מנגד, אין גם להסתפק בראיית "חיזוק", שאינה אלא "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת. מקום בו נקטעה העדות בלי שהושלמה החקירה הנגדית, דרושה ראיה מחזקת בעלת משקל ניכר יותר. התוצאה היא, אם כן, כי את התמיכה הראייתית הנדרשת יש לקבוע על-פי "רף גמיש", הנע בטווח שבין "הסיוע המהותי" כגבולו העליון, וה"חיזוק" המינימלי, כגבולו התחתון. גובהו של "הרף" ייקבע בכל מקרה, בהתאם לשלב בו הופסקה עדות הילד בבית המשפט; במידת הפגיעה בהגנה עקב הפסקה זו; ובמשקל העדות לאור כלל הראיות. 24. מכאן לתמיכה הראייתית הנדרשת בענייננו. כאמור, העיד המתלונן עדות מפורטת בבית המשפט, לאורך כל החקירה הראשית וחלק מהחקירה הנגדית. עדות זו זכתה לאמון בית המשפט, ועל אף זאת לא ראה שופט השלום המלומד להסתפק בראיית "חיזוק" בלבד, וביקש "סיוע" לעדות. ואכן, ראיה כזאת התבקשה במקרה זה. כאמור, שיחק המתלונן עם הילד ש"מ, וניתן היה לברר עימו את השאלה הפשוטה, אם נכנס המתלונן לבית המבקש אם לאו. אם היה ש"מ מאשר שהמתלונן נכנס לביתו של המבקש, היה בכך לספק סיוע לגירסתו של המתלונן נוכח הכחשתו של המבקש (ראה ע"פ 5237/93 זהבי נ' מדינת ישראל שלא פורסם; ע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל שטרם פורסם). מאידך גיסא, לו תמך ש"מ בגירסת המבקש כי המתלונן כלל לא נכנס לביתו, היה בכך להביא, קרוב לוודאי, לזיכויו. דא עקא, שש"מ לא נחקר כלל. האינטרס הציבורי בהבאת עבריין לדין אינו עולה על האינטרס הציבורי בזיכוי החף מפשע, ולא היתה כל הצדקה לוותר בקלות כה רבה על חקירתו של ש"מ, בלי לנסות אפילו לשכנע את האב לשנות את עמדתו (זאת, בלי שנאמר כי הסכמת ההורה הינה תנאי הכרחי לחקירת הילד). לא בכדי ביקר בית משפט השלום את פעולת המשטרה, באומרו: "למרבית התמיהה עשתה המשטרה נסיונות בלתי מספקים לפנות להוריו של (ש"מ - א.ג.) כדי לגבות עדותו, וכאשר נתקלו בסירוב ראשוני של ההורים, חוקרת המשטרה ויתרה. כבר בשלב הראשון של החקירה ידעה המשטרה כי יתכן ויש חבר נוסף... אשר ראוי לחוקרו, וגם כאן לא נעשה ניסיון רציני לבצע חקירה שלמה ומקיפה... דעתי הינה כי יש בכך שיקול מוטעה של רשויות החקירה, שיש בה לפגוע בנאשם או במתלונן ולמנוע מבית המשפט ראיות חשובות הדרושות להגיע ביעילות, מהירות ויתר קלות לתוצאה צודקת ונכונה". איני סבור כי ביקורת זו חייבה התעלמות מוחלטת מעדות המתלונן בבית המשפט ובפני חוקרת הנוער, אולם יש במחדל האמור לגרוע במידה ניכרת ממשקל עדותו של המתלונן. שכן, לא יכול להיות ספק כי עקב אי גביית העדות קופחה הגנתו של המבקש. על כך יש להוסיף, כי אביו של הילד ש"מ העיד שבנו לא סיפר לו דבר על האירוע. לאחר ששוחח עם חוקרת המשטרה, פנה העד לבנו ושאל אותו "מה היה, אמר לי כי שיחקנו בחוץ עם ד' (המתלונן - א.ג.). ס' (המבקש - א.