יוסף שחור נ. עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 38817-02-25 ע"א 38871-02-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער בע"א 38817-02-25: המערערים בע"א 38871-02-25: יוסף שחור 1. יוסף טוקצ'ינסקי 2. חיים טוקצ'ינסקי נגד המשיבים בע"א 38817-02-25: המשיבים בע"א 38871-02-25: 1. עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים 2. עו"ד רונן מטרי נאמן הקדשות "עץ חיים" (נאמן) 3. משרד המשפטים/רשם העמותות 4. רשם ההקדשות 5. הממונה על ההקדשות הדתיים 6. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים 7. יוסף טוקצ'ינסקי 8. חיים טוקצ'ינסקי 9. אריה טוקצ'ינסקי 1. המנהל המיוחד עו"ד רונן מטרי 2. צבי אריה טוקצ'ינסקי 3. יוסף שחור ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת.א. 1363-03-18 מיום 17.12.2024 שניתן על ידי כב' השופט אביגדור דורות תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי התשפ"ו (‏20.10.2025). בשם המערער בע"א 38817-02-25: בשם המערערים בע"א 38871-02-25: עו"ד גלעד וקסלמן; עו"ד נועה ליאון-חיים עו"ד נעמה זר-כבוד; עו"ד לידור שלוש בשם המשיבים 2-1 בע"א 38817-02-25 והמשיב 1 בע"א 38871-02-25: בשם המשיבים 5-3 בע"א 38817-02-25: בשם המשיב 6 בע"א 38817-02-25: עו"ד רונן מטרי; עו"ד יוסי בן נפתלי; עו"ד שניאור עו"ד תמוז ארנברג עו"ד ענבל קדמי-עברי פסק-דין 1. שני הערעורים המאוחדים שלפנינו נסבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (פר"ק 1363-03-18; השופט א' דורות) שבו קיבל בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב 1, המנהל המיוחד של "עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים (בפירוק)" (להלן ובהתאמה: העמותה ו-המנהל המיוחד). במסגרת הבקשה, טען המנהל המיוחד כי נושאי משרה בעמותה, ובהם שלושת המערערים, נטלו לכיסם כספים השייכים למוסדות העמותה שלא כדין, ובניגוד להוראות חוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות). נטען כי הכספים שולמו למערערים כמשכורות מחברת נווה שמחה - בית אבות קרית מטרסדורף בע"מ (להלן: נווה שמחה), המהווה נכס של "הקדש וולף" שהעמותה היא הנהנית מפירותיו. לטענת המנהל המיוחד, תשלומים אלה נעשו בניגוד להוראות חוק העמותות וחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), האוסרות על חלוקת רווחים וקבלת שכר על ידי חברי ועד ונאמנים, ועל כן דרש את השבתם לקופת הפירוק. 2. להשלמת הרקע העובדתי נספר כי הקרקע שעליה נבנתה ישיבת עץ חיים נרכשה בשעתו על ידי "הקדש וולף" מכספי התורמים להקדש. כמאה שנים לאחר הקמתו, נרשם הקדש וולף כהקדש ציבורי בשנת 2008 ובמטרותיו על פי אישור רישום ההקדש נרשם: "לילדים ולמורים הנמצאים בבית הספר והמדרש תלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים השייך לכל עדות האשכנזיות הפרושים בירושלים ואחריהם". נאמניו של ההקדש בעת הרישום היו, בין היתר, יוסף טוקצ'ינסקי, הוא המערער 1 בע"א 38871-02-25 (להלן: יוסף) ועו"ד יוסף שחור, הוא המערער בע"א 38817-02-25 (להלן: עו"ד שחור). 3. סמוך לאחר רישומו כהקדש ציבורי, ובאישור בית המשפט, מכר הקדש וולף את ישיבת עץ חיים ליזמי נדל"ן, ועל שטחה נבנו בנייני מגורים ומרכזי מסחר ובילוי. כחלק מהתמורה ממכירת שטח ישיבת עץ חיים, קיבלה העמותה את נווה שמחה – באמצעות שתי חברות פנמיות המחזיקות במניותיה –שמפעילה בית אבות בשכונת מטרסדורף בירושלים. ניהול בית האבות נעשה על ידי מפעיל חיצוני שבבעלות נווה שמחה, בשם נווה שמחה נכסים והשקעות בע"מ, שמחזיקה בנכסי נדל"ן שונים, ובין היתר בשטח בירושלים הידוע כמתחם למל (להלן: מתחם למל). אין חולק כי מאז רכישתה של נווה שמחה, רווחיה הועברו על ידי הקדש וולף לעמותה. 4. המנהל המיוחד מונה לתפקידו במסגרת הליך הפירוק של העמותה, וזאת לאחר שהעמותה נקלעה לקשיים כספיים, עד כדי כך שעובדי העמותה לא קיבלו את שכרם והעמותה נאלצה למכור נכסים לשם פירעון חובותיה לנושיה. המנהל המיוחד התמנה על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים גם כמנהל מיוחד של הקדש וולף. 5. כאמור, בית משפט קמא קיבל את בקשת המנהל המיוחד והורה למערערים להשיב סכומים שנמשכו על ידם מקופת נווה שמחה. בית המשפט עמד על כך שחוק העמותות, ותקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד, לחבר ועד ולחבר ועדת ביקורת בעמותה), התשס"ט-2009 (להלן: תקנות העמותות) מסדירים את סוגיית התגמול ותקרת השכר לחברי ועד בעמותה. קביעת שכר על ידי האסיפה הכללית כפופה להוראות החוק והתקנות ולסכום המירבי שנקבע בהן. חוק העמותות אוסר על חלוקת רווחים לחברי ועד ומטיל אחריות על חברי הוועד במקרה של חלוקה אסורה. בפסיקה התבאר כי הפרשנות למונח "חלוקה אסורה" היא רחבה וכוללת שכר וכל טובת הנאה מהעמותה לחבר ועד, נושא משרה, או מי שקשור אליהם בקשר משפחתי. לפיכך, חבר ועד אינו רשאי לקבל רווח, לרבות משכורת, מהעמותה כל עוד הוא מכהן בתפקידו. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי נווה שמחה היא גוף נפרד בעל אישיות משפטית נפרדת מהעמותה, ולכן לא חל עליה האיסור על קבלת שכר מהעמותה. נקבע כי נווה שמחה הינה "נכס" של העמותה, ולכן חל על המערערים איסור למשוך ממנה שכר בעת שכיהנו כחברי ועד, ויש לראות את השכר שקיבלו בגדר "חלוקה אסורה" לפי חוק העמותות. לחילופין, גם אם אין לראות את נווה שמחה כנכס של העמותה, הרי שהיא בבעלות הקדש וולף, וסעיף 8 לחוק הנאמנות אוסר על נאמן של הקדש לקבל שכר, ויוסף ועו"ד שחור שימשו גם כנאמנים של קרן וולף. לאור האמור לעיל, הורה בית המשפט למערערים להשיב לקופת הפירוק של העמותה את הסכומים הבאים: (-) יוסף חויב להשיב לעמותה סך של 1,850,618 ש"ח. בית המשפט קבע כי סך התשלומים ברוטו שקיבל יוסף מנווה שמחה עמד על 2,234,618 ש"ח. מתוך סכום זה, הוכר שכר דירקטור בסך 48,000 ש"ח לשנה למשך 8 שנים, שהסתכם ב-384,000 ש"ח, כסכום לגיטימי. (-) חיים טוקצ'ינסקי, בנו של יוסף, הוא המערער 2 בע"א 38871-02-25 (להלן: חיים) חויב להשיב לעמותה סך כולל של 471,742 ש"ח. בית המשפט קבע כי בשנים 2016-2014, שבהן כיהן כדירקטור בנווה שמחה, קיבל סך מצטבר של 615,742 ש"ח. מתוך סכום זה, הוכר שכר דירקטור בסך 48,000 ש"ח לשנה למשך שלוש שנים, שהסתכם ב-144,000 ש"ח. בית המשפט לא חייב את חיים להשיב סכומים שהשתכר בשנים שבהן לא כיהן כחבר ועד או נאמן. (-) עו"ד שחור חויב להשיב לעמותה סך של 1,353,395 ש"ח. בית המשפט קבע כי סך התשלומים ברוטו שקיבל כשכר מנווה שמחה (כולל פיצויי פיטורין) עמד על 1,457,308 ש"ח. מתוך סכום זה, הוכר שכר בסך 48,000 ש"ח לשנה למשך 7 שנים (כנאמן הקדש ודירקטור בנווה שמחה), שהסתכם ב-336,000 ש"ח. בנוסף, בית המשפט חייב את עו"ד שחור להשיב 232,087 ש"ח שקיבל בגין עסקת מתחם למל. לגבי כל אחד מהמערערים נקבע כי אין לכלול בסכומי ההשבה את התשלומים שלא הועברו לידי המערערים בפועל, כמו "עלות מעביד" (תשלומים למס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי וכיו"ב), שכן אלו אינם כספים שחבר הוועד "קיבל". 6. על כך נסבים שני הערעורים שלפנינו. קו משותף לכל הערעורים הוא הטענה כי בית משפט קמא שגה כשביצע "הרמת מסך" וקבע כי חברת נווה שמחה, שהיא חברה פרטית ועצמאית, מהווה למעשה חלק מנכסי העמותה. לטענת המערערים, מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות, כאשר נווה שמחה היא הנהנית של הקדש וולף, אך אינה חלק מהעמותה. טענה משותפת נוספת של המערערים היא כי הכספים שהתקבלו על ידם היו משכורות לגיטימיות עבור עבודה שביצעו בפועל בחברת נווה שמחה, ולא תשלום אסור מהעמותה. עו"ד שחור מוסיף וטוען כי חדל מלשמש כחבר ועד העמותה לאחר שנת 2011 וכי נותר רשום כנאמן בחלק מההקדשות, רק באופן פורמלי. 7. דין הערעורים להידחות. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, אנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. למעלה מן הצורך נעמוד על עיקרי הדברים. נקדים ונציין כי בסופו של יום, הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, ובהקשר זה נפנה לדברי בית משפט קמא: "התרשמותי מן העדים הייתה כי רב הנסתר על הגלוי, וכי המשיבים [המערערים – י"ע] התחמקו מלתת תשובות ענייניות וקצרות, ובמקום זאת הלכו סביב שאלות עובדתיות שנשאלו עד כדי אי הבנה כל עיקר של התשובה לשאלה פשוטה שנשאלו". 8. הטענה לאישיות משפטית נפרדת של נווה שמחה מבוססת על מבנה ההחזקות של העמותה, כפי שנחזה בתרשים להלן: בהיותם נאמנים של ההקדש, יוסף ועו"ד שחור החזיקו בשעתו כל אחד ב-25% משתי החברות שנרשמו בפנמה (ב-50% הנוספים החזיקו שני נתבעים נוספים בבית משפט קמא שהגיעו לבסוף לפשרה עם המנהל המיוחד). יוסף כיהן כחבר ועד בעמותה החל משנת 1982, כיהן כנאמן בחלק מההקדשות החל משנת 2000 (לערך) וכיהן כדירקטור בנווה שמחה החל משנת 2010. בנו חיים הוגדר כמזכיר העמותה החל משנת 2001 וכיהן כדירקטור בנווה שמחה החל משנת 2014. בית משפט קמא קיבל את טענת המנהל המיוחד לעירוב נכסים בין העמותה ומוסדותיה לבין נכסי ההקדש, ואת הטענה כי דין אחד לעמותה, להקדש וולף ולנווה שמחה. במישור העובדתי נקבע כי התשלומים ששולמו למערערים לא אושרו באסיפה הכללית, ולא דווחו לרשם העמותות; כי המערערים התנהלו ופעלו בנכסי העמותה וההקדש כבתוך שלהם; וכי המערכת המסועפת של מבנה ההחזקות של נכסי העמותה ונכסי ההקדשות של "מוסדות עץ חיים" נעשתה במכוון על מנת לעקוף את המגבלות הקבועות בדין לקבלת שכר ומשיכת כספים. בית משפט קמא מצא כי התקיים "עירוב נכסים" מוחלט, וכי המערערים ניהלו את כלל המוסדות כיחידה כלכלית אחת, כאשר נווה שמחה היא נכס של ההקדש והעמותה היא הנהנית הבלעדית. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי המערערים עצמם "קשרו – כחוט השני – את נווה שמחה לעמותה, הן בהסכם אותו ציין המנהל המיוחד, והן בתשובותיהם לבקשה ובחקירתם במהלך הדיון". כאמור, הקדש וולף מכר את ישיבת עץ חיים, ורכש בתמורה את נווה שמחה והחברות הקשורות אליה, כך שמקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי נווה שמחה נכנסה בנעלי ישיבת עץ חיים ולמעשה יש לראותה כחלק מנכסי העמותה. נווה שמחה צריכה הייתה להעביר את כל רווחיה לעמותה כך שכספים המגיעים לנווה שמחה שייכים לעמותה. כפי שציין בית משפט קמא, המערערים "עצמם מודים כי רווחי נווה שמחה שייכים אפוא לעמותה", שכן העמותה היא הנהנית הבלעדית של הקדש וולף שרכש את השטח עבור ישיבת עץ חיים ומכר אותו כנגד קבלת מניות נווה שמחה. מבחינת ההקדש, הכספים המגיעים לנווה שמחה שייכים לעמותה, וכך גם מבחינת העמותה שהיא הנהנית של ההקדש. המערערים, כנושאי משרה בעמותה, לא היו רשאים אפוא לקבל שכר או כל תקבול אחר מהעמותה, מהקדש וולף או מנווה שמחה, שכן דין אחד לכולם. משכך, קבלת השכר באמצעות נווה שמחה, נועדה לעקוף את האיסור שחל על חברי ועד עמותה לקבל שכר, והייתה בגדר חלוקה אסורה הן לפי חוק העמותות (סעיף 34ג שהתפרש בפסיקה כחל גם על שכר וכל טובת הנאה) והן לפי חוק הנאמנות (סעיף 8(א)). המערערים שימשו כנושאי משרה בעמותה וגם כנאמנים בהקדש, תפקידים המונעים מהם קבלת שכר מנכסי הגופים שעליהם הם אמונים. וכלשונו של בית משפט קמא: "המשיבים [המערערים – י"ע] עצמם, קשרו את נווה שמחה לעמותה וקיבלו כי נווה שמחה הינה התמורה, בין יתר התמורות, לישיבת עץ חיים, ואף הודו כי התמורה והכספים מגיעים (שייכים) לעמותה; בנוסף, המשיבים ידעו כי לקבל כסף מהעמותה כנושא משרה אינו מעשה חוקי, ועל כן קיבלו שכר מנווה שמחה. היוצא מהאמור עד כה הוא: כי חברת נווה שמחה, הרווחים מפעילות נווה שמחה, וכל הנכסים האחרים שהתקבלו בעד מכירת ישיבת עץ חיים (שהיא נכס של העמותה, שנקנה מכספי הקדש וולף) שייכים לעמותה" (פסקאות 90-89 לפסק הדין). 9. קביעה זו של בית משפט קמא מעוגנת בחומר הראיות, ובראש ובראשונה בגרסה הראשונה שמסרו המערערים בחקירות שניהל המנהל המיוחד לפני שהגיש לבית המשפט את הבקשה למתן הוראות. בחקירות אלה אישרו המערערים כי התשלומים ששולמו להם על ידי נווה שמחה נעשו עבור תפקידם כחברי ועד העמותה. כך, אחד מחברי הועד, צבי אריה טוקצ'ינסקי (להלן: צבי), שעבד בעמותה כמשגיח רוחני, ציין לפי תומו כי הוא היה אדיש לשאלה מהיכן יקבל את שכרו – אם מנווה שמחה או מהעמותה, על אף שלא עבד כלל בנווה שמחה ששילמה לו את שכרו (צבי חויב אף הוא בהשבת סכומי שכר שהתקבלו על ידו והוא המערער בע"א 39160-02-25. הערעור נדחה לאחר שצבי הגיע לפשרה עם המנהל המיוחד על פי המלצת בית המשפט). 10. מכל מקום, וכפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, גם בהנחה שאין לראות את נווה שמחה כנכס של העמותה, התוצאה לא הייתה שונה. זאת, מאחר שנווה שמחה היא נכס ישיר שבבעלות הקדש, ויוסף ועו"ד שחור היו נאמנים של ההקדש, וככאלה, לא היו זכאים לקבלת שכר. סעיף 8(א) לחוק הנאמנות קובע כי "נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו, זולת אם מילוים היה מעיסוקיו; אולם רשאי בית המשפט להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן". סעיף 13(א) לחוק הנאמנות מרחיב ואוסר על נאמן להפיק "לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה" וסעיף 15 קובע כי "ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות". עם זאת, בהתאם להנחיות רשם ההקדשות, רשאי נאמן בהקדש ציבורי לקבל שכר עד לתקרה של 5% מפירות ההקדש מידי שנה, ובית משפט קמא אכן לקח תקרה זאת בחשבון, שעה שהורה על השבת הסכומים שנמשכו. 11. כאמור, גרסתם הראשונה של המערערים בחקירתם על ידי המנהל המיוחד הייתה כי התשלומים ששולמו להם על ידי נווה שמחה נעשו עבור תפקידם כחברי ועד העמותה. עו"ד שחור אישר בחקירתו אצל המנהל המיוחד כי התשלומים שקיבל מנווה שמחה היו בגדר "פיצוי" על פעילותו ללא קבלת שכר במסגרת העמותה, וגם חיים אישר בחקירתו בפני המנהל המיוחד כי עבור העבודה בעמותה הוא קיבל שכר תחילה מהעמותה ולאחר מכן, מנווה שמחה. רק בשלב המשפט שינו המערערים טעמם וטענו כי השכר שולם להם בגין עבודה בהיקף משמעותי שביצעו במסגרת תפקידם כדירקטורים בנווה שמחה. בית משפט קמא דחה את הטענה כי המערערים קיבלו גמול חלף עבודתם בנווה שמחה. הערעור בנקודה זו מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך. לא בכדי דחה בית משפט קמא את טענת המערערים כי אכן ביצעו עבודה שמצדיקה משיכת משכורת בסכומים שנמשכו, ובלשונו: "משיבים אלה [המערערים – י"ע] לא הגישו דוחות שעות בגין עבודתם הנטענת בנווה שמחה; לא הגישו התכתבות מזמן אמת במסגרת עבודתם הנטענת בנווה שמחה, התומכת בגרסתם המאוחרת ולא הביאו עדות חיצונית לתמיכה בגרסתם זו". לנווה שמחה היה מנכ"ל במשרה מלאה בשם קליין, שניהל בפועל ובשכר מלא את נווה שמחה בשנים הרלוונטיות, ובית משפט קמא ציין בפסק דינו כי המערערים לא הביאו אותו לעדות, על כל המשתמע מכך בהיבט הראייתי. המערערים אף לא הסבירו מדוע דירקטורים אחרים בנווה שמחה לא קיבלו שכר עבור עמלם. לאור זאת, אנו מתקשים לקבל טענת המערערים לפיה עצם העובדה שהוצאו ליוסף ולחיים תלושי שכר בנווה שמחה מוכיחה כי עבדו בפועל בנווה שמחה או שיש בעובדה זו כדי להעביר את הנטל אל המנהל המיוחד. לא למותר לציין כי הסכומים שנמשכו על ידי המערערים לא הותירו רווח לנווה שמחה, ולטענת המנהל המיוחד, לאחר שבוטלה משיכת השכר על ידי המערערים, נווה שמחה מציגה כיום תחת ניהולו רווחים בסך מיליוני שקלים בשנה שמועברים לפעילות המוסדות. 12. עו"ד שחור טען כי חדל בשנת 2012 מלכהן כחבר ועד בעמותה. ברם, גם בהנחה שמקבלים טענה זו, הוא המשיך לכהן כנאמן הקדש וולף, וככזה, נאסר עליו למשוך שכר מעבר לתקרה המותרת. בית משפט קמא חייב את עו"ד שחור להשיב את הסך של 232,087 ש"ח, שקיבל כשכר טרחה עבור עסקת מתחם למל, מן הטעם שלא הוכיח שהפעולות שביצע חורגות מתפקידו של נאמן ודירקטור בשכר. גם בקביעה עובדתית זו לא מצאנו להתערב. מכל מקום, היה על עו"ד שחור לקבל את האישורים הנדרשים לקבלת שכר טרחה עבור שירות משפטי בשכר לגופים שבהם הוא מכהן כנושא משרה, בהיותו דירקטור בנווה שמחה ונאמן של הקדש וולף. 13. סוף דבר שהערעורים נדחים. המערערים בע"א 38871-02-25 והמערער בע"א 38817-02-25 יישאו בהוצאות המנהל המיוחד בסך 20,000 ש"ח (סה"כ – 40,000 ש"ח). ניתן היום, ‏ה' בחשון התשפ"ו (‏27.10.2025). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת