בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3865/99
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' א' לוי
המערער: הרב
הלל ליברמן
נגד
המשיבים: 1.
טובה אלברטל
2.
עזבון המנוח אלימלך אלברטל ז"ל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בירושלים, בת.א. 1474/96
בפני
כבוד השופטת אור, שניתן
ביום
27/4/99.
בשם
המערער: עו"ד דוד ינובסקי
בשם המשיבים: עו"ד יהודה ריסקין
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
בתאריך כ"ה בניסן תשס"א (18.04.01)
התקיים דיון בנוכחות באי-כוח הצדדים, ובסופו ניתנה להם ארכה של 14 ימים על מנת
שייעשה נסיון ליישב את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. על אף שמועד זה חלף, לא טרח
איש מהצדדים לשגר הודעה לבית המשפט, ואנו מניחים איפוא, כי הניסיון לא הניב פירות,
ועל כן לא נותר לנו אלא לגשת למלאכת כתיבתו של פסק הדין בערעור.
הרקע העובדתי
1. המערער הינו יושב ראש עמותה בשם מרכז בית יעקב
בארץ ישראל (להלן - בית יעקב). בהמרצת פתיחה שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים
בשנת 1996, טען המערער, כי הוא והעמותה הינם דיירים מוגנים ב11- חדרים, המהווים
את קומה א' וחלק מקומה ב' בנכס הידוע כחלקה 8 בגוש 30070 ברחוב דוד ילין בירושלים
(להלן - הנכס), ואילו המנוח, אלימלך אלברטל ז"ל (להלן - המנוח) אשר נפטר
בתאריך 19.6.95, היה רשום כבעלים של מחצית הזכויות בנכס. המשיבים הם יורשיו של
המנוח על פי צו קיום צוואה שניתן ביום 5.11.95.
ועוד נטען בבקשה שהגיש המערער, כי בחודש אב
תשמ"ט - אוגוסט 1989, הוא חתם עם המנוח על זיכרון דברים, לפיו מכר לו המנוח
את זכות הבעלות שלו במושכרים המוחזקים על ידי בית יעקב, תמורת סכום של 35000 $.
בזיכרון הדברים נאמר עוד, כי למערער ובית יעקב
הזכות לרכוש את חלקו האחר של המנוח בבנין, במחיר "שיוסכם עליו ואם לא תהיה
הסכמה אזי יובא הדבר להכרעת בורר מקובל על שני הצדדים". מתוך הנטען בבקשה
עולה, כי התמורה עבור אותן זכויות משלימות נקבעה בסך של 39000 $. לטענת המערער,
הוא הודיע למנוח כי החליט לממש את הזכות שניתנה לו לרכוש את יתר זכויותיו של המנוח
בבנין, ועל חשבון התמורה הכוללת שולם למנוח סכום של 53000 $.
המערער הוסיף וטען כי העברת הזכויות התעכבה,
מאחר ובינתיים הוגשה תביעת פינוי על ידי הבעלים המשותף של המקרקעין, נגד המערער
ובית יעקב, ואף שהמנוח צורף לאותה תביעה כתובע פורמלי, הוא ביקש מהמערער להעלים
משותפו את דבר מכירתן של הזכויות, עד אשר יסתיים משפט הפינוי ותשולם התמורה
במלואה.
כאמור, נפטר המנוח בחודש יוני 1995, והיה זה
בטרם שולמה התמורה כולה, ולפני שבוצע רישום הזכויות על שם הקונים. לטענת המערער,
יורשיו של המנוח התעלמו ממנו, והכחישו קיומה של העסקה, ומכאן פנייתו לבית משפט קמא
למתן פסק דין שיצהיר, כי זיכרון הדברים משנת 1989 מחייב את המשיבים והם צריכים
לפעול על פיו.
2. משיבה 1 התגוננה בטענה שהמנוח אכן ניהל משא
ומתן עם המערער למכירת חלקו בנכס, ואף סוכמו תנאים, אך העסקה לא יצאה אל הפועל,
מאחר והתובע לא הצליח לגייס את התמורה. המשיבה הוסיפה, כי ידוע לה שהמערער לא שילם
מאומה על חשבון התמורה, וכי היא עצמה לא קיבלה תמורה כלשהי מהמערער. על מנת לתמוך
בגרסתה, הפנתה משיבה 1 למכתב ששיגר המנוח למערער בתאריך 10.11.94, ובו הבהיר כי
אין בכוונתו למכור את חלקו בנכס (נספח א' לתצהירה של משיבה 1 בבית המשפט המחוזי).
