נתיבי ישראל-החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ. שלמה הובר

17 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 388/22 ע"א 569/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערערת בע"א 388/22 והמשיבה בע"א 569/22: נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 388/22 והמערערים בע"א 569/22: 1. שלמה הובר 2. ישראל אמויאל 3. מוריס אריק טהר ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 41906-03-16 מיום 23.11.2021 שניתן על ידי כב' השופטת ריקי שמולביץ תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז התשפ"ג (17.7.2023) בשם המערערת בע"א 388/22 והמשיבה בע"א 569/22: עו"ד פלג אלימלך; עו"ד משה אשכנזי בשם המשיבים בע"א 388/22 והמערערים בע"א 569/22: עו"ד אלי וילצ'יק; עו"ד אליסף מילר פסק-דין השופט י' עמית: ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ר' שמולביץ) בת"א 41906-03-16 מיום 23.11.2021, במסגרתו נדחתה באופן חלקי תביעת המערערים בע"א 569/22 (להלן: המערערים) לתשלום פיצויי הפקעה בגין המקרקעין שבבעלותם. העובדות הצריכות לעניין 1. בתמצית, ענייננו במקרקעין בחלקה 28 בגוש 7650, ששטחם 31,875 מ"ר (להלן: המקרקעין). עד לשנים 2009-2008 המקרקעין היו בתחום השיפוט של העיר רעננה. המקרקעין, שהיו קרקע חקלאית עם אופק לפיתוח, הופקעו ברובם לצורך הקמת והרחבת כביש 531 החוצה את השרון הדרומי ממזרח למערב ומחבר בין כביש 6 לכביש 4, כפי שיפורט להלן. המערערים בע"א 569/22, הם בעלי הזכויות הנוכחיים במקרקעין, עתרו לקבלת פיצויים בגין ההפקעה. 2. ועתה בהרחבה. הבעלים ההיסטוריים של המקרקעין היו חברת חלקה 28 בגוש 7650 בע"מ (להלן: חברת חלקה 28). ביום 12.10.1997 נחתם צו הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה או פקודת הדרכים) אשר כלל כ-19,713 מ"ר, קרי כ-61% מהמקרקעין (להלן: צו ההפקעה הראשון). ביום 24.12.1997 נרשמה בספרי המקרקעין הערה ביחס לצו הראשון. ביום 23.5.1999 מכרה חברת חלקה 28 שליש מזכויותיה במקרקעין לחברת לנדקו רובנשטיין השקעות בע"מ (להלן: לנדקו). ביום 9.6.1999 מכרה לנדקו את שליש הזכויות האמור לחברת אי.די.אל אינטרנשיונל דיאגנוסטיק לבורטוריס בע"מ (להלן: אי.די.אל). ביום 10.8.2000 העבירה חברת חלקה 28 שליש נוסף מזכויותיה במקרקעין ללא תמורה לחברת דגן חברה לנאמנות ולניהול בע"מ (להלן: דגן). עוד באותו יום, נרשמה הערת אזהרה בגין זכויות אלה לטובת אלדן טק בע"מ (להלן: אלדן טק), וביום 5.6.2001 אלדן טק רכשה את הזכויות מדגן (לטענת המערערים דגן רכשה את הזכויות לכתחילה בנאמנות לאלדן טק ומעולם לא הייתה בעלים של המקרקעין בעצמה). ביום 24.8.1999 רכש המערער 1 בע"א 569/22 (להלן: הובר) מאי.די.אל 2,000 מ"ר, וביום 27.12.1999 רכש ממנה 1,000 מ"ר נוספים; וביום 18.4.2002 רכש מאלדן טק 1,025 מ"ר. בסך הכל, רכש הובר 4,025 מ"ר מהמקרקעין. השליש האחרון שנותר בבעלותה של חברת חלקה 28 נמכר באופן הבא: 3/30 חלקים לחברת ניו הופ אסטבלישמנט (חברה זרה), ו-7/30 חלקים לחברת הפועלים ישראלי אמריקאי בע"מ (להלן: חברת הפועלים). חברת הפועלים מכרה את חלקה במקרקעין כדלקמן: ביום 31.12.2002 מכרה לחברת לי-רן יזום והשקעות בע"מ 20,175/318,750 חלקים מהמקרקעין; וביום 30.10.2003 מכרה למערער 2 בע"א 569/22 (להלן: אמויאל) 10,000/318,750 חלקים (שווה ערך ל-1,000 מ"ר), ולמערער 3 בע"א 569/22 (להלן: טהר) 10,175/318,750 חלקים (שווה ערך ל-1,017.5 מ"ר). 3. ביום 16.4.2007 נחתם צו הפקעה נוסף מכוח הפקודה לצורך הרחבת כביש 531, אשר כלל כ-5,023 מ"ר נוספים, קרי כ-16% מהמקרקעין (להלן: צו ההפקעה השני), וביום 27.5.2007 נרשמה בספרי המקרקעין הערה ביחס לצו השני. בסך הכל, בשתי ההפקעות יחד הופקעו 24,736 מ"ר (כ-77% מהמקרקעין), וכאמור – המערערים רכשו את המקרקעין לאחר פרסום צו ההפקעה הראשון וטרם פרסומו של צו ההפקעה השני. ביום 13.12.2007 פורסמה תכנית תשתיות לאומית מספר 15 (להלן: תת"ל 15), שלשמה הופקעו המקרקעין, ואשר קבעה הוראות ביחס לכביש 531 ולמסילת הרכבת. בסעיף 6.4 לתת"ל 15 נקבע כי במקרה שתיערכנה תכניות איחוד וחלוקה, הזכויות תתקבלנה בהתאם למצב הקודם. ביום 14.1.2008 המערערת בע"א 388/22 (להלן: נת"י) תפסה חזקה במקרקעין. ביום 15.6.2008 פורסמו צו התכנון והבניה (רעננה), התשס"ח-2008, וצו התכנון והבניה (הרצליה), התשס"ח-2008, אשר שינו את מרחבי התכנון בין שתי הערים, וכתוצאה מכך, המקרקעין חולקו כך שחלקם נותר במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, וחלקם הועבר למרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, והעברת השטחים הושלמה ביום 5.11.2009. בהתאם לבדיקת המערערים, 8,958 מ"ר מהמקרקעין שהופקעו במסגרת צו ההפקעה הראשון, ו-970 מ"ר מהמקרקעין שהופקעו במסגרת צו ההפקעה השני, נמצאים בתחומה של העיר הרצליה, ועליהם נסובים הערעורים דנן. 4. עוד יצוין כי בשנים 2009-2007 נחתמו בין אמויאל וטהר לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ונת"י הסכמים משולשים, לפיהם המערערים לא יתבעו פיצוי בגין ההפקעה ובתמורה יקבלו זכויות בניה עתידיות במסגרת תכנית שתקדם הוועדה המקומית (להלן: ההסכמים המשולשים). באשר להובר, חרף המשא ומתן שהתנהל מולו, לא נחתם הסכם שכזה. ההליך בבית משפט קמא 5. המערערים הגישו תובענה כהמרצת פתיחה נגד נת"י ונגד שר התחבורה ומשרד התחבורה לקבלת פיצויים בגין הפקעת המקרקעין. ביום 4.3.2018 הורה בית משפט קמא (כב' השופט י' שינמן) על העברת ההליך לסדר דין רגיל. ביום 24.2.2019 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה התביעה נגד שר התחבורה תידחה, וטענות השר בכתבי הטענות מטעמו תיראנה כטענות מטעם נת"י. בדיון שהתקיים ביום 17.3.2019 הודיע בא כוחה של נת"י כי אין מחלוקת על סכום הפיצוי, והמחלוקת היחידה היא באשר לשאלה מי זכאי לקבל את הפיצוי. 6. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים לקבלת פיצויים בגין צו ההפקעה הראשון. נקבע כי לפי הפקודה, הזכות לפיצויים בגין הפקעה נתונה לבעל המקרקעין במועד פרסום צו ההפקעה, ובענייננו מדובר היה בחברת חלקה 28. בית משפט קמא דחה את טענות המערערים כי הזכות לפיצויי הפקעה הומחתה להם מהטעמים הבאים: א. בנסיבות שבהן צו ההפקעה היה ידוע לצדדים מראש, מצופה היה שאם אכן הוסכם על המחאת הזכות לפיצויים, הדבר היה מצוין באופן מפורש בהסכמים; ב. יש לדחות את הטענה לקיומה של חזקה שלפיה הזכות הומחתה בהסכם מכללא בין כלל החוליות בשרשרת העסקאות, שעה שהמערערים בחרו שלא לצרף להליך את בעלי המקרקעין הקודמים, או להציג את הסכמי המכר הקודמים בשרשרת, ולא ניתן להוכיח אם הייתה המחאה מפורשת או מכללא, אם לאו; ג. אין לקבל את חוות הדעת השמאית מטעם המערערים, לפיה המערערים רכשו את המקרקעין בשווי השוק המלא שלהם, כיוון שהשמאי לא התייחס לשרשרת העסקאות הקודמות שבוצעו במקרקעין, ולהשפעת גודל הקרקעות שנקנו בעסקאות להשוואה על מחיר השוק הממוצע. בית משפט קמא דחה גם את טענת המערערים כי אם לא תתקבל תביעתם ייווצר מצב אבסורדי לפיו הם יקבלו פיצוי בדרך של זכויות בניה על המקרקעין הנמצאים בשטח השיפוט של רעננה אך לא יקבלו כל פיצוי על המקרקעין שבשטח השיפוט של הרצליה, והכל רק משום שעיריית הרצליה לא מתכוונת לקדם תכניות באזור בשנים הקרובות ולכן לא ניתן לקבל פיצוי בדרך של שחזור זכויות. גם טענת המערערים כי בכל מקרה תביעותיהם של הבעלים הקודמים התיישנו זה מכבר ולכן אין סיכון כי נת"י תיאלץ לשלם כפל פיצוי נדחתה, כיוון שמדובר בטענה דיונית ולא מהותית, וכיוון שעדיין קיימת אפשרות שטענת ההתיישנות תדחה מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. 7. באשר לצו השני, וכיוון שנת"י כלל לא התנגדה בסיכומיה לזכאות המערערים לקבל פיצויי הפקעה, קבע בית המשפט כי הם ישולמו בהתאם לחוות הדעת השמאית מטעם המערערים מיום 16.4.2007 בצירוף ריבית והצמדה. כמו כן, בית המשפט דחה את תביעת המערערים לחיוב נת"י בתשלום הוצאות נלוות כיוון ששיעורן לא הוכח על ידי המערערים. לבסוף, חייב בית המשפט את נת"י בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. הטענות בע"א 388/22 8. ערעורה של נת"י נסב על גובה הפיצוי שפסק בית משפט קמא למערערים בגין צו ההפקעה השני. נטען, בין היתר, כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על שתי טעויות עובדתיות – הראשונה, כי בניגוד למשתמע, השומות שנקבעו בחוות הדעת השמאיות שהגיש כל אחד מהצדדים אינן זהות, ובעוד שבנוגע לצו ההפקעה הראשון השומה בחוות הדעת השמאית מטעם נת"י גבוהה יותר מאשר השומה בחוות הדעת השמאית מטעם המערערים, בנוגע לצו ההפקעה השני המצב הפוך; והשנייה, כי המערערים הבהירו לבית משפט קמא שהם אינם חולקים על הפיצויים שנקבעו בחוות הדעת השמאית מטעם נת"י, וביקשו ממנו לאמץ את האמור בה. חרף זאת, בית המשפט קבע את גובה הפיצויים לפי חוות הדעת השמאית מטעם המערערים, ובכך הוא שגה. עוד נטען כי לא היה מקום לחייב את נת"י בתשלום הוצאות ושכ"ט עורך דין שכן נת"י מעולם לא חלקה על זכאותם של המערערים לקבל פיצויים בגין צו ההפקעה השני, והיו אלה המערערים שלא פעלו לטובת מימוש זכותם. 9. בתשובתם, טענו המערערים כי הם ביקשו מבית משפט קמא לאמץ את חוות הדעת השמאית מטעם נת"י במלואה בלבד, כלומר רק עבור שני הצווים יחדיו; כי פסיקת בית משפט קמא אינה שגויה, ולכל היותר מדובר בהתנסחות שאינה מדויקת; וכי הלכה ידועה היא שערכאת הערעור ממעטת להתערב בפסיקת הוצאות ושכ"ט עורך דין, ובכל מקרה – הגשת התביעה תרמה לקידום עתירת המערערים לקבל את הפיצויים המגיעים להם בגין צו ההפקעה השני, ועל כן פסיקת ההוצאות מוצדקת. הטענות בע"א 569/22 10. ערעורם של המערערים נסב על קביעת בית משפט קמא כי הם אינם זכאים לפיצויים בגין צו ההפקעה הראשון. נטען, בין היתר, כי בפסק דינו של בית המשפט קיים אבסורד ועיוות דין של ממש, שאם הפיצוי היה מתקבל בדרך של קבלת זכויות בניה הרי שהמערערים היו זכאים לו, אך כיוון שמבחינה תכנונית פיצוי כזה אינו אפשרי, יוצא כי המערערים לא זכאים לפיצוי כלל וכלל; כי התוצאה האבסורדית נוגעת גם לעובדה כי ביחס לאותו מגרש המערערים יקבלו פיצוי בדרך של שחזור זכויות בניה בחלק שנמצא בתחומי העיר רעננה, בעוד שביחס לשטח שנמצא בתחומי העיר הרצליה לא יקבלו כל פיצוי; כי בית משפט קמא פסק בניגוד להלכות לפיהן הסכם למכר מקרקעין מופקעים כולל גם הסכמה מכללא להמחאת הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, ולכן שגה בקביעתו כי בעניינם של המערערים נדרש היה הסכם מפורש להמחאת הזכות; כי בית המשפט שגה בקביעתו לפיה המערערים לא הוכיחו שהקרקע שרכשו נקנתה בתמורה מלאה המשקפת גם את המחאת הזכות לפיצוי בגין ההפקעה; כי בית משפט קמא טעה משהטיל על המערערים לאתר ולהביא את כל הקונים בשרשרת העסקאות הקודמות בכדי לברר את סוגיית הפיצויים; וכי המערערים פנו לבעלים ההיסטוריים וזימנו אותם לדיון, ולכן חזקה עליהם שאם היו מעוניינים בפיצוי היו מתייצבים ועומדים על זכותם הנטענת. באשר לחששה של נת"י מכך שתאלץ לשלם כפל פיצויים, טענו המערערים כי הוא אינו מבוסס כיוון שחלפה תקופת ההתיישנות לתביעת פיצויי הפקעה עבור הבעלים הקודמים של המקרקעין, וממילא המערערים היו מוכנים להעמיד ערובות ארוכות טווח להבטחת תביעה עתידית נגד נת"י אם תוגש כזו; כי טענה זו אינה יכול להיטען בתום לב למעלה מ-24 שנים לאחר שפורסם צו ההפקעה הראשון, ובית המשפט שגה משלא נתן משקל לחלוף הזמן, התומך בכך שאין עוד בעלים העומדים על זכותם לקבל פיצויי הפקעה בגין המקרקעין; וכי בכל מקרה, נת"י אינה צריכה לצאת נשכרת ולא לשלם כלל פיצויים שבהם היא חבה. 11. בתשובתה הבהירה נת"י כי הדין הרצוי מבחינתה הוא שפיצויים בגין הפקעה יוענקו לבעלי הקרקע במועד תפיסת המקרקעין, ולא למי שהיו בעלים במועד פרסום צו ההפקעה – דהיינו, לשיטת נת"י, מבחינת הדין הרצוי הזכות לפיצויים אכן הייתה צריכה להינתן למערערים. יחד עם זאת, נת"י ביקשה לעמוד על הדין המצוי כדי להימנע מכפל פיצוי, וטענה, בין היתר, כי לא קיימת חזקה לפיה פיצויי הפקעה הם זכות במקרקעין העוברת עם המכר לקונה, ובכל מקרה, היה על המערערים לצרף את בעלי המקרקעין הקודמים בכדי להוכיח את זכאותם לפיצויים; כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה קנו את המקרקעין בשווים המלא מכיוון שאין בחוות הדעת השמאית שהוצגה כדי לבסס טענה זו; כי האופן שבו המערערים מנתחים את ההלכות הפסיקתיות שנקבעו בנוגע לזכות לפיצויים בגין הפקעה כזכות בת המחאה – שגוי; כי המערערים לא יכולים לטעון בדיעבד שבמועד קניית הקרקע הסתמכו על זכותם לקבל זכויות בנייה שהרי ההסכמים המשולשים שעיגנו זאת נחתמו רק כמה שנים לאחר קניית המקרקעין, ובכל אופן, מדובר בהליך תכנוני השונה במהותו מהליכי הפקעה ולכן לא ניתן ללמוד ממנו לעניין הפיצויים; וכי הטענה לפיה תביעות הבעלים הקודמים במקרקעין התיישנה זה מכבר אינה מעלה או מורידה בכל הנוגע לזכאותם של המערערים עצמם לפיצויים. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בערעורים, בנספחיהם ובתשובות להם, ולאחר שמיעת טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להתקבל, וכך אציע לחבריי. פיצויי הפקעה כזכות בת המחאה 13. כידוע, הפקעה היא רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין, המתבצעת על ידי המדינה או מי מטעמה, למטרה ציבורית, והחשוב לענייננו – מתלווה אליה פסיקת פיצויים (אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין 29-27 (מהדורה שמינית, 2013) (להלן: קמר)). המקרקעין דנן הופקעו מכוח פקודת הדרכים, ולמרות שזו בוטלה בשלב מאוחר יותר בחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי צבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: החוק לתיקון פקודת הקרקעות), סעיפיה חלים על ענייננו. מסעיפי הפקודה ומסעיף 3(3) לחוק לתיקון פקודת הקרקעות, עולה כי המועד לבחינת זכאותו של בעל קרקע לקבלת פיצויים בגין הפקעתה הוא מועד פרסום צו ההפקעה מכוח הפקודה. אמנם, הפיצויים ישולמו רק לאחר שהרשות תתפוס חזקה במקרקעין המופקעים, אך הזכאות לפיצוי נתונה למי שהיו בעלי הקרקע בעת פרסום הצו (ראו והשוו: ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 571-570 (1986) (להלן: עניין רפאלי); ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 763 (1998); ה"פ (מחוזי מר') 54444-07-13 ק.