יצחק סלימן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3869/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3869/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: יצחק סלימן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.3.09 בת"פ 40227/08 שניתן על ידי כבוד השופטת יהודית שיצר תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.2009) בשם המערער: עו"ד גלית בש בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.3.2009 (ת"פ 40227/08, כבוד השופטת י' שיצר). כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 382(א) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 13.10.2008, עת שהו המתלונן ומעבידו בשטח תחנת דלק "פז" סמוך לכביש גהה, ניגשו אליו המערער ונאשם נוסף, לאחר ששתו לשוכרה, וביקשו ממנו לעזוב את המקום בלא כל סיבה, לאחר מכן החלו להכות אותו באמצעות קרשים בפניו, בעיניו ובחלקי גופו השונים. כאשר נפל ארצה, המשיכו להכותו ולבעוט בו. משעזבו המערער והנאשם הנוסף את המקום, רץ המתלונן, שותת דם, לחנות הסמוכה וזעק לעזרה. בבית החולים אובחן המתלונן כסובל משברים בארובת העין ובגשר האף וכן מדימומים והמטומות באזורים שונים בפניו. המערער והנאשם הנוסף הודו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום והורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בעבירה המיוחסת להם. באשר למערער, הגיעו הצדדים להסדר בדבר עונש מוסכם של 22 חודשי מאסר בפועל ופיצוי למתלונן, על פי שיקול דעתו של בית המשפט. הצדדים היו חלוקים בענין הפעלת עונש מאסר על תנאי של 10 חודשים שנגזרו על המערער בת"פ 4668/06 (שלום-ת"א) ביום 2.12.2007. המשיבה ביקשה כי המאסר על תנאי ירוצה במצטבר למאסר המוסכם ואילו המערער ביקש כי המאסר על תנאי ירוצה בחופף לעונש המאסר אשר נגזר עליו בתיק הנדון. בית המשפט המחוזי קבע כי למערער עבר פלילי עשיר, וחלקו בגין עבירת אלימות הדומה למקרה הנדון. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי נראה שהמערער אינו לומד לקח ממעשיו וכי עונשי המאסר בפועל שריצה, ועונשי המאסר על תנאי שעמדו לחובתו, לא הרתיעו אותו והוא חוזר שוב ושוב לסורו. במצב דברים זה לא מצא בית המשפט המחוזי שיקולים מיוחדים המצדיקים הפעלת המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד המערער בחופף לעונש המאסר בתיק הנדון. אשר על כן גזר בית המשפט המחוזי על המערער 22 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש המאסר על התנאי התלוי ועומד כנגד המערער במצטבר, ועל כן יירצה המערער 32 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח. לשם השלמת התמונה יצוין כי על הנאשם הנוסף בפרשה נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשים מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו לא היה מקום לקבוע כי עונש המאסר המותנה ירוצה במצטבר לעונש אשר הוטל עליו בתיק זה. על פי טענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבות חייו הקשות כפי שבאו לידי ביטוי בעדותו של אביו בבית המשפט. עוד הוא טוען כי יש לתת משקל לכך שהוא התמכר לאלכוהול, וכי כיום הוא מבין את הפסול שבמעשיו, וברצונו לשקם את חייו, ובנוסף גם אביו מעוניין כיום לסייע ולתמוך בו. כמו כן טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, בענין אופן ריצוי עונש המאסר המותנה, פוגעת קשות בעקרון האחידות בענישה. על פי טענתו הסדר הטיעון הביא מראש בחשבון את עברו הפלילי, ולכן הוסכם כי יגזרו עליו 22 חודשי מאסר, ואילו על הנאשם הנוסף בפרשה יגזרו 14 חודשי מאסר, למרות שחלקו של הנאשם הנוסף היה דומיננטי יותר באירוע נשוא העבירה, לשיטתו. המערער טוען כי הפעלת עונש המאסר המותנה במצטבר יוצר פער משמעותי בין שני הנאשמים בפרשה, ללא כל הצדקה וללא כל איזון ראוי. באת כוח המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר איזן כראוי בין כלל השיקולים. כמו כן, אין כל בסיס בכתב האישום לטענה כי חלקו של המערער בביצוע העבירה פחות מחלקו של הנאשם הנוסף. עוד היא טוענת כי לא קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים כי עונש המאסר המותנה יופעל בחופף, ולכן צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי העונש ירוצה במצטבר לעונש המאסר שהוטל בתיק זה. לאחר עיון בהודעת הערעור ובספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאתי סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והוא הביא בחשבון את כלל השיקולים, והגיע למסקנה הראויה בנסיבות הענין. הכלל הוא שעונש מאסר על תנאי אשר מופעל ירוצה באורח מצטבר לעונש המאסר שגוזר בית המשפט בשל העבירה הנוספת (ראו סעיף 58 לחוק העונשין; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני ב 1704 (2009) והאסמכתאות המובאות שם). ההלכה בסוגיה זו ברורה, ולכן היחס בין עונש המאסר בפועל בגין ההליך הנוכחי לבין המאסר על תנאי שנגזר בהליך הקודם, ושהומר עתה למאסר בפועל, הוא יחס של "הצטברות עונשים". "יש להדגיש, ענישה מצטברת היא ענישה המדגישה מדיניות הרתעתית ... ומדיניות זו הולמת מקרה של עבריין מועד ששב ומבצע עבירות שבגינן כבר הורשע בעבר" (ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 