סויסה שגיב נ. חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלו

פסק-דין בתיק ע"א 3887/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3887/01 ושני ערעורים שכנגד בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערים (המשיבים בערעורים שכנגד): 1. סויסה שגיב 2. סויסה שושנה נ ג ד המשיבות (המשיבה 1 מערערת שכנגד): 1. חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ (המשיבה 2 מערערת שכנגד): 2. מדינת ישראל (משיבה גם בערעורים שכנגד): 3. עיריית אשקלון ערעור ושני ערעורים שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 4.4.2001 בת.א. 70/91 שניתנה על ידי כבוד השופט צבי מ' הכהן תאריך הישיבה: ו' בתשרי תשס"ג (12.9.2002) בשם המערערים: עו"ד יואב אוסישקין, עו"ד יוסי כהן בשם המשיבה 1: עו"ד עופר קרינסקי בשם המשיבה 2: עו"ד יוסי נוילנדר בשם המשיבה 3: עו"ד אורי ירון פסק-דין השופט י' אנגלרד: 1. לפנינו מקרה של תאונה קשה שקרתה ביום 13.6.89לתלמיד בית-ספר בהיותו בן 7 שנים. הילד טיפס במגרש ספורט, השייך לבית הספר העממי "ישורון" באשקלון, על מתקן הסל המשמש למשחק הכדורסל. הילד הגיע בטיפוסו לחישוק ומשם נפל לפתע על הקרקע ונפגע קשה. הנפגע הגיש תביעת נזיקין נגד שלושה גופים והם: עיריית אשקלון, בתור אחראית למגרש הספורט; מדינת ישראל, בהיותה בעלת המגרש עליו מותקן מתקן הספורט; חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ, בתור מנהלת מועדונית, אשר שחררה את הילד הביתה לפני הזמן המתוכנן, דבר שאפשר את הגעתו ללא השגחה למגרש הספורט. 2. בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו- מפי השופט צ' מ' הכהן- דחה את התביעה נגד המדינה ונגד חברת המועדונית, אך מצא את עיריית אשקלון אחראית בנזיקין. אפרט תחילה בקצרה את הטענה שהועלתה על-ידי הנפגע, לפיה אחראית המועדונית לנזקו. הילד הנפגע, שהוא ממשפחת מצוקה, היה הולך לאחר סיום לימודיו בבית הספר למועדונית. בדרך כלל הפעילות במועדונית הייתה מסתיימת אחר הצהרים, אך באותו יום שוחרר לביתו מוקדם יותר בשעה 1400. בית המשפט המחוזי קובע כממצא, שההורים לא קיבלו כל הודעה מוקדמת על כך שהילד יקדים את שובו הביתה בניגוד לנוהל הרגיל. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי להטיל אחריות על המועדונית, משום שלטעמו אין קשר סיבתי בין המחדל של המועדונית לבין התאונה. הוכח כי הילד היה חופשי להסתובב כרצונו בגמר הפעילות במועדונית ובין היתר היה נכנס למגרש המשחקים, המצוי ממול ביתו, מבלי שהייתה עליו כל השגחה. כן קבע בית המשפט כי מבחינתה של המועדונית התאונה התרחשה בשל מעשה חריג שעשה הנפגע, דהיינו טיפוסו על עמוד הסל וישיבתו על החישוק, מעשים שלא ניתן היה לצפותם מראש. 3. באשר למדינה, בית המשפט קמא קבע כי עובדת היותה הבעלים של המגרש, אין די בה כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין. לא הובא אפילו שמץ של ראיה שהשימוש במגרש ובמתקנים היה בהרשאתה או ברשותה. לכן נדחתה, כאמור, התביעה נגד המדינה. לא כך דינה של העיריה. לגביה קבע בית המשפט כי היא זו שתחזקה את המגרש ואת המתקנים שעליו. באשר למתקן עצמו, שממנו נפל הילד, מצא בית המשפט: שלא זו בלבד שלא היה מובטח, ולא זו בלבד "שלא עכברא גנבא, חורא גנבא" אלא שהוא היווה פירצה הקוראת לילדים, וביניהם התובע לעלות, ולטפס עליו כעל כסולם. היתה זו רשלנות רבתי להתקין מתקן כזה על מגרש הספורט והמשחקים. 