א.א. השקעות ונדל"ן בע"מ נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (21.12.2016) (להלן: עניין ק.א.א.)). אחזור ואזכיר כי בענייננו, בעת פרסום צו ההפקעה הראשון בעלת הקרקע הייתה חברת חלקה 28. 14. מהאמור לעיל ניתן להסיק כי ככלל, הרוכש קרקע לאחר מועד פרסום צו ההפקעה, הוא המועד הקובע, לא יהיה זכאי לקבל פיצויים מהרשות המפקיעה, וההנחה היא כי הוא רוכש את המקרקעין בשווים כמקרקעין מופקעים, קרי, בשווי מופחת (אהרן נמדר הפקעת מקרקעין 465 (2011) (להלן: נמדר)). יחד עם זאת, אין הדבר אומר שלא ניתן להעביר את הזכות לקבלת פיצויים הלאה. בעניין רפאלי בית משפט זה נדרש לשאלה אם הזכות לפיצויים בגין הפקעה היא זכות בת המחאה, ותשובתו לכך הייתה חיובית: "[...] וזכות היא בת המחאה, כאשר אין זה משנה לחייב כלפי מי עליו לבצע את החיוב (ע"א 330/75). במקרה של סעיף 17 לפקודה, אין זה משנה לחייב – שר האוצר – מי יהיה הנושה שלו, ובלבד שזיהויו יהיה פשוט ושלא יתחייב בתשלומי כפל" (עניין רפאלי, בעמ' 573). מכאן שאם בעלי המקרקעין מכרו את הקרקע תוך המחאת זכותם לפיצויים, אזי הקונה יהיה זה שזכאי לקבלת הפיצויים מהרשות (נמדר, בעמ' 465). 15. המחאת הזכות כמובן שיכולה להיעשות בהסכם מפורש בין הצדדים, המוכיח באופן חד-משמעי כי הצדדים הסכימו ביניהם שהזכות לפיצויים תעבור מידיו של המוכר לידיו של הקונה. זאת ועוד, בעניין רפאלי נקבע כי ניתן ללמוד על המחאת הזכות גם ללא הסכם מפורש, וכי יש לקרוא לתוך הסכם מכר המקרקעין הסכמה מכללא לפיה כלל הזכויות האישיות הקשורות למקרקעין הומחו בעת מכירת המקרקעין לקונה, אלא אם הוכח אחרת. יפים לענייננו דבריו של הנשיא מ' שמגר: "מקום בו אדם מוכר קרקע לאחר, ולמוכר הייתה זכות אישית הקשורה לקרקע, ייטה בית המשפט לראות את הזכות כאילו הומחתה לקונה – כך מחייבות מטרת החוק ועשיית הצדק" (שם, בעמ' 574). עמדה זו אומצה גם בפסק הדין בע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי (29.8.2016) (להלן: עניין מסרי), שם בעל הזכויות במקרקעין בעת פרסום צו ההפקעה העביר את המקרקעין במתנה לבנו והשאלה שהתעוררה הייתה אם גם הזכות לקבלת פיצויי הפקעה הומחתה. באשר לשאלה זו קבע השופט ע' פוגלמן כך: "27. אף שח'אלד היה זה שמלכתחילה היה בעל הזכות לקבל פיצוי בגין ההפקעה, ואף שאין לפנינו הסכם אשר קובע במפורש כי ח'אלד המחה זכות זו למסרי – מהענקת הקרקע ללא תמורה למסרי ניתן ללמוד, מכללא, גם על המחאת הזכות לקבלת פיצויי ההפקעה [...] ברי כי הזכות לקבלת פיצויי הפקעה היא זכות בעלת שווי כספי, ואף על פי כן בעסקת תמורה נכון היה בית משפט זה להניח כי זכות אישית הקשורה לקרקע – בענייננו הזכות לקבלת פיצויי הפקעה – הועברה מכללא לקונה. מכאן ברור הדין ביחס למכר ללא תמורה – קרי, בעסקת מתנה: כאשר פלוני מעביר לאלמוני ללא תמורה נכס מקרקעין שברשותו, ולפלוני זכות בעלת שווי כספי הקשורה במקרקעין (הזכות לקבל פיצויי הפקעה), תהא הדעת נוטה לקבוע, בהיעדר ראיה לסתור, כי זכות הגברא הועברה גם היא, מכללא, למקבל המתנה" [ההדגשות הוספו – י"ע]. אם כן, נקבע זה מכבר כי גם מקום שבו לא קיים הסכם מפורש באשר להמחאת הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה, אין פירוש הדבר כי הזכות לא הומחתה לקונה. ההנחה היא כי קיים הסכם מכללא בין הצדדים לפיו בעל מקרקעין ממחה את הזכויות האישיות הקשורות למקרקעין לקונה יחד עם מכירת המקרקעין. בהקשר זה, השופטת ע' ברון בבש"א (מחוזי ת"א) 12612/05 עיריית חולון נ' חכם (13.7.2006) פירשה את עניין רפאלי כקובע חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, לפיה כל הסכם מכר מקרקעין כולל בחובו גם הסכמה להמחאת זכויות לפיצויי הפקעה: "4. [...] מפסק דינו של כב' הנשיא שמגר ניתן אמנם ללמוד כי מקום שבו אין הסכם להמחאת זכות אישית יחול סעיף 17 לפקודת הקרקעות, אבל ניתן גם ללמוד ממנו כי בית המשפט יצר בעניין רפאלי חזקה עובדתית – אם כי כזו הניתנת לסתירה – שלפיה כאשר נחתם הסכם מכר מקרקעין, כולל בתוכו ההסכם מכללא גם הסכמה להמחאת זכויות אישיות הנובעות מהמקרקעין, דוגמת הזכות לפיצויי הפקעה". גישה זו, שלפיה יש לקרוא לתוך הסכם המכר, הסכם מכללא להמחאת הזכות לפיצויים, אומצה בהמשך במספר פסקי דין של הערכאות הדיוניות (ראו: עמ"נ (מחוזי חי') 45579-07-16 פרג'ון נ' ועדה מקומית חדרה (23.11.2017); ת"א (מחוזי חי') 11309-10-15 ג'ובראן נ' עיריית חיפה (2.11.2016); ת"א (מחוזי חי') 42154-03-16 הרשנזון נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (8.9.2020); ת"א (מחוזי ת"א) 64317-12-15 דעבול נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (10.2.2020). מנגד, ראו פסקי דין שבהם דרשו הערכאות הדיוניות הסכם מפורש להמחאת הזכות: ו"ע (שלום ת"א) 728/04 פולקה נ' חברת כביש חוצה ישראל בע"מ (19.2.2008); ה"פ (מחוזי חי') 27638-06-13 מואסי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – עירון, פסקה 22 (28.4.2015)). 16. סיכומו של חלק זה: הזכות לפיצויים בגין הפקעה נתונה ככלל לבעל המקרקעין במועד פרסום צו ההפקעה. יחד עם זאת, הזכות בת המחאה וניתן להעבירה לידיים חדשות במסגרת הסכם למכר המקרקעין. ההמחאה יכולה להתבצע בהסכמה מפורשת בין הצדדים, אך גם ללא הסכם מפורש. במקרים המתאימים ניתן לקרוא לתוך הסכם המכר הסכמה מכללא לפיה זכויות אישיות במקרקעין – לרבות הזכות לפיצויי הפקעה – הועברו גם כן, אלא אם הוכח אחרת. מן הכלל אל הפרט 17. המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה כאשר לא החיל בעניינם את הלכות בית משפט זה – הלכת רפאלי והלכת מסרי – באשר להמחאת הזכות לפיצויי הפקעה, ובניגוד להלכות אלה קבע כי בנסיבות שבהן דבר קיומה של ההכרזה על ההפקעה היה ידוע לצדדים, מצופה היה שהמחאת הזכות תיקבע באופן מפורש בהסכם בין הצדדים. מנגד, נת"י טוענת כי המצג שהמערערים מבקשים להציג – שכביכול הזכאי לפיצויים הוא בעל המקרקעין במועד תפיסת החזקה אלא אם יוכח אחרת – הוא שגוי מיסודו. 18. נקודת המוצא היא כי הזכות לקבלת הפיצויים מתגבשת במועד פרסום צו ההפקעה ולא במועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות, ואיני סבור שהמערערים התכוונו לטעון אחרת בסיכומיהם. במובן זה, דומה כי שני הצדדים מסכימים כי לפי הדין המצוי, הזכות המקורית לקבלת הפיצויים הייתה נתונה לחברת חלקה 28 שהייתה הבעלים במקרקעין במועד פרסום הצו. המחלוקת בין הצדדים נסובה אפוא על השאלה אם הזכות הומחתה לידיים חדשות, קרי לידיהם של המערערים, ובאיזה אופן. 19. טרם אדרש לשאלה אם הזכות הומחתה, אפתח בשאלה המקדמית והיא האופן שבו ניתן היה להמחותה. בעניין זה מצאתי כי הדין עם המערערים. הנמקת בית משפט קמא כי לנוכח ידיעת הצדדים על ההפקעה המתוכננת, המחאת הזכות הצריכה קיומו של הסכם המחאה מפורש, עומדת בניגוד לפסיקה. כאמור, נקבע זה מכבר כי מדובר בזכות בת המחאה, שבוודאי ניתנת להעברה בהסכם מפורש, אך גם בהסכם מכללא. בעניין רפאלי הנשיא שמגר קבע כי הזכות הומחתה מכללא לקונה, בין היתר, בשל ידיעת הקונה על הפקעת המקרקעין הצפויה, ובשל כך ש"אף אדם סביר גם לא היה קונה מגרש, שידוע לו שהוא מופקע, אלא אם כן יזכה בפיצויים שהחוק קבעם". בהלכת מסרי, שהגיעה לעולם כ-30 שנים לאחר מכן, נקבע כי אם בית המשפט היה מוכן להכיר בהמחאת זכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה, שהיא זכות כספית במהותה, במסגרת הסכם מכר באמצעות הסכם מכללא בלבד, הרי שמקל וחומר ניתן להמחות זכות זו ללא הסכם מפורש גם כאשר מדובר במתנה ללא תמורה. על אף שהסכם מפורש בין הצדדים תמיד עדיף, משעה שבית משפט זה הכיר באפשרות להמחות מכללא את הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה, על אחת כמה וכמה במקרים שבהם הקונה ידע על ההפקעה הצפויה ושיקלל זאת במערך הסיכויים והסיכונים אותם הוא צופה כתוצאה מההתקשרות בהסכם המכר – הרי שאין בידי לקבל דרישת בית משפט קמא להסכם מפורש אך בשל ידיעת הצדדים על ההפקעה הצפויה, דרישה הסותרת את ההלכה הפסוקה. לכן, ייתכן כי הזכות לקבלת פיצויים בגין ההפקעה הומחתה למערערים מכללא, וזו השאלה העומדת לפתחנו עתה. 20. אשוב ואזכיר כי בהתאם להלכת רפאלי, הזכות לקבל פיצויים בגין הפקעה היא זכות בת המחאה, אף בהסכם מכללא, ובית המשפט ייטה לראות בה כאילו הועברה יחד עם המקרקעין במסגרת הסכם המכר. טוענת נת"י כי פסק דין חכם פירש באופן שגוי הלכה זו משקבע כי מדובר בחזקה עובדתית הניתנת לסתירה, שלפיה הזכות לקבלת פיצויי הפקעה מועברת בהסכם המכר תמיד, אלא אם נקבע אחרת, וכי החזקה מעבירה את הנטל לכתפי הנתבע להוכיח כי הזכות לא הומחתה. כשלעצמי איני רואה צורך להידרש לפרשנות שפסק דין חכם יצק להלכת רפאלי, שכן גם אם לא נקבעה חזקה עובדתית המעבירה את הנטל לסתור את החזקה, כפי שטוענת נת"י, הרי שלכל הפחות יש לראות בנטל המוטל על הטוען לפיצויים בגין הפקעה כקל יותר – כלומר, על בעל דין להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" התומך בטענה כי הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה הומחתה אליו. 21. המערערים טוענים כי העובדה ששילמו את שווים המלא של המקרקעין, כלומר שווים בשוק חופשי וללא השפעת ההפקעה הצפויה על ערך הקרקע, משמשת כאותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת המחאה מכללא של הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה. לטעמי, קיומה של הוכחה לפיה המקרקעין נקנו בערכם הריאלי, ללא הפחתת השווי בשל הפקעתם, אכן בכוחה לשמש כ"דבר מה נוסף" התומך בטענה כי הזכות לפיצויי הפקעה הומחתה מכללא. בעניין ק.א.א. שאליו הפנו הצדדים, נדונה הפקעת מקרקעין מכוח אותם צווי ההפקעה הנוגעים לענייננו (לשם הקמת והרחבת כביש 531). על אף שעובדות המקרה מעט שונות מענייננו כיוון ששם המקרקעין מושכנו, גם שם לא היה הסכם מפורש באשר להמחאת הזכות לפיצויי הפקעה. בית המשפט המחוזי ציין כי ההלכה המושרשת היא כי "ככל שמוכר המקרקעין מעוניין להותיר בידיו זכות בנכס, לרבות זכותו לקבלת פיצויי הפקעה, עליו לקבוע ולכלול זאת במפורש בהסכם המכר" (ההדגשה הוספה – י"ע), ובמקרה הספציפי נקבע כי בעלת המקרקעין במועד תפיסת החזקה בהם הצליחה להוכיח כי זכות הפיצוי הומחתה לה על אף שהסכם המכר לא התייחס לכך באופן מפורש. אחד מהנימוקים לקביעה זו היה העובדה שבעלי המקרקעין רכשו את הקרקע בתמורה הגבוהה משווים המוערך בזמנים הרלוונטיים, ומכך ניתן ללמוד כי הם רכשו גם את הזכות לפיצויי הפקעה (ראו גם: נמדר, בעמ' 465 ה"ש 120; קמר, בעמ' 616 ה"ש 95). 22. בענייננו, המערערים ידעו על ההפקעה הצפויה, שהרי נרשמה על כך הערת אזהרה אשר מטרתה "להביא את דבר ההפקעה לידי מי שאינו זכאי לקבל הודעה אישית על כך, כדי שקונה פוטנציאלי לא ייכנס לעיסקה בלי לדעת, כי המדובר במקרקעין שהציבור מתכוון לרכשם" (עניין רפאלי, בעמ' 566). למרות זאת, לטענתם, הם בחרו לשלם את שווים המלא של המקרקעין, בחירה שאין לה כל היגיון כלכלי למעט אם לוקחים בחשבון את ציפייתם הסבירה לקבל ביום מן הימים פיצוי על הפקעת הקרקע (בין אם על דרך של שחזור זכויות ובין אם על דרך הפיצוי הכספי). אלא שבית משפט קמא קבע כי המערערים לא שילמו את שווים המלא של המקרקעין: "אני סבורה כי אין בחוות דעת השמאי לאופר בנושא זה כדי לסייע לתובעים, וזאת מהנימוקים הבאים: השמאי, כמו התובעים, לא התייחס לשרשרת העסקאות הקודמות שבוצעו במקרקעין. אין די בנתונים שפירט השמאי בחוות דעתו כדי לבסס מסקנתו. ניתן לראות כי רוב העסקאות מתייחסות לחלקים קטנים, חלקם משמעותית, מהחלקים שרכשו התובעים. השמאי כלל לא התייחס להשפעת נתון זה על מחירי העסקאות. השמאי לא התייחס לפרטים נוספים שעשויים להיות רלוונטיים למחירי העסקאות (ראו, ס' 10 בחוות דעתו של השמאי יגאל אברהמוב מטעם נת"י). איני סבורה כי חוות דעת השמאי אגמון שניתנה בה"פ 302/08 דינבר נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים נותנת מענה לכך. בנסיבות אלה, גם אם מחירי עסקאות ההשוואה גבוהים יותר, עדיין אין בעובדה זו, כשלעצמה, ביסוס מספיק לטענת התובעים בדבר הסכמה מכללא/ המחאת הזכות לפיצויי הפקעה" (פסקה 91 לפסק הדין). 23. דעתי שונה. לטעמי, די בחוות הדעת של השמאי לאופר שהוגשה מטעם המערערים כדי להוכיח שהם שילמו את שווי השוק המלא של המקרקעין – ומשכך, כי הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה הומחתה להם. אסביר. עסקינן בשרשרת עסקאות למכר מקרקעין, ואין ספק כי הצגת הנתונים על כלל העסקאות הקודמות בשרשרת, כפי שדרש בית משפט קמא, הייתה מסייעת לקבוע אם הקרקע נקנתה בשווי מלא, אם לאו. יחד עם זאת, אין בעובדה שהמערערים או השמאי מטעמם לא עשו כן, כדי לחסום בפניהם את האפשרות להוכיח כי הקרקע נקנתה בשווי שוק. בחוות דעתו, השמאי מטעם המערערים ביצע השוואה בין עסקאות המכר שביצעו המערערים ובין עסקאות אחרות שבהן התקיימו הפרמטרים הבאים: (1) בכלל העסקאות להשוואה השטחים שנרכשו הם חלק מגוש 7650 – אותו הגוש שבו מצויים המקרקעין שנקנו על ידי המערערים; (2) כלל העסקאות להשוואה נערכו במועדים קרובים למועדים שבהם רכשו המערערים את המקרקעין; (3) כלל העסקאות להשוואה נערכו ביחס לחלקות שלא הופקעו ואף לא כללו הערה על הפקעה; (4) מרבית העסקאות להשוואה נערכו ביחס לשטחים בגודל דומה לשטחים שנקנו על ידי המערערים. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי חלק מהעסקאות להשוואה מתייחסות לשטחים השונים בגודלם מהשטחים שנקנו על ידי המערערים, נתון אשר עשוי להשפיע על שווי הקרקע לדונם. עם זאת, אין מדובר במרבית העסקאות להשוואה, ומכל מקום אין בסיבה זו כשלעצמה כדי לשלול את היכולת להתבסס על חוות הדעת השמאית. הציפייה כי המערערים יצליחו להציג עסקאות להשוואה הזהות לחלוטין לעסקאות שביצעו בעצמם היא בלתי סבירה, על אחת כמה וכמה שעה שנטל הבאת הראיות המוטל על כתפיהם הוא כאמור קל יותר. לטעמי, מכלול הפרמטרים שהשמאי לאופר הביא בחשבון במסגרת חוות דעתו מאפשר לבצע השוואה מבוססת ומהימנה ולבחון את רכישות המערערים ביחס לשוק. 24. בית משפט קמא הפנה לסעיף 10 בחוות דעתו של השמאי אברהמוב שהוגשה מטעם נת"י כדי להצביע על הפרטים הנוספים שנדרש היה לקחת בחשבון במסגרת חוות הדעת השמאית מטעם המערערים. אולם דווקא בחוות דעת זו מצאתי קשיים לא מבוטלים. השמאי ייחס לרוכשים "ציפיות בלתי מבוססות ובלתי מציאותיות" לגבי מועד המימוש של הקרקע, ואף סבר כי התנהגותם "אינה רציונלית" והיא שהביאה אותם לשלם עבור הקרקעות מחירים שאינם משקפים את שווי השוק. אני סבור כי בראי הנטל הקל המוטל על כתפי המערערים, אין בהתרשמות זו של המומחה (שהיא ספקולטיבית כשלעצמה) כדי לשלול את מסקנת שמאי המערערים, שלפיה המערערים שילמו שווי שוק. לעניין זה אזכיר כי הצדדים ויתרו על חקירת השמאים, כך שבכגון דא אין יתרון לערכאה הדיונית. 25. לאור האמור לעיל, מצאתי כי יש להעדיף את חוות דעתו של השמאי לאופר על פני חוות דעתו של השמאי אברהמוב, וכי יש לקבוע שהמערערים רכשו את המקרקעין בשווים המלא. מכך שהמערערים ידעו על ההפקעה הצפויה ובכל זאת בחרו לרכוש אותה בשוויה המלא, אני למד כי ציפייתם הסבירה הייתה כי הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעת הקרקע הועברה אליהם, ועל כן ניתן לקרוא להסכם המכר בין הצדדים גם הסכם מכללא לפיו הזכות לקבלת פיצויים הומחתה למערערים. 26. בשלב זה מצאתי לנכון להעיר כי אני נכון לקבל את טענת נת"י כי בכך שבעלי המקרקעין הקודמים לא לקחו חלק בהליך, נמנעה ממנה האפשרות לסתור את הטענה כי הזכות הומחתה למערערים. איני רואה צורך להכריע בשאלה אם יש לזקוף זאת לחובת המערערים, אם לאו. עם זאת, ראיתי לנכון לציין כי יש טעם בסברא כי אם בעלי המקרקעין הקודמים, שרובם ככולם חברות מסחריות, היו סבורים שהזכות לפיצויי הפקעה נתונה להם, הם היו פועלים לשם מימושה. העובדה כי עד כה אף אחד מהם לא הגיש תביעה עצמאית לקבלת פיצויים בגין ההפקעה ואף אחד מהם לא התייצב להליך דנן, יש בה כדי לחזק את טענת המערערים כי הזכות לקבלת פיצויי הפקעה הומחתה להם, ולהם בלבד. שיקולים נוספים 27. תוצאה אבסורדית: המערערים טוענים כי פסק דינו של בית משפט קמא הביא למצב שאינו מתיישב עם השכל הישר – בגין המקרקעין שהופקעו בשטח השיפוט של עיריית רעננה קיבלו המערערים פיצויים על דרך של שחזור זכויות בניה, ואילו בגין המקרקעין שהופקעו בשטח השיפוט של עיריית הרצליה המערערים לא קיבלו דבר. מדובר במקרקעין שהופקעו מכוח אותם צווים, אשר הועברו לבעלותם של המערערים במסגרת אותם הסכמי מכר. אמנם אין בשיקול זה כשלעצמו כדי להוכיח את המחאת הזכות, אך יש בכך כדי להטות את הכף לעבר חיוב נת"י בתשלום פיצויי הפקעה למערערים. עסקינן באותה הזכות, באותה דרך המחאה, באותם הצדדים, והשוני היחידי נעוץ בתחום השיפוט של הערים הרלוונטיות, אשר השתנה רק לאחר שפורסמו שני צווי ההפקעה, ולמעשה שינה את זכאות המערערים רק בדיעבד. על כן, אני נכון לקבל שיקול זה כשיקול נוסף במארג השיקולים המצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. 28. כפל פיצוי ופסק דין ארידור: עוד בעניין רפאלי נקבע כי "במקרה של סעיף 17 לפקודה, אין זה משנה לחייב – שר האוצר – מי יהיה הנושה שלו, ובלבד שזיהויו יהיה פשוט ושלא יתחייב בתשלומי כפל" [בעמ' 573; ההדגשה הוספה – י"ע]. ואכן, במצב שבו מרגע פרסום צו ההפקעה ועד לתפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות, המקרקעין עוברים מספר ידיים, מתעורר החשש כי כמה מבעלי המקרקעין לאורך השנים ינסו לתבוע את זכותם לפיצויי הפקעה. גם בעניינו, נת"י טענה לחשש כי תשלם עתה למערערים ולאחר מכן "יתעורר" אחד מבעלי המקרקעין הקודמים ויטען כי הזכות לקבלת הפיצויים הייתה שייכת לו. אלא שבדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור) נקבע כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה נולדת לכל המאוחר במועד שבו תפסה הרשות חזקה במקרקעין, וממועד זה מתחילה להימנות תקופת התיישנות של שבע שנים שבסיומה תתיישן התביעה לפיצויים (קמר, בעמ' 654). עוד נקבעה בפסק הדין הוראת מעבר לפיה ההלכה תיכנס לתוקפה שלוש שנים מיום פרסום פסק הדין, כלומר ביום 21.3.2016, ועד אז ההלכה לא תחול על הליכים תלויים ועומדים או על תובענות שיוגשו במהלך תקופה זו. בענייננו, המערערים הגישו תביעתם כהמרצת פתיחה ביום 20.3.2016, אמנם ב"דקה ה-90" אך עדיין בתוך תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור, טרם כניסתה לתורף של ההלכה באשר להתיישנות התביעות. עוד יצוין כי המועד שבו נת"י תפסה חזקה במקרקעין היה ביום 14.1.2008, כך שלאחר כניסתה של הלכת ארידור לתוקף, התביעה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה התיישנה למעשה ביום 14.1.2015. בזהירות המתבקשת, ניתן לומר אפוא כי תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגין פיצויי הפקעה חלפה זה מכבר והיחידים שהגישו תביעה כאמור היו המערערים. משכך, אין לכאורה עוד ביכולתם של בעלי המקרקעין הקודמים לתבוע את זכותם, אם קיימת כזו, לקבלת פיצויים בגין ההפקעה. דומה כי יש בדברים כדי להקהות חששה של נת"י מפני מצב שבו תמצא עצמה נושאת בפיצוי כפל. 29. סיכומו של דבר, שאין בידי לקבל את קביעות בית משפט קמא. אני סבור כי בנסיבות העניין – בהתחשב בפסיקה ובהלכות שנקבעו בה, ובהתייחס לעובדות המקרה שלפניי – המערערים הצליחו להוכיח כי הזכות לקבלת פיצויים בגין צו ההפקעה הראשון הומחתה להם מכללא, ועל כן, נת"י נדרשת לפצותם גם באשר לצו זה. ערעור נת"י 30. ועתה לערעורה של נת"י. בערעור נטען כי בית משפט קמא שגה שעה שקבע את שומת הפיצויים בגין הצו השני כאמור בחוות הדעת השמאית מטעם המערערים ולא כאמור בחוות הדעת השמאית מטעם נת"י. בכדי להכריע בערעור זה עלינו להתחקות אחר ההסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים בבית משפט קמא: (-) בסיכומי המערערים בהליך בבית משפט קמא נכתב כי "השוואת השומות מביאה לכלל מסקנה כי שומת הנתבעת מביאה לפיצוי גבוה יותר של התובעים. לכן יתבקש בית המשפט הנכבד לאמץ את שומת הנתבעת, ולחייבה לשלם לתובעים סך של 2,472,217 ש"ח; למצער יתבקש בית המשפט לאמץ את שומת לאופר ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,228,376 ש"ח, והכל נכון למועד כתיבת סיכומים אלה" (שם בסעיף 47, ההדגשות במקור – י"ע). (-) בדיון שהתקיים ביום 4.3.2018 בא כוח המערערים אמר כי "בתיק שבפני בית המשפט אין מחלוקת כספית על סכום הפיצוי שמגיע בגין פיצויי הפקעה" (עמ' 4, שורה 10 לפרוטוקול). (-) בפסק דינו של בית משפט קמא נכתב כי "בדיון ביום 17.3.2019 הודיע ב"כ הנתבעת [נת"י – י"ע] כי אין מחלוקת על סכום הפיצוי אלא רק לגבי השאלה למי הוא מגיע" (פסקה 54 לפסק דינו). (-) גם בסיכומי המערערים שהוגשו בהליך דנן חזרו המערערים וטענו כי אכן הסכימו לאמץ את שומת נת"י במלואה, ביחס לשני צווי ההפקעה יחדיו. מהאמור לעיל אני למד כי הצדדים אכן הסכימו ביניהם שהשומה שתאומץ תהא זו שבחוות הדעת שהוגשה מטעם נת"י. הסכמה זו הוצגה בפני בית משפט קמא בסיכומי הצדדים ובדיונים בעל-פה, ואף קיבלה גושפנקא שיפוטית בפסק דינו. על כן, טענת נת"י מקובלת עליי – שומת הפיצויים הייתה צריכה להיות מחושבת בהתאם לאמור בחוות דעתו של השמאי מטעמה. משכך, דין הערעור באשר לחישוב הפיצויים, להתקבל גם כן. 31. באשר לטענות נת"י ביחס לשכר הטרחה וההוצאות שהוטלו עליה – לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא. הלכה ידועה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסכום שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס, פסקה 58 והאסמכתאות שם (15.3.2022)). ההוצאות בהליך קמא נפסקו בעקבות קבלת תביעת המערערים באשר לצו ההפקעה השני, ומשעה שלא מצאתי להתערב בקביעה זו, איני סבור כי המקרה דנן נכלל במקרים החריגים המצדיקים סטייה מכלל בדבר אי-התערבות. סוף דבר 32. סוף דבר, שאציע לחבריי לקבל את הערעור בע"א 388/22 במובן זה שגובה הפיצויים לו זכאים המערערים יחושב בהתאם לאמור בחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם נת"י; ולקבל אף את הערעור בע"א 569/22 כך שהמערערים יהיו זכאים לקבל פיצויים גם בגין צו ההפקעה הראשון. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט א' שטיין : אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ח באב התשפ"ג (‏15.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22003880_E06.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1