לוי יצחק רחמני נ. Liberty Mutual Insurance Europe Limited

החלטה בתיק רע"א 3863/15 בבית המשפט העליון רע"א 3863/15 רע"א 4607/15 רע"א 4622/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המבקשים ברע"א 3863/15 וברע"א 4622/15 והמשיבים ברע"א 4607/15: 1. לוי יצחק רחמני 2. נגה רחמני 3. יעקב דרזי 4. משה תורגמן 5. שלמה גרופמן 6. דינה האן 7. איילון אחזקות בע"מ נ ג ד המשיבים ברע"א 3863/15 וברע"א 4622/15 והמבקשים ברע"א 4607/15: 1. Liberty Mutual Insurance Europe Limited 2. Navigators Underwriting Agency Limited 3. פורמלי Navigators Insurance Company בקשות רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 18554-12-12 מיום 4.5.2015 ומיום 2.6.2015 שניתנו על-ידי השופט מ' יפרח המבקשים ברע"א 3863/15 וברע"א 4622/15 והמשיבים ברע"א 4607/15: עו"ד יובל ראובינוף; עו"ד צבי אגמון; עו"ד אורי שורק; עו"ד תום כהנא המשיבים ברע"א 3863/15 וברע"א 4622/15 והמבקשים ברע"א 4607/15: עו"ד פ.ג. נשיץ; עו"ד שמעון צ'רטוב; עו"ד רם פרדס פסק דין השופט נ' סולברג: 1. דיון מאוחד בבקשות רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' יפרח) במסגרת ת"א (מחוזי ת"א) 18554-12-12 ביום 4.5.2015 (להלן: ההחלטה הראשונה) וביום 2.6.2015 (להלן: ההחלטה השנייה). עניינה של ההחלטה הראשונה בהגשת חוות-דעת מומחים על-ידי התביעה, ועניינה של ההחלטה השנייה בקביעת גדר הטענות שהנתבעים רשאים להעלות בהגנתם, כפי שיפורט. החלטתי, כפי שיבואר, לדון בבקשות כאילו ניתנה לגביהן רשות ערעור והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. רקע 2. הסכסוך שלפנינו עוסק בשאלת חבותן הביטוחית של הנתבעות 1-2 (להלן: חברות הביטוח) בתשלום הוצאותיהם של התובעים 1-6, שהיו בתקופה הרלבנטית דירקטורים או נושאי משרה בתובעת 7 (להלן גם: החברה), ואשר חתמו על הסכם פשרה, בעקבות תביעה נגזרת נגדם. 3. השתלשלות הדברים, כפי שמתואר בהחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי, היא זו: התובעים 1-6 היו מבוטחים בביטוח מנהלים ונושאי משרה אצל חברות הביטוח. נגד התובעים הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת, שעיקרה נוגע להעדרם של האישורים הנדרשים להסכמי ההעסקה של התובעים 1 ו-2, החל מיום 27.5.02, וכן להעדרה של עילה להוסיף ולשלם לתובעים 1 ו-2 שכר על-פי הסכמי העסקה אלו, משום שבשל הסדר שערכו עם המפקח על הביטוח, הופסקה כהונתם כבעלי תפקיד כלשהו בחברת הביטוח איילון לתקופה של 7 שנים ו-3 שנים (בהתאמה), החל מיום 1.10.05, מחמת הרשעתם בפרשת "קרטל הביטוח". במסגרת התביעה הנגזרת, נדרשו התובעים 1-6 להשיב לחברה את השכר ששולם לתובעים 1 ו-2, העולה כדי סכום נטען של כ-103 מיליון ₪. התובעים פנו אל חברות הביטוח והודיעו להן על אודות הגשת התביעה הנגזרת, והללו מינו את משרד עורכי הדין לויתן-שרון על מנת לעקוב מטעמן אחר הליכי המשפט. ביום 30.1.12 נשלחו לתובעים מכתבים מאת משרד עורכי הדין לויתן-שרון, אשר עסקו בשאלת היצוג המשפטי של התובעים בהליכי התביעה הנגזרת, ובהם נכללה הודעה בדבר שמירת זכויותיהן של חברות הביטוח על-פי הדין ועל-פי חוזה הביטוח (להלן: המכתבים הראשונים). הודעה זו כללה התייחסות לשתי אפשרויות שבמסגרתן תוחרג האחריות הביטוחית: האחת, אם יתברר שהתובעים 1 ו-2 ביצעו מעשים מכוונים או פזיזים, בשים לב להגדרת הדיבור "Wrongful Act" בפוליסה, ולסעיף 263 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, המורה כי מעשים מכוונים או פזיזים אינם בני ביטוח; השניה – אם יתברר ששכרם של התובעים 1 ו-2 נתקבל שלא כדין ובגדר עשיית עושר ולא במשפט, כי אז חובת השבתו תוחרג מן הכיסוי הביטוחי לאור סעיף 3.1(i) לפוליסה, הדן בהחרגת רווח או יתרון שהופק על-ידי המבוטח שלא כדין. 4. בהמשך ההליכים במסגרת התביעה הנגזרת, נוהל משא ומתן לפשרה בין בעלי הדין באותה תביעה, ומשרד עורכי הדין לויתן-שרון עודכן בהתפתחויות במהלך המשא ומתן. חברות הביטוח לא הגיבו לעדכונים אלו, הן כאשר עודכנו על הפשרה המתגבשת, הן כאשר עודכנו על דבר מגעים שהתנהלו עם הרשות לניירות ערך והמפקח על הביטוח, על מנת לוודא כי האחרונים אינם מתנגדים לפשרה. לבסוף הושג הסכם פשרה, אשר הוגש לבית המשפט ביום 31.5.12, ועיקרו היה תשלום סכום של כ-22.5 מיליון ₪ לחברה (וכן גמול לתובעת הנגזרת ושכר טרחה לבאי כוחה). הנתבעות עודכנו בדבר אך לא העלו כל השגה בקשר לכך. 5. לאחר הדברים האלה ובטרם אישר בית המשפט את הסכם הפשרה, החליפו חברות הביטוח את יצוגן המשפטי, ומנקודת זמן זו יוצגו בידי משרד עורכי הדין נשיץ-ברנדס. ביום 13.8.12, לאחר פגישה בין באי-כוח התובעים והנתבעות פנו ב"כ התובעים אל ב"כ הנתבעות בדרישה להכיר בכיסוי הביטוחי ולכבד אותו, וכן גם להודיעם את עמדתן הסופית של חברות הביטוח בעניין זה. ביום 29.8.12 נתקבל אצל התובעים מכתב מאת עו"ד נשיץ, ובו נדחה הכיסוי הביטוחי. עילות הדחייה, כמפורט במכתב, הן אלה: א. ראשית, הפשרה מיוסדת על השבה לחברה של סכומי-כסף שנתקבלו (בידי התובעים 1 ו-2) שלא כדין בשל חוזה בטל לתשלום שכר. ההשבה של סכומים אלה אינה אובדן בר ביטוח; ב. שנית, הסכם הפשרה אינו "אובדן" כמשמעו בפוליסה ואינו בר ביטוח על-פי דין, שכן סכומי-הכסף שהושבו לחברה הם כספים שהתובעים 1 ו-2 קיבלו אגב עשיית עושר ולא במשפט, תוך הפרת דיני החברות ודיני ניירות הערך. השבה זו איננה בגדר פיצוי לאירוע נזק מקרי, כי אם בגדר "non-compensatory damages" (פיצוי שאינו מבוסס על נזק) המוחרג מהגדרת "אובדן" בפוליסה. יתר על כן, השבת סכומים שנתקבלו עקב עסקה בטלה, שנעשתה תוך הפרת הדין על-ידי דירקטורים ובעלי 85% ממניות החברה שהיא חברה ציבורית, נחשבת ככזו שלא ניתן לבטחה לפי דין. ג. שלישית, התובעים 1 ו-2 הפרו את חובת הגילוי, במיוחד באשר לפעולותיו משנת 2005 של המפקח על הביטוח בהמשך להרשעה בפרשת קרטל הביטוח, וכן באשר לצעדיה של הרשות לניירות ערך בשנת 2010, אשר העצימו את הסיכון מן התובעים 1 ו-2, עובר לחידוש חוזה הביטוח אשר המגעים לגביו התנהלו באותה עת. סיכונים אלה לא גולו לחברות הביטוח אף במהלך שנת 2011, עד אשר הוגשה הבקשה לאישור התביעה הנגזרת לגבי השכר ששולם בשנים 2002 – 2011. לו היו חברות הביטוח מודעות לטיב הסיכון ולהיקפו – לא היו כורתות את חוזה הביטוח. 