ראש העיר ירושלים נ. תאגיד השידור הציבורי הישראלי

פסק-דין בתיק בג"ץ 3883/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3883/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. ראש העיר ירושלים 2. עיריית ירושלים 3. ח"כ רועי פולקמן 4. ח"כ נחמן שי 5. ח"כ מוטי יוגב 6. ח"כ אראל מרגלית 7. אגודת העיתונאים בירושלים נ ג ד המשיבים: 1. תאגיד השידור הציבורי הישראלי 2. מועצת תאגיד השידור הציבורי הישראלי 3. שר התקשורת 4. הרשות לפיתוח ירושלים המבקשים להצטרף להליך: 1. ערוץ 9 בע"מ 2. טלאליאנס מדיה גרופ ישראל בע"מ 3. ח"כ חיליק בר עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: א' בתמוז התשע"ו (7.7.16) בשם העותרים 6-1: עו"ד אביב ברנט; עו"ד אלי מלכה; עו"ד אליעד כהן; עו"ד טוביה פיסינגר בשם העותרת 7: עו"ד אופיר טל; עו"ד לואיז ספורטס בשם המשיבים 2-1: עו"ד אלה גור; עו"ד אביגדור דנן בשם המשיב 3: עו"ד נחי בן אור בשם המשיבה 4: עו"ד מתן בן-שאול; עו"ד בועז הניג המבקשים להצטרף להליך 2-1: עו"ד דב אברבמוביץ; עו"ד אלי ארביב המבקש להצטרף להליך 3: עו"ד אביב ברנט פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. עתירה זו עניינה בשאלה מהיכן ישדר השידור הציבורי הישראלי החדש (להלן תאגיד השידור הציבורי או התאגיד) בתקופת הביניים עד למעברו למקום קבע בירושלים; היא הוסבה כנגד החלטת המשיבה 2 מיום 3.5.16, שקבעה הסדר לתקופת ביניים לשידור מחוץ לירושלים, בטענה כי זו סותרת את סעיף 5 לחוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014 (להלן חוק השידור הציבורי או החוק), שעל פיו מקום מושבו של תאגיד השידור הציבורי, המשיב 1, יהיה בירושלים. הצדדים ב. העותר 1 הוא ראש עיריית ירושלים, העותרת 2. העותרים 6-3 והמבקש להצטרף 3 (ושצירפנוהו) הם חברי כנסת. העותרת 7 היא הארגון היציג של העיתונאים בשידור הציבורי בישראל ונציגתם במשא ומתן על תנאי העבודה בתאגיד השידור הציבורי. המשיב 1 הוא, כאמור, תאגיד השידור הציבורי, תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח החוק. המשיבה 2, מועצת תאגיד השידור הציבורי הישראלי (להלן מועצת התאגיד או המועצה), היא הגוף האמון על פי החוק על קביעת מדיניות התאגיד והפיקוח על ביצועה, לרבות מתן אישור לתאגיד להתקשר בעסקאות. המשיב 3, שר התקשורת, הוא השר האחראי על ביצוע הוראות חוק השידור הציבורי. המשיבה 4, הרשות לפיתוח ירושלים (להלן גם הרשות), היא תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הרשות לפיתוח ירושלים, תשמ"ח-1988, לצורך עידוד פעולות לפיתוחה הכלכלי של ירושלים. המבקשת להצטרף 2 היא בעלת השליטה במבקשת להצטרף 1, מפעילת הערוץ הייעודי בשפה הרוסית על פי רשיון ממועצת הכבלים והלווין, אשר היא בעלת נכס במודיעין שיועד לתקופת הביניים של שידורי תאגיד השידור הציבורי. רקע עובדתי ג. ביום 11.8.14 פורסם ברשומות חוק השידור הציבורי המסדיר את פירוקה של רשות השידור הקיימת, ואת הקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש. סעיף 5 לחוק, בנוסחו אז, קבע: "מקום מושבם של המועצה ושל הנהלת תאגיד השידור הציבורי הוא בירושלים; עיקר שידוריו של תאגיד השידור הציבורי ישודרו מירושלים". יום תחילת שידורי התאגיד על פי סעיף 92 לחוק בנוסחו המקורי היה 1.4.15. בהמשך שונה תאריך זה מספר פעמים, וביום 10.9.15 