כמו כן הפנתה משיבה 1 לכך, שבמהלך הדיון
בתביעת הפינוי שהגישו המנוח ושותפו לפינוי המושכר, לא טען המערער כי הוא אינו
במעמד של דייר בלבד, אלא הבעלים של מחצית הזכויות בבניין, אותן רכש מהמנוח, וטענה
זו נולדה רק לאחר פטירתו של המנוח.
פסק דינו של בית המשפט קמא
3. בית המשפט המחוזי הכריע בתביעתו של המערער
פעמיים, ולראשונה עשה זאת בחודש ינואר 1997. בפסק הדין נקבע, כי זיכרון הדברים אשר
צורף לתביעה, כלל שינויים והערות רבות בכתב יד, ולא הובאה ראייה כי החתימה היא
חתימת המנוח או שהמנוח נתן הסכמתו לשינויים ולתוספות. עוד קבע בית המשפט, כי על אף
שבתביעה נטען כי זיכרון הדברים הוא מיום 20.8.89, לא נושא המסמך עצמו תאריך כלשהו,
וגם המערער העיד כי הוא אינו יודע מתי נחתם מסמך זה (עמ' 14 לפרוטוקול).
בית המשפט קבע עוד, כי על אף שהמערער טוען כי
שילם למנוח סכום כולל המגיע לכדי 53,000 $, הוא לא הציג קבלה או מסמך המאשר את
התשלום, ולא הומצאה ראייה כי במועדים הרלוונטיים נמשכו הסכומים הנטענים מחשבון
המערער או מחשבון בית יעקב. יתרה מזאת, בית המשפט הפנה לתשובותיו הסותרות של המערער
בעדותו בבית המשפט (עמ' 13-15 לפרוטוקול), על פיהן לא ניתן לדעת כלל אם הוא שילם
תשלום כלשהו למנוח עבור הנכס. וכך נשמע המערער משיב (בעמוד 14): "אני חושב
שעד היום לא שילמנו לו את הסכום הזה", ובעמוד 15 טען: "שילמנו הרבה לפני
זיכרון הדברים", ובאשר לאפשרות כי נעשה תשלום כלשהו לאחר חתימת המסמך השיב
המערער "אני חושב שלא". על רקע תשובות אלו תהה בית המשפט, מהיכן שאב
המערער את הסכומים והמועדים בהם נקב בתצהירו, ובהמשך קבע כי "המסקנה מעדות
התובע היא כי הוא לא שילם למנוח אף דולר אחד מאותם 35,000 $ הנזכרים בזכה"ד
האמור לשמש בסיס לתביעה" (עמוד 80).
להשלמת התמונה הפנה בית המשפט גם לכך, שהמערער
ישב עד לשנת 1994 בחיבוק ידיים, וכאשר פנה באותה שנה למנוח, וביקשו לאשר את טיוטת
ההסכם, תשובתו של המנוח הייתה נחרצת: "אין בכוונתי וברצוני למכור את חלקי
בנכס ברחוב דוד ילין".
לנוכח כל האמור, מסקנת בית המשפט המחוזי הייתה
כי בין הצדדים התקיים ככל הנראה משא ומתן למכירת הנכס, אך לכלל עסקה וגמירת דעת לא
הגיע, ועל כן דחה את תביעת המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער עתר בתביעתו
לסעד הצהרתי בלבד, ולא ביקש להורות על החזרת תשלומים ששילם למנוח, ועל כן נמנע בית
המשפט מלהורות על השבת הכספים.
4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור
לבית משפט זה (ע"א 1259/97), ובין היתר נטען, כי בית המשפט המחוזי לא עסק
בשאלת משקלם של סלילי הקלטה שהוגשו על ידי המערער, ובהם תועדו שיחות עם המנוח. על
פי הנטען, המנוח נשמע באותן קלטות מודה בקיומה של העסקה עם המערער.
במהלך הדיון בערעור קבע בית משפט זה, כי בפסק
דינו של בית המשפט המחוזי אין התייחסות לנאמר באותן הקלטות, וליחס ביניהן ליתר
הראיות. על כן הוחלט להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, לשמיעת טיעוניהם של באי-כוח
הצדדים ולכתיבתו של פסק דין חדש.
בית המשפט המחוזי פעל ברוח הנחייה זו, ולאחר
שאפשר לבעלי הדין לטעון את טענותיהם, ניגש לכתוב פסק דין חדש, בו חזר ודחה את
התביעה. בית המשפט היה מוכן להניח כי מתוך ההקלטות עולה, שהמנוח הודה בקבלתו של
סכום של 53,000 $, ויתכן שהתשלום אף נעשה בלי תיעוד (בלשון הצדדים "מתחת
לשולחן"). אך מתוך ההקלטות עולה גם, כי המערער לא הצליח לשלם את יתרת התמורה,
זו שהייתה צריכה להיות גלויה ("מעל השולחן"), ודברים אלה משתלבים
בהודאתו במהלך עדותו בבית המשפט, לפיה לא שילם למנוח דבר לאחר חתימתו של זיכרון
הדברים, וכל תשלום שנעשה, קדם לו. כל אלה, בנוסף לעובדה שהמערער ישב באפס מעשה
במשך למעלה מ5- שנים, הובילו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי התביעה לא הוכחה כדבעי,
ובכך עוסק הערעור שבפנינו.
נימוקי הערעור
5. המערער טען כי בית המשפט המחוזי היה שבוי
בתוצאת פסק דינו הראשון, ועל כן מסקנותיו ביחס להקלטות היו שגויות. על פי השקפה
זו, יש בהקלטות הודאה של המערער בקבלת הסכום של 53,000 $, ועל כן עוסק זיכרון
הדברים בסכום המשלים בלבד (35000 $), כאשר התמורה הכוללת היא 88,000$.
המערער סבור, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט
המחוזי נבעה גם מכך, שהוא בחר לבחון כל אחת מההקלטות שהוגשו לגופה, בעוד שצריך היה
לבחון את התמונה הכוללת העולה מהן.
המערער הוסיף וטען, כי גם מסקנתו של בית המשפט
כאילו בשיחות נדונה עסקה אחרת ולא זו שבה עוסק זיכרון הדברים, אף היא שגויה.
ועוד נטען, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי
מתוכן ההקלטה השניה עולה שהעסקה לא הושלמה, הואיל ומתוך ההקלטה השניה עולה שהיא
מתייחסת לא רק לרכישתו של אותו חלק הנמצא בדיירות מוגנת של המערער, אלא לכל
זכויותיו של המנוח בבניין. על פי גרסה זו, השיחות התייחסו לשלושה שלבים בהתקשרות :
א) הראשון הוא זה שבו עוסק זיכרון הדברים,
היינו רכישת אותו חלק בו מעמדו של המערער ובית יעקב הוא כשל דיירים מוגנים. ביחס
לחלק זה נקבע כי התמורה תהייה 88,000 $, מתוכם הודה המנוח בקבלתם של 53,000 $
במזומן וללא תיעוד, והיתרה, זו הגלויה, היא הנזכרת בזיכרון הדברים.
ב) השלב השני היה זה שהוגדר בזיכרון הדברים
כ"אופציה" שניתנה למערער, לרכוש את מלוא זכויותיו של המנוח בבניין. שלב
זה היה צריך להתגבש בהסכם, ומכוחו היה צריך המנוח לזכות בתמורה כוללת עבור חלקו
בבעלות בבניין, בסך של 171,000 $.
ג) בשלב השלישי התכוון המנוח לפרק את השיתוף
במקרקעין, ולזכות בבעלות על הבניין כולו. במקרה זה היה אמור המנוח למכור את הבניין
למערער תמורת סכום של 299,000 $.
על פי השקפתו של המערער, לא הבחין בית המשפט
המחוזי בשלבים האמורים, ומכאן התוצאה השגויה אליה הגיע.
דיון
6. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על הכרעה
בשאלות של עובדה ומהימנות, וזה אינו תחום שבית משפט של ערעור נוהג להתערב בו
(ע"א 245/86 חסיד בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י מד(1),
640; ע"א 136/92, ביניש ועדיאל נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ,
פד"י מז(5),114, 133).