6. לאחר אישור הסכם הפשרה במסגרת התביעה הנגזרת, ותשלום סכומהּ, הגישו התובעים את התביעה דנן, שבה עתרו לחייב את חברות הביטוח בתשלום תגמולי ביטוח בסכום אותו שילמו על-פי הסכם הפשרה, וכן בתשלום נזקי מימון שנגרמו לתובע 1, עוגמת נפש, והשבת סכומים ששולמו כשכר טרחת עורכי דין, מומחים ויועצים לשם טיפול בתביעה הנגזרת, וכן בתשלום ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א–1981. 7. בכתב הגנתן, כפרו חברות הביטוח בחבותן על-פי פוליסת הביטוח והעלו נימוקים שונים ומגוונים להעדר כיסוי ביטוחי בפרשה הנדונה, הן מטעמי סף (כגון הפרת חובת גילוי; ביטוח של מקרה ביטוח שחלף), הן מטעמים לגופו של עניין (כגון שלא ניתן לבטח השבת כספים שנתקבלו אגב התעשרות שלא כדין ותוך הפרת דיני החברות ודיני ניירות הערך). 8. לאחר הליכים מקדמיים, נקבעו מועדים להגשת ראיות ולחקירת מצהירים ומומחים. ביום 14.1.2015 הגישו התובעים את ראיותיהם, אשר כללו גם חוות דעת מאת מומחה לענייני שכר בכירים, פרופ' משה צבירן, אשר עסקה בסבירות שכרם של התובעים 1-2 (להלן: חוות דעת צבירן). ביום 29.3.2015 הגישו חברות הביטוח את ראיותיהן, שכללו ארבע חוות דעת מומחים בנושאים שונים. חוות דעת אחת, מאת פרופ' אשר בלס, עסקה גם היא בסבירות שכרם של התובעים 1-2 (להלן: חוות דעת בלס). נוסף אליה, צורפה חוות דעת מומחה מתחום הביטוח, מר מארק ג'ונסון, שעסקה בשאלת סבירות ביטוחם של התובעים 1-6 על-ידי חברת ביטוח סבירה, לו ידעה פרטי מידע שחברות הביטוח טוענות שהוסתר מהן (להלן: חוות דעת ג'ונסון); חוות דעת משפטית מאת פרופ' אוריאל פרוקצ'יה (להלן: חוות דעת פרוקצ'יה); וחוות דעת חשבונאית, מאת רו"ח יובל רשפי, שעסקה באופן מימון הסדר הפשרה ותוצאותיו הכספיות (להלן: חוות דעת רשפי). כמו כן הגישה הנתבעת 3 (אשר בבקשות רשות ערעור אלו היא משיבה פורמלית בלבד) ביום 2.4.2015 חוות דעת מטעמה מאת ד"ר שחר ולר (להלן: חוות דעת ולר). ההחלטה הראשונה 9. ביום 14.4.2015 הגישו התובעים בקשה לבית המשפט המחוזי, שעניינה נוגע לחוות הדעת שהוגשו על-ידי הנתבעות. ראשית, התבקש בית המשפט להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת פרוקצ'יה וולר, משום שמדובר בחוות דעת משפטיות גרידא; שנית, התבקש בית המשפט להוציא מתיק בית המשפט את חוות דעת ג'ונסון, בשל כך שהוגשה בשפה האנגלית וללא תרגום, ללא אישור בית המשפט. שלישית, התבקש בית המשפט לקצוב מועדים לצורך הגשת חוות דעת נגדיות מטעם התובעים בעניינים שהופיעו בחוות הדעת שיישארו בתיק בית המשפט. אציין כבר עתה, כי חוות דעת ג'ונסון תורגמה לאחר הגשת הבקשה לעברית, ובכך באה על פתרונה נקודה זו. 10. הנתבעות התנגדו לבקשה, וטענו כי חוות הדעת פרוקצ'יה וולר אינן חוות דעת משפטיות טהורות, אלא כוללות גם מרכיבים נוספים