ג.) יצא וצעק וסילק אותנו והלכנו למקלט... שאלתי את הילד יפה ואמר שאין שום טענה" (עמ' 57, ש' 18-16, 29 לפרוטוקול). בית משפט השלום התעלם שלא כדין מעדות זו שהיתה אמנם עדות שמיעה, אך היא הוגשה ללא התנגדות (ע"פ 46/63 זבלודובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1061, 1064; המ' 217/75 מלקי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 493, 494; י' קדמי על הראיות, בעמ' 293-292). משקל הראיה אמנם אינו גבוה, משום שמדובר בעדות שמיעה, אולם לא ניתן להתעלם ממנה כליל. עוד יש לציין אירוע קודם בין המתלונן והמבקש. לפי עדות אמו של המתלונן, סיפר לה בנה כי המבקש סטר לו (עמ' 38 ש' 25 - עמ' 39 ש' 17 לפרוטוקול). המבקש העיד כי כעס על המתלונן, אך הכחיש כי סטר לו (עמ' 56 ש' 21-18 לפרוטוקול). בעדותו אישר המתלונן כי המבקש לא היכה אותו מעולם, והכחיש כי אמר אחרת לאימו, או לאדם אחר (עמ' 25 ש' 27 - עמ' 26 ש' 4 לפרוטוקול). לטענת המבקש, יש בכך להוכיח כי הילד העליל עליו בעבר. בית משפט השלום העלה את הטענה ודחה אותה ללא הנמקה, ואילו בית המשפט המחוזי ציין כי: "פרשה זו מצביעה על כך שיש משהו בליבו או בתודעתו של המתלונן נגד המערער. ייתכן שאילו הובהרה פרשה זו עד תומה היה מתברר שיש לה הסבר וכי אין להסיק ממנה דבר. ואולם בירור כזה לא נעשה ומה שאנו יודעים הוא שהמתלונן ייחס בעבר למערער מעשה שלא היה לו בסיס במציאות. התנהגות כזו מעוררת בהכרח חשש שמא חזר המתלונן על מעשיו גם בפרשה בא עסקינן. אך השופט קמא שקל גם זאת ולא קיבל את הדברים. אף אנו שקלנו נושא זה ובאנו לידי מסקנה, כי אין בכך כדי לשנות מן התוצאה". 25. כל הנסיבות שפורטו אכן חייבו ראיית "סיוע" לגירסת המתלונן, כפי שדרש בית משפט השלום. ראיה כזו מצא, כאמור, בית משפט השלום, בכך שהמתלונן היה מבוהל, נסער ובוכה, בסמוך לאחר האירוע וכן בהתנהגותו לאחר מכן, כשבין היתר שטף את שיניו בתכיפות. מצב נפשי של מתלונן יכול לשמש סיוע בעבירות מין לעצם ביצוע העבירה, ולא בהכרח גם כסיוע לזהות המבצע, כשזו שנויה במחלוקת. בע"פ 814/81 (אל שבאב נ' מדינת ישראל,(פ"ד לו(2), 826, 830) אמר השופט שמגר: " לעניין מהותו של הסיוע בעבירות מין מקובל עלינו, כי יש לאבחן, בדרך כלל, בין שניים אלה, והם, הסיוע לכך, שבוצעה עבירה כנטען על-ידי קרבן העבירה, ושנית, הסיוע, שיש בו כדי לקשור את הנאשם המסוים לביצוע העבירה או שנוטה, לפחות, לקשור אותו כאמור... הווה אומר, יכול שיעלה מראיית הסיוע, כי בוצעה עבירת מין כפי שטוען קרבן העבירה וכי יהיה בכך כדי לסתור כל טענה אפשרית בדבר דמיון חולני של הקרבן או בדבר תגובה היסטרית של הקרבן וטענות כיוצא באלה; אולם לא תמיד די בכך בהכרח כדי לקשור את הנאשם המסויים דווקא אל מעשה העבירה" (ההדגשה במקור). ועמד על כך י' קדמי: "הלכה פסוקה היא, שהמצב הנפשי של קרבן של עבירת מין עשוי לשמש סיוע; וזאת - אם יש בו ביטוי ברור לזעזוע נפשי עמוק - טראומה של ממש - שעבר על הקרבן; וזהותו של הנאשם האחראי לביצוע המעשה אינה שנויה במחלוקת או מוכחת בראיה אחרת. המצב הנפשי - מהווה סיוע לעצם התרחשות מעשה העבירה בלבד" (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון 160). דרישת הסיוע משתרעת, אם כן, על שני היבטים שיש להבחין ביניהם: סיוע לעצם ביצוע העבירה, וסיוע לזהותו של הנאשם כמבצע העבירה. הבחנה זו הודגשה ככל שמדובר בסיוע הנדרש לפי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, שעליו "להתייחס הן לעצם ביצועו של מעשה העבירה והן לזהותו של הנאשם