אך זו אינה המשוכה היחידה שעמדה בדרכו של
המערער, לצורך קבלתו של סעד מבית המשפט. המשוכה האחרת נובעת מהיותה של התביעה נגד
עזבונו של המנוח (בנוסף על הגב' טובה אלברטל). הדגש בעניין זה הוא על כך, שהמערער
ידע זמן ניכר לפני פטירתו של המנוח, כי זה האחרון אינו מתכוון לבצע את העברת הנכס
על שמו או על שם בית יעקב. במצב זה, מחייב ההיגיון שהמערער היה מקדים ומעמיד את
המחלוקת להכרעתו של בית המשפט, על מנת לאפשר למנוח להגיב עליה בחייו, ומשלא עשה
כן, קנה לעצמו יתרון, שהרי מי שהיה יכול להזים את טענותיו של המערער או לאמתן, היה
בראש ובראשונה המנוח. לנוכח מצב זה קבעה הפסיקה, כי "מי שבא להוציא
מהעיזבון... מדקדקים עמו וכן מהנים את העיזבון מכל ספק שנותר" (ע"א
668/84, עזבון המנוח עבד אלרחמן רזקאללה אבו מוך נגד עזבון המנוח פארס חמדאן
ואח', פד"י מ(4), 615, 624; וכן ראה ע"א 74/88, האופטרופוס לנכסי
נפקדים, נגד חג'אג'רה ואח', פד"י מג(4), 280, 284).
אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את שני פסקי הדין
שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי, ועיינתי בראיות ובדברי העדים שהופיעו בפניו, אף
אני הגעתי למסקנה כי דינה של תביעת המערער להידחות, וכך אמליץ לחברי לעשות גם ביחס
לערעור. להלן אבהיר את דברי.
7. בתצהיר שהגיש המערער על מנת לתמוך בתביעתו
נאמר, כי זיכרון הדברים אשר נערך עם המנוח, עסק ברכישת אותו חלק של הבניין שהיה
מוחזק על ידו ועל ידי בית יעקב כדיירים מוגנים. התמורה עבור חלק זה של הבניין
הייתה 35,000 $, ולמערער הוענקה הזכות לרכוש גם את חלקו האחר של המערער בבניין,
תמורת סכום נוסף של 39,000 $. המערער טען באותו תצהיר, כי הוא מימש את
ה"אופציה", ואף המשיך בתשלום התמורה הכוללת עד לסכום של 53,000$.
משנקרא המערער להיחקר על תצהירו בבית המשפט
טען שהוא אינו זוכר בדיוק את המחיר, ובנו היה זה שניהל את הרישום בפנקסו (עמוד 6
לפרוטוקול הדיון). אך בהמשך טען: "שילמנו את ה53,000- דולר שהיה
המחיר המלא בעד חלקו של המנוח" (עמוד 7, ההדגשה שלי - א' א' לוי). והרי
על פי התצהיר היה אמור המחיר הכולל עבור זכויות המנוח בנכס (כולל האופציה) להיות
74,000$, ועל תמיהה זו לא זו בלבד שבפיו של המערער לא היה הסבר, אלא שהוא גם חזר
בו במהלך עדותו מהטענה כי שילם למנוח את כל התמורה, ובלשונו בעמוד 11 ואילך:
"לא הספקנו לשלם את הסכומים הנוספים".
לנוכח בליל התשובות ביקש בא-כוח המשיב להבין,
מה בסופו של דבר הייתה התמורה הכוללת עבור חלקו של המנוח בנכס, וכך השיב המערער:
"סך
הכל הייתי אמור לשלם 70,000 דולר, שמתוכם 35,000 דולר היו צריכים להיות בקבלות.
כשבאנו לשלם את ה35,000 דולר הנזכרים בזכה"ד - הוא שוב דרש שחלק יהיה ללא
קבלות. אמרתי לו שחתמנו על זה, ואין יותר כסף ללא קבלות" (עמוד 13).
נראה, שעל מנת להסיר כל ספק, ביקש בא-כוח
המשיב לברר אם המערער שילם למנוח סכום נוסף כלשהו מעבר ל35,000- דולר, ועל כך השיב
המערער (בעמוד 13): "לא, מאחר שהוא לא רצה לתת קבלות על ה35,000- דולר
הנזכרים בזכרון הדברים, לא שילמנו אותם" (ראה לעניין זה גם בעמוד 14). וכאן
המקום להוסיף, כי בהמשך חזר המערער לטעון כי שילם למנוח "53,000 דולר
בערך".
