לורנצה דנטה, שירה לאה נ. משרד הפנים מינהל האוכלוסין

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3869/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון העותרת: לורנצה דנטה, שירה לאה נ ג ד המשיב: משרד הפנים מינהל האוכלוסין עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשפ"ב (9.11.2021) בשם העותרת: עו"ד דודו זהבי; עו"ד רועי רון בשם המשיב: עו"ד אבישי קראוס; עו"ד רועי שויקה; עו"ד ענת גולדשטיין פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: 1. בעתירה שלפנינו, ביקשה העותרת להורות למשיב (להלן: משרד הפנים) לנמק מדוע לא יכיר בה "כיהודייה וכזכאית לתעודת המרה, תעודת עולה חדשה מכוח חוק השבות, תש"י-1950, וכן מדוע לא תינתן לה אזרחות ישראלית". זאת, על יסוד תהליך גיור אורתודוקסי שהשלימה, לדבריה, ביום 26.1.2015, "בבית הדין של בריסל". 2. על קצה המזלג, יצוין כי ביום 17.1.2016 דחה משרד הפנים את בקשת העותרת בעניין, בנימוק כי – "על פניו נראה כי מדובר בגיור שנערך בישראל. לפיכך מדובר בגיור פרטי שאינו מוכר לצורך קבלת מעמד עולה. מכל מקום, גם אם לפי הטענה מדובר בגיור שנערך בחו"ל יש להוכיח יציאה למעמד בית הדין הנטען ולהתייחס לנקודות הנזכרות לעיל, השתייכות ולימודים בקהילה המגיירת לפני הגיור ולאחריו" (נספח ז לעתירה). אולם, בתגובתו המקדמית לעתירה, העלה משרד הפנים נימוק מהותי נוסף: לדבריו, במועד הגיור העותרת שהתה בישראל שלא כדין, ומכאן שחוק השבות כלל אינו חל בעניינה. לצד זאת, טען המשרד כי בית הדין המגייר אינו עומד במבחן "הקהילה היהודית המוכרת" – כפי שגם עולה מן ההכרעה הקונקרטית בבג"ץ 2928/15 דורינה נ' משרד הפנים (16.5.2016) – והצביע על "סתירה באשר למקום הגיור ודרך עריכתו". בתשובה לתגובה, טענה העותרת כי מדובר בהליך גיור "שבוצע ואושר" בקהילה יהודית מוכרת בישראל, ועמדה על כנותו. אשר לחוקיות שהותה במדינה – העותרת גורסת שאין בחטאי העבר הרחוק כדי לשלול את תחולת חוק השבות בעניינה, שכן במועד השלמת גיורה היא שהתה בישראל כדין, מכוח צו שיפוטי שמנע את הרחקתה (עמ"ן 14447-10-14, בו נידון ערעורה על החלטה אחרת של משרד הפנים בנוגע למעמדה בישראל). 3. בעקבות הדיון שהתקיים בעתירה ביום 25.9.2017 (השופט י' דנציגר, השופטת ע' ברון, והשופט ד' מינץ), נדרשו הצדדים "להגיש הודעת עדכון בתוך 15 ימים מיום שיתפרסם פסק הדין בבג"ץ 11013/05 בה יפרט כל אחד את השלכותיו, לשיטתו, על המקרה דנן". הצדדים פעלו בהתאם, והגישו הודעות עדכון בעקבות פסק הדין שניתן ביום 1.3.2021 בהליך האמור (בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים), וביום 9.11.2021 התקיים בעתירה דיון נוסף, לפני ההרכב הנוכחי. 