כמבצע המעשה" (ע"פ 4009/94 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, בעמ' 298; וכן ע"פ 79/62 עתאמנה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 2820, 2821; ע"פ 433/77 מדינת ישראל נ' חג'ג', פ"ד לב(1) 548, 552; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 263; ע"פ 40/85 דקל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652, 654, 657). ראיית סיוע לזהות הנאשם היא זו "המסבכת" אותו בביצוע העבירה, וראיית סיוע לכך שבוצעה העבירה אינה בהכרח גם ראיית סיוע כזאת. אם כי אין גם לשלול אפשרות כי סיוע לביצוע המעשה יהווה בנסיבות מסויימות גם סיוע להוכחת זהותו של המבצע. כגון, נוכחות הנאשם במקום הארוע, בלי הסבר סביר מצדו לנוכחות זו (ע"פ 79/62 הנ"ל, בעמ' 2821), או קיומה של הזדמנות לבצע את העבירה עקב יחסי משפחה, או יחסים קרובים אחרים עם הילד. 26. גירסת המתלונן נמצאה אמינה על בית המשפט, אולם הוא סבר כי ללא סיוע אין להרשיע את המבקש. סיוע אשר כזה נמצא בכל הנוגע לביצוע המעשה המיני במתלונן, אך לא לזהות המבקש כמבצע המעשה. אולם נוכח הכחשת המבקש כי המתלונן היה בביתו, לא ניתן לראות בראיית הסיוע על ביצוע המעשה המיני גם סיוע לזהותו של המבקש כמבצע המעשה. כיוון שכך איני רואה מנוס אלא לקבל את הבקשה, ששמענוה כאילו ניתנה רשות ערעור, ולבטל את הרשעת המבקש. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: 1. בבקשת רשות הערעור שלפנינו, אשר נדונה כערעור, העלה הסניגור שורה של טענות משפטיות ועובדתיות הנוגעות להרשעת מרשו. טענות אלה נבחנו בפסק דינו המקיף של חברי הנכבד, השופט גולדברג, ואין לי אלא להצטרף בהסכמה הן למסקנותיו והן לטעמיו בכל הסוגיות הנובעות מאופיו המיוחד של החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו1955- (להלן: "חוק הגנת ילדים"). מקובל עלי הניתוח המשפטי והעובדתי של חברי הנכבד, אשר עמד על השיקולים בכל הנוגע לפירושן של הוראות החוק וליישומן של הוראות אלה במצב בו הותרה עדותו של ילד בבית המשפט, ובמיוחד כאשר הופסקה העדות בטרם הסתיימה חקירת הילד מכוח הסמכות המסורה לבית המשפט לפי סעיף 2(ג) לחוק הגנת ילדים. אם אף על פי כן ראיתי להוסיף דברים משלי, הרי עשיתי כן משום שקשתה עלי מסקנתו הסופית של חברי הנכבד בכל הנוגע לשאלת הסיוע הנדרש לעדותו של הילד, בנסיבות הענין שלפנינו. תמימת דעים אני עם גישתו של חברי הנכבד, כי בדרך כלל, משהעיד ילד בבית משפט לאחר שנגבתה עדותו על ידי חוקר נוער ועדות זו הוגשה לבית המשפט, ניתן "להבטיח שילוב אופטימלי של היתרונות והחסרונות" שמעניק החוק, ובית המשפט יקבע את משקלה של העדות בפני חוקר הנוער, בהתאם למידת השלמתה של עדות הילד בפניו, או כדברי חברי, "ככל שהעדות בפני בית המשפט שלמה יותר, ניתן יהיה ליחס פחות משקל לעדות בפני חוקר הנוער, ולהיפך". כן מסכימה אני כי עדות קטועה של ילד בבית משפט המתווספת לעדות בפני חוקר נוער יכולה בנסיבות מסוימות ליתר את הצורך ב"סיוע" מהותי ברמה המקסימלית. בענין שלפנינו סבר השופט קמא, כי אף שניתנה לו הזדמנות להתרשם מעדותו של הילד, ועדותו נמצאה אמינה על ידי בית המשפט, מן הראוי היה לבחון