מדינת ישראל נ. שמואל אבן זוהר ואח'

פסק-דין בתיק רע"א 3899/04 בבית המשפט העליון רע"א 3899/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. שמואל אבן זוהר ואח' 2. מוחמד מחמוד סאלח דאוד 3. עבדול כרים עלי עטה קאיד 4. עבדול כרים עלי עטה מועין 5. שריף שרים בסאם בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 17.3.2004, בע"א 30/40/03 וע"א 1134/03, שניתן על ידי כבוד השופטת שרה דותן תאריך הישיבה: ו' בתמוז התשס"ה (13.07.05) בשם המבקשת: עו"ד מיכל שרביט בשם המשיבים 1: עו"ד שמואל שוב; עו"דאריאל כ"ץ בשם המשיבים 2-5 : עו"ד דרור ארד-אילון; עו"ד שרון דניאלי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: פרשנותה ותחולתה של תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 היא השאלה שעומדת לדיון בפנינו. הרקע הנורמטיבי 1. תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות) קובעות את חובת תשלום אגרה בעד "הליך" (תקנה 2). תקנות האגרות מגדירות ומפרטות הליכים שונים וקובעות (בתוספת הראשונה) את האגרה החלה על כל הליך והליך. תקנה 3(א) לתקנות האגרות מגדירה: "3. הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף (תיקון: תשנ"ו, תשנ"ח) (א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא ... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין, ..." סעיף 8 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, מוסיף וקובע את סכום האגרה בעד "הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף". 2. סעיף 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) מוסיף וקובע, כי: "100. מחיקה על הסף בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) ...; (2) ...; (3) ...; (4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך". על בסיס רקע נורמטיבי זה נפנה לעובדות ולהליכים במקרה שבפנינו. העובדות וההליכים 3. המשיבים מס' 1, אבן זוהר שמואל ואח', הגישו תביעת פיצויים כנגד המבקשת להלן: (המדינה) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 2297/01)(להלן: תביעת אבן זוהר). בתביעתם טענו, בין היתר, כי הרמטכ"ל הכריז (ביום 2.1.1973) על קרקע שבבעלותם בראשון לציון (בשטח כ 145,433 מ"ר) כ "שטח סגור", וזאת, בצו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה). לאור זאת, נמנע מהם השימוש בקרקע, ועל כן מבקשים הם כי המדינה תפצה אותם על כך, בסכום של כ- 40 מליון ₪, ולחילופין בסכום של כ 18 מליון ₪, וזאת, בהתאם לחוות דעת שמאי מומחה שצורפה לכתב התביעה. 4. עם הגשת התביעה, שילמו המשיבים מס' 1 אגרת בית משפט על פי תקנה 3(א) לתקנות האגרות וסעיף 8 לתוספת הראשונה בסכום של 877 ₪. המדינה ביקשה (בש"א 23131/01) למחוק את תביעת אבן זוהר על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין, וזאת, כך נטען, מששולמה אגרה בלתי מספקת עם הגשת התביעה. המדינה טענה בבקשתה, כי תביעת אבן זוהר איננה נופלת לגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לשיטת המדינה, התקנה חלה, רק מקום שהזכות לפיצויים נקבעה בדין עצמו ועניינו של ההליך הוא אך בגובה הפיצויים, וזאת, כך נטען, כעולה מן התיבה "לפי כל דין" שבסיפת תקנה 3(א) לתקנות האגרות. על כן, כך נטען, תביעת אבן זוהר איננה באה בגדרי התקנה משום שתקנות ההגנה שמכוחן נתפסו המקרקעין אינן קובעות זכות פיצויים. לאור כל זאת, כך נטען, האגרה ששולמה לפי תקנה 3(א) איננה אגרה מספקת, ולכן, יש למחוק את תביעת אבן זוהר על הסף. 5. בקשת המדינה למחיקת תביעת אבן זוהר על הסף נדונה בפני רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת י' שיצר. השופטת שיצר קבעה בהחלטתה (מיום 26.12.2002), כי מבחינה לשונית, הביטוי "לפי כל דין" שבסיפא של תקנה 3(א) לתקנות האגרות מתייחס לעצם ההפקעה או הפגיעה ברכוש ואין הוא מתייחס לזכות לפיצויים בגין ההפקעה או הפגיעה כפי שטענה המדינה. בלשונה "פשט התקנה והפרשנות המילולית שלה אינם סובלים את התוספות שב"כ המדינה מבקשת להעמיס על לשון מחוקק המשנה" (שם, פסקה 8). היא הוסיפה, כי "לאור הנחת היסוד כי פגיעת השלטון בקניין פרטי מקימה זכות לפיצוי נאות, סביר גם כי מתקין תקנות האגרות, לא מצא לכלול דרישה כי התביעה לפיצויים תהיה מבוססת על הוראות ספציפיות, בדינים שמכוחם פגעו בזכותו של האזרח" (שם, פסקה 9). עוד קבעה השופטת שיצר כי פרשנות המדינה איננה מתיישבת עם תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות. נקבע, כי "הרציונל שמאחורי תקנה 3(א) הוא לסייע לתובעים שזכויותיהם הקנייניות נפגעו, להתדיין מול השלטון. הטעם לכך הוא שיש לאפשר למי שרכושו נפגע, ישירות על ידי המדינה, להביא את ריבו בפני בית המשפט, מבלי שיצטרך להשקיע משאבים כלכליים נוספים כדי לזכות בסעד. גישה זו נועדה לאזן בין כוחו של השלטון לבין האזרח הקטן, לפחות בכך שהיא מאפשרת לאזרח להתמודד עם הרשות בבית המשפט באופן שוויוני. דרישת סף של תשלום אגרה גבוהה, עלולה להוות מחסום שימנע בעדו את הדרך להתדיינות שנועדה להגן על קניינו. ... כאשר זכותו של בעל המקרקעין נשללת ממנו, שלא באשמתו, ובמקרה דנן למשך 30 שנה, יש לאפשר לו למזער לתבוע את המדינה כדי שתפצה אותו. אין נפקא מינה אם הנימוק לפיצוי זה נעוץ בהפקעה, סגירה, הקפאה, או במעשה שלטוני אחר, אשר תוך כדי הפעלת אינטרסים לגיטימיים של המדינה פוגע בזכויות קנייניות של האזרח. משמעות הדבר היא, שתכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא לאפשר נגישות, ללא הכבדה יתרה של תשלום סכומי אגרות כבדים, וברוח זה יש לפרשה" (שם, פיסקה 11). לבסוף, ציינה השופטת שיצר כי פרשנות זו מתבקשת על רקע זכות הגישה לערכאות, שלאורה, מסתמנת מגמת פירוש ליבירלי לדיני האגרות. לאור כל זאת, קבעה השופטת שיצר כי תקנה 3(א) לתקנות האגרות חלה על תביעת אבן זוהר. ולכן, היא דחתה את בקשת המדינה לפי סעיף 100(4) לתקנות סדר הדין למחיקת התביעה על הסף בהעדר תשלום אגרה מספקת. 6. גם המשיבים מס' 2-5, מוחמד מחמוד סאלח דאוד ואח', הגישו תביעת פיצויים כנגד המדינה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 1409/02)(להלן: תביעת דאוד). בתביעתם טענו, כי בנובמבר 2000 הרסו כוחות הביטחון את משתלותיהם בקלקיליה, לצורך פעילות ביטחונית במקום. נטען, כי הדבר גרם להם נזק בסכום של כ 5.8 מליון ₪, בהתאם לחוות דעת שמאי מומחה שצורפה לכתב התביעה, והם ביקשו כי המדינה תפצה אותם על כך. 7. המשיבים מס' 2-5 ביקשו, עם הגשת תביעתם, להחיל עליהם את תקנה 3(א) לתקנות האגרות (בש"א 19874/02). בקשתם נדונה בפני רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופט ע' אזר ז"ל. השופט אזר קבע בהחלטתו (מיום 9.10.03) כי התקנה חלה אך על הפקעה ופגיעה במקרקעין ואין היא חלה על הפקעה או פגיעה במטלטלין או רכוש אחר. בלשונו: "ניתן להתרשם לפי ההקשר ולפי התחביר כי מדובר במקרים של הפקעת מקרקעין או תפיסת מקרקעין כדין ע"י רשות ציבורית, שכן נאמר 'לצורכי ציבור או לטובת הציבור'. ... לפי ההקשר והתחביר, אינני יכול לקבל כי מדובר בפגיעה פיזית ברכוש. הלשון אינה מקבלת פירוש זה אלא אם עוקרים באופן בלתי סביר את המילים 'רכוש שנפגע' מתוך המשפט כולו המדבר על 'הפקעה' או על 'פגיעה שלא בדרך של הפקעה לצורכי ציבור'. ההקשר מלמד כי הקורא עברית לא היה מעלה על דעתו אפשרות לכלול בתקנה זו תביעות נגד המדינה על פגיעות ברכוש". לאור זאת, דחה הרשם אזר ז"ל את בקשת המשיבים 2-5 להחיל על תביעתם את תקנה 3(א) לתקנות האגרות. 8. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על החלטת הרשמת שיצר שהחילה את תקנה 3(א) לתקנות האגרות על תביעת אבן זוהר (ע"א 1134/03). המשיבים 2-5 הגישו אף הם ערעור על החלטת הרשם אזר ז"ל שלא החיל את תקנה 3(א) על תביעתם (ע"א 3040/03). שני הערעורים אוחדו ונדונו על ידי השופטת ש' דותן. בפסק דינה (מיום 17.3.04) קבעה השופטת דותן: "כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין, באגרה מינימלית למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית. משמע, הגדרת הליך של תביעת הפיצויים בשל הפקעה כהליך שאינו ניתן להערכה כספית נועדה להקל על האזרח שזכות קניינו נפגעה עקב פעולה של הרשות. לא מצאתי כל טעם לאבחן לעניין זה, בין מי שקניינו נפגע על פי חיקוק הכולל גם הוראה בדבר פיצוי לבין מי שנפגע עקב פעולה חוקית אחרת של הרשות אשר החיקוק המסמיך את המעשה השלטוני אינו כולל הוראה מפורשת ביחס לפיצוי. מקובלת עלי השקפתה של כב' הרשמת לפיה הזכות לפיצוי בשל פגיעה שלטונית ברכוש היא זכות קיימת שאינה מותנית בהכרזה בדינים הספציפיים ורק במקרה של פטור המדינה מפיצוי יש צורך בהוראה מיוחדת; ואין לי צורך לחזור על הנימוקים המפורטים בהחלטה המקובלים עלי. לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שדין ערעור המדינה בע"א 1134/03 להדחות ואני מקבלת את ערעורם של המערערים בע"א 3040/03". 9. על פסק דין זה הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטתה (מיום 12.12.04) קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי הבקשה תועבר לדיון בפני הרכב. ביום 13.7.05 התקיים דיון בפני ההרכב. המשיבים הסכימו כי תינתן רשות ערעור והבקשה תידון כערעור. הטענות בערעור 10. לטענת המדינה, תקנה 3(א) לתקנות האגרות חלה אך ורק מקום שבו הזכות לפיצויים בגין ההפקעה או הפגיעה השלטונית מעוגנת בחוק עצמו והשאלה שבמחלוקת נוגעת אך באשר לגובה הפיצויים. כמו כן, לשיטתה, התקנה חלה אך ורק על מקרקעין, משום שהתקנה מתייחסת להפקעה או פעולה שלטונית דמוית הפקעה, "וכידוע, אין לנו בדין הפקעה, אלא של מקרקעין. מטעם זה, עמדת המדינה היא, כי התקנה מוגבלת להליכי פיצויים בגין נטילת מקרקעין" (סעיף 3.2 להשלמת הטיעון מטעם המדינה)(ההדגשות במקור). בנוסף, לשיטת המדינה, התקנה חלה אך ורק על תביעות פיצויים בגין הרכוש ש"ניטל" עצמו. וכך סיכמה המדינה את עמדתה ביחס להליכים שבאים בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות: "רק הליך שבו הפיצויים נתבעים בשל נזק שנגרם לרכוש ש'ניטל' עקב עצם ה'נטילה השלטונית' שבוצעה לפי דין, כאשר מעצם מהות המעשה השלטוני ברורה זכאות התובע לפיצויים והשאלה שבמחלוקת נוגעת אך באשר לגובה הפיצויים" (סעיף 10 לבקשת רשות הערעור, ההדגשות במקור). 