פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3897/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3897/03 ע"פ 3913/03 ע"פ 4624/03 ע"פ 4625/03 ע"פ 5485/03 ע"פ 5703/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערת בע"פ 4624/03 ובע"פ 4625/03: מדינת ישראל נגד המשיב בע"פ 4624/03 והמערער בע"פ 5485/03: פלוני המשיב 1 בע"פ 4625/03: פלוני המשיב 2 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 5703/03: פלוני המשיב 3 בע"פ 4625/03: פלוני המשיב 4 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 3913/03: פלוני המשיב 5 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 3897/03: פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.4.03 בת.פ.ח. 1073/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים: נ' עמית – אב"ד, מ' סוקולוב ות' שפירא וערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.3.03 בת.פ.ח. 205/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: סגן הנשיא ש' סירוטה, א' טל וד"ר ע' בינימיני תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז התשס"ג (28.7.2003) בשם המערערת בע"פ 4624/03 ובע"פ 4625/03: עו"ד מיכאל קרשן בשם המשיב בע"פ 4624/03 והמערער בע"פ 5485/03: עו"ד אבי כהן בשם המשיב 1 בע"פ 4625/03: עו"ד שמואל פליישמן בשם המשיב 2 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 5703/03: עו"ד נאוה בירנבאום-דהאן בשם המשיב 3 בע"פ 4625/03: עו"ד תמיר סננס המשיב 4 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 3913/03: עו"ד אדי אבינועם המשיב 5 בע"פ 4625/03 והמערער בע"פ 3897/03: עו"ד אשר אוחיון בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ג'ודי באומץ בשם שירות המבחן לנוער: גב' בתיה וידנפלד פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. לפנינו ששה ערעורים שנדונו במאוחד, על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתנו בשני הליכים נפרדים שיסודם בפרשה אחת. בבסיס הערעורים עומדת הרשעתה של חבורת צעירים, חלקם קטינים בעת ביצוע המעשים, בשורה של עבירות מין שביצעו במתלוננת, קטינה ילידת 1987, בהזדמנויות שונות במהלך שנת 2001. הערעורים בע"פ 3897/03, ע"פ 3913/03, ע"פ 5485/03 וע"פ 5703/03 הם ערעוריהם של ארבעה מבני החבורה על חומרת העונשים שנגזרו עליהם. בע"פ 4624/03 ובע"פ 4625/03 מערערת המדינה על קולת העונשים שנגזרו על חמישה מהמעורבים בפרשה. רקע 2. תחילתם של האירועים בשנת 2001, בהכרות בין המערער בע"פ 5485/03 (המשיב בע"פ 4624/03) (להלן: "א.א"), לבין המתלוננת. באותה תקופה היה א.א, יליד 1985, כבן 16, והמתלוננת היתה כבת 14. המתלוננת היתה מאוהבת בא.א ובין השניים התנהלה מערכת יחסים אינטימית. א.א נהג להזמין את המתלוננת לבתי חבריו ולבתים נוספים, ושם קיימו יחסי מין. בחודש אפריל 2001, או בסמוך לכך, קשר א.א קשר עם חבריו לפיו "יתיר" גם להם לקיים מגע מיני עם המתלוננת על ידי כך שיכפה זאת עליה בכוח או ש"הסכמתה" תתקבל בעקבות לחץ והפצרות מצדו של א.א. ואכן, בחודשים שלאחר מכן ניצל א.א את אהבתה של המתלוננת אליו ואת רצונה לרצותו והעבירה כחפץ בין חבריו, אשר ביצעו בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. כפי שיפורט בהמשך, א.א, בתיאום עם חבריו, הביא את המתלוננת למצבים שבהם לא היתה בידה ברירה אלא להיכנע לכוחם העדיף של בני החבורה, שנהגו בה באכזריות וביצעו בה מעשים מגונים, מעשי סדום ונסיונות לאינוס. לאחר כל מעשה מיני שנעשה במתלוננת בעידודו של א.א על ידי חבריו, הוא שב והבטיח למתלוננת כי מקרה כזה לא ישנה. המתלוננת אהבה את א.א והאמינה לו, ובשל רצונה לרצותו, המשיכה להילוות אליו יחד עם חבריו, אך המעשים חזרו ונשנו. 3. א.א וששת המעורבים בפרשה הועמדו לדין בשני הליכים נפרדים: ההליך האחד – בו הועמד לדין א.א על חלקו במעשים (נידון בפני השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני), וההליך השני - בו הועמדו לדין בכתב אישום אחד (שבו שבעה אישומים) ששה נאשמים, בני החבורה שביצעו, בהזדמנויות שונות, את המעשים המיניים במתלוננת (תפ"ח 1073/02 נידון בפני השופטים נ' עמית, מ' סוקולוב ות' שפירא). כל הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון שבו תוקנו כתבי האישום. הסדרי הטיעון לא כללו התייחסות לעונש. בישיבה שבה נשמעו הטיעונים לעונש התיר בית המשפט המחוזי לאחד מהנאשמים (הנאשם מס' 2 בתפ"ח 1073/02 הנ"ל) לחזור בו מהודאתו, ומשפטו הופרד והמשיך להתנהל. נאשם זה אינו נמנה עם הצדדים לערעורים שלפנינו. יתר הנאשמים בהליך זה הם משיבים לערעור המדינה (ע"פ 4625/03) והם יכונו להלן "המשיבים" לפי סדר הופעתם בהליך זה. כאמור, א.א הועמד לדין בנפרד משאר הנאשמים. שלא כשאר הנאשמים, הסדר הטיעון במשפטו של א.