שמעון אטיאס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3873/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3873/08 ע"פ 3986/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 3873/08: שמעון אטיאס המערער בע"פ 3986/08: ירון בן-גוזי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.3.08 בתפ"ח 516/05 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' בן דוד, ב' ארבל, א' אברהם תאריך הישיבה: כ"ז בטבת תש"ע (13.1.2010) בשם המערער בע"פ 3873/08: עו"ד ד' גלעד בשם המערער בע"פ 3986/08 עו"ד ת' אולמן בשם המשיבה: עו"ד ע' מנחם פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו דיון מאוחד בערעוריהם של הנאשמים על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן-דוד, והשופטים א' אברהם ו-ב' ארבל) מיום 11.9.2007 וכן על גזר דינו מיום 19.3.2008 בתפ"ח 516/05. המערערים הורשעו באינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3)+(5) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה סדום בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3)+(5) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק העונשין; במעשים מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3)+(5) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק העונשין (מספר מקרים). בנוסף לכך, הורשע המערער בע"פ 3986/08 ירון בן-גוזי (להלן: ירון) באינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין (שני מקרים) ובמעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 345(ב) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי זיכה את ירון מביצוע עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין; נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. על ירון הושתו 15 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר מותנה למשך שלוש שנים והתנאי הוא כי ירון לא יעבור במשך תקופה של שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסר כל עבירת מין או עבירת אלימות מסוג פשע כלפי גופו של אדם; כן חויב ירון בפיצוי המתלוננת בסכום של 80,000 ₪. על המערער בע"פ 3873/08 שמעון אטיאס (להלן: שמעון) הושתו שמונה שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר מותנה למשך 20 חודשים והתנאי הוא כי לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר כל עבירת מין או עבירת אלימות מסוג פשע כלפי גופו של אדם; כן חויב שמעון בפיצוי המתלוננת בסכום של 40,000 ₪. העובדות לפי כתב האישום 1. ביום 9.4.2005 בילתה המתלוננת, קטינה ילידת 1988, יחד עם חברתה ח' וחברהּ כ', בסמוך לגדת נהר הירדן. אל המקום הגיעו המערערים ונאשם נוסף בפרשה זו יאיר פחימה (להלן: יאיר). במהלך שעות אחר הצהריים נוצרה שיחה בין ירון, יליד 1969, לבין המתלוננת וחברתה ח' והשתיים עלו למכוניתו של יאיר, יליד 1976, בה נהג ירון כדי שיסיען ליעד אליו ביקשו להגיע, שם ביקש ירון מהמתלוננת שתישאר עמו במכונית כדי לשוחח ולצאת עמו ל"סיבוב" ברכב. המתלוננת נענתה לבקשתו. ירון והמתלוננת נסעו בשטח הררי ומבודד והשניים שוחחו. לאחר מספר דקות עצר ירון את המכונית ושאל את המתלוננת אם היא "פתוחה". המתלוננת שאלה אותו באשר לכוונתו והוא השיב לה כי הוא "נדלק" עליה. הוא ליטף את פניה ופיזר את שערה, התקרב אליה ונשק אותה בפיה. המתלוננת אמרה לירון כי היא אינה מעוניינת שינשקה אך ירון השיב לה כי הוא יודע שהיא כן חפצה בכך. ירון הציע למתלוננת לעבור עמו למושב האחורי והמתלוננת השיבה: "הרגע אמרתי שאני לא רוצה נשיקה, אז מה אתה מבקש שנעבור אחורה?". ירון יצא מהמכונית, פתח את דלת המכונית במקום בו ישבה המתלוננת והורה לה לעבור למושב האחורי. המתלוננת אמרה לירון שכדאי שיחזרו אל חבריהם שכן הם ודאי מחפשים אחריהם. ירון חזר על דרישתו כלפי המתלוננת והורה לה לעבור למושב האחורי. המתלוננת פחדה מירון, צייתה ועברה לשבת במושב האחורי. 2. בעודם במושב האחורי של המכונית הפשיט ירון את המתלוננת מבגדיה העליונים תוך שהיא מנסה להתנגד, דוחפת אותו ומבקשת שלא יעשה זאת ומדגישה כי היא אינה מעוניינת לעשות עמו דבר. ירון התפשט בעצמו, נשכב על המתלוננת והפשיל את מכנסיה ותחתוניה. ירון הורה למתלוננת לבצע בו מין אוראלי אך המתלוננת סירבה. ירון תפס את ראשה של המתלוננת בשערותיה, דחפו לכיוון איבר מינו והחדיר את איבר מינו לפיה תוך שהוא מחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. ירון אמר למתלוננת כי יידרש זמן מה עד שיגיע לסיפוקו המיני כיוון ששתה קודם אלכוהול ועישן סמים אך "הרגיע" אותה באומרו לה כי "לאט לאט ילמד אותה איך לעשות לו טוב". ירון המשיך במעשיו שעה ארוכה אך לא הצליח להגיע לסיפוקו המיני. בשלב זה החליט ירון לשוב עם המתלוננת אל חבריהם. 3. בשובם, הבחינה המתלוננת כי חבריה עמם הגיעה עזבו את המקום. המתלוננת לא ידעה כיצד תשוב לביתה שכן היא נותרה במקום מבודד בשעת ערב, ללא טלפון סלולארי, ללא כסף וללא חבריה. יאיר הרגיע את המתלוננת ואמר לה שהוא והמערערים יסיעו אותה לביתה. המתלוננת עלתה לרכבו של יאיר יחד עם המערערים והארבעה נסעו לכיוון טבריה. בדרך הודיע ירון למתלוננת כי יבקש מחברו מטבריה להסיעה לביתה. לבסוף, ירון אמר למתלוננת כי היא תיסע עמו ועם חבריו לכרמיאל ומשם ידאגו להסיעה לביתה. ירון הורה למתלוננת להתקשר לחברתה ח' ולהרגיעה וכן הורה לה לומר לחברתה כי היא תשוב לביתה בעוד מספר שעות. בכרמיאל ירדו ירון ושמעון, יליד 1964, מהמכונית והמתלוננת שנותרה עם יאיר ביקשה ממנו כי יסיעה לביתה, אך הוא השיב לה שזה "לא הסתדר". לאחר ששמעון ירד מהמכונית בכרמיאל, ירון שב ונכנס אל המכונית ונסע יחד עם המתלוננת ויאיר לביתו של האחרון בכרמיאל. בדרך עצרו את המכונית וירון נכנס לחנות בכרמיאל שם קנה יין. משהגיעו השלושה לביתו של יאיר, האחרון נפרד בפתח ביתו מירון ומהמתלוננת ולאחר מכן ירון הכניס את המתלוננת ליחידת דיור נפרדת הממוקמת בביתו של יאיר. 4. ביחידת הדיור בביתו של יאיר, הורה ירון למתלוננת להתקלח אך היא אמרה לו שאינה מעוניינת בכך. ירון סחב את המתלוננת בכוח לכיוון המקלחת, הפשיטה מבגדיה, פתח את ברז המים והחל לקלחה. המתלוננת ביקשה מירון שיניח לה אך הוא לא עזב אותה, סיים לקלחה וסירק את שערה. יאיר ניגש אל ירון ואל המתלוננת ששהו באותה עת ביחידת הדיור בביתו ואמר לירון שייקח את המתלוננת לביתה ונתן לו את מפתחות מכוניתו. ירון לקח את המתלוננת עמו במכונית ואמר לה כי לאחר ביקור קצר בביתו של שמעון יסיעה לביתה. המתלוננת אשר בשלב זה הייתה משותקת מפחד התלוותה אל ירון בתקווה כי יקיים את דברו. ירון והמתלוננת עלו לדירתו של שמעון, שם פתח את בקבוק היין והשקה בו את המתלוננת. כשנגמר היין יצא ירון מהדירה לרכוש בקבוק יין נוסף. לאחר שירון שב לדירה הוא המשיך להשקות את המתלוננת ביין וביקש שתיכנס עמו לחדר צדדי, שם הורה לה לשכב על המיטה והחל להפשיטה. המתלוננת אשר הייתה מותשת פיזית ונפשית ותחת השפעת אלכוהול החלה לבכות ואמרה לירון כי הבטיח להחזירה לביתה. ירון נותר אדיש, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, מצץ את שדיה ונתן לה מכות על ירכיה עם ידיו תוך שהוא מצווה עליה שתגיד כי היא "אוהבת את זה חזק" וש"טוב לה". המתלוננת שכבה על המיטה כשהיא ממררת בבכי ומחכה שההתרחשות תסתיים. ירון הפך את המתלוננת על בטנה, החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה ושוב הפכה על גבה כשכל העת הוא מורה לה מה לעשות ומה לומר. ירון ביקש מהמתלוננת שתכניס את איבר מינו לפיה והמתלוננת שהייתה באפיסת כוחות צייתה לו. לבסוף, הגיע ירון לסיפוק מיני והורה למתלוננת להתקלח. במהלך מעשיו של ירון במתלוננת, נכנס שמעון אל החדר מספר פעמים ואמר לירון לסיים. 5. המתלוננת נכנסה להתקלח אך בגדיה נותרו מחוץ למקלחת. לאחר שסיימה להתקלח ובטרם סיימה להתלבש, אמר לה שמעון להיכנס למיטתו שבסלון הדירה. שמעון אמר למתלוננת ללקק את אוזנו ולבצע בו מין אוראלי. המתלוננת השיבה לשמעון כי היא אינה רוצה בכך וכי היא מבקשת לשוב לביתה. שמעון המשיך במעשיו ואף החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. בשלב מסוים ירון נעמד והביט בנעשה ואמר למתלוננת: "אני יודע שאת רוצה שאני אסתכל". שמעון החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת תוך שהוא נותן לה מכות ברגליה ובישבנה עד הגיעו לסיפוק מיני. לאחר מכן הורה שמעון למתלוננת להתקלח. לאחר שסיימה המתלוננת להתקלח שמעון הורה לירון שיסיע את המתלוננת לביתה. ירון לא הסיע את המתלוננת לביתה אלא לבית משפחתו בכרמיאל, שם הכניסה לחדר השינה שלו, הפשיטה שוב ואמר לה בין היתר כי היא "שפחת המין שלו". ירון החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ולאחר מכן החדירו לפי הטבעת שלה תוך שהוא מבקש שתגיד שהיא "אוהבת את זה". ירון דחף את ראשה של המתלוננת אל איבר מינו והחדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת אשר הייתה חבולה ודאובה לא התנגדה למעשיו של ירון וצייתה לבקשותיו. 6. לבסוף, בסמוך לשעה 07:00 בבוקרו של יום ה-10.4.2005 התחננה המתלוננת בפני ירון כי ישחררה מביתו. ירון אמר למתלוננת שלא תספר לאמה את אשר אירע והמתלוננת יצאה מביתו. בהיותה תשושה ומבוהלת ניגשה המתלוננת למכולת הקרובה וביקשה מנוכחים במקום כי יאפשרו לה לבצע שיחת טלפון. המתלוננת התקשרה לאמה וביקשה ממנה בבכי היסטרי כי תגיע לאסוף אותה. כתוצאה ממעשיהם של המערערים נגרמו למתלוננת חבלות בפניה וירכיה, שפשופים ורגישות באיבר המין, סדקים בפי הטבעת וכאבים רבים. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 7. עוד בטרם ניתח בית המשפט המחוזי את גרסאות הצדדים, הזהיר עצמו ביחס לאישיותה של המתלוננת ולכן הדגיש את נסיבותיה המיוחדות ואת קווי אישיותה הבעייתית. בית המשפט ציין כי המתלוננת הינה בת להורים גרושים. מסכת הגירושין של הוריה לא הייתה קלה ונתגלעו ביניהם חיכוכים רבים שהשליכו בין היתר על המתלוננת. במסגרת הליך הגירושין נקטה המתלוננת עמדה לטובת אביה ועברה להתגורר עימו למשך כשנתיים. במהלך תקופה זו הגישה המתלוננת שתי תלונות במשטרה כנגד אמה בטענה כי זו תקפה אותה, אולם תיקי החקירה נסגרו מחוסר ראיות. כמו כן המתלוננת טענה כי בהיותה ילדה רכה בשנים היא חוותה פגיעה מינית על ידי אדם זר, אולם תלונתה בעניין זה לא נחקרה. על פי תיעוד רפואי שהוצג לבית המשפט עולה שהמתלוננת הינה בעלת אישיות גבולית. עוד הוסיף בית המשפט כי אף המתלוננת העידה על עצמה כעל נערה אגרסיבית אשר בגיל צעיר נהגה לעשות "דברים מאוד רעים", בין היתר נהגה להכות אנשים, לבצע מעשי גניבה ולהטיל אחריות למעשיה על אחרים. בנוסף לכך ציין בית המשפט כי ביום 13.10.2004 אושפזה המתלוננת במחלקה פסיכיאטרית של בית החולים "זיו" בצפת, לאחר אירוע של פגיעה עצמית על רקע "בעיות עצבנות", מצב רוח ירוד, הסתגרות, התפרצויות וירידה בלימודים. המתלוננת קיבלה בבית החולים טיפול ושוחררה ביום 13.1.2005 עם הנחיות להמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי. חודשים ספורים לאחר מכן אירעו האירועים שבנדון ולאחריהם אושפזה המתלוננת בשנית למשך כשנה. 8. בית המשפט המחוזי ציין כי מחוות דעתו מיום 5.12.2005 של ד"ר איציק וורגפט מהיחידה הפסיכיאטרית בבית החולים "זיו" בצפת, עולה כי המתלוננת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, היא נמצאת במצוקה ומסכנת עצמה בהתנהגותה. עוד ציין בית המשפט כי מחוות הדעת הנ"ל עולה כי בשני אשפוזיה הפסיכיאטריים של המתלוננת אובחנו מצבים של שינויים קיצוניים במצבי הרוח והתפקוד שנעו בין תפקוד נורמטיבי לבין תוקפנות ותפקוד לקוי. כמו כן ציין בית המשפט כי מחוות הדעת עולה שהמתלוננת מעולם לא הסתבכה בהתנהגות של שתייה, שימוש בסמים מסוכנים או התנהגות מינית מופקרת. בית המשפט הדגיש כי "עובדות אלה צריכות לעמוד לנגד עיניו בבואו לבחון את עדותה של המתלוננת" ובטרם יקבע ממצאי מהימנות ועובדה על בסיס עדותה. ראיות המאשימה 9. לשם הוכחת המעשים המתוארים בכתב האישום, היקפם ותוכנם, וכן בכדי להוכיח כי המערערים הם שביצעו את המעשים שבנדון, הסתמכה המאשימה בעיקר על גרסתה של המתלוננת כפי שזו באה לידי ביטוי בשלושת הודעותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, במסגרתן העידה כי המערערים הם שביצעו בה את המעשים המתוארים לעיל. המאשימה הדגישה בטיעוניה את המשקל המלא שיש לייחס לעדותה של המתלוננת נוכח מהימנותה וזאת חרף אישיותה הבעייתית. לטענת המאשימה, המתלוננת מסרה גרסה מלאה, מפורטת, קוהרנטית ודומה הן במשטרה והן בבית המשפט. המתלוננת תיארה בפירוט רב ובאופן ממשי את המעשים שביצעו בה המערערים באופן שיש בו להעיד על מהימנות דבריה. עוד הוסיפה המאשימה כי המתלוננת עמדה בחקירה נגדית צולבת וארוכה ללא שגרסתה נסדקה באופן ממשי או הופרכה, וגם בתום החקירה הנגדית ניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי כי גרסתה של המתלוננת עומדת בעינה. 10. נוסף על כך ציינה המאשימה כי המתלוננת לא נרתעה מלהשיב בעדותה על שאלות נוקבות שהופנו כלפיה אשר לכאורה היה בהן להציגה באור שלילי, לרבות שאלות הנוגעות ל"התנהגותה הרעה" בעבר ויחסיה הקשים עם הוריה, וגם בכך יש כדי להצביע על מהימנותה. כמו כן, טענה המאשימה כי עדותה של המתלוננת נתמכת במצבה הנפשי הקשה כפי שהתרשמו ממנו מספר עדים סמוך לאחר המועד בו הצליחה להשתחרר מידיו של ירון. כך, סמוך למכולת ליד ביתו של ירון נתקלה המתלוננת בעובד תנובה, יוסי אפרים, ולבקשתה איפשר לה האחרון לקיים שיחת טלפון מהמכשיר הסלולארי שלו על מנת שתוכל ליצור קשר עם אמה. העד תיאר בעדותו בבית המשפט את המתלוננת כמי "שעבר עליה משהו" (עמוד 10 לפרוטוקול) וכי נראתה כמי שנתונה במצוקה ומבוהלת. העד הדגיש כי ראה את המתלוננת כשהיא בוכה ונסערת בשעה ששוחחה עם אמה בעודה זועקת ומבקשת ממנה שתגיע לאסוף אותה מכרמיאל. בית המשפט הדגיש כי עד זה הינו עד אובייקטיבי ומהימן ועדותו הנרגשת הותירה על בית המשפט רושם רב. 11. ברוח זו העידה גם אמה של המתלוננת, אליה צלצלה המתלוננת לאחר שהשתחררה מאחיזתו של ירון כשהיא בוכה בכי היסטרי (עמוד 12 לפרוטוקול). לאחר שהגיעו האם ובן זוגה לאסוף את המתלוננת ראתה האם כי המתלוננת "נפוחה מבכי" והיה צורך לאחוז בה ולחבקה כל הדרך חזרה לביתה על מנת להרגיעה. האם העידה כי המתלוננת המשיכה לבכות במהלך כל הנסיעה חזרה לביתה. בשובם לביתה של האם, המשיכה המתלוננת לבכות, נכנסה לחדרה ו"שמה על עצמה שמיכות". לאחר שהאם הפצירה בבתה שתספר לה מה אירע גילתה לה המתלוננת כי נאנסה ופירטה את המעשים שבוצעו בה. עוד העידה האם כי בימים שלאחר הגשת התלונה במשטרה המתלוננת לא ישנה בלילות ובמהלך הימים נותרה כל הזמן במיטתה. כמו כן העידה האם כי המתלוננת נכנסה במהלך הימים הללו אינספור פעמים למקלחת וקרצפה את עצמה עד אשר נותרו סימנים אדומים על גופה. לכשנשאלה המתלוננת על ידי אמה לפשר הדברים ענתה לה כי "היא רוצה להוציא את זה ממנה". כן סיפרה האם כי בלילות כשעלה בידי המתלוננת להירדם היא הייתה "מתעוררת וצורחת" והאם נדרשה לקום על מנת לחבקה ולהרגיעה. על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בסמוך לאחר האירועים העיד גם בן זוגה של האם שנכח כאמור במהלך הנסיעה חזרה לביתה של האם לאחר שאספו את המתלוננת מכרמיאל. העד סיפר כי במהלך כל הנסיעה המתלוננת דיברה בבלבול רב ובכתה ללא הפסקה. 12. לטענת המאשימה עדותה של המתלוננת נתמכת בראיות מחזקות נוספות שהן חיצוניות לעדותה של המתלוננת. כך, הצביעה המאשימה על הזרע שנמצא על תחתוניה של המתלוננת, שנבדק ונבחן בסמוך לאחר המעשים המתוארים לעיל. דגימת הזרע, כפי שעולה מחוות דעת מומחה שנערכה על ידי הגברת דליה חרמון מהמחלקה לזיהוי פלילי, המעבדה לביולוגיה פורנזית, ומחוות דעת מומחה שנערכה על ידי פרופ' עוזי מוטורו מהאוניברסיטה העברית בירושלים (ת/70), נמצאה כמתאימה ברמת ההסתברות הנחוצה לפרופיל ה-D.N.A של ירון. עוד הצביעה המאשימה על עדותו של יאיר במהלך פרשת ההגנה, המסבכת לטענתה את שמעון במעשים המיוחסים לו היות שעל פי עדות זו ירון סיפר ליאיר כי במועדים הרלבנטיים כאשר הוא והמתלוננת שהו בביתו של שמעון, האחרון קיים יחסי מין עם המתלוננת כפי שאף מסר בהודעתו במשטרה שהוגשה לבית המשפט (ת/73). כך השיב יאיר בחקירתו בבית המשפט: "שאלה: אני מדבר על ההודעה השנייה שמסרת במשטרה. שואלים אותך: "האם שמעון או ירון סיפרו לך מה היה בדירה?" כפי שנרשמה תשובתך: "כן, אני לא זוכר מי סיפר לי אבל נאמר לי באוטו שלי ששמעון שכב עם המתלוננת והיה כאפות בתחת של המתלוננת". תשובה: אני מאשר" (עמודים 154-153 לפרוטוקול). בשלב מאוחר יותר בחקירתו בבית המשפט אישר יאיר בשנית כי ירון אכן סיפר לו כי שמעון קיים יחסי מין עם המתלוננת במועד הרלבנטי: "שאלה: לשיטתך לו הייתה ניתנת לך ההזדמנות בלי לחצים של החוקר, היית מספר את אותם דברים בלי נוכחות שמעון. תשובה: בוודאי. מה שירון סיפר לי זה מה שאמרתי, זו האמת" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). 13. עוד הוסיפה המאשימה כי לפי הודעתו של יאיר במשטרה, האחרון מסר כי ירון סיפר לו את הדברים בנוכחותו של שמעון אולם שמעון שתק ולא הכחיש את הדברים: "חוקר: מי היה באוטו כאשר זה נאמר? תשובה: אני וירון. כן ושמעון. חוקר: שמעון הגיב? תשובה: הוא שתק. ירון סיפר כי המתלוננת קיימה איתו סקס אורלי פעם בירדן ופעם בבית של שמעון. חוקר: אתה זוכר מה ירון סיפר לך בדיוק? תשובה: אני זוכר שירון אמר ששמעון זיין אותה ונתן לה כפות בתחת... זה מה שירון סיפר בנוכחות שמעון" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). בעדותו בבית המשפט אישר יאיר כאמור כי ירון אכן סיפר לו ששמעון קיים יחסי מין עם המתלוננת במועד הרלבנטי, אולם חזר בו מאמירתו במשטרה לפיה שמעון היה נוכח בשתי השיחות האמורות. לטענתו, מסר בהודעתו במשטרה ששמעון לא היה נוכח בשיחות שהתקיימו בינו לבין ירון ולחלופין טען כי אם אכן אמר ששמעון היה נוכח בשיחות הרי שהדברים נאמרו על ידו בשגגה. המאשימה טענה כי די בעדותו של יאיר אודות הדברים שסיפר לו ירון בנוגע למעורבותו של שמעון באירועים נשוא כתב האישום גם אם לכאורה שמעון לא היה נוכח בשיחות אלה, אולם לטענתה יש לקבוע כי הודעתו של יאיר במשטרה היא המשקפת את המציאות ולפיה שמעון אכן היה נוכח בשתי השיחות הנ"ל ולא הכחיש את הדברים שירון סיפר ליאיר אודות מעורבותו באירועים שבנדון. לטענת המאשימה קיימת אינדיקציה ברורה לכך ששמעון היה נוכח לפחות באחת השיחות, שכן השיחה הראשונה התקיימה יום למחרת האירועים שבנדון במסגרת פגישה שקבעו השלושה לצורך תיאום גרסאות. 