נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ. ח'אלד בשאראת

פסק-דין בתיק ע"א 3901/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3901/15 ע"א 4392/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערערים בע"א 3901/15 1. נחום בסה אביב תעשיות מתכת והמשיבים בע"א 4392/15: 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 3901/15 והמערער בע"א 4392/15: 1. ח'אלד בשאראת המשיבים הפורמלים: 2. מחלבות טרה בע"מ 3. כלל חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 013949-02-11 שניתן ביום 07.05.2015 על ידי כבוד השופט י' כהן בשם המערערים בע"א 3901/15 והמשיבים בע"א 4392/15: עו"ד גסאן אגברייה בשם המשיב בע"א 3901/15 והמערער בע"א 4392/15: עו"ד עאהד אגבארייה פסק-דין שני ערעורים מאוחדים שעניינם גובה הנזק שנפסק למשיב בע"א 3901/15 (להלן: המשיב), תושב השטחים יליד 21.10.1960, בגין תאונת עבודה שארעה לו ביום 25.3.2009. 1. המשיב, מסגר במקצועו, הועסק על ידי המערערת 1 בע"א 3901/15 (להלן: המערערת), ונפגע כאשר עסק בפירוק קונסטרוקצית מתכת כבדה בחצר המפעל של המשיבות 3-2. המערערת 2 היא מבטחתה של המערערת. בית משפט קבע כי האחריות לתאונה מוטלת לפתחן של המערערת והמשיבות 3-2 ביחס של 80% על המערערת ו-20% על המשיבות 3-2, ודחה את הטענה לאשם תורם של המשיב. אקדים ואציין כי בנושא האחריות וחלוקתה אין ערעור של מי מהצדדים. 2. עיקר המחלוקת בין הצדדים בנושא הנזק, נגע לנכות הרפואית והתפקודית של המערער. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום הנפשי, אשר קבע כי התאונה גרמה להתפרצות סכיזופרניה פראנואידית אצל המשיב, והעמיד את נכותו בתחום זה על 70%. זאת, בנוסף לנכות אורטופדית בשיעור של 19% לגביה אין חולק, כך שסך נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב הועמדה על 76% במעוגל. 3. בית משפט קמא העמיד את אובדן כושר ההשתכרות של המשיב על 100% לצמיתות. אשר לבסיס השכר, נמצא כי ערב התאונה השתכר המשיב בממוצע, במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה, הסך של 5,091 ₪ ברוטו. לכך הוסיף בית משפט קמא סכום של 500 ₪ לחודש, כהכנסה מעבודות פרטיות שביצע המשיב במסגריה הפרטית שליד ביתו. בית המשפט העמיד אפוא את בסיס השכר ערב התאונה על 5,600 ₪ ברוטו לחודש. אולם, לאור הספק בדבר יציבות מקום העבודה וההכנסה של המשיב לאורך זמן, בהתחשב בכך שהמשיב הוא תושב הרשות הפלסטינית, הפחית בית המשפט 25% מבסיס השכר והעמידו על 4,200 ₪ ברוטו לחודש. בהתאם לכך חישב בית המשפט את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד בתוספת 12% פנסיה. סך הכל נפסק למשיב פיצוי בסך של 1,493,750 ₪ כלהלן: הפסדי השתכרות בעבר – 329,750 ₪; הפסדי השתכרות בעתיד – 608,900 ₪; הפסדי פנסיה – 112,600 ₪; טיפולים רפואיים ונסיעות – 100,000 ₪; עזרת צד ג' בעבר ובעתיד – 170,000 ₪; כאב וסבל – 300,000 ₪. על כך נסבים שני הערעורים המאוחדים שבפנינו. ערעור המערערת ומבטחתה (ע"א 3901/15) 4. המומחה בתחום הנפשי נחקר ארוכות על חוות דעתו ובית משפט קמא אימץ את קביעותיו. המערערת קיבלה עליה את הדין ואינה מערערת על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא בנושא זה. המערערת הלינה על גובה הפיצוי שנפסק למשיב בראשי הנזק של טיפולים רפואיים ופנסיה, אך איני רואה ממש בהשגותיה בנושאים אלה. השגתה העיקרית של המערערת נוגעת לאי ניכוי תקבולי מל"ל רעיוניים. וזו דרך הילוכה של המערערת: הנכות הרפואית המשוקללת של המשיב בתביעת הנזיקין עומדת על 76%, אך המל"ל לא הכיר כלל בנכותו של המשיב בתחום הנפשי, ונכותו במל"ל עומדת על 19% בלבד בתחום האורטופדי. מכאן טענת המערערת כי היה על המשיב לפעול בתום לב ובסבירות ולהגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית, שדחתה את הקשר הסיבתי בין מחלת הסכיזופרניה לבין התאונה. 5. על אף שהמערערת מציגה את טענתה כנושא עקרוני, ועתרה גם לדיון בעל פה לשם כך, הרי שהפסיקה התייחסה זה מכבר לטענה זו, ותמצית ההלכה היא, שעל הנפגע לפעול באופן סביר ובתום לב, אך הוא אינו נדרש להתדיין עם המל"ל. עודני בא לפרט הלכה זו ולעמוד על קנקנה, אפרט את העובדות הצריכות לענייננו. המערער הגיש תביעה למל"ל, והועדה הרפואית העמידה את נכותו האורטופדית על 19%, אך דחתה את תביעתו לנכות בתחום הנפשי. לאחר שמומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי יש קשר סיבתי בין התאונה למצבו הנפשי של המשיב, והעמיד את נכותו של המשיב על 70%, פנה המשיב למל"ל פעם נוספת בתביעה להחמרת מצב, והציג בפני הועדה הרפואית את חוות דעתו של מומחה בית המשפט. אלא שגם הפעם, דחתה הועדה הרפואית את תביעת המשיב להכיר בנכות בתחום הנפשי. בהינתן עובדות אלה, אחזור ואבחן את טענתה של המערערת, על רקע ההלכות בנושא. 6. מהפיצוי הנפסק לזכות הניזוק יש לנכות את גמלאות המל"ל. כאשר המזיק הוא המעביד, חובת הניכוי מוסדרת בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (כאשר המזיק הוא צד שלישי, ניכוי הגמלה מסכום הפיצויים הוא יציר הפסיקה). המל"ל אינו חוזר על המעביד בתביעת שיבוב. זאת, מן הטעם שהמעביד משלם למל"ל דמי ביטוח עבור העובד ורואים אותו כמבוטח, ומכאן שהמעביד נושא למעשה בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע (ראו, לדוגמה, רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 157-156 והאסמכתאות שם (1999)). ניכוי הגמלאות מהפיצוי מקטין אפוא את הסכום שעל המעביד לשלם לניזוק, ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את נזקו של המעביד ולהגיש תביעה למל"ל: "כלום ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגִמלה, ואזי יזכה מעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגִמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר" (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, 500 (1974)). לאור זאת, חזרה הפסיקה וקבעה כי רשאי בית המשפט לנכות מהפיצוי את הגמלה הרעיונית שזכאי היה הנפגע לקבל אילו מיצה תביעתו במל"ל. דהיינו, די שהניזוק זכאי לקבל את הגמלה, על מנת שהסכום המהוון של הגמלאות שהיה יכול לקבל ינוכה מהפיצוי בו יחוייב המעביד (ראו, לדוגמה, ע"א 8673/02 פורמן נ' רפאגיל, פ"ד נח(ב) 375 והאסמכתאות שם (2004)). 