תוקן החוק ומועד התחילה נדחה ליום 31.3.16 (תאריך זה שונה שוב לאחר מכן, ועל כך בהמשך). על הרקע לחקיקת חוק השידור הציבורי ראו בג"ץ 6133/14 גורביץ' נ' כנסת ישראל פסקאות ב-ג (2015)). ד. לאחר חיפושים - שלא נחלו כנטען הצלחה - אחר מבנה בירושלים, לקבוע בו את מקום שידוריו של התאגיד כך שהשידורים יתחילו בזמנם בבירת ישראל, פנה התאגיד ביום 19.11.15 למשנה ליועץ המשפטי לממשלה כלכלי-פיסקלי, עו"ד אבי ליכט, לקבלת חוות דעת משפטית בנוגע לשאלה אם בידי התאגיד לשכור נכס לשימוש זמני מחוץ לירושלים. ביום 30.11.15 צירף התאגיד לפניה מסמך משלים, בו נבחנו חלופות נדל"ן שונות והתאמתן לצרכיו; מן המסמך עולה כי עד מועד המסמך לא נמצא מבנה קבע שיאפשר את התחלת שידורי התאגיד כנדרש בחוק. המלצת התאגיד היתה לקבוע את מתחם הקבע בבנין הנבנה על-ידי יזם בגבעת שאול בירושלים, שתאריך אכלוסו הצפוי אוגוסט 2018. עד למועד האכלוס הצפוי במבנה הקבע, הוצעו שלוש חלופות למתחם זמני. החלופה הראשונה שנבחנה הייתה מתחם רשות השידור ברוממה; לגביה נכתב במסמך כי המבנה מיושן מאוד וטעון שיפור משמעותי והתאמות לשיטות העבודה המתוכננות בתאגיד; כי למתחם תב"ע מאושרת של מעל 300 יחידות דיור, וקיימת התנגדות של מנהל הדיור ורשות מקרקעי ישראל לדחיית מימושה; כי ניתוח עלויות ראשוני שנעשה על ידי התאגיד מלמד שקיים פער בהיקף של עשרות מליוני שקלים בעלות תפעול המתחם בהשוואה למתחמים אפשריים אחרים; וכי החלופה "אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק וכן עם המיתוג של תאגיד השידור הישראלי כגוף חדש השונה בפעילותו מרשות השידור (בפירוק)". החלופה השניה שנבחנה היא בנוה אילן. נכתב כי על פי הידוע אין המתחם יכול להיות זמין לצרכי התאגיד באופן מידי, ונדרשות לו התאמות רבות. החלופה השלישית שנבחנה היא מתחם ערוץ 9 במודיעין. נכתב כי היקף ההתאמות הנדרש במתחם זה קטן, כך שלהערכת התאגיד ניתן יהיה להתחיל את השידורים בתאריך הקבוע בחוק. מבין חלופות אלה המליץ התאגיד לשכור את מתחם ערוץ 9 במודיעין, בנימוק כי חלופה זו נותנת את המענה הטוב ביותר לצרכי התאגיד, הן מבחינת עלות ההשקעה על ידי התאגיד והן מבחינת זמינות המתחם המאפשרת תחילת השידורים בהתאם לקבוע בחוק, כפי שהיה לאותו מועד. ה. בחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 7.12.15 נקבע, בין היתר, כי אין מניעה לקיים את שידורי התאגיד ממתחם זמני מחוץ לעיר ירושלים לתקופת ביניים קצרה ככל הניתן. הרציונאל שעמד בבסיס ההכרעה היה היחס שבין ההוראה בחוק הקובעת את תחילת שידורי התאגיד (31.3.16 בזמן מתן חוות הדעת כאמור), לבין הוראת החוק בסעיף 5, לפיה "עיקר שידורי" התאגיד יהיו מירושלים. בעקבות אילוצי הזמן, שלא איפשרו תחילת שידורי התאגיד בירושלים בתאריך שנקבע בחוק, פורשו המלים "עיקר שידוריו" המופיעות בסעיף 5 לחוק כמתיחסות למישור הזמן – קרי, בעיקר "ימי חייו" של התאגיד, הצפויים להיות ארוכים, עליו לקיים את השידורים מירושלים, אך באופן זמני ניתן לקיים את השידורים מחוץ לה. פרשנות זו, על פי חוות הדעת, תאפשר את תחילת שידורי התאגיד במועדם ותביא למימוש תכלית החוק – הקמת התאגיד ושיפור השידור הציבורי. עוד נקבע בחוות הדעת כי על תקופה זמנית זו להיות קצרה ככל הניתן, וכי מקום מושבם של מועצת התאגיד ושל פעילות התאגיד שאינה צריכה להיות בסמוך למקום השידורים – יהיה בירושלים. ו. ביום 31.12.15 נערך דיון בועדת הכלכלה של הכנסת, בין היתר בנוכחות העותר 1, העותר 3, נציגי משרד התקשורת ומנכ"ל התאגיד. בדיון טען העותר 1 כי קיימים פתרונות שונים בירושלים, וביניהם מתחם רשות השידור ברוממה ועוד, והתאגיד אינו עושה די למציאת פתרונות כאלה ומבכר למצוא פתרונות מחוצה לעיר. לדבריו, פתרון שיתחיל כזמני יהפוך לקבוע, שכן "ברור לכולם שאין פתרונות זמניים במדינת ישראל. אני לא מכיר פתרונות זמניים" (ישיבת ועדת הכלכלה מיום 31.12.15 פרוטוקול מס' 128, עמוד 4). מנכ"ל התאגיד דחה את דברי העותר 1 וטען כי התאגיד עשה רבות למצוא פתרון זמני בירושלים, אך לא מצא כזה המתאים לצרכיו. בתום הדיון הוחלט כי העותר 3 יבחן, יחד עם הנהלת התאגיד, תוך שיתוף פעולה של העותרת 2, חלופות אפשריות למקום מושבו של התאגיד, בין באופן קבוע ובין באופן זמני, בתוך תחומה המוניציפלי של העיר ירושלים. ז. ביום 13.3.16 שלח העותר 3 מכתב לתאגיד בו תוארו שלוש חלופות שלטענתו יאפשרו לתאגיד לשדר מירושלים מיום תחילת השידורים (30.3.16 באותה תקופה): האנגר בשטח של 1,800 מ"ר במתחם התחנה בירושלים; נכס בגן הטכנולוגי הר חוצבים בשטח של כ-3,500 מ"ר; ומתחם רשות השידור ברוממה. הנכסים ברוממה ובמתחם התחנה נמצאו על ידי התאגיד כלא מתאימים לצרכיו; ועל כן מתוך החלופות שהוזכרו ניהל התאגיד משא ומתן עם בעלי הנכס בגן הטכנולוגי, ואף הגיע לטיוטת הסכם שכירות עמם. במהלך אפריל 2016 ניהלו המשיבה 4 והתאגיד תכתובת בה העלה התאגיד דרישה כי יינתן היתר בניה במרפסת בבנין לטובת אולפן, וכן דרש כי לא תקודם בניית מבנה בסמוך לאולפן המיועד בבנין, לתקופה של עשר שנים. ביום 1.5.16 נשלח מכתב על ידי יו"ר התאגיד בו נאמר כי אם עד יום 3.5.16 לא ייענו דרישות אלה, שהוגדרו על ידי הנהלת התאגיד כקריטיות לקיום העסקה, ייאלץ התאגיד לשכור נכס אחר לפעילותו. יוער כי במהלך תקופה זו, ביום 30.3.16, תוקן החוק כך שיום תחילת השידורים נדחה ליום 30.9.16. ח. ביום 3.5.16 התקבלה על ידי המשיבה 2, מועצת התאגיד, ההחלטה הבאה (החלטה 01/2016): "מתוך הכרה בחשיבות קיום השידור הציבורי מירושלים, ובהתאם לקבוע בחוק, מועצת השידור הישראלי מחליטה לאשר להנהלה לבצע בימים הקרובים עסקת רכישה של נכס קבוע לשיכון התאגיד בירושלים. בד בבד על מנת לעמוד ביעד תחילת השידורים הקבוע בחוק, המועצה מאשרת לשכור מתחם זמני מחוץ לירושלים בו התאגיד יפעל בתקופת הביניים עד למעבר למתחם הקבע, וזאת בהלימה לחוות הדעת המשפטית של המשנה ליועמ"ש לממשלה". בעקבות החלטה זו נחתם ביום 9.5.16 מסמך הבנות בנוגע לרכישת הנכס בגבעת שאול, ומספר שעות לאחר מכן נחתם הסכם שכירות בנוגע לנכס במודיעין. ט. בעקבות ההחלטה נעשו מספר פניות מטעם העותרים להשארת שידורי התאגיד בירושלים (פניית העותרת 2 מיום 4.5.16 למשיב 3; פניית העותרת 2 מיום 5.5.16 לייעוץ המשפטי של התאגיד; פניית העותר 3 מיום 8.5.16 ליו"ר התאגיד; פניית העותר 3 מיום 8.5.16 ליועץ המשפטי לממשלה). בין השאר נטען בפניות אלה, כי התאגיד פעל בחוסר תום לב במשא ומתן מול בעלי הנכס בגן הטכנולוגי, וכי החלטת המועצה נוגדת את הוראות חוק השידור הציבורי. פניות אלה נדחו. העתירה י. ביום 15.5.16 הוגשה עתירה זו למתן צו על תנאי למשיבים 2-1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יפעלו כמתחייב מהוראות סעיף 5 