קיומה של ראיית "סיוע" לעדות. כאמור בפסק הדין מצא בית המשפט סיוע לעדות במצבו הנפשי של המתלונן ובהתנהגותו לאחר הארוע. השאלה היא אם די בסיוע האמור, אשר ללא ספק מהווה ראיה עצמאית היכולה לשמש סיוע לעדותו של הילד כי בוצעה כלפיו עבירה מינית, כדי לשמש "סיוע" מספיק להרשעתו של המערער על פי הנדרש. חברי הנכבד צעד בעקבות ההלכה המושרשת היטב, אשר מקורה במשפט המקובל האנגלי, כי בדרישות הסיוע בעבירות מין יש לאבחן, בדרך כלל, בין הסיוע לכך שבוצעה עבירת מין כנטען על ידי הקורבן לבין הצורך לקשור את הנאשם המסויים לביצוע העבירה או לסבכו בביצועה דהיינו סיוע לזיהוי העבריין. בשורה של פסקי דין אימצה פסיקתנו מבחן כפול זה. אולם המבחן הכפול לא בהכרח יושם בכל פסקי הדין שדנו בעבירות מין, בין אם היו אלה פסקי דין שהרשיעו על פי עדות המתלוננת, שעה שנדרש על פי החוק סיוע לעדות מתלוננת בעבירות מין, ובין מקום שנדרש סיוע לעדותו של ילד על פי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים. באותם מקרים בהם לא נזקק בית המשפט למבחן הכפול, לא נדונה במישרין השאלה אם תנאי זה נדרש, ובית המשפט הסתפק בכך שהיתה לו ראייה חיצונית מסייעת לגירסתו של המתלונן, קרבן העבירה (ראו למשל ע"פ 40/73 סוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 818; ע"א 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 731). במיוחד נהג כך בית המשפט במקרים בהם נדונו עבירות מין בתוך המשפחה, כאשר הנאשם הוא אב או בן משפחה קרוב (ראו למשל ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד (לא פורסם); ע"פ 1528,1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). מעיני חברי השופט גולדברג לא נעלמה הגישה לפיה ניתן במקרים מסוימים להסתפק בסיוע, שלא יהיה בו כדי לתמוך בנפרד בזיהויו של הנאשם, והוא ציין כי אפשרות כזו קיימת במקרים בהם קיימת "הזדמנות לבצע את העבירה עקב יחסי משפחה, או יחסים קרובים אחרים עם הילד". אולם משתמע מדבריו כי מקרים כאלה הם יוצאי דופן, ולדעתו אין גישה זו מתאימה לענייננו. בענין זה נחלקו דעותינו. סבורה אני כי בענין שלפנינו ניתן לראות בראיית הסיוע שנמצאה, "סיוע" מספיק כדי לקיים את הדרישה של ראיה עצמאית התומכת בגירסה המפלילה של המתלונן, וכי בנסיבות הענין אין צורך בראיות נוספות לענין זיהוי הנאשם כדי להרשיעו. למסקנה זו ניתן להגיע על פי אותו מבחן עצמו שציין חברי השופט גולדברג. מדובר בנאשם המוכר היטב לילד. אם אכן היה הילד קרבן לעבירת מין כפי שתאר, הרי שמכלול הנסיבות מצביע על כך שמבצע העבירה היה הנאשם. בדרך כלל, כאשר ילד מעיד כי מעשה מיני נעשה בו והוא מכיר היטב את המבצע - קרוב משפחתו, שכן, או ידיד המשפחה - וכאשר סיפורו מעורר אמון והנסיבות מצביעות על אפשרות והזדמנות שהיתה לנאשם לבצע את המעשה, לא שאלת הזיהוי היא השנויה במחלוקת, אלא עצם ביצוע המעשה. במקרים בהם מכלול הנסיבות אינו מצביע באופן רציני וממשי, שקיימת אפשרות סבירה שהמעשה אמנם נעשה אך בוצע בידי "אחר", בניגוד לעדות של הקורבן שנמצאה אמינה, אין לדרוש סיוע לזהות הנאשם. כך יהיה בדרך כלל כשילד או ילדה מספרים על מעשה מיני שעשה בהם אדם קרוב