11. בפרשנותה זו, סומכת המדינה את ידיה על לשון התקנה שפותחת במלים "קביעת גובה הפיצויים" ומסיקה מכך כי הזכות לפיצוי מעוגנת בדין והמחלוקת בהליך היא אך ורק על גובה הפיצויים. טענתה הלשונית בפנינו שונה איפוא מקו הטיעון שנקטה בו עד כה בהליכים הקודמים שסמך את ידיו על הסיפא "לפי כל דין". כן סומכת המדינה את ידיה בפרשנות המוצעת על ידה, על תכלית התקנה. לשיטתה, תכלית התקנה להקל בפתיחת הליך אך ורק על מי שזכותו לפיצויים איננה שנויה במחלוקת ולכן יש לפתוח בפניו את דלתות בית המשפט. שכן, "במקרה כזה מדובר בתביעה שהיא על פניה מוצדקת ואין טעם להקשות עם התובע בבואו להיכנס בשערי בית המשפט" (סעיף 15 לבקשת רשות הערעור). אך, כך נטען, "הצדקה כזו איננה קיימת מקום בו נטען על ידי התובע כי הרשות פגעה ברכושו שלא כדין או מקום בו נטען על ידו כי נגרם נזק לרכוש אחר, שאינו הרכוש ש'ניטל', עקב פעולת 'נטילה שלטונית' שבוצעה לפי דין. במקרים כאלה, המדינה סבורה, כי צדקתה של התביעה איננה ברורה עוד ועל כן אין להקל עם התובע בדרך של הפחתת סכום האגרה שעליו לשלם. על התביעה להתברר לגופה ואם בסופה יזכה התובע בתביעתו, ממילא תשלם לו המדינה את סכום האגרה ששולם על ידו במסגרת תשלום הוצאות המשפט" (סעיף 15 לבקשת רשות הערעור)(ההדגשות במקור). לבסוף, טענה המדינה, כי "מתן פרשנות רחבה לתקנה באופן שכל תביעה כנגד המדינה בגין נזק לכל רכוש בגין כל פעולה שלטונית, כדין או שלא כדין, תזכה את התובע בתשלום אגרה מינימלית אינה מתיישבת עם תכליתה והגיונה של התקנה ועם השכל הישר" (פסקה 15 לבקשת רשות הערעור). לאור כל זאת, טענה המדינה כי הן תביעת אבן זוהר והן תביעת דאוד אינן באות בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות משום שהזכות לפיצויים בתביעות הנ"ל איננה מעוגנת בחוק שמכוחו פעלה המדינה, ומשום שהפיצויים הנתבעים אינם אך ורק בגין "מקרקעין שניטלו". 12. המשיבים מס' 1 טענו בפנינו כי פרשנות המדינה איננה מעוגנת בלשון תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לטענתם, המדינה מבקשת לצמצם את לשון התקנה ומשתמשת במושגים שלא בא זכרם בתקנה עצמה. כן טענו כי פרשנות המדינה איננה עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה. לשיטתם, תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות "להקל על מי שרכושו הופקע או נפגע לצרכי ציבור לפי כל דין, והוא אנוס לנקוט את ההליכים המשפטיים המתחייבים מעובדה זו, ולאפשר לו גישה חופשית וזולה לבית המשפט לשם בירור העניינים הכרוכים בפגיעה שנגרמה לו ולשם קבלת הפיצוי המגיע לו בשל הפגיעה, זאת לאור מעמדה הרם וחשיבותה של זכות הקניין של הפרט" (סעיף 15 לתגובת המשיבים 1). על פי תכלית זו פירשו השופטת דותן והרשמת שיצר את תקנה 3(א) לתקנות האגרות, וזו הפרשנות המשפטית הנכונה לתקנה על פי תכליתה. יתירה מכך, כך נטען, זו הפרשנות שניתנה לתקנה על ידי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, כפי שהדבר מוצא את ביטויו במכתב המחלקה (מיום 18.7.2000) לבא כוח המשיבים 1. המשיבים 1 הוסיפו, כי אין כל מקום לטענת המדינה, שפרשנות זו פותחת פתח לתחולת התקנה על כל תביעת נזיקין כנגד המדינה. לא כך היא הפרשנות הנטענת על ידם, ושנתקבלה על ידי הערכאה דלמטה. לאור כל האמור, טענו המשיבים 1 כי תביעתם באה בגדרי תקנה 3(א) לתקנות, משהיא תביעה בגין מקרקעין שנפגעו לטובת הציבור לפי דין. 13. המשיבים 2-5 תומכים כמובן בטיעוני המשיבים 1. הם הדגישו את מעמדן של זכות הקניין וזכות הגישה לערכאות והשפעתן על פרשנות דיני האגרות בכלל, ותקנה 3(א) לתקנות האגרות בפרט. כך במיוחד, לאחר חקיקת חוקי היסוד והקונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי בכלל ודיני האגרות בפרט. הם הדגישו כי יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות האגרות ברוח חוקי היסוד. עוד טענו כי התקנה איננה מצומצמת לתביעות ביחס למקרקעין, כפי שטענה המדינה, אלא, כך נטען, התקנה מתייחסת ל "רכוש" בכלל, ומטלטלין בכלל זה. עוד חידדו המשיבים 2-5 כי הפרשנות שניתנה לתקנה 3(א) איננה מביאה בגדרי התקנה כל תביעת נזיקין כנגד המדינה. לשיטתם, "יש להבחין בין שני מצבים וביניהם בלבד: מצד אחד פעולה שלטונית שנעשתה לצורכי ציבור ולטובתו (בעיני המדינה), המצדיקה אגרה מופחתת; מצד שני היזק רשלני או זדוני שלא למטרות הציבור (בעיני המדינה) המחייב תשלום אגרה 'רגילה'" (סעיף 47 לתגובת משיבים 2-5). לבסוף, טענו המשיבים 2-5 כי תביעתם באה בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות, משמדובר בתביעה בגין רכוש שנפגע לטובת הציבור לפי דין. לדידם, "הרסה מדינת ישראל את משתלותיהם. פעולת ההריסה נעשתה כדין לטובת שלום הציבור וביטחונו. כך טענה וטוענת המדינה. למשיבים 2-5 נגרם נזק רב על לא עוול בכפם. המדיניות המשפטית הראויה מחייבת כי תוקל גישתם לערכאות בתי המשפט" (סעיף 13 להשלמת הטיעון מטעם המשיבים 2-5). פרשנות 14. השאלה שבפנינו היא שאלה פרשנית. פרשנותה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא העומדת בפנינו. תקנה 3(א), כמו כל חקיקת משנה אחרת, יש לפרש על פי כללי פרשנות החקיקה הנהוגים בשיטתנו (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 79; רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 241). על פי כללים אלה, מסע הפרשנות מתחיל בלשון החוק. "מלאכת הפרשנות של ביטוי המובא בחוק תחילתה, כמובן, בנוסח החוק עצמו" (הנשיא שמגר בע"א 93/88 מעבדות טרבינול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2) 385, 396). לשון החוק היא נקודת המוצא. אין לתת לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול. אכן, הכלל הלשוני הוא כלל היסוד הראשון בפרשנות (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 81). אמת, "הכלל הבסיסי בענייננו הוא, כי על הפרשן ליתן ללשון החוק אותה משמעות שהיא יכולה לשאת מבחינה לשונית" (ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פ"ד מג(4) 63, 72). 15. מן הלשון עוברים לתכלית. חוק יתפרש על פי תכליתו. זה כלל היסוד השני בפרשנות (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 85). מבין מגוון המשמעויות הלשוניות תיקבע משמעותו המשפטית של החוק על פי תכליתו (ראו: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70). תכלית החוק תכריע את כפות המאזניים שנושאות את המשמעויות הלשוניות השונות. תכלית החוק היא "כוכב הצפון של הפרשנות" (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 85). תכלית החוק היא "מצפן ההכוונה של השופט לפרשנות המשפטית הנכונה של ההוראה הניצבת בפניו" (הנשיא א' ברק בע"א 3185/03 מנהל מס שבח מקרקעין מרכז נ' פלם, פ"ד נט(1) 123, 130). 16. על מהותה של תכלית החוק עמד הנשיא א' ברק באומרו באחת הפרשות: "תכלית החקיקה היא המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים, אשר דבר חקיקה נועד להגשימם. תכלית החקיקה הינה מושג נורמאטיבי. היא מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה ומתכליתו האובייקטיבית. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו. זו 'כוונת המחוקק'. תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. זו 'מטרת החקיקה'" (בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764). 17. תכלית החוק (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) נלמדת ממקורות התכלית (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 291). מקורות התכלית הם כל מקור אמין, ובכלל זה, לשון החוק עצמו, ההיסטוריה החקיקתית ועקרונות היסוד של השיטה (ראו: ע"א 93/88 מעבדות טרבינול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2) 385, 396; ע"א 900/01 קלס נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נז(3) 750, 760; ע"א 8269/02 פקיד שומה חיפה נ' כרמל אולפינים בע"מ, פ"ד נט(1) 499, 505). 18. עקרונות היסוד של השיטה הם מקור תכלית חשוב. על עקרונות אלה בנויה שיטתנו המשפטית. על כן, הם חלק מתכליתו האובייקטיבית של כל דבר חקיקה בשיטה. מכאן, חזקה היא כי תכליתו של כל חוק להגשים את עקרונות היסוד, ובכלל זה את זכויות האדם במדינה יהודית ודמוקרטית (ראו: בג"צ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 272; בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 328). על כן, חזקה היא כי תכלית כל חוק לשמור על זכות הקניין (ראו: ע"א 524/88 "פרי העמק"- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מד(4) 529, 561; ע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ, פ"ד נג(5) 769, 797; בג"צ 7159/02 אברהם מרדכי נ' פקיד שומה גוש דן (טרם פורסם)). לא כל שכן, לאחר עיגונה של זכות הקניין בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, חזקה היא כי תכלית החוק לשמור על זכות הגישה לערכאות (ראו: ע"א 3115/95 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549, 558). 19. לא אחת מלמדים מקורות התכלית השונים על תכליות שונות וסותרות. במצב זה יש לאזן בין התכליות השונות, לגבש תכלית חקיקתית סופית, ולפרש את החוק באופן שמגשים את התכלית החקיקתית הסופית בצורה מיטבית. מהלך האיזון המתואר כולל בחובו הפעלת שיקול דעת שיפוטי (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 1994) 204-209). מהלך האיזון המתואר מושפע מהתפתחויות משפטיות, חברתיות, כלכליות ואחרות שחלו בשיטה, שהרי "החיים נמצאים בתנועה מתמדת ועמם המשפט" (הנשיא א' ברק, בע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' לבנון, פ"ד נז(5) 309, 326). מהלך האיזון המתואר מושפע מחקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. אכן, חוקי היסוד משפיעים על פרשנות החקיקה, הן זו שקדמה לחוקי היסוד והן זו שבאה אחרי חוקי היסוד. עמד על כך הנשיא א' ברק בפרשת גנימאת באומרו: "בקביעת התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה (ישן) יש ליתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד" (בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 412). "בגיבוש התכלית (הסופית) של דבר החקיקה ניתן ביטוי הן לתכלית הסובייקטיבית והן לתכלית האובייקטיבית. בגיבושה של תכלית (סופית) זו יש לתת משקל חדש לערכים ולעקרונות המתנגשים (בגדריה של התכלית האובייקטיבית), ויש לקבוע יחס חדש בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית" (שם, בעמוד 416). "מעמדו החוקתי של חוק היסוד מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי. הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן. אף הוא חלק ממשפטה של מדינת ישראל. אף הוא רקמה מרקמותיה. ההקרנה החוקתית הבאה מחוק היסוד משפיעה על כל חלקי המשפט הישראלי. היא בהכרח משפיעה גם על הדין הישן. אמת, תוקפו של הדין הישן נשמר. עוצמת ההקרנה של חוק היסוד כלפיו היא, על כן, חזקה פחות מעוצמת ההקרנה על דין חדש. זה האחרון עשוי להתבטל אם יעמוד בניגוד להוראות חוק היסוד. הדין הישן מוגן לפני ביטול. עומדת לו מטרייה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. ... כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד. ... המקום הגיאומטרי לשינוי בהבנת הדין הישן הוא בתכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה. ... בגדרה של תכלית אובייקטיבית זו נדרש לא פעם לאזן בין ערכי יסוד מתנגשים. נקודת האיזון משתנה עם שינוי במשקלם של הערכים והאינטרסים המתנגשים. ... וכאן פועל חוק היסוד את פעולתו הפרשנית. מכוחו עשוי להינתן משקל שונה ממה שניתן בעבר לערכים ולאינטרסים הקבועים בו. כתוצאה מכך עשויה להשתנות נקודת האיזון בין אינטרסים וערכים הקובעים את תכליתו האובייקטיבית של החוק. בעקבות זאת משתנה התכלית האובייקטיבית עצמה. בשל כך משתנה התכלית הסופית (פרי האיזון בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית) של דבר החקיקה. כך מתייצב לפנינו דבר החקיקה הישן במובנו החדש. דבר החקיקה לא שונה, אך מובנו שונה. נשמר תוקפו של הדין הישן, אך שונה היקף פריסתו"" (דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 648-649. ראו עוד: בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625, 717). על פי כללי פרשנות אלה, נפנה לפרשנות תקנה 3(א) לתקנות האגרות ושאלת תחולתה על תביעת אבן זוהר ותביעת דאוד נשוא דיוננו. נפתח בלשון התקנה. לשון תקנה 3(א) לתקנות האגרות 20. לשון תקנה 3(א) לתקנות האגרות מגדירה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף". היא פותחת במלים "הליך שהסעד המבוקש בו הוא". על כן, ההגדרה היא בהתאם לסעד המבוקש בהליך. הסעד הוא קריטריון ההגדרה בתקנה 3(א). בהתאם לכך מנויים בהמשך התקנה סעדים שונים, כגון, צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה וכולי. ובהמשך, "קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצורכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין". זה הסעד המנוי בחלופה זו, בדומה לחלופות האחרות, שמתייחסות לסעד המתבקש בהליך. מאחר שקריטריון ההגדרה בתקנה 3(א) הוא קריטריון הסעד, הרי שרק טבעי כי מלות התקנה יתייחסו ל"קביעת גובה הפיצויים". מכך אין ללמוד, כפי שביקשה המדינה לעשות בטיעוניה לפני בית משפט זה, כי החלופה מתייחסת לסעד הפיצויים כשהזכות לפיצויים נתונה. מבחינה לשונית, תוספת זו איננה עולה באופן פשוט מלשון התקנה. 21. לשון התקנה מוסיפה וקובעת כי הפיצויים הנתבעים הם "בשל רכוש". על כן, מבחינה לשונית, התקנה מתייחסת ל "רכוש" ואין היא מצומצמת ל"מקרקעין" כפי שטענה המדינה בפנינו. המשמעות הלשונית הפשוטה של "רכוש" היא כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין. 22. עוד מוסיפה התקנה כי הרכוש "הופקע או נפגע שלא בדרך הפקעה", "לצורכי ציבור או לטובת הציבור", "לפי כל דין". כך שמבחינה לשונית, התקנה לא עוסקת בכל תביעת פיצויים בשל רכוש. אלא נדרשים עוד מספר תנאים: האחד, כי הרכוש הופקע או נפגע שלא בדרך הפקעה. השני, כי ההפקעה או הפגיעה נעשו לצורכי ציבור או לטובת הציבור. השלישי, כי ההפקעה או הפגיעה נעשו לפי דין. בהתקיים כל התנאים האמורים, הרי שההליך בא בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות. זו המשמעות הלשונית הפשוטה של תקנה 3(א). המשמעות הלשונית הנטענת על ידי המדינה איננה עולה באופן פשוט מלשון התקנה. יחד עם זאת, אין לומר כי היא מופרכת לחלוטין ואין לה כל עיגון בלשון התקנה. על כן, ההכרעה בין המשמעויות הלשוניות השונות תיעשה על פי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לתכלית זו נפנה עתה. תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות 23. תכליתה הספציפית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא להקל על מי שהופקע או נפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור, לפי