לחוק השידור הציבורי, ויקבעו החל ממועד תחילת פעילותו של המשיב 1 את מושבם של מועצת התאגיד והנהלתו ואת מקום שידורי התאגיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים. נטען כי החלטת המשיבה 2 עומדת בניגוד לסעיף 5 לחוק השידור הציבורי, עולה כדי פגיעה בשלטון החוק ועל כן דינה להיבטל. דחיית החלופות השונות למיקום התאגיד בירושלים נעשתה, כך נטען, משיקולים של יעילות כלכלית, שאינם יכולים להצדיק הפרת חובה המוטלת על פי החוק על רשות מוסמכת – בענייננו החובה על התאגיד לשדר מירושלים. עוד נטען, כי התאגיד התנהל בחוסר תום לב, וכי העברת השידור הציבורי אל מחוץ לירושלים יפגע במעמדה כעיר בירתה של ישראל ובתכלית החוק. לבסוף נטען, כי התאגיד הציג את העובדות בפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בצורה מגמתית ומסולפת – כך שייראה כאילו אין חלופות ראויות בתחומה של ירושלים, אף שחלופות כאלה קיימות – וזאת בדרך העולה כדי חוסר תום לב קיצוני. בתגובתה מיום 27.6.16 הצטרפה המשיבה 4 לאמור בעתירה וטענה, כי התאגיד התנהל בחוסר תום לב בבואו לבחון האם ישנה חלופה זמנית ראויה לשידורי התאגיד בירושלים; זאת בשל העובדה שהנכס בגן הטכנולוגי התאים לצרכיו ולא היה ממש בדרישות אותן העמיד התאגיד. אגודת העיתונאים (העותרת 7) ביקשה להצטרף לעתירה בטענה כי היה על התאגיד להיוועץ בה, בהיותה הארגון היציג של העיתונאים בשידור הציבורי וחלק בלתי נפרד מהליך החקיקה של חוק השידור הציבורי, ולתת לה זכות טיעון בטרם ההחלטה על המעבר למודיעין. ביום 30.6.16 התקבלה הבקשה להצטרפות. התשובות לעתירה יא. לטענת המשיבים 2-1 בתשובתם מיום 30.6.16, יש לדחות את הבקשה לצו ביניים ואת העתירה לגופה. נטען, תוך פירוט השתלשלות האירועים, כי התאגיד עשה כל שביכולתו כדי למצוא נכס מתאים בתחומי העיר ירושלים, אך כל הנכסים שנבדקו לא נמצאו מתאימים לצרכיו הייחודיים. בהמשך לכך דחו המשיבים 2-1 את טענות העותרים בדבר הטעיית המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. נטען כי החלטת מועצת התאגיד נמצאת במתחם הסבירות המינהלי הנתון לה בהתאם לחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי, המאפשרת בפרשנותה לחוק את קיומה של הרפורמה הנדרשת בשידור הציבורי. עוד נטען, כי שיקולי התקציב שהביא התאגיד בחשבון לפני קבלת ההחלטה הם לגיטימיים, כיון שלא יעלה על הדעת כי תאגיד סטטוטורי שתקציבו מוגדר בחוק לא יקח בחשבון שיקולים כאלה בהחלטותיו. יב. בתגובת המדינה מיום 3.7.16 נטען, כי העתירה אינה מגלה עילת התערבות ודינה להידחות. נטען כי דין הדרישה להורות למשיב 3 להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 91 לחוק – הקובע כי הוא הממונה על ביצוע החוק ובסמכותו להתקין תקנות לביצועו – להידחות, שכן הסמכויות המוקנות לו אינן רלבנטיות לעניינים הנוגעים להחלטות מקצועיות המתקבלות על ידי הנהלת התאגיד ומועצת התאגיד במסגרת הפעילות השוטפת. בכל הנוגע לחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי, נטען כי זו מתבססת על עמדה מקצועית של התאגיד, והמסקנה לפיה אין מניעה לקיים את שידורי התאגיד ממתחם זמני מחוץ לירושלים לתקופת ביניים קצרה ככל הניתן עד לאכלוס מתחם הקבע בעיר, מבטאת פרשנות ראויה של הוראות החוק המגשימה את תכליתו העיקרית, קרי, קיום שידור ציבורי על-ידי התאגיד. יג. ביום 3.7.16 הוגשה בקשה להצטרפות כמשיבות על ידי המבקשות להצטרף 2-1. בבקשה נטען, כי מתן הסעד המבוקש על ידי העותרים וביטולו של הסכם השכירות שנכרת בין התאגיד לבין המבקשות להצטרף 2-1, יחשפו את המבקשות לתביעות צדדים שלישיים בהיקף מליוני שקלים, ויביאו להפסדים בגין ביטול הסכמים מול שוכרים פוטנציאליים. מתן הסעד המבוקש בעתירה במקרה זה, כך נטען, יהיה בלתי צודק ובלתי סביר באופן קיצוני בהתחשב בפגיעה הקשה שעשויה להיגרם. ככל שמדובר בבקשה לצו ביניים נטען, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשות. עוד הוסיפו המבקשות, כי יש להביא בחשבון שהמבקשת 1 היא ערוץ ייעודי לציבור הרוסי, וקבלת העתירה עשויה לפגוע גם באינטרס הציבורי החשוב של קיום ערוץ ייעודי זה. הדיון בפנינו יד. בדיון ביום 7.7.16 חזר בא כוח העותרים 6-1 על טענתו, כי המשא והמתן שניהל התאגיד נעשה בחוסר תום לב. כן נטען, כי במקרה זה אין מדובר בהפעלת שיקול דעת מינהלי בה לא יתערב בית המשפט, אלא בהפרת סעיף חוק מפורש שמתפקיד בית המשפט למנעה. עוד נטען, כי בהחלטת המועצה אין הגבלת זמן, וקיים חשש כי הזמני יהפוך לקבוע. הפתרון היחיד לתחילת השידורים בזמן, לטענת בא כוח העותרים, הוא דחיית מועד תחילת השידורים בחקיקה. באת כוח המשיבים 2-1 טענה כי נעשו מאמצים למצוא נכס בירושלים ונוהל משא ומתן בתום לב, שלא צלח. באשר לחשש כי הזמני יהפוך לקבוע נטען, כי נכון למועד הדיון הסכם השכירות הוא לשנתיים ללא אופציה להארכה; המועצה, כך נאמר, כרכה את הקבוע עם הזמני, כך שלא יווצר מצב בו הזמני הופך לקבוע. בא כוח המשיב 3 חזר על הפרשנות שנתן המשנה ליועץ המשפטי לסעיף 5 לחוק. בא כוח המשיבה 4, העלה מספר אפשרויות למתחמים זמניים חלופיים בעיר ירושלים, ביניהם מבנה רשות השידור ברוממה, מבנה ברחוב הלני המלכה ובנין בגבעת שאול. טו. בעקבות הדיון ניתנה החלטה זו: "צו על תנאי כמבוקש. במסגרת תשובתם יתיחסו המשיבים גם לאפשרות לשימוש במתקני רוממה של רשות השידור, המצויים בבעלות מדינת ישראל, לתקופת הביניים, או בחלק מהם, או במתקן הלני המלכה, עד לכינון משכן הקבע של תאגיד השידור הציבורי. הבחינה תיערך מחדש, במבט הממוקד לצורך שעיקר שידורי התאגיד יהיו מירושלים. תשובה עד 27.7.16". טז. תשובה לא ניתנה כדבעי וכמצופה מרשויות ציבור, ואף לא הוגשה בקשת הארכה, אך ביום 4.8.16 אושר בכנסת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו-2016. בין היתר תוקן סעיף 5 לחוק השידור הציבורי כך שנוסחו כיום הוא "מקום מושבם של המועצה ושל הנהלת תאגיד השידור הציבורי הוא בירושלים; עיקר שידוריו של תאגיד השידור הציבורי ישודרו מירושלים לא יאוחר מיום י"ח בסיון התשע"ח (1 ביוני 2018)". נוספה הוראת שעה – "מקום מושבו של התאגיד" בדמות סעיף 92א הקובע כלהלן: "(א) על אף האמור בסעיף 5, בתקופות שלהלן יחולו הוראות אלה: (1) מיום ג' בטבת התשע"ז (1 בינואר 2017) ועד יום י"ז בסיוון התשע"ח (31 במאי 2018), יתקיימו ישיבות הנהלת תאגיד השידור הישראלי והמועצה בירושלים, והתאגיד ישדר את מהדורות החדשות של קול ישראל מירושלים; (2) מיום ז' בתמוז התשע"ז (1 ביולי 2017) ועד יום י"ז בסיוון התשע"ח (31 במאי 2018), מקום מושבם של לפחות מחצית מעובדי תאגיד השידור הישראלי יהיה בירושלים. (ב) תאגיד השידור הישראלי ידווח לוועדת הכלכלה אחת לחודשיים, החל בינואר 2017 ועד יום י"ז בסיוון התשע"ח (31 במאי 2018), על יישום הוראות סעיף קטן (א)." סעיף 92א מאפשר עיכוב בהעברת תקציב כנגד אי עמידה באבני הדרך. כן נדחה תאריך תחילת השידורים ליום 30.4.17. בהודעת המדינה מיום 9.8.16 נאמר כי נוכח התפתחות זו, אשר משנה משמעותית את התשתית המשפטית הרלבנטית לעתירה, סבורה המדינה כי העתירה אינה אקטואלית ודינה להימחק. בהודעה מיום 11.8.16 הצטרפו המשיבים 2-1 להודעת המדינה. יז. בתגובתם להודעת המדינה מיום 22.8.16 קבלו העותרים על החלטת המשיבים, על דעת עצמם, שלא למלא אחר הוראת בית המשפט להשיב לצו על תנאי עד יום 27.7.16. נטען כי שאלת האפשרות לשימוש במתקנים בירושלים רלבנטית גם לאחר כניסת התיקון לתקפו, כדי למנוע טענה עתידית של המשיבים 2-1 לפיה לא הסתייע בידם למלא אחר דרישות התיקון. לטענת העותרים אין בעצם תיקון החוק כדי להבטיח שהמשיבים לא ימשיכו לפעול בניגוד להוראות חקיקה מפורשות. לדברי העותרים היה על המשיבים לפרט בהודעתם שהם מאמצים את הוראת החוק המתוקן וכי יפעלו באופן דווקני על פיו. כן נטען, כי היה על משיב 3 להבהיר שנוכח התיקון אין חוות הדעת מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רלבנטית, ועל המשיבים 2-1 לפעול בהתאם להוראות התיקון. לבסוף נטען, כי תיקון החוק מהוה הודאה פורמלית בטענות העותרים, ולפיהם פעלו המשיבים 2-1 באופן בלתי סביר כשביקשו לסטות מהוראות סעיף 5 לחוק על בסיס חוות דעת משפטית ומבלי לתקן את החוק. לכן ביקשו העותרים להורות למשיבים להגיש תגובתם לצו על תנאי, לרבות ממצאי בדיקתם בנוגע לשימוש בנכסים בירושלים; להורות למשיבים 2-1 ליתן הצהרה לפיה הם מאמצים את הוראות התיקון לחוק; להורות למשיב 3 להצהיר כי חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אינה רלבנטית עוד; ולחייב את המשיבים 2-1 בהוצאות שנגרמו בגין הגשת העתירה. דיון והכרעה יח. עתירה זו נסבה על החלטת המשיבה 2 מיום 3.5.16, המסתמכת על חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לפיה כדי לעמוד ביעד תחילת השידורים שנקבע (בשעתו) בחוק, בידי התאגיד לשכור מתחם זמני מחוץ לירושלים בו יפעל בתקופת הביניים עד למעבר למתחם הקבע. על פי טענת העותרים הפרה החלטה זו את סעיף 5 לחוק השידור הציבורי לפיו על עיקר השידור להיות מירושלים. המחלוקת בין הצדדים נסבה הן על פרשנות החוק טרם שינויו, והן על השאלה האם לא עמדו למשיבים 2-1 אופציות לשידור זמני בגבולותיה של העיר ירושלים. ביום 7.7.16 הוצאנו, כאמור, צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יקבעו את מקום שידורי התאגיד בירושלים מיום תחילת שידוריו, תוך התייחסות לחלופות הזמניות האפשריות בירושלים. ביני לביני חלו המהלכים הפרלמנטריים שהביאו לתיקון החוק על דרך פשרה כפולה – הן בלוחות הזמנים והן במקום השידורים, כך שירושלים לא תיזנח ונמשיך לשמוע בחדשות את "קול ישראל מירושלים" ולא "קול ישראל ממודיעין", כפי ששאלנו בדיון, אך שידורים שאינם חדשות יוכלו להיות משודרים בתקופת הביניים מחוץ לירושלים. יט. אין חולק על החשיבות הסמלית והממלכתית של שידור ציבורי מירושלים. על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של סמלים ממלכתיים כגון נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון (סעיפים 2-1). על פי סעיף 4 לחוק היסוד על הממשלה לשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ולתת לה "עדיפויות מיוחדות בפעילויות של רשויות המדינה לפיתוחה של ירושלים בנושאי משק וכלכלה ובנושאים אחרים" (סעיף 4(ב)). בדיון בכנסת בו התקבל חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, אמר יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט דאז ח"כ דוד גלס המנוח כך: "ירושלים לא נבנתה ולא תבנה על-ידי הצהרות בלבד; ריבונותה, שלימותה ואחדותה יובטחו ויחושלו על-ידי מעשה יום יומי בכל התחומים: בפיתוח חיי הדת והרוח, בחיזוק מוסדות התורה והתרבות, בהרחבת התשתית הכלכלית, בתעשיה ובשיכון, ועל הכל בתוספת רבבות של יהודים שיבואו להשתכן בה" (דברי הכנסת 89, 4312 (התש"מ), מיום 30.7.1980). בדברי חקיקה רבים נתן המחוקק את דעתו על ייחודה של ירושלים וקבע כי מקום מושבם של מוסדות שונים – מעבר למנויים בחוק היסוד – שאותם ראה כמוסדות ממלכתיים, יהיה בירושלים, וביניהם: בנק ישראל (חוק בנק ישראל, התש"ע-2010), יד ושם (חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג-1953), האקדמיה ללשון העברית (חוק המוסד העליון ללשון עברית, התשי"ג-1953), האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשכ"א-1961), מועצת הרבנות הראשית (חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980) ועוד. ואכן, בשל רוחות מבחוץ ורוחות מבפנים יש לנושא זה משנה חשיבות. סעיף 5 לחוק השידור הציבורי מהוה המשך למגמה זו ולמימוש רוחו של חוק היסוד. קיום שידור ציבורי ממלכתי מירושלים הוא ביטוי נוסף לייחודה כבירת ישראל ועשוי לתרום לשגשוגה. כ. במוקד שאלת הפרשנות לסעיף 5 לחוק השידור הציבורי נמצא הפער האפשרי שבין סעיף זה לבין סעיף 92 לחוק, העוסק במועד תחילת שידורי התאגיד. סעיף 5 לחוק מחייב את התאגיד לפעול מירושלים, בעוד סעיף 92 מחייב את תחילת שידורי התאגיד בתאריך מסוים. מה הדין מקום שקשה לממש את שתי הוראות החוק כלשונן? הפתרון שמצא התאגיד, בהתבסס על חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי, היה פרשנות לחוק במרחב הזמן; קרי, ככל שלא ניתן להתחיל את שידורי התאגיד מירושלים בתאריך היעד החוקי, יש לפרש את סעיף 5 כך שהמלים "עיקר שידוריו" יסובו על משך חייו של התאגיד שהן לשנים רבות – קרי, על שידורי התאגיד להיעשות מירושלים במשך רוב חייו של התאגיד, לעתיד לבוא ובקביעות, אך לזמן קצר ומוגבל יכולים להיעשות שידורים אלה אף מחוצה לה. יש לציין כי המשנה ליועץ המשפטי העיר בחוות דעתו, שפרשנות זו נובעת אך מתוך הצורך להתחיל את השידורים בזמנם, אך במקרה בו אין צורך זה קיים, חוזרת פרשנות הסעיף לפשוטה, כך שעל עיקר שידוריו של התאגיד להיעשות מתוך ירושלים ולתאגיד אסור להעביר את עיקר שידוריו אל מחוץ לירושלים אף לא לזמן קצר ומוגדר. הפרשנות המרחיבה והיצירתית האמורה לחוק, שפשוטו מחייב את התאגיד לשדר מירושלים מבראשית, אינה חפה מקשיים, ואמנם על כן סויגה כ"לית ברירה" ולתקופה קצרה ככל הניתן. כשלעצמי סברתי כי מעיקרא לא היה צורך להגיע לפירוש זה, שהיה סוג של לית ברירה כפי שהוצג למשנה ליועץ המשפטי, שכן היה הכרח מנדטורי למצוא הסדר בירושלים סביר לתקופת הביניים; לא יתכן כי ירושלים כולה אינה יכולה להכיל צורך זה – אבסורד שאינו מתקבל על הדעת. לשידורי "קול ישראל מירושלים", ממנה ולא ממקום אחר, יתכן מחיר. ראויה ירושלים לשלמו; כשם שלזכויות אדם יש מחיר כך לזכויות מדינה ועם. ואולם, הנושא התייתר עתה מששב המחוקק ונדרש אליו וקבע הסדר פשרה, שלמצער, בנוסף להנהלת התאגיד, ייעשו שידורי החדשות של קול ישראל, שהם "חלון הראוה" המובהק של השידור הציבורי, מירושלים. ומשאמר המחוקק דברו "אנן מה נענה אבתריה" ("מה נענה אנו אחריו"). כא. ואכן ביום 4.8.16 נתקבל בכנסת התיקון לחוק השידור הציבורי שתואר מעלה, נזכיר כי אחת מטענות העותרים הייתה, כי היה על המשיבים לפעול בדרך של שינוי החוק, וכך אירע. כן אין צורך להידרש מעבר לאמור לשאלה, האם הפרשנות אשר ניתנה לסעיף 5 עולה בקנה אחד עם החוק, שכן השאלה הפכה תיאורטית (וראו בג"צ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה פסקאות 31-30 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2011)). כב. כמובן אין להלום את טענת העותרים, כי אין למחוק את העתירה שכן גם כעת אין ביטחון כי המשיבים יפעלו בעתיד על פי החוק בנוסחו החדש. חזקה על המשיבים 2-1 כרשות סטטוטורית, כי יפעלו על פי הוראות החוק; וככל אדם, לא כל שכן רשויות המינהל הציבורי, חייבות הן בציות לכל חוק. אין צורך ב"טובה" מן המשיבים, הכפופים גם לסנקציות בחוק, כדי שיצהירו כי הם "מקבלים את החוק". כמובן שאם חלילה לא יפעלו המשיבים על פי הוראות החוק בנוסחו החדש, מה שיש לקוות כי לא יקרה, יוכלו העותרים לשוב ולעתור וזכויותיהם שמורות. יש לייחל כי מעתה לא תהיה תקומה לטענה של "הזמני ההופך קבוע", שבנסיבות ישראליות יכלה שלא להיות מופרכת, אך לפנינו גושפנקת המחוקק להסדר החדש, הנחזה להיות "הדוק". כג. טוענים העותרים כי היה על המשיבים להשיב לצו על תנאי אותו הוצאנו ביום 7.7.16 או למצער לבקש ארכה. הצדק עמם. גם אם ידעו המשיבים כי עתיד להיעשות תיקון לחוק שייתר את העתירה, היה עליהם לעדכן את בית המשפט בהתפתחויות ולבקש ארכה למתן התשובה. מטעמי שכל ישר אין מקום לחייבם כעת לענות על הצו, כדרישת העותרים, מששונה החוק והתייתרה העתירה. עם זאת, פגם זה בהתנהלות המשיבים יובא בחשבון בפסיקת הוצאות. כד. בהתאם לאמור נמחקת העתירה. המשיבים 3-1 יחדיו ישאו בהוצאות העותרים 6-1 יחדיו בסך 20,000 ₪ (כולל) ובהוצאות עותרת 7 בסך 8,000 ₪ (כולל). המשנה לנשיאה השופטת א' חיות: מקובלת עליי קביעתו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בסעיף כ' סיפא לחוות-דעתו, כי משנתקבל בכנסת ביום 4.8.2016 חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5) התשע"ו-2016, ניתן מענה סטטוטורי לסוגיה שהועלתה בעתירה דנן ועל כן היא מתייתרת ודינה להימחק. כמו כן, שותפה אני להערת חברי בסעיף כ"ג לחוות-דעתו ולכך שמן הראוי ליתן לדברים ביטוי בפסיקת הוצאות, כפי שאכן נעשה בסעיף כ"ד לחוות-דעתו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מצרפת את דעתי לתוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה, שלפיה לנוכח תיקון מספר 5 לחוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד-2014 והתקנתה של הוראת השעה, העתירה מתייתרת ודינה להימחק. אוסיף כי אינני רואה מקום וצורך להביע עמדה בשאלה מה היה גורלה של העתירה אלמלא תוקן החוק. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏ט' באלול התשע"ו (‏12.9.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16038830_T09.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il