שבתחום מומחיותם. בנוגע להגשת חוות דעת נגדיות על-ידי התובעים, הסתמכו הנתבעות על תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הקובעת כי הזמן התחום לבעל דין להגשת חוות דעת מטעמו הוא מועד הגשת תצהירי עדות ראשית, מועד שחלף זה מכבר. 11. בית המשפט המחוזי (השופט מ' יפרח) נעתר בהחלטתו לחלקה הראשון של הבקשה, והורה להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת פרוקצ'יה וולר. לעומת זאת, חלקה השני של הבקשה – נדחה. השופט יפרח קבע כי "אין להתיר הגשת חוות דעת נגדיות, ולו מן הטעם שהנושאים הנדונים באותן חוות דעת, אינם נושאים חדשים או מפתיעים. היה על התובעים להגיש חוות דעת בנושאים אלה בצוותא חדא עם הגשת תצהיריהם". בקשת רשות ערעור 3868/15 12. המבקשים ברע"א 3868/15 (להלן: הבר"ע הראשונה) הם התובעים בהליך העיקרי. הם מבקשים לערער על חלקה השני של ההחלטה הראשונה, כלומר: על דחיית בקשתם להגשת חוות דעת נגדיות לחוות הדעת ג'ונסון (מן התחום הביטוחי) ורשפי (מן התחום החשבונאי). לטענתם, התקנות מקנות לתובע זכות להגשת חוות דעת מומחה שעניינה תגובה לחוות דעת מומחה שהוגשה מטעם הנתבע, גם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו. לעומת זאת, המשיבות בבר"ע הראשונה, הן חברות הביטוח, שבות וטוענות כי לפי התקנות לא מוקנית זכות זו לנתבעים, והדבר נתון לרשותו ולשיקול דעתו של בית המשפט, אשר קבע בדין כי "היה על התובעים להגיש חוות דעת בנושאים אלה בצוותא חדא עם הגשת תצהיריהם". 13. מוקד המחלוקת בין הצדדים הוא בפרשנותה של תקנה 129 לתקנות. אכן, לשונה של תקנה זו עמומה בכל הנוגע למצב הדברים שלפנינו, ואף אין לגביה הכרעה החלטית בפסיקה ובספרות המשפטית. 14. תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות לאמור: (א) רצה בעל דין להביא עדות בענין שבמומחיות, שאינו ענין שברפואה, לביסוס טענה מטענותיו, יגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה לאותו ענין לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת; לא ניתנו הוראות בענין הגשת עדויות בדרך של תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד לשמיעת ראיות – תוגש חוות הדעת לא יאוחר מתשעים ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת. (ב) רצה בעל דין, שנמסרה לו חוות דעת כאמור בתקנת משנה (א), להגיש חוות דעת מטעמו כראיה במשפט באותו ענין – יגישה לבית המשפט לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת; לא ניתנו הוראות בענין הגשת עדויות בדרך של תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד לשמיעת ראיות – תוגש חוות הדעת לא יאוחר משלושים ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת. הנה כי כן, הכלל הקבוע בתקנת משנה (א) הוא כי הגשת חוות דעת מומחה צריכה להעשות עד המועד שנקבע להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו של בעל הדין, ואם לא ניתנו הוראות לעניין הגשת תצהירי עדות ראשית, לא יאוחר מתשעים ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה. כלל זה מבוסס על הרציונל שעל בעל דין להגיש את כל ראיותיו, וחוות דעת מומחה אף הן בכלל זה, בחדא מחתא (רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקה 3 (30.7.2002); רע"א 8366/14 דפני נ' עמותת אהל רחל, פסקה 19 (27.1.2015); רע"א 4579/15 כהן נ' טטיאנה, פסקה 8 (5.8.2015)). בד בבד עם קביעת הכלל, עוגנה בתקנת משנה (א) סמכותו של בית המשפט או הרשם לקבוע מועדים אחרים לעניין זה. 15. תקנת משנה (ב) עוסקת בבעל דין שנמסרה לו חוות דעת מומחה, והוא מעוניין להגיש חוות דעת נגדית. תקנת משנה זו קוצבת מועדים להגשתה של חוות דעת כזו: עד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם בעל הדין, או עד שלושים ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה. גם בתקנת משנה זו עוגנה סמכותו של בית המשפט או הרשם לקבוע מועדים אחרים. 16. תקנות אלו עוסקות ב"בעל דין", ולאו דווקא בתובע או בנתבע. עניין זה הודגש בדברי ההסבר שפורסמו על-ידי משרד המשפטים לתיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, שבמסגרתו תוקנה תקנה זו: חשוב להדגיש כי ההסדר האמור נמנע במפורש מלנקוט במונחים "תובע" או "נתבע", והוא עושה שימוש מכוון במונח "בעל דין". פעמים רבות מגיש חוות-הדעת הוא דווקא הנתבע, ואלמלא עשה כן לא היה צריך התובע להגיש חוות-דעת מטעמו. ההסדר המוצע, הנוקט כאמור במונח "בעל דין", יאפשר גם לתובע להגיש חוות-דעת נגדית במקרה שהנתבע היה הראשון שהגיש חוות-דעת באותו עניין. 17. אף שהתקנה מאפשרת לתובע להגיש חוות דעת מומחה מטעמו כתגובה לחוות דעת שהגיש הנתבע, היא אינה פותרת את הבעיה הנוצרת כאשר חוות דעת הנתבע הוגשה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית של התובע. לכאורה, במצב זה זקוק התובע לאישורו של בית המשפט להגשת חוות דעת מטעמו (כך פירשו את הסעיף אורי גורן ועופר דרורי "עדויות מומחים לאחר תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005: היבטים דיוניים ומהותיים" ספר עדי אזר 167, 171-172 (2007) (להלן: גורן ודרורי). אפשרות פרשנית נוספת היא, שהתקנה מעניקה לכל בעל דין זכות להגיש חוות דעת נגדית מטעמו, גם במצב המתואר, ומכיוון שהתקנה אינה נותנת מענה למועד בו יש להגיש חוות הדעת כזו, בית המשפט יקצוב את הזמן לכך (השוו לפסק הדין של השופט י' עמית בבר"ע (חי') 681/06 אחים רויכמן שומרון תשתיות 1993 בע"מ נ' מפעל בטון המשולש בע"מ, פסקה 5 (12.11.2006) (להלן: עניין אחים רויכמן); ת"א (מחוזי ת"א) 10992-07-10 B.S.T Netherlands B.V נ' טנוס (30.7.2012), והחלטתי בעניין זה ברע"א 6795/12 טנוס נ' B.S.T Netherlands B.V (21.10.2012) (להלן: עניין טנוס)). 18. לטעמי, הפרשנות הראשונה נגזרת מלשונה הפשוטה של התקנה ומהגיונה. מלשונה, שכן ללא מעורבותו של בית המשפט אשר רשאי לקבוע מועדים אחרים להגשת חוות דעת, הרי שהגשתה – במצב בו אנו עוסקים כעת – לא תיתכן במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה, שכבר חלפה. מלשון התקנה לא נגזרת זכות בלעדית להגשת חוות דעת מומחה, אלא רק הזכות לעשות כן עד למועד מסוים; אשר על כן התקנה אינה מעניקה זכות זו באופן אוטומטי במקרה שלפנינו, ונדרשת לכך רשותו של בית המשפט. 19. קביעה זו איננה קביעה שרירותית המעוגנת בלשון בלבד; הגיונה בצדה: בניגוד להגשת חוות דעת מומחה נגדית מטעם ההגנה, המגיבה לחוות דעת שהוגשה מטעם התביעה, הרי שבמקרה ההפוך יתכנו מצבים שבהם אין זה מוצדק לאפשר הגשת חוות דעת נגדית של התביעה, משום שמדובר בנושאים שהיו גלויים וידועים לצדדים לפני הגשת התצהירים, ועל כן היה עליהם להגיש את חוות הדעת באותה עת, לפי תקנת משנה (א) (ראו גורן ודרורי, עמוד 172-173). כמובן, מאידך גיסא, יתכנו מצבים אחרים, שבהם לא היה על התובע להגיש חוות דעת בעניין מסוים לשם חיזוק טענותיו, והוא נדרש לעשות כן רק כתגובה לחוות דעת נגדית לזו שהוגשה על-ידי הנתבע (ראו למשל הדוגמא שהובאה בעניין אחים רויכמן, פסקה 5). נמצא אפוא שיש להפעיל שיקול דעת על מנת לקבוע אם התובע חרג מלוח הזמנים שניתן לו לפי תקנת משנה (א), או שמדובר במצב שבו ראוי לקצוב לו לוח זמנים להגשת חוות דעת נגדית מטעמו, בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בתקנת משנה (ב). 20. נמצא, שהגשת חוות דעת נגדית על-ידי התובע, לאחר שהגיש תצהירי עדות ראשית, טעונה רשות בית המשפט, אשר תינתן בהתאם לשאלה אם היה על התובע להגיש חוות דעת זו מטעמו יחד עם הגשת ראיותיו-שלו. אך בכך לא תמה מלאכתנו, ועלינו לחדד מעט את משמעותו של שיקול דעת בית המשפט בעניין זה. זאת, שכן המבקשים בבר"ע הראשונה טוענים, כי גם אם עצם הגשת חוות הדעת הנגדית תלויה בשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שבית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי היה מצופה מן התובעים להגיש חוות דעת אלו כבר עם הגשת ראיותיהם. 21. נקודת המוצא צריכה להיות שיש להתיר הגשת חוות דעת נגדית של תובע במצב זה, ורק במקרים חריגים תיאסר הגשתה. קביעה זו נובעת הן מזכות הגישה לערכאות, הן מהזכות להליך הוגן, הן מהחשיבות הדיונית בכך שיתאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת במלואה (גורן ודרורי, עמוד 173). אין מקום למנוע מתובע הגשת חוות דעת נגדית, אך ורק מן הטעם שחוות הדעת של הנתבע הוגשה בעיתוי שאינו מאפשר לקיים את לוח הזמנים הקבוע בתקנה 129(ב). החריג לכלל זה יתקיים רק "בנסיבות בהן לתובע צריך היה להיות ברור מלכתחילה שיש צורך בהגשת חוות דעת מטעמו, כבר בעת הגשת תצהירי עדות ראשית" (עניין אחים רויכמן). 22. השאלה המרכזית היא, אם כן, האם מדובר בנושא שברור היה מלכתחילה שעל התובע לתמוך את טיעוניו לגביו בחוות דעת מומחה, או שברור מראש שהנתבע יגיש חוות דעת בעניין זה, ועל כן היה על התובע להגישה מלכתחילה. זו השאלה המרכזית, אך לא היחידה. על בית המשפט לשקול גם את מידת הפגיעה שתיגרם לנתבע אם יוּתר לתובע להגיש את חוות דעתו הנגדית (ולפי הצורך, להורות על פסיקת הוצאות לטובתו על מנת לרפא פגיעה זו); ומאידך גיסא, את מידת הפגיעה שתיגרם