א התקבל רק לאחר שנשמעה כל פרשת התביעה, לרבות עדותה של המתלוננת, ולאחר שהתביעה הגיעה להסדר טיעון עם הנאשמים הנוספים בהליך המקביל. במסגרת הטיעונים לעונש בתפ"ח 1073/02 הנ"ל, הגישה המדינה לבית המשפט את גזר הדין בעניינו של א.א. העובדות 4. להלן נביא את השתלשלות המעשים בפרשה, כפי שהם עולים מעובדות כתבי האישום המתוקנים שבהם, כאמור, הודו הנאשמים. כאמור, תחילת הפרשה בקשר שקשרו א.א וחבריו לבצע מעשים מיניים במתלוננת שלא בהסכמתה. למרבה הצער, הנאשמים הגשימו את תכניתם, כפי שיפורט להלן. באירוע הראשון, באפריל 2001, אספו א.א, המשיב 1 והמשיב 5 את המתלוננת ברכבו של המשיב 5 ונסעו לביתו של המשיב 5. א.א והמתלוננת נכנסו לחדרו של המשיב 5 ושם התחבקו והתנשקו. לאחר זמן מה עזב א.א את החדר בטענה כי הוא הולך לשירותים ואז נכנס המשיב 1 לחדר, הפשיט את המתלוננת בכוח תוך שהיא מתנגדת, ועל אף התנגדותה שכב עליה ונגע עם איבר מינו באיבר מינה, עד שהצליחה להדוף אותו מעליה. ביום 23.5.01, בשעות הערב, הזמין א.א את המתלוננת לביתו של המשיב 1. בבואה, נכחו במקום א.א, המשיב 1 ושלושה בחורים נוספים. הנוכחים שיחקו במשחק "אמת או חובה" שבמסגרתו נצטוותה המתלוננת להתפשט. בהמשך הורו הנוכחים למתלוננת להתיר למשיב 1 להחדיר את איבר מינו לפיה. המשיב 1 נגע עם איבר מינו בפיה של המתלוננת בנוכחות שאר הנוכחים והמשיך בכך למרות התנגדותה וניסיונה להרים את ראשה כדי למנוע זאת. משנתבקשה המתלוננת שוב בהמשך המשחק להתיר למשיב 1 להכניס את איבר מינו לפיה, סירבה וביקשה לעזוב את הדירה. בהסכמת כל הנוכחים, נעל אחד מהם את דלת הדירה, החביא את המפתח והאחרים החביאו את תחתוניה של המתלוננת. בשלב זה הלכו המתלוננת וא.א לאחד החדרים והמתלוננת נשכבה על המטה. מיד אחר כך נכנס המשיב 1 לחדר יחד עם שאר הנוכחים, וכולם יחד נגעו בכוח בגופה של המתלוננת וביצעו בה מעשים מגונים בכוח עד שהגיעו לסיפוק מיני על גופה. בחודש יוני 2001, בשעות הערב, הלכו נאשם 2 (הנאשם אשר חזר בו מהודאתו במסגרת עסקת הטיעון, ועניינו אינו נדון לפנינו), המשיב 2, המשיב 5 והמתלוננת, ביוזמתו של א.א, לביתו של נאשם 2. א.א והמתלוננת קיימו יחסי מין בחדרו של נאשם 2, כאשר שאר הנוכחים צופים בהם מהמרפסת הצמודה לחדר. על פי כתב האישום המתוקן, נאשם 2 נכנס לחדר, ביקש את הסכמת א.א לקיים יחסי מין עם המתלוננת וא.א התיר לו לעשות זאת. לאחר שהמתלוננת סרבה להפצרותיו של א.א לקיים מגע מיני עמו ועם הנאשם 2 בו זמנית, ובעוד המתלוננת וא.א קיימו מגע מיני ביניהם, התקרב הנאשם 2 למטה, ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ונגע בה בניגוד לרצונה עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר שנאשם 2 עזב את החדר, נכנס המשיב 4 לחדר. א.א הפציר במתלוננת שתכניס את איבר מינו של המשיב 4 לפיה, אך היא סרבה. לבסוף, נוכח הלחץ שהופעל עליה, התחננה המתלוננת למשיב 4 שיסתפק בדקה אחת בלבד. המשיב 4 החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת וכאשר ביקשה ממנו להפסיק אחזו המשיב 4 וא.א בראשה ולא נתנו לה להרימו עד שהמשיב 4 הגיע לסיפוק מיני בפיה. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, לאחר שהמשיב 4 עזב את החדר נכנס המשיב 2 לחדר ונישק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה החופשית. בחודש יולי 2001 הגיעו המתלוננת, א.א והמשיב 2 לביתו של המשיב 2. בדומה למקרים קודמים, גם במקרה זה קיימו א.א והמתלוננת יחסי מין בחדרו של המשיב 2, בנוכחותו. בשלב מסוים יצא א.א מהחדר בטענה שהוא הולך לשירותים, ואז התיישב המשיב 2 על המטה, החל לגעת בחזה של המתלוננת ללא הסכמתה וניסה להחדיר את אצבעות ידו לאיבר מינה. זאת, למרות התנגדותה של המתלוננת וניסיונותיה להדפו. משהצליחה המתלוננת להדוף את ידו של המשיב 2 מגופה, חדל ממעשיו ויצא מהחדר. במקרה נוסף, שאף הוא התרחש ביולי 2001, הגיעו א.א והמשיב 1 יחד עם המתלוננת ואנשים נוספים לביתה של קרובת משפחתו של המשיב 5, ששם שהה המשיב 5 באותה עת. א.א והמתלוננת שהו באחד מחדרי הדירה כשהם ערומים, ואז נכנסו לחדר המשיב 1, המשיב 5 ואדם נוסף. א.א אחז במתלוננת וכולם ביחד ניסו "לעלות" על גופה. המתלוננת התנגדה והחלה לצעוק. המשיב 1 סתם את פיה שלא תצעק ואז ביצעו הנוכחים מעשים מגונים במתלוננת עד שהגיעו לסיפוק מיני על גופה. ביום 23.7.01 בשעות הבוקר נפגשו א.א, המשיב 3 והמשיב 4 עם המתלוננת וקטינה נוספת בביתו של המשיב 4. המתלוננת וא.א קיימו יחסי מין בחדרו של המשיב 3 כאשר א.א קושר את עיניה וידיה של המתלוננת בהסכמתה. בו בזמן, ללא ידיעת המתלוננת וללא הסכמתה, אך בהסכמת א.א, נכנס המשיב 3 לחדר, נגע בישבנה ובגופה של המתלוננת ולאחר מכן טפח על ישבנה. מעת שהחל המשיב 3 לגעת במתלוננת היא צרחה לכוונו של א.