תעוזה - פיירצ`יילד טכנולוג`י וונטשר לטד. נ. עזבון אלפרד מאן

21 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 39037-02-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: תעוזה – פיירצ'יילד טכנולוג'י וונטשר בע"מ נגד המשיבים: 1. עזבון אלפרד מאן 2. Claude Mann 3. Anousheh Bostani 4. Michel s. Dreyer ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' צימרמן) בת"א 52687-10-23 מיום 27.01.2025 בשם המערערת: עו"ד זאב הולנדר; עו"ד תמר תורג'מן; עו"ד איילת גלעדי בשם המשיבים: עו"ד לירן בר שלום; עו"ד איסר בירגר; עו"ד לירון ספיר; עו"ד נועם מזרחי פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על פסק הדין שניתן על-ידי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' צימרמן) בת"א 52687-10-23 מיום 27.01.2025; בגדרו, נדרש בית המשפט המחוזי לקביעתן של אמות המידה הראויות להפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 10(ב) לתקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס"ו-2005. עיקרי העובדות הצריכות לעניין המערערת היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בתל-אביב (להלן: המערערת או החברה). עיקר פעילותה של המערערת הוא בהשקעות בחברות שונות בתחום הטכנולוגיה, וכעולה מכתב הערעור, המערערת אינה מעסיקה עובדים בעצמה. המערערת מנוהלת על-ידי חברת תעוזה ניהול ופיתוח 1991 בע"מ (להלן: חברת הניהול), אשר מנוהלת על-ידי מר אבי קרבס (להלן: מר קרבס). מר קרבס הוא בעל השליטה בחברת הניהול, אשר בתורה מחזיקה בכ-19 אחוזים ממניות המערערת. יוער כבר כעת, כי בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לחברת הניהול כבעלת השליטה במערערת. כ-20 אחוזים נוספים ממניות המערערת מוחזקים בידי מר אלפרד מאן ז"ל (להלן: מאן), איש עסקים יהודי-אמריקני, שהשקיע מיליוני דולרים במערערת בראשית שנות ה-2000, והלך לעולמו בשנת 2016. יצוין בהקשר זה, כי משיב 1 הוא עזבונו של מאן; ומשיבים 4-2, ביניהם אלמנתו של מאן (להלן ביחד: המשיבים), משמשים כנאמנים מטעם עיזבונו של מאן ומטעם Alfred E. Mann Administrative Trust (להלן יחד: הנאמנות). נכון לעת הזו, המשיבים מחזיקים באופן ישיר ב-0.74 אחוזים ממניות המערערת. מניות אלה הוקצו תחילה למאן והועברו, לאחר פטירתו של מאן, למשיבים. ההליך דנן הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הליכים משפטיים, המתנהלים בין הצדדים. בתמצית יתואר, כי סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בטענת המשיבים, לפיה מניותיו של מאן הן רכוש המשיבים ולא רכושו של מאן באופן אישי, ועל-כן נטען כי יש לרשום את מניותיו על שמם – כמנהלי הנאמנות. ברם, מניותיו של מאן טרם נרשמו על שם המשיבים, וזאת לנוכח עמדת חברת הניהול ומר קרבס, כי עובר לפטירתו, מאן העניק לחברת הניהול זכות סירוב ראשונה במכתב חתום על-ידו, ביחס לכל העברה עתידית של מניותיו. בהתאם לכך, דירקטוריון המערערת החליט לאשר את העברת מניותיו של מאן לידי חברת הניהול, תוך שהוחלט כי מניות אלו יוחזקו בנאמנות לתקופת זמן 'סבירה', וזאת על-מנת לאפשר למשיבים לפנות לערכאות משפטיות. יודגש, כי החלטת הדירקטוריון הנ"ל התקבלה ללא ידיעת המשיבים. על רקע כל אלה, הגישו המשיבים תביעה לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 14582-03-22), בגדרה עתרו כי בית המשפט יורה על בטלות החלטת הדירקטוריון ועל רישום מניות מאן על שמם (להלן: ההליך העיקרי). זאת, לצד בקשה למתן סעדים זמניים. לאחר שהתקיים דיון בבקשה למתן סעדים זמניים, הוחלט ביום 24.03.2022, בהסכמת הצדדים, כי: "לעת הזו המניות מושא ההליך תיוותרנה במרשם על שמו של אלפרד מאן ז"ל. חלף הצורך בנאמנות ביחס למניות אלה, הרי שמוסכם כי לא תבוצע בהן כל דיספוזיציה בלא שיאשר זאת בית המשפט [...] מוסכם כי המבקשים [הם המשיבים – ח' כ'] לא יצביעו מכוחן של אותן מניות, כל עוד לא זכו בסעד של רישומן על שמם". בהמשך לכך, ולא אגב ניהול ההליך העיקרי, פנו המשיבים למערערת בנוגע לתשלומים בסך של למעלה מ-40 מיליון ש"ח, ששולמו לאורך השנים לחברת הניהול, מכוח הסכם הניהול בינה לבין המערערת. באותה פנייה טענו המשיבים, כי הסכם הניהול אושר שלא כדין, ועל-כן נטען כי תשלומים אלו ניתנו בניגוד לדין. המערערת דחתה פנייתם זו של המשיבים. בנתון לאמור, המשיבים פנו לרשות ניירות ערך, וזו הודיעה לחברה כי הסכם הניהול אכן לא אושר כדין. הודגש, כי אישורו של ההסכם מצריך את אישורם של ועדת התגמול; הדירקטוריון; ורוב מקרב בעלי מניות המיעוט, בהתאם להוראות סעיף 272(ג1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות)). בהתאם לחוות דעתה של רשות ניירות ערך, המערערת פרסמה זימון לאסיפת בעלי מניות מיוחדת ליום 03.07.2023, במסגרתה התבקשו בעלי המניות לאשרר בדיעבד את כל העברות הכספים שנעשו לחברת הניהול משנת 2013 עד לשנת 2022. כמו כן, בעלי המניות התבקשו לאשר את ההתקשרות שבין המערערת לבין חברת הניהול מסוף שנת 2022 ועד סוף שנת 2025 (להלן: הסכם הניהול). המשיבים הגישו ביום 06.06.2023 בקשה בגדרי ההליך העיקרי, במסגרתה עתרו לעיכוב הדיון באסיפה הכללית. בסופו של דבר, ולאחר שהתקיים דיון בנדון, הוסכם בין הצדדים כי סוגיית אשרור התשלומים בדיעבד תוסר מסדר יומה של האסיפה, ואילו אישור הסכם הניהול עד לתום שנת 2025 יוכרע באסיפת בעלי המניות, שנקבעה כאמור ליום 03.07.2023. עוד הוסכם בין הצדדים, כי כוחם של המשיבים באסיפת בעלי המניות יהיה בהתאם לשיעור אחזקתם נכון לאותה העת, קרי 0.74 אחוז ממניות המערערת. עובר למועד האסיפה פנו המשיבים למערערת, במטרה שזו תאפשר להם למנות "משקיף מטעם [המשיבים] שיהיה נוכח באסיפה המיוחדת, לרבות בעת הליך ספירת הקולות"; וכן לקבל "העתק מכל כתבי ההצבעה וייפוי הכוח שנמסרו [למערערת], קבלת העתק מאקסל ההצבעות שיתקבל במערכת ההצבעות האלקטרוניות, וכן קבלת אקסל נתוני ההצבעה הסופיים בטרם יפורסם, באופן שיאפשר [למשיבים] לבחון את עיבוד תוצאות הצבעת בעלי המניות של החברה באסיפה המיוחדת". בקשת המשיבים לעיין בכתבי ההצבעה הושתתה על תקנה 10 לתקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות החברות או התקנות ו-תקנה 10 בהתאמה)), אשר קובעת כי: "(א) בעל מניות אחד או יותר המחזיק במועד הקובע מניות בשיעור המהווה חמישה אחוזים או יותר מסך כל זכויות ההצבעה בחברה, וכן מי שמחזיק בשיעור כאמור מתוך סך כל זכויות ההצבעה אשר אינן מוחזקות בידי בעל שליטה בחברה כהגדרתו בסעיף 268 לחוק, זכאי בעצמו או באמצעות שלוח מטעמו, לאחר כינוס האסיפה הכללית, לעיין במשרדה הרשום של החברה, בשעות העבודה המקובלות, בכתבי ההצבעה וברישומי ההצבעה באמצעות מערכת ההצבעה האלקטרונית שהגיעו לחברה. (ב) רשאי בית המשפט, לבקשת בעל מניות שאינו מחזיק במועד הקובע מניות בשיעור האמור בתקנת משנה (א), להורות לחברה לאפשר לבעל המניות לעיין במסמכים וברישומים המפורטים בתקנת משנה (א) כולם או חלקם בתנאים שיקבע". באופן ספציפי, המשיבים טענו כי לנוכח העובדה שיש לראותם כמחזיקים במניותיו של מאן, אזי שבהתאם לתקנה 10(א) לתקנות החברות, למשיבים עומדת הזכות לעיין בכתבי ההצבעה. לחלופין נטען, כי בהתאם לתקנה 10(ב) לבית המשפט נתון שיקול הדעת אם לאפשר את העיון בכתבי ההצבעה, אף אם המשיבים אינם עומדים בתנאי הקבוע בתקנה 10(א) לתקנות החברות. המערערת דחתה את בקשת המשיבים, לרבות את החלק שעסק בסוגיית העיון בכתבי ההצבעה. ביום 03.07.2023 התקיימה אסיפת בעלי המניות האמורה, ובו ביום פרסמה המערערת "דוח מיידי על תוצאות האסיפה", במסגרתו צוין כי הסכם הניהול אושר כדין. בתוך כך, פירטה המערערת כי מספר המניות שמכוחן הצביעו בעלי מניות הוא כ-76 מיליון, מתוך 114 מיליון מניות מוקצות; וכי 54 מיליון מניות מתוך אלה שהשתתפו בהצבעה סווגו כמניות 'בלתי-נגועות', כלומר ככאלה שאינן שייכות לבעלי עניין אישי, בהתאם להצהרתם. בנתון לאמור, צוין כי "שיעור ההצבעה בעד אישור העסקה מתוך סך המצביעים שאינם בעלי השליטה [במערערת]/שאינו בעלי עניין אישי באישור ההחלטה: 63.52%; שיעור המצביעים נגד מתוך סך זכויות ההצבעה [במערערת]: 17.26%". במילים אחרות, מתוך בעלי המניות ה-'בלתי-נגועים' הצביעו בעד אישור ההסכם 63 אחוזים (שהם כ-30 אחוזים מכלל בעלי המניות במערערת). זאת, לעומת כ-37 אחוזים מבעלי המניות ה-'הבלתי-נגועים' (שהם כ-17 אחוזים מכלל בעלי המניות במערערת), שהתנגדו לאישור הסכם הניהול. לשלמות התמונה יצוין, כי כעולה מתצהיר שהוגש על-ידי המערערת לבית המשפט המחוזי, לאחר קיום אסיפת בעלי המניות ופרסום תוצאות ההצבעה, פנתה רשות ניירות ערך למערערת ביום 06.07.2023, וביקשה לקבל "פרטים בנוגע להצבעה באסיפה [...] כמו שמו של כל מצביע, מספר המניות מכוחן הצביע, אופן הצבעתו, האם הוא בעל עניין אישי בעסקה, האם ידוע ל[מערערת] על קשר כלשהוא בין המצביע לבין [המערערת] או מי מבעלי השליטה ונושאי המשרה [במערערת], הדרך שבאמצעותה בוצעה ההצבעה [...] והאם המצביע הוא בעל עניין, נושא משרה בכירה, משקיע מוסדי או בעל שליטה". בהתאם לכך, המערערת העבירה לרשות ניירות ערך את המידע המבוקש. חזרה לענייננו אנו. ביום 10.07.2023 הגישו המשיבים בקשה במסגרת ההליך העיקרי, בגדרה חזרו על מבוקשם כי המערערת תאפשר להם לעיין בכתבי ההצבעה מכוח תקנה 10 לתקנות החברות. בהחלטתו מאותו היום קבע בית המשפט, כי אין חולק שנכון לעת הזו תקנה 10(א) לתקנות החברות לא חלה על המשיבים, וזאת לנוכח העובדה שעוד לא הוכרעה תביעתם בהליך העיקרי, ועל-כן הם מחזיקים אך ב-0.74 אחוז ממניות המערערת. כן צוין, כי לבית המשפט שמורה הסמכות להורות על מתן עיון בכתבי ההצבעה מכוח תקנה 10(ב) לתקנות החברות. בנסיבות אלה הוצע, כי המערערת תבחן אם לאפשר למשיבים לעיין בכתבי ההצבעה. לצד דברים אלה העיר בית המשפט המחוזי, כי ספק בעיניו אם הבקשה הוגשה בגדרי האכסניה המתאימה. בסופו של יום, המערערת דחתה את הצעת בית המשפט וסירבה לאפשר למשיבים לעיין בכתבי ההצבעה. בהתאם, בית המשפט קבע כי סוגיה זו תתברר בגדרי הדיון שנקבע ממילא ליום 17.07.2023. לאחר שהתקיים דיון בנדון, בהחלטתו מיום 17.07.2023 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הבקשה, מבלי שחווה דעתו לגוף הטענות, וזאת לנוכח קביעתו, כי לא ניתן לדון בבקשה במסגרת ההליך העיקרי. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי המשיבים הביעו חששם "שאם יהיה צורך בנקיטת הליך נפרד יהיה בכך כדי להכביד ואף להצריך מותב חדש ללמוד את פירטי ההליך והסכסוך", והם אף גרסו "כי ניתן למצוא לבקשה הנוכחית עיגון בהליך [העיקרי] [...] שנועד [לשיטתם] להבטיח את דרך ניהול של החברה בתקופת הביניים עד להכרעה בשאלת הבעלות במניות". אולם, כאמור, בית המשפט דחה עמדה זו, בקבעו כי בקשת המשיבים "אינה משרתת את ההליך העיקרי. היא לא תשפיע על גורל השאלה האם אותן מניות נותרות שה[משיבים] לא קיבלו [...] יגיעו לידם אם לאו [...] אין גם כל אפשרות שבית המשפט ימצא עצמו מנהל את כלל ענייניה של [המערערת] במהלך בירור הסכסוך המתמקד לעתו הזו לשאלה למי הזכות במניות הנותרות". בצד האמור בית המשפט הדגיש, כי למשיבים שמורה הזכות לנקוט בהליך חדש וכי למען יעילות הדיון הליך זה ינוהל על-ידי אותו מותב המנהל את ההליך העיקרי. כמו כן, בית המשפט שב והציע למערערת לבחון בכובד ראש את בקשת המשיבים לעיין בכתבי ההצבעה, ובכך יתייתר הצורך בהליך נוסף. לאור האמור לעיל, ביום 30.10.2023 הגישו המשיבים את התביעה מושא הערעור שלפנינו. במסגרת תביעה זו עתרו המשיבים כי בית המשפט יורה למערערת, מכוח סמכותו לפי תקנה 10(ב) לתקנות החברות, להעביר לעיונם את כל כתבי ההצבעה וייפוי הכוח של האסיפה שהתקיימה ביום 03.07.2023. בתוך כך התבקש, כי המערערת תעביר לעיון המשיבים העתק של גיליון הנתונים לעניין ההצבעות שהתקבלו במערכת ההצבעה האלקטרונית. במסגרת התביעה נטען, בין היתר, כי העיון המבוקש יאפשר למשיבים לפקח על החלטת החברה בהחלטה מהותית, שעניינה תשלום לחברת הניהול ששולטת בה; כי מנהל המערערת, שהוא בעל השליטה בחברת הניהול, מצוי בניגוד עניינים; כי ככל שמניותיו של מאן היו נרשמות על שם המשיבים היה בכוחם של המשיבים למנוע את ההחלטה לאשר את הסכם הניהול – זאת, בשים לב לשיעור המתנגדים הגבוה לאישור ההסכם, מבין בעלי המניות הבלתי-נגועים; כי עיון בכתבי ההצבעה תגשים את תכלית תקנות החברות, שעניינה החלפת דעות בין בעלי מניות בחברה ועידוד תקשורת ביניהם; ולבסוף, כי ממילא לא יגרם כל נזק למערערת מחשיפת כתבי ההצבעה. המערערת מצידה דחתה את טענות המשיבים, תוך שנטען כי למשיבים אין זכות מוקנית לעיון בכתבי ההצבעה, וזאת לנוכח העובדה שהם אינם עומדים בתנאים הקבועים בתקנה 10(א) לתקנות החברות. אשר לתחולתה של תקנה 10(ב) לתקנות נטען, כי לא נפל כל פגם בהצבעה, שהתנהלה תוך פיקוח הדוק ויסודי. כראיה לכך, טענה המערערת, כי חרף העובדה שרשות ניירות ערך דרשה לקבל מידע על אודות ההצבעה באסיפה הכללית, לאחר שקיבלה את המידע המבוקש, הרשות לא פנתה שוב למערערת. מכאן שנטען, שאף הרגולטור עצמו לא מצא כל פגם בהתנהלות המערערת. עוד נטען, כי המניע לבקשת העיון הוא מניע זר, שנועד להפעיל לחץ פסול על המערערת בגדרי הליך אחר. בהקשר זה הפנתה המערערת להליך אחר שמתנהל בין הצדדים בארצות הברית, שם פתחה המערערת בהליך ייצוגי נגד משיבים 4-3 ביחס להפרת חובת אמון נטענת (להלן: ההליך האחר). לבסוף נטען, שחשיפת כתבי ההצבעה תוביל לפגיעה בפרטיות ובאנונימיות בעלי המניות ואף להרתעת יתר של בעלי מניות להצביע כראות עיניהם. לאחר שבית המשפט המחוזי פעל לשם בירור התובענה באופן מהיר, כמתחייב מעצם העבודה שהעניין נדון במחלקה הכלכלית, ביום 27.01.2025 ניתן פסק הדין מושא הערעור, בגדרו כאמור התקבלה תביעת המשיבים. פסק הדין קמא בראשית הכרעתו הבהיר בית המשפט המחוזי, כי לנוכח העובדה שהתביעה בהליך העיקרי טרם הוכרעה, למשיבים אין זכות קנויה לעיין בכתבי ההצבעה מכוח תקנה 10(א) לתקנות החברות. בהתאם לכך נקבע, כי האפשרות היחידה אשר עומדת למשיבים היא המסלול הקבוע בתקנה 10(ב) לתקנות החברות, קרי שבית המשפט יורה למערערת להעביר לעיון המשיבים את כתבי ההצבעה. בהקשר זה צוין, כי התקנות 'שותקות' ביחס לאמות המידה להפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 10(ב) לתקנות החברות, וכן שסוגיה זו טרם נדונה בפסיקת בית המשפט. לפיכך, פנה בית המשפט לקביעת אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי, ולשם כך עמד בית המשפט על לשון התקנה ולאחר מכן על תכליתה הסובייקטיבית והאובייקטיבית. אשר ללשון התקנה נקבע כי: "קיומה של תקנה 10(ב) ולשונה מלמדים אפוא כי המחוקק נכון לאפשר עקרונית לכל בעל מניות בחברה רשות לעיין בנתוני ההצבעה (זאת אגב, באופן המרחיב את זכותו של בעל מניות לקבלת מידע מעבר לאמור בסעיפים 185-184 לחוק החברות), גם אם סירבה החברה לאפשר זאת, הכל בכפוף לאישור בית המשפט. ברם לשון הסעיף אינה מסייעת מעבר לאמור בשאלת אמות המידה למתן רשות זו, שכן לשון התקנה ('רשאי בית המשפט') סובלת כל פרשנות, באין כל הנחיה לבית המשפט אימתי יפעיל את שיקול דעתו ויאפשר לבעל המניות לעיין בנתוני ההצבעה חרף אי-הגעתו לרף שבתקנה 10(א)" (ההדגשה במקור – ח' כ'). מכאן המשיך בית המשפט לבחינת תכלית תקנה 10 לתקנות החברות. תחילה ציין בית המשפט, כי התקנות בכללותן "נועדו לאפשר השתתפות של בעלי המניות בתהליך קבלת ההחלטות באסיפה הכללית, תוך מזעור העלויות הכרוכות בכך [...] כך מועצמת 'הדמוקרטיה התאגידית', המקנה את הלגיטימיות למנהלי החברה לפעול ברכושם של בעלי המניות, מאפשרת מנגנון בקשה יעיל על כי הנהלת החברה אכן תפעל לטובת החברה ובעלי מניותיה, משפרת את איכות ההגנה על בעלי המניות מקרב הציבור, ותורמת לפיתוחו ושכלולו של שוק ההון". לאחר מכן בית המשפט עבר לבחון את התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של תקנה 10 לתקנות החברות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "תקנה 10 לתקנות ממוקדת בנושא הפיקוח על ההצבעה, כאשר הכוונה היא לפיקוח אפקטיבי על ההצבעה ותקינותה, לא רק וידוא טכני של מניית כתבי הצבעה שניתן לעולם להותירו לחברה לבדה, או שמא מעשית – לבעלי השליטה בה. התקנה אינה עוסקת בנושא התקשורת בין בעלי המניות, אולם רצונו של בעל מניות לפתוח לעצמו ערוץ תקשורת ישירה עם בעלי מניות אחרים, שמא כאלה שאינם במרשם בעלי המניות של החברה, אינו נוגד את תכליות התקנה". בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, בית המשפט דחה את טענת המערערת בדבר הפגיעה בפרטיות בעלי המניות, והחשש שמא פגיעה זו תיצור את האפקט ההפוך לו כיוונו תקנות החברות, קרי תצנן את רצונם של בעלי המניות לממש את זכות ההצבעה שלהם. בהקשר זה הוטעם כי: "בניגוד לטענת [החברה – ח' כ'] אפוא, הרי למצביעים בחברה שמניותיה נסחרות בבורסה בתל-אביב אין כל ציפיה של ממש לאנונימיות: לא מפני החברה עצמה, לא מפני בעלי המניות הזכאים לעיין בנתוני ההצבעה מכוח תקנה 10(א) לתקנות ההצבעה בכתב ובהם בעל השליטה עצמו (והדבר בואר מפורשות אגב בכתבי ההצבעה ששלחה החברה לבעלי המניות), ולא מפני בעל מניות שאפשר שיקבל זכות שכזו מכוח תקנה 10(ב) לתקנות. מכאן שתקנות הצבעה בכתב תכליתן ודאי לעודד את הציבור להצביע, אך לא להבטיח לו אנונימיות אגב כך". בנתון לאמור, פנה בית המשפט לקביעת אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי, עת מוגשת בקשה לעיון בכתבי הצבעה מכוח תקנה 10(ב) לתקנות החברות, ואלו תמציתן: היקף אחזקותיו של מבקש העיון במניות החברה – ככל שהיקף אחזקותיו של המבקש מתקרב לחמישה אחוזים מהמניות שאינן בשליטת בעל השליטה, כדרישת תקנה 10(א) לתקנות החברות, כך תגבר הנטייה לקבל את בקשת העיון; מידת המהותיות של ההחלטה מושא כתבי ההצבעה – ככל שההחלטה היא בעלת משמעות רבה יותר לחברה, או שהיא בעלת משמעות גדולה יותר לבעל השליטה, בית המשפט יטה לאפשר את העיון בכתבי ההצבעה. הטעם לכך נעוץ לשיטת בית המשפט, בחשיבותו של פיקוח אפקטיבי של בעלי מניות המיעוט על ההצבעה, לשם מימוש תכליתה של תקנה 10 לתקנות החברות; מידת מעורבות בעל השליטה בהצבעה; בפעילות החברה; ומידת יכולתה של החברה לפקח על הליך ההצבעה – ככל שלבעל השליטה מעורבות גדולה יותר בפעילות החברה או בהליך ההצבעה, וככל שמידת יכולתה של החברה לפקח על הליך ההצבעה קטנה יותר – כך תגבר הנטייה לאפשר את העיון בכתבי ההצבעה; נסיבות אחרות המשפיעות על צדקת אפשרות העיון בנתוני ההצבעה – לבסוף, בית המשפט קבע אמת מידה כללית, אשר מאפשרת לבחון אם העיון המבוקש יוביל להגשמת תכליות תקנה 10 לתקנות החברות. לאחר שיישם את אמות המידה שצוינו לעיל על נסיבות העניין דנן, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי יש לאפשר את העיון המבוקש. ראשית, בית המשפט ציין, כי על-אף שהמשיבים מחזיקים באופן פורמלי אך ב-0.74 אחוז ממניות המערערת, לא ניתן להתעלם מההליך העיקרי שמתנהל בסוגיה זו – ושיש בו כדי להשפיע על ההכרעה במקרה דנן, וכך שם: "לכאורה, מבלי לפרט ומבלי לחרוץ דעה כמובן טרם סיכומים, דומה כי טובים עד מאד סיכויי [המשיבים] לשכנע כי מניות מאן הן שלהם, כי אין בסיס לניסיון תעוזה ניהול ליטול אותן מהם, וכי יהיה נכון לראות את התובעים כבעלי למעלה מ-20% ממניות החברה. מכאן, שזיקתם העמוקה, גם אם הבלתי פורמלית, של התובעים למניות מאן מעמידה אותם אפוא בקרבה רעיונית למי שכבר אוחז רשמית במניות בהיקף המקנה לו זכות אוטומטית לעיון בנתוני ההצבעה". שנית, בית המשפט קבע כי הסוגיה שעל הפרק, קרי אישור הסכם הניהול, היא סוגיה משמעותית ביותר הן