דין, בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה הפיצויים הנתבעים. זו תכליתה של התקנה (השוו: החלטת הרשמת אפעל גבאי מיום 18.9.94 בע"א 2227/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' שאול פיכמן (לא פורסם); רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עירית הרצליה ואח' (טרם פורסם)). להגשמת תכלית זו, אין מקום לצמצם את תחולת התקנה על תביעות פיצויים מקום שהזכות לפיצויים נתונה ואיננה שנויה במחלוקת. תקנה 3(א) ביקשה להקל ולפתוח את שערי בית המשפט למי שהופקע או נפגע רכושו לטובת הכלל. היא ביקשה לפתוח את שערי בית המשפט, ואחרי שאלה נפתחים, בית המשפט ידון לגופו של עניין הן בזכות לפיצויים והן בגובה הפיצויים. לא מצאתי עיגון מספיק בתכלית התקנה לצמצום שמבקשת המדינה להכניס בפרשנות ובתחולת התקנה. אכן, תכלית התקנה לא מצדיקה את צמצום תחולתה למקרים של זכות פיצויים נתונה ולא שנויה במחלוקת. התקנה מתחשבת במי שנפגע קניינו למען הכלל ופותחת לו את שערי בית המשפט, ולעניין זה, אין נפקא מינה, לטעמי, בין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת בדין עצמו ונתונה בבירור ובין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת במקור משפטי אחר ויש צורך לבסס אותה. 24. כן לא מצאתי כי תכלית התקנה מצדיקה את צמצום תחולתה לתביעות פיצויים בגין מקרקעין. גם מקרקעין וגם מיטלטלין הם קניין בעל ערך שפגיעה בו לטובת הכלל מצדיקה בעיני המחוקק הקלה לפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים בגין כך. נמצא, כי תכלית תקנה 3(א) תומכת בפרשנותה כחלה בין אם הזכות לפיצויים נתונה ובין אם לאו, בין אם עסקינן במקרקעין ובין אם עסקינן במיטלטלין, ובתנאי, כמובן, שמתקיימים יתר תנאי תחולת התקנה. 25. זאת עוד, חזקה היא כי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות להגשים את זכויות היסוד, וזכות הקניין בכלל זה (ראו: ע"א 524/88 "פרי העמק"- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מד(4) 529, 561; ע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ, פ"ד נג(5) 769, 797; בג"צ 7159/02 אברהם מרדכי נ' פקיד שומה גוש דן (טרם פורסם)). אכן, "כל דבר חקיקה מתפרש על בסיס ההנחה כי הוא לא בא לפגוע בקנינו של אדם. נהפוך הוא: ההנחה הינה כי דבר החקיקה בא לקיים את זכות הקניין" (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ב', פרשנות החקיקה, 1994) 561). נכון הדבר במיוחד לאחר עיגונה של זכות הקניין בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות הקניין נשזרת כתכלית בכל דבר חקיקה, ובוודאי בתקנה 3(א) לתקנות האגרות שבמרכז חקיקתה עומדת זכות הקניין. הגנה על זכות הקניין היא תכליתה הספציפית והכללית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. הגנה על הקניין היא עיקר תכליתה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לשם הגשמת תכלית זו, יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות האגרות כחלה על תביעת פיצויים בשל רכוש שהופקע או נפגע לטובת הכלל לפי דין, בין אם הזכות לפיצויים נתונה ובין אם לאו, בין אם מדובר במקרקעין ובין אם מדובר במיטלטלין. הצמצומים שמבקשת המדינה להכניס בפרשנותה לתקנה 3(א) לתקנות האגרות אינם עולים בקנה אחד עם תכלית התקנה להגשים את זכות הקניין. קניינו של הפרט נפגע למען הכלל ולכן, הגנה על קניינו מבקשת לדחות את הצמצומים שמבקשת המדינה להכניס ביחס לתחולת תקנה 3(א) לתקנות האגרות. זו ההגשמה המתבקשת להגנה על הקניין שעומדת בלב לבה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות כתכלית ספציפית מרכזית וכתכלית כללית ככל נורמה במשפט הישראלי. 26. בנוסף, הזכות לפנות לבית המשפט היא זכות יסוד מוכרת בשיטתנו מזה שנים. אכן, "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד" (השופט י' זמיר בע"א 3833/99 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874). אמת, "זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק" (השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 631). מקובל כי "הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה" (השופט א' גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868. ראו עוד: רע"א 544/89 אויקל תעשיות 1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש נטייה גוברת לראות בזכות הגישה לערכאות זכות יסוד חוקתית על חוקית (ראו: רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, 163; א' ברק, פרשנות במשפט (כרך ג', פרשנות חוקתית, תשנ"ה) 363; י' רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח); ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט); י' רבין, "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית", המשפט ה' (2000) 217). עמד על כך הנשיא א' ברק בציינו: "אמת, הזכות לפנות לבית המשפט היא זכות חוקתית. בעבר היא היתה חלק מהזכויות ההילכתיות. כיום היא נגזרת מחוקי היסוד עצמם. יש לה מעמד חוקתי על חוקי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 460). 