14. במסגרת פרשת ההגנה העיד גם ע', גיסו לשעבר של ירון אשר אף נחקר במשטרה. במסגרת חקירתו הנגדית הבהיר ע' שמעבר לקרבה המשפחתית ביניהם הוא גם נמצא בקשרי חברות טובים עם ירון. בהודעתו במשטרה מסר ע' כי ירון סיפר לו שהוא ושמעון קיימו יחסי מין עם המתלוננת בדירתו של שמעון במועד הרלבנטי: "הוא סיפר לי שהוא היה איתה, הוא ושמעון בדירה של שמעון, הם שכבו איתה שניהם, אני לא יודע מה היה תכלס שם אבל שהיו איתה שניהם" (כן ראו עמוד 146 לפרוטוקול). בעדותו בבית המשפט ניסה ע' להתכחש להודעתו במשטרה, בהדגישו כי סירב לחתום על ההודעה כיוון שהחוקר הפעיל עליו לחץ ואיים עליו. ואולם, בחקירתו הנגדית, באת כוח המאשימה ביקשה להוכיח כי אין ממש בטענתו של ע' כי הופעלו עליו לחצים בחקירתו וכי "הלחצים" לכאורה שהופעלו עליו הגיעו בשלב מאוחר הרבה יותר לשלב בו הוא מסר למשטרה כי ירון סיפר לו שהוא ושמעון קיימו יחסי מין עם המתלוננת. כך התנהלה החקירה בבית המשפט: "שאלה: אתה אמרת שמאיר חדד [רס"מ מאיר חדד, חוקר תחת גולן – י.ד.] הפעיל עליך לחץ במהלך החקירה. תשובה: נכון. שאלה: הלחץ הוא, אם הבנתי נכון, שהוא דיבר איתך באופן אגרסיבי ושהוא איים שיעצור אותך. תשובה: נכון. שאלה: האם זה נכון שהאיום שהוא יעצור אותך בא בשלב שבו הוא הזהיר אותך שאתה חשוד בעבירות פליליות והזהיר רגיל, שאתה לא חייב לומר וכו'. לזה התכוונת? תשובה: הוא הפסיק את החקירה והלך, השאיר אותי כך. לזה התכוונתי כשאמרתי איום. שאלה: איך הוא איים, מה הוא אמר? תשובה: שהוא יעצור אותי. הוא ניסה לומר לי דברים שבכלל אני לא יודע, הוא לחץ אותי" (עמוד 145 לפרוטוקול). ובהמשך: "שאלה: אני אומרת לך שכבר בעמ' השני, בהודעתך במשטרה, 20 דקות לאחר שהתחלתם בחקירה, עמ' 2 שורה 23. סיפרת למאיר את הדברים ששמעת מירון. אתה אומר: "הוא סיפר לי שהוא היה איתה, הוא ושמעון בדירה של שמעון, הם שכבו איתה שניהם, אני לא יודע מה היה תכלס שם אבל שהיו איתה שניהם". אתה מספר למאיר מה שמעת מירון. השלב שבו הוא עצר את החקירה והזהיר אותך שאתה חשוד בשיבוש, זה בעמ' 11 לחקירה, שעתיים אחרי מה שסיפרת כרגע. רק אחרי שעתיים אמרת משהו שגרם לו להפסיק את החקירה והוא הזהיר אותך שאתה חשוד בשיבוש. תשובה: נכון." (עמוד 146 לפרוטוקול). 15. זאת ועוד, בהודעתו מיום 14.4.2005 (ת/15) תיאר ירון את חלקו של שמעון באירועים שבנדון ובכך סיבך את שמעון בקיום יחסי מין מלאים עם המתלוננת. בהודעה זו מסר ירון כי המתלוננת ביקשה לקיים יחסי מין מלאים עם שניהם יחדיו, אולם הוא ביקש לשוחח עמה בחדר ולאחר שאמר לה כי אינו מעוניין לקיים עמה יחסי מין יחד עם שמעון, היא ביצעה בו מין אוראלי ביוזמתה ולאחר מכן הוא נותר בחדר ואילו המתלוננת יצאה לשמעון שהיה בסלון. באשר להתרחשות הדברים בין המתלוננת לבין שמעון מנקודה זו ואילך מסר ירון כלהלן: "ואני נשארתי לשכב בחדר שתיתי קצת יין... הדלת בחדר הייתה חצי פתוחה, ואז שמעתי אותה גונחת מהנאה ואומרת בקול רם – "עוד יותר חזק, עוד יותר חזק, עוד עוד..." וצועקת וגונחת "יותר חזק". אז הבנתי שהיא שוכבת עם שמעון, לכן אני נשארתי בחדר עד שהם סיימו והיה שקט ובאה לחדר שהייתי בו". בעדותו בבית המשפט ביקש ירון למתן את אמירתו זו שסיבכה את שמעון, אך יחד עם זאת אישר הלכה למעשה בעדותו את עיקר הודעתו במשטרה בהקשר זה, וכדבריו: "שאלה: בזמן שאתה הייתה בחדר...שמעת אותה גונחת מהנאה ואומרת: "עוד יותר חזק..." ת/15 עמ' 2. נכון? תשובה: כן. שאלה: אתה גם אמרת במשטרה, ת/15 עמ' 3 שורה 53 ששמעת את המיטה חורקת ועומדת להתפרק. תשובה: לא יודע אם תיארתי זאת בדיוק כך, אני הסקתי את המסקנה שהם צחקו והתלחששו. שאלה: הסקת שהם מקיימים יחסי מין. תשובה: לא. אין לי מושג מה היה ביניהם שם, אני לא יודע אם הם התחרמנו. הבנתי לבד" (עמוד 131 לפרוטוקול). ובהמשך: "שאלה: תאמר לי, אתה באחת ההודעות שלך במשטרה כשאישרת כי סיפרת אמת, אמרת כי שמעת אותם, את המתלוננת אומרת עוד יותר חזק, ת/15. האם נכון כי את הדברים האלה באמת לא שמעת וכל המגמה שלך, ויכול להיות בצדק מצידך, היא להראות שהבחורה הזו היתה מסוגלת לשכב עם יותר מאחר, עם שניים, שלושה ארבעה. תשובה: בלי לפגוע, אני חושב שכן. שאלה: שמעת שהיא אומרת את זה? תשובה: כן" (עמוד 136 לפרוטוקול). 16. לשם הוכחת עצם ביצוע עבירות המין המתוארות בכתב האישום כמו גם לשם הוכחת היעדר הסכמה מצדה של המתלוננת למעשים שביצעו בה המערערים, הסתייעה המאשימה בראיות פיזיות שתועדו ונבחנו בידי ד"ר נסיה לנג שבדקה את המתלוננת סמוך לאחר ביצוע המעשים שבנדון ביום 10.4.2005 (ת/64 "טופס נטילת דוגמאות מנפגעי עבירות מין"), וכן מתעודת רפואית שערכה ד"ר לנג ביום 10.4.2005 (ת/65) ומחוות דעת שנערכה על ידה מיום 12.4.2005 (ת/66), עליה אף נחקרה בבית המשפט. לטענת המאשימה, ראיות אלה שנאספו סמוך לאחר שהמתלוננת הצליחה להשתחרר מידיו של ירון, מצביעות על כך שהמעשים שבנדון אכן בוצעו במועדים הרלבנטיים על ידי המערערים תוך שימוש בכוח וכפייה ובניגוד לרצונה של המתלוננת. בעת מתן העדות כיהנה ד"ר לנג כרופאת נשים בבית החולים פוריה כ- 19 שנים, שימשה בתפקיד מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית במשך כארבע שנים והשתתפה במספר השתלמויות בארצות הברית במרכזים לטיפול בהתעללויות בילדים ונוער. ד"ר לנג העידה בבית המשפט על ממצאי בדיקתה ומסקנותיה ואף עמדה בחקירה נגדית. להלן סיכום ממצאיה של ד"ר לנג כפי שנרשמו בחוות דעתה: "הסימנים הכחולים שתוארו יכולים לנבוע מלחיצת אצבעות בכח על גופה. נפיחות השפה והאיזור הכחול מתחת לשפה התחתונה יכול להעיד על טראומה עקב חדירה לפה בכח. אודם בלוע עם רגישות... מתאימים אף הן לטראומה טריה לחלל הפה עד הלוע. איבר המין עבר טראומה טריה של חדירה בכח דרך השפתיים הקטנות ועקב כך נגרמו נזקים לרקמה וחסר רירית בכניסה לנרתיק ובחלק הפנימי של השפתיים הקטנות. הסדקים הטריים בפי הטבעת מתאימים לחדירה בכח דרך פי הטבעת. לפי הממצאים הללו נראה כי מדובר בחדירה לנרתיק בכח, לפה ולפי הטבעת". 17. לטענת המאשימה, לאור הראיות הפיסיות שהוצגו באמצעות ד"ר לנג לא יכולה להיות מחלוקת כי עסקינן בחבלות טריות בחלקים שונים בגופה של המתלוננת, בין היתר בפיה, באיבר מינה ובפי הטבעת שלה. על פי הראיות הפיסיות נמצאה התאמה בין המועדים בהם שהתה המתלוננת עם המערערים לבין המועדים בהם נגרמו החבלות ולכן המסקנה המשפטית היחידה העולה מראיות אלה מצביעה על אחריותם הפלילית של המערערים למעשים המתוארים בכתב האישום. 18. כשנשאלה ד"ר לנג בחקירתה הנגדית האם על רקע ניסיונותיה הקודמים של המתלוננת לפגוע בעצמה יתכן שהחבלות הגופניות שנמצאו על גופה הינן פרי מעשי ידיה, השיבה כי אינה מסכימה לטענה זו. בין היתר נימקה ד"ר לנג את עמדתה בכך שחלק מהחבלות נגרמו למתלוננת במקומות בגוף שהיא לא יכולה הייתה להגיע אליהם בכוחות עצמה וכן משום שנמצאו סימנים של לחיצה באמצעות אצבעות "על הירך הפנימי והירך החיצוני" כמו גם "ממצאים גניטליים" באזור פי הטבעת ובאזור הנרתיק אשר מעידים על חדירה בכוח ועל הפעלת כוח (עמוד 66 לפרוטוקול). כמו כן הסבירה ד"ר לנג כי ממצאייה מצביעים על כך שמדובר בחבלות טריות ולכן אין לומר כי מדובר בחבלות שנגרמו למתלוננת בעבר במסגרת נסיונותיה לפגוע בעצמה. כך, הוסיפה ד"ר לנג כי החבלות הטריות כגון הנפיחות בשפתיים והסדקים שנצפו מעליהן, כמו גם סימני החבלה על פני הלשון ובלוע אינן אופייניות למעשה של פגיעה עצמית אלא עולות בקנה אחד עם תיאוריה של המתלוננת בדבר חדירה בכח (עמוד 64 לפרוטוקול). עוד ציינה ד"ר לנג כי בשעה שערכה למתלוננת את הבדיקה סיפרה לה המתלוננת על כך ששהתה בעבר באשפוז פסיכיאטרי, הגם שלא סיפרה לה על ניסיונותיה בעבר לפגוע בעצמה. ד"ר לנג ציינה כי אין במידע אודות ניסיונותיה של המתלוננת בעבר לפגוע בעצמה, שאליו לא נחשפה בזמן עריכת הבדיקה, כדי לשנות ממסקנותיה נוכח הממצאים החד משמעיים שנתגלו בגופה של המתלוננת (עמודים 66-65 לפרוטוקול). 19. עוד הדגישה המאשימה בסוגיית היעדר ההסכמה מספר אמרות בעדותה של המתלוננת בבית המשפט מהן עולה בבירור כי המתלוננת התנגדה באופן מפורש למעשיהם של המערערים לכל אורך הדרך. מעבר לכך, טענה המאשימה כי גם התנהגותה הפסיבית של המתלוננת בחלק מהמעשים, מעידה בנסיבות העניין על היעדר הסכמה מצידה, שכן המתלוננת חששה ופחדה מהמערערים לאור העובדה שהייתה נערה הצעירה בשנים רבות מהמערערים שלקחו אותה למקום מבודד כשהמתלוננת נותרה ללא כסף ואמצעי תחבורה או אמצעי תקשורת, תוך הפעלת כוח וביצוע מעשי סדום משך שעה ארוכה, חלקם בשעת לילה מאוחרת וחלקם בהיות המתלוננת תחת השפעת אלכוהול. 20. כמו כן טענה המאשימה כי אף עדותה של ד"ר לנג מלמדת על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ויש בכך להוות ראיית חיזוק נוספת מעבר לכל אותן ראיות רבות שהוצגו לבית המשפט. כך לדברי ד"ר לנג, כאשר נשאלה המתלוננת על ידה שאלות בנוגע לפרטי האירועים במהלך בדיקתה, המתלוננת בכתה, הפסיקה את רצף הדיבור מפעם לפעם וניכר כי היה קשה לה לדבר על ההתרחשויות שבנדון (עמוד 67 לפרוטוקול). עוד טענה המאשימה כי דווקא ההידרדרות הנפשית המהירה של המתלוננת עד כדי אשפוזה הפסיכיאטרי מהווה ראיה לטראומה הקשה שחוותה בשל מעשיהם של המערערים. 21. לסיכום, טענה המאשימה כי עדויותיהם של המערערים בבית המשפט ובהודעותיהם במשטרה אינן מהימנות ואין לייחס להן משקל של ממש נוכח קריסתן על רקע הראיות הפיסיות שהונחו לפתחו של בית המשפט. כמו כן עמדה המאשימה על הסתירות המהותיות בין עדויותיהם של המערערים ביחס לתיאור האירועים בדירתו של שמעון וכן על סתירות פנימיות משמעותיות בגרסתו של כל אחד מהם כמו גם על סתירות שנפלו בין עדויותיהם של המערערים לבין עדויותיהם של עדי ההגנה (עליהן עמד בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו כפי שיפורט להלן). טענותיו של ירון בתמצית 22. קו ההגנה המרכזי המשותף להודעותיו של ירון במשטרה ולעדותו בבית המשפט הוא כי מעולם לא קיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת. לטענתו, המתלוננת ביצעה בו מרצונה החופשי מין אוראלי פעמיים, בפעם הראשונה ב"אירוע נהר הירדן" ובפעם השנייה במהלך שהותם בדירתו של שמעון. לטענתו, המתלוננת היא שגילתה יוזמה בביצוע המעשים המיניים. בכך טוען ירון הסתכמו היחסים המיניים בינו לבין המתלוננת, תוך הכחשה גורפת של יתר המעשים המיוחסים לו. לטענתו, המניע להגשת תלונת השווא במשטרה על ידי המתלוננת הוא סירובו לקחת אותה לביתה בסוף הערב כיוון שהיה עייף. ירון טען כי המתלוננת הפגינה לאורך כל ההתרחשויות גישה מתירנית לקיום יחסי מין וביקשה לקיים יחסי מין עמו ועם שמעון יחדיו באופן שעורר פליאה וסלידה מצדו. כמו כן הוסיף ירון כי למרות שהמתלוננת ביקשה לקיים עמו יחסי מין הוא סירב לה שכן אינו נוהג לקיים יחסי מין ללא שימוש באמצעי מניעה ובמועדים הרלבנטיים לא היו ברשותו אמצעים כאמור. עוד ביקש ירון להדגיש כי אם אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו כשהיה עם המתלוננת בבית משפחתו הרי שבני משפחתו היו שומעים זאת נוכח העובדה כי הוריו ישנים בחדר הסמוך לחדרו והמחיצה בין החדרים דקה ואינה מבודדת. בנוגע לדגימת הזרע שלו שנמצאה על תחתוניה של המתלוננת, טען ירון כי אין בכך כדי להפלילו שכן לא נמצאה דגימת D.N.A שלו בתוך איבר מינה של המתלוננת או בפי הטבעת שלה. בעדותו בבית המשפט, טען ירון כי יתכן שלאחר שהמתלוננת ביצעה בו מין אוראלי שלווה בפעולות אוננות באיבר מינו באמצעות ידיה, היא ניגבה את ידיה על תחתוניה. 23. לטענתו של ירון, לא ניתן לבסס את הרשעתו על בסיס עדותה של המתלוננת כעדות יחידה נוכח אישיותה הבעייתית, הפרעותיה הפסיכיאטריות ואשפוזיה, כמפורט לעיל, באופן המחייב את בית המשפט להטיל ספק במהימנות גרסתה ויכולתה לתפוס את המציאות כפי שהיא. כך, טען ירון כי מצבה הנפשי של המתלוננת היה מעורער עובר לאירועים שבנדון ולא ניתן לשלול את האפשרות שמצב נפשי זה הוא שגרם לה לתפיסה מעוותת של המציאות ולהגשת התלונה במשטרה. כמו כן טען ירון כי סביר להניח שההידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר האירועים שבנדון אינו אלא תסמין נוסף לבעיותיה הנפשיות ואין לכך כל קשר למעשיהם של המערערים. עוד טען ירון כי המתלוננת סבלה מאירועים חוזרים של פגיעות עצמיות עובר להתרחשויות שבנדון ואירועים אלה מהווים הסבר אפשרי, שלא הופרך, לחבלות שנצפו בגופה של המתלוננת ואשר לא נבחנו בהתאם על ידי ד"ר לנג. 24. לטענתו של ירון, בחינת עדותו של הלוקה בנפשו אינה כבחינת עדותו של עד רגיל. ירון הפנה את בית המשפט המחוזי לכללים הנוהגים בבחינת עדותו של עד הלוקה בנפשו כפי שאלה הותוו בע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 266, 271-270 (1986) (להלן: עניין ברדה), שם נקבע מבחן משולש שאינו מתקיים בנסיבות העניין, שכן "סימני האמת החיצוניים" (המבחן השלישי שהותווה בעניין ברדה) נעדרים ביחס לגרסתה של המתלוננת הואיל ואין בנמצא ראיות חיצוניות מחזקות שיש בהן כדי לתמוך בעדותה של המתלוננת. עוד טען ירון כי גם "מבחנה הפנימי של העדות" (המבחן השני שהותווה בעניין ברדה) אינו מתקיים בנסיבות העניין שכן גרסתה של המתלוננת אינה מהימנה, אינה עקבית ונפלו בה סתירות מהותיות. בהקשר זה טען ירון כי בהודעה הראשונה שמסרה המתלוננת במשטרה ואשר נגבתה על ידי השוטרת פרי עזרא ונרשמה במזכר ת/10, תיארה המתלוננת ביחס לפרשה שבנדון התרחשותו של אינוס שאירע כביכול בקומה הראשונה של בניין גבוה, אירוע שאין לו כל תימוכין בחומר הראיות ואשר המתלוננת עצמה זנחה את טענותיה בקשר אליו. בנוסף לכך טען ירון כי סירובה של המתלוננת לקיים עמו ועם שמעון עימותים גם הוא מחשיד ויש בו כדי לכרסם באופן ממשי במהימנותה. עוד הוסיף ירון כי אירוע נהר הירדן התפרס על פני כשעתיים, פרק זמן ממושך שאינו הולם אקט של אינוס כפי שטענה המתלוננת אלא מתאים יותר לגרסתו לפיה קיימו השניים במקום שיחת חולין ממושכת ובמהלכה ביצעה בו המתלוננת מין אוראלי מיוזמתה. בית המשפט ציין ביחס לטענה זו כי ירון עצמו העיד בבית המשפט כי אירוע נהר הירדן ערך כשעה ולא כשעתיים כפי שטענה באת כוחו. 25. עוד טען ירון כי במהלך אירוע נהר הירדן החנה את הרכב בו התקיימה ההתרחשות בשטח הררי. לפתע הופיע רועה ששאל את השניים לפשר מעשיהם. לטענתו של ירון, המתלוננת כלל לא הזכירה עובדה זאת בהודעתה הראשונה ולא הסבירה מדוע לא ביקשה מהרועה שיסייע לה להיחלץ מידיו אם חשה מאוימת ונכפו עליה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. בניגוד למתלוננת הוא, ירון, ציין עובדה זו מיוזמתו ובכך לטענתו גילה דעתו כי אינו חושש שיובא עד לאירוע. בהקשר זה טען ירון כי אי נקיטת פעולות לאיתור הרועה מהווה מחדל חקירתי שפגע ביכולתו להוכיח את התנהגותה של המתלוננת באופן שישליך אור על הפרשה כולה. ירון המשיך להעלות תהיות בדבר התנהלותה של המתלוננת. כך, כאשר שוחחה עם חברתה בטלפון הסלולארי אמרה לה המתלוננת כי "הכל בסדר" ולא זעקה לעזרה. כמו כן טען ירון כי במהלך הנסיעה לכרמיאל יכלה המתלוננת לפנות לעזרה בין לחבריו ובין לאנשים זרים ואף היה בידה להימלט. עוד, טען ירון כי כאשר הגיעה החבורה לכרמיאל גם שם נקרו בדרכה של המתלוננת הזדמנויות למלט את עצמה או לקרוא לעזרה, ברם המתלוננת בחרה מרצונה החופשי להישאר עמו. 26. לטענתו של ירון אין בנסיבות הנטענות על ידי המאשימה כדי לבסס "נסיבות מחמירות" שהן חלק מיסודותיה של עבירת האינוס בנסיבות מחמירות. עוד טען ירון למחדל חקירתי לפיו לא אותרו על ידי המשטרה צילומי מצלמת אבטחה ב"פיצוציה" בכרמיאל בה נרכש בקבוק היין הראשון. לטענתו, צילומים אלו יכלו להוות ראיה באשר להתנהגותה של המתלוננת בנקודת זמן זאת. מעבר לכך, טען ירון כי המתלוננת הוכנה מספר פעמים לעדותה ונערכו לה סימולציות באופן שזיהם את עדותה. בנוסף לכך, הדגיש ירון כי נוכח התנהלותה המתירנית של המתלוננת הוא הסיק קיומם של הסכמה ורצון חופשי מצדה ולכן עומדת לו לכל הפחות הגנת "טעות במצב דברים". מכל הטעמים שלעיל טען ירון כי יש לזכותו מעבירות המין שבנדון. טענותיו של שמעון בתמצית 27. קו ההגנה המרכזי של שמעון היה שמעולם לא קיים כל מגע מיני עם המתלוננת, בין היתר נוכח בקע מפשעתי שמנע ממנו את היכולת התפקודית לקיים יחסי מין. לטענתו, בעודו שוכב בסלון דירתו וצופה בטלוויזיה כאשר ירון היה בחדר אחר בדירתו, המתלוננת, שאותה עת הייתה עטופה במגבת ולבשה תחתונים בלבד, קפצה עליו בפתאומיות, הסירה את המגבת מעליה ונשכבה עליו תוך שהיא מכניסה את רגלה בין מפשעתו. לטענתו, בשלב זה הוא היה המום ולא היה מעוניין במגע מיני עמה. הוא הדף אותה מעליו בין היתר בשל כאב שחש בשל הבקע המפשעתי ממנו סבל. לטענתו, בשל מבנה המיטה המתלוננת נפלה והתגלגלה אל מחוץ למיטה. המתלוננת חשה פגועה מדחייתה על ידו, אך לטענתו הסביר לה כי אין לכך כל נגיעה אליה. לאחר מכן הבהיר שמעון לירון כי השעה כבר מאוחרת והוא אינו שבע רצון ממצב הדברים היות שהוא צריך להתעורר מוקדם בבוקר המחרת לעבודה. בין השלושה התפתח ויכוח בנוגע לבשם וקרם שיירון נטל משמעון ללא רשות. שמעון צעק על השניים והבהיר להם שהוא מבקש מהם לעזוב את ביתו. לאחר חילופי דברים קולניים השניים עזבו את דירתו של שמעון. 28. לכשנשאל שמעון בבית המשפט כיצד הוא מסביר את העובדה שירון מסר בחקירתו כי הוא, שמעון, ניהל יחסי מין עם המתלוננת ואף אישר בבית המשפט כי שמע מהסלון קולות המעידים על קיום יחסי מין בין שמעון לבין המתלוננת כגון חריקת המיטה וצעקותיה של המתלוננת "יותר חזק"; הכחיש שמעון את שנאמר על ידי ירון וטען כי הדברים שמסר ירון אינם אמת. לטענתו הוא ניהל שיחה עם ירון בנוגע לדברים שאמר במשטרה ושאל אותו מדוע מסר דברים שקריים. לטענתו, באותה שיחה ירון התחמק ממתן תשובה ברורה אך לבסוף השיב לו כי מטרת הדברים הייתה להשחיר את פניה של המתלוננת ותו לא. עוד הוסיף שמעון כי דבריו אלו של ירון נמסרו רק בהודעתו השנייה ואין להם זכר בהודעתו הראשונה. 29. אף שמעון טען כי לא ניתן לבסס ממצאי עובדה ומהימנות על בסיס עדותה של המתלוננת שכן עסקינן בעדה בעלת אישיות בעייתית, עדה הלוקה בנפשה ואשר שהתה באשפוזים פסיכיאטריים. לטענתו, המתלוננת אינה תופסת בחושיה את המציאות לאשורה וגרסתה אינה יכולה לשמש קנה מידה לבוחן המציאות. עוד ציין שמעון כי עדותה של המתלוננת ניתנה אגב אשפוזה הכפוי, נתון שלא ניתן להתעלם ממנו, שיש בו כדי להשפיע על הערכת מהימנותה. בנוסף לכך טען שמעון כי קיימות סתירות בין שלוש ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה וכן בין הודעותיה לעדותה, כך טען שמעון כי טענתה של המתלוננת כי הוא אנס אותה באמצעות חדירה לאיבר מינה הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית. שמעון הדגיש כי אין קוהרנטיות באשר למעשים המיוחסים לו בהודעותיה של המתלוננת. אף שמעון העלה את הטענה כי תרגילי הסימולציה שנערכו למתלוננת זיהמו את עדותה, ולראיה האופן הרהוט והקולח בו נשמעה עדותה של המתלוננת בבית המשפט. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 30. ראשית, הדגיש בית המשפט המחוזי כי כמו בתיקי אונס רבים גם ההכרעה בתיק דנן נסמכת בעיקרה על העדפת גרסתו של צד אחד על פני גרסתו של הצד האחר וזאת בהסתמך על ממצאי מהימנות הנקבעים לאור התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים הבאים לפניו ועל רקע מסכת הראיות השלמה שנפרסה לנגד עיניו. שנית, הדגיש בית המשפט המחוזי כי לא נטענה לפניו הטענה שהמתלוננת אינה כשירה לעדות וממילא הדבר לא הוכח לפניו ולא הוגשה כל חוות דעת לפיה המתלוננת אינה כשירה לעדות, ולכן המחלוקת הנטושה בין הצדדים אינה נוגעת לקבילות עדותה של המתלוננת כי אם למשקל שיש לייחס לה. 31. בית המשפט המחוזי הפנה בהכרעת דינו למושכלות ראשונים הנהוגים בשיטת המשפט הפלילי בישראל, לפיהם עדותו של אדם הלוקה בנפשו אינה פסולה כשלעצמה מלשמש ראיה קבילה במשפט וגם הלוקה בנפשו כשיר לעדות אם הוא מבין את חובתו להעיד אמת והינו בעל כושר למסור עדות עניינית באשר לנושא העומד לדיון. כך, הפנה בית המשפט לפסיקתו של בית משפט זה בעניין ברדה שלעיל ובע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.2007), פסקה 33 (להלן: עניין נימר), במסגרתם הודגש הכלל בדבר קבילות עדותו של הלוקה בנפשו וכן גובשו המבחנים החלים בעת קביעת משקלה של עדות שכזו. הכללים שהותוו בפסיקה מצביעים על מבחן משולש בעל רכיבים מצטברים לפיהם: ראשית, על בית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העד ומהדרך בה הוא מעיד תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואיות; שנית, יש לבחון את העדות על פי מובנה הפנימי, כגון סדר הרצאת הדברים, הגיונם הפנימי וכלל סימני האמת העולים מן העדות; שלישית, יש לעמוד על קיומם של סימנים חיצוניים שיש בהם כדי לאמת או להפריך את העדות. המבחן הראשון: התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהמתלוננת 32. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת וקבע כי מדובר בעדות מפורטת, ממשית ומהימנה. בית המשפט הדגיש כי חרף הנתונים אודות מצבה הנפשי ועל אישיותה הבעייתית של המתלוננת ואף שהמתלוננת העידה כשהייתה עדיין מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, היא העידה בשטף ובצורה קולחת, כאשר מעת לעת הרכינה ראשה ובכתה בכי חרישי. בית המשפט התרשם כי המתלוננת הבינה את חובתה להעיד אמת והינה בעלת כושר למסור עדות עניינית. בית המשפט הדגיש כי הדברים נשמעו מפיה של המתלוננת כנים ואמיתיים גם כאשר נאלצה להשיב על שאלות קשות הנוגעות לעברה, אישיותה הבעייתית ואופן התנהלותה כלפי הזולת, מבלי שהמתלוננת התחמקה מליתן תשובות ישירות לשאלות המביכות והקשות שהוצגו לפניה בחקירה נגדית צולבת. כמו כן קבע בית המשפט שאין לראות בתלונות השווא שהגישה המתלוננת כנגד אמה משום שיטה של טפילת אישומי שווא שכן יש לראות תלונות אלה על רקע מערכת היחסים האלימה והקשה במשפחתה של המתלוננת עליה העידה גם האם. 33. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עיון בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לעיונו אינו מלמד כי אדם הסובל מהפרעות אישיות גבוליות יטה לבדות מליבו סיפורים או להעליל עלילות על הזולת. בית המשפט הטעים כי דמותה של המתלוננת כפי שזו מצטיירת מן התיעוד הרפואי שצורף, לרבות חוות דעתו של ד"ר וורגפט, אינה מעידה על מתלוננת בעלת נטייה לטפילת עלילות שווא. עוד הוסיף בית המשפט כי גם עדותה של המתלוננת באשר לפגיעה המינית שחוותה בעבר אינה יכולה להועיל למערערים, שכן טענה זו של המתלוננת נתמכת בעדותה של האם ומעבר לכך המתלוננת לא זכתה לכל רווח שהוא מחשיפת האירוע. בית המשפט הוסיף כי אין באירועי הפגיעה העצמית מהעבר והתנהגותה הביזארית של המתלוננת במחלקה הפסיכיאטרית ואיומיה על אנשי הסגל כדי ללמד על פגמים באמינותה, שכן המתלוננת נחקרה בבית המשפט אודות אירועים אלו, השיבה על כל השאלות מבלי להתחמק, למרות שהיה בהן כדי להציגה באור שלילי כביכול, ותשובותיה תאמו את האמור בתיעוד הרפואי. עוד הוסיף בית המשפט כי המערערים יכלו להצטייד בחוות דעת הולמת או לבקש כי המתלוננת תיבדק במחלקה הפסיכיאטרית תוך בחינת אספקטים אלו באישיותה, ומשלא הובאה מטעמם כל חוות דעת כאמור הרי שלא נותר לבית המשפט אלא להתרשם מהמתלוננת לפי סמני האמת המקובלים. המבחן השני: מבחנה הפנימי של עדות המתלוננת 34. ביחס לבחינת הקוהרנטיות והגיונה הפנימי של גרסת המתלוננת הפנה בית המשפט המחוזי לעקרונות שהתווה בית משפט זה בבחינת עדויותיהם של נפגעי עבירות מין, לפיהם אין לזקוף באופן אוטומאטי לחובת נפגעי העבירה סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויותיהם. עדות נפגע עבירת מין שנמצאו בה סתירות או אי דיוקים בפרטים מסוימים עשויה להיחשב כמהימנה אם ניתן למצוא הסבר לסתירות אלה. הפסיקה הכירה בכך שלא ניתן לדרוש שתלונת נפגע עבירת מין תהיה מסודרת, כרונולוגית, מתועדת ובנויה לתלפיות כל עוד בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של נפגעי עבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה ומה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מהצדדים. לכן, גם כאשר נופלות סתירות בעדותו של נפגע עבירת מין הרי שעדיין יש לבחון אם יורדות הן לשורש העניין, תוך מתן הדעת לשאלה האם קיים גרעין אמת עקבי ומהותי החוזר בכל הודעותיו ועדותו של נפגע העבירה. בית המשפט הדגיש כי הפסיקה הכירה בכך שנפגעי עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר, שכן הקושי לעבד את החוויה הטראומתית ולהגדיר את אשר אירע מקשה על תהליך ההיזכרות בחוויה בנקודת זמן מאוחרת [פסק דינה של כבוד השופטת ד' ברלינר בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007), סעיפים ה' 3-2; פסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007), סעיף 14]. 35. בהתבסס על עקרונות יסוד אלו דחה בית המשפט המחוזי את גישת באי כוח המערערים אשר גרסו כי עובר לקביעת ממצאי מהימנות יש לפרוט את רצף ההתרחשויות שבנדון לאירועים בודדים ולבחון את גרסתה של המתלוננת לגבי כל אירוע ואירוע בנפרד. בית המשפט נימק את גישתו בכך שעסקינן במסכת מתמשכת של אירועים אשר הראיות לגביהן שלובות וארוגות זו בזו כאשר בחינת הראיות הנוגעת לאירוע בודד עלולה להביא אל הסקת מסקנות שגויות. בית המשפט נסמך בנימוקיו בסוגיה זו על פסיקתה של חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 הנ"ל לפיה: "בחינת מידת התוקף שיש לייחס לדבריו של עד יכולה להיעשות משתי נקודות מבט: נקודת המבט הראשונה היא זו הבוחנת את התמונה הכוללת "ממעוף הציפור", תוך חיפוש אחר גרעין של אמת, העובר כחוט שני לאורך כל תיאוריו של העד ומקרין על מכלול העדות באופן שמחזק את אמינותה ותוקפה. נקודת המבט השנייה בוחנת באופן פרטני כל אחד מן האירועים המתוארים על-ידי העד ומנסה למצוא בכל אחד מהם, באופן עצמאי, גרעין של אמת (ע"פ 1258/03 לעיל, בעמ' 643). נקודות מבט אלו אינן סותרות אחת את השנייה, ובמקרים רבים הן אף משלימות זו את זו, כשכל אחת מהן מהווה חיזוק נוסף המאשרר את המסקנה העולה מרעותה. עם זאת, בנסיבות מסוימות, עשוי בית המשפט לסבור מטעמים שונים כי יש מקום ליתן מידה גדולה יותר של דומיננטיות לאחת מנקודות המבט" (שם, סעיף 8). בבחינת הודעותיה ועדותה של המתלוננת בחר בית המשפט לנקוט בדרך הראשונה, לפיה יש לבחון את גרסת המתלוננת "ממעוף הציפור" תוך חיפוש אחר "גרעין האמת". יחד עם זאת, יודגש כבר עתה כי בית המשפט לא פסח על אירוע זה או אחר בשלשלת ההתרחשויות ובחן את גרסת המתלוננת אל מול גרסת המערערים לגבי כל אחד מהם תוך עימות הגרסאות וניתוחן. 36. בית המשפט המחוזי קבע כי גרעין האמת בעדותה של המתלוננת באשר למעשים שנעשו בה נמצא בכל אחת מההודעות שנגבו ממנה וכי גרעין זה נותר איתן ועקבי גם לאחר חקירתה הנגדית של המתלוננת. העובדות המהוות את ליבת ההתרחשויות מתוארות בהודעותיה של המתלוננת בפירוט רב ובאופן ממשי ויש בעובדות אלה כדי לבסס את יסודות עבירות המין בהן הואשמו המערערים. לפי גרסה זו המערערים החדירו את איברי מינם ואצבעותיהם לפיה של המתלוננת, לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, תוך שימוש בכוח וכפיה ותוך ניצול מצוקתה כשהיא מפוחדת וניצבת בשעת לילה מאוחרת ללא כסף או אמצעי תקשורת מול שני גברים מבוגרים ממנה שהכניעו אותה, השקו אותה ביין, חבלו בה והביאוה לאפיסת כוחות ותשישות שמנעה ממנה כל יכולת ממשית להתנגד. בית המשפט לא התעלם מסתירות מסוימות שנפלו בין הודעותיה ועדותה של המתלוננת כמו גם מטענות לא מבוססות שהועלו על ידה בהודעתה הראשונה במשטרה (ת/10), אך קבע שאין מדובר בסתירות ותמיהות מהותיות ובוודאי שאין הן יורדות לשורשו של עניין ולכן אין בהן כדי לכרסם במהימנותה. 37. בית המשפט המחוזי התייחס להודעתה הראשונה של המתלוננת (ת/10) שנגבתה בידי השוטרת פרי עזרא בשעות הבוקר של יום ה- 10.4.2005, בסמוך לאחר האירועים שבנדון. בהודעה זו טענה המתלוננת כי לא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם חברתה ח', אולם ברי כי טענה זו אינה נכונה שכן העדים מטעם הצדדים העידו על קיומה של שיחת טלפון כאמור ואף המתלוננת הודתה בקיום השיחה בשתי הודעותיה האחרות וכן בעדותה בבית המשפט. עובדה תמוהה נוספת שנרשמה בהודעה זו נוגעת למעשה אונס שכביכול בוצע במתלוננת בבניין גבוה בכרמיאל בעוד שאין תימוכין לטענה זו בחומר הראיות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בסתירות אלה כדי להועיל למערערים שכן הודעתה הראשונה של המתלוננת, שנגבתה ממנה בהיותה נסערת ביותר ובמצב נפשי קשה, הינה החריג ביחס לכלל הראיות האחרות. הודעה זו נגבתה מהמתלוננת זמן קצר לאחר התרחשות האירועים שבנדון על ידי שוטרת שאינה חוקרת ואשר אינה מיומנת לביצוע משימה זו. עוד הוסיף בית המשפט כי לאחר שעיין בהודעותיה של המתלוננת לא מצא סתירות כלשהן להן טען ירון באשר לתיאוריה של המתלוננת את ההתרחשות בתוך המכונית במהלך אירוע נהר הירדן לרבות אופן ודרך ישיבתה במושב האחורי. 38. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן רק בעדותה בבית המשפט טענה המתלוננת כי שמעון בעל אותה באמצעות החדרת איבר מינו לאיבר מינה. ואולם, בית המשפט קבע כי אין בנתון זה כדי להועיל למערערים שכן בהודעותיה חזרה המתלוננת על עיקר העובדות המהוות את גרעין האמת ואף פירטה במסגרת עדותה את העובדות, לרבות אלה הנוגעות למעשיו של שמעון, באופן מקיף, ממשי וראוי. בית המשפט הוסיף כי יתר הסתירות אליהן הפנו המערערים אינן רבות יחסית למסכת האירועים הגדושה והטראומטית המפורטת בעדותה ובהודעותיה של המתלוננת ואין הן נוגעות לליבת העניין באופן שיש בו לשנות את התמונה באופן מהותי, זאת בשים לב למגוון הראיות החיצוניות התומכות בגרסתה של המתלוננת כפי שיפורטו להלן. 39. בית המשפט המחוזי הכיר בצדקת טענתם של המערערים לפיה לאורך הפרשה נקרו בדרכה של המתלוננת מספר הזדמנויות למלט את עצמה ולזעוק לעזרה והיא לא עשתה כן, אולם קבע כי אין באי הימלטותה או פנייתה של המתלוננת לעזרה כדי לגרוע ממהימנותה. כך, המתלוננת הסכימה להצטרף לנסיעתה של החבורה מגדת הירדן לטבריה ולאחר מכן לכרמיאל משום שהובטח לה כי הם ישיבו אותה לביתה, בזמן שלמתלוננת לא הייתה חלופה טובה יותר שכן היא מצאה את עצמה בשעת חשיכה, במקום שומם ומרוחק ללא אמצעי תחבורה. המתלוננת ביקשה להאמין שהיא מוגנת שכן עתה כבר לא תהיה עם ירון לבדה שכן גם שמעון ויאיר יהיו במכונית. חיזוק להסבר זה מצא בית המשפט בעדותו של שמעון, לפיה ניכר היה במהלך הנסיעה מטבריה לכרמיאל כי המתלוננת ביקשה לחזור לביתה והאמינה כי המערערים ויאיר אכן יסייעו לה בכך. כמו כן קיבל בית המשפט את הסברה של המתלוננת לפיו לא ברחה מהמערערים שכן הייתה "קפואה מפחד" וממוטטת נפשית. המבחן השלישי: סימני האמת החיצוניים בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן ראיות חיצוניות לעדותה של המתלוננת אשר תומכות בגרסתה ומחזקות אותה. 40. כך, בית המשפט המחוזי הדגיש באופן מיוחד את העובדה שגרסתה של המתלוננת נתמכת בממצאים פיסיים שהובאו בחוות דעתה של ד"ר לנג ואשר לאורם קרסה גרסת המערערים. אמנם ד"ר לנג לא הייתה מודעת לעברה הבעייתי של המתלוננת ולפגיעותיה העצמיות, אך העדה עמדה על דעתה בחקירתה הנגדית כי ממצאיה אינם תואמים לפגיעות עצמיות אלא לפגיעות מיניות התואמות את תיאוריה של המתלוננת. בית המשפט הדגיש כי ממצאים אלו אינם הולמים את גרסת המערערים בדבר היעדר מגע מיני מלא עם המתלוננת ואינם מצביעים על קיומו של רצון חופשי מצד המתלוננת. 41. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי ירון לא הצליח ליתן הסבר ממשי ומניח את הדעת כיצד הגיע הזרע שלו דווקא לתחתוניה של המתלוננת, ובכך יש כדי לשמוט את גרסתו לפיה המגע המיני היחיד שלו עם המתלוננת היה מין אוראלי. בית המשפט קבע כי גרסתו של ירון לפיה הזרע הגיע לתחתוניה של המתלוננת רק משום שהמתלוננת ביצעה בו מין אוראלי ביוזמתה שלווה במעשה אוננות באיבר מינו באמצעות ידיה ולאחר מכן ניגבה את ידיה על תחתוניה, אינה גרסה מהימנה וזאת בין היתר על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו של ירון בבית המשפט וכן מכיוון שבסוגיה זו ממש נפלה סתירה מהותית בגרסתו של ירון. כך, בעוד שבהודעתו בת/15 זכר ירון לספר כי המתלוננת "לא מצצה לי עד הפליטה אלא המשיכה לעשות לי ביד עד שגמרתי", הרי שבהודעתו בת/22, שלושה ימים לאחר מכן, מסר כי "היא רק מצצה לי". עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי בעוד שבת/15 מסר ירון כי המתלוננת נותרה בתחתוניה בזמן שביצעה בו מין אוראלי, הרי שבעדותו בבית המשפט ובהודעתו ת/46 מסר הוא כי המתלוננת עינגה את עצמה בד בבד עם עינוגו בכך שהכניסה את ידה לאיבר מינה. 42. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הסברו של ירון בעניין הימצאות הזרע שלו על תחתוניה של המתלוננת הינו חלק מגרסתו הכוללת המדגישה את רצונה החופשי ויוזמתה של המתלוננת, גרסה אשר אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים הפיסיים בגופה. כמו כן הדגיש בית המשפט כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם מבחן השכל הישר, שכן אין כל היגיון בהתנהגותו של ירון ששלח את המתלוננת לרחוב בעיר זרה בשעת בוקר מוקדמת לאחר שהוא התחייב להסיעה לביתה, ובמיוחד לאחר שבילה בחברתה של המתלוננת "ליל אהבים". התנהגות זו של ירון מתיישבת דווקא עם גרסתה של המתלוננת לפיה הצליחה להיחלץ מידיו רק לאחר שהתחננה לפניו שישחררה ולאחר שלילה שלם כפה הוא עצמו עליה והתעלל בה. 43. ראיות חיזוק חיצוניות נוספות מצא בית המשפט המחוזי בעדויותיהם של יוסי אפרים, אמה של המתלוננת ובן זוגה שהעידו על מצבה הנפשי של המתלוננת לו הם היו עדים ממש בסמוך לאחר שהשתחררה מידיו של ירון. כן העידה ד"ר לנג אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת במהלך הבדיקה. בית המשפט הדגיש כי אמנם עסקינן בעדה שמצבה הנפשי היה מעורער עובר לאירועים שבנדון, אך לא ניתן להתעלם מכך שכאשר הגיעה המתלוננת עם חבריה לנהר הירדן הייתה שמחה ונינוחה "נערה מלאת חיים ועליזה", ונראתה במצב טוב ויציב ואילו תוך פרק זמן קצר ביותר ובצמידות לאירועים נשוא כתב האישום מצבה הנפשי הידרדר באופן קיצוני. 44. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ראיית חיזוק חיצונית לעדותה של המתלוננת באשר למעורבותו של שמעון בפרשה היא הודעתו השנייה של ירון במשטרה כמו גם עדותו הישירה בבית המשפט. ירון אמנם ניסה לטעון בעדותו בבית המשפט כי לא היה עד למעשיהם של שמעון והמתלוננת בסלון דירתו של שמעון ולכן אינו יודע בדיוק מה קרה ביניהם, ברם בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שירון אישר בעדותו בבית המשפט כי אכן שמע סוג מאוד מסוים של קולות וגניחות מהסלון, שם שהתה המתלוננת עם שמעון, הרי שאין כל ספק כי שמעון והמתלוננת קיימו שם יחסי מין. 45. בנוסף לכך, דחה בית המשפט המחוזי את הסברו של שמעון לפיו לא יכול היה לבעול את המתלוננת בשל בקע מפשעתי, שכן לא הובאו כל ראיות בעניין זה על ידי שמעון ולא הונחה חוות דעת מומחה מטעמו למרות שהצהיר כי בכוונתו לעשות כן ולמרות שניתנו לו מספר הזדמנויות למצות את זכויותיו בסוגיה זו. בית המשפט ציין כי לפי ההלכה הנוהגת הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מובילה את בית המשפט אל המסקנה שאילו הובאה אותה ראיה היה בה כדי לפעול לרעת אותו צד אשר נמנע מהגשתה. הימנעות מהבאת הראיה מחזקת את ראיות התביעה כנגד הנאשם. בית המשפט קבע כי עדותו של שמעון אינה מהימנה עליו וציין כי מדובר במי שנקט מניפולציה כלפי המשטרה כאשר טען שיש בידו קלטת שתיעדה את האירועים בדירתו ושלח את המשטרה לחפש אחר הקלטת למרות שידע כי אין בנמצא כל קלטת. 46. כאמור, הדגיש בית המשפט המחוזי כי יאיר מסר בהודעתו במשטרה כמו גם בעדותו בבית המשפט כי נפגש עם ירון והאחרון סיפר לו כי הוא ושמעון קיימו יחסי מין עם המתלוננת. בית המשפט קבע כי הוכח לפניו שהדברים נאמרו על ידי ירון כאשר יאיר נפגש עם המערערים יום למחרת האירועים שבנדון ומטרת הפגישה הייתה תיאום גרסאות. לכן, קבע בית המשפט שאין לו ספק כי שמעון אכן נכח באותה "פגישה משולשת" כפי שנמסר בהודעתו של יאיר במשטרה והוא מקבל את הגרסה לפיה שמעון שתק ולא הגיב בזמן שירון סיפר ליאיר כי השניים קיימו יחסי מין עם המתלוננת. יאיר אמנם הכחיש בעדותו בבית המשפט כי שמעון נכח בשיחה, אולם בית המשפט קבע כי ניכר שהעד העיד באופן מגמתי והיה להוט להגן על חבריו, תוך שבית המשפט ציין כי עסקינן במי שחבר למערערים לשם תיאום גרסאות ולכן מדובר בעד בלתי מהימן. לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין מתקיים המבחן המשולש שגובש בעניין ברדה ולפיכך יש לקבל את גרסתה של המתלוננת וליתן לה משקל ממשי ומלא. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי גרסאותיהם של המערערים אינן מהימנות עליו ואין לקבלן, הן מהטעמים שפורטו לעיל והן בשל הסתירות המהותיות שנפלו בעדויותיהם כמפורט להלן. עדויות המערערים אינן מהימנות 47. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור התרשמותו מהמערערים ומעדי ההגנה כמו גם בשל הסתירות שנפלו בגרסאותיהם של המערערים וכן הסתירות שנפלו בין גרסאותיהם לבין עדויותיהם של עדי ההגנה, מוצא הוא את עדויותיהם של המערערים כבלתי מהימנות. עוד הוסיף בית המשפט כי ניכר היה שעדויותיהם של עדי ההגנה הן מגמתיות. 48. משהגיעה החבורה לכרמיאל, לאחר ששמעון ירד מהמכונית, ירון והמתלוננת נכנסו ליחידת הדיור בביתו של יאיר, שם על פי גרסת המתלוננת ירון הפשיטה וקילחה בניגוד לרצונה ולאחר מכן סירק את שערה. על פי עדותו של ירון, גם אביו של יאיר ישב עמם, אולם ירון נמנע מלהעיד את האב. בית המשפט קבע כי אי זימונו של עד רלבנטי זה יש בו כדי לפגוע בגרסתו של ירון. לאחר מכן לקח ירון את מכוניתו של יאיר ונסע יחד עם המתלוננת לדירתו של שמעון. בעדותו הסביר ירון כי המתלוננת ביקשה לבקר את שמעון וזו הייתה מטרת הנסיעה. ואולם, בית המשפט קבע כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של יאיר לפיה הסתייג שמעון מהמתלוננת במהלך הנסיעה לכרמיאל כך ששררה אווירה קרירה בין השניים. כמו כן, דווקא לפי עדותו של שמעון, ירון הוא זה שהתקשר אליו ואמר לו שהוא מגיע אליו על מנת לקבל ממנו סכום כסף לרכישת דלק על מנת להסיע את המתלוננת לביתה. מעבר לכך, יאיר נתן לירון את רכבו במיוחד על מנת שיסיע את המתלוננת לביתה, אולם בסופו של יום ירון לא עשה כן אלא נסע עם המתלוננת לדירתו של שמעון ולאחר ההתרחשות שם שב לבית משפחתו עם המתלוננת. 49. בנוסף לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי בהודעתו הראשונה במשטרה ציין ירון כי בביתו של שמעון ביקשה המתלוננת לקיים יחסי מין עם שניהם יחדיו. ואולם, בעדותו קרסה טענה זו שכן ירון העיד כי המתלוננת לא ביקשה זאת אלא הוא הסיק זאת מהתנהגותה. מעבר לכך, בעדותו הראשית של ירון לא הושמעה כל גרסה באשר למעשים שהתרחשו בין שמעון לבין המתלוננת ורק בחקירתו הנגדית נזכר לפתע כי שמע קולות, צחקוקים ולחשושים, חריקות מיטה, גניחות ואמירות בסגנון "עוד יותר חזק". בית המשפט הדגיש כי זכרונו של ירון לא שב אליו מיוזמתו אלא לאחר שבאת כוח המאשימה הקריאה לו מדברים שנאמרו על ידו בהודעתו בת/15. בית המשפט הצביע על סתירות נוספות בנוגע לעדותו של ירון כמפורט להלן. 50. גם בעדותו של שמעון מצא בית המשפט סתירות. כך, העיד שמעון כי שכב לו לתומו במיטה לאחר שנתן למתלוננת מגבת שכן היא ביקשה להתקלח על מנת להסיר מעצמה את "החול מנהר הירדן". בית המשפט קבע כי עדות זאת אינה מהימנה שכן המתלוננת כבר התקלחה קודם לכן בביתו של יאיר לאחר שהחבורה שבה מנהר הירדן לכרמיאל. כמו כן ציין בית המשפט כי קיימת סתירה מהותית בין טענתו של שמעון כי לא קיים כלל יחסי מין עם המתלוננת לבין טענתו של יאיר שמסר בהודעתו במשטרה כי למחרת האירועים נפגשו השלושה וירון סיפר לו בנוכחותו של שמעון כי השניים קיימו יחסי מין עם המתלוננת ושמעון שתק ולא הגיב. בהקשר זה ממש קיימת סתירה קשה כאמור בין גרסתו של שמעון לבין גרסתו של ירון לפיה שמעון קיים יחסי מין עם המתלוננת. היעדר הסכמתה של המתלוננת 51. בראש ובראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי היעדר הסכמתה של המתלוננת למעשים המיניים שנעשו בה במסגרת הפרשה כולה נלמד מהראיות הפיסיות שעליהם נחקרה ד"ר לנג ואשר מדברות בעד עצמן. באשר לאירוע נהר הירדן קבע בית המשפט כי היעדר הסכמתה של המתלוננת נלמד מעדותה בה תיארה את התנגדותה למגעו של ירון בשערה ולנשיקתו. המתלוננת הודיעה מפורשות לירון כי אינה חפצה לעבור למושב האחורי של המכונית ואף לא הסכימה להסיר את בגדיה. באשר לאירועים שהתרחשו בכרמיאל העידה המתלוננת כי כאשר ירון הציע לה לנסוע לכרמיאל "על מנת לקיים יחסי מין בשלישיה", חזרה המתלוננת והדגישה כי אינה רוצה בכך. המתלוננת המשיכה להפגין את התנגדותה המפורשת ביחידת הדיור בביתו של יאיר, בשעה שירון כפה עליה להיכנס לחדר הרחצה. גם כאשר היו כבר בדירתו של שמעון העידה המתלוננת כי ירון חזר וביקש ממנה לקיים יחסי מין איתו ועם שמעון יחדיו, ומשסירבה וביקשה שיקח אותה לביתה הוא הוביל אותה לחדר אחר בדירה, הסיר ממנה את בגדיה והותירה כשהיא לובשת תחתונים וחזיה בלבד ואז ביצע בה את העבירות שבנדון למרות שהתנגדה לו. ירון המשיך לבצע במתלוננת את זממו ואף הכה אותה. 52. באשר להתנגדותה של המתלוננת למעשים המיניים שביצע בה שמעון הדגיש בית המשפט המחוזי כי מששמע שמעון את התנגדותה של המתלוננת למעשיו של ירון בחדר הסמוך ומששמע והיה מודע לעובדה שירון הכה את המתלוננת במהלך האקט המיני, הרי ששמעון היה צריך להבין שהמתלוננת מתנגדת לקיום מגע מיני גם עמו. מעבר לכך, המתלוננת הייתה שרויה בנקודת זמן זו במצב של חוסר אונים לאחר שהורחקה מביתה באמתלות שווא, ללא כסף או אמצעי תקשורת ובהיותה בין שני גברים זרים בוגרים ממנה בשנים רבות ונזקקה לעזרה. שמעון היה מודע לחוסר האונים של המתלוננת כפי שניתן ללמוד מעדותו בה תיאר שבשלב מסוים הוא צעק על ירון שייקח את המתלוננת לביתה: "אציין עוד דבר, שהוא מאוד חשוב, לאחר שהם עזבו את הבית והעירו את ההערות ניגשתי לחלון החדר שהם היו, כשהוא צופה לכביש, פתחתי את התריס, כשהם הגיעו לכיוון האוטו, צעקתי לירון שיסע ויקח אותה הביתה, זה מה שהערתי לו..." (עמוד 169 לפרוטוקול). לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי שמעון ניצל את חוסר האונים, הפחד והאימה שחשה המתלוננת על מנת לבצע בה את זממו. בית המשפט הדגיש כי במצב דברים זה לא מדובר היה בקשר הדדי ושוויוני בו מצויה אישה בוגרת המבלה מרצונה עם גבר אלא עסקינן בנערה בוכייה המתחננת לשוב לביתה אשר נקלעה למחיצתם של שני גברים מבוגרים שהשקוה ביין ולאחר מכן ניצלו את מצבה כדי לעשות בה כרצונם. 53. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם באירוע האחרון בבית משפחתו של ירון, המתלוננת לא העידה כי הביעה את התנגדותה האקטיבית. המתלוננת הסבירה את חוסר התנגדותה בכך ש"לא היה לי כח רק רציתי שהכל יסתיים ואני אוכל לחזור הביתה לאימי ואז הוא שוב פעם חדר לפי הטבעת ואיבר המין שלי" (עמוד 74 לפרוטוקול). בית המשפט קיבל הסבר זה וקבע כי משהמתלוננת הביעה את התנגדותה קודם לכן בצורה עקבית, נחרצת וברורה הרי שהתנגדות זו הייתה צריכה להיות מובנת לירון לאורך כל האירועים. התנגדות זו הייתה תקפה גם לגבי האירוע בבית משפחתו שכן לא הובאה כל ראיה לכך שהמתלוננת שינתה את דעתה. ואולם, ירון המשיך להתעלם מהתנגדותה של המתלוננת, נקט כלפיה באלימות, השפילה וכינה אותה "שפחת מין". נסיבות מחמירות 54. בית המשפט המחוזי קבע כי באירוע נהר הירדן לא התקיימו נסיבות מחמירות על אף שהתקיימו הנסיבות הנדרשות להרשעה בעבירות של אינוס ומעשה סדום. ברם, הנסיבות בהן בוצעו המעשים בדירתו של שמעון הינן נסיבות מחמירות בהתאם לסעיפים 345(ב) (3) ו- (5) לחוק העונשין, שכן המעשים בוצעו במתלוננת תוך גרימת חבלה גופנית ונפשית וכן בנוכחות אחר שחבר יחד עמו לביצוע האינוס. בית המשפט נימק את קביעתו בתיעוד הרפואי שהציגה ד"ר לנג לפיו נתגלו סימני חבלות על גופה של המתלוננת המעידים על שימוש בכוח ואלימות. כמו כן, על פי עדותה של המתלוננת הכו אותה השניים כל אחד בתורו עת ביצעו בה את זממם. מעבר לכך, האירוע בביתו של שמעון התרחש בנוכחות שני המערערים גם יחד. גם אם כל אחד מהם לא נכח פיסית בעת האינוס על ידי חברו, הרי שמכלול הנסיבות, לפיהן הביא ירון את המתלוננת לביתו של שמעון; האחרון איפשר לירון לרחוץ את המתלוננת בביתו; שמעון נתן למתלוננת מגבת; כאשר כל אחד מהשניים ממתין בסבלנות שעה שחברו מבצע בה את זממו; מוביל למסקנה בדבר נוכחותו של האחר בעת אינוסה של המתלוננת על ידי חברו. היעדר מחדלי חקירה 55. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ממש בטענת קיומם של מחדלי חקירה. בית המשפט קבע כי המשטרה עשתה מאמצים מספקים לאתר את הרועה שעל פי טענתו של ירון הופיע ליד המכונית במהלך אירוע נהר הירדן. בית המשפט ביסס מסקנתו זו על המזכרים ועדויות השוטרים דוד לוי, אלברט פרץ, יגאל כשר, מאיר חדד ואדיב הזימה, אשר פירטו כיצד ניסו לאתר את הרועה אך הדבר לא עלה בידיהם. גזר הדין 56. תסקיר נפגע עבירה. בית המשפט המחוזי הפנה בגזר דינו לתסקיר נפגע עבירה שנערך בעניינה של המתלוננת. התסקיר הצביע על כך שהאירועים שבנדון קטעו את תהליך השיקום שעברה המתלוננת מהטראומה שהותיר בה הליך הפירוד של הוריה. האירועים שבנדון שהתרחשו בהיות המתלוננת בת 17 גרמו לה למשבר קשה ומצוקה נמשכת. האירועים שבנדון מוטטו לחלוטין את מצבה הנפשי של המתלוננת עד כדי אשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית למשך כשנה. גם לאחר שחרורה מאשפוז המשיכה המתלוננת לסבול מהזיכרונות הפוסט-טראומטיים של האירועים שלא הירפו ממנה תוך השפעה על כל אורחות חייה ומנעו ממנה לחיות חיים נורמטיביים. מעת לעת נכנסה המתלוננת למצבים רגשיים קשים של דיכאון וייאוש באופן שמנע ממנה לייצב את חייה ולתפקד באופן שיאפשר לה להתמיד במשימות פשוטות ביותר ולעסוק בעבודה סדירה. הערכתה של המפקחת המחוזית לנפגעי עבירות מין היא כי המתלוננת תהא תלויה בעזרת אחרים בעתיד לאורך שנים וכי תזדקק לטיפולים פסיכולוגיים ואולי אף לטיפולים פסיכיאטריים חוזרים. 57. הערכת מסוכנות. בית המשפט המחוזי הפנה בגזר דינו לחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות שהוגשה בעניינו של ירון, ממנה עולה כי מדובר באדם הסובל מליקוי ביכולת ליטול אחריות למעשיו עד כדי הכחשת עבירות אחרות שבהן הורשע בעברו. אישיותו מאופיינת בתכנים די-סוציאליים כגון עבריינות חוזרת, ליקוי ביכולת לשינוי התנהגותו וליקוי ביכולת לחוש ולהביע רגשות אשמה, חרטה ואמפטיה. רמת הסיכון הטבועה בו הוערכה כבינונית לרצידיביזם מיני. רמת מסוכנות זו עשויה לרדת אם ישנה בעתיד את גישתו לעבירותיו וישתתף בקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין. 58. כמו כן הפנה בית המשפט המחוזי להערכת המסוכנות שהוגשה בעניינו של שמעון, ממנה עולה תמונה של אדם בעל אישיות אנטי-סוציאלית, עם קווי נרקסיזם בולטים ורקע של התמכרות לסמים. שמעון ניהל חיי הוללות, ללא כל תחושת אחריות ומחויבות כלפי הסביבה. שמעון הכחיש את ביצוע העבירות, לא נטל אחריות, הביע חוסר אמפטיה כלפי המתלוננת וניכר כי הינו מחוסר תובנה להשלכות מעשיו. שמעון מנהל אורח חיים עברייני, חי בסביבה בעלת אופי עברייני, נתון להשפעות חברתיות שליליות ונוטה לנהוג ולתפוס את העולם על פי קודים עברייניים. עוד עולה מהערכת המסוכנות לגביו כי עונשים אינם מרתיעים אותו וכי אינו מעוניין בקבלת כל טיפול. הערכת מסוכנותו מצביעה על קיומם של רכיבים רבים המעלים את רמת מסוכנותו המינית. עם זאת, עומדת רמת מסוכנות זו על דרגה בינונית, כחלק ממסוכנותו הכללית הנובעת מאפיונן העברייני של כל אורחות חייו. מסוכנות זו ניתנת להפחתה רק אם שמעון יעבור הליך גמילה מסודר מהתמכרות לסמים וישנה את אורחות חייו. 59. בית המשפט המחוזי הדגיש את העובדה שהמתלוננת הינה נערה צעירה אשר סבלה רבות בחייה ואשר נקלעה למחיצתם של המערערים מבלי יכולת להיחלץ כאשר המערערים פוגעים בה שוב ושוב, משפילים אותה, חובטים בה פיסית ונפשית תוך שהם מנצלים את חוסר האונים שלה וחוסר יכולתה להתגונן, והכל לשם סיפוק יצריהם האפלים ביותר. כפי שעולה מתסקיר נפגע עבירה ומהראיות האחרות, הפגיעות אשר נגרמו לנפשה הצעירה של המתלוננת הן פגיעות אנושות אשר קשה לדעת האם ניתן יהיה לרפאן בעתיד. אף שהמתלוננת סבלה עובר לאירועים שבנדון מבעיות נפשיות הרי שהטראומה שגרמו לה המערערים החמירה את מצבה עשרות מונים. נוכח הראיות שהובאו, בית המשפט הדגיש כי הינו מתקשה לרדת לסוף דעתם של הסנגורים שביקשו להקל עם מרשיהם מחמת העובדה שאין להעמיד את מעשיהם במקום גבוה במדרג החומרה של עבירות האינוס. בית המשפט הטעים כי המערערים ביצעו עבירות חמורות ביותר שהמחוקק קבע אותן בראש מדרג החומרה של עבירות המין. כמו כן הפנה בית המשפט לפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2006), בו הודגש כי מדיניות הענישה כלפי עברייני מין צריכה להיות מרתיעה ומחמירה ועל בתי המשפט להטיל את העונשים המקסימאליים הקבועים בחוק (שם, פסקה 24). 60. בעניינם של המערערים ציין בית המשפט המחוזי כי אין נסיבות רבות המשפיעות לקולא על העונש שיש להשית על השניים. לעניין אינטרס השיקום, קבע בית המשפט כי לפי הערכות המסוכנות המערערים אינם מביעים נכונות של ממש לשקם עצמם. כך, המערערים מעדיפים לזכות בסיפוקים מידיים הבאים על חשבון אחרים מבלי להתחשב בזכויותיו או במצוקותיו של האחר. עוד ציין בית המשפט כי שיקולי השיקום בעניינם של המערערים אינם רלבנטיים שכן השניים אינם מוכנים לשנות את אורחות חייהם וממשיכים לנהוג לפי התכנים העברייניים שסיגלו לעצמם. מעבר לכך, המערערים לא הביעו כל חרטה על מעשיהם, דבקו בכפירתם ולא הביעו אמפטיה כלפי המתלוננת חרף מצבה הקשה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יש להבחין בין המערערים שכן ירון היה הרוח החיה כאשר יוזמתו היתה הגורם הישיר שהביא למסכת האירועים שבנדון. כמו כן חלקו של שמעון בעבירות היה קטן יותר. ואולם, לחובתו של שמעון עבר פלילי משמעותי יותר מעברו של ירון ושמעון הורשע בעברו בעבירות חמורות יותר מאלה בהן הורשע ירון. לפיכך, השית בית המשפט על המערערים את העונשים שלעיל. מכאן הערעור; טענות המערערים כנגד הכרעת הדין 61. ירון, באמצעות באת כוחו – עו"ד תמי אולמן, ושמעון, באמצעות בא כוחו – עו"ד דן גלעד, טוענים כנגד האופן שבו בחן בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת, קרי מנקודת המבט של "מעוף הציפור" תוך בחינת קיומו של גרעין אמת משותף לאירועים שבנדון מבלי לנתח, כך לטענתם, את ההתרחשויות העובדתיות המפורטות של כל אירוע ואירוע לגופו. פועל יוצא מגישתו זו של בית המשפט, כך טוענים המערערים, הוא הרשעתם חרף היעדר ראיות פוזיטיביות להוכחת אשמתם. עוד טוענים המערערים כי נקודת המבט של "מעוף הציפור" מטבעה מקנה חשיבות מועטה לסתירות בגרסתו של נפגע עבירת מין, ולכן היא אינה מתאימה בנסיבות העניין, שכן סוגיית מהימנותה של המתלוננת חשובה במקרה דנן שבעתיים לאור ליקוייה הנפשיים. לטענת המערערים, גם אם מדובר בפרקטיקה מקובלת בתיקים שעניינם עבירות מין הרי שאין זה ראוי ליישמה בנסיבות העניין וכן טוענים המערערים כי במקרה דנן מובילה דרך זו למסקנות שגויות. עוד טוענים המערערים כי הקרקע העובדתית שהכשירה את החלת נקודת המבט של "מעוף הציפור" בע"פ 6643/05 הנ"ל, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, הייתה שונה לחלוטין, שכן שם דובר על מסכת התעללות מינית רבת שנים בילדה רכה, בניגוד למקרה דנן בו מדובר במתלוננת בת 17 שהאירועים בעניינה התפרסו על פני יממה אחת בלבד. לכן, טוענים המערערים כי בנסיבות העניין לא היה קושי של ממש לבחון את ההתרחשויות הספציפיות בכל אירוע ואירוע באופן פרטני ומשכך אין הצדקה של ממש לגישה בה נקט בית המשפט המחוזי בבחינת גרסתה של המתלוננת. 62. המערערים שבים וטוענים בערעור כי לא היה מקום לבסס את הרשעתם על גרסתה של המתלוננת נוכח הפרעותיה הפסיכיאטריות, אישיותה הגבולית והעובדה כי אושפזה עובר לאירועים שבנדון במחלקה הפסיכיאטרית למשך כשלושה חודשים ואף עדותה במשפט ניתנה במהלך אשפוזה בו נצפו תגובות קיצוניות בהתנהגותה. המערערים טוענים כי אף על פי שבית המשפט המחוזי לא התעלם מנתונים אלו וחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינה של המתלוננת, הרי שהמסקנות שהסיק מראיות אלה לגבי כושרה להעיד ומהימנותה שגויות הן. עוד טוענים המערערים כי לא ניתן היה לתת אמון בעדותה של המתלוננת נוכח הגשת תלונות שווא על ידה כנגד אמה וכן לאור התנהגותה הביזארית והאלימה במחלקה הפסיכיאטרית, כמו גם בשל ניסיונות הפגיעה העצמית של המתלוננת. עוד מדגישים המערערים כי המתלוננת טענה כי בהיותה ילדה עברה התעללות מינית למרות שאין ראיה לכך, ולכן סבורים הם כי יש בדברים האמורים כדי להצביע על נטייתה לבדות האשמות שווא. המערערים מצביעים על הפרעות בהן לוקה המתלוננת במסגרת יחסיה הבינאישיים ולראיה מצביעים הם על יחסיה התנודתיים עם הוריה. 63. עוד מדגישים המערערים את הכנתה החוזרת ונשנית של המתלוננת לעדות באופן שחורג מהמקובל ואשר גרם לזיהום עדותה. כמו כן מציינים המערערים כי המתלוננת סירבה לערוך עמם עימות, וכי עדותה בבית המשפט לפיה בהמשך החקירה שינתה את דעתה ונתנה הסכמתה לעריכת עימות אך המשטרה סברה שאין בו צורך, אינה נתמכת בראיות. 64. זאת ועוד, המערערים טוענים כי בית המשפט לא ייחס משקל הולם לסתירות שנתגלו בגרסתה של המתלוננת תוך שהם מפנים לתמיהות שעלו בנוגע להודעתה במשטרה בת/10. המערערים שבים ומעלים סתירות שלטענתם נפלו בגרסתה של המתלוננת. עוד חוזר ירון וטוען כי אירוע נהר הירדן נמשך מעל לשעה ומכאן שהדבר מתיישב טוב יותר עם גרסתו לפיה אין מדובר באינוס כי אם בשיחה הדדית מתמשכת שקיימו השניים אשר התפתחה למין אוראלי שביצעה בו המתלוננת ביוזמתה. ירון אף חוזר על טענתו לפיה מסר מיוזמתו כבר בהודעתו הראשונה כי במהלך אירוע נהר הירדן הופיע רועה ואילו המתלוננת השמיטה פרט חשוב זה. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם להשמטה זו על ידי המתלוננת והתעלם מהיוזמה שהפגין בגילויה. כמו כן שב ירון וטוען כי אם בוצעו במתלוננת מעשי מין בכפיה הרי שתמוה בעיניו מדוע המתלוננת לא ביקשה את עזרתו של הרועה. עוד טוען ירון כי אי איתור הרועה הינו מחדל חקירה שכן מאמצי המשטרה לאתרו לא היו כנים. מחדל חקירה נוסף עליו שב ומצביע ירון הוא אי תפיסת סרטי מצלמת האבטחה "בפיצוציה" בכרמיאל שם נרכש היין. 65. ירון שב ומדגיש את האפשרויות הרבות שנקרו בדרכה של המתלוננת להימלט או לקרוא לעזרה אך היא לא עשתה כן. בהקשר זה מדגיש ירון את שיחת הטלפון שניהלה המתלוננת עם חברתה ח' ובה דיווחה לה כי היא "בסדר גמור". לטענתו של ירון, ח' אף העידה כי היא לא חשה מדבריה של המתלוננת שהיא מפוחדת. כך גם מציין ירון כי לאחר שהוא והמתלוננת חזרו מביתו של שמעון לבית משפחתו יכלה המתלוננת לקרוא לעזרה ביודעה שישנם אנשים נוספים בבית. לטענתו של ירון, התנהלותה זו של המתלוננת מובילה למסקנה כי המתלוננת התלוותה אליו מרצונה החופשי וגילתה יוזמה והסכמה לקיום יחסי מין עמו. 66. בנוסף לכך, טוען ירון כי לא התקיימה התשתית העובדתית והמשפטית להרשעתו בקיומן של נסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין: "בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם". לטענתו, אין עוררין כי גם אם ביצע יחסי מין עם המתלוננת הרי שביצע אותם בחדר נפרד בעוד ששמעון היה באותה עת בסלון דירתו ומכך ניתן להסיק שלא הייתה נוכחות משותפת בזירת האירוע וכן לא הייתה מודעות מצדו לחבירה לאחר לשם ביצוע האונס. לטענתו של ירון, על הביטוי "חברו יחד" יש להחיל את דיני השותפות הרגילים באופן שחבירה כאמור תתקיים על פי מבחני "המבצע בצוותא", ובמקרה דנן טוען ירון כי מבחנים אלו אינם מתקיימים. 67. זאת ועוד, לטענתו של ירון אין בנמצא חיזוקים ראייתיים התומכים בגרסתה של המתלוננת ובכל אופן גם אם ישנם חיזוקים כאמור הם אינם בעוצמה הדרושה נוכח הנתונים אודות אישיותה הבעייתית של המתלוננת. כך, טוען ירון כי ד"ר לנג לא הייתה מודעת לניסיונות הפגיעה העצמית של המתלוננת, גורם שהיה בו כדי להשפיע על חוות דעתה. כמו כן טוען ירון כי במהלך האירועים המתלוננת "עינגה את עצמה" ובכך לדעתו טמון ההסבר לממצאים בגופה. עוד טוען ירון כי אם המתלוננת אכן הייתה סובלת ממכאובים וחבלות שצויינו בחוות דעתה של ד"ר לנג הרי שהמתלוננת הייתה מעלה תלונות אלה לפני אמה, אולם האם לא העידה ברוח זו. כמו כן טוען ירון כי במקרה דנן לא ניתן להישען על עדויות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאירועים שבנדון היות שמדובר במתלוננת שלרבים מדפוסי התנהגותה לא ניתן למצוא הסבר הגיוני, וכי ידוע כי היא נוטה להתפרצויות רגשיות ושינויים קיצוניים במצב רוחה. בהקשר זה מבקש ירון לטעון כנגד מהימנות עדותו של יוסי אפרים נוכח סתירות שנפלו לטענתו בין הודעתו במשטרה לבין עדותו כמו גם נוכח העובדה שמסר את הודעתו במשטרה רק שבועיים לאחר האירועים, לאחר שהייתה לו ידיעה מוקדמת אודות טענתה של המתלוננת כי נאנסה. 68. לטענתו של ירון, אין בהימצאות זרעו על תחתוניה של המתלוננת כדי להצביע על אשמתו, שכן אם נכונה טענתה של המתלוננת כי הוא קיים עמה יחסי מין מלאים הרי שאלו קוימו מן הסתם לאחר שתחתוניה הוסרו מעליה ולכן זו לא הדרך באמצעותה הגיעה זרעו לתחתוניה. לכן, טוען ירון כי הימצאות זרעו על תחתוניה של המתלוננת דווקא מחזקת את גרסתו לפיה המתלוננת ביצעה בו מין אוראלי כשתחתוניה לגופה וכאשר את סיום האקט ביצעה בפעולת אוננות באיבר מינו של המתלונן באמצעות ידיה ובדרך זו הגיע זרעו לתחתוניה. לחיזוק טענתו זו מדגיש ירון כי לא נמצאו שרידי זרע שלו על גבי כל פריט לבוש אחר של המתלוננת או באברי גופה. 69. לטענתו של ירון בית המשפט הדגיש את הסתירות שמצא בגרסתו ועשה בהן שימוש לחובתו, אולם טוען הוא כי הסתירות, ככל שהיו כאלה, אינן עולות כדי שקרים ישירים ומובהקים אשר יש בהם כדי להוות ראיית סיוע נגדו. מעבר לכך טוען ירון כי שקריו של נאשם יכולים להוות תוספת ראייתית ל"יש" אך אינם יכולים להוות תחליף להיעדר ראיות פוזיטיביות. כמו כן מדגיש ירון מספר אמירות של בית משפט זה לפיהן יש לעשות שימוש זהיר בשקריו של נאשם עובר להרשעתו על בסיסן. מכל הטעמים שלעיל, מבקש ירון לזכותו בדין. 70. שמעון טוען כי בעוד שעדותה של ד"ר לנג והעדויות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת עשויות להיות חיזוקים לגרסתה של המתלוננת כנגד ירון הרי שאין הן יכולות לשמש חיזוק כנגדו שכן דגימת הזרע שנמצאה על תחתוניה של המתלוננת אינה תואמת ל-D.N.A שלו. כמו כן טוען שמעון כי אין מדובר בראיות חיזוק נגדו היות שהמתלוננת וירון היו בדירתו פרק זמן קצר יחסית ולאחר שעזבו המשיכה המתלוננת לשהות במחציתו של ירון פרק זמן נוסף. כמו כן מפנה שמעון לסתירות מהותיות שנפלו לטענתו בגרסתה של המתלוננת ואשר יש בהן לכרסם במהימנותה. כך, טוען שמעון כי בכתב האישום נטען כי אנס את המתלוננת באמצעות החדרת אצבעותיו לאיבר מינה, אולם בעדותה בבית המשפט שינתה המתלוננת את גרסתה וטענה לראשונה כי בעל אותה באמצעות החדרת איבר מינו לאיבר מינה. בנוסף לכך, טוען שמעון כי כתב האישום יחס לו ביצוע מעשה סדום באמצעות החדרת איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אולם המתלוננת טענה לראשונה במהלך חקירת הנגדית כי הוא אף החדיר את איבר מינו לפיה. מעבר לכך, טוען שמעון כי לא הוכח כל יסוד עובדתי שמתאר ביצועם של מעשים מגונים על ידו, ולחלופין מעשים אלו נבלעים בתוך עבירה של מעשה סדום או אינוס ולא היה מקום להפריד ביניהם. 71. בנוסף לכך, טוען שמעון כי ישנן סתירות לכל אורך גרסתה של המתלוננת לגבי השאלה האם אכן המערערים הכו אותה או שמא מדובר במכות ברגליה ובישבנה בלבד במהלך קיום יחסים אנאליים. עוד טוען שמעון כי מגרסתה המשתנה של המתלוננת לא ניתן להבין מהם המעשים הקונקרטיים שהיא מייחסת לו. כמו כן טוען שמעון כי אין כל אינדיקציה לכך שהמתלוננת התנגדה לקיום יחסי מין בדירתו ולכל אורך הדרך לא נשלל ממנה רצונה החופשי. לחיזוק טענתו זו מצביע שמעון על עדויותיהם של קרוביה וחבריה לפיהם מדובר בנערה דעתנית היודעת לעמוד על שלה ולהשיג את מטרותיה. 72. זאת ועוד, טוען שמעון כי הודעתו השניה של ירון בה הוא מפליל אותו בקיום יחסי מין עם המתלוננת אינה יכולה לשמש חיזוק ראייתי לגרסתה של המתלוננת נגדו מהנימוקים שלהלן: בהודעתו של ירון נפלו סתירות; הטענות הועלו לראשונה במסגרת הודעתו השנייה של ירון ואין להן תימוכין בהודעתו הראשונה; מצבו של ירון בעת האירועים בביתו של שמעון לאחר ששתה כמות בלתי מבוטלת של יין במהלך הערב; ירון היה בחדר פנימי של הדירה ואילו הוא היה בסלון באותה עת; "הרווח" לו ציפה ירון ורצונו להטיל את האחריות למעשים על שמעון; בנוסף לכך, טוען שמעון כי אין לזקוף אי הבאת חוות דעת לעניין הבקע המפשעתי לחובתו, שכן אין כל מומחה רציני שיסכים ליתן חוות דעת שנתיים לאחר האירוע ומבלי שהוא בדק אותו בזמן אמת. לכן טוען שמעון, כי דווקא אי שליחתו לבדיקה הינו בגדר מחדל חקירתי. מכל הטעמים שלעיל מבקש שמעון כי בית משפט זה יזכה אותו בדין. טענות המערערים כנגד גזר הדין 73. לחלופין טוען ירון כי העונש שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה באופן קיצוני. ירון מדגיש במישור זה את נסיבותיו האישיות כשיקול לקולא המצדיקים הקלה בעונשו. כך הוא מונה את עובדת היותו בן להורים מאמצים מבוגרים שאינם בקו הבריאות, היותו גרוש ואב לשני ילדים אשר עובר למעצרו שימש להם אב מסור. כמו כן טוען ירון כי על מנת להותיר סיכוי כלשהו לשיקומו היה מקום ליתן משקל למידת הרחמים בעניינו. עוד טוען ירון כי שגה בית המשפט בקובעו כי המערערים הם שגרמו למתלוננת נזק נפשי קשה, שכן המתלוננת לקתה בנפשה עובר לאירועים שבנדון. עוד טוען ירון כי זכותו של נאשם, גם אם הורשע בדין, להכחיש ביצוען של עבירות ואין לזקוף הכחשה זו לחובתו. עוד טוען ירון כי שגה בית המשפט משלא התחשב בנתונים המפחיתים ממסוכנותו המינית כגון העובדה שלפיה היה נשוי משך מספר שנים והעובדה שזוהי לו הרשעתו הראשונה בתחום עבירות המין. לבסוף טוען ירון כנגד הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת ומבקש הוא לבטלו נוכח אי מסוגלותו הכלכלית לפרעו. 74. אף שמעון טוען לחלופין להקלה בעונשו ולביטול הפיצוי הכספי שנפסק לטובת המתלוננת. לטענתו, העונש שנגזר עליו חמור מדי. אף שמעון מעלה את הטענה לפיה לאור בעיותיה הפסיכיאטריות של המתלוננת, שהופיעו עובר לאירועים שבנדון, לא ניתן לקבוע כי המערערים הם שגרמו לה לטראומה הנפשית. כמו כן טוען שמעון כי לא נמצאה לגביו מסוכנות מינית ייחודית. עוד טוען שמעון כי יש לאבחן בין חלקו של ירון שהיה הרוח החיה ויוזם המעשים שבנדון לבין חלקו המצומצם יחסית. עוד טוען שמעון כי היה על בית המשפט לשקול לקולא את תקופת המעצר הממושכת בה שהה שחלקה היה בלתי חוקי. שמעון טוען כי על אף שבית המשפט המחוזי ציין שיקולים אלו בגזר דינו הוא לא נתן להם משקל ממשי. אף שמעון טוען להיעדר מסוגלות כלכלית לשלם את הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת ולכן מבקש לבטלו. 75. בתום טיעוניהם של באי כוח המערערים איפשרנו למערערים עצמם ולבקשתם להביע עמדתם. המערערים שבו והכחישו את ביצוע המעשים המיוחסים להם תוך שהם מדגישים כי המתלוננת היא שיזמה את המגע המיני עמם. המערערים מטעימים כי לא היה פסול בהתנהגותם שכן לטענתם לכל היותר הם שיתפו פעולה עם רצונותיה של המתלוננת. עוד ציינו המערערים את נסיבותיהם האישיות אשר לאורן סבורים הם כי יש להקל עמם בדין. תגובת המשיבה 76. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – בנסיבות העניין אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן פסק הדין מנומק כהלכה ולא נפלה בו כל טעות. לטענת המשיבה הערעור רובו ככולו מתמקד בממצאי מהימנות שנקבעו לאחר שבית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהצדדים ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, במיוחד לא בתיקי עבירות מין של "גרסה מול גרסה" בהם יש חשיבות מיוחדת להתרשמותה של הערכאה המבררת מהמתלוננת והנאשם. המשיבה טוענת כי המערערים אינם מחדשים בטיעוניהם ובית המשפט המחוזי נחשף לכל טענותיהם והכריע בהן אחת לאחת לאחר שמיעת עדויות, תוך שהעדיף את עדותה של המתלוננת לאחר שמצא אותה כעדה מהימנה בניגוד למערערים. המשיבה מסתמכת בטיעוניה על הנמקתו של בית המשפט המחוזי ומדגישה את מגוון החיזוקים הראייתיים החיצוניים התומכים בגרסתה של המתלוננת כפי שאלו פורטו בהכרעת הדין. כמו כן טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין לא היה כל מחדל חקירתי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שכן המשטרה עשתה כל שביכולתה על מנת לאתר את הרועה. המשיבה מדגישה את מחדליהם של המערערים להביא חוות דעת וראיות מפריכות מטעמם לאחר שהוצגו נגדם ראיות מפלילות כבדות משקל. המשיבה מציינת כי לא היה כל זיהום חקירתי בעניינה של המתלוננת וכי ממילא בית המשפט השתכנע כי עדותה מהימנה ונתמכת בחיזוקים חיצוניים משמעותיים. 77. לעניין העונש טוענת המשיבה כי אין כל מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בעניינם של שני המערערים שכן מדובר בעונש מאוזן ומידתי שנתן ביטוי הולם לנסיבותיהם האישיות בשים לב לחומרת מעשיהם ולהיעדר אופק שיקומי בעניינם. כך, טוענת המשיבה כי בית המשפט אף הבחין בין ירון לבין שמעון לעניין חלקם במעשים שבנדון ולכן אף השית על שמעון עונש קל יותר. עוד מוסיפה המשיבה כי מדובר במי שלחובתם עבר פלילי בלתי מבוטל, הגם שלא בתחום עבירות המין, ובהתנהגותם מבטאים הם זלזול הולך ומתמשך בחוק. כן מדגישה המשיבה כי המערערים לא נטלו אחריות למעשיהם וממשיכים להכחיש מעורבותם באירועים שבנדון גם היום מבלי להביע חרטה או אמפטיה כלפי המתלוננת. לבסוף, המשיבה מדגישה את חומרת המעשים ואת נסיבות ביצועם וטוענת כי חומרה זו הולמת את העונשים שהושתו על המערערים. לטענת המשיבה, בעבירות כגון דא נסיבותיו האישיות של הנאשם נסוגות מפני האינטרס הציבורי שבהרתעה, מניעה וגמול. בשולי הדברים ציינה המשיבה כי אין היא מתנגדת לביצוע הערכת מסוכנות עדכנית בעניינם של המערערים עובר להכרעה בערעוריהם. דיון והכרעה 78. לאחר עיון בהודעות הערעור ובצרופותיהן, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו ולימוד האסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, ולאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם בחומר החקירה עליו התבססה הכרעת הדין ובהערכות המסוכנות העדכניות בעניינם של המערערים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. יוער כבר עתה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס כדבעי והנמקתו בנויה לתלפיות. זהו אחד מאותם המקרים שבהם מארג הראיות החיצוני לעדותה של המתלוננת, לרבות ראיות פיסיות וראיות פורנסיות, מעיד על אמיתות גרסתה. ראיות אלה די בהן כדי לאיין את טענותיהם השונות של המערערים כנגד הכרעת הדין ולהפיג כל ספק בנוגע לאשמתם. עדות נפגע עבירות מין 79. כידוע, בדין הישראלי אין כל מניעה לבסס את הרשעתו של הנאשם בעבירת מין על סמך עדותה היחידה של המתלוננת, ללא צורך בתוספת ראייתית כלשהי כפי שמורה סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות): "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". 80. בעבר נדרשה תוספת ראייתית שעולה כדי סיוע לשם ביסוס הרשעתו של נאשם בעבירות מין על סמך עדותה של המתלוננת כעדות יחידה. ואולם, בשנת 1982 הוחלפה דרישה זו בדרישת ההנמקה, ובית המשפט הוסמך לבסס הרשעתו של נאשם על עדות יחידה של נפגע עבירת מין ובלבד שינמק את החלטתו [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 238/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010), פסקה נ'; כן ראו פסק דינו בע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.2009), סעיף כ"ה; עוד ראו ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50 (1988)]. היקפה הראוי של ההנמקה הנדרשת נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ובהתאם לעוצמת העדות העיקרית (ראו למשל: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009), סעיף 17 לחוות דעתי). 81. בית המשפט המחוזי קיים את חובת ההנמקה, שכן ככלל די במתן אמון מלא בגרסת נפגע עבירת המין על מנת למלא אחר חובה זו [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן בע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2007), סעיף 19]. ואולם, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעדות המתלוננת אלא מצא מספר ראיות חיזוק חיצוניות משמעותיות לעדותה, ראיות השזורות ושלובות זו בזו עד שיוצרות הן מארג ראייתי איתן ומרשיע כנגד שני המערערים אשר ברי כי עומד הוא בדרישת ההנמקה [ראו למשל: ע"פ 9902/04 הנ"ל, סעיף 20]. קבילות ומשקל עדותו של הלוקה בנפשו 82. ואולם, אין עסקינן "במקרה הרגיל" של נפגעת עבירת מין, היות שבנסיבות העניין יש להתייחס לעדותה של המתלוננת כפי שמתייחסים לעדותו של הלוקה בנפשו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לכן, בביסוס הרשעתם של המערערים על עדותה של המתלוננת אין די בהנמקה שכן מצטרפות דרישות ראייתיות נוספות כפי שאלו פורטו, בין היתר, בעניין ברדה, על בסיסו ניתח בית המשפט המחוזי את עדותה של המתלוננת וקבע את משקלה. 83. בית המשפט המחוזי קבע כי על פי התעודות הרפואיות וחוות הדעת שהוגשו לעיונו מצא הוא את המתלוננת כשירה לעדות. בין היתר הסתמך בית המשפט בקביעתו זו על חוות דעתו של ד"ר וורגפט לפיה בוחן המציאות וכישוריה הקוגניטיביים של המתלוננת תקינים. עוד ציין בית המשפט כי אילו ביקשו המערערים להוכיח אחרת היה עליהם להניח חוות דעת הולמת אולם הם לא עשו כן ומשכך אין לבית המשפט אלא להסתמך על הכלל לפיו הכל כשרים לעדות (סעיף 2 לפקודת הראיות) ולהעריך את כשירותה של המתלוננת להעיד באמצעות התרשמותו הבלתי אמצעית ממנה. בכך נהג בית המשפט המחוזי כדין ופעל לפי כללי הקבילות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה כפי שיפורטו להלן. 84. על מבחני הקבילות והמשקל בנוגע לעדותו של הלוקה בנפשו עמד בהרחבה בית משפט זה בפסק דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(3) 769, 774 (2002). כך, עולה כי פקודת הראיות אינה מתייחסת לכשרות עדויותיהם של הלוקים בנפשם או בכושרם השכלי, כגון חולי נפש ומפגרים. סעיף 2 לפקודה קובע כי הכול כשרים להעיד, להוציא חריגים המפורטים בסעיפים 3 ו-4, שאינם נוגעים לענייננו. מכאן עולה כי הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי כשר לעדות. בית משפט זה קבע באופן חד משמעי כי אין לקבוע סייגים לקבילות עדות הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי, אלא יש להתחשב במצבו הנפשי או השכלי במסגרת הערכת משקל העדות (שם, בעמוד 778). 85. לאחר שעמדה על התפתחותה ההיסטורית של הפסיקה הישראלית בסוגיה זו, תוך השוואתה לדין האנגלי ולדין האמריקאי ותוך הבאת אסמכתאות רבות מן הפסיקה הישראלית ומן הדין הזר, ועל בסיס ניתוח מגמות מרכזיות בדיני הראיות, קבעה כבוד השופטת דורנר בע"פ 5339/98 הנ"ל, על דעת כל חברי ההרכב, כי: "...אין כיום מקום לחסום על הסף קבלת עדויות של לקויים בנפשם או בכושרם השכלי. ההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד צריכה להיעשות בשלב שבו נקבע משקלה של העדות. כושר ההעדה כמשמעותו בע"פ בשארי [2] – קרי, כושר תפיסת המציאות, הזיכרון והתקשורת עם הזולת – שונה מאדם לאדם, ועל בית-המשפט לבחון כל עדות המובאת בפניו לגופה. כושר העדה נמוך – למשל בשל אישיות, גיל או מצב גופני – עשוי לאפיין גם עדים הנחשבים "רגילים" לחלוטין. בכל זאת אין איש מפקפק בקבילות עדותם, וההתחשבות בכושר ההעדה הנמוך שלהם נעשית במסגרת קביעת משקל העדות. אין מקום אפוא להטביע סטיגמה גורפת על חולי נפש ומפגרים. הליקוי בנפשו או בכושרו השכלי של עד הינו שיקול שעל בית-המשפט להביאו בחשבון בקביעת משקל העדות, בהתחשב במכלול הראיות המובאות בפניו, ובו כשלעצמו אין כדי לפסול ת העדות" (שם, בעמוד 776 86. קביעתה של כבוד השופטת דורנר נשענה על מסד פסיקתי וחקיקתי רחב ושיקפה את התפתחותו של הדין הישראלי בסוגיה זו. זאת ועוד, פסיקה זו תְקפה ועומדת בעינה גם בימינו ובתי המשפט מחויבים לה ופועלים לפיה. כך, בע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.3.2009) חזרה חברתי, השופטת ע' ארבל על מושכלות ראשונים אלו, לפיהם נקודת המוצא בדיון בעדותו של לוקה בשכלו או בנפשו היא העיקרון שהכול כשרים להעיד וכי ההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד מתבטאת בהערכת משקלה של העדות ולא בקבילותה (שם, סעיף 12). בעניין נימר הדגישה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כי עדות אדם הלוקה בנפשו, או הסובל ממצב נפשי קשה אינה פסולה אלא שקבילות עדות זו תלויה ביכולתו של העד להבין את חובתו להעיד אמת, ובכושרו למסור עדות עניינית באשר לנושא העומד לדיון (שם, סעיף 33) [כן ראו: פסק דינו של כבוד השופט א' לוי בע"פ 4901 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2009), סעיף 12]. 87. בע"פ 5339/98 הנ"ל חזרה כבוד השופטת דורנר על המבחנים לקביעת משקל עדותו של הלוקה בנפשו תוך הסתמכות על פסיקתו של בית משפט זה בעניין ברדה. להלן יובאו הדברים כהווייתם: "ההלכה בדבר קביעת משקלה של עדות חולה נפש סוכמה בע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל [15], שם קבע כבוד השופט גולדברג כי על העדות לעבור מבחן משולש שעיקרו: "ראשית, מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד ומן האופן בו הוא מעיד, תוך נתינת הדעת לחוות הדעת הרפואית. שנית, מבחנה הפנימי של העדות. רוצה לומר, בדיקת העדות 'על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון'... שלישית, והעיקר, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים, 'אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה'..., כשהמבחן האחרון בא לשמש 'שסתום ביטחון' לשני המבחנים הראשונים. שאפילו התרשם בית המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו היגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל'הטעיה', שלא יוסר אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית...(שם, בעמ' 271-270)" (שם, בעמוד 779-778). 88. לא בכדי פרטתי בהרחבה את הראיות המפלילות שהציגה המשיבה לפני בית המשפט המחוזי וכן את הנמקת בית המשפט בהכרעת דינו, שכן למקרא ההנמקה הבנויה לתלפיות, ניכר כי בית המשפט המחוזי יישם באופן ראוי את ההלכות שנקבעו בידי בית משפט זה בעניינו של עד הלוקה בנפשו. במישור זה לא ניתן למצוא כל חריגה מהדין. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובתעודות הרפואיות בעניינה של המתלוננת ולאחר ששבתי ועיינתי בהודעותיה ובעדותה סבור אני כי בית המשפט המחוזי פסק כפי שהיה עליו לפסוק במקרה דנן. 89. למרות ששבנו וביקשנו הבהרות מבאי כוח המערערים במהלך הדיון שנערך לפנינו מהי לדעתם טעותו של בית המשפט המחוזי המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, הם שבו והקדישו חלק ניכר מטענותיהם כמו גם מנימוקי הערעור לליקוי הנפשי של המתלוננת ואשפוזיה הפסיכיאטריים כמו גם להתנהגותה הביזארית במחלקה הפסיכיאטרית. ואולם, בנושאים אלו קבע בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים, בהסתמך על ממצאי מהימנות ולאחר שהתרשם מהצדדים באופן בלתי אמצעי. לכן אין לשוב ולהידרש לנכונותם של ממצאים אלו שכן תם ועבר לו המועד לבירור העובדתי ואין לו מקום בבית משפט זה. מקובלת עליי עמדתה של המשיבה כי טענותיהם של המערערים בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת אינן חדשות, אלא מדובר בטענות שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בטרם הכריע בהן. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהטענות והסביר מה הביאו ליתן אמון בעדותה של המתלוננת. הסבריו המקיפים והנמקתו היסודית של בית המשפט המחוזי כפי שפורטו לעיל מקובלים עליי ואיני סבור כי נפלה טעות בשיקול דעתו. התערבות בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית 90. בתקיפת ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בנוגע לעדותה של המתלוננת, מבקשים המערערים כי בית משפט זה יחליף את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית ויקבל הכרעות חדשות במקומה. דבר זה לא יעשה, שכן התערבות בממצאי עובדה ומהימנות בנסיבות העניין עומדת בסתירה מוחלטת לדין. ההלכה בסוגיה זו ברורה. בית משפט זה חזר והדגיש פעם אחר פעם שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, שכן זהו תפקידה של הערכאה הדיונית לפניה נפרסת מלוא המסכת העובדתית והיא זו המתרשמת מהעדים באופן בלתי אמצעי [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986) (להלן: עניין גרינוולד); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]. להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו של העד העומד לפניו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי אמצעית מן העדויות - מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם ומהתנהגותם לאורך מתן עדותם - היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.2008), סעיפים 23-22]. 91. המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית חריגים ושמורים לנסיבות מיוחדות, בעיקר למקרים בהם הוכח כי לא היה בסיס לקביעת ממצאיה של הערכאה הדיונית [לעניין החריגים לכלל אי ההתערבות ראו למשל: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009)]. 92. לאמוּר משנה תוקף שעה שעסקינן בעבירות מין. בעבירות אלה, מעצם טיבן, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר [ראו למשל: פסק דינה של חברתי השופטת א' חיות בע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426-425 (2004)]. תחומה של ערכאת הערעור במקרים כגון דא מצטמצם כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל. בית משפט זה כבר פסק כי "משאמרה ערכאה דיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, צומצם עד מאוד תחומה של ערכאת הערעור. המשוכה שעל פניה חייב נאשם בסיטואציה מעין זו לחלוף בערעורו גבוהה ביותר..." (ראו: פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007), סעיף ה(1)]. לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל נפגע העבירה, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת [ראו למשל: ע"פ 8994/08 הנ"ל; פסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 7169/07 הנ"ל, סעיף 11; פסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 1898/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.4.2010), סעיף 11]. 93. לא מצאתי כי המקרה שבנדון נמנה על אותם חריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור שכן המערערים לא העלו לפני בית משפט זה נתונים או סתירות מהותיות שלא הוצגו לפני בית המשפט המחוזי. כל הנתונים שהמערערים שבים ומעלים לפנינו, כאילו היה מדובר במשפט חוזר להבדיל מהמסגרת הדיונית של ערעור התוחמת את ההליך שלפנינו, נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי וניתן להם ביטוי הולם בהכרעת הדין. כידוע, שיטת הערעור בדין הישראלי אינה בגדר "שמיעה מחדש". ערכאת הערעור אינה גובה ראיות, אלא במקרים חריגים, ואינה שומעת מחדש את הראיות שהוצגו לערכאה המבררת. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית. מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית, בגדרה נבחנות שאלות כגון: האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין; האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות; והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678-677 (2000)]. למקרא נימוקי הערעור נדמה כי המערערים מבקשים לקיים הליך של "שמיעה מחדש" של הראיות, אך כאמור אין זה תפקידו של בית משפט זה. מהימנותה של המתלוננת 94. בית משפט זה הבהיר לא אחת את הדרך בה יש לבקר הכרעה של ערכאה דיונית בסוגיית מהימנות גרסתה של מתלוננת בעבירת מין, כאשר עולות טענות לפרכות וסתירות בגרסה זו או לטעות בניתוח הנתונים. הטעות והסתירות צריכות להיות כאלה שיש בהן כדי לסתור את המסקנות שעליהן מושתתת ההרשעה, כולן או חלק משמעותי מהן, או שיש בהן כדי לפגוע במערכת ההנמקה שבנתה הערכאה הראשונה. המשקל של הפגם צריך להיות מן הסוג שפוגע ביציבותו של המבנה ולא רק גילוי של ליקוי אסתטי (ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן בע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2007), סעיף 17; עניין גרינוולד, בעמוד 573]. על פי המבחנים שלעיל, לא מצאתי די בטענות המערערים כדי לקעקע את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. 95. המערערים הקדישו חלק משמעותי מהדיון שנערך לפנינו ומנימוקי הערעור לדיון בסתירות שנפלו כביכול בגרסתה של המתלוננת ואשר לאורן סבורים הם כי לא ניתן לתת בה אמון. כמו כן שבו המערערים וטענו לפנינו בנוגע ליחסיה הבעייתיים של המתלוננת עם הוריה, תלונות השווא שהגישה נגד אמה וכן את תלונתה כי עברה התעללות מינית כשהייתה ילדה רכה בשנים, למרות שאין לטענה זו כל בסיס, כך לטענתם. כמו כן שבו המערערים והדגישו את התנגדותה של המתלוננת ליטול חלק בעימות מולם. כבר במהלך הדיון הבהרנו לבאי כוח המערערים כי כל אותן טענות שנועדו לכרסם בהימנותה של המתלוננת הועלו כבר לפני בית המשפט המחוזי אשר בחן אחת לאחת את הסתירות והתמיהות שהועלו על ידי המערערים והכריע כי אין בהן כדי לכרסם במהימנות עדותה של המתלוננת נוכח התרשמותו הבלתי האמצעית מאופן מסירת העדות כמו גם לאור ראיות החיזוק החיצוניות לעדותה. משכך, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעות אלה של עובדה ומהימנות. כבר במהלך הדיון הבהרנו לבאי כוח המערערים שבשלב זה של ההליך אין אנו דנים כדרכה של ערכאה דיונית ולכן דרך זו של הפניה לסתירות ותמיהות לא תועיל להם. 96. זאת ועוד, בית משפט זה כבר הדגיש לא פעם כי מעטים המקרים בהם עדות נפגע תהא חפה לחלוטין מפגמים, במיוחד כאשר אמור הדבר בעדות העוסקת בשחזור חוויה טראומטית כעבירת מין. לכן, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק [ראו למשל: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317, 323 (1993) (להלן: עניין בארי); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233, 236 (2002) להלן: עניין נור)]. 97. בית המשפט המחוזי הדגיש כי למקרא הודעותיה של המתלוננת אכן ניכרו סתירות בנקודות מסוימות, אך למרות זאת קבע כי יש ליתן אמון במתלוננת נוכח קיומו של גרעין אמת כמו גם נוכח התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותה של המתלוננת ובמיוחד נוכח מקבץ ראיות החיזוק. במתן האמון בגרסתה של המתלוננת, בית המשפט המחוזי הביא מלכתחילה בחשבון את מצבה הנפשי של המתלוננת ובכך יישם את הדין התקף לעניין הערכת משקלה של עדות הלוקה בנפשו, שכן כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי מבחני המהימנות של הלוקה בנפשו שונים במידה ניכרת מהמקובל לגבי "עדים רגילים". כך, כבוד השופטת ד' דורנר הדגישה בע"פ 5339/98 הנ"ל כי: "יש להטעים, כי אין דומה הערכת מהימנות עדותו של אדם בריא להערכת עדותו של הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי. הדבר נכון במיוחד באשר לשני המבחנים הראשונים שציין השופט גולדברג. באשר למבחן הראשון, הרי שעל בית-המשפט לקבוע את מימצאיו מתוך התחשבות בליקוי הנפשי או השכלי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד מפגר עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי. כך גם באשר למבחן השני. הכלים המקובלים להערכת הגיונה הפנימי של עדות – כגון מידת הדייקנות של העד והסתירות הפנימיות שבעדותו – אינם תמיד ישימים במקרים של עד הלוקה בנפשו או בשכלו. על בית-המשפט לבחון את העדות באספקלריה של הליקוי הנפשי או השכלי הספציפי שממנו סובל העד. עליו להבחין בין השפעת הליקוי על מסוגלותו הכללית של העד לספר את אשר חווה לבין פירכות בעדותו האופייניות לליקוי, אשר לולא הליקוי היו עשויות לפגוע במהימנות עדותו. לעניין זה אף רשאי בית-המשפט להיעזר בחוות-דעת מומחים. ראו, למשל, ע"פ ג'בארי [3], בעמ' 336, שבו אושרה הרשעה על יסוד עדות יחידה של קורבן העבירה שסבל מפיגור על-אף סתירות ובלבול בגירסתו, ובהתחשב בכך שהסתירות והבלבול נבעו מפיגורו השכלי ולא פגעו במהימנות סיפורו" (שם, בעמוד 779). בהקשר זה לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי חרג מן הדין או שנפל פסול בהנמקתו. לאחר שעיינתי בהודעותיה ובעדותה של המתלוננת כמו גם ביתר חומרי החקירה שוכנעתי כי גרעין האמת מתקיים בגרסתה. קביעתי זו כמו קביעתו של בית המשפט המחוזי נתמכת בראיות החיזוק החיצוניות הרבות והמוצקות, אודותן יורחב הדיון בהמשך. לא נותר בי כל ספק כי אחריותם הפלילית של המערערים הוכחה כנדרש. 98. בהקשר למהימנותה של המתלוננת, מעלים המערערים תמיהות ושואלים מדוע לא נמלטה המתלוננת ולא זעקה לעזרה בכל אותן ההזדמנויות שנקרו בדרכה. ובכן, גם טענה זו הועלתה לפני בית המשפט המחוזי והנמקתו בעניין זה מקובלת עליי. בית משפט זה הדגיש כי ניסיון החיים לימדנו, כי אין לבחון בדיעבד את חוסר "סבירות" התנהגותה של המתלוננת, ולקבוע כי משום כך אין היא דוברת אמת. התנהגותה של מתלוננת בעבירת מין עלולה להיראות בדיעבד לא הגיונית ולא רציונאלית, אולם יש להיזהר בבחינת התנהגותה בחוכמה שלאחר מעשה [ראו למשל: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 640-639 (2004); כן ראו: פסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן בע"פ 9902/04 הנ"ל, סעיף 15; פסק דינו של כבוד השופט י' עדיאל בע"פ 11178/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2005), סעיף 18; פסק דינו של כבוד השופט ח' מלצר בע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2009), סעיף 12]. 99. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא אכן מתקשה להבין את התנהגותה של המתלוננת אשר הצטרפה למערער בנסיעתו מנהר הירדן לאחר שאנס אותה. כמו כן הביע בית המשפט תמיהתו מדוע במהלך הנסיעה מנהר הירדן לכרמיאל המתלוננת לא ניסתה להימלט או להזעיק עזרה, אך יחד עם זאת קבע כי אין בכך כדי לכרסם במהימנותה שכן המתלוננת הייתה מבוהלת, אחוזת אימה והייתה תלויה בירון וחבריו במידה רבה לאחר שנותרה במקום מבודד שלא הכירה, בשעת ערב מאוחרת, ללא כסף וללא אמצעי תחבורה, ולכן לא נותר לה אלא להאמין להבטחותיו של ירון וחבריו כי ישיבו אותה לביתה. זאת ועוד, ירון הטיל את אימתו על המתלוננת גם כאשר שהו ביחידת הדיור בביתו של יאיר לפני שיצאו לכיוון דירתו של שמעון, כאשר גרר אותה לחדר הרחצה למרות התנגדותה לו, ולכן חששה לקרוא לעזרה. גם באשר לתמיהות מדוע לא נמלטה המתלוננת מדירתו של שמעון או לכל הפחות קראה לעזרה, מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי לפיה בשלב זה ניצבה המתלוננת מול שני גברים בוגרים ממנה בעשרות שנים שהשקו אותה ביין, זאת לאחר שכבר נאנסה באירוע נהר הירדן. לבל נשכח, כאשר הייתה המתלוננת בדירתו של שמעון היא הייתה תחת השפעת אלכוהול לאחר שירון השקה אותה עוד ועוד. מצבה של המתלוננת הלך והדרדר שכן בדירתו של שמעון היא נאנסה שוב על ידי המערערים, באופן ששלל ממנה כל יכולת ממשית להתנגד או ליזום פעולה כלשהי. המתלוננת "קפאה" לאחר שהמערערים כילו בה את יצריהם האפלים ועתה הם תמהים מדוע לא אזרה כוחות לברוח? הפסיקה הכירה במצוקה בה שרויה מתלוננת בסיטואציה של אינוס ולכן נקבע כי אין לשפוט בכלים של סבירות ורציונאליות את התנהגותו של אדם, השרוי במצוקה ופחד שכן לעיתים אוחז בו השיתוק ולעיתים חששו שיבולע לו עוד יותר אם יביע התנגדותו [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור בע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2006), סעיף 27]. זיהום עדותה של המתלוננת 100. סוגיה נוספת אותה מעלים המערערים בנוגע למהימנותה של המתלוננת היא זיהום עדותה לכאורה בשל הכנתה החריגה לעדות. כידוע, השאלה האם התקיים זיהום בעדותו של נפגע עבירת מין היא שאלה עובדתית המסורה ככלל להכרעתה של הערכאה הדיונית והתערבותה של ערכאת הערעור בה מצומצמת (ראו והשוו: ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2001) (להלן: עניין אסולין); פסק דינו של כבוד השופט י' עדיאל בע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2005), סעיף 17]. בית המשפט המחוזי האזין למתלוננת וקבע כי ניכר בשפת גופה כי חוותה חוויה טראומטית והשתכנע מאופן הופעתה כי עדותה היא אמת. בכך פעל בית המשפט כפי שמצופה ממנו על פי דין. בסוגיה זו של התרשמות משפת גופו של העד וממשות החוויה אין לבית משפט זה כל יתרון על פני הערכאה המבררת שראתה את העד והתרשמה ממנו באופן בלתי אמצעי, נהפוך הוא. בית המשפט המחוזי בחן את הטענות אודות זיהום עדותה לכאורה של המתלוננת ופסק, לאחר שהתרשם מהמתלוננת באופן בלתי אמצעי, כי עדותה מהימנה עליו. לכן, יש להסיק כי נקבע ממצא עובדתי שלילי שדחה את טענתם של המערערים בנוגע לזיהום עדותה של המתלוננת. המערערים לא הצביעו לפנינו על דבר שיש בו כדי להעיד שבית המשפט המחוזי לא בחן את טענותיהם לעניין זיהום עדותה של המתלוננת ולכן אין מקום לשוב ולשקול סוגיה עובדתית מובהקת זו בשלב הנוכחי של הדיון. 101. אף אילו התקיים זיהום כאמור – ואין זה המצב – כבר נפסק כי אין הכרח שהעדות תפסל מלשמש ראיה קבילה [ראו למשל: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009), סעיף 79], זאת ככל שהערכאה המבררת השתכנעה כי מדובר בעדות אוטנטית המלמדת על "ממשות החוויה" (שם; כן ראו והשוו: ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 781 (2002) (להלן: עניין קובי); פסק דינו של כבוד השופט ד' חשין בע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2006), סעיף 17]. זאת ועוד, באותם מקרים בהם ביטל בית משפט זה הרשעתם של נאשמים מחמת זיהום עדות היה זה משום שהעדות שזוהמה הייתה ראיה יחידה במשפט או משום שראיית החיזוק הייתה "ראיה מזוהמת" ומשכך לא נמצאה תוספת ראייתית הולמת [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' לוי בעניין אסולין, עמוד 624; כן ראו והשוו: פסק דינו של כבוד השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בעניין קובי, בעמודים 785-784]. במקרה דנן, לא רק שלא הוכח קיומו של זיהום אלא שעדותה של המתלוננת כנגד שני המערערים נתמכת בשלל ראיות חיזוק חיצוניות ומוצקות ובכך הוסר החשש שמא הורשעו המערערים על בסיס עדות יחידה ובלתי מהימנה לכאורה. בחינת גרסתה של המתלוננת "ממעוף הציפור" 102. באשר לטענתם של המערערים כי בית המשפט נמנע כביכול מבירור עובדתי לגבי כל אירוע ואירוע לגופו משאימץ את נקודת המבט של "מעוף הציפור", הרי שטענה זו אינה נכונה מן הפן העובדתי. על אף שבית המשפט ניתח את גרסתה של המתלוננת מנקודת המבט של "מעוף הציפור", הרי שלמקרא הכרעת הדין עולה באופן מפורש כי בית המשפט פירט בהכרעת דינו את ההתרחשויות העובדתיות הקונקרטיות בכל אפיזודה וקבע לגביהן ממצאים עובדתיים ברורים. בנוסף לכך, באותן נקודות שלגביהן טענו המערערים לסתירות וחוסר בהירות באשר להתרחשות העובדתית כפי שזו תוארה על ידי המתלוננת קבע בית המשפט המחוזי, לאחר בדיקת הטענות, ממצאים עובדתיים. 103. מעבר לכך, הערכאה הדיונית נהנית מחופש בחירה בנוגע לדרך הראויה לבחינת גרסתו של נפגע עבירת מין, כל עוד השיטה שנבחרה עולה בקנה אחד עם הדין. בפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 הנ"ל, לא הוגבלה החלת נקודת המבט "ממעוף הציפור" למסכת העובדתית הספציפית שנדונה שם אלא נוסחו עקרונות כלליים בהם רשאית הערכאה הדיונית לנקוט על מנת להעריך גרסתו של נפגע עבירה. גם לפי פסק דינה הנ"ל של חברתי השופטת ארבל שיקול הדעת באיזו מבין שתי הדרכים לנקוט מסור לשופט היושב לדין על פי מיטב הבנתו, ניסיונו ושיקול דעתו המקצועי, והכל במגבלות הדין. אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להכתיב לערכאה המבררת את השיטה לקביעת ממצאי מהימנות והתרשמות מן העדים. זאת ועוד, דרך זו להערכת גרסתה של מתלוננת בעבירות מין היא בבחינת מושכלות ראשונים והיא פרקטיקה מקובלת שאומצה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: ההפניות שבסעיף 96 לעיל). משום כך אין כל חידוש, קושי או חריגה מהדין בשיטה שנקט בה בית המשפט המחוזי להערכת גרסתה של המתלוננת. יוער, כי העדפת נקודת המבט "ממעוף הציפור" אין משמעותה היתר להתעלם מסתירות בגרסתה של המתלוננת ומתמרורי אזהרה אחרים, אולם כפי שניכר מהכרעת הדין במקרה דנן בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענותיהם של המערערים אלא התמודד באופן ישיר עם הקשיים שהובאו לפתחו ונימק את קביעותיו. נימוקים אלו מקובלים עליי ולא נפל בהם כל פגם. 104. המערערים מנסים לבסס את טענתם כנגד נקודת המבט "ממעוף הציפור" באמצעות אבחון עובדות המקרה בע"פ 6643/05 הנ"ל מעובדות המקרה דנן. השוואה זו אינה מקובלת עליי ואין לה מקום. כל אונס הוא חמור בפני עצמו ואין להשוותו לאונס אחר. אין המקרים שווים אך בו בזמן קשה ואף אין זה נחוץ להבחין ביניהם, שכן אופן הערכת משקל עדותה של המתלוננת אינו תלוי בהכרח בנסיבות העובדתיות של מעשה האינוס. חיזוקים חיצוניים התומכים בגרסתה של המתלוננת 105. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להתייחס לעדותה של המתלוננת כאל עדותו של הלוקה בנפשו. לפי ההלכה עדותו של הלוקה בנפשו טעונה תוספת ראייתית. באשר לעוצמתה של תוספת זו נקבע כי אין להגדיר מראש כלל גורף, טכני ואחיד שיחייב את בית המשפט להיזקק לתוספת ראייתית מסוג מסוים: "נוכח המגוון הרחב של ליקויים נפשיים ושכליים, ולאור הפערים הקיימים בכושר ההעדה של הסובלים מליקויים אלה, אין צורך לכבול את שיקול דעתו של בית-המשפט בכלל טכני נוקשה ואחיד אשר יחול על כל העדים המוגדרים כלוקים בנפשם או בשכלם. יש להשאיר אפוא לבית-המשפט את שיקול-הדעת לקבוע אם לנוכח משקלה העצמי של עדות הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי טעונה היא תוספת ראייתית זו או אחרת..." (ע"פ 5339/98 הנ"ל, בעמוד 779). 106. כזכור, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעדותה של המתלוננת אלא פירט בהכרעת דינו את שלל הראיות שעולות כדי חיזוק חיצוני לגרסתה של המתלוננת. למקרא חומר החקירה כמו גם פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מצאתי כי מדובר בחיזוקים חיצוניים בעלי עצמה גבוהה אשר יוצרים מארג ראייתי מרשיע. רובן המכריע של ראיות החיזוק בנסיבות העניין הן חיצוניות לגרסת המתלוננת, והן עולות כדי תוספת ראייתית של סיוע שהיא התוספת הראייתית בעלת העצמה החזקה ביותר, שכן עסקינן בתוספת ראייתית המחויבת להיות חיצונית לגרסת המתלוננת והיא צריכה לסבך את הנאשם במיוחס לו ולא רק לאמת פרט מסוים ביריעת המחלוקת שבין הצדדים. למעשה, ראיות החיזוק במקרה דנן מאיינות את טענותיהם של המערערים כנגד מהימנותה של המתלוננת שכן לא ניתן להתווכח עם הודעות ועדויות מפלילות מטעם עדי ההגנה עצמם, ומעל לכך הראיות הפיסיות והפורנסיות אינן מותירות מקום לכל דמיון והן מדברות בעד עצמן. מצבה הנפשי של המתלוננת 107. הסוג הראשון של הראיות המחזקות את עדותה של המתלוננת הן העדויות של יוסי אפרים, אמה של המתלוננת ובן זוגה וד"ר לנג. העדים הנ"ל העידו אודות מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת בסמוך לאחר האירועים שבנדון כמו גם בדבר התרשמותם ממצבה ומהתנהלותה של המתלוננת בימים שלאחר מכן. כידוע, מצבו הנפשי של מי שנפל קורבן לעבירת מין הוא ראייה אובייקטיבית, שבכוחה לשמש סיוע לדברים שמסר בעדותו (ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' לוי בע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2009), סעיף 14; ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 361 (1996); ע"פ 10898/08 הנ"ל, סעיף 13]. המערערים תוקפים את מהימנותו של העד יוסי אפרים ואת יכולתו להעיד אודות מצבה הנפשי של המתלוננת, אולם בהקשר זה אין לי אלא להפנות שוב את המערערים להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות. בית המשפט המחוזי הדגיש באופן קונקרטי לגבי עד זה כי הינו עד אובייקטיבי וכי התרשם מאוד ממהימנותו. כך, בגזר הדין בית המשפט המחוזי טרח לציין כי עדותו המרגשת של עד זה מהדהדת עד עצם היום הזה בין כותלי בית המשפט. 108. יצויין כי בעניין נימר מצאה הערכאה הדיונית חיזוקים בעדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע, ועל הידרדרות נפשית שהביאה לאשפוזה במחלקה פסיכיאטרית. ואולם, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה קבעה בערעור שהוגש על פסק דינה של הערכאה המבררת כי "במקרה רגיל, ניתן היה לייחס לעדויות אלה את מלוא החיזוק הראוי. אולם במקרה זה יש קושי, שכן שאלת מצבה הנפשי היא היא העומדת כחיץ בין גרסתה של המתלוננת לבין מידת האמינות והמשקל שניתן לייחס לה. בנסיבות אלה, הבאת חיזוק שעניינו החמרת מצבה הנפשי אינו תורם תרומה ממשית למשקל שניתן לייחס לגרסה" (שם, סעיף 35). האם יש לקבל את הטענה כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן סותרת את קביעתה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בעניין נימר? איני סבור כך. לטעמי, ניתן לחלק את העדויות בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה, הכוללת ראיות בנוגע להידרדרות מצבה הנפשי "ארוך הטווח" והצורך באשפוזה השני במחלקה הפסיכיאטרית; והקבוצה השנייה, הכוללת עדויות לעניין מצבה הנפשי של המתלוננת בדקות ובשעות הראשונות לאחר שהשתחררה מידיו של ירון. 109. אכן, בהסתמך על פסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בעניין נימר ניתן לכאורה לטעון כי קבוצת הראיות הראשונה אינה יכולה להוות תוספת ראייתית בנסיבות העניין דנן, כיוון שעסקינן בעדה שמלכתחילה מצבה הנפשי מורכב ובמי שהייתה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית עובר לאירועים שבנדון, ולכן אשפוזה השני עשוי להיות ביטוי להחמרה במצבה הנפשי הכללי ללא קשר לאירועים שבנדון. ואולם, לא ניתן להתעלם מחוות דעתו של ד"ר וורגפט הקושרת בין ההידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת לבין מעשי האינוס שבוצעו בה. יחד עם זאת, אין אנו נדרשים להכריע בעניין זה שכן סבור אני כי בנסיבות דנן קבוצת הראיות השנייה יכולה לשמש תוספת ראייתית. הטעם לכך הוא שנקבע כממצא עובדתי שכאשר הגיעה המתלוננת לגדת הירדן עם חבריה היא הייתה "עליזה ומאושרת", קרי לא ניכרו בשפת גופה או התנהלותה סימנים מחשידים לעניין מצבה הנפשי. והנה, בתום יממה אחת בלבד השתנה מצבה הנפשי באופן קיצוני וללא הסבר לכאורה. נדמה כי ההידרדרות הקיצונית במצבה הנפשי של המתלוננת מצביעה על הקשר הסיבתי לאירועים שבנדון. מעבר לכך, אודות מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע העידו ארבעה עדים שהציגו תמונה דומה ועדותו של כל אחד מהם מחזקת את רעותה. זאת ועוד, באמירותיה של המתלוננת לפני חלק מהעדים הנ"ל היא קשרה את מצבה הנפשי ישירות לאונס, אם באמירתה לאמה כי היא מתקלחת באופן תדיר "כדי להוציא את זה ממנה" או אם לפני ד"ר לנג בזמן שסיפרה על אירועים ספציפיים הקשורים לאונס. 110. ואולם, גם אם נאמר כי קיים קושי לראות בעדויות אודות מצבה הנפשי של המתלוננת כתוספת ראייתית, הרי שדי ביתר הראיות המחזקות כדי להוביל להרשעתם של המערערים מעבר לכל ספק סביר. ראיות החיזוק המפלילות את ירון בביצוע העבירות שבנדון 111. ראית חיזוק חשובה המפלילה את ירון בביצוע העבירות שבנדון היא הודאת החוץ שמסר לפני ע', עד הגנה, קרוב משפחתו וחברו. ע', מסר הודעה במשטרה לפיה ירון סיפר לו כי הוא ושמעון קיימו יחסי מין עם המתלוננת בדירתו של שמעון. ואולם, אין להתייחס לתוכן הודעתו של ע' כהודעת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות שכן העד אישר את תוכן ההודעה בבית המשפט ונחקר בדבר תוכנה. טענתו של ע' בבית המשפט הייתה כי ההודעה נגבתה ממנו תוך הפעלת לחץ ואיומים. במהלך חקירתו של ע' בבית המשפט התברר שאין לטענה זו על מה להישען, ובכל מקרה הוכח כי התוכן המפליל את ירון נמסר על ידי ע' הרבה לפני שהוזהר כי ייעצר. הודאתו של ירון לפני ע' היא הודאת נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט שהיא אמנם עדות שמיעה אך קבילה כראיה במשפט פלילי לפי סעיף 12(א) לפקודת הראיות, שהינו אחד מהחריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה [בעניין קבילותה של הודאת חוץ מפי נאשם לפני עד במשפט (להבדיל מלפני איש מרות) ראו למשל: ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113 (1980) (להלן: עניין נגר); פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2008), סעיף ט"ז]. אכן, בהודאת החוץ של ירון לפני ע' אין הודאה מפורשת לגבי אינוס והיעדר רצונה חופשי של המתלוננת, אולם בכך אין כל הכרח שכן הודאה זו משמשת אך חיזוק ראייתי לעדות המתלוננת בה נמצאו הפרטים אודות התנגדותה לקיום יחסי מין כאמור. זאת ועוד, על היעדר רצונה החופשי של המתלוננת למדים אנו מממצאיה הפיסיים של ד"ר לנג. אמנם ירון טוען כי לפני ד"ר לנג לא היו הנתונים אודות ניסיונותיה של המתלוננת בעבר לפגוע בעצמה, אולם טענה זו אין לה על מה להישען שכן ד"ר לנג הבהירה בעדותה באופן מפורש שחוות דעתה לא הייתה משתנה גם אם הנתונים הנ"ל היו מובאים לידיעתה, זאת נוכח סוג החבלות, מיקומן בגופה של המתלוננת ואפיונן. 112. סעיף 12(א) לפקודת הראיות מציג תנאי סף לקבילותה של הודאת חוץ מפי נאשם, במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון האם ההודאה הייתה "חופשית ומרצון". משמעות הדרישה היא כי ההודאה נמסרה על ידי הנאשם מבחירתו החופשית ומרצונו הטוב ומבלי שהופעלו כלפיו אמצעי לחץ, כפיה או איומים [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן בע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2009), סעיף 24]. לפני בית המשפט המחוזי הונחו ראיות לעניין עצם מסירת ההודאה כמו גם אודות הנסיבות בהן ניתנה ונקבע על ידו כממצא עובדתי שההודאה אכן ניתנה בנסיבות הנטענות על ידי המשיבה. משכך מתקיים התנאי הראשוני לקבילות הודאתו של ירון. 113. ההודאה מחוץ לכותלי בית המשפט כשלעצמה לא די בה להרשעה, בלי שנצטרף אליה "דבר מה נוסף" [ראו למשל: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529 (2002)]: "היותה של הודאת נאשם "חפשית ומרצון" מהווה אפוא תנאי לקבלתה כראיה. עם זאת אף אם הוכח כי הודאה שמסר נאשם קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, על בית-המשפט להוסיף ולבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תוכנה. כבר נפסק פעמים רבות כי המשקל שיינתן להודאת נאשם ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה. המבחן השני – מבחן "הדבר-מה הנוסף" – הוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו שיש בהם כדי לאשר אמיתותה (ראו: דברי הנשיא ברק בע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל (להלן – ע"פ 715/78 לוי) [6], בעמ' 234; ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל (להלן – ע"פ 533/82 זכאי [7]), בעמ' 72; דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד [8], בעמ' 763)" (שם, בעמוד 542). 114. בהידרשות להודאת חוץ של נאשם, מטרתו של המבחן החיצוני – מבחן "הדבר מה הנוסף" – היא להסיר את החשש שמא אף שהודאה נמצאה מהימנה, המודה בביצועה של עבירה נטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשה. המבחן החיצוני דורש קיומה של ראיה הקרויה "דבר מה נוסף", שתכליתה להציג כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו. הפסיקה קבעה כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה ולא בתוספת מסבכת בדמותו וברמתו של סיוע. אין כל הכרח ש"הדבר מה הנוסף" יאמת דווקא את זהות הנאשם כמבצע העבירה [ראו למשל: ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 1489, 1499 (1960); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2006), סעיף 20; עניין דדון, חוות דעתה של חברתי השופטת א' חיות]. משקלו ואופיו של "הדבר מה" משתנה בהתאם לאמינותה הבסיסית של ההודיה כשלעצמה (ראו למשל: דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 448 (1997)]. 115. בנסיבות המקרה מדובר בעדותו של עד הגנה (ע'), קרוב משפחתו של ירון וחברו, לכן אין לו אינטרס ממשי להעליל על ירון כי הודה לפניו בקיום יחסי מין עם המתלוננת. משכך, עוצמתו של "הדבר מה הנוסף" אינה צריכה להיות גבוהה בנסיבות העניין. ודוק, בית המשפט המחוזי בחן ראיה משמעותית נוספת המשמשת "דבר מה נוסף" והיא הודאתו של ירון לפני יאיר כי במועד הרלבנטי קיימו שני המערערים יחסי מין עם המתלוננת בדירתו של שמעון כאשר במהלכם הוכתה המתלוננת בישבנה ובירכיה. אמנם בהודאה זו טוען ירון כי המתלוננת ביצעה בו מין אוראלי בלבד ואין הוא מתאר קיום יחסי מין מלאים בכל הקשור לחלקו במעשים, אולם לכך אין נפקות משום שתכני ההודאה בכל הקשור לחלקו של שמעון במעשים זהים לתכני ההודאה שמסר ירון לפני ע', וכבר הודגש כי אין חובה ש"הדבר מה הנוסף" יסבך את מוסר ההודאה דווקא אלא די שיאמת במידה מה את תוכן ההודאה. הדמיון בתכני ההודאות באשר לחלקו של שמעון באירועים הוא הגורם המאמת בנסיבות העניין. כאשר שני אנשים שונים (במקרה דנן ע' ויאיר) מדווחים על סיפור מעשה דומה, ובמיוחד כאשר שניהם עדי הגנה, הסיכוי כי מדובר בעלילת שווא פוחת באופן משמעותי. בנוסף לכך, לבל נשכח כי בית המשפט המחוזי קבע שיאיר הינו עד מגמתי. משכך, יש לפקפק בדבריו של יאיר כי ירון הודה לפניו בקיום מין אוראלי בלבד, ובמיוחד לאור העובדה כי זוהי בדיוק הגרסה שמסר ירון במשטרה, לאחר שירון ויאיר נפגשו למחרת האירועים לשם תיאום גרסאות. בית המשפט המחוזי למד על הודאתו האחרונה של ירון הן מהודעתו של יאיר במשטרה והן מעדותו בבית המשפט בה אישר את תוכן ההודעה, אף על פי שביקש לחזור מאמירתו כי שמעון שהה במכונית בזמן שירון סיפר לו על האירועים במהלך "הפגישה המשולשת" שנערכה יום למחרת ההתרחשויות שבנדון לשם תיאום גרסאות, טענה שנדחתה כאמור. למעשה, כיוון שתוכן ההודעה אושר על ידי יאיר במהלך עדותו בבית המשפט וכיוון שהוא נחקר עליה בין כותלי בית המשפט הרי שאין להתייחס לתוכנה כאל הודעת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. ואולם, גם הודאתו של ירון לפני יאיר טעונה "דבר מה נוסף". הפעם הודאתו של ירון לפני ע' תשמש כ"דבר מה נוסף" להודאתו של ירון לפני יאיר. וממה נפשך? הודאתו של ירון לפני יאיר וכן הודאתו לפני ע' הן ראיות אשר כל אחת משמשת חיזוק ראייתי לרעותה. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה עדות הטעונה תוספת ראייתית יכולה לשמש כ"תוספת" לעדות אחרת הטעונה אף היא תמיכה ראייתית. הטעם לכך הוא שככלל עדות הטעונה תוספת ראייתית מהווה "ראיה עיקרית" לביסוסה של הרשעה, וה"תוספת" הדרושה לה באה אך לחזק את משקלה על ידי סילוק החששות למהימנותה. בתור שכזו אין טעם ואין הצדקה לשלול ממנה את הכוח לשמש אך "תוספת" לראיה אחרת [ראו למשל: ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 207 (1995); ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 405, 410-409 (1989)]. יוצא אפוא כי ההודאות הנלמדות מפי יאיר ומפי ע' מהוות חיזוקים הדדיים בעלי עצמה גבוהה ואף ביתר שאת נוכח העובדה שהעדות לגביהן נמסרה מפי עדי הגנה שבית המשפט קבע לגביהם כי העידו באופן מגמתי לטובתו של ירון. לכך יש משמעות רבה. 116. ירון מעלה טענות כנגד המשקל שייחס בית המשפט להודעתו של יאיר. אכן, יש לזכור כי יאיר הוא בגדר שותף שכן בתחילה עניינו נדון יחד עם עניינם של המערערים. ואולם, בדיוק עם חששות כגון דא נועד להתמודד סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. וממה נפשך? בנוסף לעובדה כי הודאתו של ירון לפני יאיר מצריכה תוספת ראייתית העולה כדי "דבר מה נוסף", הרי שמכוח היותו של יאיר שותף, נדרש כי תהיה לעדותו גם תוספת ראייתית של "דבר לחיזוק", כפי שמורה סעיף 54א(א) לפקודת הראיות: "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה". 117. הדיעה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה היא כי ה"חיזוק" הנדרש על פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות וסעיף 54א(א) לפקודה אינו מחייב תוספת ראייתית "מסבכת" דווקא, ודי בתוספת "מאמתת" בלבד. אין הכרח שראיית חיזוק תצביע על מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה, ודי בכך שהיא תחזק את אמרת החוץ של העד על ידי אישור פרט רלבנטי לעבירה באמרתו, אשר הנאשם מתכחש לה (ראו למשל: ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65, 76 (2001)]. 118. הראיה המהווה "חיזוק" לעדותו של יאיר היא זרעו של ירון שנמצא על תחתוניה של המתלוננת. ירון אמנם שב וטוען בערעור כי דגימת הזרע אינה מפלילה אותו, אולם מקובלים עליי נימוקיו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את הסבריו החלופיים של ירון להימצאות הזרע על תחתוניה של המתלוננת. מדובר בהסברים קלושים אשר נמצא לגביהם כי אינם מהימנים. 119. בנוסף לכך, הראיות המחזקות שלעיל הן שמאיינות את טענתו של ירון לפיה הראיות הפיסיות הן עדות למעשי האוננות העצמיים של המתלוננת במהלך האירועים או לחלופין חבלות שנגרמו למתלוננת אך ורק בידי שמעון. יוצא אפוא כי גרסתו הבסיסית של ירון, לפיה לא קיים עם המתלוננת יחסי מין מלאים, קורסת ומדובר בגרסת שקר. ברם, בשל המגוון הרב של ראיות חיזוק אין צורך להיזקק לשקריו כראיות חיזוק ומשכך מתייתרת השאלה מה דין שקריו של ירון והאם ניתן לזקוף אותם לחובתו. זאת ועוד, בשים לב למארג ראייתי מוצק זה העומד לחובתו של ירון נדמה כי מתגמדות כל טענותיו בנוגע למהימנותה של המתלוננת וכן בעניין הסתירות שנפלו לכאורה בעדותה. כאשר מכל הראיות החיצוניות מתגבש תצריף מסבך המוביל למסקנה אחת אפשרית בדבר אשמתו של ירון, הרי שאין טעם ממשי בניסיונותיו לגרור בית משפט זה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. יצויין כי בית המשפט המחוזי פירט בהכרעת דינו ראיות חיזוק חיצוניות נוספות אך די לנו לשם הכרעה בערעור בראיות שפורטו לעיל בשים לב לעוצמתן הייחודית. ראיות החיזוק כנגד שמעון 120. ראיית החיזוק המרכזית כנגד שמעון היא הודעתו של ירון במשטרה ועדותו בבית המשפט לפיה שמע מהסלון בזמן ששהו בו המתלוננת ושמעון קולות כגון חריקת המיטה, גניחות, לחשושים וצעקות בלשון "יותר חזק". הודעתו ועדותו של ירון אישרו למעשה כי שמעון והמתלוננת קיימו יחסי מין, בניגוד לגרסתו הבסיסית של שמעון לפיה לא קיים כלל יחסי מין עם המתלוננת. אין להתייחס לתוכן הודעתו של ירון במשטרה כהודעת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, שכן ירון אישר את תוכן ההודעה ונחקר עליה במסגרת עדותו בבית המשפט. מדובר אם כן בעדות שותף אשר לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות טעונה תוספת ראייתית העולה כדי דבר לחיזוק. 121. תוספת ראייתית כאמור תמצא לנו בהודאותיו של ירון לפני יאיר ולפני ע', לפיהן המתלוננת קיימה יחסי מין גם עם שמעון. ברם, הכלל הוא שיש להתייחס להודאה של עד במשפטו שנמסרת כראיה במשפט של שותפו בזהירות רבה ומייחסים לה משקל נמוך יחסית. ואולם, הבחינה היא במישור המשקל ולא במישור הקבילות [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007)]. לטעמי, אף שעסקינן בהודאותיו של ירון ולא בהודאותיו של שמעון, יש לייחס להן משקל ממשי ומלא גם לחובתו של שמעון. ראשית, הוכח שההודאה של ירון לפני יאיר הייתה בנוכחותו של שמעון במסגרת "הפגישה המשולשת" שנועדה לתיאום גרסאות למחרת האירועים שבנדון, כאשר שמעון שתק למשמע הדברים שמסר ירון. גם ההודאה של ירון לפני ע' צריכה לשמש לחובתו של שמעון שכן הודאה זו דומה מאוד בתוכנה להודאה לפני יאיר והרי כבר צויין כי שתי ההודאות מחזקות אחת את השנייה ויחד יוצרות חיזוק חיצוני רב עצמה. מעבר לכך, עלינו לראות את שתי ההודאות הללו באספקלריה של ההכחשה הכללית והגורפת של שמעון לעניין קיום יחסי מין עם המתלוננת, שכן כידוע ההלכה קובעת שככל שיריעת ההגנה מתרחבת וההכחשה היא כללית וטוטאלית יותר, גם אופייה של התוספת הראייתית הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר [ראו למשל: ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); פסק דינו של כבוד השופט א' גולדברג בע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.1994), סעיף 19]. 122. מעבר לכך, גם אם ההודאות הללו אינן יכולות לשמש תוספת ראייתית לעדותו של ירון כנגד שמעון, הרי שיש בנמצא ראיה משמעותית נוספת והיא הימנעותו של שמעון להניח לפני בית המשפט המחוזי תעודה רפואית או חוות דעת מומחה לעניין הבקע המפשעתי למרות שניתנו לו מספר הזדמנויות למצות את זכויותיו בעניין זה. הלכה ידועה היא כי אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלבנטית שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו [ראו למשל: ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 478 (2004)]. בהקשר זה קנתה לה אחיזה גם ההלכה לפיה אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד [ראו למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 98-97 (1983); פסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור ברע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.08), סעיף 7]. 123. ככלל, עד ייחשב רלבנטי לגרסתו של בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן (ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 9274/08 הנ"ל, סעיף כ"ג). אין ספק כי נוכח המסד הראייתי האיתן שמפליל את שמעון, חוות דעת מומחה בעניין הבקע המפשעתי הייתה יכולה להוכיח את טענתו, אולם שמעון בחר שלא להגיש חוות דעת כאמור. כשנשאל בא כוחו לפשר התנהלותו בסוגיה זו, השיב כי "לא ימצא מומחה רציני שיסכים לתת חוות דעת שנתיים לאחר האירוע". נדמה כי אין ממש בתשובה זו שכן שמעון עצמו העיד כי ביקר אצל רופא בנוגע לבקע המפשעתי ומה יותר פשוט מלהגיש תעודה רפואית שתעיד על ביקור כאמור? דברים אלו מביאים אותי למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה אין בהסבריו של שמעון ולא כלום. 124. משלא הצליח שמעון ליתן הסברים לאי הגשת תעודה רפואית או חוות דעת החליט הוא לגלגל את האחריות לפתחה של המשיבה וטען לקיומו של מחדל חקירתי בכך שלא נשלח לבדיקה לאחר שהעלה את הטענה. ובכן, גם בטענתו זו של שמעון אין ממש שכן אם נכונה גרסתו לפיה ביקר אצל רופא בנוגע לבעייתו הרפואית הרי שבנקל יכול היה להשיג ולהציג תעודה רפואית בעניין זה ואל לו להלין על כך שבעת היותו עציר לא נשלח על ידי המשיבה לבדיקה רפואית לשם מתן חוות דעת. זאת ועוד, לאחר שהמאשימה עמדה בנטל ההוכחה הראשוני הרי שהנטל הטקטי להפריך את הראיות המפלילות עובר לכתפי הנאשם. משכך, הנטל להביא חוות דעת כאמור רבץ לפתחו של שמעון ולא לפתחה של המשיבה. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי מקום שבו הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע את אשמת הנאשם. אם לא מצליח הנאשם להרים את הנטל הטקטי ולהטיל ספק סביר בראיות נגדו, אזי מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות התנהגותית או מחשבתית [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור בע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008), סעיף 16]. מחדלי חקירה 125. כאמור, טוען ירון למחדל חקירתי בשל אי איתור הרועה. בית המשפט המחוזי דן בטענה זו ולאחר שעיין בחומר הראיות הגיע לכלל מסקנה כי המשטרה נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לאתר את הרועה. נערכו מספר חיפושים בשטח בכדי לאתר את הרועה, על כך אף ירון אינו חולק. משכך, טענתו של ירון בעניין קיומו של מחדל חקירתי אינה מבוססת עובדתית. זאת ועוד, כידוע, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של נאשם. על בית המשפט ליתן דעתו לשאלה אם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' לוי בע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009), סעיף 23]. כאמור, התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי הייתה כזו שהצדיקה את הרשעתו של המערער בדין ומשכך גם אם היו מחדלי חקירה, ואין זה המקרה, הרי שאין בהם כדי להועיל לירון. הוא הדין בעניין טענתו של ירון בנוגע לאי איתור סרטי מצלמת האבטחה ב"פיצוציה" בה נרכש היין. 126. באשר לטענתו של שמעון לפיה אי שליחתו לבדיקת רופא לאחר שהעלה את הטענה בנוגע לבקע מפשעתי, הרי שכבר הבעתי את דעתי בנוגע אליה. זאת ועוד, אף אם עסקינן במחדל חקירה, ואיני סבור כי כך הוא, כבר נפסק כי אין די בקיומם של מחדלי חקירה בכדי להביא לזיכויו של נאשם אלא יש לבחון האם מחדלי החקירה קיפחו את יכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' לוי בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009) סעיף 29]. במקרה דנן אי שליחתו של שמעון לבדיקה אצל רופא לא קיפחה את הגנתו, שכן לטענתו הוא ביקר אצל רופא בשל בעייתו הרפואית ומשכך לכאורה לא הייתה צריכה להיות כל בעיה מיוחדת להמציא תעודה רפואית שתאמת את טענתו. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. נסיבות מחמירות 127. על-מנת לבסס קיומן של נסיבות מחמירות מן הסוג הקבוע בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין על התביעה להראות כי הייתה חבירה של שניים לפחות. כמו כן, על התביעה להראות נוכחות בזירת העבירה של החוברים יחדיו. השאלה המתעוררת היא אם אכן בוצעו העבירות על ידי כל אחד מן המערערים בנוכחות האחר. המונח "בנוכחות" פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמתפרש אל מעבר לד' אמות הזירה שבה מבוצעים המעשים המיניים עצמם. פרשנות זו למילה "נוכחות" אינה מתנגשת עם המובן הטבעי והרגיל של המילה, שכן אין היא אלא מרחיבה את תחום הנוכחות, כך שיתפרשֹ על זירת ההתרחשות כולה ולא יצומצם אך ורק לנוכחות פיזית, במקום ביצוע האקט המיני עצמו [ראו: פסק דינה של חברתי השופטת א' חיות בע"פ 7503/02 בוגצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 652, 658 (2003) והאסמכתאות המובאות שם (להלן: עניין בוגצקי)]. כך, בית משפט זה פסק כי שניים אשר הסכימו לאנוס את נפגע העבירה בזה אחר זה ועשו כן כאשר האחד מבצע את זממו ואילו האחר יושב ליד הדלת, מחוץ לחדר, מקיימים בכך את הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין: "בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם" [ראו: פסק דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"פ 1849/90 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1990), סעיף 7; כן ראו: עניין בוגצקי, בעמוד 658]. עוד נקבע כי אין להבחין בין התהליך כולו שהוביל למעשים והכשיר את הקרקע לקראתם. נוכחותו של "האחר" בכל השלבים שהובילו לביצוע עבירות המין על ידי חברו מקרינה גם על שלב ביצוע המעשים עצמם, ודי בה כדי לשכלל את התקיימותן של הנסיבות המחמירות של סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין (שם, בעמוד 660). 128. אכן, בע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 587 (2002) (להלן: עניין בביזאיב) קבעה כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) כי משמעותו של הביטוי "חבירה יחד" לעניין עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות היא ביצוע בצוותא שיש להחיל לגביו את דיני השותפות הרגילים. כך, נקבע כי הן המשמעות הלשונית של הביטוי "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק העונשין והן הפרשנות התכליתית של הביטוי על פי הקשרו הפנימי והחיצוני, מובילים למסקנה כי משמעותו המשפטית היא ביצוע בצוותא. באת כוחו של ירון ביקשה להחיל פרשנות זו גם על "החבירה יחד" בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין. במישור זה עולים טיעוניה של באת כוחו של ירון בקנה אחד עם הפסיקה, שכן בית משפט זה כבר הכיר בתחולה הפרשנית של הביטוי "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) על המונח הדומה הקבוע בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין [ראו והשוו: פסק דינה של חברתי השופטת א' חיות בע"פ 8233/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.8.2008), סעיף 14]. ואולם כאן הדרכים נפרדות, שכן בהמשך הדברים קבעה כבוד השופטת ביניש בעניין בביזאיב כי משמעות החלתם של דיני השותפות הרגילים היא שיש להחיל גם את ההלכה לפיה אין הכרח בתכנון מוקדם של השותפות ודי בשותפות ספונטנית שנוצרה על אתר לשם השגת מטרה משותפת שבני החבורה מודעים לה (ראו: עניין בביזאיב, עמוד 590; כן ראו הערתה של חברתי השופטת חיות בע"פ 8233/05 הנ"ל]. 129. זאת ועוד, בע"פ 10721/04 יעיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2005), כבוד השופט ס' ג'ובראן הדגיש, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי בהנמקתו, כי עצם נוכחותם של שני המערערים, במצב בו יחסי הכוחות מוטים לטובתם מבחינת מעמדם, כוחם ושליטתם בסיטואציה, ובין היתר גם עקב יתרונם המספרי על המתלוננת, גרם להם לתחושה של חיזוק אחד כלפי השני, אותה סיטואציה שביקש המחוקק להרתיע מפניה באמצעות קביעת נסיבות אלו כנסיבות מחמירות במסגרת סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין. 130. יוער כי פרשנות המונחים "חברו יחד" ו"בנוכחות" בהתייחס לסיטואציה בה השותפים לאינוס אינם נמצאים בו זמנית בחדר בו מתרחש האינוס, כפי שמצאה ביטויה בעניין בוגוצקי - בע"פ 10721/04 הנ"ל ובע"פ 8233/05 הנ"ל - נעשתה על רקע התכליות המונחות בבסיסו של סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין ועל רקע עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. וכך קבעה חברתי השופטת א' חיות בעניין בוגוצקי: "לכך יש לצרף את העובדה, כי פרשנות זו, אף שהיא מרחיבה את גדר הנסיבות המחמירות לעניין סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, תואמת את אחת התכליות האובייקטיביות החשובות ביותר העומדות ביסוד הדין הפלילי, והיא – הגשמת זכויות אדם כגון זכות לחיים, לכבוד, לחירות, לפרטיות, לקניין ולביטוי, וכבר עמדתי לעיל על הפגיעה האנושה, המוספת בכבודה של המתלוננת כאדם, אשר נגרמה מעצם חבירתם של המערערים לבצע יחד את מעשיהם, זה בנוכחות האחר" (שם, בעמוד 660). 131. לאור העקרונות שנקבעו בעניין זה בפסיקה הרי שאין ספק כי בית המשפט המחוזי יישם את הדין כהלכה על נסיבות המקרה דנן. לא נפל כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התקיימו הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין ונימוקיו בקביעתו זו מקובלים עליי והם עולים בקנה אחד עם הדין. היעדר הסכמתה של המתלוננת 132. היעדר הסכמתה של המתלוננת למעשיהם של המערערים נלמד בראש ובראשונה מהממצאים הפיסיים החד משמעיים עליהם הצביעה ד"ר לנג. כאמור, יש לדחות את טענתו של ירון לפיה אין לייחס משקל לעדותה של ד"ר לנג שכן בזמן שבדקה את המתלוננת לא ידעה אודות ניסיונות הפגיעה העצמית של המתלוננת, כך לדידו. טענה זו כזכור נמצאה כבלתי רלבנטית נוכח מהות החבלות ומיקומן בגופה של המתלוננת. כמו כן יש לדחות את טענתו של ירון לפיה הממצאים הפיסיים הם ראיה למעשי האוננות העצמיים של המתלוננת או לחלופין תוצאות מעשיו של שמעון בלבד, שכן הוכח כי גרסתו זו קרסה ונמצא כי הוא כפה על המתלוננת קיומם של יחסי מין. יודגש כי בית המשפט המחוזי נימק כהלכה את קביעתו לפיה המתלוננת הביעה את התנגדותה לקיום יחסי מין לאורך כל האירועים. ברובם המכריע של האירועים הביעה המתלוננת התנגדות מפורשת לאקטים המיניים שבוצעו בה, אך בחלקם היתה פסיבית, כמו למשל בחלק מהאירועים בדירתו של שמעון ובמיוחד באפיזודה האחרונה כשירון והמתלוננת שבו לבית משפחתו בשעת לילה מאוחרת. ואולם, אל לנו לשכוח כי הן בדירתו של שמעון והן במסגרת האפיזודה האחרונה, המתלוננת הייתה שרויה במצוקה קשה, לאחר שחוותה מספר מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים, הייתה מפוחדת וספוגת אימה, משותקת, תחת השפעתו של היין בו הושקתה לאורך כל הערב, דואבת וכואבת בשל האלימות שנקטו כלפיה המערערים, כשהיא נתונה למרותם המלאה של שני גברים המבוגרים ממנה בעשרות שנים, לבדה, ללא אמצעי תקשורת או תחבורה, ובעיר זרה. 133. בנסיבות אלה מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלוננת לא הייתה מסוגלת מן ההיבט הפיסי והנפשי להביע את התנגדותה בשלב מאוחר זה של שרשרת ההתרחשויות, אולם התנגדותה היתה מובנת היטב למערערים במיוחד נוכח התנגדותה המפורשת בשלבים המוקדמים של האירועים. אין ספק כי בנסיבות העניין פעל בית המשפט המחוזי כדין ובהתאם לפסיקתו של בית משפט זה שהדגיש כי במקרים מסוימים יש גם בהתנהגותה הפסיבית של האישה כדי להצביע על היעדר הסכמה מצדה למגע המיני [ראו למשל: ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה (3) 873, 888-887 (2001)]. זניחת דרישת "ההתנגדות" למעשה האינוס במשפט הישראלי מבטאת שינוי משמעותי בתפיסות התרבותיות והחברתיות. הוראת החוק בנוסחה כיום משקפת את ההכרה בזכות האישה לשלוט על גופה, והיא מבטאת את השאיפה להגן על אוטונומיית הרצון שלה (שם). הערעור כנגד העונש 134. על מלאכתו המורכבת של בית המשפט בבואו לגזור את הדין אין צורך להכביר מילים. בית משפט זה עמד לא אחת על השיקולים השונים המעורבים במלאכת גזירת הדין: "יסודו של מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, בו חוברים יחד שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה ובכל מקרה ומקרה מוטלת על השופטים החובה לערוך את האיזון ביניהם [ראו: ר. קנאי "הנחיות לקביעת גזר הדין בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים כ"ד (תשנ"ד) 97, 101, 112, וכן ראו לעניין זה: דו"ח הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין בראשות השופט א' גולדברג מאוקטובר 1997)]. מקום חשוב נודע לשיקולי שיקומם של עבריינים, במיוחד כאשר מדובר בקטינים, אולם אף שמשקלם של שיקולים אלה הוא רב, הרי הם רק חלק ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור את דינו של נאשם. כך למשל, מקום בו עבריין מסוכן לציבור, תגבר החובה המוטלת על בית המשפט להגן על הציבור מפניו על השיקולים של תיקון העבריין ושיקומו (ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד לד(2) 421, 426). מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסוימים, וזאת אף במקרים בהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור (ראו: ע"פ 212/79 הנ"ל בעמ' 433-434; ע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד מה(4) 93, 95). לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית המשפט פה לחברה כולה, ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים. שיקולים אלה אין בהם כמובן, כדי לפטור את בית המשפט מלדון במקרה המיוחד שלפניו ובנסיבותיו האישיות של כל עבריין..." [ראו: ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 18.10.2001), סעיף 6]. 135. בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקולי גמול והרתעה מחייבים להחמיר בעונשם של עברייני המין ולבודדם לתקופה ארוכה מן החברה [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2006); פסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.2002), סעיף 6]. החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלו, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים. ככל שעסקינן בעבירות מין, על בית המשפט להעדיף את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו למשל: ע"פ 10721/04 הנ"ל, סעיף 7). כמו כן הודגש כי יש ליתן משקל משמעותי בעת גזירת דינם של עברייני מין לנזק שגרמו לנפגע העבירה ולצלקות שהותירו בנפשו (ראו למשל: ע"פ 8233/05 הנ"ל, סעיף 17). 136. זאת ועוד, מדובר בעבירות שהמחוקק מייחס להן חומרה מיוחדת, המתבטאת, בין היתר, בעונש המרבי הקבוע בצדן בחוק. מעבר לכך, אין אנו רשאים להתעלם גם משיקולי הרתעה, מניעה וגמול. בענייננו לא זו בלבד שמדובר בביצוע עבירות חמורות, אלא שעבירות אלה בוצעו בנסיבות חמורות: נפגעת העבירה – קטינה בת 17, שהייתה צעירה בעשרות שנים מהמערערים; הביצוע – בחבורה, דבר אשר הגביר את חולשת המתלוננת אל מול תוקפיה, את פער הכוחות, את תחושת הפחד והאימה (ראו: ע"פ 4272/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 175, 188 (2005)]. חומרה נוספת נלווית למעשיהם של המערערים בכך שניצלו את האמון שנתנה בהם המתלוננת כשהבטיחו להשיבה לביתה, אך הם הובילו אותה באמתלות שווא לעיר זרה לה, לסביבה שאינה מכירה, השקו אותה ביין, היכו אותה וכילו בה את יצריהם האפלים ביותר כאילו הייתה כלי בידיהם ותו לא. המערערים ביזו את גופה ונפשה של המתלוננת תוך רמיסת כבודה. את חומרת מעשיהם אין לתאר במילים ויתכן כי יפנימו אותה לאחר שירצו תקופת מאסר משמעותית מאחורי סורג ובריח. 137. כאמור, הנזק שנגרם לנפגע העבירה מהווה אף הוא שיקול בגזירת עונשו של הנאשם. אין אנו פטורים מלהתייחס אל המתלוננת, נפגעת העבירות, ולסבלה (ראו: ע"פ 4272/04 הנ"ל, בעמודים 189-188). מתסקיר נפגע עבירה עולה באופן מפורש התמונה אודות הנזק והטראומה הקשים שגרמו המערערים למתלוננת. בית המשפט המחוזי הדגיש את ההערכה לפיה המתלוננת תזדקק לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים חוזרים ותהיה תלויה בתמיכתם ועזרתם של אחרים בכדי לבצע פעולות יומיומיות. גם לעובדה כי המערערים פגעו במתלוננת בעיצומו של תהליך שיקומי והפחיתו את סיכויו יש ליתן משקל משמעותי. 138. לאחר הדיון שנערך לפנינו הורינו על עריכתן והגשתן של הערכות מסוכנות עדכניות בעניינם של המערערים. הערכות המסוכנות הגיעו לידינו. הממצאים העולים מהערכות המסוכנות העדכניות זהים לממצאים שעלו בהערכות המסוכנות הקודמות של המערערים. הערכות אלה משקפות את מצבם העגום של המערערים והן שבות ומדגישות את עברם הפלילי העשיר, את אורח חייהם העברייני, את אישיותם האנטי-סוציאלית ואת היעדרו של אופק שיקומי בעניינם. ההערכות מדגישות את המסוכנות הנשקפת לחברה מהמערערים לרבות הסיכוי להישנות עבירות מין. על כן יש להגן על הציבור ולוודא כי המערערים יורחקו מהחברה לפרק זמן משמעותי. המערערים ממשיכים להתכחש לחומרת מצבם, אינם נוטלים אחריות ואינם מביעים אמפטיה כלפי נפגעת העבירה. נוכח נתונים אלו לא נמצאה עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 139. זאת ועוד, הכלל הנקוט בידי בית משפט זה הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לשם ההמחשה בלבד, בע"פ 7657/00 הנ"ל הועמד עונשו של המערער על 18 שנות מאסר בגין ביצוע שלושה מעשי אינוס וניסיון אינוס נוסף. מבלי להשוות בין המקרים ונסיבותיהם, ברי שהעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא. בית המשפט המחוזי הבחין כאמור בין עונשו של ירון לבין עונשו של שמעון שכן ירון היה "הרוח החיה" מאחורי האירועים והגורם הישיר להתרחשותם. כמו כן, בית המשפט שקל את נסיבותיהם האישיות של המערערים ואיזן אותן בהתייחס לשיקולי הענישה השונים על פי אמות המידה שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה. האיזון שערך בית המשפט המחוזי הינו ראוי. אעיר כי אילו ישב בית משפט זה כערכאה ראשונה יתכן כי עונשם של המערערים היה חמור אף יותר, אולם מאחר שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשמים וכיוון שהמדינה לא הגישה ערעור על חומרת העונש אין מקום להחמיר בעונשם. 140. באשר לטענתם של המערערים כי מצבם הכלכלי מצדיק את ביטול הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת, הרי שכבר נקבע על ידי בית משפט זה כי שיעור הפיצוי הנפסק לטובת נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי אינו קשור ליכולתו הכלכלית של הנאשם, כשם שבמשפט אזרחי אין בודקים בקביעת חיוב את יכולתו של החייב [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006) סעיף ט(2)]. מעבר לכך, איני סבור כי יש הצדקה כלשהי להפחית את שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת, לאור החומרה הרבה שבמעשיהם של המערערים והנזקים הקשים שהסבו למתלוננת. 141. אשר על כן, אציע לחברותיי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ז באלול תש"ע (6.9.2010). ש ו פ ט ת ש ו פט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08038730_W10.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il