רומן גרינשטיין נ. אקרשטיין תעשיות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 390/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 390/06 ע"א 418/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער בע"א 390/06 והמשיב בע"א 418/06: רומן גרינשטיין נ ג ד המשיבה בע"א 390/06 והמערערת בע"א 418/06: אקרשטיין תעשיות בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 485/01 שניתן ביום 28.11.05 ע"י כב' השופט י' עמית בשם המערער: עו"ד עמית מור בשם המשיבה: עו"ד חיים זליכוב ועו"ד טלי גת-מילשטיין פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער רומן גרינשטיין (להלן: המערער), יליד 1954, עבד בשירות המשיבה. ביום 27.2.98, במהלך עבודתו, הוא נחבל בצד הימני של ראשו כתוצאה מפגיעת פטיש אויר ("קונגו") במשקל כשלושה ק"ג, אשר נפל מגובה של כשלושה מטרים. המערער לא איבד הכרה ולא הקיא. הוא פונה למרפאת קופת חולים, שם נחבש הפצע והודבק ב"דבק ביולוגי". ביום 1.3.98 הוא שב למרפאה והתלונן על סחרחורות וכאבי ראש, וביום 3.3.98, לאחר פניה לחדר מיון, הוא אושפז לשישה ימים במחלקה נוירו-כירורגית. בבדיקת CT אובחנה "קונטוזיה מוחית משמאל" ובבדיקת EEG נמצאה האטה בהמיספרה ימנית. בבדיקות הדמיה מקיפות מסוג MRI מיום 6.5.98, התברר כי פענוח ממצאי ה-CT (מתחילת מרץ) היה שגוי, וכי מה שפוענח שם בטעות כ"קונטוזיה מוחית משמאל" היה למעשה מום מוחי מולד של "מלפורמציה עורקית ורידית" (AVM). AVM הינו מום מולד הנגרם כתוצאה מאי התמיינות נכונה של כלי הדם במוח, תוך סיכון מתמיד להסתמות כלי דם וכתוצאה מכך לקריעתם, לדימום תוך מוחי ולנזקים קשים ביותר העלולים להגיע עד כדי מוות. עקב סיכונים קשים אלו שבמום ה-AVM, מחייב מדע הרפואה טיפול כירורגי להסרתו גם בשלב שבו לא ניכר סימן חיצוני-סימפטומטי. דא עקא, ניתוח זה של כריתת ה-AVM (בצידו השמאלי של המוח) כרוך בסיכונים תוצאתיים אפשריים שביניהם הפרעות דיבור, בעיות ריכוז, בעיות בהבנה, התקפים אפילפטיים והפרעות פסיכיאטריות. ביום 3.8.98 בוצע במערער הניתוח להסרת ה-AVM, ולאחר מספר חודשים חלה התדרדרות קשה במצבו. המערער סובל מהפרעות נוירולוגיות הכוללות פגיעה בדיבור, מצבי בלבול, התקפי אפילפסיה ופגיעה בכושרו הקוגנטיבי המתבטאת בירידה בריכוז ובזיכרון. הוא סובל גם ממצבי דיכאון ומניה בעקבותיהם אושפז פעמים מספר במחלקות פסיכיאטריות. 2. המערער תבע את המשיבה בבית המשפט המחוזי לפצותו על מלוא נזקי הגוף מהם הוא סובל. בתביעתו נטען, כי נכויותיו כולן נגרמו כתוצאה מתאונת העבודה מיום 27.2.98, בה נחבל בראשו כתוצאה מהפטיש הכבד שנפל עליו מגובה שלושה מטרים ופגע בצידו הימני של הראש. המשיבה טענה, כי נכויותיו של המערער נגרמו כולן כתוצאה מהמום המולד שסבל ממנו בצידו השמאלי של המוח (AVM) ומניתוח המוח שבוצע בו (ביום 3.8.98) להסרת המום האמור. כל אחד מהצדדים תמך עמדתו בחוות דעת רפואית מטעמו. בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו בתחום הנוירו-כירורגיה (ד"ר זערור). בחוות דעתו שלל ד"ר זערור כל קשר סיבתי בין תאונת העבודה (מ-27.2.98) לנכויותיו של המערער, וקבע קטגורית וחד משמעית כי הגורם האחד והבלעדי לנכויותיו הוא הניתוח שבוצע במערער (ביום 3.8.98) להסרת ה-AVM. בית המשפט קמא (כבוד השופט י' עמית) ניתח בפירוט את חוות הדעת הרפואיות שהובאו בפניו, את חקירותיהם הנגדיות של המומחים, ובסופו של יום אימץ את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר זערור, כי הגורם לנכויותיו של המערער הינו הניתוח ולא תאונת העבודה. עם זאת, מאחר והמומחה ד"ר זערור הסכים בחקירתו הנגדית כי יש להכיר בתרומה מזערית של תאונת העבודה להחמרה (להערכתו בין 0% ל-10%) ולאור תופעות סימפטומטיות שונות שנתגלו לאחר תאונת העבודה ובטרם הניתוח, קבע בית המשפט קמא כי יש לייחס לתאונת העבודה שיעור גרימה של 20% מנזקו הכולל, כאשר 80% הנותרים נובעים מהמום המולד ומהניתוח. 3. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי המערער במצבו יש לראותו כמי שאיבד את כושר עבודתו לחלוטין, ובגדרו של אותו ההסדר הדיוני הותירו את הערכת ראשי הנזק השונים לשיקול דעתו של בית המשפט. נוכח הסכמות דיוניות אלה, נקבעו סכומי הנזק דלהלן: הפסד שכר עד יום פסק הדין - 930,000 ש"ח הפסד שכר עד גיל 65 - 1,370,000 ש"ח כאב וסבל - 500,000 ש"ח עזרת צד ג' עבר - 186,000 ש"ח עזרת צד ג' עתיד - 440,000 ש"ח הוצאות שונות - 509,000 ש"ח סה"כ - 3,480,000 ש"ח אחריותה של המשיבה נקבעה כאמור בשיעור של 20%, ועל כן הסכום אותו יש לייחס לחובתה הינו 696,000 ש"ח. 4. המערער הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כנכה עבודה בשיעור 55%, לאחר שהמל"ל הכיר במלואו בקשר הסיבתי בין התאונה לבין נכויותיו. סכום הגמלאות המהוון של המל"ל הסתכם ב-1,313,000 ש"ח. באשר לסכום הגמלאות אותו יש לנכות מסכום הפיצוי שהתחייבה בה המשיבה נפסק כי: "בחשבון הניכוי של גמלאות המל"ל יש להביא בחשבון רק את שיעור הגמלאות המשקף את הנזק היחסי שהושת על המזיק (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד נז(4) 350)". לאור זאת נקבע בפסק הדין קמא, כי מסכום הנזק בו חוייבה המשיבה (696,000 ש"ח) ינוכו 20% בלבד מהגמלאות – כשיעור האחריות הנזיקית שנקבעה למשיבה – ועל כן הסכום הסופי בו חויבה המשיבה הסתכם ב-433,470 ש"ח (דהיינו, 20% מסכום הנזקים הכולל בניכוי 20% מסכום גמלאות המל"ל). 5. שני הצדדים מערערים בפנינו על פסק הדין. המערער (בע"א 390/06) משיג בראשונה על קביעת בית המשפט קמא לעניין אחריות המשיבה בשיעור 20% מכלל נזקיו. לטענתו, מן הראוי היה שבית המשפט יאמץ דווקא את חוות הדעת של המומחה מטעם התביעה, ולפיה הסיבה לנכויות ולנזק במלואן היא דווקא בתאונת העבודה. ולחלופין- כי היה על בית המשפט קמא לקבוע שיעור גבוה יותר של אחריות המשיבה. אשר לחישוב הנזק, משיג המערער על כך שתקופת אובדן ההשתכרות חושבה עד לגיל 65, ולא כמקובל עד לגיל 67, ועל כך שבית המשפט לא כלל במרכיבי הנזק את אובדן הפנסיה. המשיבה בערעורה (ע"א 418/06) משיגה על שיעור ניכוי תגמולי המל"ל (20%) שנוכו מסכום הפיצוי. לטענתה, תגמולי המל"ל במלואם הינם תגמולים בגין נכות עבודה, וחבותה הנזיקית כלפי המערער (בשיעור 20%) יסודה בכך שהיא היתה המעבידה שלו. על כן, כך הטענה, לא חלה במקרה זה (בו המזיק הינו המעביד ועילת הנזיקין הינה בתאונת עבודה) ההלכה בדבר יחסיות שיעור ניכוי התגמולים, ומן הדין כי מלוא תגמולי המל"ל (דהיינו 1,313,000 ש"ח) ינוכו מסכום הפיצוי (696,000 ש"ח). תוצאת הדברים משמעה – היבלעות מלאה של סכום הפיצוי בתוך סכום התגמולים העולה עליו משמעותית. ערעור המערער 6. לאחר עיון בניתוח ובהנמקות המפורטות שבפסק הדין קמא את חוות הדעת הרפואיות השונות שהובאו בפני בית המשפט – לא מצאנו מקום או עילה להתערב במסקנה המעדיפה והמאמצת את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר זערור, על פני מסקנת המומחה מטעם המערער. בית המשפט ניתח בפרוטרוט את השתלשלות מצבו הגופני והנפשי של המערער במהלך התקופה שמיום קרות התאונה ועד להתדרדרות הקשה שחלה חודשים ספורים לאחר הניתוח. הוא בחן בקפידה ובפירוט את הסימפטומים שנתגלו במערער טרם הניתוח ולאחריו ואת המשמעויות הנודעות לכך על פי חוות הדעת השונות. הנימוקים המפורטים שניתנו להעדפת ואימוץ עמדתו של ד"ר זערור נמצאים בעינינו משכנעים