ומוכר, ואין כל ראיה של ממש לכך שלזירה הגיע גורם אחר שהיה מסוגל לבצע את המעשה. דרישה לסיוע נפרד בנסיבות כאלה מיותרת, והיא עלולה לסכל כל אפשרות להוכיח כי אכן בוצעה כלפי הילד עבירה בעלת אופי מיני, שכן מטבעם של מעשים כאלה שהם נעשים בצנעה ושלא בנוכחות עדים. לפיכך, גם אליבא דאלה הגורסים כי "סיוע" מחייב ראייה המצביעה על זיהוי הנאשם או ראיה ה"מסבכת" את הנאשם, שונה הדבר מקום ששאלת "הזיהוי" עצמו אינה במרכז המחלוקת; כאשר הנאשם מוכר היטב לקרבן והאפשרות כי המעשה המיוחס נעשה בידי אדם אחר היא על פניה רחוקה; כאשר זהות הנאשם היא למעשה חלק אינטגרלי מהסיפור כולו - אין להציב דרישה "לסיוע" המסבך את הנאשם, בנפרד מהסיוע לגירסה כולה. בענייננו סיפר הילד - אשר בעת מתן עדותו כבר היה כבן 11 סיפור שלם ומפורט, לפיו נקרא לעלות לדירת שכנו, וכי אותו שכן המוכר לו היטב סגר את הדלת ועשה בו מעשה. סיפורו זכה לאמונו של בית משפט, והיתה תמיכה של ממש לגירסה בעדויות הוריו ביחס למצבו הנפשי, סערת הנפש והבכי שתקפוהו סמוך מאוד לאחר המעשה. כן תארו ההורים את צחצוח השיניים ושטיפת הפה שביצע הילד לעיתים תכופות לאחר האירוע. תופעות אלו נמשכו זמן ניכר לאחר האירוע. הכל מסכימים כי יש בכך "סיוע" חיצוני לעובדה כי המעשה המיני כלפיו בוצע במועד שהוא טוען לו. בתגובה מידית לתלונתו ובעקבות התנהגותו, אף פנו ההורים לנאשם והטיחו הדברים בפניו. זהותו של המבצע היא חלק מהסיפור כולו, זירת הארוע היא דירתו של השכן והילד נתן תיאור של המקום, הלבוש והנסיבות בהן ביצע בו שכנו את המעשה. אכן, אין באלה כשלעצמם להוות סיוע, שכן הילד מכיר את הנאשם ואת דירתו. אולם הנסיבות מצביעות על כך שהאיש היה בביתו באותו זמן, ראה ושמע את הילדים המשחקים בחצר ואף דיבר עם המתלונן. אין כל רמז ולו הקלוש ביותר בראיות לפיו בזמן בו בוצע בילד המעשה המיוחס הגיע למקום מישהו אחר שעשה בילד מעשה שאותו העדיף הילד לייחס דווקא לשכנו, הנאשם. נסיבות המקרה נופלות, איפוא, בגדר הנסיבות בהן גם לדעתו של חברי השופט גולדברג אין הכרח בסיוע נפרד לזהותו של העבריין, כלומר, "קיומה של הזדמנות לבצע את העבירה עקב יחסי משפחה, או יחסים קרובים אחרים עם הילד". אשר על כן, הנני סבורה כי הסיוע הממשי לסיפור בכללותו והנסיבות, די בהם כדי לשמש סיוע כנדרש על פי החוק להרשעת המערער. 3. זאת ועוד, השופט גולדברג מציין (בפסקה 23 לפסק הדין) כי רמת הסיוע הנדרש, במקרה שהילד מעיד בבית המשפט אך עדותו נקטעת, נקבעת על פי "רף גמיש", הנע בטווח שבין "סיוע מהותי" לבין "חיזוק" מינימלי, לפי נסיבות המקרה. לדעתי, במקרה כזה יש להקנות גמישות לא רק למשקל הסיוע הנדרש, אלא גם להיקף הסיוע הנדרש, לרבות בשאלת הזיהוי של הנאשם. לשון אחר, במקרה כזה גם השאלה אם נדרש סיוע נפרד לזהות הנאשם תלויה בנסיבות המקרה. בנסיבות שלפנינו, בהן הייתה היכרות קודמת בין הילד לבין המערער, בהיותם שכנים, ובהיות העדות של הילד אמינה בעיני בית המשפט, אין צורך בסיוע נפרד לעניין הזיהוי של המערער. 