בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3884/98
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט מ' אילן
המערערים: 1.
ציפורה רון
2.
טל הרמתי
נ
ג ד
המשיבים: 1.
הועדה לבנייה למגורים ותעשייה, מחוז ירושלים
2.
שר הפנים, משרד הפנים
3.
גטי, גן טכנולוגי ירושלים בע"מ
4.
הרשות לפיתוח ירושלים
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.5.98 בתיק עת"מ 2/98 שניתן
על ידי כבוד השופט צ' כהן
בשם המערערים: עו"ד
יוסי חביליו
בשם המשיבים 2-1: עו"ד
ציון אילוז
בשם המשיב 3: עו"ד
רמי קוק ועו"ד רפי אטינגר
בשם המשיב 4: עו"ד
נעמי וייל ועו"ד ענת זינגר
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. לבית המשפט המחוזי הוגשה עתירה מינהלית על ידי
העותרים, המכוונת נגד החלטתה של הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוזי ירושלים (להלן:
הול"ל) מיום 21.11.96. ועדה זו פועלת מכוח הוראות חוק הליכי תיכנון
ובנייה (הוראת שעה), התש"ן1990- (להלן: חוק הוראת שעה). בהחלטתה מיום
21.11.96 קיבלה הול"ל, בתנאים מסויימים, את תוכנית בת3419/ ד' גן טכנולוגי
מלחה, שינוי 1/95 לתוכנית בת3419/ ג' (להלן: התוכנית). כן כוונה העתירה נגד
אישור התוכנית על ידי מנכ"ל משרד הפנים, אליו הואצלה סמכות שר הפנים ביום
7.7.97, אישור אשר פורסם בעיתונות היומית ביום 16.7.97.
עיקרה של התוכנית דן בשינוי הבינוי בבניין
המינהלה והשירותים של הגן הטכנולוגי, אשר אושר על ידי הול"ל בתוכנית קודמת -
ת3419/ ג'.
בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המערערות, פרט
לעניין אחד הנוגע לטענה בדבר אי התאמת התוכנית אשר אושרה על ידי מנכ"ל משרד
הפנים להחלטת הול"ל. בעניין זה הורה בית המשפט המחוזי להתלות את תוקף התוכנית
ולהשיבה לול"ל, על מנת שתבדוק את התאמתה להחלטתה מיום 21.11.96, ולאחר מכן
תעביר את התוכנית לאישור מחדש של שר הפנים.
2. בפני בית המשפט המחוזי נטענה על ידי המערערים,
בין היתר, הטענה שהול"ל לא היתה מוסמכת לדון בתוכנית. טענה זו נדחתה בשל
שיהוי מצד המערערים בפנייתם לבית המשפט בעתירתם המינהלית. בטענותיו בפנינו מיקד
וצמצם בא כוח המערערים את טענותיו לטענה כי טעה בית המשפט המחוזי, כשקבע כי השתהו
בהגשת העתירה, ומטעם זה דחה את טענתם בדבר חוסר סמכות של הול"ל לדון בתוכנית.
לטענתו, לא היה מקום בנסיבות המקרה לקבוע שהמערערים השתהו בפנייתם לבית המשפט.
מוסיף בא כוח המערערים וטוען, שלעצם העניין לא היתה הול"ל מוסמכת לדון
בתוכנית.
עד שאכריע בטענות אלה, מן הראוי להביא את
ההשתלשלות הכרונולוגית של הדיונים בתוכנית, אישורה ופירסומה.
3. בעיקרם של דברים, זו ההשתלשלות:
א. התוכנית הוגשה לול"ל ביום
24.10.94. זו קיימה מספר ישיבות בעניין, תוך שהיא מחליטה בתום כל דיון על הפקדתה
של התוכנית בתנאים. הישיבות התקיימו בתאריכים 31.10.94, 16.2.95 ו26.10.95-. ביום
14.3.96 הוחלט להפקיד את התוכנית.
ב. בתאריך 14.5.96 הגישה המערערת 1 (להלן:
המערערת) התנגדות לתוכנית, והתנגדותה נשמעה ביום 16.5.96. המערער 2 הגיש את
התנגדותו באיחור, אולם הול"ל נאותה לקבלה ולהתייחס אליה לפנים משורת הדין.
המערערת השלימה את טיעוניה באמצעות מכתבים
שנשלחו לול"ל על ידי בא כוחה עורך דין יחזקאל לוי. במכתבים אלו נטען להעדר
סמכות של הול"ל לדון בתוכנית.
ג. בתאריך 26.9.96 קיבלה הול"ל
החלטה, לפיה, ברמה העקרונית, יש לאשר את התוכנית תוך הגבלת קיבולת הבניה בשטחים
העיקריים ל68,000- מ"ר.
בתאריך 21.11.96 החליטה הול"ל לאשר את
התוכנית בתנאים. עיקרי הדברים שהובאו בהחלטה והצריכים לעניין הינם:
(1) קבלת התנגדות המערערים לעניין הגדלת
השטחים, כאשר ההקטנה תעשה מגובה הבניין.
(2) דחיית הטענה בדבר השלמת תסקיר השפעה
על הסביבה. זאת, לאור העובדה שאין בתוכנית גידול בשטחי הבניה ביחס לתוכנית הקודמת
בת3419/ ג' ואשר בגינה נערך בשעתו תסקיר.
ד. החלטת הול"ל, נספח ט2/ לעתירה,
הגיעה לידי המערערת ביום 3.12.96, או בסמוך לכך.