כדבעי, ולא מצאנו עילה להתערב בכך. משמצאנו שלא להתערב בקביעת שיעור האחריות של המשיבה (20%), ונוכח מסקנתנו בהמשך הדברים בערעורה של המשיבה לעניין שיעור ניכוי תגמולי המל"ל – מתייתר למעשה הצורך להוסיף ולבחון את טענות המערער לעניין קביעת גיל הפרישה ואי הכללת ראש הנזק של אובדן הפנסיה בין מרכיבי הסכום הפסוק, והדברים יפורטו בהמשך. ערעור המשיבה 7. בית המשפט קמא ייחס כאמור לתאונת העבודה קשר סיבתי של 20% לנכויותיו ולנזקיו של המערער, כאשר חלק הארי של הסיבתיות (80%) יוחס למום המולד שהיה בו (AVM) ולניתוח שעבר להסרתו. המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, קבע קשר סיבתי מלא בין הנכויות לבין תאונת העבודה, וקבע את שיעור נכותו הצמיתה של המערער ל-55%. מהו איפוא השיעור הנכון לניכוי תגמולי המל"ל מהסכום שנפסק כנגד המשיבה? בית המשפט קמא פסק, כי בחישוב הניכוי יש להביא בחשבון רק את שיעור הגמלאות המשקף את הנזק היחסי שהושת על המזיק (המשיבה) בפסק הדין, דהיינו 20%. את קביעתו סמך השופט קמא על פסיקת בית משפט זה בע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (2004) (להלן: פס"ד מלמד), תוך הפניה לנאמר שם בפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' ריבלין: "כשם שזכותו של הניזוק כלפי המזיק מוגבלת לנזקים שגרם המזיק, כך גם מוגבלת זכות ההשבה של המוסד, בהיותה זכות שבתיחלוף, לגמלאות המבטאות את שיעור הנזק היחסי שהוסב לניזוק על-ידי המזיק". 8. לטענת המשיבה, קיים שוני מהותי לעניין שיעור הניכוי בין גמלאות המשולמות על ידי המל"ל כתוצאה מתאונת עבודה לבין גמלאות המל"ל המשולמות בגין נכות כללית (ובאלה עסק פס"ד מלמד) – שוני שביהמ"ש קמא לא נתן עליו דעתו. לטענתה, מקום שהניזוק תובע את מעבידו לתשלום פיצויים עקב תאונת עבודה שבגינה מקבל אותו הניזוק גמלאות (של נכות עבודה) מהמל"ל, יש לנכות מסכום הפיצוי הנפסק את מלוא הגמלאות שמקבל הניזוק (מהמל"ל). זאת ללא קשר למידת אחריותו של המעביד לנזק (למשל, מקום שקיימת רשלנות תורמת) וללא קשר לשיעור הפיצוי ביחס למלוא הנזק (למשל, מקום שהקשר הסיבתי הינו חלקי בלבד), או בכל מקרה אחר של תשלום פיצויים חלקי לניזוק על ידי המעביד. בבסיס השוני בין מזיק שהינו מעביד למזיק "רגיל", עומד לטענת המשיבה ההיבט הביטוחי הנודע לתשלומי גמלאות בנכות עבודה. על פי הוראת החוק (סעיף 342(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח למל"ל בעד עובדו. תגמולי המל"ל המשולמים לעובד שנפגע בתאונת עבודה מהווים למעשה, מבחינת המעביד, את תשלום דמי הביטוח על ידי "המבטח" (המל"ל) לעובד הניזוק, בהתבסס על "תשלומי הפרמיות" ששילם המעביד למבטח (מל"ל) לאותו המקרה הביטוחי (תאונת העבודה). לאור האופי הביטוחי האמור של המשולש, מעביד-עובד-מל"ל, טוענת המשיבה כי כשם שמבוטח במגזר הפרטי זכאי להנות מכיסוי ביטוחי מלא בהתרחש מקרה ביטוח המכוסה על ידי פוליסה לביטוח אחריות, ללא הפחתות כלשהן, כן זכאי המעביד "ליהנות" ממלוא ההטבה ששילם המל"ל לעובד, וזאת על דרך ניכוי מלוא סכום הגמלאות שמקבל העובד ממל"ל מסכום הפיצויים בהם התחייב כלפיו המעביד (בגין אותה התאונה) בפסק הדין. 9. ב"כ המערער, לעומת זאת, מבקש להשאיר את קביעת בית המשפט קמא על מכונה ומתוך נימוקיה. לטענתו, ההשוואה שמבקשת לעשות המשיבה בין תשלומי גמלאות מל"ל בגין נכות עבודה לבין תשלומי מקרה ביטוח על ידי מבטח פרטי – אין לה על מה שתסמוך. המדובר, לטענת המערער, במשטרי ביטוח שונים לחלוטין אשר מקורם בהוראות חוק שונות. חוק הביטוח הלאומי מכאן וחוק חוזה הביטוח מכאן. חובת התשלום למל"ל המוטלת על המעבידים הינה סטאטוטרית, תשלומי המעביד למל"ל אינם תלויי סיכון – כפי שהדבר בפרמיית