27. על כן, זכות הגישה לערכאות נשזרת בתכלית כל דבר חקיקה. אין ספק כי זכות הגישה לערכאות נשזרת היא בתכליתה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות, שלב ליבה הוא מתן זכות גישה לערכאות. תכלית זו עומדת בשורשיה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. חזקה היא כי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות להגשים את זכות היסוד בדבר פנייה לבית המשפט. הגשמת זכות הפנייה לערכאות היא תכליתה הספציפית והכללית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. להגשמת זכות הפנייה לערכאות יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות האגרות כחלה על כל תביעת פיצויים בשל רכוש שהופקע או נפגע כאמור בתקנה, בין אם זכות הפיצויים נתונה ובין אם לאו, בין אם מדובר במקרקעין ובין אם מדובר ברכוש אחר. זו הפרשנות שמקיימת את תכלית התקנה להגשים את זכות היסוד בדבר גישה לערכאות. פרשנות המדינה איננה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. פרשנות המדינה מצמצמת את תחולת התקנה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה להגשים את זכות היסוד בדבר גישה לערכאות. 28. יש לדחות, איפוא, את פרשנות המדינה שפוגעת בזכות הגישה לערכאות ולהעדיף על פניה את הפרשנות שמגשימה את זכות היסוד לגישה לערכאות. ברוח זו ציין השופט ת' אור, בע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נ(4) 549 דברים אלה: "יש לבחור באותה פרשנות המקיימת את זכותו הבסיסית של אדם לפנות לערכאות. יש לאמץ את אותה פרשנות אשר אין בה כדי להציב מכשול של ממש לפני מי שמבקש להשיג על החלטת הרשות בעניינו. ... יש לאמץ עיקרון פרשני, שלפיו בפרשנות הוראות שבדין, יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית. יש לומר כי נדרשת לשון חקיקתית ברורה וחד משמעית כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש להגביל זכות זו בדרך של הכבדה על מימושה של זכות זו" (שם, בעמודים 558-559) לשון ברורה וחד משמעית לפגיעה בזכות הגישה לערכאות לא מצאתי בתקנה 3(א) לתקנות האגרות. 29. מכל האמור עולה, כי כל תכליות תקנה 3(א) לתקנות האגרות מובילות למסקנה הפרשנית כי היא חלה על "הליך שהסעד המבוקש בו הוא קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון", בין אם הזכות לפיצויים נתונה ובין אם לאו; "בשל רכוש", בין אם מדובר במקרקעין או במיטלטלין או כל רכוש אחר; "שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה"; "לצורכי ציבור או לטובת הציבור"; "לפי כל דין". זו פרשנות התקנה המתבקשת על פי תכליתה. אף המדינה עצמה, בהזדמנות אחרת, הביעה את עמדתה, באמצעות מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, ברוח פרשנות זו (ראו: מכתב מחלקת ייעוץ וחקיקה מיום 18.7.2000 לבא כוח המשיבים 1, בעניין "אגרת בית משפט בתביעות בעניין הפקעת מקרקעין לצרכי ציבור"- נספח ב' לתגובת המשיבים 1). פרשנות המדינה וצמצומיה לתחולת התקנה כפי שנטענו בפנינו בהליך זה אינם עולים בקנה אחד עם עמדתה הקודמת, ואינם עולה בקנה אחד עם אף תכלית מתכליות התקנה. ולכן, דינה להידחות. היש בכך הרחבה בתחולת תקנה 3(א) לתקנות האגרות 30. המדינה טענה בפנינו, כי פרשנות התקנה שנתקבלה על ידי בית משפט קמא, ועל ידינו, היא פרשנות מרחיבה שיש בה כדי להחיל את תקנה 3(א) לתקנות האגרות על כל תביעת נזיקין המוגשת כנגד המדינה. נטען, כי פרשנות כזו איננה הגיונית ולכן איננה עולה בקנה אחד עם תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות. טענה זו אין בידינו לקבל. אין אנו גורסים בפרשנות תקנה 3(א) לתקנות האגרות כי היא חלה על כל תביעת נזיקין כנגד המדינה. בוודאי שאין כך הוא המצב. תחולת התקנה מצומצמת לנסיבות ולתנאים שנקבעו בתקנה. נדרשת, כאמור, הפקעה או פגיעה ברכוש, לצרכי ציבור או לטובת הציבור, לפי כל דין. רק בהתקיים כל אלה חלה התקנה ואין היא חלה על כל תביעת נזיקין כנגד המדינה. על פי רוב, תביעות נזיקין כנגד המדינה בעילת רשלנות אינן חוסות תחת כנפי התקנה. מן הכלל אל הפרט 31. תביעת אבן זוהר היא תביעה לפיצויים בשל צו סגירה שהוציא הרמטכ"ל על פי תקנה 125 לתקנות ההגנה ביחס למקרקעי התובעים. צו הסגירה מנע את שימוש התובעים במקרקעין שלהם למשך למעלה משלושים שנים ולכן הוא פגע במקרקעין ובקניין התובעים. זו פגיעה ברורה במקרקעי התובעים. צו הסגירה הוצא לצורכי הציבור או לטובתו. הוא משרת מטרה ביטחונית לטובת כלל הציבור. צו הסגירה הוצא על פי דין. על כן, כל התנאים של תקנה 3(א) לתקנות האגרות מתקיימים. אכן, הסעד המבוקש הוא סעד פיצויים. וזאת, בשל פגיעה במקרקעין. הפגיעה נעשתה לטובת הציבור ובהתאם לסמכות בדין. לכן, תביעת אבן זוהר באה בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות. אכן, החלת תקנה 3(א) לתקנות האגרות על תביעת אבן זוהר עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה. קניין