4. בשולי הדברים אוסיף, כי עמדתי זו נתמכת לא רק בעובדותיו של המקרה שלפנינו ובהגיונם הפנימי של הדברים, אלא גם בגישה המקובלת כיום לדיני הראיות ולדרישת הסיוע. במדינות אשר דיני הראיות בהן היו מבוססים על גישת המשפט המקובל ובהן דרישת המבחן הכפול הנחתה את בתי המשפט כמו אצלנו, התפתחה בשנים האחרונות הנטייה להעדיף דרישה לסיוע התומך בסיפורו הכולל של קרבן העבירה על פי מבחנים גמישים של קביעת אמיתות הגירסה והתאמת מידת הסיוע הנדרש ומהותו באופן גמיש לנסיבות העניין, על פני הדרישה הטכנית שהייתה רווחת בעבר. התפתחות זו אפיינה את הפסיקה בקנדה, באוסטרליה ואף בארצות הברית, כל אימת שנדרש "סיוע" לעדות ילד או לעדות קרבן בעבירות מין. אצלנו נותרה דרישת הסיוע לעדות ילד שעדותו נגבתה מחוץ לכתלי בית המשפט על פי חוק הגנת ילדים בעינה, והיא ללא ספק מוצדקת בהתחשב בכך שעל פי אותו חוק מדובר בעדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית. על חשיבותו של הסיוע בשל אופייה של ראייה כזו, ובשל דרכי ההוכחה שנקבעו להוכחת עבירות מין כלפי ילדים, עמד בית משפט זה בהרחבה ברבים מפסקי דינו והדברים מקובלים עלי ללא סייג. אף על פי כן, כאשר באים אנו לדון מהו אותו "סיוע" הנדרש, נראה לי כי ראוי לאמץ את הגישה המקובלת כיום באותן שיטות משפט שינקו כמונו מהמקור של המשפט המקובל את הגדרת "הסיוע" ואת טיבו. לעניין המבחן הכפול המחייב סיוע למעשה ולזהות הנאשם, שנודע במדינות המשפט המקובל כהלכת Baskerville (R. v. Baskerville [1916] 2 KB 658 ), נאמר באחת הביקורות שפורסמו כנגדו: “This rule is absurdly rigid, and causes cases which ought to succeed to fail.” (J.R. Spencer, “Child Witnesses, Corroboration and Expert Evidence,” [1987] Crim.L.R. 239, 243). וכן ראו: The rigid Baskerville formulation has given way to a search for circumstances and other testimony, more consistent with the truth of the victim’s statements than their falsity, particularly in the areas of dispute-a concentration on the victim’s story and the support for it. (Andrew B. Clarke, “Corroboration in Sexual Cases,” [1980] Crim.L.R. 362, 363). ראו גם: It is true that evidence which merely shows that the offence has been committed would not necessarily make it safe to rely on an accomplice’s testmony that the accused was the perpetrator. But there is no reason to adopt this precaution in respect of witnesses, such as children, who cannot be supposed to have ‘inside information’ which they may use to implicate an innocent person. (A.A.S. Zuckerman, The Principles of Criminal Evidence (Clarendon 1989), at pp. 166-167). במספר פסקי דין פסל בית המשפט העליון של קנדה את המבחן הכפול (ראו: Vetrovec v. The Queen (1982) 136 D.L.R. 89; R. v. Murphy [1977] 2 S.C.R. 603; Warkentin, Hanson and Brown v. The Queen [1977] 2 S.C.R. 355 ). יתרה מזאת, באחד המקרים שבאו לפניו ראה אותו בית משפט לפסול את המבחן הכפול גם שעה שהוראת החוק לפיה פורשה דרישת הסיוע קבעה כי על הסיוע הנדרש "לסבך את הנאשם". הכוונה להוראת סעיף 586 לחוק הפלילי, אשר בנוסחה באותו זמן קבעה כך: No person shall be convicted