סלימאן וליד נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 389/00 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר: סלימאן וליד נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ביהמ"ש המחוזי - נצרת - משיב פורמלי 3. כב' השופט ע' ר' זועבי - משיב פורמלי עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין העותר מבקש שבית משפט זה יתן הצהרה "כי החלטה בערר על הארכת מעצר לימים ספורים חייבת להינתן בסמוך לאחר מועד הדיון, למעט מקרים בהם היקף חומר החקירה מצריך עיון במשך מספר שעות". כמו כן הוא מבקש שבית המשפט יתן גם הצהרה לפיה הנימוקים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ועל ידי בית משפט זה, בדבר דחיית המועד למתן החלטה בערר נשוא העתירה, אין בהם כדי להצדיק את הדחייה. פשיטא, כפי שגם פרקליטות המדינה מציינת בתגובתה לעתירה, שהחלטה בערר על הארכת מעצר לימים ספורים חייבת בדרך כלל להינתן בסמוך למועד הדיון. גם בית משפט זה, בדונו בערר נשוא העתירה, אמר (השופט ע' ר' זועבי) כי "כאשר לפנינו מעצר לימים ספורים בלבד, מן הראוי כי בית משפט יתן בהחלטתו סמוך למועד הדיון, וזאת על מנת שלא לסכל את מטרת החוק או לייתר את הדיון בערר על מעצר..." עם זאת אין הצדקה למתן ההצהרה המבוקשת על ידי העותר. ראשית, אין הצדקה למתן ההצהרה הראשונה, כיוון שהיא כוללנית, ובית משפט זה אינו נוהג לתת הצהרות כוללניות. ראו, לדוגמה, בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403. שנית, אין הצדקה למתן ההצהרה השניה, כיוון שהענין נשוא העתירה נעשה תיאורטי, וכידוע בית משפט זה אינו נוהג לתת הצהרות תיאורטיות. לפיכך אנו מחליטים לדחות את עתירה זאת על הסף. ניתן היום, י"ד באדר א' התש"ס (20.2.00). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00003890.I02