ביטוח רגילה – אלא תלויי גובה שכר העובד בלבד. כך גם תשלומי המל"ל לעובד הניזוק (דהיינו, הגמלאות) שאינם תלויי הנזק וראשיו השונים אלא תלויי אחוזי הנכות וגובה שכרו של העובד הניזוק. התגמולים ניתנים לעובד הנפגע, והתמורה היחידה למעביד הינה הגנה מתביעת שיבוב של המל"ל. על כן, כך טוען המערער, ההשוואה שמבקשת לעשות המשיבה בין תשלומי המעביד למל"ל לבין תשלום פרמיות לפוליסת ביטוח, בין תגמולי המל"ל לעובד הנפגע לבין תשלום מקרה ביטוח, ובין ההוראות לעניין נפגעי עבודה בחוק לבין פוליסת ביטוח אחריות – איננה ממין העניין. עוד טוען ב"כ המערער, כי ההלכה שנפסקה בעניין פס"ד מלמד מתייחסת לשיעור ניכוי גמלאות מל"ל מכל מין ומכל סוג, ואין היא מבחינה לעניין זה בין גמלאות נכות עבודה לבין גמלאות אחרות המשולמות על ידי המל"ל, או בין מזיק שהוא המעביד לבין מזיק סתם. ניכוי גמלאות המל"ל – המסגרת הנורמטיבית 10. הכלל בדבר ניכוי גמלאות המל"ל, שאינם בגין נכות עבודה, מהפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק (שאיננו מעביד) איננו מפורש בחוק ומקורו בפסיקה. בבסיס הנורמטיבי לניכוי הגמלאות עומדת זכותו של המל"ל לקבלת שיפוי מהמזיק על גמלאות ששילם ושעתיד הוא לשלם לניזוק בשל מעשה הנזיקין, כקבוע בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995: "328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד, או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...". הכלל בדבר ניכוי הגמלאות מסכום הפיצוי נועד לשתי מטרות. האחת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחיוב יתר או כפול. מחד גיסא, לניזוק במסגרת תביעת הפיצויים, ומאידך גיסא למוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת השיפוי לפי סעיף 328(א) הנ"ל. והמטרה השניה, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק (שנזקו הוטב בסכום הגמלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל), בפיצוי יתר, מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251 (1981); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659 (1987); רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 (2003); וכן ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)). 11. אולם, שעה שהמדובר במזיק שהוא מעבידו של הניזוק ובארוע נזיקי שהינו תאונת עבודה, חל שינוי של ממש במרכיבי המשוואה והאיזון האמורים. ראשית, ניכוי התגמולים שקיבל העובד מסכום הפיצוי בו חוייב המעביד, מוסדר בהוראת חוק מפורשת בסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שנית, על פי הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי אינה קמה מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק. בהתייחס לכך נקבע בפס"ד מלמד (בעמ' 516): "טעמה של ההבחנה הזו בין מעביד לבין מזיק אחר נעוץ בעובדה שהמעביד הוא שנושא בתשלום דמי הביטוח הלאומי, כך שעול הגמלאות המשתלמות לעובדו שנפגע על ידי המוסד לביטוח לאומי מוטל, בעקיפין, לפתחו (של המעביד – י"א) (ראו ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 16 וכן ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף, כרך ב' מהדורה 5, 1478). עם זאת, ומאחר שאין לעצם תשלום דמי הביטוח על ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק, נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין". אמור מעתה, מתוך שתי המטרות העומדות בתכלית הכלל לניכוי הגמלאות מסכום הפיצוי (מניעת כפל פיצוי לניזוק ומניעת כפל חיוב למזיק), הרי ששעה שהמדובר במזיק שהוא מעביד ובאירוע נזיקי שהינו תאונת עבודה, נותרת בעינה מטרה אחת בלבד – מניעת פיצוי היתר לניזוק. זאת, הואיל והמטרה השניה, מניעת כפל החיוב למזיק, אינה מתקיימת, שכן זכות השיפוי אינה עומדת למל"ל כלפי מזיק שהוא מעביד. 12. ראינו כי ביסוד ה"חסינות" של המזיק שהוא מעביד מתביעת שיפוי של המל"ל, עומד הרעיון בדבר היותו של המעביד "מבוטח" הנושא בתשלומי הביטוח של עובדיו לעניין זה. הדברים שבו והובהרו לא מכבר על ידי השופט (כתארו אז) א' ריבלין בע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון (טרם פורסם, 5.11.06), כדלהלן: "מקום בו מדובר בתאונה שאינה תאונת עבודה, מוקנית למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה על המזיק בגין הגמלאות המשולמות לניזוק, וכך נושא המזיק, בסופו של יום, בסכום הפיצוי כולו: מקצתו משולם לניזוק ומקצתו – למוסד לביטוח לאומי. ואולם, כאשר המדובר בתאונת עבודה, המאזן משתנה; המעביד זכאי, בהתאם להוראת סעיף 82 לפקודה, לנכות מסכום הפיצויים את הגמלאות המשולמות על-ידי המוסד לנפגע. הוא זכאי גם – בהבדל מן המקרה שאינו תאונת עבודה – לכך שהמוסד לא יחזור עליו בגין התגמולים ששולמו לניזוק. זכאותו זו של המעביד אינה 'פרס'. היא משקפת את תוצאותיו של הביטוח שעבורו שילם המעביד". שוני מהותי זה בין מזיק רגיל למזיק שהוא מעביד, בא לידי ביטוי חקיקתי נוסף בהוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, ולפיה ניזוק התובע את המזיק יהיה זכאי ל-25% מסכום הנזק שנפסק – גם אם סכום הגמלאות שקיבל עולה על 75% מהסכום הפסוק. אולם, זכותו זו של הניזוק אינה קיימת שעה שהמזיק ("הצד השלישי" ביחסי הניזוק והמל"ל) הינו מעבידו של הניזוק. בעניין זה העדיף המחוקק את אינטרס המעביד (המזיק) על פני אינטרס הניזוק, וגם זאת מתוך אותו שיקול של התיחסות אל המעביד כאל "מבוטח" ששילם פרמיות הביטוח למל"ל, ואל הגמלאות שמקבל העובד כאל תשלום מקרה הביטוח אשר בוטח על ידי המל"ל באותן ה"פרמיות" ששולמו על ידי המעביד. הנה כי כן, כשהמדובר בניכוי גמלאות מל"ל מהפיצוי בו חוייב המעביד המזיק לעובד הניזוק, נהנה המעביד מ"זכות יתר" הן כלפי המל"ל (שאינו רשאי לתבוע ממנו שיפוי הגמלאות) והן כלפי הניזוק (שאינו זכאי ל"שיריון" החלק של 25% מסכום הפיצוי הפסוק כאשר סכום הגמלאות שקיבל עולה על 75%). שיעור ניכוי הגמלאות מהסכום הנפסק 13. ככלל, תגמולים שקיבל (ויקבל) הניזוק מהמל"ל ינוכו מסכום הפיצוי שנתחייב בו הניזוק. אולם, מה הדין שעה שאין חפיפה בין עילות הנזק בגינן התחייב המזיק לבין העילות בגינן משתלמים התגמולים לניזוק על ידי המל"ל? סיכומה של ההלכה הפסוקה לעניין זה, כמפורט בפס"ד מלמד, הינו כדלקמן: "עתים, עשוי המזיק הנתבע להיות אחראי אך למקצת הנזקים שבגינם הניזוק זוכה לגמלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. ייתכן שיתרת הנזקים, שלא הוסבו על-ידי הנתבע, לא הוסבו כלל במעשה עוולה; ייתכן שהורתם בנכות מולדת; ייתכן שהוסבו במעשה נזיקין אחר על-ידי מזיק אחר. בכל המקרים האלה יבואו בחשבון הניכוי רק מקצת הגימלאות – אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי מתוך הנזק הכולל, שהסב המזיק לנפגע – ולא מלואם, שאחרת ייוותר בידי הניזוק פיצוי חסר. תוצאה זו נגזרת גם מעקרון התחלוף: כשם שזכותו של הניזוק כלפי המזיק מוגבלת לנזקים שגרם המזיק, כך גם מוגבלת זכות ההשבה של המוסד, בהיותה זכות שבתחלוף, לגמלאות המבטאות את שיעור הנזק היחסי שהוסב לניזוק על-ידי המזיק" (שם, בעמ' 517-8). 14. האם חל כלל זה גם במזיק שהוא מעביד אשר אחריותו לנזקי העובד נקבעה רק למקצת הנזק (ובענייננו 20%) שעה שתגמולי המל"ל שמקבל הניזוק (העובד) מתייחסים למלוא הנזק? ברי, כי אם המדובר בתגמולים מסוגים שונים המשולמים לניזוק על ידי המל"ל בגין נכויות שונות, כי אז לא ינוכו מהפיצויים אותם התגמולים שאינם מתייחסים לנזק שנפסק כנגד המעביד (המזיק). ברם, מה הדין שעה שהתגמולים כולם משולמים לניזוק (העובד) בגין הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל ביחס לאותה תאונת עבודה (נשוא סכום הפיצוי)? התשובה המתבקשת לכך הינה, כי במקרה שכזה ינוכה מלוא סכום התגמולים מסכום הפיצוי. ומספר נימוקים לכך. על פי סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין: "(א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 ... לרבות התלוי בו ... שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגמלה לפי חלק ב' לחוק – תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה". המבחן הראשון לעניין היקף התגמולים שינוכו מהפיצוי הינו בהיות התגמולים כאלה ששולמו לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953 (דהיינו, פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) שעניינו ביטוח נפגעי עבודה. המבחן השני הוא תשלום אותם התגמולים לניזוק עקב אותו "המאורע" בגינו זכאי הוא לפיצוי מהמזיק (המעביד). בעניין דנן, מלוא התגמולים שמקבל המערער מהמל"ל הינם כאלה שהוא זכאי להם בגדרו של ביטוח נפגעי עבודה. זכאותו זו נוצרה עקב הכרת המל"ל בנכותו כולה (שנקבעה על ידו בשיעור של 55%) כנובעת מתאונת העבודה – אותה התאונה בגינה נפסק לזכותו הפיצוי נגד המעביד (המשיבה). 15. האם יש מקום לשנות ממסקנה זו נוכח העובדה שבניגוד לקשר הסיבתי המלא שנקבע על ידי המל"ל, הרי שבפסק הדין קמא נקבע כי חלקה של התאונה בסיבתיות התאונה הינו 20% בלבד ובשיעור זה נקבעה אחריותו של המעביד (המשיבה)? (הגורם הסיבתי העיקרי לנכות המערער (80%) נקבע כאמור בפסק הדין במחלתו המולדת של המערער ובתוצאות הניתוח שעבר בעקבותיה). ודוק. הפער שבין קביעת המל"ל לבין פסיקת בית המשפט אינו מתייחס לשיעור נכותו הרפואית של המערער ואף לא לאחריותו של המעביד לנכויות ככל שאלה נגרמו על ידי אותה התאונה. הפער מתמקד בין קביעת המל"ל לקשר סיבתי מלא בין הנכות לבין התאונה לבין פסיקת בית המשפט קמא כי חלקה של התאונה בקשר הסיבתי הינו 20% בלבד. ברם, אין חולק כי התגמולים במלואם הם תגמולים בגין אותה תאונת העבודה, וכי חובת הפיצוי שהוטלה על המזיק (המעביד) בפסק הדין עילתה אך ורק באותה התאונה. בנסיבות אלה, אי ניכוי חלק מהתגמולים מסכום הפיצוי עומד בניגוד לזכותו על פי דין של המעביד לניכוי מלוא התגמולים מסכום הפיצוי שחוייב בו. שכן, סכום התגמולים במלואו ניתן לניזוק על ידי המל"ל עקב "אותו המאורע" בגינו חוייב בפיצויו של עובדו, המערער. צידו השני של המטבע הוא – כי בנסיבות אלה ניכוי חלק בלבד מהתגמולים יותיר בידי העובד הניזוק פיצוי יתר. כפי שפירטנו לעיל – המטרה שביסוד ניכוי תגמולי המל"ל לנפגע תאונת עבודה מהפיצוי בו חוייב מעבידו בגין אותה התאונה הינה במניעת תשלום פיצוי היתר לנפגע (שכן, שעה שהמדובר במעביד לא קיימת המטרה הנוספת של מניעת כפל החיוב של המזיק בפיצוי, הואיל ומזיק שהינו מעביד "חוסן" בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין מחובת השיפוי למל"ל). 16. מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם מעמדו הנפרד והשונה של המזיק, שהינו מעביד, ממעמדו של המזיק הרגיל. באיזכורי הפסיקה אליהם הפנינו לעיל עמדנו על התיחסות המחוקק והפסיקה אל המעביד כאל "מבוטח" המשלם למל"ל מעין תשלומי פרמיות למקרה תאונת עבודה של מי מעובדיו. משמתרחש "מקרה הביטוח" (דהיינו תאונת העבודה), מתייחסת הפסיקה אל תגמולי המל"ל המשולמים בגינה לעובד הניזוק, כאילו היו תשלומי מקרה הביטוח ששילם "המבטח" (המל"ל). זכותו של המעביד במקרה שכזה הינה כי אותה הטבת נזק שקיבל העובד (הניזוק) תנוכה במלואה מסכום הפיצוי אותו יחוייב לשלם לו בגידרה של תביעת נזיקין בגין אותה התאונה. טענותיו של ב"כ המערער המבקשות לערער הנחת משוואה זו של המעביד למבוטח ושל תגמולי המל"ל להטבת הנזק, אינן עולות בקנה אחד עם פסיקתו העקבית של בית משפט זה, שעיקריה פורטו לעיל. מסקנתנו עולה בקנה אחד גם עם הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי בשילוב עם הוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין, ולפיהן ינוכו מלוא התגמולים שמקבל הניזוק (שהוא עובד) מהמל"ל מסכום הפיצוי שנפסק לחובת המזיק שהוא מעבידו – אפילו עולה סכום התגמולים על 75% מסכום הפיצוי ואפילו אם כתוצאה מכך "נבלע" סכום הפיצוי במלואו בסכום התגמולים מבלי שנותרת יתרה כלשהי לחובת המזיק המעביד. 17. אין להתעלם מטענת ב"כ המערער, כי תוצאת הדברים גורמת אי נוחות מסוימת. תגמולי המל"ל משולמים למערער דנן על בסיס קביעת המל"ל בדבר קשר סיבתי "בלעדי" ומלא בין התאונה לבין נכותו. הכיצד זה ננכה את מלוא סכום התגמולים מסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין קמא על בסיס פסיקת בית המשפט, ולפיה הקשר הסיבתי הינו של 20% בלבד? על פי הטענה – תוצאה זו (שבעקבותיה ייבלע סכום הפיצוי לחלוטין בסכום התגמולים) מובילה לא-סימטריה קשה ולמעשה אף לסתירה שאינה ניתנת ליישוב בין קביעת המל"ל (בדבר קשר סיבתי מלא) מכוחה משולמים התגמולים לבין קביעת פסק הדין (קשר סיבתי של 20% בלבד) על פיו נקבע הפיצוי. אכן, ניתן להבין לתחושה הלא נוחה. אולם, המדובר בחיכוך, שכנראה הוא בלתי נמנע, בין שתי המערכות המקבילות והשונות הפועלות במישור זה של פיצוי נפגעי עבודה. מערכת ההטבות ותגמולי המל"ל מן הצד האחד ומערכת המשפט מן הצד השני. המדובר בשתי מערכות שונות ונפרדות הפועלות מכוח חוקים שונים ואשר דרכי הבירור וההכרעה בהן שונות ונפרדות. יתירה מזו – מטרות הקצה ויעדי הבירור וההכרעה עליהם הפקיד המחוקק את זו ואת זו, שונים אלה מאלה. קביעותיו של המל"ל – במסגרת ועדותיו השונות – נתונות לביקורתם השיפוטית של בתי הדין לעבודה, בהיקף ובמסגרות הדברים הקבועות בחוק ולא מעבר לכך. אין ספק כי קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי "המלא" שבין נכותו של המערער דנן לתאונת העבודה מנוגדת לקביעתו של בית המשפט קמא כפי שנתאשרה על ידנו לעיל. סתירה זו אינה מבטלת את קביעת המל"ל, ככל שהיא נדרשת לקביעת זכויותיו של נפגע העבודה. ברם, קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי של הנכות לתאונה אינה תקפה מעבר לאותו מתחם הזכויות והחובות שבין המל"ל לבין נפגע תאונת העבודה, וביניהם בלבד. היא לא היתה מחייבת, למשל, את המזיק המעביד, אילו רשאי היה המל"ל לדרוש ממנו שיפוי ובמקרה שכזה לא היה בה לחסום את דרכו לכפור בקיום הקשר הסיבתי כולו או חלקו (ראו, למשל, בעניין פסק דין מלמד עמ' 516 והאזכורים הנוספים המפורטים שם). לעומת זאת, הסמכות לקביעת קיומה של אחריות בנזיקין בין מזיק לניזוק, ואת שיעורה של אחריות זו, מסורה כל כולה בידי בתי המשפט, ופסיקתם היא המכריעה בנושא. מעביד הנתבע בנזיקין על ידי עובדו יהיו אחריותו בנזיקין ושיעורה כפי קביעתו של בית המשפט. ומנגד, קביעות שנקבעו לעניין "אותו המאורע" על ידי המל"ל אין בהן לחייב את המזיק המעביד. המעביד אינו לוקח חלק בהליכים אלה של המל"ל. אותם ההליכים הינם רפואיים בעיקרם ואינם אדברסריים. תוצאותיהם של הליכים אלה מחייבות כמובן את המל"ל ביחס לנפגע העבודה. ברם, אין מקום לטענה כי "המרכיבים המשפטיים" הנלווים לקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל לדרגותיהם – למשל קביעת קשר סיבתי בין תאונת עבודה לנכות – מחייבים גם צדדים שלא נטלו חלק באותם ההליכים, ובהם המעביד. תוצאה שכזו תהיה, כמובן, גם בלתי צודקת ומנוגדת לכללי היסוד של השיטה המשפטית. ודוק, השוני בין המסלולים אין משמעותו ניתוק מוחלט ביניהם. קיימות נקודות השקה. ניכוי התגמולים מן התביעה הנזיקית היא נקודת השקה אחת, המבוצעת לפי הוראות הדין ומתוך התכליות שהזכרנו לעיל. נקודת השקה נוספת שראוי להזכירה קבועה בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הוראה זו קובעת (לעניין תביעות המוגשות לפי חוק הפיצויים) את תחולתה של דרגת נכות שנקבעה "על פי כל דין" (לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים), גם לצורך התביעה על פי חוק הפיצויים (וזאת בכפוף למתן רשות להביא ראיות לסתור). הוראה זו – המתייחסת בין השאר לקביעות המל"ל בענף נפגעי עבודה (אשר נפגעו בתאונת דרכים) – תכליתה לשרת את התכליות הספציפיות של חוק הפיצויים, ובפרט: פישוט ההליך בתביעה לפי החוק, ייעולו וקיצורו; וכן מניעת ניסיון "ליהנות משני העולמות" (קרי: משני ההליכים) (על כך ראו ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (1986); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים 450-449 (מהדורה שלישית, 1999)). אולם, בכל אלה אין כדי לשנות ממסקנתנו. אדרבא: האפשרות להחיל את קביעתו של המל"ל במסגרת ענף נפגעי עבודה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים יסודה בכך שהתגמולים המשולמים בענף זה (להבדיל מענף נכות כללית) מבוססים על קיומו של קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין הנכות. הנחה זו ממש עומדת גם ביסוד התוצאה שאליה הגענו בפסק דיננו זה, לאמור, ניכוי התגמולים המשולמים בגין תאונת העבודה על ידי הביטוח הלאומי, מן התביעה הנזיקית המתייחסת לאותה נכות עצמה. ומן הכלל אל הפרט. למערער (העובד) ולמשיבה (המעבידה) היה יומם (ולמעשה ימים רבים) בבית המשפט, והם פרסו בפניו טענותיהם וראיותיהם לעניין הקשר הסיבתי שבין נכותו של המערער לבין תאונת העבודה. מחלוקת זו הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ופסיקתו לעניין זה נתאשרה על ידינו לעיל. המערער, לעומת זאת, "זכה" בהליכי הבירור במל"ל בקביעה שהיטיבה עמו מעל ומעבר לקביעה שנפסקה בתובענה המשפטית שבינו לבין מעבידו. התגמולים שקיבל עקב כך מהווים כולם את הטבת נזקו, נזק שאת פיצויו תבע ממעבידו. על פי הוראת הדין ועל פי כללי ומבחני הפסיקה, זכאי המעביד (המזיק) כי אותה הטבת נזק תנוכה במלואה מסכום הפיצוי שחוייב בו. סיכום 18. הגענו איפוא למסקנה, כי יש לנכות מסכום הפיצוי שנתחייבה בו המשיבה את מלוא סכום התקבולים שקיבל ויקבל המערער מהמל"ל, ולא בשיעור היחסי (20%) כפי שנקבע בבית המשפט קמא. לאור העובדה שסכום הפיצוי שנקבע הינו 696,000 ש"ח ואילו סכום הגמלאות המהוון הינו 1,313,000 ש"ח – "נבלע" סכום הפיצוי במלואו בסכום הגמלאות, באופן בו המשיבה אינה חייבת בתשלום פיצוי למערער. פועל יוצא מכך הינו, כי ערעור המערער לעניין קביעת גיל הפרישה ל-65 ולא 67 ולעניין אי הכללת מרכיב ההפרשות לפנסיה בחישוב הנזק, הופך אקדמי וחסר משמעות, שכן גם אם היינו מקבלים חלק מאותן הטענות היתה תוספת הסכומים (כמפורט בסיכומי המערער) "נבלעת" מניה וביה בניכוי הגמלאות. 19. לסיכום, אציע לחברותי למותב כי נדחה את ערעור המערער (ע"א 390/06) ונקבל את ערעור המשיבה (ע"א 418/06) באופן בו חיוב הפיצוי שנקבע נגדה בפסק הדין קמא יבוטל. בנסיבות העניין, אציע כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י"ט בתמוז התשס"ח (22.7.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06003900_A06.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il