8. מי שליווה את המערער במהלכי העסקה הנטענת עם
המנוח היה בנו, הרב ישעיהו ליברמן. עד זה הגיש תצהיר ונקרא להעיד בבית המשפט, ועל
אף שההיגיון חייב כי מפיו תישמע גרסה זהה לזו של אביו, התברר כי המצב שונה
לחלוטין.
עד זה טען כי סוכם עם המנוח על רכישת כל
זכויותיו בבניין (מחצית הזכויות בנכס) תמורת סכום של 190,000 $, כך שעבור
החלק בו מחזיק המערער ובית יעקב כדיירים מוגנים, התמורה הייתה 88,000 $, שמתוכם
שולם סכום של 53,000 $. העד הוסיף ומסר, כי המנוח סרב לאשר בכתב את קבלתו של הסכום
האחרון, וכאשר מצב בריאותו הלך ורע, החליט העד להסכים לכך שבהסכם יוזכר סכום תמורה
של 100,000 $ בלבד, וברוח זו הוכנה גם טיוטה להסכם, עליה סרב המנוח לחתום.
בעדותו בבית המשפט טען העד, כי אותם 53,000 $
שולמו ב4- מועדים אשר סוכמו עם המנוח מראש (עמוד 43); ומותר היה לבית משפט קמא
לתהות, מהיכן שאב המערער את התיאור המופיע בתצהירו, לפיו התשלומים נעשו על פי
דרישותיו של המנוח, ולא במועדים קבועים מראש.
9. מיותר להדגיש את הפער בין גרסתו של המערער לזו
שמסר בנו, שהרי זה גלוי לעין, ואין לתמוה על כך שבנסיבות אלו עוררה גרסתם של
השניים חוסר אמון. כך או כך, בחודש נובמבר 1994, שיגר המערער למנוח טיוטה של הסכם,
ועל כך הגיב המנוח במכתב שנוסחו היה זה:
"קבלתי
את מכתבך מיום 7.11.94 וטיוטת הסכם שצורפה אליו.
אין
בכוונתי וברצוני למכור את חלקי בנכס ברחוב דוד ילין".
אם נכונה טענת המערער, כי המנוח חזר בו מעסקה
עליה הוסכם עוד בשנת תש"ן1989-, ההיגיון מחייב שהמערער היה מקים קול זעקה, או
לפחות יזכיר למנוח, כי כבר שלשל לכיסו את הסכום הנטען של 53,000 $. אך לא זו הייתה
תגובת המערער במכתב ששיגר למנוח בתחילת חודש דצמבר 1994 :
"אני
תמה על מכתבך מיום 10 בנוב' 94 למרות שסוכם ביננו בכתב על אופציה של רכישת כל החלק
שיש לך במבנה ברח' דוד ילין 30.
אני
משאיר לנו את הזכות לדרוש ממך מימוש האופציה.
בינתיים
אני מבקש לממש את זכותנו לסיים את רכישת הדירה המוחזקת כיום על ידי בית יעקב
בשכירות של דיירים מוגנים, וזה בסכום של 35,000 # (שלושים וחמישה אלף דולר
אמריקאיים).
נא
לקבוע אתנו פגישה לשם סיום הקניה".
מכתבו זה של המנוח שוגר כ4- שנים לאחר שעל פי
גרסתם של המערער ובנו, כבר שולם על ידם הסכום של 53,000 דולר. המעט שצריך היה
למצוא במכתבו של המערער הוא אזכור לתשלומו של סכום זה, שהרי על פי גרסת המערער
בתצהירו ועדותו בבית המשפט, חלק מאותו סכום שולם על חשבון מימוש האופציה. זאת
ועוד, בחודש נובמבר 1994 הבהיר המנוח, כי הוא אינו מתכוון למכור את חלקו בנכס,
והאם לא היה זה רק טבעי שהמערער ימהר לפנות לערכאות על מנת לממש את העסקה שגובשה
בזיכרון הדברים. לחלופין אתה מצפה מהמערער שיתבע להשיב לעצמו ולבית יעקב את הכסף
ששולם למנוח. ועובדה היא שהמערער לא עשה דבר מכל אלה, אלא ישב באפס מעשה עד לשנת
1996, ורק לאחר שהמנוח נפטר, הגיש את תביעתו. ותהיתי אם אין בכך כדי לעורר שאלות
ביחס למהימנות הגרסה שמכוחה תבע את הנכס?
10. הגרסאות הסותרות אשר הציגו המערער ואביו, גם אם
היה מדובר בתביעה כנגד נתבע אשר חי עמנו, לא היו מזכות את המערער בסעד לו הוא עתר.
מקל וחומר שיש לנהוג כך בתביעה נגד עזבון, ולכך בדיוק כוונו הדברים בע"א
668/84 הנ"ל, לאמור "מי שבא להוציא מהעיזבון... מדקדקים עמו וכן מהנים
את העיזבון מכל ספק שנותר".
את החסר ביקש המערער להשלים באמצעות מספר
שיחות שקוימו עם המנוח בחייו. שיחות אלו הוקלטו ללא ידיעת המנוח, ומהן ביקש המערער
להסיק כי הוא שילם סכום של 53,000 $.
באותן הקלטות עסק בית המשפט המחוזי כאשר הדיון
הוחזר אליו, ואף שהיה מוכן להניח כי יש ממש בטענות המערער בדבר תשלום הסכום האמור,
לא סבר כי הוכח שהתשלום נעשה עבור מכירת הנכס, ועל כן המערער אינו יכול לבקש לחייב
את העיזבון ואלמנת המנוח להשלים את העסקה.
עיון בתמלילי ההקלטה מעורר קשיים לא מעטים,
הואיל ומהשיחה מחודש תמוז תש"ן עולה, לכאורה, כי מדובר בעסקה אחרת,
הואיל והמנוח טען כי פעל בשליחותו של אחר, ואמירה זו אינה יכולה להשתלב עם עובדת
היותו בעלים של מחצית הזכויות בנכס. וכך מצאתי את המנוח אומר: "אני אמרתי לכם
את זה ברגע הראשון וגם היום, העניין הוא לא שלי בכלל. תראה, אני מתווך בינך
ובינו". ובמקום אחר אמר המנוח: "אני למעשה לא בתמונה ואמרתי את זה מהרגע
הראשון כמה פעמים", וכן: "לי אין גרוש מזה. לא קיבלתי גרוש ולא לקחתי
גרוש... אני יכול להגיד לך דבר אחד, אני יכול ליצור איתו קשר ולהעביר לו את
האינפורמציה ומה שיחליט יחליט".
במצב זה אתה מצפה שהמערער ימחה באוזניו של
המנוח, שהרי את העסקה עשו, לטענתו, שניהם ולא בשמו של אחר, אך תגובתו של ישעיה
ליברמן הייתה שונה: "מה שאנחנו מבקשים, שתמשיך לתווך ולבטל את זה, כי אנחנו
לא יכולים". ובהמשך הוסיף: "אלימלך אנחנו פשוט מבקשים ממך שתעזור לנו
בנושא הזה".
מנגד, עיון בתמליליהן של השיחות שנערכו כחלוף
4 שנים (בתשנ"ה) מלמד, כי בין המערער למנוח אכן נוהלו שיחות בדבר
ביצועה של עסקה, בה ימכור המנוח את כל זכויותיו בבניין, תמורת סכום של 190
אלף דולר. אך גם ברור מאותן שיחות, כי עסקה מקיפה זו טרם גובשה, והמנוח אף נשמע
חוקר את ישעיהו ליברמן אם יוכל לממן רכישה זו ("אתה תוכל לקנות את
הכל?").
החשוב לענייננו הוא, שבהמשך אישר המנוח כי
קיבל סכום של 53,000 דולר, ואת הסכום הזה הוא עתיד לנכות מהסכום הכולל שהמערער היה
אמור לשלם עבור כל הבניין. מכאן מתבקשת המסקנה, שעל אף התהפוכות בגרסאותיהם של
המערער ועדיו, יש רגליים לסברה כי התגבשה עסקה כלשהי, וככל הנראה ביחס לאותו חלק
בו החזיקו המערער ובית יעקב כדיירים מוגנים. ולא נותר אלא רק לתהות, מה צורך ראה
המערער להציג את אותה גרסה תמוהה בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, ומותר להניח כי הרקע
לכך היה רצונו של אחד הצדדים להתקשרות, שלא לתעד בכתובים את סכום התמורה במלואו.
אך בכל אלה אין כדי לסייע למערער, הואיל וגם
על פי גרסתו-שלו, הוא לא שילם למנוח את כל התמורה עליה הוסכם עבור אותו חלק של
הבניין המוחזק בדיירות מוגנת. יותר מכך, המערער גם לא הצהיר על נכונותו לשלם את
יתרת התמורה, וכאן ראוי להדגיש כי עתירתו הייתה לחייב את המשיבים להעביר לו את
מלוא זכויותיו של המנוח בנכס (50% מכלל הזכויות), ולא את החלק המוחזק על ידי
מוסדות בית יעקב בלבד. ובמלים אחרות, המערער ביקש להעביר לבעלותו תמורת סכום של 53,000
דולר בלבד, את זכויותיו של המנוח בנכס, שעל פי השיחות המוקלטות ועדותו של ישעיהו
ליברמן, הוערכו בסכום של 190,000 דולר. את המטרה הזו ביקש המערער להשיג תוך
העלמתן של עובדות, ולולא עדותו של בנו, יתכן ולא היו נחשפות. כך אסור לבעל דין
לנהוג בבואו לבית המשפט לבקש סעד, ובמיוחד אסור לו לעשות זאת כאשר בעל דינו הוא
עיזבון.
11. השאלה הנוספת בה ראינו צורך להכריע, היא זו
שבית המשפט המחוזי השיב עליה בשלילה - אם נכון להורות על השבתם של כספים ששילם
המערער למנוח.
ככלל, בית המשפט לא יפסוק לבעל דין סעד אותו
לא ביקש, אך "ישנם מקרים, אם כי אלה מקרים יוצאי דופן, שבית המשפט אף בשלב של
ערעור נותן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר
נתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב-התביעה, אף בשלב של ערעור, ולפעמים אף
בלי צורך בתיקון כתב תביעה" (בלשונו של כב' השופט י' כהן בע"א 359/79,
365, אלחנני ואח' נ' רפאל ואח', פ"ד לה(1), 701, 715).
המערער לא עתר בתביעתו לסעד חלופי, אלא רק
לפסק דין הצהרתי לפיו המשיבים מחויבים לזיכרון הדברים בין המערער למנוח, ומצווים
לפעול על פיו. המערער גם לא ביקש לתקן את כתב תביעתו על ידי הוספתו של סעד נוסף,
חלופי, והוא לא עשה זאת גם לאחר שהיה ברור לו מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן
בגלגולו הראשון והן בגלגולו השני, כי יתכן שסעד של השבה נמנע ממנו משום שלא טרח
לבקש זאת.
למרבה הפליאה, התמיד המערער בקו זה גם בפנינו,
ובנסיבות אלו, כשהמערער מגלה דעתו שוב ושוב שלבו אינו נתון להשבתם של כספים אשר על
פי טענתו שילם למנוח, לא נראה לי שיהא זה נכון להושיט לו סעד זה.
אני מציע לדחות את הערעור, ולחייב את המערער
לשלם למשיבים הוצאות לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסכום של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט א' א' לוי
ומבקשת אני להוסיף הערה לעניין הסעד של השבה. אילו סברתי שיצאה שגגה מלפני בית
המשפט המחוזי בקבעו כי לא הוכח בסבירות הראויה תשלום סכום של 53,000$ על-ידי
המערער למנוח, הייתי נוטה לפסוק השבת סכום זה על אף שסעד חלופי כזה לא התבקש. אלא
שלאחר בדיקת קביעותיו של בית המשפט המחוזי על פי החומר שהיה לפניו, הגעתי לכלל
מסקנה כי צדק בית המשפט בקבעו כי לא עלה בידי המערער להוכיח במידה הדרושה במשפט
אזרחי כי אכן שולם הסכום האמור בכלל ועל חשבון העסקה שלא יצאה לפועל, בפרט.
לפיכך, אני סבורה שדין הערעור להידחות.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ג בסיון תשס"א
(4.6.01).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99038650.O02/אז