134 (2005). ראו גם ע"פ 1872/98 אבו טאלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.1999)). יפים לענין זה דבריו של פרופ' פלר: "ההיבט המותנה שבריבוי העבירות העלול להיווצר עקב ביצוע העבירה הנוספת, מתבטא, ראשית לכול, באופן ההשפעה של המאסר על-תנאי במשך תקופת-התנאי על התנהגותו של עבריין, שעליו הוא נגזר. החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה. נוסף על כך, היה והנידון ייכשל בחובתו לציית לתנאי, יהיה הטיפול העונשי בשל העבירה הראשונה טעון רביזיה מהותית; ומלבד זאת, צירוף העונשין, זה בשל העבירה המקורית וזה בשל העבירה הנוספת, יהיה כפוף לכללים מחמירים מאלה הרגילים, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין". (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג 338 (1992)). רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת. החוק דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". "דרישת 'טעמים שיירשמו' מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי" (ע"פ 4654/03 ווליד נ' מדינת ישראל, פס' 26 לפסק הדין (טרם פורסם, 26.6.2006) (להלן: פרשת ווליד). ראו גם אהרן אנקר מאסר על תנאי 22-24, 114 (1981); ע"פ 866/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 694, 696 (1978); ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי, פ"ד לב(3) 245, 248 (1978) (להלן: פרשת משאלי); ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח (1) 461, 485 (1984)). עמד על כך בית משפט זה: "עונש מאסר מותנה משמעו מאסר שהחברה נכונה לדחות ביצועו ובהמשך לוותר על ריצויו כליל אם לא יבצע הנידון עבירה נוספת בתקופת התנאי. מאחורי נכונות זו להקל עם מי שהורשע ונידון למאסר עומד, בין היתר, הרצון לאפשר לו לחזור אל מסלול חיים נורמטיבי וההכרה בכך שהתועלת שתצמח לחברה מהוצאתו מן המעגל העברייני עולה על התועלת מהשמתו מאחורי סורג ובריח כדי להשיב לו כגמולו. זאת, הגם שעונש מאסר על תנאי אינו כולל רכיב שיקומי של ממש אלא מהווה מתן הזדמנות חוזרת לנידון לתקן דרכיו ... המאסר המותנה הינו אם כן בבחינת כרטיס כניסה מחודש אל החברה. אולם, אם נכזבה הציפיה כי המאסר המותנה התלוי ועומד נגד הנידון ירתיעו מלשוב ולבצע עבירות, הרי שנחלש באופן ניכר משקלו של אינטרס השיקום וגובר משקלם של אינטרס הגמול, ההגנה על הציבור, הצורך בהרחקה מהציבור ושיקום בעת המאסר". (פרשת ווליד, פס' 26) בית המשפט לא יטה להקל עם הנידון ולחפוף את עונשי המאסר, ככל שהעבירות בהן הורשע הינן חמורות יותר, ככל שקשות נסיבות ביצוען וככל שיש בביצוען משום פגיעה קשה בערכי היסוד החברה בה אנו חיים ((פרשת ווליד, פס' 25; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (3) 562, 571 (2003); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.05)). במקרה הנדון לא קיימים טעמים מיוחדים – לחפיפת עונשי המאסר – אשר ניתן "לרשום" אותם. יש להביא בחשבון את המעשים הקשים אותם ביצע המערער, ואת האלימות הקשה והאכזרית אותה נקט כנגד המתלונן ללא שום סיבה, וכן יש להביא בחשבון את עברו הפלילי העשיר. אלימות קשה ואכזרית שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006)), ויפים לענין זה דברים שנאמרו על ידי חברי השופט א' לוי: "על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח ... כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין ... אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה". (ע"פ 3562/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2005)). כמו כן, עקרון אחידות הענישה מהווה שיקול חשוב בגזירת העונש, אולם ידוע הוא שאין הוא שיקול יחיד (ראו ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.4.2009)), והענישה הינה אינדיבידואלית (ראו ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175 (1989); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.5.2009)), ועל בית המשפט הגוזר את העונש להביא בחשבון שיקולים שונים ולאזן ביניהם בצורה הראויה. השיקולים הפרטניים במקרה שבפנינו מצדיקים את העונש שנגזר על המערער, על אף העונש שקיבל שותפו לאירוע העבירה. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים והביא בחשבון בצורה הראויה את הוראות החוק והפסיקה לענין ריצוי עונש מאסר על התנאי, אשר מומר למאסר בפועל. יפים לענייננו דברים שנאמרו על ידי השופט שמגר בפרשה אחרת: "המערער לא היה נכון לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ולנתק עצמו ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות מאותו סוג ממש, כאשר רק נקרתה ההזדמנות לפניו, למרות שמאסר-על-תנאי היה, כאמור, תלוי ועומד מעל ראשו. בנסיבות כגון אלה לא היה מקום לכך שבית-משפט קמא ישליך יהבו על הבטחותיו החדשות של המערער שלא יחזור לסורו, תוך שסמך, בין היתר, על ההנחה אשר אין לה תימוכין בנסיון החיים, בדרך-כלל ובמקרה שלפנינו, בפרט" (פרשת משאלי, עמ' 284). סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, י"א בטבת התש"ע (28.12.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09038690_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il