א שיפתח את כיסוי עיניה ואת ידיה, אך הוא לא נעתר לצעקותיה ותחינותיה. באותו מעמד היכה א.א את המתלוננת מכות חזקות. צעקותיה של המתלוננת נשמעו על ידי שכנים אשר הזעיקו משטרה. עובר לחודש אוגוסט 2001 פנה א.א לפלוני ואמר לו כי ביכולתו "לסדר לו" מגע מיני עם מישהי תמורת תשלום. באחד הימים, בשעות הערב, לקחו א.א וכמה מחבריו, בלוויית אותו אדם פלוני, את המתלוננת לפארק הלאומי ברמת-גן מבלי שידעה את הסיבה לנסיעה. כאשר הגיעו לפארק, נותרו א.א, המתלוננת ואותו פלוני לבדם, ואז הציע אותו אדם לא.א 100 דולר תמורת המעשה המיני. א.א דרש מהמתלוננת לאפשר לפלוני להכניס את איבר מינו לפיה, ובהמשך ניסה לשדלה לעשות כן ובמהלך המעשה לגנוב את ארנקו, אך גם לכך סירבה המתלוננת. יש לציין, כי מעשה זה הוא שהביא את המתלוננת לנתק את קשריה עם א.א, ובסופו של דבר להגיש תלונה על המעשים. עד כאן מסכת ההתעללות וההשפלה שתוארה בכתב האישום, שבגינה הורשעו המשיבים כולם על פי הודאותיהם. דיון 5. טרם נדון בטענות העולות בערעורים שלפנינו כלפי העונשים שנגזרו על הנאשמים, מן הראוי לעמוד על החומרה היתרה שבה יש לראות את המעשים שהמשיבים הודו בביצועם ועל הנסיבות יוצאות הדופן בחומרתן שבהן בוצעו המעשים. אמנם, הענישה היא ענישה אינדיבידואלית. במסגרת שיקולי הענישה על בית המשפט לתת משקל לנסיבות האישיות של העבריין, וזאת נעשה. עם זאת, "המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה" [דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442]. המעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן מזעזעים באכזריותם. לצערנו, אין זה המקרה הראשון שבו חבורת צעירים, לרבות קטינים, מבצעת עבירות מין קשות, קבוצתיות ומאורגנות בקטינה שהיא קורבן לניצול אכזרי של מצבה החברתי או הנפשי באמצעות כוחם העדיף של בני החבורה [השוו: ע"פ 5612/92 מדינת-ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302; ע"פ 1148,1156,1176, 1189/96 פלונים נ' מדינת-ישראל, פ"ד נ(2) 837 ; ע"פ 117,769,789,792,1098/00 פלונים נ' מדינת-ישראל פ"ד נד(2) 408 ; ע"פ 8164,8685,8755,8776/02 פלונים נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם)]. דומה שאין צורך להכביר מלים על כך שעבירות המין, שחומרתן רבה, הן בעלות חומרה יתרה כאשר המעשים נעשים בחבורה. ככלל, עבירות אלימות המבוצעות בצוותא על ידי יותר מעבריין אחד, יש בהן יסוד מחמיר הנובע מהאכזריות ומהעוצמה של שותפות למעשי אלימות. כך, ביחס לעבירות חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות וכך גם בעבירות מין. כפי שאמרנו במקום אחר, "ביצוע עבירת אלימות בחבורה, מגדילה את פערי הכוח שבין מבצעי העבירה לבין הקורבן, ומגבירה את החשש מפני עשיית שפטים בקורבן תוך סיכון רב לשלמות גופו ונפשו" [ע"פ 4693/01 מדינת-ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 589]. כאשר מדובר בעבירות מין, ביצועה של העבירה בהשתתפותם של מספר עבריינים מעצימה את הפגיעה בכבוד האדם של קורבן המעשה ומדגישה את השפלתה ברבים [ראו: ע"פ 7503,7507/02 בוגצקי נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם), פסקה 10 לפסק דינה של השופטת חיות]. בענייננו, חומרת המעשים היא כפולה ומכופלת מאחר שהם נעשו בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, על ידי מספר עבריינים בצוותא, שנכחו במקום והשתתפו באופן פעיל במעשים, תוך ניצול האמון שנתנה המתלוננת באחד מהם, ועל רקע של סביבה חברתית שסגרה על המתלוננת מכל עבר. פגיעתם של מעשי עבירה כאלה אינה מתמצית בפגיעה הגופנית והנפשית שחשה המתלוננת בעת ביצוע המעשים. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה. כפי שעולה מתסקיר הנפגע שהוגש לבית המשפט קמא, הפגיעה במתלוננת בפרשה שלפנינו קשה במיוחד. הן המתלוננת והן המשיבים הם בני העדה החרדית. משפחתה של המתלוננת נקלעה למצוקה קשה ביותר בעקבות חשיפת הפרשה והקושי להתמודד עם השלכותיה. בעקבות המעשים חשה המתלוננת, בנוסף לפגיעה הקשה בנפשה גם ששמה הטוב נפגע מכך שהפרשה נודעה בקרב הציבור שאליו משתייכת משפחתה וכי המיטה "בושה" על המשפחה כולה. תחושות אלה מגבירות את העדר האמון שהיא חשה כלפי אנשים בסביבתה, לרבות גורמי הרווחה המבקשים לסייע לה. השפעת העבירה על קורבן העבירה, על חייו ועל מצבו הגופני והנפשי הינה, כמובן, שיקול בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בגוזרו את דינם של עבריינים שהורשעו [ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982; ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת-ישראל, פ"ד נו(6) 205, 240; ע"פ 4890,4920,4956/01 מדינת-ישראל נ' פלונים, פ"ד נו(1) 594, 605-606]. בשוותנו לנגד עינינו את חומרת המעשים בפרשה שלפנינו הן בשל פגיעתם בערכי היסוד של חברה בת תרבות והן בשל פגיעתם הקשה במתלוננת ובמשפחתה, נדון בטענות הצדדים לפנינו המכוונות כלפי העונשים שגזר בית המשפט קמא על כל אחד מהמשיבים. ע"פ 5485/03, ע"פ 4624/03 – א.א 6. א.א הורשע, על פי הודאתו במעשים המתוארים לעיל, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן: קשירת קשר לביצוע פשע, שלושה מקרים של מעשה מגונה בצוותא, שני מקרים של מעשים מגונים בנסיבות אינוס, נסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, שני מקרים של כליאת שווא ונסיון שידול למעשה זנות. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה על חומרת מעשיו של א.א. כמו כן, לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי עמד עברו הפלילי של א.א שביצע, בשנת 1999, סדרת עבירות רכוש. שירות המבחן נמנע מלהמליץ המלצה טיפולית בעניינו של א.א. ובית המשפט המחוזי התחשב גם בכך שבתסקיר שירות המבחן הודגש הצורך להגן על קורבנות פוטנציאליים מפניו של א.א, שסיכון נשקף ממנו. בית המשפט המחוזי הביא בגדר שיקוליו לקולת העונש את גילו של א.א בעת ביצוע העבירות, ואת הודאתו והבעת החרטה מצדו, אף שבאו לאחר שמיעת ראיות התביעה וחקירתה הארוכה של המתלוננת. העובדה שא.א אמור היה להעיד בתום משפטו נגד חבריו צוינה אף היא כשיקול לקולה. לאחר ששקל את השיקולים הנזכרים לעיל, הטיל בית המשפט המחוזי על א.א עונש של חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים שלא יעבור את אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירה על סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי סבר כי אין מקום לחייב את א.א בתשלום פיצויים למתלוננת. זאת, לנוכח גילו הצעיר ומשך המאסר בפועל שהוטל עליו. בפנינו ערעורו של א.א על חומרת העונש שהוטל עליו וערעורה של המדינה על קולת העונש. המדינה מבקשת כי נתערב בתקופת המאסר שהושתה עליו וכי נחייבו בפיצויים למתלוננת. בערעורו מבקש בא-כוחו של א.א כי נקל בעונשו החמור מהעונשים שהוטלו על חבריו, וזאת, לטענתו, שלא בצדק. לטענת בא-כוחו, חלקו של א.א במעשים לא היה גדול משל חבריו מאחר שחבריו הם שביצעו בפועל את המעשים המיניים בכפיה במתלוננת. לטענתו, א.א הוא שהובל בידי שאר בני החבורה ולא להיפך, והפגם שנפל בהתנהגותו של א.א מתמצה בכך שלא מנע מחבריו לבצע את המעשים. בא-כוחו של א.א טען עוד כי היה מקום להעניק משקל לחרטה שהביע א.א על המעשים ולכך שהוא היה צפוי להיות עד התביעה המרכזי נגד בני החבורה האחרים במשפטם. כל אלה, בצירוף גילו הצעיר של א.א בעת ביצוע המעשים, מחייבים, לטענת הסניגור, להפחית בעונש שנגזר על א.א ולהעמידו על רמת ענישה דומה לזו שהוטלה על חבריו. מנגד סבורה המדינה, כי העונש שהושת על א.א אינו תואם את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען וחורג ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון זה. בא-כוח המדינה הדגיש בטיעוניו שבבסיס המעשים כולם עומד הניצול שניצל א.א את תלותה הנפשית של המתלוננת והפרתו את האמון שנתנה בו. לטענת בא-כוח המדינה, בנסיבות שבהן בוצעו העבירות לא היה מקום לתת משקל רב לגילו הצעיר של א.א בגזירת עונשו. עוד נטען כי לא היה מקום להתחשבות בית המשפט קמא לקולה בכך שא.א אמור היה להעיד נגד שותפיו. זאת, מאחר שהודאתו של א.א במשטרה היתה חלקית ובהליכים שהתנהלו נגדו הוא לא חסך את עדותה של המתלוננת בבית המשפט. בא-כוח המדינה הדגיש את העובדה שהסדר הטיעון בעניינו של א.א נכרת רק בתום פרשת התביעה. המדינה מבקשת כי נחמיר באופן משמעותי בעונש המאסר בפועל שהוטל על א.א, וכי נורה על כך שאף הוא, כחבריו, ישלם פיצויים למתלוננת. 7. לדעתנו, העונש שהושת על א.א אמנם חורג לקולה מרמת הענישה המקובלת, ומהענישה הראויה. זאת, בהתחשב בעבירות החמורות שבהן הורשע ובנסיבות החמורות שבהן בוצעו. לא מצאנו ממש בטענותיו של הסניגור לפיהן יש להקל בעונשו של א.א. חלקו של א.א במעשים לא היה שולי כלל ועיקר. א.א לא נגרר אחר החבורה אלא הובילה ובלעדיו לא היו המעשים המזעזעים מתרחשים. א.א הורשע, על פי הודאתו, בכך שהוא שיזם את קשירת הקשר עם חבריו להפוך את מי שראתה עצמה כחברתו ל"חפץ עובר לסוחר" בידיהם. זאת, תוך ניצול אכזרי של תמימותה ושל האמון שנתנה בו. כפי שעולה מתיאורי המעשים לעיל, א.א בעצמו נהג כלפי המתלוננת באלימות, בזלזול ובהשפלה. א.א לא עמד מנגד וצפה במעשים באופן סביל אלא מילא תפקיד מרכזי ופעיל בהקלה על ביצועם ובעידודם של שאר בני החבורה. נסיונו של א.א להעביר את המתלוננת לידי אדם זר על-מנת שתבצע בו מעשים מיניים בתשלום מעיד על יחסו המשפיל כלפיה, שאינו נובע מכניעה ל"לחץ חברתי" של בני החבורה כעולה מטענת הסניגור. כאמור, אנו סבורים כי העונש שהושת על א.א אינו משקף את חומרת מעשיו. על העונש לשקף את סלידת החברה מהמעשים החמורים ולהוות גורם מרתיע מפני הישנות מעשים כגון אלה. על אף גילו הצעיר, לא.