of an offence upon the unsworn evidence of a child unless the evidence of the child is corroborated in a material particular by evidence that implicates the accused (R.S.C. 1970, c. C-34, repealed by An Act to amend the Criminal Code and the Canada Evidence Act, S.C. 1987, c. 24, s. 15). באותו עניין שנידון בפסק דין משנת 1990, הייתה בפני בית המשפט עדות של ילד בן חמש שבוצעה בו תקיפה מינית; עדותו שניתנה שלא בשבועה הייתה טעונה סיוע על פי אותה הוראת חוק. בית המשפט מצא כי היה סיוע למעשה המיני, אולם הנאשם זוהה רק בידי הילד. בהקשר לדרישת הסיוע קבע בית המשפט שם, כי ניתן להסתפק בתוספת ראיה התומכת באמיתות גירסת המתלונן בענין מהותי בין אם היא מסבכת את הנאשם ובין אם לאו, ובלבד שתומכת היא באמיתות העדות בכללותה. בלשונו של פסק הדין: ... additional evidence that renders it probable that the complainant’s story is true and may be safely acted upon. Provided that the complainant’s evidence is corroborated in a material particular, with or without implicating the accused, the veracity of the witness will be strengthened. (R. v. B. (G.) (No. 1), [1990] 2 S.C.R. 3, at 28). על רקע דברים אלה כתב השופט J. Sopinka בספר The Law of Evidence in Canada, כי על פי הגישה הרווחת בעקבות פסק הדין האמור, אין עוד בקנדה דרישה לראיה עצמאית המסבכת את הנאשם. “Under this approach there is no requirement that there be independent evidence implicating the accused.”, (John Sopinka, Sidney N. Lederman, Alan W. Bryant, The Law of Evidence in Canada (Butterworths 1993), at p. 914)., בין הנימוקים לגישה זו הובעה הדעה כי בדרך של כללי הסיוע הפורמליים הנוקשים לא ניתן יהיה להוכיח פשעים חמורים המבוצעים נגד ילדים. גם באוסטרליה, במקום שנדרש על פי החקיקה סיוע לעדות ילד הניתנת שלא בשבועה, המבחן המקובל הוא אותו מבחן כפול לפי הלכת Baskerville, ובכל זאת צוינו מקרים בהם אין דרישה לסיוע נפרד לזהותו של הנאשם. However, it should be noted that if some normally vital issue (such as the commission of the crime by someone) is not in dispute, corroborative evidence of such a matter would not be required. Equally, if it was not suggested by the defence that someone other than the accused may have committed the offence, if it was in fact committed, corroboration of the evidence that the accused committed it would not be essential. (The Laws of Australia, 16.3 Proof in Criminal Cases, para 78, note 4). אין זה המקום להרחיב במסגרת דיון זה ביחס לגישה הרווחת כיום בארצות הברית, בה הנושא של קבילות הודעות ילדים מחוץ לבית המשפט מורכב מטעמים חוקתיים. די אם אזכיר כי בארצות הברית יש מדינות שקיימת בהן חקיקה המאפשרת קבילות הודעות של קטין מחוץ לבית המשפט, ונדרש סיוע לשם הכרעה בקבילותן של ההודעות. (ראו : Debra Whitcomb, “Legal Reforms on Behalf of Child Witnesses: Recent Developments in the American Courts,” in Children