למערערת, הן לחברת הניהול כבעלת המניות המהותית במערערת וכמי שמספקת את שירותי הניהול למערערת. בהקשר זה הוטעם כי: "בעשר השנים שקדמו לאישור ההסכם, קיבלה תעוזה ניהול [היא חברת הניהול – ח' כ'] מן החברה מכוח הסכם הניהול קרוב לשמונה מיליון דולר בסה"כ [...] בבחינת דמי ניהול. בשלוש השנים מתוך העשר שבהן רשמה החברה גם רווחי הון, קיבלה תעוזה ניהול 2.2 מיליון דולר נוספים. הסדרים אלה ביקשה תעוזה ניהול לשמר לשלוש שנים נוספות. מובן אפוא עד כמה הסכם זה הוא משמעותי מבחינת תעוזה ניהול, ומה רבה המוטיבציה שלה להבטיח כי ההסכם יאושר. מובן עוד עד כמה משמעותי ההסכם מבחינת החברה [היא המערערת – ח' כ'], שאין לה עובדים משל עצמה [...] כאשר המדובר בהליכי אישור של הסכם קרדינלי לבעלת השליטה והחברה גם יחד, ודאי תגבר הנטיה לאפשר לבעלי המניות מקרב הציבור לנטרם מקרוב" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). שלישית, בית המשפט קבע, כי מידת השפעתה של חברת הניהול על ההצבעה, לצד היעדר יכולת פיקוח אפקטיבית של החברה על ההצבעה, תומכות גם הן בקבלת בקשת העיון. בית המשפט עמד על כך שלמערערת, כאמור, אין עובדים משל עצמה; חברת הניהול משמשת כמנכ"ל המערערת; מנכ"ל חברת הניהול הוא בעל השליטה בחברת הניהול, שבתורה היא בעלת המניות המהותית במערערת. במצב דברים זה נקבע, כי לא יכול להיות חולק שחברת הניהול ומנכ"ל חברת הניהול היו מעורבים באופן ישיר בהצבעה, לרבות שליטה מלאה בכל המידע באשר למצבת התומכים והמתנגדים להצעה שעל הפרק. מן הצד השני, בית המשפט התרשם כי החברה נטולת כל יכולת פיקוח אפקטיבית, שכן "הדירקטורים [במערערת] [...] נטולי כל מעורבות בכל הנעשה בקשר עם הליך ההצבעה. זולת אישור ההסכם (על יסוד הנתונים שחברת הניהול עצמה הציגה בפניהם), תם תפקידם, לקראת ההצבעה, לאחריה, ואף לעת הצורך בבחינת בקשת התובעים לעיון בנתוני ההצבעה או ההליך המשפטי. הגורם הפעיל היחיד מטעם החברה היה גלייטמן, יו"ר הדירקטוריון, מי שהובהר [...] כי הוא מכרו של קרבס מזה כ-40 שנה, ובדומה לאחרים בדירקטוריון, משמש דירקטור בחברה מזה למעלה מ-20 שנה [...] בנוסף החברה מינתה את בא כוחה, עו"ד הולנדר, על מנת שימנה את נתוני ההצבעה. מינוי זה, שהוא כורח הדין [...] חשיבותו ברורה. אך מבלי לגרוע כמלוא הנימה מיושרתו המוחלטת של הממונה במקרה דנן, פיקוח משמעותי דיו על כל הכרוך בהצבעה אין בו". רביעית, בית המשפט מנה שורה של נסיבות אחרות, המצדיקות לשיטתו קבלה של בקשת העיון מטעם המשיבים. בתוך כך, בית המשפט ציין את העובדה שאסיפת בעלי המניות מושא ענייננו התכנסה לדרישת רשות ניירות ערך; כי המערערת לא פרסמה כדין את נתוני ההצבעה בדוח המיידי שפורסם מיד לאחר מכן; וכן היקף השתתפות בעלי המניות בצבעה: מתוך כ-69 מיליון מניות שאינן שייכות לחברת הניהול, השתתפו בהצבעה מחזיקי כ-54 מיליון מניות. בהקשר זה הוטעם, כי "מדובר אפוא בהצבעה שעוררה עניין ברור וחריג אצל בעלי מניות מקרב הציבור, ואשר תוצאותיה יכולות להצדיק בחינה קרובה ומעמיקה של התובעים את נתוני ההצבעה". לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המערערת כי הבקשה לעיון בכתבי ההצבעה לוקה בחוסר תום לב; וכי חשיפת כתבי ההצבעה תוביל לפגיעה באנונימיות של בעלי המניות. אשר לטענה בדבר חוסר תום לב של המשיבים, הודגש כי אמנם בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים, וכי סביר להניח שעל רקע הליכים אלה הצדדים אינם מחבבים זה את זה. ברם, לשיטת בית המשפט "העובדה שיש לתובעים [הם המשיבים – ח' כ'] עתה מוטיבציה מוגברת להעמיק חקר בתקינות אישורו של הסכם הניהול המעביר מיליונים רבים [...] אינה הופכת את התובעים לחסרי תום לב, או כאלה שיש פסול בכך שיבקשו ל[עיין] בנתוני ההצבעה". ביחס לטענה בדבר הפגיעה בפרטיות בעלי מניות המערערת, נקבע כי מדובר ב"טענה דלת עוצמה עוד יותר", שכן הדין הישראלי אינו מכיר באנונימיות של בעלי מניות בחברה, ולראיה תקנה 10(א) לתקנות החברות קובעות זכות עיון אוטומטית לכל בעל מניות, המחזיק מעל ל-5 אחוזים ממניות החברה. בנתון לאמור, בית המשפט קיבל את תביעת המשיבים והורה על מתן אפשרות עיון בכתבי ההצבעה. כמו כן, לנוכח התרשמותו של בית המשפט, לפיה קשה לזהות טעם מבורר להתנגדות המערערת לאפשרות העיון המבוקש בכתבי ההצבעה – נקבע כי המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 120,000 ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין, כי עובר להגשת הערעור שלפנינו, ביום 02.02.2025, הגישה המערערת בקשה לפני בית המשפט המחוזי, בגדרה עתרה לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא ב-14 ימים, לשם הגשת ערעור לבית משפט זה. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על מתן צו ארעי עד ליום 17.02.2025, מהסיבה הפשוטה שככל שלא תתקבל הבקשה יתייתר הערעור. לצד זאת, בית המשפט ביקר את המערערת על בחירתה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע 'קצר-מועד' לערכאה הדיונית, שעה ש"מהלך זה מבטיח גם את הטרחת ערכאת הערעור ודחיקתה לסד זמנים הדוק של בירור הבקשה לעיכוב ביצוע". ואכן, ביום 16.02.2025 הוגש הערעור שלפנינו, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע. למקרא הבקשה, ולנוכח סד הזמנים הדוחק, הוריתי בו-ביום על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא עד למתן החלטה אחרת וכן הוריתי על קבלת עמדת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע. בהמשך לכך, ביום 17.03.2025, מתוקף סמכותי בהתאם לתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), הוריתי על קבלת תשובת המשיבים לערעור. מכאן הערעור שלפנינו והתשובה לו. טענות הצדדים המערערת עתרה לביטול פסק הדין קמא ולהשבת ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים. לחלופין התבקש, כי בית המשפט יורה שהעיון המבוקש יעשה על-ידי "צד שלישי שיבטיח שלא נעשה שימוש במידע שלא למטרה לשמה הוא מועבר". טענות המערערת נעוצות, בעיקרם של דברים, בשני מישורים: האחד, פרשנות בית המשפט את תקנה 10(ב) לתקנות החברות ואמות המידה שנקבעו לעניין תקנה זו; השני, התנהלות המשיבים, אשר לשיטת המערערת עולה כדי חוסר תום לב ברור. אשר לפרשנות תקנה 10(ב) לתקנות. נטען תחילה, כי בית המשפט המחוזי שגה עת קבע שתקנה 10 לתקנות בכללותה, ותקנה 10(ב) בפרט, נועדה לעודד קשר בין בעלי המניות. בהקשר זה הוטעם, כי "בהינתן שדרך התקשורת בין בעלי מניות הוסדר[ה] באופן ספציפי באמצעות ת' 6 ו-8, ברי, כי אם המחוקק חשב שיש לאפשר קשר גם באמצעות כתבי הצבעה היה מלכתחילה שפרטי המצביעים יהיו גלויים לשאר בעלי המניות, כדי שאלו יוכלו לשוחח ביניהם על ההצבעה הקרבה עוד קודם לביצועה". לאחר מכן נטען, כי מחוקק המשנה קבע באופן מפורש שרק לבעל מניות המחזיק מעל ל-5 אחוזים ממניות החברה, יותר לעיין לבקשתו בכתבי ההצבעה. בכך הודגש, כי מחוקק המשנה גילה דעתו שיש להעניק לבעלי מניות "גישה מוגבלת ומצומצמת למידע הבסיסי של החברה", לרבות זהותם של בעלי המניות בשל חשש מפני פגיעה בפרטיותם. על רקע דברים אלה, לשיטת המערערת יש לפרש את תקנה 10(ב) באופן אחד: בקשה לעיין בכתבי ההצבעה תתקבל אך במקרים בהם הבקשה הוגשה לצורך פיקוח "טהור" על פעילות החברה. עוד נטען בהקשר זה, כי אמות המידה שנקבעו על-ידי בית המשפט סותרות את תכלית תקנה 10(ב) לתקנות. כך למשל נטען, כי התייחסות בית המשפט להיקף אחזקותיו של מבקש העיון, ובאופן ספציפי לכך שככל שהוא קרוב יותר לרף ה-5 אחוזים כך תגבר הנטייה לקבל את בקשת העיון, היא אמת מידה שגויה. לשיטת המערערת רף ה-5 אחוזים הוא 'נקודת חיתוך' שמתחתיו אין זכות עיון קנויה. כלומר, לא מדובר ברף גמיש ועל-כן לא יכולה להיות חשיבות לשאלת הקרבה לרף זה. כמו כן, לטענת המערערת שאלת 'מהותיות ההחלטה' אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הפיקוח. זאת, משום שהשאלה אם החלטה היא מהותית, אם לאו, היא שאלה שיכולה להשתנות מבעל מניות אחד לאחר. לבסוף בהקשר זה נטען, כי התייחסות בית המשפט אל חברת הניהול כאל 'בעלת השליטה' במערערת, לא הוכחה מעולם, ויתרה מכך לא נשמעו טענות הצדדים בעניין זה. בנוגע לשאלת תום הלב, נטען כי בית המשפט התייחס לתום ליבם של המשיבים בשולי הדברים ומבלי לקבוע אמת מידה ברורה בעניין זה. ואולם, לטענת המערערת תום הלב של מבקש העיון, ובענייננו המשיבים, היא שאלה מרכזית ואף עיקרית עת נבחנת בקשת עיון מכוח תקנה 10(ב) לתקנות. לגופם של דברים נטען, כי בקשת העיון לא נועדה למטרות פיקוח על פעילות המערערת או לטובתה, ואף לא להחלפת דעות ויצירת תקשורת בין בעלי המניות, אלא להטות את ההליך האחר שמנהלת המערערת נגד משיבים 4-3, שכן לשיטת המערערת "המשיבים עושים שימוש בהונו של מר מאן ז"ל, שלא לטובת הנאמנות [...] בניסיונותיהם להשתלט על החברה לצורך מחיקת ההליך מולם בארה"ב". המשיבים מצידם סמכו את ידיהם על פסק הדין קמא, על נימוקיו ועל תוצאתו. בתוך כך המשיבים טענו, כי אמנם ההליך העיקרי טרם הוכרע, אולם לטענתם לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת למשיבים "'זיקה עמוקה' למניות מאן, אשר די בה כשלעצמה [...] כדי לאפשר להם לעיין בנתוני ההצבעה". זאת, בשים לב לקביעת בית המשפט, "כי סיכויי המשיבים לשכנע כי מניות מאן הן שלהם בהליך המקביל 'טובים עד מאוד'". כמו כן נטען, כי מנסיבות העניין נלמד בצורה ברורה, שהסכם הניהול הוא בעל משמעות רבה לחברת הניהול, וזאת על רקע היקף דמי הניהול אותם צפויה חברת הניהול לקבל ככל שיאושר הסכם זה. בהקשר זה נטען, כי טענת המערערת לפיה מהותיות ההחלטה עשויה להשתנות בין בעלי המניות היא טענה "[ש]אינה נהירה, שכן לא ניתן להעלות על הדעת כי ההחלטה לאשר הסכם ניהול, מכוחו החברה נדרשת לשלם 'ממון רב' ושיש לה השלכה מהותית על הצלחתה, איננה