א עבר פלילי עשיר בשורה של עבירות רכוש. לכך יש להוסיף, כי מתסקירי שירות המבחן עולה תמונה מדאיגה – המסוכנות הנשקפת מא.א, בעיקר כלפי מי שנתפסים בעיניו כחלשים ממנו, היא רבה, והוא לא הפנים את המשמעות החמורה שיש למעשיו. שירות המבחן סבר כי הפתרון לבעיותיו של א.א אינו נמצא בתחום דרכי הטיפול. בשלב זה, אפוא, בעניינו של א.א יש להעניק משקל מכריע לשיקולי ההרתעה והגמול בענישה [השוו: ע"פ 4890,4920,4956/01 הנ"ל]. לזכותו של א.א עומדת העובדה שהוא היה עתיד לשמש עד מטעם התביעה במשפטם של חבריו, ובמידה פחותה גם הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן (שנעשתה, כאמור, רק בתום פרשת התביעה ולאחר העדתה של המתלוננת). הנסיבות המקלות אינן רבות והן מחווירות לעומת חומרת המעשים שבהם הורשע א.א. אלמלא גילו הצעיר היה מקום להטיל על א.א עונש חמור באופן משמעותי מזה שהטיל עליו בית המשפט קמא; אולם בשים לב לגילו בעת ביצוע העבירות ולכך שאין בית משפט זה נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש, החלטנו לקבל את ערעור המדינה אך לא למצות עמו את הדין. עונשו של א.א יועמד, אפוא, על שש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. בהתחשב במשך תקופת המאסר בפועל שעל א.א לרצות ובהתחשב בגילו, לא ראינו להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להטיל על א.א חובת תשלום פיצויים למתלוננת. המשיב 1 8. המשיב 1, יליד 1983, היה בעת ביצוע המעשים בגיר בן מעט יותר משמונה עשרה. הוא הורשע, על פי הודאתו במעשים המתוארים לעיל, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן: בשני מקרים של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, במעשה מגונה בצוותא ובכליאת שווא. בית המשפט המחוזי סבר כי חומרת העבירות שבהן הודה המשיב 1, הנסיבות שבהן בוצעו ונסיבותיו האישיות מביאים למסקנה שיש לנהוג בו ובמשיב 2 בחומרה רבה יותר מאשר בנאשמים הנוספים, למעט א.א. בהתאם לכך, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המשיב 1 לשלוש וחצי שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. כמו כן, חויב המשיב 1 בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪. המשיב 1 אינו מערער על חומרת העונש שנגזר עליו. בפנינו ערעורה של המדינה בלבד כנגד קולת העונש. לטענת בא-כוח המדינה, המשיב 1 היה גורם דומיננטי ביותר בחבורה, בין היתר בשל גילו בעת המעשים, המבוגר ביחס לשאר השותפים. בא-כוח המדינה טען עוד כי העובדה שהמשיב 1 הורשע בשלושה אישומים שונים, ששניים מהם עניינם במעשים מיניים שבוצעו בכפיה ובכוח בחבורה, מעידה על מידת מסוכנותו הרבה. כפי שנטען, יש מקום להחמיר בעונשו של המשיב 1 גם באופן יחסי לחבריו, באופן שיבטא את היותו הגורם הדומיננטי בחבורה, לצדו של א.א. מנגד טען בא-כוחו של המשיב 1 כי נוכח נסיבותיו האישיות אין להחמיר בעונשו. הוא הדגיש כי העבירות נעברו בעת שהמשיב 1 היה מבוגר אך במעט מגיל 18. כמו כן, נטען כי יש לתת משקל לכך שעד לביצוע העבירות נשוא ההליכים שבפנינו לא היה המשיב 1 בעל עבר פלילי. הוא הדגיש את הצורך לפתוח בפני מרשו פתח של שיקום ותקווה. 9. לדעתנו, דין ערעורה של המדינה להתקבל. אכן, המשיב 1 היה גורם דומיננטי ומוביל בחבורת הנערים שחלקו במעשים היה רב משל אחרים. לכך יש לתת ביטוי בענישה מחמירה. העונש שהשית בית המשפט קמא על המשיב 1 אינו חמור ביחס למעשים שהורשע בהם. אמנם, יש להתחשב בגילו הצעיר של המשיב 1 ובכך שעד לביצוע העבירות נשוא הפרשה שלפנינו לא היה הוא בעל עבר פלילי. כיוון שאין בית משפט זה נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש ובמיוחד בהתחשב בכך שמועד שחרורו של המשיב 1 ממאסר הנו קרוב ביותר, החלטנו להחמיר בעונשו של המשיב 1 כך שעונש המאסר בפועל שהושת עליו יעמוד על שלוש שנים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. המשיב 2 10. המשיב 2 אף הוא יליד 1983 והיה בגיר בן מעט יותר משמונה עשרה שנים בעת שביצע את המעשים. הוא הורשע בעבירות של מעשה מגונה בצוותא, נסיון לאינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס. למשיב 2 עבר פלילי בעבירות רכוש אותן ביצע בנערותו. בית המשפט המחוזי שקל את חומרת העבירות שבביצוען הודה המשיב 2, את הנסיבות שבהן בוצעו ואת נסיבותיו האישיות של המשיב 2, לרבות עברו הפלילי, וסבר כי יש לגזור עליו עונש זהה לזה שנגזר על המשיב 1 – שלוש וחצי שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. כמו כן, חויב המשיב 2 בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪. המשיב 2 הועמד בפיקוח שירות המבחן למשך שנה מיום שחרורו. בפנינו ערעורו של המשיב 2 על חומרת העונש שנגזר עליו וערעורה של המדינה על קולת העונש. לטענת באת-כוחו של המשיב 2, חומרת מעשיו של המשיב 1 רבה יותר מאשר אלה של המשיב 2, ועל כן לא היה מקום להשית עליהם עונש זהה. לטענתה, המעשה בו הורשע המשיב 2 באישום השלישי במעשה מגונה שעניינו נשיקה שנתן למתלוננת, לא לווה באלימות, וגם המעשה הנוסף שבו הורשע באישום הרביעי בנסיון לאינוס לא התרחש בנסיבות אלימות. היא הדגישה כי משהדפה המתלוננת את ידיו של המשיב 2 מאיבר מינה הוא חדל מיד מהמעשה ויצא מהחדר, וכי לאחר האירוע שתואר באישום הרביעי הוא ניתק כל מגע עם המתלוננת ועם שאר המערערים. לטענת הסניגורית, ניתן להסתפק בעניינו של המשיב 2 בעונש מאסר קצר המשולב בהליך שיקומי ופיקוח מטעם שירות המבחן. בא-כוח המדינה הסכים כי מעשיו של המשיב 1 חמורים מאלה של המשיב 2, אך הדגיש כי אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של המשיב 2 וביקש כי נחמיר בעונשו. הוא הדגיש כי את מעשהו של המשיב 2 באישום השלישי (הנשיקה על פי המתלוננת ללא הסכמתה) יש לראות בהקשרו הרחב, כמעשה האחרון בשרשרת מעשים מיניים פוגעניים שביצעו חבריו במתלוננת באותו יום בזה אחר זה. בא-כוח המערער ציין לחומרה גם את העובדה שנסיון האינוס שביצע המשיב 2 באישום הרביעי התרחש בביתו שלו. 11. צודק בא-כוח המדינה בטענותיו שאת המעשים, החמורים כשלעצמם, יש לראות בהקשרם הרחב, כמעשים שבוצעו בחבורה בתכנונם של בני החבורה. המשיב 2 נמנה עם בני החבורה אשר נענו ליוזמתו האכזרית של א.א ותכננו כיצד להביא את המתלוננת למצבים בהם תעמוד לבדה מולם חסרת ישע ופגיעה. לפיכך, אין לקבל את הטענה של באת-כוחו של המשיב 2 כאילו המעשים נעשו בנסיבות שאינן מלוות באלימות. האלימות והכפיה במקרים אלה נובעות מעצם הנסיבות שלתוכן נקלעה המתלוננת ביוזמת בני החבורה, ובהם המשיב 2, שכאמור "נידב" את ביתו באחד המקרים. העונש שהוטל על המשיב 2 הוא קל ביותר לנוכח חומרת מעשיו ולנוכח העובדה שהמשיב 2 ביצע עבירות קודם להרשעתו בפרשה זו, אף כי לא מאותו סוג. אנו דוחים, אפוא, את ערעורו של המשיב 2 על חומרת העונש. באשר לערעור המדינה, יתכן שהיה מקום לגזור על המשיב 2 עונש מאסר בפועל ממושך יותר, אולם, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בתסקירי שירות המבחן הגענו למסקנה שאין מקום שנתערב בעונש במקרה זה. כעולה מהמלצות שירות המבחן, קיים סיכוי לתהליך טיפולי מוצלח בעניינו של המשיב 2, אשר עתיד לעמוד בפיקוח שירות המבחן במשך שנה לאחר שחרורו ממאסר. נוכח גילו הצעיר של המשיב 2 והמלצות שירות המבחן, החלטנו להותיר על כנו את העונש שגזר בית המשפט קמא. המשיב 3 12. המשיב 3, יליד 1985, הינו קטין. הוא הורשע באישום אחד בעבירה של מעשה מגונה בצוותא. בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהמשיב 3 הנו הצעיר שבחבורה וחלקו הפעיל במעשים היה הקטן מכולם. כמו כן, בית המשפט קמא התחשב בכך שהמשיב 3 נמצא בתחילתו של הליך טיפולי עם סיכויי שיקום טובים. בהתאם לכך, הסתפק בית המשפט קמא בהעמדתו בפיקוח שירות המבחן לנוער, בתנאים שפורטו על ידי קצין המבחן בתסקיר שהוגש לבית המשפט, ובחיובו בתשלום פיצוי בסך 3,000 ₪ למתלוננת. המדינה מערערת בפנינו על קולת העונש שנגזר על המשיב 3, ובעניינו מבקשת היא רק כי יושת עליו מאסר על-תנאי. אף בא-כוח המדינה ציין כי אין להתעלם מכך שהמעשה בו הורשע המשיב 3 הוא קל יחסית למעשים שבהם הורשעו המערערים האחרים. הוא הסכים שיש לתת משקל ממשי להמלצות שירות המבחן לקיום תהליך שיקומי במקרה זה. עם זאת, עמד על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מהמלצת שירות המבחן וכי בבית המשפט קמא המליץ שירות המבחן להטיל עליו, בנוסף למבחן, עונש מאסר על-תנאי. בא-כוח המדינה מבקש, אפוא, כי נקבל את המלצת שירות המבחן במלואה ונטיל על המשיב 3 גם עונש מאסר על-תנאי לתקופה ממושכת, שישמש לו "בלם חיצוני" נגד התנהגות עבריינית מסוכנת. 13. גם במקרה זה איננו סבורים שיש מקום להתערב במידת העונש. בתסקיר המשלים שהוגש לנו לקראת מועד הדיון תומך שירות המבחן בהחלטת בית המשפט המחוזי להסתפק בעניינו של המשיב 3 בהטלת פיקוח טהור ופיצוי למתלוננת. מהתסקיר המשלים עולה עוד כי התהליך הטיפולי שעובר המשיב 3 בימים אלה מתנהל עד עתה לשביעות רצונם של הגורמים המטפלים. הפרת תנאי המבחן תאפשר גזירת העונש מחדש. אף אם היה מקום להטיל על המשיב 3 גם עונש מאסר על-תנאי, כטענת בא-כוח המדינה, הרי שלא ראינו מקום לעשות כן בשלב הערעור בהתחשב בנסיבות האמורות לעיל. ערעור המדינה בעניינו של המשיב 3 נדחה, אפוא. המשיב 4 14. המשיב 4 יליד 1985, ואף הוא היה קטין בעת ביצוע העבירות ובעת הדיון בבית המשפט קמא. הוא הורשע באישום אחד בעבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס. בית המשפט המחוזי קבע שבניגוד למשיב 3, אין ליחס לעובדת היותו קטין בשעת המעשה משקל מכריע. זאת, לנוכח חומרת המעשה המיוחס לו, נוכח העדר הפנמה מלאה מצדו של חומרת מעשיו ולנוכח העדר המלצה טיפולית לגביו. שירות המבחן אף הצביע על כך שאין לשלול קיומה של מסוכנות מינית ואחרת מצדו. בית המשפט קבע, אפוא, שיש לנהוג עמו ביתר חומרה, אף שבדרגת חומרה פחותה מזו של המשיב 1 והמשיב 2, וגזר על המשיב 4 עונש של עשרים ושמונה חודשי מאסר, מתוכם עשרה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי שלא יעבור עבירה על פי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין במשך שלוש שנים. בית המשפט קמא חייב גם את המשיב 4 בתשלום פיצויים בסך 3,000 ₪ למתלוננת. לפנינו ערעורו של המשיב 4 על חומרת העונש שנגזר עליו וערעורה של המדינה על קולת העונש. לטענת בא-כוחו של המשיב 4, העונש שהוטל עליו מופלג בחומרתו נוכח העובדה שהיה קטין בעת ביצוע העבירה ושמדובר היה במעשה אחד בלבד. בעיקר הדגיש בא-כוח המערער את העובדה שבית המשפט המחוזי ציין בגזר-דינו שעובדת קטינותו של המשיב 4 אינה בעלת משקל מכריע. לטענתו, מן הדין היה לייחס משקל מכריע לעובדת קטינותו של המשיב 4 ולאפשר לו לעבור הליך שיקומי. לעניין זה נטען, ששגה בית המשפט קמא משקבע כי המשיב 4 אינו כשיר לעבור הליכי שיקום ולטענתו היה מקום לאפשר לשירות המבחן שהות נוספת להתרשם מהנער ולגבש לו תכנית טיפולית. באשר לשיקולי שיקום, מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי ביחס למשיב 4 עולה תמונה קשה. בבית המשפט קמא נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו של משיב זה. מהתסקיר המשלים שהוגש לנו לקראת מועד הדיון בפנינו נראה כי חל שינוי מסויים בהתרשמותו של שירות המבחן ביחס להתאמתו של המשיב 4 לטיפול. קצין המבחן התרשם כי המשיב 4 מביע כיום חרטה כנה על המעשים ורצון להשתלב בחברה הנורמטיבית. המלצתו היא לשקול את הפנייתו לממונה על עבודות שירות על-מנת לבחון את התאמתו לריצוי עונשו בדרך זו. חוות-דעת פסיכיאטרית בקשר למשיב 4, שהגיש הסניגור, תומכת בעמדה זו. בא-כוח המדינה הדגיש לפנינו את חומרת המעשה שבו הורשע המשיב 4 ועל כן מבקשת המדינה שנחמיר בעונשו. 15. עיינו בחומר שלפנינו, שקלנו את טענות הצדדים והחלטנו לדחות את ערעורו של המשיב 4 ולקבל את ערעור המדינה. אכן, מעשהו של המשיב 4 בולט באכזריותו אף בהשוואה למעשיהם של חבריו. המעשה שבו הורשע המשיב 4 באישום השלישי בוצע תוך שימוש באלימות קשה. המשיב 4, ביחד עם א.א, אחזו בכוח בראשה של המתלוננת ולא אפשרו לה להרימו עד שהמשיב 4 הגיע לספוקו המיני בפיה. כל זאת, לאחר שהמתלוננת התחננה בפני המשיב 4 כי ימנע מלבצע את המעשה, ולבסוף, בהבינה כי לא נותרה בידה ברירה, הסכימה שיסתפק בדקה אחת בלבד. בנסיבות אלה, אין בעובדה כי המשיב 4 ביצע "מעשה אחד בלבד" כטענת בא-כוחו, כדי להקל במידת החומרה הרבה שיש לייחס למעשהו, גם בהשוואה לנאשמים הנוספים. על העונש לתת ביטוי לחומרת המעשה. באשר לעמדת שירות המבחן, אין לנו אלא לקוות כי חל שינוי אמיתי בעמדתו של המשיב 4 כלפי המעשה שביצע, כי החרטה שהביע היא אמיתית וכי רצונו לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים אף הוא רצון כן. אולם, חשיבות הטלת עונש מאסר ממשי בפועל נובעת, כאמור, גם מחומרת המעשים. בענייננו מדובר בנאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירות, ובכך יש להתחשב, אולם אין בכך כדי לייתר את הצורך בענישה ממשית ומרתיעה נוכח המעשה המחריד שביצע המשיב 4 במתלוננת [השוו: ע"פ 4890,4920,4956/01 הנ"ל בעמ' 606]. לפיכך, החלטנו להחמיר בעונשו של המשיב 4 ולהטיל עליו עונש של 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. עם שחרורו מהכלא יעמוד המשיב 4 בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה. המשיב 5 16. המשיב 5 הינו יליד 1983, והיה קטין כבן שבע עשרה וחצי בעת ביצוע המעשים שבגינם הורשע. הוא הורשע באישום אחד (אישום 5) בעבירה של מעשה מגונה בצוותא. יש לציין, כי במבוא לכתב האישום המתוקן נאמר, כי המשיב 5 ידע על הקשר שקשר א.א עם שאר הנאשמים שלפיו הוא "יתיר" להם לקיים יחסי מין עם המתלוננת, כמתואר לעיל, אך בניגוד לחבריו הוא לא היה חלק מהקשר. נציין עוד, כי אף שהמשיב 5 לא הורשע באישום הראשון, המיוחס למשיב 1, האירוע המתואר באישום זה התרחש בביתו של המשיב 5, שלשם הגיעו א.א, המשיב 1 והמשיב 5 ברכבו של המשיב 5. גם האישום החמישי, שבו הורשע המשיב 5, מתייחס לאירועים שבהם נכחו יחדיו המשיב 1, המשיב 5 וא.א – בפעם הזאת, בדירת קרובת משפחתו של המשיב 5. כפי שפורט לעיל, המשיב 5, בצוותא עם המשיב 1, עם א.א ועם אנשים נוספים ביצעו, ביחד, מעשים מגונים בגופה של המתלוננת בעוד המשיב 1 סותם את פיה של המתלוננת כדי למנוע ממנה לצעוק. במסגרת הסדר הטיעון, בהסכמת התביעה, טען בא-כוחו של המשיב 5 בבית המשפט המחוזי כי המשיב 5 לא ראה את המשיב 1 סותם את פיה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי ציין כי אף שהמשיב 5 היה קטין בעת ביצוע העבירה, אין לראות במעשיו כניצבים על "הסף התחתון" של מדרג החומרה בדומה למעשיו של המשיב 3. זאת, נוכח מעורבותו במעשים מיניים מבזים בחבורה, העובדה ששימש "מארח" באישום הראשון ונוכח גילו הבוגר יחסית בעת ביצוע העבירה. לצד אלה התחשב בית המשפט המחוזי גם בעברו הנקי של המשיב 5, הודאתו וחרטתו. כל אלה, הביאו את בית המשפט קמא להשית על המשיב 5 עונש זהה לזה שהושת על המשיב 4 – עשרים ושמונה חודשי מאסר, מתוכם עשרה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין במשך שלוש שנים. כחבריו, חויב גם המשיב 5 בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪. בנוסף לכך, הועמד המשיב 5 בפיקוח שירות המבחן. לפנינו ערעורו של המשיב 5 על חומרת העונש שנגזר עליו, וערעורה של המדינה על קולת העונש. לטענת בא-כוחו של המשיב 5, היה מקום להתחשב בעובדה שאת מרבית תקופת המאסר כבר ריצה המשיב 5 בהיותו במעצר. המשיב 5 שוחרר ממעצרו למעצר בית תקופה קצרה לפני תום משפטו. לטענת הסניגור, אין להחזירו למאסר כשמדובר בתקופה קצרה מחודש וחצי בניכוי השחרור המנהלי. הסניגור הוסיף וטען כי בגוזרו את דינו של המשיב 5 התעלם בית המשפט המחוזי מכך שחלקו של המשיב 5 במעשים בחבורה לא היה גדול. כמו כן נטען, כי לא היה מקום ליתן משקל לחומרה לכך שהאירוע באישום 1 התרחש בביתו. הסניגור ביקש להדגיש את העובדה שמיד לאחר המעשה בו הורשע חש המשיב 5 חרטה וניתק את יחסיו עם חבריו. מנגד טען בא-כוח המדינה שחומרת מעשיו של המשיב 5 נובעת מכך שהוא עשה את מעשיו בהיותו בגיר, ואף שלא היה שותף לקשר הוא ידע עליו וביקש "ליהנות מפירותיו". בא-כוח המדינה הסכים כי חלקו במעשים אינו גדול כמו של כמה מחבריו, אולם יש מקום להטיל עליו ענישה ממשית בדמות מאסר בפועל ארוך מזה שנגזר עליו. 17. אמנם, לפי כתב האישום המתוקן המשיב 5 לא היה שותף לקשר שקשרו א.א וחבריו לעשיית מעשים מיניים במתלוננת בניגוד לרצונה, אך הוא ידע על הקשר והיה שותף פעיל במימוש התכנית הלכה למעשה. חלקו של המשיב 5 במעשים לא היה שולי כלל. העובדה שהמעשים נשוא האישום הראשון נעשו בביתו של המשיב 5 שלשם הגיעו בני החבורה ברכבו מעידה על היותו דמות חשובה בחבורת הנאשמים, שלמעשיהם היה מודע. המעשה שבגינו הורשע המשיב 5, באישום החמישי, נעשה בנסיבות חמורות ביותר, שבהן כמה אנשים יחד, ובהם המשיב 5, ביצעו מעשים מגונים בגופה של המתלוננת אשר נצבה מולם חסרת ישע. בנסיבות ביצוע המעשה, אין ליחס משקל של ממש לכך שהמשיב 5 לא ראה שהמשיב 1 סתם את פיה של המתלוננת בעת ביצוע המעשים, כטענת הסניגור. המשיב 5 ידע כי המתלוננת אינה מסכימה למעשים והשתתף, יחד עם חבורת אנשים, במעשים מבזים שהשפילו את המתלוננת, שבה נהגו בני החבורה כחפץ וכ"בובת מין". עם זאת, רק משום שהמשיב 5 ריצה את מרבית העונש שנגזר עליו בתקופת מעצרו ועתה הוא נמצא בהליכי שיקום אשר שירות המבחן רואה בהם הישגים חיוביים, איננו רואים להחזיר את המשיב 5 אל כתלי הכלא לתקופה שנותרה לו לריצוי מאסרו. מטעם זה, החלטנו לקבל את ערעורו של המשיב 5 ולהפחית את תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, כך שהיא תעמוד על שבעה חודשים – התקופה שבה היה במעצר. יתר מרכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. בהתאם להמלצת שירות המבחן, אנו מורים על העמדתו של המשיב 5 בפיקוח שירות המבחן למשך שנה ממועד מתן פסק דין זה. סיכום 20. הערעור בע"פ 5485/03 נדחה וערעורה של המדינה בע"פ 4624/03 מתקבל כאמור בפסקה 7 לעיל באופן שבו עונשו של א.א יועמד על שש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים שלא יעבור את אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירה על סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. ערעורה של המדינה בע"פ 4625/03 נתקבל ביחס למשיב 1 כאמור בפסקה 9 לעיל וביחס למשיב 4 כאמור בפסקה 15 לעיל, ונדחה ביחס למשיבים 2, 3 ו- 5. עונשו של המשיב 1 יועמד על שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. נוסף על אלה ישלם המשיב 1 פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪. עונשו של המשיב 4 יועמד על 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושמונה עשר חודשים על-תנאי שלא יעבור עבירה על פי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין במשך שלוש שנים, וכן פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪. הערעורים בע"פ 5703/03 ובע"פ 3913/03 נדחים, והערעור בע"פ 3897/03 מתקבל כאמור בפסקה 17 לעיל. המשיב 5 יעמוד בפיקוח שירות המבחן למשך שנה ממועד מתן פסק דין זה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ' באב התשס"ג (18.8.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03038970_N12.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il