אבן זוהר נפגע על ידי פעולה למען הכלל לפי דין, ומן הראוי להקל עליהם בפנייתם לערכאות בתביעת פיצויים בגין הפגיעה בקניינם. אכן, לפי תכלית התקנה, מתבקש להחילה על תביעת אבן זוהר ואין לדרוש מהם אגרה של כמה מיליוני שקלים בטרם יוכלו לפנות לבית המשפט בתביעת פיצויים כנגד צו סגירה שמנע מהם שימוש במקרקעין במשך למעלה מ 30 שנים. 32. העובדה כי תביעת אבן זוהר נדחתה בסופו של דבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (מיום 28.2.2006) כפי שהודיעה לנו המדינה (בהודעה מיום 15.3.06) אין בה כדי לשנות ממסקנתנו ביחס לתחולת תקנה 3(א) לתקנות האגרות. שכן, תקנה 3(א) עוסקת בפתיחת ההליך, שעומד בתנאי התקנה, ואין בה כל התייחסות לתוצאות ההליך. התקנה נועדה לפתוח את דלתות בית המשפט ואין עניינה בתוצאות ההליך לאחר שהדלתות נפתחו וההליך החל. תוצאות ההליך אינן תנאי מתנאיה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. רק טבעי כי כך הוא המצב. בעת בירור שאלת האגרה בתחילת ההליך, אין לדעת מה יהיו תוצאות ההליך. לכן, יהיו תוצאות תביעת אבן זוהר בבית המשפט המחוזי אשר יהיו, ויהיו תוצאות הערעור, אם יוגש, אשר יהיו, הרי שהתביעה באה בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות, ויש להחיל עליה את האגרה בהתאם לכך. 33. תביעת דאוד היא תביעה לפיצויים בשל הרס משתלות התובעים לצורכי פעילות צבאית בשטחים המוחזקים. הרס המשתלות פגע ברכוש התובעים. על כן, מתקיים התנאי שברישא של תקנה 3(א) לתקנות האגרה. כאמור, על פי פרשנותנו לתנאי זה, אין כל דרישה כי הרכוש הנפגע יהיה דווקא מקרקעין. הרס המשתלות נעשה לצורכי הציבור ולטובתו. הוא נעשה מטעמים ביטחוניים לצורכי הציבור בכללותו. על פי עמדת המדינה, הרס המשתלות היה נחוץ כדי לבצע פעילות לחימתית במקום ולהגן על אזרחים. על פי הנטען, הרס המשתלות נעשה לפי דין, הוא תחיקת הביטחון שחלה בשטחים המוחזקים. על כן, כל תנאי תקנה 3(א) לתקנות האגרות מתקיימים בתביעת דאוד. אכן, הסעד המבוקש בתביעת דאוד הוא פיצויים. אכן, הפיצויים הם בשל רכוש שנפגע. הפגיעה נעשתה לטובת הציבור או לצרכי הציבור. וזאת, במסגרת סמכות לפי דין. על כן, תקנה 3(א) לתקנות האגרות חלה על תביעת דאוד. תחולה זו עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה. אכן, קניינם של התובעים נפגע למען הכלל לפי דין, ומן הראוי להקל עליהם בפנייתם לערכאות בתביעת פיצויים בגין הפגיעה בקניינם, יהיו תוצאות הפנייה אשר יהיו. אכן מתבקש, לפי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות, שלא לדרוש אגרה בסך כמה מאות אלפי שקלים או יותר, לשם בירור תביעת דאוד שרכושם נפגע על ידי המדינה למען הכלל. סוף דבר 34. תקנה 3(א) לתקנות האגרות מונה מספר תנאים לתחולתה. האחד, "הליך שהסעד המבוקש הוא קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון"; השני, "בשל רכוש"; השלישי, "שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה"; הרביעי, "לצורכי ציבור או לטובת הציבור"; החמישי, "לפי כל דין". תכלית התקנה להקל על מי שקניינו נפגע למען הכלל בפנייתו לערכאות לבירור תביעת הפיצויים בשל הפגיעה. על פי לשון התקנה, ולפי תכליתה, אין היא דורשת כי הזכות לפיצויים עצמה תעוגן בדין ותהא נתונה. כן אין כל מקום לצמצם את תחולת התקנה על מקרקעין ולשלול את תחולתה על רכוש אחר. זו פרשנות תקנה 3(א) לתקנות האגרות על פי תכליתה. בהתקיים התנאים חלה התקנה ואין בכך כדי להחילה על כל תביעת נזיקין כנגד המדינה. תביעת אבן זוהר ממלאת אחר תנאי התקנה ולכן היא חוסה בגדריה. הוא הדין ביחס לתביעת דאוד שממלאת אף היא אחר דרישות תקנה 3(א) לתקנות האגרות וחוסה בכנפיה. משאלה מסקנותינו, דין ערעור המדינה להידחות. הערעור נדחה. המדינה תשלם למשיב 1 שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 שקלים בצירוף מס ערך מוסף כדין, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין של המשיבים 2-5 בסכום כולל של 15,000 שקלים בצירוף מס ערך מוסף כדין. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן. יחד עם זאת, מבקש אני להשאיר בצריך עיון את השאלה אם המושג "לפי דין" בתקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות) התשמ"ח-1987, כולל את הדינים החלים בשטחים המוחזקים שמכוחם נתפס רכושו של דאוד. זו שאלה לא פשוטה. בעלי הדין לא העלו אותה. הם לא טענו כל טענה בעניין. הם הניחו כי "לפי דין" כולל את הדינים החלים בשטחים המוחזקים. במצב דברים זה, אני מקבל את הנחות בעלי הדין מבלי שתהא בכך כל הכרעה לגוף השאלה המשפטית האמורה. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה לפסק-דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן ומצטרפת להערתו של חברי הנשיא א' ברק. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ג' באייר תשס"ו (1.5.06) ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04038990_H08.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il