as Witnesses (Helen Dent and Rhona Flin eds.) (Wiley 1992)). על סיוע זה נאמר ברוב המדינות הללו כי ניתן להסתפק בתמיכה לגרסה כולה ולא לזהות המבצע. אולם, סוגיה זו בארה"ב נבחנת בהיבטים שונים מאלה שאצלנו ויש כמובן להיזהר בהשוואה עם הדין במדינות שבארה"ב. (ראו: People v. Bowers, 801 P.2d 511, 525 (Colo. 1990); Josephine Bulkley, “Background and Overview of Child Sexual Abuse: Law Reforms in the Mid-1980’s,” U. Miami L.Rev. (1985) 5, 7). הנה כי כן, נראה שניתן לומר באופן כללי כי המגמה הרווחת במקום בו נדרש "סיוע" לעדות ילד, הוא שיש למצוא ראיה ממקור עצמאי לאמיתות הסיפור בכללו, אולם אין נדרש בכל מקרה סיוע גם לזהותו של הנאשם. לצורך ענייננו אינני רואה לקבוע עמדה בשאלה אם ראוי לבטל מכל וכל את המבחן הכפול הנוהג על פי פסיקתנו בדרך כלל. הסוגיה של מהות הסיוע והיקפו היא סוגיה מורכבת, ואין ספק כי יש חשיבות מירבית לסיוע מהותי, כאשר הוא נדרש לתמיכה בעדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית. עם זאת, מהותו של הסיוע, מידתו והיקפו תלויה במידה רבה בנסיבות הנלוות הקשורות לאותה עדות ובטיבה של הראייה המסייעת כשהיא עומדת ביחס לכל אלה. מטעם זה נוטה אני לדעה כי אין לקבוע כללים נוקשים לעניין טיבו של הסיוע הנדרש. יש לזכור כי מעיקרה נועדה דרישת הסיוע לשכנע כי אין מדובר בעלילה ובסיפור בדים ולהבטיח כי חלילה לא יורשע החף מפשע, אך יש להקפיד כי הדרישה לסיוע לא תסכל מטעמים טכניים את חשיפת האמת ואת האפשרות להרשיע את אלה המבצעים פשעים כלפי קורבנות רכים ומועדים כילדים. מההערה הכללית אחזור לעניין שלפנינו; מהטעמים שפרטתי לעיל, בהתחשב בטיבה ובאופייה של הגרסה הטעונה סיוע, ובכך שלא זהותו של הנאשם עמדה במרכז המחלוקת אלא אמיתותו של הסיפור בשלמותו, נראה לי כי היה בחומר הראיות "סיוע" מספיק לגירסתו המפלילה של המתלונן. לפיכך, לדעתי, אין מקום להתערבותנו בהרשעתו של המערער. 5. בא כוח המערער טען לפנינו לחילופין גם כנגד העונש שנגזר על מרשו. לענין זה העלה טענות בדבר החמרה במצב בריאותו של המערער, שארעה לאחר אישור גזר הדין בערעור. לדבריו, לקה המערער בליבו ואושפז ביום בו ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. הוא אף הציג אישורים רפואיים לתמיכה בטיעוניו. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים, לא ראיתי כי יש בהם כדי להצביע על מחלה המצדיקה התערבותנו להקלה בעונש. העונש אשר הוטל על המערער אינו חמור ביחס לעבירה בה הורשע. לפיכך הנני סבורה כי גם דין הערעור על גזר הדין להדחות. ש ו פ ט ת השופט י' זמיר: אני, כמו השופטת ביניש, מסכים עם השופט גולדברג בנוגע לפרשנות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו1955-. אלא שבשאלת הסיוע לעדות, השנויה במחלוקת, אני מצרף דעתי לדעתה של השופטת ביניש. לפיכך אני מסכים עם השופטת ביניש כי יש לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש. ש ו פ ט הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינה של השופטת ביניש. ניתן היום, א' באייר תשנ"ז (8.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי יט/