4. על החלטתו של בית המשפט, בדבר העדר אחריות מצד המדינה והמועדונית, הגישו הנפגע ואמו ערעור לבית משפט זה. על ערעור זה הגישו המדינה והמועדונית ערעור שכנגד, בשל אי-זכייתן בהוצאות משפט בערכאת הדיון. עירית אשקלון מצדה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא שמצא אותה אחראית בנזיקין. בית משפט זה החליט ביום 12.9.02 לתת לעיריית אשקלון רשות ערעור והעיריה הגישה את הערעור שלפנינו. 5. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני בעלי הדין בערעור, לא השתכנעתי כי יש מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא בדבר העדר אחריות מצד המועדונית ומצד המדינה. באשר לאחריות המועדונית, עלה מחומר הראיות כי הילד היה משחק ללא השגחה במגרש הספורט לעתים קרובות, גם לאחר שובו מהמועדונית. באשר למדינה, צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי בעצם קיומה של זכות הבעלות על הקרקע, אין די בה כדי להטיל אחריות בנזיקין. הוכח, כאמור, כי מגרש הספורט היה בחזקתם של בית הספר ושל העיריה. 6. באשר לאחריותה של עיריית אשקלון, נטען על ידה כי מתקנים מסוג זה היו קיימים בכל רחבי הארץ וכי אין מדובר במתקן חריג ולבטח שלא ב"פרצה הקוראת לגנב". על-כך יש להעיר, כי גם בהנחה שהמתקן, כשלעצמו, אין בו משום סיכון מיוחד שעה שהוא במצב תקין, הרי עולה מעדותו של הילד כי הוא נפל כתוצאה מחוסר יציבותו של מתקן הסל. בתארו את השתלשלות האירועים עובר לנפילתו אומר הילד כי "הסל התחיל לזוז ולהתנדנד והתחלקתי ונפלתי" (עמ' 18 לפרוטוקול) ובהמשך כי "הסל התחיל להתנדנד וגם הברזלים התנדנדו... באתי לחישוק כדי לעמוד ליד החישוק והכל התנדנד" (עמ' 22 לפרוטוקול). אמנם, מנהל בית הספר בעת התאונה העיד כי בתקופה שבה ניהל את בית הספר לא הייתה כל בעיה בנוגע למתקן הסל, אך בהמשך דבריו הבהיר כי לא בדק את העניין באופן אישי ואמר את שאמר משום שלא קיבל כל התראה על בעיה מהמורה לספורט (עמ' 77 לפרוטוקול). נמצא, כי עדותו של הנפגע בדבר חוסר יציבותו של מתקן הסל לא נסתרה. מראיה זו ניתן להסיק כי המתקן הנדון לא היה במצב תקין משום שלקה בחוסר יציבות. מאחר שנקבע כממצא כי העיריה הייתה אחראית לתחזוקתם של המתקנים במגרש הספורט, הרי אחראית היא גם לבדיקת יציבותם של מתקנים אלה. טיפוס הילד על המתקן אינו נראה בעיני, בנסיבות המקרה הנדון, כמעשה שלא צריך היה לצפותו מראש. התוצאה היא כי דין ערעורה של העיריה להידחות. 7. באשר לערעור שכנגד בעניין ההוצאות, הרי המדינה הצהירה בסיכומיה כי אין היא עומדת על הערעור בעניין זה. לטעמי אין גם יסוד לקבלת ערעור בנושא זה מטעמה של המועדונית. אי-לכך הערעורים והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, ה' בטבת תשס"ג (10.12.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01038870_Q09.doc/שב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il