7. על מנת לצאת ידי חובת נטל הקטנת הנזק, על הנפגע למצות את זכויותיו במל"ל בסבירות ובתום לב. המערערת הפנתה בהקשר זה לע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142 (1990) (להלן: עניין שור). אלא שפסק הדין בעניין שור אינו תומך במערערת, נהפוך הוא. גם בעניין שור קבעה ועדה רפואית של הביטוח הלאומי דרגת נכות נמוכה מזו שנקבעה לנפגע על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנזיקין. נפסק כי אין לנכות מהפיצוים את שווי הגמלאות שעשויות היו להשתלם לנפגע אילו היתה דרגת נכותו במל"ל דומה לזו שנקבעה על ידי בית המשפט בתביעת הנזיקין, וכי "אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהלותו תחשב סבירה". וכך נאמר על ידי השופט אור: "המשיב פנה למוסד בתביעה בגין החמרה במצבו, כפי שאיפשר לו בית המשפט לעשות לאחר תום שמיעת הראיות. גם בעניין זה פעל בתום-לב וכפי שהונחה לעשות, אך תביעתו נדחתה.....נוכח כל העובדות המפורטות לעיל, לא היה מקום לייחס למשיב כאילו לא פעל באופן סביר בפניותיו אל המוסד לקביעת דרגת הנכות הראויה על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד, לרבות בגין מצבו הנפשי שבעקבות התאונה". (שם, עמ' 150). הלכת שור חזרה ונשנתה פעמים רבות בפסיקה, במקרים בהם הועלתה טענה כי הניזוק לא מיצה את זכויותיו במל"ל: "...טענת המשיבים היא, שהמערערת לא מיצתה את זכויותיה לעניין זה, בכך שהסתפקה בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, ולאחר שזו נדחתה לא נקטה כל צעדים נוספים. דין הטענה להידחות. חובתה של המערערת הייתה לפעול בסבירות בניסיון לממש זכותה, לפי הפרק הדן בביטוח נכות, וכך עשתה כשפנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעה. אין כל טענה שהמערערת לא פעלה בתום-לב או שלא הביאה לפני המוסד לביטוח לאומי את כל העובדות והטענות הרלוואנטיות כדי לשכנע את המוסד שיקבל את תביעתה. משנדחתה תביעתה לגופו של עניין ואין חולק שאין היא מקבלת גימלה מהמוסד, צדק בית המשפט כשקבע, שאין לבוא עמה בטרוניה רק משום שלא הייתה מוכנה להמשיך ולהתדיין עם המוסד ..." (ע"א 92/87 סיגלית דנן נ' יעקב חודדה, פ"ד מה(2) 604, 610 (1991)). עוד ברוח הלכת שור, ראו ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992) (להלן: עניין אילוז); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81-82 (2004); ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 13 (2006); ע"א 301/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אושרת גויטע, פס' 14 (2010)). חיזיון שכיח הוא שדרגת הנכות הנקבעת לנפגע במסגרת תביעת נזיקין שונה מזו שנקבעה לו על ידי ועדה מטעם המל"ל. אשר לטענה – המועלית כאן על ידי המערערת – לפיה במסגרת מיצוי ההליכים במל"ל על הנפגע להיזקק גם להליכי ערעור לפי תקנות הביטוח הלאומי, אומר המלומד קציר כי "טענות כאלו לא נתקבלו, בדרך כלל, שעה שהן הועלו בפי נתבעים בתביעות נזיקין" (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף כרך ב' 1587 (מהד' חמישית, 2003)). 8. אסכם בקצרה את ההלכות בנושא זה. ככל שגמלת הביטוח הלאומי המשולמת על ידי המל"ל לעובד-הנפגע גבוהה יותר, סכום הפיצויים שישולם על ידי המעביד קטן יותר. לכן, ובמסגרת הנטל של הקטנת הנזק, על הנפגע לפנות למל"ל לקבלת הגמלאות המגיעות לו, שאם לא כן, יעריך בית המשפט את גובה הגמלאות להן היה זכאי אילו פנה למל"ל, וינכה סכום זה מהפיצויים (ניכוי רעיוני). הנטל על הנפגע אינו מוחלט, וככל שהנפגע פעל בתום לב ובסבירות למימוש זכויותיו במל"ל, אין דורשים ממנו להמשיך להתדיין עם המל"ל, לא בהגשת ערר לועדה הרפואית העליונה ולא בתביעה לבית הדין לעבודה. ודוק: יש להבחין בין המשך התדיינות בערכאות עם המל"ל לבין אקט מינהלי המתבקש מהנפגע נוכח החובה למצות את זכויותיו