ה. בתאריך 23.12.96 שלח בא כוח
המערערים מכתב לול"ל, ובו ביקש הבהרות על האמור בהחלטתה מיום 21.11.96, וכך
בקש גם במכתב נוסף מיום 20.1.97. ההבהרות שנתבקשו עסקו במישור התכנוני של ההחלטה.
בתאריך 7.7.97 אישר המנהל הכללי של משרד הפנים
את התוכנית על פי הסמכות שהואצלה לו על ידי שר הפנים. בתאריך 16.7.97 פורסמה
בעיתונות הודעה על אישור התוכנית. למערערים נודע על העברת התוכנית לאישור השר
באמצע חודש יולי 1997.
ו. המערערים פנו לשר הפנים לראשונה
ביום 27.7.97, שלושה שבועות לאחר שהתוכנית אושרה, בדרישה שלא יאשר התוכנית. ביום
18.8.97 נמסר למערערת כי טענותיה בבדיקה. בתאריך 7.9.97 פנתה המערערת פעם נוספת
לשר הפנים. לאחר כחודשיים וחצי, ובהמשך למכתב מיום 7.9.97, שלח בא כוח המערערים
מכתב, ביום 26.11.97, ליושב ראש מינהל התיכנון, בו טען כי לא ניתן על פי הדין לאשר
את התוכנית. מכתב זה נענה ביום 4.1.98 על ידי גברת תורה בנין ממשרד הפנים. בתשובה
נמסרה למערערים חוות דעתו של היועץ המשפטי, לפיה משפורסמה הודעה על אישור התוכנית
בעיתונות, היא נכנסת לתוקף (בהסתמך על הוראת סעיף 5 (11) לחוק הוראת שעה), ואין
לשר הפנים סמכות לחזור בו מאישורה. ביום 26.1.98 הוגשה העתירה המינהלית.
4. לעניין הטענה בדבר איחור בהגשת העתירה, חשובה
תקנה 3 לתקנות התיכנון והבנייה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים),
תשנ"ו1996-. תקנה זו קובעת:
"עתירה
תוגש בהקדם האפשרי, בנסיבות העניין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו
קיבל העותר הודעה על ההחלטה נושא העתירה או מיום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום
היווצר עילת העתירה, לפי המוקדם".
טענת המשיבים היא, שהעותרת איחרה בהגשת עתירתה
נוכח הוראות תקנה זו. כבר בדיון בפני הול"ל נטענה טענת חוסר הסמכות של הוועדה
לדון בתוכנית, והטענה נדחתה על ידי הוועדה. לכאורה, במועד זה, בו נדחתה הטענה,
נולדה עילת העתירה במובן התקנה הנ"ל, ככל שהיא נוגעת לטענת חוסר הסמכות של
הול"ל. גם אחרי שהתקבלה החלטת הול"ל ביחס לתוכנית, לא הוגשה העתירה. גם
כשאישר מנכ"ל משרד הפנים את התוכנית והדבר היה ידוע למערערים, וגם כשפורסמה
בעיתונות ביום 16.7.97 ההודעה על אישור התוכנית, לא אצה למערערים הדרך והם לא
הגישו עתירה מינהלית. זו הוגשה רק ביום 26.1.98.
דומה, שלכל המאוחר עם הפירסום בעיתונות ביום
16.7.97 על דבר האישור של התוכנית החל המירוץ של 45 הימים הנזכרים בתקנה 3 אשר
צוטטה לעיל (ראה בעניין זה סעיף 5(11) לחוק הוראת שעה).
על רקע עובדות אלה, ונוכח ההוצאות שהושקעו
בתוכנית והזמן הניכר אשר חלף מאז החלה הול"ל לדון בתוכנית, צדק בית המשפט
המחוזי בקבלו את טענת האיחור בהגשת העתירה מצד המערערים.
4. אוסיף לכך, שלכאורה לא היה יסוד לטענת
המערערים בדבר חוסר סמכות של הול"ל לדון בתוכנית. התוכנית היתה, על פי תוכנה,
תוכנית לשינוי תוכנית 3419 ג' אשר התקבלה קודם לכן על ידי הול"ל. שינוי כזה
מהווה "תוכנית" על פי הגדרתה בסעיף 2 לחוק הוראת שעה, ולול"ל נתונה
הסמכות לדון בתוכנית המהווה שינוי לתוכנית קודמת, כשנושא התיכנון בכללותו, אותו
מבקשת הול"ל לבדוק, עונה על דרישות סעיף 4 לחוק הוראת שעה (ראה בג"צ
988/92 רינונים חברה להשקעות בע"מ נ' הוועדה למגורים ולתעשיה מחוז המרכז,
פ"ד מז(1) 98).
גם אין בכך כלום, שביום 10.4.95 פקע תוקפו של
חוק הוראת שעה. לפי סעיף 10 לחוק, תוכנית שהוחל בדיון בה לפני התאריך הנ"ל,
ימשיכו לחול הוראות החוק בכל הנוגע להליכי אישורה. כמפורט לעיל, כבר במועדים
31.10.94 ו16.2.95- דנה הול"ל בתוכנית. מכאן, שהמשיכו לחול עליה הוראות חוק
הוראת שעה לעניין אישורה.
5. גם בטענות המערערים נגד התוכנית עצמה וסבירותה
לא מצאנו ממש. הול"ל שקלה את כלל הנסיבות, והמערערים לא שכנעו בקיום עילה
שתצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטת הול"ל.
על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור.
המערערות ישלמו למשיבים 1 ו2-, וכן למשיבה 3
ולמשיבה 4 - לכל אחד מהם - הוצאות ערעור זה בסך 5,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט מ' אילן:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ג' באייר התשנ"ט (19.4.99).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98038840.E03 /עכב