4. דין העתירה להידחות, בהעדר עילת התערבות בהחלטת המשיב. יהיה אשר יהיה מעמדו המהותי של הליך הגיור שעברה העותרת, הלכה היא כי "התכלית של מניעת ניצול לרעה של הזכות למעמד מכוח שבות [...] היא המצדיקה את צמצום תחולתו של חוק השבות כך שיחול רק על מי ששהה בישראל 'כדין' בעת גיורו" (בג"ץ 4535/11 מקלרן נ' משרד הפנים, פסקה 10 לחוות דעת הנשיאה מ' נאור (26.9.2016); להלן: עניין מקלרן). בהקשר זה נקבע כי – "שהות כדין שיש בה כדי להגשים תכלית זו היא שהות באשרה בת תוקף. אשרה זו מהווה 'אישור' מטעם רשויות המדינה לכך שהשהות בישראל נעשתה בהתאם להוראות הדין. מתן האשרה, להבדיל מעצם הגשת בקשה, נסמך על מגוון שיקולים רלוונטיים על פי הוראות הדין ואינו נובע באופן בלעדי מרצונו של אדם, כשלעצמו, להסדיר את מעמדו בדרך זו או אחרת. בנוסף, קיומה של אשרה בתוקף הוא מבחן ברור וקל להפעלה, המספק תשובה חד משמעית לשאלה האם שהות מסוימת הייתה כדין אם לאו. זאת, בניגוד לקריטריון של הגשת בקשה שטרם הוכרעה, אשר מעבר לקשיי ההוכחה הטבועים בו, מושפע ממספר משתנים, כגון היחס בין מועד הגיור למועד הגשת הבקשה והיחס בין מועד הגיור למועד קבלת ההחלטה בה" (שם; ההדגשה אינה במקור). אכן, במועד השלמת הגיור עמד בתוקף צו שיפוטי שמנע את הרחקת העותרת מישראל, אך – כפי שהעירה באת כוח משרד הפנים במהלך הדיון בעתירה – בית משפט זה כבר פסק כי "צו הביניים האוסר על הרחקה אינו יכול להיחשב אשרה בת-תוקף כמובנה בעניין מקלרן" (בג"ץ 8682/18 ויינר נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 6 (28.3.2019); בקשה לדיון נוסף בפסק הדין (דנג"ץ 2645/19 ויינר נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (2.5.2019) – נדחתה). אין לראות בסעד זמני המונע הרחקה מישראל, בעיקר משיקולי מאזן הנוחות, תחליף לרישיון ישיבה מהותי. 5. די בכך כדי לחרוץ את גורל העתירה הנוכחית לשבט, מבלי להידרש ליתר נימוקי משרד הפנים. עם זאת, מובן שאין בדברים כדי למנוע מהעותרת לשוב ולבקש להסדיר את מעמדה בישראל, לאחר שתצא את הארץ – וחזקה על משרד הפנים שיבחן את בקשתה בלב פתוח ובנפש חפצה. כפי שהעיר חברי, השופט נ' סולברג, בעניין מקלרן, "ישנם גרי-צדק, לא מעט גיורים איכותיים, לעֵלא ולעֵלא מבחינה דתית, שנקלעים למבוי סתום ולמצוקות אישיות ומשפחתיות מכיוון שלא באו בגדרי חוק השבות, מחמת שהייה בלתי-חוקית כנ"ל בישראל תוך כדי הליכי הגיור [...] משרד הפנים צריך לחתור ל'ריכוך' הנוקשות החוקית הנ"ל, באפיקים אחרים, אם בוועדת חריגים, אם בנהלים מיוחדים, גם לפנים משורת הדין. כל עניין קובע כמובן פרק לעצמו – כל איש, כל אישה – אך לבטח ישנם גרי-צדק שראוי לחתור חתירה לקראתם, לקבלם בנפש חפצה, ולהסדיר את מעמדם האזרחי בישראל". בהליך דנן אין להידרש לשאלה האם העותרת נמנית על גרי צדק אלה, אך בידיה לשוב ולפנות, כאמור, למשיב בהקשר זה. 6. העתירה נדחית. שעה שהנימוק שהוביל לתוצאה זו לא הוזכר כלל בהחלטתו של משרד הפנים לגבי העותרת, ומשלא נקבעו ממצאים לגבי הנימוקים שהובאו באותה החלטה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשפ"ב (‏30.12.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16038690_Z16.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1