במסגרת המל"ל. לכן, אם הפסיק המל"ל מתן טיפולים המגיעים לנפגע תאונת עבודה, עליו למצות זכותו ולפנות למל"ל על פי הדרך המותווית בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) (עניין אילוז). יש הגורסים כי גם מיצוי פניה למל"ל בענף נכות כללית, של נפגע בעבודה שלא הוכר קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, עשוי להיחשב כאי מיצוי ההליך בתום לב: "סירובו של המשיב למצות את הפניה לביטוח לאומי בענף נכות כללית, עת המדובר בפניה במישור המנהלי, המחייבת מילוי טופס ועמידה בפני ועדה רפואית, אינו עולה בקנה אחד עם החובה למצות את ההליך בתום הלב, משחובה זו אינה מתוחמת רק לתביעות נפגע עבודה, במובחן מהגשת תביעה לנכות כללית" (ע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ ואח' נ' משולם, פס' 33 (2015). אציין כי באותו מקרה, לא ביצע בית המשפט ניכוי רעיוני, אלא נתן ארכה לניזוק להגיש תביעה לנכות כללית). מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (לתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ראו רע"א 863/93 התעשיה האוירית בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815, 822 (1993)). בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94 מסילתי נ' דוד אבו (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, פס' 2 (6.15.2013)), ולהביא לתוצאה של ניכוי רעיוני של הגימלאות מהפיצויים. 9. המערערת טענה כי היה על המשיב לייפות את כוחה לייצג אותו לצורך הגשת ערר על החלטת הועדה הרפואית, ומשלא עשה כן, יש לראותו כמי שפעל בחוסר תום לב ולהורות על ניכוי הגמלה הרעיונית. בהינתן שהמערערת טענה בתוקף כי אין קשר סיבתי בין התפרצות מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המשיב לבין התאונה, טען המשיב כי דרישתה לטעון בשמו היפוכו של דבר בועדת הערר, נגועה בחוסר תום לב. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, שזכותו של המעביד לטעון בשמו של העובד מול המל"ל היא מוגבלת. על כך אעמוד להלן, אך תחילה אסקור מושכלות יסוד בנושא. 10. הליך התביעה של נפגע עבודה במל"ל הוא רב-שלבי: על הנפגע להגיש תביעה להכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה". הכיר בכך פקיד התביעות, אנו עוברים לשלב הבא, למסלול של קביעת דרגת נכות על פי בקשת הנפגע או המוסד לצורך קבלת גמלה. נקבעה דרגת הנכות על ידי הועדה הרפואית, הקביעה אינה סופית במובן זה שניתן לבקש קביעת דרגת נכות מחדש (ככלל, בחלוף ששה חודשים). בשלב השלישי רשאי הנפגע או המוסד לערור על החלטת הועדה הרפואית בפני הועדה הרפואית לעררים. על החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד לבית הדין האזורי לעבודה, שעל פסק דינו ניתן לערער ברשות לבית-הדין הארצי לעבודה (על פסק דינו של בית הדין לעבודה ניתן להגיש עתירה לבג"ץ, שברוב המקרים תידחה על הסף מן הטעם שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין לעבודה). ונחזור לשלב הראשון. אם לא הכיר פקיד התביעות בפגיעה כ"פגיעה בעבודה", רשאי הנפגע להגיש כנגד החלטה זו תובענה לבית הדין האזורי לעבודה, ואם נדחתה תביעתו, לערער בזכות לבית הדין הארצי. אציג את "תורת השלבים" בתרשים: 11. עמדנו על כך, שחובתו של הנפגע לפנות לביטוח הלאומי ולמצות זכויותיו אינה מחייבת אותו להתדיין עם המוסד לביטוח לאומי. בע"א 