החלטה מהותית עבור מי מבעלי המניות או החברה עצמה" (ההדגשות במקור – ח' כ'). יתרה מזאת נטען, כי המערערת בעצמה מכירה בכך שפיקוח על הליך ההצבעה הוא אמת מידה רלוונטית ומרכזית ליישומה של תקנה 10(ב) לתקנות. בהקשר זה נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, שלחברת הניהול, אשר אליהם מתייחסים הן בית משפט קמא, הן המשיבים כבעלת השליטה במערערת, הייתה מעורבות מלאה בהליך ההצבעה והשפעה ניכרת על תוצאותיו. זאת, לצד מידת הפיקוח המצומצמת שהייתה למערערת על הליך ההצבעה והתנהלות המערערת בכל הקשור להליך ההצבעה והדיווח על תוצאותיו. במצב דברים זה נטען, כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הצורך בפיקוח הדוק על הליך ההצבעה, פיקוח אשר יוגשם באמצעות מתן זכות עיון בכתבי ההצבעה. בעניין התכליות העומדות ביסוד תקנה 10(ב) לתקנות, נטען גם כי בניגוד לטענת המערערת, בית המשפט לא קבע שעידוד התקשורת והשיח בין בעלי המניות מהווה את אחת מתכליות תקנה 10(ב) לתקנות, אלא כל שנקבע הוא שתכלית זו אינה סותרת את תכליות התקנה. כמו כן נטען, כי טענת המערערת לעניין הפגיעה בפרטיות בעלי המניות היא טענה מוקשית, בלשון המעטה. זאת, בין היתר, לנוכח הדין החל, שקובע באופן ברור כי ברירת המחדל היא שמרשם בעלי מניות הוא גלוי לכל אדם. אשר לטענות המערערת בדבר קביעת עיקרון תום הלב כאמת מידה לבחינת בקשה לעיון מכוח תקנה 10(ב) לתקנות, ובאופן ספציפי שאלת תום לבם של המשיבים – המשיבים טענו, כי בפסק הדין קמא לא נקבע כי תום לב אינו מהווה אמת מידה לבחינת בקשה לעיון, אלא שכל שנקבע הוא "כי לא הוכח חוסר תום לב מצד המשיבים, וכי העובדה שיש למשיבים מוטיבציה לבחון את תקינות אישור הסכם הניהול [...] לא הופכת אותם לחסרי תום לב". בשולי הדברים צוין, כי ניסיונה של המערערת לטעון לחוסר תום הלב של המשיבים ולפגיעה במערערת הוא בבחינת היפוך יוצרות. זאת, משום שהתנהלותה של המערערת וניסיונה של חברת הניהול ליטול דמי ניהול מנופחים מהמערערת מעידים אך על דבר אחד: עמדת המערערת היא "[ש]טובת החברה תלויה בטובתה של תעוזה ניהול". לבסוף נטען, כי דרישת המערערת למינוי גורם חיצוני שיפקח על הליך ההצבעה נעדרת כל אחיזה בדין. לגופם של דברים נטען, כי מינוי גורם חיצוני עלול לעקר מתוכן את חשיבות העיון בכתבי ההצבעה, משום שלבעלי המניות עצמם יש את האינטרס הגדול ביותר לערוך בדיקה נאותה של הנתונים, באופן שיש בו כדי להגשים את תכלית הפיקוח. על רקע דברים אלו, התבקש בית משפט זה להורות על דחיית הערעור. כמו כן, לנוכח חשיבותו של הסעד שניתן בבית המשפט המחוזי לפעילותה העסקית של המערערת, ולנוכח החשש שככל שההכרעה תתעכב כך סעד זה ייהפך לתאורטי, התבקש בית המשפט "ליתן את פסק דינו בערעור על יסוד החומר שבפניו ובמועד המוקדם האפשרי". לסיכום חלק זה אציין, כי כפי שעולה מכתבי הטענות שהגישו הצדדים, כמו גם מפסק הדין קמא, הצדדים אינם חלוקים על כך שתקנה 10 לתקנות בכללותה, ותקנה 10(ב) בפרט, נועדה לאפשר לבעלי המניות לפקח באופן הדוק על פעילות החברה. אלא שהמחלוקת שנתגלעה נוגעת לאמות המידה ליישומה של תקנה זו, ובאופן ספציפי – יישום אמות מידה אלה על נסיבות העניין. בהתאם לכך, העניינים המחייבים הכרעה הם אלה: האם אמות המידה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי משקפות נאמנה את תכליות תקנה 10(ב) לתקנות; והאם בנסיבות העניין, היה על בית המשפט להיעתר לבקשת העיון. אדון בשאלות אלה על-פי סדרן. דיון והכרעה לאחר עיון במסמכים שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה שיש להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לטעמי דין הערעור להידחות, בכפוף לאמור להלן, וכך גם אציע לחבריי לעשות. תקנות החברות כאמור לעיל, תקנה 10 לתקנות החברות קובעת כי: "(א) בעל מניות אחד או יותר המחזיק במועד הקובע מניות בשיעור המהווה חמישה אחוזים או יותר מסך כל זכויות ההצבעה בחברה, וכן מי שמחזיק בשיעור כאמור מתוך סך כל זכויות ההצבעה אשר אינן מוחזקות בידי בעל שליטה בחברה כהגדרתו בסעיף 268 לחוק, זכאי בעצמו או באמצעות שלוח מטעמו, לאחר כינוס האסיפה הכללית, לעיין במשרדה הרשום של החברה, בשעות העבודה המקובלות, בכתבי ההצבעה וברישומי ההצבעה באמצעות מערכת ההצבעה האלקטרונית שהגיעו לחברה. (ב) רשאי בית המשפט, לבקשת בעל מניות שאינו מחזיק במועד הקובע מניות בשיעור האמור בתקנת משנה (א), להורות לחברה לאפשר לבעל המניות לעיין במסמכים וברישומים המפורטים בתקנת משנה (א) כולם או חלקם בתנאים שיקבע". עינינו הרואות, אם כן, כי תקנה 10(א) לתקנות קובעת כי בעל מניות המחזיק ב-5 אחוזים ממניות חברה ציבורית, וכן בעל מניות המחזיק ב-5 אחוזים ממניות החברה בניכוי מניותיו של בעל השליטה, זכאי לעיין "בכתבי ההצבעה וברישומי ההצבעה באמצעות מערכת ההצבעה האלקטרונית שהגיעו לחברה" (להלן ביחד: נתוני ההצבעה). ככל שבעל המניות לא נכנס בגדר אחת מחלופות אלה, עומדת לו האפשרות לפעול בהתאם לנתיב הקבוע בתקנה 10(ב), ולפנות לבית המשפט לשם אישור בקשתו לעיין בנתוני ההצבעה. בענייננו, משעה שההליך העיקרי טרם הוכרע, אין מחלוקת כי בעת זו המשיבים אינם נכנסים בגדר החלופה הראשונה – וזו העומדת בפניהם היא החלופה הקבועה בתקנה 10(ב) בלבד. משאמות המידה להפעלת סמכות בית המשפט הקבועה בתקנה 10(ב) טרם נדונו בפסיקת בית משפט זה, כפי שסבר גם בית משפט קמא, יש לעמוד על פרשנות תקנה זו. בבירור שאלה זו, דרך הילוכנו תהא כדלקמן: תחילה אעמוד על התכליות העומדות ביסוד תקנות החברות; לאחר מכן אבחן את מקומה של תקנה 10, ותקנה 10(ב) בפרט, בהגשמת תכליות אלו; ולבסוף – אעמוד על אמות המידה על פיהן ראוי לטעמי להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה 10(ב), וזאת בשים לב לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנדון. כידוע, ראשיתו של המסע הפרשני – בפנייה ללשון החוק ולמשמעויות השונות אותן היא יכולה לשאת, משלשון החוק היא שקובעת את גבולות מתחם הפרשנות. רק מקום בו לשון החוק טומנת בחובה מספר משמעויות אפשריות, על הפרשן המשפטי לבחון את הפרשנות אשר תממש בצורה המיטבית את תכליתו (ע"א 1912/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מח'ול, פסקה 16 (28.04.2021); וראו גם לעניין חקיקת משנה: עע"מ 3804/22 נקארה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, פסקה 41 (29.07.2024)). תכליתו הסופית של החוק מבוססת, ככלל, על סינתזה של שני מרכיבים: התכלית הסובייקטיבית – 'כוונת המחוקק'; והתכלית האובייקטיבית – 'כוונת החוק'. מהלך פרשני זה נכון גם כאשר מדובר בחקיקת משנה, כבענייננו (ראו והשוו: ע"א 1492/12 גור נ' מנהל מיסוי מקרקעין מחוז מרכז (01.10.2014)). במקרה דנן, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, קריאה 'פשוטה' של תקנה 10, ותקנה 10(ב) בפרט, לא מספקת הנחיה ברורה לבית המשפט כיצד עליו לפעול: מחד גיסא, תקנה 10(א) קובעת רף קשיח, שמתחתיו לא מוקנית לבעל מניות זכות עיון אוטומטית בנתוני ההצבעה. מכאן אנו למדים שמחוקק המשנה לא סבר כי ראוי שכל בעל מניות המעוניין יהיה זכאי לעיין בנתוני ההצבעה. מאידך גיסא, מחוקק המשנה לא חסם מניה וביה את יכולתם של יתר בעלי המניות, אשר אינם עומדים ברף הקבוע בתקנה 10(א) לתקנות, לעיין בנתוני ההצבעה. זאת, משום שתקנה 10(ב) מעניקה לכל בעל מניות זכות לפנות לבית המשפט, אשר בתורו יפעיל את שיקול דעתו ויכריע אם בעל מניות פלוני רשאי יהא לעיין בנתוני ההצבעה. ברם, מחוקק המשנה לא קבע אמות מידה אשר יתוו את שיקול דעתו של בית המשפט, ומשכך לשון התקנה אינה מספקת תשובה ברורה לאופן שבו על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לתקנה 10(ב). אפנה, אם כן, לשלב הפרשנות הסובייקטיבית. תקנות החברות הותקנו בשנת 2005 על-ידי שר המשפטים, מכוח סמכותו בהתאם לסעיפים 89-87 לחוק החברות. תקנות אלה מסדירות את אופן ההצבעה באסיפת בעלי מניות באמצעות כתב הצבעה או באמצעות מערכת הצבעה אלקטרונית. זאת, בשורה של נושאים, לרבות מינויים ופיטורים של דירקטורים; אישור עסקאות בעלי ענין; אישור מיזוג; וכל נושא אחר שנקבע בתקנון החברה (סעיף 87 לחוק החברות). מטרת ההסדרים הקבועים בתקנות אלה היא להנגיש את הליך קבלת ההחלטות באסיפה הכללית לכלל בעלי המניות. כפי שצוין בספרות, תקנות אלה נועדו להתמודד עם בעיית ה'אדישות הרציונלית' של בעלי מניות: "בעלי מניות מקרב הציבור נוטים לא לממש את זכות ההצבעה באספה הכללית, ומעורבותם בהליך קבלת ההחלטות בחברה דלה. הם מוזמנים אומנם [...] להשתתף באספת בעלי המניות, אך הם נמנעים על-פי-רוב מלהיענות להזמנה. שיקולי עלות מול תועלת מסבירים את שיעור ההשתתפות הנמוך של ציבור המשקיעים באספות שהם זכאים להצביע בהן [...] אשר על כן, בעלי המניות מן הציבור מפגינים 'אדישות רציונלית' לנעשה בחברה, ומדירים את עצמם למעשה מהליך קבלת ההחלטות בתאגיד" (דב סלומון "אדישות רציונלית של בעלי מניות: כיצד לעורר את ציבור המשקיעים מתרדמתו?" עיוני משפט לט 317, 319 (2016)). ביטוי לכך שתקנות אלה נועדו לשם הגברת מעורבותם של בעלי מניות המיעוט באסיפה הכללית, ניתן למצוא בתיקון שנערך לתקנות החברות בשנת 2014, בגדרו קבע מחוקק המשנה כי בעל מניות בחברה ציבורית רשאי להצביע באסיפה הכללית באמצעות מערכת הצבעה אלקטרונית (ראו למשל: תקנה 2(א1) לתקנות החברות). תיקון זה מעיד, כי למעשה תכליתו של מחוקק המשנה בהתקנת התקנות, ולאחר מכן בתיקונן, הוא למזער כמה שניתן את 'עלות ההצבעה' עבור בעלי מניות המיעוט, ובכך להתמודד עם בעיית האדישות הרציונלית וחוסר מעורבותם של בעלי מניות רבים מקרב הציבור (להרחבה ראו: זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 96-95 (2023) (להלן: גושן ואקשטיין)). אם כך, התכלית הסובייקטיבית הניצבת ביסוד תקנות החברות היא הגדלת מעורבותם של בעלי מניות המיעוט. זאת, על-מנת להדק את הפיקוח על בעל השליטה, שלא יפעל לשם טובתו האישית חלף טובת החברה, שכן "החלטה בעלת היגיון עסקי סביר שנתמכה על ידי בעלי מניות המיעוט, ההנחה לגביה היא כי מדובר בהחלטה שנתקבלה במטרה לקדם את טובת החברה" (ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ, פסקה 122 (28.12.2016)) (ההדגשות הוספו – ח' כ'). מסקנה דומה מתקבלת אף במישור האובייקטיבי. דומה כי בבסיס ההסדר הקבוע בתקנות החברות ניצבת תכלית ברורה: הגדלת הפיקוח על בעל השליטה, ומניעת הסטת ערך מבעלי מניות המיעוט אל כיסו של בעל השליטה. זאת, באמצעות הגדלת מעורבותם של בעלי מניות המיעוט ועידודם לממש את זכות ההצבעה שלהם. הגדלת מעורבותם של בעלי מניות המיעוט מהווה פתרון, גם אם חלקי, להיבטים שונים של 'בעיית הנציג', שהיא כידוע אחת מבעיות היסוד בדיני החברות המודרניים (בכלליות ראו: ע"א 7594/16 מולכו נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 33 (25.03.2021)). במקרה דנן רלוונטית במיוחד בעיית הנציג שמתעוררת בין רוב לבין מיעוט בקרב בעלי המניות בחברה: "בהינתן קבוצת משקיעים המורכבת מרוב ומיעוט, ניתן להשקיף על הקשר שבין הקבוצות כעל בעיית-נציג. המיעוט משקיע מנכסיו יחד עם הרוב, בעסקה שבה ההחלטות בדבר גורלה של ההשקעה המשותפת מתקבלת על-ידי הרוב. המיעוט מוסר למעשה את השליטה על רכושו (חלקו בהשקעה המשותפת) לקבוצת הרוב (הנציג), ונחשף בכך לבעיית-הנציג. ראשית, כאמור, ייתכן שהרוב יימצא בניגוד אינטרסים בעת קבלת החלטותיו, ויעדיף את טובתו הפרטית על-פני טובת הקבוצה כולה תוך פגיעה במיעוט. שנית, קיים פער מידע בין המיעוט, שאינו משקיע במידע, לבין הרוב המשקיע במידע בעת קבלת החלטותיו (זוהר גושן "'בעיית הנציג' כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים" ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה – חיבורי משפט, 239, 268 (תשנ"ז) (להלן: גושן)). גושן סבור כי "התיאוריה של בעיית-הנציג מלמדת שאין בנמצא תמריץ או פיקוח שיסירו כליל את בעיית-הנציג. ניתן לומר כי לעולם לא תהיה זהות אינטרסים מלאה בין בעל הרכוש לבין הנציג. הניסיון לצמצם את בעיית-הנציג מחייב השקעה בפיקוח (Monitoring), השקעה במתן תמריצים ובהתקשרות עם הנציג שיתחייב שלא להעדיף את עצמו (Bonding) [...]" (שם, בעמודים 244-243). כלומר, לטענת גושן הניסיון להתמודד עם בעיית הנציג מחייב, בין היתר, יצירת מגנון פיקוח אפקטיבי של המיעוט על הרוב, שיצמצם עד כמה שניתן את החשש מהסטת ערך מהמיעוט אל הרוב. זו בדיוק התכלית האובייקטיבית של תקנות החברות, שכן וכאמור לעיל, באמצעות הנגשת ההשתתפות בהצבעות האסיפה הכללית, התקנות מבקשות להגביר את הפיקוח של בעלי מניות המיעוט על בעלי מניות הרוב. מן המקובץ לעיל מצטיירת תמונה ברורה, לפיה התכלית הסובייקטיבית של התקנות עולה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית שלהן. ומה תפקידה של תקנה 10 בהגשמת תכלית זו? כפי שציין בית המשפט המחוזי, תקנה 10, אשר כותרתה היא "עיון בכתבי ההצבעה", היא בעלת תפקיד מרכזי בהגשמת התכלית הניצבת ביסוד תקנות החברות. זאת, משום שלנוכח הניסיון לעודד את בעלי מניות המיעוט לפקח על פעולות הרוב דרך שימוש בכוח ההצבעה שלהם – באמצעות כתבי הצבעה ומערכת הצבעה אלקטרונית; ברי כי פיקוח על נתונים אלה, במקרים המתאימים שאינם נמנים על תקנה 10(א), הוא קרדינלי לשם מניעת ריקון מתוכן של התקנות. בנתון לאמור, תמים דעים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה: "פיקוח אפקטיבי (במידת הניתן) נדרש עוד, בכל הנוגע לבחינת ההצבעה המצריכה אישור הרוב הבלתי נגוע מקרב בעלי המניות, בשים לב לכך שלחברה עצמה אין למעשה כלי בקרה אחרים על שאלת אותנטיות ההצהרה של בעלי המניות המצביעים על היעדר עניין אישי בהצבעתם, כאמור בסעיף 276 לחוק החברות. נניח לצורך הדיון כי הצעה על סדר היום שחייבה אישור רוב בלתי נגוע בשל זיקתה לבעל השליטה, זכתה לרוב כאמור, כעולה ממניית קולותיהם של בעלי המניות שהצהירו על עצמם כבלתי נגועים; ונניח עוד כי בעל מניות מבקש לתהות על קנקנה של ההצבעה ומידת ה'ניטרליות' של בעלי המניות שחברו לבעל השליטה בהצבעתם. מנייה טכנית של הקולות (בידי כל גורם באשר הוא) תלמד כמובן על קיומו של רוב בלתי נגוע, כך לפי הצהרת המצביעים. לשיטת החברה, בכך אמורה להיות דעת הציבור מופסת, בלא צורך בכל חקירה ודרישה. אך בתפיסה זו מגוון קשיים ואחד מהם: כי החברה אינה חייבת לבדוק האם כאשר בעל מניות מצביע הודיע בכתב הצבעתו כי הוא נעדר 'עניין אישי', הודעה זו נכונה [...] העברת יכולת הפיקוח לידיו של בעל אחזקות פרטי במניות החברה, כפי שאפשר המחוקק בגדרי תקנה 10 לתקנות, יש בה אפוא להוסיף פיקוח ובקרה אפקטיביים. אמנם, העובדה שבהתאם לדין בישראל בעל המניה המצביע חייב להזדהות טכנית אין משמעה כי בהכרח ניתן יהיה לחלץ בנקל מיהו בעל האינטרס האמיתי מאחורי המצביע [...] ככל שבעל האינטרס, שמא מי החפץ ביקרו של בעל השליטה, יוסווה מאחורי תאגיד או 'איש קש' [...] יידרשו מנגנונים 'מתוחכמים ואגרסיביים' לגלות זאת. אך המחוקק ראה בגדרי תקנה 10 לתקנות ההצבעה בכתב לצייד את בעלי המניות החפצים להגן על קניינם בזכות לעשות כן, ואפשר שגם אם אחזקותיהם נופלות מרף ה-5%, יראה בית המשפט לזכותם בזכות העיון בנתוני ההצבעה". נמצא אפוא, כי תכליתה של תקנה 10 בכללותה – ותקנה 10(ב) בפרט, היא להגשים את תכלית הפיקוח, אותה ביקש מחוקק המשנה לקדם באמצעות התקנת תקנות החברות. על רקע תכלית זו, ובטרם אעבור לדון באמות המידה להפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 10(ב) לתקנות החברות ובשרטוט המקרים המתאימים לתחולת תקנה זו, אבקש להסיר מהפרק שתיים מטענות המערערת, אשר לטעמי נדחו כדין על-ידי בית המשפט המחוזי, ולכן אין מקום לשוב ולהידרש אליהן כעת. ראשית, המערערת טענה שבית המשפט המחוזי שגה, עת קבע כי "עידוד התקשרות בין בעלי המניות לבין עצמם" מהווה את אחת מתכליות תקנה 10 לתקנות. ברם, עיון בפסק הדין קמא מגלה שבית המשפט כלל לא קבע את שנטען על-ידי המערערת, אלא שבית המשפט אך ציין כי תכלית זו אינה עומדת בסתירה לתכלית הפיקוח. במילים אחרות, בית המשפט הבהיר כי תקנה 10 לא נועדה לקדם את התקשורת בין בעלי המניות, אך ככל שתכלית זו תקודם על-די עיון בכתבי ההצבעה, לא יהיה בכך שום פסול. בהקשר זה יודגש, כי לטעמי לא נפלה שגגה בקביעה זו של בית המשפט, אשר בלאו-הכי אינה משנה דבר מהכרעתו הסופית. שנית, המערערת טענה, ללא כל ביסוס ברור בדין, כי אחת מתכליות תקנה 10 לתקנות החברות היא שמירה על פרטיות בעלי המניות, שכן עידוד ההצבעה יתאפשר, לשיטת המערערת, אך כאשר בעלי המניות יהיו סמוכים ובטוחים שפרטיותם תישמר. ואולם, לטעמי, ההפך הוא הנכון: תקנה 10 ממחישה כי מחוקק המשנה סבר שבמקרים המתאימים יש לאפשר עיון בכתבי ההצבעה, ואף קבע בתקנה 10(א) לתקנות זכות עיון אוטומטית, מעל רף אחזקה מסוים. הווה אומר, תקנה 10 לא נועדה לקדם שמירה על פרטיות בעלי המניות, מקום שבו מחוקק המשנה ראה לנכון דווקא לחשוף את נתוני ההצבעה, וזאת לשם קידום הפיקוח על בעלי מניות הרוב. על-כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי לבעלי מניות של חברה אשר התאגדה בישראל ונסחרת בישראל אין כל ציפייה ראויה להגנה לאנונימיות. אמות המידה להפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 10(ב) לתקנות החברות כאמור, בית המשפט המחוזי קבע ארבע אמות מידה, שנועדו להתוות את שיקול דעת בית המשפט בעת בחינת בקשת עיון מכוח תקנה 10(ב) לתקנות החברות: היקף אחזקותיו של מבקש העיון במניות החברה; מידת המהותיות של ההחלטה מושא כתבי ההצבעה; מידת מעורבות בעל השליטה בהצבעה ובפעילות החברה, ומידת יכולתה של החברה לפקח על הליך ההצבעה; ולבסוף, 'אמת סל', בגדרה תיבחנה נסיבות אחרות המשפיעות על צדקת אפשרות העיון בנתוני ההצבעה. בעוד שאני סבור, כי שלוש אמות המידה האחרונות עולות בקנה אחד עם תכלית תקנות החברות; לטעמי, אמת המידה הראשונה שעניינה היקף אחזקות מבקש העיון, נכון שתבחן כנסיבה אפשרית נוספת במסגרת אותה אמת סל, ולא כאמת מידה עצמאית. ואסביר. בית המשפט המחוזי שם דגש מרכזי לשאלת היקף אחזקותיו של מבקש העיון במניות החברה, ואף ציין כי במקרה דנן "זיקתם העמוקה, גם אם הבלתי פורמלית, של התובעים למניות מאן מעמידה אותם אפוא בקרבה רעיונית למי שכבר אוחז רשמית במניות בהיקף המקנה לו זכות אוטומטית לעיון בנתוני ההצבעה. הפעלת שיקול הדעת באופן המקנה לתובעים את זכות העיון נוכח זיקתם למניות מאן מתחייבת אם כך, אפילו במנותק מיתר השיקולים שיש לבחונים [...]". כלומר לשיטת בית המשפט, ככל שהיקף אחזקותיו של מבקש העיון גדול יותר, אך עדיין מצוי מתחת לרף המנוי בתקנה 10(א), כך תגבר הנטייה לאפשר את העיון המבוקש. בנסיבות המקרה הספציפי, בית המשפט אף ציין כי "טובים עד מאוד סיכויי [המשיבים] לשכנע כי מניות מאן הן שלהם", ועל-כן נוכח זיקתם זו, מתחייב לקבל את בקשת העיון, שכן הלכה למעשה ניתן לראותם כמעט, כמי שעומדים בתנאי האמור בתקנה 10(א) לתקנות. בעניין זה דעתי שונה, ולו במידת מה. כאמור, תקנה 10(א) לתקנות החברות קובעת רף ברור: אחזקה של מעל ל-5 אחוזים מהון המניות של חברה ציבורית מזכה את בעל המניות בזכות עיון אוטומטית בנתוני ההצבעה של החברה. העובדה שנקבע רף קשיח מעידה לטעמי, שכוונת מחוקק המשנה הייתה כי מי שאינו עומד ברף זה לא זכאי יהא לעיין בנתוני ההצבעה באופן אוטומטי. במילים אחרות, כאשר נקבע הרף המנוי בתקנה 10(א) לתקנות, מחוקק המשנה סבר שזהו רף האחזקה, אשר במקרים הרגילים, יאפשר לבעל מניות פיקוח אפקטיבי על פעילות החברה ועל פעילות בעל השליטה. לעומת זאת, תקנה 10(ב) לתקנות נועדה לאותם מקרים, שבהם חרף העובדה שבעל המניות אינו עומד ברף הקבוע בתקנה 10(א), יש צורך ברור ואקוטי בפיקוח הדוק של בעלי מניות המיעוט על הצבעת בעלי המניות, ללא קשר ישיר להיקף האחזקות. על-כן, אני סבור ששאלת היקף האחזקות אינה יכולה להיות רלוונטית לתחולת תקנה 10(ב) כאמת מידה עצמאית, שכן ככל ששאלה זו תטה באופן משמעותי את שיקול דעתו של בית המשפט, עלול להיווצר מצב אבסורדי שבו קיימת חשיבות לפיקוח של בעלי מניות המיעוט, ואולם לנוכח שיעור אחזקותיו המזערי של בעל המניות תמנע ממנו האפשרות לעיין בכתבי ההצבעה. מכאן, שמקובלת עליי עמדת המערערת, שלא מדובר ברף גמיש. לצד זאת, בשונה מעמדת המערערת, סבורני כי שאלת היקף אחזקות מבקש העיון היא בעלת נפקות על תחולת תקנה 10(ב) לתקנות. זאת, במובן שמקומה של שאלה זו הוא במסגרת אמת המידה האחרונה שצוינה בהחלטת בית המשפט המחוזי, קרי במסגרת בחינת צדקת אפשרות העיון בנתוני ההצבעה. בהקשר זה, לטעמי ככל שהיקף האחזקה של מבקש העיון הוא קרוב יותר לרף הקבוע בתקנה 10(א) לתקנות, כך גדלה ההצדקה להתיר לו לעיין בנתוני ההצבעה, ולהפך. הטעם לכך הוא, שבקשת עיון כגון דא מטילה נטל בלתי-מבוטל על החברה. מן הטעמים המפורטים לעיל, דעתי היא כי זהו 'מחיר' שנכון וראוי שהחברה ובעלי מניותיה 'ישלמו' לעיתים וזאת על-מנת להגשים את תכליות הפיקוח. עם זאת, על בית המשפט להשתכנע שבקשת העיון הוגשה בתום לב, ושאין מטרתה להטריד ולהטיל עלויות מיותרות על החברה. הגם שבית המשפט לא יכול לשמש כבוחן 'כליות ולב' ולעמוד במדויק על המניע שעומד מאחורי בקשת העיון, היקף אחזקותיו של בעל המניות עשוי להעיד אם הבקשה הוגשה בתום לב כלפי החברה ויתר בעלי מניותיה, במובן הצורך הממשי בהפעלת אותו אמצעי פיקוח, אם לאו. זאת, משום שככל שבעל המניות מחזיק ביותר מניות, כך האינטרס הכלכלי שלו בנקיטת פעולות, שעולות בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של שאר בעלי המניות ושל החברה בכללותה, גדול יותר משל בעל מניות זעיר (ראו והשוו: זוהר ואקשטיין, בעמוד 463). במילים אחרות, ככל שהאינטרס הכלכלי של מבקש העיון מצוי בהלימה גדולה יותר לאינטרס של יתר בעלי המניות ושל החברה, גדלים הסיכויים שבקשת העיון לא נועדה רק לשם השתת עלויות מיותרות על החברה (לדיון בדבר חובות בעלי המניות ראו: ע"א 7657/17 רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' פויכטונגר, פסקה 38 (18.06.2020)). ודוק, מיקומה של שאלת היקף אחזקות המבקש בגדרי אמת המידה האחרונה ולא כאמת מידה עצמאית, משמעותו כי אין זה אומר שבקשתו של בעל מניות זעיר לעיין בנתוני הצבעה תדחה על הסף – או שבקשתו של בעל מניות משמעותי (הנמצא מתחת לרף ה-5 אחוזים) תתקבל בנקל; אלא, שמדובר בנסיבה נוספת, מבין אלה שתפורטנה בהמשך, שעל בית המשפט לשקול. לאחר שעמדתי על ה'מיקום הגיאומטרי' הנכון לטעמי של בחינת היקף אחזקותיו של מבקש העיון, אעבור לדון בשאר אמות המידה שהתווה בית המשפט המחוזי. אשר לשאלת מהותיות ההחלטה. לטעמי, כפי שציין בית המשפט המחוזי, פשיטא שהשאלה אם החלטת האסיפה הכללית מושא בקשת העיון היא מהותית לחברה או לבעל השליטה, אם לאו, משליכה בהכרח על מידת הפיקוח הנדרשת ביחס לאותה החלטה. שאלה זו יש לפרוט לשני תתי שאלות: האחת, האם ההחלטה מהותית לחברה; והשנייה, האם ההחלטה מהותית לבעל השליטה בחברה. אשר לשאלה האם ההחלטה מושא כתבי ההצבעה מהותית לחברה, ניתן להקיש מהגדרת המונח 'פעולה מהותית' בסעיף 1 לחוק החברות, שקובע כי פעולה של החברה תוגדר כמהותית כאשר "[ה]פעולה עשויה להשפיע באופן מהותי על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה". כך גם החלטה שעשויה להשפיע באופן מהותי על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה תסווג כהחלטה מהותית. ביחס לחלק השני של השאלה, שעוסק בהחלטות מהותיות לבעל השליטה בחברה, דומה כי ניתן לקבוע בקווים כלליים כי החלטות שעניינן מנוי בפרק החמישי לחלק השישי לחוק החברות תסווגנה, ככלל, כהחלטות 'מהותיות' עבור בעל השליטה. ויודגש, אין זה אומר שבכל פעם שתוגש בקשת עיון ביחס להחלטה כגון דא, הבקשה תתקבל בהכרח. אלא, שהמשמעות היא שהנטל על חברה המתנגדת לבקשה יהיה נטל כבד יותר, בגדרו תצטרך החברה לשכנע את בית המשפט מדוע אין מדובר בהחלטה 'מהותית' לבעל השליטה בה. בהקשר זה, מן הראוי לעמוד בקצרה על המושג 'שליטה', ועל העמימות הטמונה בו. כידוע, לצד החזקות החלוטות הקבועות בפרק החמישי לחוק החברות ובחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך), סעיף ההגדרות בחוק החברות מפנה להגדרת המושג 'שליטה', כפי שהוא מוגדר בסעיף 1 לחוק ניירות ערך. הגדרה זו קובעת מבחן מהותי-גמיש – היכולת לכוון את פעילות התאגיד (להרחבה ראו: ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, פ"ד סב(2) 437, 455-453 (2007)). כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, הקביעה אם בעל מניות הוא בעל יכולת זו לא תלויה בהכרח בשיעור ההחזקה שלו במניות החברה. כך למשל צוין בפסיקה, כי כאשר בעל מניות מסוים משמש כ'לשון מאזניים' בין שתי קבוצות מצביעים, או כאשר ניתנה בידיו זכות וטו לעניין מסוים, עשוי הדבר לשמש כאינדיקציה ליכולתו להכווין את פעילות החברה (עע"מ 6352/01 חדשות ישראל (טי.אי.אן.סי) בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נו(2) 97, 113 (2001) (להלן: עניין חדשות ישראל)). יתרה מזאת, בת"פ (מחוזי ת"א) 40213-05 מדינת ישראל נ' גבעוני (26.12.2012) ציינתי כי: "במסגרת מבחן זה יכולים להישקל שיקולים רבים, ובהם מידת השפעתו הלא-פורמאלית של הנבחן בתאגיד. ההשפעה הלא פורמאלית יכולה להתבטא בכמה צורות: בין בצורת כריזמה ששובה את סביבת הנבחן ו'מנתבת' את התאגיד לציית למאווייו; בין בצורת קשרים שיש לנבחן עם גורמים שהתאגיד מעוניין לנצלם לטובתו, ולשם כך מוכן התאגיד להכפיף את עצמו למרות הנבחן; ובין בידע יוצא דופן וייחודי שמחזיק הנבחן, ושהתאגיד מעוניין לרתום לשירותיו, ולשם כך מוכן התאגיד לכוון את התנהגותו בהתאם להנחיות הנבחן. רשימה זו איננה רשימה סגורה, אולם היא מבטאת היטב את התפיסה כי דרכי ההשפעה של בעל שליטה יכולות להתבטא במגוון דרכים, המשתנות ממקרה למקרה, כל מקרה בהתאם לנסיבותיו" (שם, בפסקה 578). קביעה זו אף אושררה על-ידי בית משפט זה, עת נקבע בע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פסקה 225 (12.01.2016) (להלן: עניין הבי) כי: "ייתכנו מצבים שבהם פלוני הוא בעל שליטה בתאגיד, גם אם אינו מחזיק בזכויות הצבעה כלל ועיקר. בנסיבות מסויימות, אמצעי השליטה בחברה ספציפית עשוי להיות שונה בתכלית – כך למשל, בחברות בהן מרכז הכובד של קבלת ההחלטות מועבר מהאסיפה הכללית לגוף אחר, כגון הנהלת החברה, אסיפת נושים וכיוצא באלה, אמצעי השליטה הרלבנטי לא יהא עוד זכות ההצבעה הצמודה למניה, אלא הזכות שעל-פיה נמדדים יחסי הכוחות בגוף המקבל את ההחלטות. במצבים בהם פיזור המניות בחברה רב במיוחד באופן שאף גוף לא יצליח לגייס רוב מספק לקבלת החלטה כרצונו, יתכן שהשליטה המעשית בחברה תעבור לידי ההנהלה". אם כך, לקיומה של היכולת להכווין את פעילות התאגיד עשויות להיות אינדיקציות שונות. בהתאם לכך נקבע, כי בחינת קיומה של שליטה תיעשה על-פי נסיבות המקרה, תוך בחינת היכולת הממשית להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות או לשלוט עליו (עניין חדשות ישראל, בעמוד 114). על רקע האמור לעיל, ובפרט הגדרתו המהותית של המושג 'שליטה' ככזה שתלוי ביכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בחברה, מתחדדת לטעמי חשיבותה של אמת המידה השנייה – קרי, מעורבותו בפועל של בעל השליטה בתהליך קבלת ההחלטות. זאת, משום שכאמור לעיל, תכליתה של תקנה 10 היא להעניק לבעלי מניות המיעוט כלים לשם ביצוע פיקוח אפקטיבי על בעלי מניות הרוב, וביתר שאת על בעל השליטה. על-כן, מובן מאליו לטעמי כי ככל שבעל השליטה מעורב יותר בתהליך קבלת ההחלטות, וככל שלחברה יש פחות כלים לביצועו של פיקוח אפקטיבי בכוחות עצמה על הליך ההצבעה, כך מתחזקת ההצדקה להעניק זכות עיון בנתוני ההצבעה. זאת, משום שמושגת "כאן המטרה של פיקוח על בעלי השליטה בתאגיד והרתעתם מפני פעולות אשר יהא בהן משום self dealing, משמע עשייה לביתם על חשבון שאר בעלי המניות מן הציבור" (ע"א 5320/90 א. צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818, 841 (1992)). ודוק, לטעמי, ראוי שבין שני שיקולים אלה: מידת מהותיות ההחלטה לחברה או לבעל השליטה; ומידת מעורבות בעל השליטה בהליך קבלת ההחלטות, יתקיים יחס של 'מקבילית כוחות'. זאת, באופן שככל שההחלטה שעל הפרק מהותית יותר לחברה או לבעל השליטה בה, כך תידרש החברה לעמוד ברף מחמיר יותר של פיקוח עצמאי על מעורבותו של בעל השליטה בהליך ההצבעה. מנגד, ככל שההחלטה תהיה מהותית פחות לחברה או לבעל השליטה, כך יקטן הצורך ביצירת מנגנון פיקוח על מעורבותו של בעל השליטה בהליך קבלת ההחלטה. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי במסגרת בחינת בקשה לעיון מכוח תקנה 10(ב) לתקנות החברות, יש להתייחס "[ל]נסיבות אחרות המשפיעות על צדקת אפשרות העיון בנתוני ההצבעה". כמו בית משפט קמא, גם אני סבור שנכון להתייחס לאותן נסיבות אשר אינן באות בהכרח בגדר אמות המידה שפורטו לעיל, ומצדיקות את העיון בנתוני ההצבעה לשם הגשמת תכליות הפיקוח. נסיבות אלה ישתנו ממקרה למקרה, ועל-כן בית המשפט נדרש לבחון לעומק האם במקרה הניצב לפתחו ישנן נסיבות אשר תומכות גם הן במתן זכות עיון בנתוני ההצבעה. מבלי למצות את הדיון, אציין כי על בית המשפט לעמוד על תום הלב של מקבלי ההחלטות בחברה, ובהקשר זה יש להתייחס כאמור לעיל להיקף אחזקותיו של מבקש העיון; האם קיים חשש שהחברה פעלה בניגוד לחובותיה על-פי דין; ומה שיעור ההשתתפות של בעלי מניות המיעוט בהצבעה הרלוונטית. אל מול אלה, במסגרת בחינת הנסיבות האמורות על בית המשפט לבחון גם אם קיימות נסיבות, אשר לאורן נכון יהיה לשקול שלא לאפשר את העיון המבוקש. כך למשל, במקרים שבהם המבקש הוא מתחרה עסקי של החברה, ועל-כן עלול להתעורר חשש בדבר המניעים שעומדים ביסוד בקשתו; במקרים שבהם קיים אינטרס ציבורי בשמירה על זהותם של בעלי המניות, כמו למשל כאשר מדובר בחברה המהווה 'תאגיד ביטחוני', כהגדרתו בחוק התאגידים הביטחוניים (הגנה על אינטרסים ביטחוניים), התשס"ו-2006; וכן בכל מקרה אחר בו השתכנע בית המשפט כי במכלול נסיבות העניין, ובאיזון האינטרסים מכאן ומכאן, נוטה הכף אל עבר אי-התרת העיון. מן הכלל אל הפרט עוד בטרם אפנה ליישום אמות המידה שפורטו לעיל, בהתייחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינן, אדרש תחילה לשאלה המקדמית והיא – האם יש לראות בחברת הניהול כבעלת השליטה במערערת, כפי שהניח בית המשפט המחוזי וכפי שנטען על-ידי המשיבים, או שמא כטענת המערערת "תעוזה ניהול איננה בעלת השליטה בתעוזה". אציין כבר כעת, כי לטעמי יש להשיב בחיוב על שאלה זו. אמנם אין מחלוקת, כי אחזקותיה של חברת הניהול במערערת – כ-19 אחוזים – אינן נופלות בגדרי החזקות הכמותיות הקבועות בדין לשאלת השליטה. זאת, משום שחוק ניירות ערך קובע כי מי שמחזיק ביותר ממחצית מאמצעי השליטה (כהגדרתם בחוק זה) יחשב לבעל השליטה בחברה; וסעיף 268 לחוק החברות קובע כי מי שמחזיק ב-25 אחוזים או יותר מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית (ככל שאין מי שמחזיק ביותר מ-50 אחוזים מזכויות אלה), יש לראותו כבעל שליטה. ברם, וכפי שצוין לעיל, החזקות הכמותיות הן בגדר מבחני עזר בלבד, והן אינן ממצות את טווח האפשרויות לקיומה של שליטה (לדיון על הצורך בנקיטת גישה פרשנית רחבה ביחס לחוק החברות, וזאת על רקע השינוי במבנה הבעלות התאגידי ראו: חאלד כבוב ועינבל מימון-בלאו "תביעה נגזרת כפולה – בין קריאה דווקנית לקריאה מהותית" תאגידים י/1 (2013)). בענייננו, מעבר לאחזקות ההוניות של חברת הניהול במערערת, מר קרבס, שהוא כאמור מנכ"ל חברת הניהול ובעל השליטה בה, משמש כמנכ"ל המערערת, וזאת מכוח הסכם הניהול. הסכם זה קובע, כי "לחברת הניהול מוקנות כל סמכויות הניהול והביצוע השוטפות של הקרן". יתרה מזאת, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, המערערת עצמה נטולת כל פעילות עצמאית משלה. אמנם למערערת יו"ר דירקטוריון פעיל מטעמה, ברם כעולה מעדותו לפני בית המשפט המחוזי, הוא מכרו של מר קרבס מזה כ-40 שנה, ומשמש כדירקטור בחברה מזה למעלה מ-20 שנה. מכלול נסיבות אלה מעיד כי לחברת הניהול, ולמר קרבס בראשה, יש את הכוח האפקטיבי להכווין את פעילות המערערת, וכדברי בית המשפט בעניין הבי "בחברות בהן מרכז הכובד של קבלת ההחלטות מועבר מהאסיפה הכללית לגוף אחר, כגון הנהלת החברה, אסיפת נושים וכיוצא באלה, אמצעי השליטה הרלבנטי לא יהא עוד זכות ההצבעה הצמודה למניה, אלא הזכות שעל-פיה נמדדים יחסי הכוחות בגוף המקבל את ההחלטות" (שם, בפסקה 225). ואכן במקרה דנן, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שיחסי הכוחות במערערת נשלטים באופן בלעדי על-ידי חברת הניהול. במצב דברים זה, וכאשר נכון לעת הנוכחית מרחפים סימני שאלה ביחס לאחזקותיו של מר מאן במערערת, חברת הניהול משמשת כבעלת השליטה במערערת, כהנחת בית המשפט המחוזי. בנתון לאמור, אדרש כעת לאמות המידה ולבחינת קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינן. יישום אמות המידה על המקרה שלפנינו מידת המהותיות של ההחלטה מושא כתבי ההצבעה – המערערת טענה, כי אישור הסכם הניהול היא החלטה "מהותית פחות" ממצב דברים בו הייתה מתקבלת החלטה שלא לאשר את הסכם הניהול. זאת, משום שלטענת המערערת "דווקא אישור הסכם הניהול משמעו המשך התנהלות [המערערת], כפי שנוהלה מאז היווסדה וגם זאת לתקופה קצובה של 3 שנים. במצב הנוכחי בו קיים סכסוך בין בעלי מניות נראה כי הדרך הבטוחה ביותר (ו'המהותית פחות') היא דווקא להמשיך כפי שהיה, לשמור על המצב הקיים, ולהימנע משינוי וגרימת נזק בלתי הדיר". במילים אחרות, המערערת טענה כי משום שאישור הסכם הניהול משמעו שימור המצב הקיים, אזי שההחלטה אינה כה מהותית. טענה זו מוקשית, וזו בלשון המעטה. אמנם, כטענת המערערת, אישור הסכם הניהול אכן מהווה שימור של המצב קיים. ואולם, עובדה זו אינה גורעת כהוא זה ממהותיות ההחלטה עבור המערערת, ובוודאי שלא עבור בעלת השליטה במערערת, היא חברת הניהול. כאמור, הסכם ניהול זה קובע את דמי הניהול להן זכאית חברת הניהול. מעיון בדיווחי המערערת לבורסה לניירות ערך בתל אביב, עולה כי בשנת 2024 סך ההוצאות של המערערת, שאינן קשורות לשינוי בשווי החברות המוחזקות על-ידיה, הסתכמו ב-763,000 דולר. מתוך סכום זה, סך של 415,000 דולר שולמו כדמי ניהול לחברת הניהול. כלומר, כ-54 אחוזים מהוצאות המערערת (שאינן קשורות כאמור לשינוי בשווי החברות המוחזקות) הוקדשו לדמי ניהול. בדומה, בשנת 2023 אחוז דמי הניהול מסך הוצאות המערערת עמד על כ-40 אחוזים; ובשנת 2022 על כ-53 אחוזים. עינינו הרואות, אם כן, כי הוצאותיה של המערערת על דמי הניהול מהוות חלק נכבד מסך הוצאותיה, ובמובן זה אין ספק כי מדובר בהוצאה המשפיעה "באופן מהותי על רווחיות החברה". יתרה מזאת, על רקע הסכומים הגבוהים שחברת הניהול קיבלה בהתאם להסכם הניהול, ולנוכח העובדה שרשות ניירות ערך ציינה, שהיה צריך לאשר את הסכם הניהול בהתאם להוראות סעיף 272(ג1) לחוק החברות, שעניינו עסקה של חברה ציבורית עם מנהלה הכללי, ברי כי אישור הסכם הניהול מהווה החלטה מהותית עבור חברת הניהול. על-כן, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי: "המדובר בהחלטה בעניין אישור הסכם ניהול בין החברה הציבורית לבין החברה המשמשת כמנהלתה, זאת לתקופה של שלוש שנים, שהיא משמעותית עד מאד לתעוזה ניהול, כך גם לחברה. תעוזה ניהול שני עניינים לה: אחזקות בחברה, כבעלת מניות (כ-19% מהון המניות לערך), וניהול החברה, מכוח הסכם הניהול (ככל שזה עומד בתוקפו) עניין המקנה לה ממון רב. בהתאם להסכם הקיים וזה שנתבקש אישורו לשלוש שנים, תעוזה ניהול זכאית לדמי ניהול שנתיים בגובה של 3% מההון העצמי של החברה, בתוספת מע"מ, כמו גם ל-20% מרווחי ההון של החברה (סעיפים 4.1 ו-4.2 להסכם הניהול). כמפורט בנספח להסכם, בעשר השנים שקדמו לאישור ההסכם, קיבלה תעוזה ניהול מן החברה מכוח הסכם הניהול קרוב לשמונה מיליון דולר בסה"כ (ובממוצע שנתי: קרוב ל-800 אלף דולר לשנה) בבחינת דמי ניהול. בשלוש השנים מתוך העשר שבהן רשמה החברה גם רווחי הון, קיבלה תעוזה ניהול 2.2 מיליון דולר נוספים. הסדרים אלה ביקשה תעוזה ניהול לשמר לשלוש שנים נוספות. מובן אפוא עד כמה הסכם זה הוא משמעותי מבחינת תעוזה ניהול, ומה רבה המוטיבציה שלה להבטיח כי ההסכם יאושר. מובן עוד עד כמה משמעותי ההסכם מבחינת החברה, שאין לה עובדים משל עצמה, הן נוכח הממון הרב שהיא נדרשת לשלמו בבחינת דמי ניהול, הן מבחינת הקרנת פעולתה של מנהלת החברה על הצלחתה העסקית של החברה. כאשר המדובר בהליכי אישור של הסכם קרדינלי לבעלת השליטה והחברה גם יחד, ודאי תגבר הנטיה לאפשר לבעלי המניות מקרב הציבור לנטרם מקרוב" (ההדגשה במקור – ח' כ'). מידת מעורבות בעל השליטה ומידת הפיקוח של החברה על הליך ההצבעה – לנוכח מידת המהותיות של ההחלטה, הן עבור החברה, הן עבור חברת הניהול, המערערת ניצבת לפני משוכה גבוהה בכל הקשור לאמת מידה זו; ולטעמי, גם בסוגיה זו ידה של המערערת על התחתונה. דומה כי לא יכולה להיות כל מחלוקת, שלנוכח תפקידה של חברת הניהול במערערת, ועל רקע העובדה שהמערערת נעדרת כל פעילות עצמאית, אזי מידת מעורבותה של חברת הניהול בהליך ההצבעה – היא גבוהה ביותר. יתרה מזאת, התרשמותו של בית המשפט המחוזי "היא של חזית אחידה בין החברה ובין תעוזה ניהול, בלא אבחנה בין שתי החברות במידה העולה על יציאה ידי חובה". בית המשפט הגיע לכדי מסקנה זו, בין היתר, על רקע עדותו של יו"ר דירקטוריון המערערת בנוגע למערכת היחסים שבין המערערת לבין חברת הניהול; וכן על רקע סירובה של המערערת לכנס את הדירקטוריון לשם בחינת בקשת העיון מטעם המשיבה, אף לאחר שבית המשפט המליץ למערערת "לבחון אם יש טעם מבורר שלא לאפשר למבקשים בנסיבות את העיון". בנסיבות אלה צדק לטעמי בית המשפט המחוזי, בקבעו כי: "מידת ההשפעה של בעלת השליטה על החברה ועל יכולתה לפקח על הליך ההצבעה היא רבה, בעוד שמידת הפיקוח האפקטיבי של החברה על חברת הניהול ועל כל הכרוך בהליך ההצבעה, בפרט בכתבי ההצבעה, היא על הצד הנמוך. מטעימה החברה: דירקטור מטעמה ניהל את האסיפה, ובנוסף החברה מינתה את בא כוחה, עו"ד הולנדר, על מנת שימנה את נתוני ההצבעה. מינוי זה [...] חשיבותו ברורה. אך מבלי לגרוע כמלוא הנימה מיושרתו המוחלטת של הממונה במקרה דנן, פיקוח משמעותי דיו על כל הכרוך בהצבעה אין בו. מגוון תקלות, קשיים, או אירועים היכולים להרים 'דגלים אדומים' לעניין הצבעת גורמים המצהירים על היותם נטולי עניין, יכולים לחמוק בנקל מעיני החברה כאשר בכך מתמצה הפיקוח [...] כך, מונה נתוני ההצבעה לא יהיה בהכרח ער למצב של 'משיכת' כתב הצבעה [...] או משיכת כתב הצבעה של מתנגד, בלא להחליפו באחר; או שינוי מצד בעל מניות שבתחילה ציין בכתב הצבעה כי הוא בעל עניין אישי בהחלטה [...] או לכך שגורם שלכל המעורה בנעשה בחברה התובנה על כי הוא בעל זיקה להחלטה, הזדהה כמי שאינו כזה. מובן: כל האמור (שאינו מתייחס להצבעה במקרה המסוים שלפנינו) אין משמעו כי נפל בהכרח פגם בהליך ההצבעה, אך יש להעריך כי פיקוחו הטכני של ב"כ החברה על מניית נתוני ההצבעה הוא בעל אפקטיביות מוגבלת. גם העברת נתוני ההצבעה לעיונו של בית המשפט, או גורם ניטרלי אחר, כפי שהציעה החברה כ'חלופה' לדחיית התביעה, לא בהכרח תגביר מהותית את יעילות הפיקוח, זאת במובחן מאשר בחינתם בידי בעל מניות בעל נחישות ויכולת להוסיף ולהעמיק חקר בנתוני ההצבעה ומשמעותם, גם לאחר העיון הראשוני. בהינתן השפעה ניכרת של בעלת השליטה על הנעשה בהליך ההצבעה בכתב, ומנגד פיקוח מוגבל מאד מצדה של החברה, הכף ודאי נוטה למתן האפשרות לבעל מניות המביע עניין בכך, לעיין בנתוני ההצבעה, וכך להגביר את הפיקוח האפקטיבי של ציבור בעלי המניות על תקינות ההליך". נסיבות אחרות המצדיקות את קבלת בקשת העיון – כאמור לעיל, במסגרת אמת מידה זו, על בית המשפט להתייחס לכל אותן נסיבות שאינן באות בגדרם של שני המבחנים האחרים, ומשפיעות גם הן על קבלת בקשה למתן זכות עיון. בהקשר זה, שותף אני לעמדת בית המשפט המחוזי, כי היקף ההשתתפות בהצבעה מקרב בעלי מניות המיעוט; העובדה שאסיפת בעלי המניות כונסה בהתאם לדרישת רשות ניירות ערך; ואי-פרסום נתוני ההצבעה כדין, מטים כל אחד לחוד, וביתר שאת יחד, את הכף אל עבר קבלת הבקשה. זאת, משום שנסיבות אלה ממחישות את מהותיות ההחלטה; ובהתאם, את הצורך החשוב בקיום פיקוח אפקטיבי על נתוני ההצבעה בנסיבות המקרה דנן. לכך יש להוסיף, כי בשלב זה המשיבים אמנם מחזיקים לכאורה בשיעור מצומצם יחסית של מניות המערערת. ברם, לא ניתן להתעלם מכך שמתנהל הליך נוסף בעניין אחזקת המשיבים במניות המערערת, במסגרתו המשיבים טוענים כי מניותיו של מאן שייכות למעשה להם. מבלי לחוות דעה ביחס לסיכויי ההליך העיקרי, סבורני כי עצם העובדה שהמשיבים רואים עצמם כמחזיקים מעל ל-20 אחוזים ממניות המערערת, מעידה שבסבירות גבוהה בקשתם הוגשה בתום לב כלפי החברה ויתר בעלי המניות, שכן אם לא כך, המשיבים הם אלה שיספגו למעשה, בעיניי עצמם, חלקים נכבדים מעלויות הבקשה. כמו כן יוער, כי בנסיבות העניין, גם התנהלותה של המערערת במסגרת ההליך מטילה צל כבד על תום ליבה. זאת, משום שמתעורר חשש כי סירובה העיקש להעביר לעיון המשיבים את נתוני ההצבעה, בפרט לאחר שבית המשפט המחוזי המליץ לה לעשות כן, נובע מרצונה לפעול לשם קידום האינטרסים שלה בהליכים המשפטיים הנוספים שמתנהלים בין הצדדים, וכפי שתואר בפסק הדין קמא: "הוריתי לחברה [...] לבחון אם יש טעם מבורר שלא לאפשר ל[משיבים] בנסיבות את העיון. הדירקטוריון לא בחן. יו"ר הדירקטוריון ויועציה של החברה החליטו שלא לאפשר. טעם מבורר להחלטה זו לא הוצג, גם לא בגדרי ההליך הנוכחי. למעשה, קשה היה לזהות סיבה עניינית כלשהי להתנגדות הנמרצת להצגת נתוני ההצבעה בפני ה[משיבים], זולת טעמי דחיית הקץ (בעוד הסכם הניהול בתוקפו), והגנה על תעוזה ניהול". במצב דברים זה, סבורני כי האינדיקציות בדבר חוסר תום הלב של המערערת תומכות גם הן בקבלת הבקשה, וזאת בשים לב לכך שהמערערת לא העלתה כל טעם מבורר שלא לחשוף את המידע במקרה זה. סיכום ביניים: שלל השיקולים המפורטים לעיל מובילים לטעמי לכדי מסקנה ברורה, שבדין הורה בית המשפט המחוזי על קבלת בקשת המשיבה. עוד יודגש, כי על-אף ניסיונה של המערערת להציג מצג כי עיון בנתוני ההצבעה יחתור תחת תכלית תקנות החברות, סבורני שדווקא ההפך הוא הנכון. כלומר, דווקא המקרה דנן, על נסיבותיו המפורטות לעיל, הוא מסוג המקרים המובהקים שבהם על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על מתן זכות עיון. הערה לפני סיום כאמור לעיל, פסק הדין קמא ניתן על-ידי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (להלן: המחלקה הכלכלית). המחלקה הכלכלית הוקמה בשנת 2010, עת נכנס לתוקף תיקון מס' 59 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. במסגרת דברי ההסבר לתיקון צוין, בין היתר, כי: "הרציונל שבבסיס ההסדרים המוצעים בהצעת חוק זו הוא יצירת תשתית קבועה ומהודקת של מערכת שיפוט יעילה ומקצועית שבה יידונו מרבית העניינים הנעוצים בדין הכלכלי. ההסדרים המוצעים יאפשרו התמקצעות של השופטים שידונו בעניינים הכלכליים ויביאו לאחידות ולעקביות הפסיקה בעניינים אלה ולהקטנת אי-הוודאות ולהגברת היציבות בתחום הכלכלי" (דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 59) (סמכות בעניינים כלכליים), ה"ח 358, 358). אם כך, וכפי שצוין בספרות, "אחת המטרות המרכזיות העומדות בבסיס התיקון לחוק היא שיפור היעילות הדיונית באופן שיביא לקבלת הכרעות שיפוטיות במהירות גבוהה יותר. מימושה של מטרה זו חיוני לשמירה על חיי המסחר התקינים ולהתנהלותו של שוק ההון שאינו סובל חוסר ודאות משפטית לפרקי זמן ממושכים" (עידו באום "מקלות בגלגלים: ערעור ברשות על החלטות ביניים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בנושא כלכלי" משפטים על אתר ג 45, 46 (תשע"א)). הקמת המחלקה הכלכלית הייתה אחת ההמלצות העיקריות של דו"ח הוועדה לבחינת קוד הממשל התאגידי בישראל בראשות פרופ' זוהר גושן (להלן: דו"ח גושן). במסגרת דו"ח זה, הומלץ להקים בית משפט במתכונת דומה לבית המשפט לענייני משפחה ועל-בסיס המודל של בית משפט המתמחה בדיני חברות שבמדינת דלוואר. זאת, על-מנת להוביל לחיזוק מערכת האכיפה למשקיעים בשוק ההון המקומי, וכפועל יוצא לחיזוק האמון שלהם בשוק ההון. בהקשר זה צוין בדו"ח גושן כי: קיומו של בית משפט מתמחה שיש בכוחו למנוע את עושק וקיפוח המיעוט מהווה גורם מרכזי בשיפור איכות ניהולן של חברות ציבוריות, בהתפתחות שוק ההון, ובשיפור הכלכלה. מחקרים אמפיריים מראים קשר ברור בין איכות ההגנות הניתנות לציבור המשקיעים לבין צמיחה כלכלית ושוקי הון מפותחים. יתר על כן, בהעדר בית משפט שיש בכוחו למנוע את קיפוח המיעוט לא יתפתח שוק שבו בעלות מפוזרת של מניות. שכן, לבעלי השליטה אין תמריץ למכור את השליטה בשוק, כל עוד יש ביכולתם 'לקחת' מן החברה טובות הנאה על חשבון המיעוט. רק כאשר ה'לקיחה' מרוסנת על ידי בית משפט, בעל השליטה יכול להגיע למסקנה ששיקולי פיזור סיכונים עשויים להעדיף בעלות מפוזרת, או כי התמורה שתתקבל ממכירת המניות לציבור מצדיקה את הויתור על השליטה [...] לפיכך, הועדה סבורה כי מן הראוי להקים גם בישראל בית משפט מתמחה לדיני חברות וניירות ערך. על המלצה זו קיבלה הועדה תמיכה גורפת מכל הגורמים שהביעו את עמדתם בפניה. בית משפט מתמחה ירכז את הטיפול בתביעות של דיני חברות ודיני ניירות ערך, לרבות תביעות פליליות, ייצוגיות ונגזרות. בדרך זו: ירכשו השופטים את המיומנות הדרושה; תוענק לשוק עקביות וודאות בהלכות; ויינתנו החלטות שיפוטיות במהירות הנחוצה לעולם העסקים. בית משפט מתמחה ירתיע חברות ובעלי שליטה מפני פגיעה בבעלי המניות מקרב המיעוט, ובכך ישפר את איכות הניהול ואיכות שוק ההון תוך עידוד צמיחה כלכלית. כך גם, ככל שבית המשפט המתמחה יהיה אפקטיבי יותר יהיה פחות צורך במנגנונים מפצים הנדרשים כיום, בשל העדר אכיפה אפקטיבית של זכויות המיעוט (שם, בעמוד 44; ההדגשות הוספו – ח' כ'). כלומר, הקמת המחלקה הכלכלית נועדה להביא לטיוב וייעול של מערכת האכיפה בהקשרים הכלכליים, ובכך נועדה לשמש כ'שכבת הגנה' נוספת על זכויות בעלי מניות המיעוט. מרכיב מרכזי ביצירת אותה שכבת הגנה הוא שופטים מקצועיים, אשר הם בעלי הבנה מעמיקה בתחום דיני חברות; דיני ניירות ערך; ומימון חברות. זאת, לצד בית משפט שיפעל במהירות האפשרית, לשם הענקת ודאות לעולם העסקי (ראו ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון, פסקה 4 (14.01.2015)). בהקשר זה מעניין לציין, כי מחקרים שבחנו את מידת הצלחתם של בתי המשפט בדלוואר, שהם כאמור המודל שעל-בסיסו הוקמה המחלקה הכלכלית, מצאו כי מערכת בתי משפט זו הפכה עם השנים לאחת הסיבות המרכזיות לכך שתאגידים רבים בוחרים להתאגד במדינת דלוואר: "[T]he peculiar role of the Delaware court may provide greater explanatory power for Delaware's success in attracting corporate charters than previously identified theories" (Jill E. Fisch, The Peculiar Role of the Delaware Courts in the Competition for Corporate Charters, 68 U. Cin. L. Rev. 1061, 1099 (2000)). על הרקע האמור לעיל, ולנוכח ייחודיותה של המחלקה הכלכלית, סבורני כי ניתן לומר שככלל, ראוי שמידת ההתערבות של בית משפט זה בהחלטותיה של המחלקה הכלכלית, בנושאים המצויים בתחומי התמחותה הייחודיים, תהא מצומצמת. זאת, הן בשל החשיבות שבמתן הכרעה מהירה ככל האפשר, תוך יצירת ודאות משפטית במציאות הנוהגת בשטח; הן בשל הניסיון הרב בו אוחזים שופטי המחלקה הכלכלית בתחומים אלה, כמו גם הכרתם את האטמוספירה הכלכלית בארץ; והן בשל היכרותם הפרטנית עם התיקים המצויים בטיפולם. בעניין אחרון זה חשוב לציין את היקפם ומורכבותם של תיקים רבים מאלה המתנהלים לפני המחלקה הכלכלית. מורכבות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בסוגיות המשפטיות המובאות להכרעת בית המשפט, אשר לעיתים טרם נדונו בפסיקה; המורכבות העובדתית של תיקים אלה; ריבוי העדים והראיות; מורכבות ההליכים המקדמיים; ומעורבותם של מומחים בתחומים מקצועיים שונים. במצב דברים זה, היכרותם המעמיקה של שופטי המחלקה הכלכלית עם התיקים המתנהלים לפניהם מחדדת לטעמי את ההצדקה לצמצום התערבות ערכאת הערעור בהחלטות המחלקה הכלכלית. עניינו של פסק הדין קמא ממחיש דברים אלה. כך כאן, וכך במקרים מעין אלה, סבורני כי ראוי שהתערבותו של בית משפט זה תעשה במשורה, וגבולותיה יוצבו סביב אותם מקרים בהם נפלה טעות משפטית מובהקת או נגרם אי-צדק ברור ומובהק. בכך, תוגשמנה כראוי מטרות הקמתה של המחלקה הכלכלית, תוך יצירת ודאות משפטית בתוך מערכת מקצועית, יעילה ומהירה – התואמת את צרכי הכלכלה המודרנית. סוף דבר: לו תשמע דעתי, נורה על ביטול הצו הארעי ועל דחיית הערעור וזאת בכפוף לאמור לעיל. בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לחייב את המערערת בהוצאות, כך שזו תישא בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש"ח. חאלד כבוב שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ה (02 יולי 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט