פסק-דין בתיק רע"א 3872/04
בבית המשפט העליון
רע"א
3872/04
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקש:
ד"ר נחמן וילנסקי
נ ג ד
המשיבות:
1. Metallurgique de Gerzat S.A
2. Spirotechnique S.A
3. מוריס גרינברג בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 11.3.04
בבש"א 21651/03 שניתנה על ידי כבוד השופטת צ' ברון
בשם המבקש: עו"ד א'
שטיין
בשם המשיבה 1: עו"ד מ' לשם
פסק-דין
1. לפניי בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת צ' ברון) לבטל היתר שניתן למבקש
להמצאת כתב תביעה למשיבה 1 (להלן - המשיבה) אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.
2. היתר ההמצאה בו עסקינן ניצב בלבה של
השתלשלות דיונית עניפה המתנהלת בערכאות שונות זה מספר שנים. במרכז הדיונים עמדה
ועומדת, מטבע הדברים, תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן -
התקנות או תקנות סדר הדין האזרחי), המאפשרת לבית המשפט, במקרים מסויימים הנזכרים
בתקנה, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. בעניין דנא דנו הערכאות
בעיקר בתקנה 500(7), המאפשרת המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כאשר התובענה מבוססת על
מעשה או על מחדל בתחום המדינה, ובתקנה 500(10) לפיה ניתן להתיר המצאה אל מחוץ
לתחום גם כאשר האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון,
בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. נוכח
העובדה כי ההחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור מבוססת על תקנה 500(10), הרי שזו תכריע
את הכף בבקשה הנוכחית ובה נתמקד, לאחר שנביא את העובדות הצריכות לעניין.
3. ביום 27.9.96 נפצע המבקש, חובב צלילה,
ממיכל אוויר שהתפוצץ בידו, תוך הכנות שערך לקראת צלילה. המבקש נפגע קשות ברגליו כתוצאה
מן האירוע. ביום 15.12.99 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה שעילתה
רשלנות נגד שלוש המשיבות דנא: המשיבה, חברה המאוגדת בצרפת, העוסקת, בין היתר,
בייצור מיכלי אוויר לצלילה, ביניהם, על פי טענת המבקש, מיכל האוויר ממנו נפגע;
המשיבה 2, אף היא חברה המאוגדת בצרפת, העוסקת בשיווק מיכלים שונים המיוצרים על ידי
המשיבה; המשיבה 3, חברה המאוגדת בישראל, אשר ייבאה או מכרה את מיכל האוויר נשוא
התובענה. עם הגשת כתב התביעה, עתר המבקש במעמד צד אחד לקבלת היתר להמציא את כתב
התביעה לנתבעות הזרות, אל מחוץ לתחום השיפוט. ההיתר ניתן ביום 28.2.00, אך המשיבה
הגישה בקשה לביטולו. בקשה זו נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י'
שיצר) ביום 20.1.02. ערעור שהוגש על ההחלטה האחרונה לבית המשפט המחוזי (כבוד
השופטת ה' גרסטל) נדחה אף הוא, ביום 16.2.03, תוך שנקבע כי בענייננו חלה תקנה
500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו, למעלה מן הצורך,
כדבריו הוא, גם לתקנה 500(5) החורגת מגדר דיוננו, ולתקנה 500(10). נקבע, כי תקנה
500(10) חלה גם היא במקרה דנא, שכן המשיבה 3 "היוותה חוליה מהותית בשרשרת
המקשרת בין המערערת [המשיבה] והמשיב [המבקש]", ולא ניתן לשלול בשלב זה את טענות
הרשלנות המיוחסות לה. לעניין תקנה 500(10) טענה המשיבה כי לא מתקיימת סיפת התקנה,
שעניינה המצאת הזמנה כדין לאדם אחר בתחום המדינה. זאת, נוכח העובדה כי המשיבה 3 -
הנתבעת הישראלית - נמחקה מרישומי רשם החברות, ומכאן שלא ניתן היה להמציא לה הזמנה
כדין. בית המשפט המחוזי דחה טענה זאת בקובעו כי המשיבה 3 נמחקה ביום 22.12.99,
בעוד כתב התביעה הוגש מטעם המבקש עוד קודם לכן, ביום 15.12.99. במועד זה טרם נמחקה
המשיבה 3, ועדיין הייתה בעלת כשירות להיתבע. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשה לרשות
ערעור לבית משפט זה (רע"א 2752/03). הבקשה התקבלה, ונדונה כערעור שהתקבל ביום
7.7.03. בית משפט זה (כבוד השופט א' ריבלין) השתית החלטתו לבטל את היתר ההמצאה
שניתן על שני נימוקים: האחד, כי אין בענייננו תחולה לתקנה 500(7) לתקנות שכן מעשה
המשיבה (או מחדלה, אם היה) לא נעשו בארץ. השני, כי גם מכוח תקנה 500(10) לתקנות
אין להתיר המצאה, שכן המבקש לא עמד בדרישות התקנה להוכיח כי תובענתו הומצאה כדין
למשיבה 3 טרם שחדלה מלהתקיים כאישיות משפטית.
4. פסק דינו של בית משפט זה בעניינו של המבקש
לא הביא לסיום פרשת היתר ההמצאה. ביום 13.7.03 שבה המשיבה 3 ונרשמה כחברה פעילה
במרשם רשם החברות. המבקש, אשר סבר כי בכך קמה לו עילה לחזור ולבקש היתר המצאה אל
מחוץ לתחום השיפוט, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה מחודשת. ביום 18.9.03 התקבלה
בקשתו (על ידי כבוד השופטת צ' ברון), וביום 21.9.03 שלח בא כוח המבקש את כתב
התביעה לידי בא כוחה של המשיבה 3. במכתבו המצורף כתב כך: "לאור החלטת בית
המשפט הנכבד ביום 18.9.03 בדבר היתר מחודש של ההמצאה מחוץ לתחום ועל מנת לחסום כל
טענה עתידית מצד הנתבעת מספר 1, חברת Gerzat [המשיבה], בדבר אי מסירה כדין של
כתב התביעה לידי חברת מוריס גרינברג בע"מ [המשיבה 3], וזאת חרף העובדה כי
טענה זו מעולם לא נטענה על ידי חברת גרינברג, הריני להמציא בזאת לידיכם כתב התביעה
באי כוחה של החברה לאחר חזרתה לרישום [כך במקור]. מבחינתו אין צורך בהגשת הגנה
מעבר לזאת שהוגשה ומסירה זאת הינה למען הסדר הטוב". ביום 11.12.03 הגישה
המשיבה בקשה לביטול היתר ההמצאה. המבקש הגיש תגובתו לבקשה ביום 24.12.03, וביום
4.1.04 דחה בית המשפט את בקשת הביטול (להלן - ההחלטה מיום 4.1.04). בהחלטתו זו, לא
דן בית המשפט בתקנה 500(7) שכן לא מצא כי חל שינוי עובדתי במשך הזמן שחלף ממתן פסק
הדין בבית משפט זה בעניין התקנה האמורה. אשר לתקנה 500(10) נקבע כך: "וילנסקי
[המבקש] הראה כי ביצע מסירה כדת וכדין למשיבה פורמלית 2 [המשיבה 3] לאחר רישומה
מחדש...לא מצאתי כל פסול בכך שוילנסקי ביצע את המסירה בשלב מאוחר, לאחר שלא
צלח בכך בעבר, ולכן - עמד וילנסקי בנטל להראות כי ההמצאה למשיבה 2 (המשיבה
הישראלית) נעשתה בישראל כדין. לעניין הנטל להראות כי הנתבע הזר הינו בעל
דין דרוש ו/או בעל דין נכון בתובענה דנן - גם בו עמד וילנסקי לטעמי, וזאת לאור כל
עובדות המקרה והעובדה הבסיסית לפיה Gerzat [המשיבה] היא שייצרה את
מיכל האוויר ממנו נפגע וילנסקי" (ההדגשות במקור).
5. ביום 12.1.04 הגישה המשיבה בקשה לביטול
ההחלטה מיום 4.1.04, בטענה כי זו ניתנה טרם הגישה המשיבה את תגובתה לתשובת המבקש,
בהתאם לזכותה על פי תקנה 241(ג1) לתקנות. המשיבה טענה כי נוכח זאת, ההחלטה הינה בת
ביטול, וכי על בית המשפט ליתן החלטה מחודשת לאחר שיעיין בתשובתה. ביום 11.3.04,
לאחר שעיין בתשובת המשיבה, החליט בית משפט קמא לבטל החלטתו מיום 4.1.04, ולבטל את
היתר ההמצאה שניתן ביום 18.9.03. זאת, תוך חזרה על הקביעות בהחלטה מיום 4.1.04: כי
המבקש הגיש "כהלכה" את התביעה נגד הנתבע הישראלי; כי הגשת התביעה עמדה בכל הדרישות
הפורמאליות והפרוצדוראליות בתקנות; וכי התובענה אינה משוללת יסוד על פניה. בית
המשפט הוסיף כי נראה שהמשיבה היא צד נכון לתביעה, זאת לפי הפרשנות שנקבעה בפסיקה
לביטוי "בעל דין דרוש" או "בעל דין נכון", אשר עוד ידובר בה
להלן. חרף כל זאת, מצא בית המשפט לנכון לשנות את החלטתו מיום 4.1.04, ולבטל את
היתר ההמצאה, בקובעו כך: "אלא שברור כי מבחן זה הוא לא המבחן הנכון ביותר
לנסיבות המקרה, שכן במקרה דנן עיסוקה של המבקשת [המשיבה] התמקד רק
במדינת צרפת ולא כלל שיווק המוצרים מחוץ אליה, ולכן לתחום הפעילות של החברה משמעות
רבה במקרה בו עסקינן" (ההדגשות במקור). נוכח זאת הגיע בית המשפט קמא למסקנה
כי ישנו ספק רב בקיומה של עילת תביעה לכאורית נגד המשיבה, וכי על האחרונה ליהנות
מספק זה. בכך הסתמך בית המשפט המחוזי, כפי שציין הוא עצמו, על פסק דינו של בית
משפט זה ברע"א 2752/03 ככל שנוגע הוא לאי תחולתה של תקנה 500(7) בשל כך שמעשה
המשיבה (או מחדלה) לא נעשה בארץ. בסופו של יום, כאמור, בוטל היתר ההמצאה שניתן
למבקש, ועל כך מלין הוא בבקשה שלפניי.
6. לאחר בחינת הבקשה לרשות ערעור ותשובת
המשיבה החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות
שניתנה. דין הערעור להתקבל.
7. כאמור, תקנה 500(10) לתקנות סדר האזרחי
מציבה מספר תנאים שהתקיימותם נדרשת על מנת שרשאי יהא בית המשפט להתיר מכוחה המצאת
כתב בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט: על האדם המצוי מחוץ לתחום המדינה להיות בעל דין
דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין
בתחום המדינה. מי הוא, אם כן, בעל דין זר, אשר ייראה כבעל דין דרוש או נכון
בתובענה? מדובר בבעל דין אשר היה נחשב צד נכון לתביעה יחד עם הצד היושב בארץ,
במקרה בו שניהם היו יושבים בארץ. כדי לקבוע מיהו בעל דין זה נוסחו בפסיקה שתי
שאלות משנה המבוססות על ההנחה כי הצד הזר היה יושב בארץ: האם היה בית המשפט מוסמך
לברר את עילת התביעה נגד הצד הזר; והאם התביעה נגד הצד הזר הייתה ראויה להתברר
ביחד עם התביעה נגד הצד היושב בארץ. אם נמצא כי יש לענות בהן על שתי השאלות, יהא
מקום לקבוע כי הצד הזר הוא בבחינת בעל דין נכון או דרוש בתביעה. בהקשר זה עוד יש
להוסיף, כי על בית המשפט לבחון אם למבקש היתר ההמצאה "תביעה ראויה
לטיעון" כלפי מי שנגדו מבוקש ההיתר. עם זאת, אין המבקש חייב להראות את מוצקות
העילה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו (ראו, ע"א 98/67 ליבהר נ' "גזית ושחם" חברה לבנין בע"מ, פ"ד
כא(2) 243; ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות
בע"מ נ' BODSTRAY COMPANY LTD, פ"ד נח(2) 465, 473. נציין,
כי ברע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס,
פ"ד נח(2) 205 נפסק לאחרונה כי "בעל דין
דרוש או בעל דין נכון" איננו רק נתבע זר בתובענה, אלא צד הדרוש לתובענה
במובנה הרחב. באותו הקשר דובר ספציפית בצד זר שנגדו מוגשת הודעה לצד שלישי). סבור
אני כי במקרה דנא ניתן בנקל להשיב בחיוב על שתי השאלות הנזכרות. בכתב התביעה
מתוארת מסכת עובדות הקושרות בין שלוש הנתבעות, ואשר גרמו בסופו של דבר, לטענת
המבקש, לנזקיו. ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה, כי לוּ מדובר היה בגורמים אשר כולם
יושבים במדינת ישראל, היו הם נתבעים יחד בכתב תביעה אחד, לשם הכרעה עובדתית
ומשפטית משותפת, כפי שמתבקש בנסיבות. בית המשפט המחוזי עצמו קבע, בהחלטתו מיום
4.1.04 כי המשיבה היא בעל דין דרוש בתובענה, בשל העובדה הבסיסית כי היא שייצרה את
מיכל האוויר ממנו נפגע המבקש. נוכח כל זאת, קובע אני כי המשיבה הינה בעל דין דרוש
או נכון בתובענת המבקש.
8. מכאן עלינו להמשיך לבחינת התקיימותה של
סיפת תקנה 500(10), היינו האם עסקינן בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה
לו הזמנה כדין בתחום המדינה. גם לעניין זה נקבע בפסיקה ניתוח דו שלבי. ראשית,
נבחנת השאלה אם התביעה כלפי הנתבע הישראלי הוגשה כהלכה, דהיינו, אם הגשת התובענה
עומדת בכל הדרישות הפורמאליות והפרוצדוראליות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ואם אין
המדובר בתובענה משוללת יסוד על פניה. אם עוברת התובענה משוכות אלו, יש לפנות
לבחינת המקרה על פי מכלול נסיבותיו. בשלב זה שוקל בית המשפט שיקולים שונים, ביניהם
קיומה של הצדקה עניינית לחייב נתבע זר להתייצב בישראל, משקל התביעה הלכאורית נגד
הנתבע ומידת הצורך בצירוף התביעות. בית המשפט נותן דעתו אף לשאלה אם התביעה נגד
המתדיין הישראלי הינה שולית והוגשה רק כדי לאפשר בדרך זו את צירופו של הנתבע
העיקרי, הזר (ע"א 481/84 אטלנטיק, חברה
לדיג וספנות בע"מ נ' Astilleros Y. Talleres Del Noroeste S.A., פ"ד מב(3) 102, 111-108). במקרה דנא, קבע בית המשפט קמא, הן בהחלטה מיום 4.1.04 והן
בהחלטתו נשוא הערעור, כי המבקש עמד בדרישות השונות, וכי הגיש את התביעה נגד המשיבה
3, הנתבעת הישראלית, כהלכה. עוד נקבע, כי די בפרטים שהביא המבקש כדי להראות
שלכאורה קיימת עילת תביעה נגד המשיבה. אציין, כי לא הובאו לעיוני בקשתה האחרונה של
המשיבה לביטול היתר ההמצאה והתשובה אותה הגישה לאחר מתן ההחלטה מיום 4.1.04.
ואולם, מתוכנן של שתי ההחלטות האחרונות של בית המשפט המחוזי למדים אנו כי המשיבה
העלתה לפני בית המשפט המחוזי את הטענות אותן היא מעלה בתשובתה לפניי, לעניין
האיחור בהמצאת כתב התביעה למשיבה 3, ולעניין הפגמים הנטענים בנוגע לרישומה המחודש
של המשיבה 3 אצל רשם החברות. לא מצאתי בתשובת המשיבה טעם ממשי לשינוי מסקנותיו של
בית המשפט קמא בעניין עמידתו של המבקש בתנאים הנקובים בתקנה 500(10), מה גם
שטענותיה העיקריות בעניין נשטחו לפני בית המשפט קמא.
9. חרף כל זאת, כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי
את הבקשה לביטול היתר ההמצאה. בית המשפט המחוזי ציין כי המבחן שנקבע בע"א
98/67 הנ"ל איננו המבחן הנכון ביותר, בנסיבות המקרה דנא, לבחינת השאלה אם
המשיבה היא צד נכון לתביעה. בהקשר זה סבר בית המשפט כי ישנה משמעות רבה לעובדה
שפעילות המשיבה התמקדה רק בצרפת, ולא מחוץ לה. בית המשפט המחוזי הסתמך על מסקנתו
של בית משפט זה ברע"א 2752/03, וקבע כי יש ספק רב בקיום עילת תביעה לכאורית
נגד המשיבה. אין בידי להסכים למסקנה זו, וסבור אני כי היא אינה עולה מפסק הדין
ברע"א 2752/03. באותו פסק דין חזר בית משפט זה על ההלכה לפיה לא די בקרות
הנזק בישראל כדי שתצמח עילה למתן היתר המצאה לחוץ לארץ מכוח תקנה 500(7). כן נקבע,
כי "כשם שמעשה הייצור ארע בחוץ לארץ, כך גם המחדל, אם היה, ארע במדינת
צרפת". אכן, בשל כל אלה נקבע כי אין להתיר למבקש המצאה מכוח תקנה 500(7).
ואולם, איננו מוצאים בדברי בית המשפט ברע"א 2752/03 קביעה כלשהי לעניין עילת
התביעה העומדת למבקש נגד המשיבה במסגרת התובענה העיקרית. כל שנקבע, נקבע לצורך מתן
היתר על פי תקנה 500(7) הדורשת קיומו של מעשה או מחדל במדינת ישראל, ובהסתמך על
החלטות שניתנו בבית משפט זה בעניין מתן היתר המצאה בשל מעשה או מחדל בתחום המדינה.
אף אם לא מתקיימת דרישה זו לצורך התקנה, אין זה אומר כי למבקש לא עומדת כלפי
המשיבה עילת רשלנות לכאורית הראויה, על פניה, להתברר. על כן סבור אני כי לא היה
מקום להקיש מפסק הדין ברע"א 2752/03, לעניין קיומה של עילת התביעה בתובענתו
העיקרית של המערער.
10. אשר לתחולתה של תקנה 500(10), שאף היא
נדונה במסגרת רע"א 2752/03, הרי שלעת הזו שונות הנסיבות הרלוונטיות באופן
מהותי מאלו שהיו לפני בית משפט זה עת הובא אליו עניינו של המבקש. בזמן מתן פסק
דינו של בית משפט זה ברע"א 2752/03 הייתה המשיבה 3 מחוקה מרישומי רשם החברות.
ככל הנראה, בקובעו כי אין כאן מקום לעשיית שימוש בתקנה 500(10), התבסס בית משפט זה
על כך שהמבקש לא הראה כי התובענה הומצאה למשיבה 3 לפני שחדלה מלהתקיים כאישיות
משפטית. בית המשפט ציין, כי למעשה לא הובאה כל ראיה המעידה על המועד בו הומצאה
התובענה למשיבה 3. היום, כאמור, שונים פני הדברים בתכלית; המשיבה 3 נרשמה מחדש
ברשם החברות, ועל פי קביעותיו של בית המשפט קמא בהחלטותיו מיום 4.1.04 ומיום
11.3.04, המבקש אף המציא כדין את כתב התביעה למשיבה. משמעות הדבר היא כי התשתית
העובדתית והמשפטית הקיימת היום, בניגוד לזו שהונחה לפני בית משפט זה במסגרת
רע"א 2752/03, מצדיקה את החלת תקנה 500(10) בענייננו.
11. לאור כל האמור, מקבל אני את הערעור ומורה
על ביטולה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.3.04. הבקשה לביטול היתר ההמצאה למשיבה
- נדחית. המשיבה תישא בהוצאות המבקש וכן בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של
25,000 ש"ח.
ניתן היום, ו' באלול תשס"ד
(23.8.04).
ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04038720_S02.docחכ/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il