344/67 מקורות נ' גרינברג, פ"ד כא(2) 706 (1967) (להלן: עניין מקורות), דחה המל"ל תביעת תלויים להכיר באירוע כתאונת עבודה. בית המשפט דחה את טענת המעביד בתביעת הנזיקין, כי יש לנכות את הגמלה הרעיונית שהיו התלויים יכולים לקבל, ונקבע ש"אין לומר אפוא שבהימנעם מלעמוד על תביעתם לפני ערכאות הביטוח הלאומי הפרו המשיבים את חובתם לנקוט אמצעים סבירים כדי להקטין את נזקם. בשעתו היו רשאים מבחינתם להשלים עם החלטת המוסד". עם זאת, מאחר שהמעביד תלוי במידה רבה בחסדי העובד והמל"ל, המליץ בית המשפט בעניין מקורות לתקן את החוק וליתן למעביד זכות לתבוע את המל"ל בעצמו ועל חשבונו, בשמו של העובד, אם בחר העובד שלא לעשות כן. ואכן, החוק תוקן ונוסף סעיף 231א לנוסח המשולב של החוק משנת תשכ"ח, כיום סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) הקובע כלהלן: "עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המעביד להגיש לבית הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר". ותקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 קובעת כי תביעה כאמור תוגש על ידי המעביד "תוך ששה חודשים מתום המועד להגשת התובענה על-ידי העובד או התלויים...או מהיום שבו מסר המוסד הודעה למעביד על דחיית תביעתו של העובד או התלויים, הכל לפי המאוחר יותר". 12. האם רשאי המעביד, מכוח סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי, להתדיין בשם העובד גם לגבי שיעור הנכות שנקבע על ידי הועדה רפואית? האם המונח "תביעתם לגמלה" כאמור בסעיף 393, משתרע גם על שיעורה של הגמלה ומאפשר למעביד לבקש מהמל"ל לדון מחדש בקביעת דרגת נכותו מעבודה של עובדו, או שהמונח מתייחס רק לגבי עצם הזכות לגמלה? שאלה זו נדונה בהרחבה בדב"ע (ארצי) נה/165-0 המוסד לביטוח לאומי נ' מפעלי פלדה מאוחדים, פד"ע ל 39 (1997). בדעת הרוב נקבע כי זכות המעביד להגיש תובענה, בשמו של העובד, נסבה רק על השלב הראשון, מקום בו פקיד התביעות לא הכיר בפגיעה והעובד הנפגע בחר שלא להגיש תובענה לבית-הדין האזורי לעבודה. פרשנות אחרת, הייתה מאפשרת למעביד "להתערב" ולתבוע את המל"ל בכל השלבים האחרים בהם העובד אינו נוקט בהליך: אי-הגשת "תביעה" לפקיד התביעות במל"ל; אי-הגשת ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי שלא להכיר בפגיעה כ"פגיעה בעבודה"; אי-הגשת בקשה לקביעת דרגת נכות או אי-הגשת בקשה להחמרה או לקביעה מחדש של דרגת הנכות; אי-הגשת ערר לועדה הרפואית לעררים; אי-הגשת ערעור לבית-הדין האזורי לעבודה; אי-הגשת בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי ואף אי הגשת עתירה לבג"ץ. בית הדין פירש אפוא את חוק הביטוח הלאומי כמעניק לעובד הנפגע, ולו בלבד, את הזכות לפעול למימוש זכויותיו, והזכות שניתנה למעביד בסעיף 393 פורשה בצמצום, כזכות חריגה. 13. הנה כי כן, סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי נתפרש כחל על אי-הגשת תובענה על ידי העובד לאחר דחיית תביעתו על-ידי פקיד התביעות במל"ל, ולא על אי-קביעת נכות או קביעת דרגת נכות נמוכה, שאז אין למעביד פתחון פה. בכך יש להשליך גם על חובת תום הלב של העובד, שאין לחייבו ליתן למעביד יפוי כוח לייצג אותו בהליכים אלה, ואין לראות באי מתן יפוי כוח כאמור, משום חוסר תום לב מצד העובד. מה עוד, שעובד המגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית, חשוף גם להפחתת שיעור הנכות, ופשיטא כי אין לחייב את העובד להיחשף לסיכון זה. 14. ומהתם להכא. על הנפגע חובה לפנות למל"ל על מנת שישולמו לו גמלאות, ואם חלה החמרה במצבו, לפנות בתביעה להגדיל את הגמלאות. כך בדיוק עשה המשיב במקרה דנן, כאשר פנה לועדה הרפואית במל"ל בתביעה להחמרה. המשיב פעל בכנות ובתום לב, ולא ניהל את עניינו כלאחר יד או באופן המעורר את הרושם כי הכשיל במתכוון את תביעתו. בתביעתו להחמרה, המשיב המציא לועדה הרפואית את חוות דעתו של מומחה בית המשפט אך ללא הועיל. עד כאן מגעת חובת המשיב להקטנת נזקו של המעביד, ואין להרחיבה על הגשת ערר לועדה הרפואית לעררים או על מתן יפוי כוח למעביד לפעול בשמו לשם כך. משלא נטען כי היה על המשיב להגיש תביעה לנכות כללית (וככל הנראה לא בכדי, באשר המשיב הוא תושב שטחים) איני רואה להידרש לטענה זו. [במאמר מוסגר: במקרה דנן, האחריות לתאונה נחלקת בין המערערת-המעבידה (80%) לבין המשיבות 3-2 כצד שלישי (20%). לאור התוצאה אליה הגעתי, ולפיה המשיב מיצה זכויותיו במל"ל, איני נדרש לטענה אפשרית שיכולה הייתה להיות מועלית על ידי המשיב כלפי הצד השלישי. ניתן לטעון כי מאחר שהמל"ל יכול לחזור על הצד השלישי עד לגובה חלקו בנזק, להבדיל מהמעביד, הרי שאי מיצוי זכות הנפגע לגמלה במל"ל אינו מסב נזק לצד השלישי. טענה זו אינה מדויקת על פניה, מאחר שהמל"ל חוזר על הצד השלישי בשיעור של 75% בלבד – ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (8.12.2015)]. 15. סוף דבר, שהמשיב מיצה את זכותו במל"ל בסבירות ובתום לב, ואין מקום לקבל את טענת המערערת לניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ערעור המשיב (ע"א 4392/15) 16. המשיב הלין בעיקר על הסכומים שנפסקו לזכותו בראשי הנזק של עזרת הזולת בעתיד ובעבר, כאב וסבל, והפסדי השכר בעבר ובעתיד. אומר בקצרה, כי מצאתי להתערב אך ורק בנושא הפסדי השכר לעבר ולעתיד. איני סבור שהיה מקום להפחית 25% מבסיס השכר על סמך תחזית-הערכה שמא אולי בעתיד יימנע מהמשיב להמשיך לעבוד בשטח ישראל. המשיב, מסגר במקצועו, היה בן 49 בעת התאונה, הוא עבד באופן רצוף בשנה שקדמה לתאונה ואין סיבה להניח כי היתר העבודה היה נשלל ממנו בעתיד, הן לאור גילו והן לאור עברו הפלילי-בטחוני הנקי (ולא נטען ולא הוכח אחרת). אשר על כן, וגם בהנחה שהמשיב לא היה משביח את שכרו בעתיד, הצמדת השכר של 5,600 ₪ מיום התאונה ליום פסק הדין עומד על 6,344 ₪. בהתאם לכך, יש להעמיד את הפסדי השכר לעבר על 480,000 ₪ (במעוגל), ולעתיד על 788,000 ₪ (במעוגל). בנוסף, יש לתקן את הסכום שנפסק בגין הפסדי פנסיה ולהעמידו על 138,000 ₪ (12% מהפסדי השכר בעבר ובעתיד, ולאחר "ניטרול" הסכום המשקף את השתכרותו של המשיב מהמסגריה הפרטית). סך הכל תוספת של 354,750 ₪ "נטו" מעבר לסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ. החלוקה בין המערערות לבין המשיבות 2-3 תיעשה על פי ההסדר ביניהן. סוף דבר 16. אשר על כן, אנו דוחים הערעור בע"א 3901/15 ומקבלים את ערעור המשיב בע"א 4392/15, כך שעל הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא יתווסף הסך של 354,750 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ובצירוף מע"מ. ניתן היום, כ"ב בשבט התשע"ו (‏1.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15039010_E10.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il