לתובע אם תיאסר עליו הגשת חוות הדעת האמורה. מטבע הדברים, שאלות אלו עשויות להיות מושפעות גם מהשלב שבו מצוי ההליך. מן הכלל אל הפרט 23. עד כה התווינו את הדרך שעל בית המשפט לילך בה בעשותו שימוש בסמכותו לקצוב מועד להגשת חוות דעת מומחה, המוקנית לו בתקנה 129(ב) לתקנות. כעת עלי להידרש לשאלה כיצד הפעיל בית המשפט המחוזי את סמכותו בעניין המסוים שלפנינו, ואם יש מקום להתערבותה של ערכאת ערעור בהחלטתו. בעניין זה חובה לזכור כי מדובר בהחלטה דיונית בעיקרה, וככזו תתערב בה ערכאת ערעור רק במקרים חריגים בלבד (רע"א 8057/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ע.ד.נ. גולן-עסקים 1989 בע"מ (10.12.2003); עניין טנוס, פסקה 7; רע"א 2365/12 וינברג נ' אברהם, פסקה 5 וההפניות שם (9.5.2012)). 24. החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על השאלה המרכזית שעליו לשאול, קרי: האם היה על התובע להגיש חוות דעת אלו מלכתחילה, ולא רק כתגובה לטענותיהן של הנתבעות. בהחלטתו נקבע כי "הנושאים הנדונים באותן חוות דעת [של הנתבעות – נ' ס'], אינם נושאים חדשים או מפתיעים", ועל כן היה על התובעים להגיש מראש את חוות הדעת בנושאים אלו. 25. המבקשים בבר"ע הראשונה טוענים כי קביעה זו שגויה; הן לגופה, הן בנוגע למסקנות שנגזרו ממנה. לגופה, טוענים המבקשים כי הטיעונים שהועלו בחוות דעת אלו הם טיעונים חדשים, שלא הועלו בכתב ההגנה. למשל, בחוות דעת ג'ונסון נטען כי יהיה זה בלתי-סביר מבחינה ביטוחית לבטח את התובעים בפוליסה שבה בוטחו, אם ידועים למבטח פרטים מסוימים, שלטענת הנתבעת הועלמו מהן. טענה זו, לעמדת המבקשים, לא הועלתה בכתב ההגנה. בנוגע למסקנה הנגזרת מקביעה זו, טוענים המבקשים כי עצם העובדה שהנושאים אינם חדשים או מפתיעים, אינה עילה כשלעצמה למנוע מהם את הגשת חוות הדעת הנגדיות. המשיבים, לעומת זאת, סומכים את ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענים כי בצדק נקבע בה כי מדובר בנושאים שאינם חדשים או מפתיעים, וכי היה על המבקשים להגיש חוות דעת בעניינים אלו כבר עם הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם. 26. לטעמי יש להעתר לערעור, ולקצוב למבקשים מועד להגשת חוות דעת מומחים מטעמם בנושאים שהועלו בחוות הדעת ג'ונסון ורשפי. זאת, לא בשל קביעתו של בית המשפט המחוזי לגופה, אלא בשל המסקנות שנגזרו ממנה. אסביר. 27. קביעתו של בית המשפט שהנושאים שהועלו בחוות הדעת של הנתבעים אינם נושאים חדשים או מפתיעים, היא קביעה עובדתית בעיקרה. היא נובעת מהיכרות עם כתבי הטענות של הצדדים, כמו גם מהתרשמותו מן המכלול בדיונים בעל-פה ובהליכים המקדמיים שהתקיימו עד כה לפניו. ככזו, כאמור, לא תתערב בה ערכאת ערעור אלא במצבים חריגים. עיינתי בטיעוני הצדדים לעניינה של שאלה זו, ולא מצאתי מקום לקבוע כי ענייננו הוא מאותם חריגים. על כן, אצא מנקודת הנחה כי אכן מדובר בנושאים שאינם חדשים או מפתיעים עבור התביעה. 28. אך בכך לא די על-מנת שתיחסם דרכם של התובעים להגשת חוות דעת נגדית מטעמם. לא די בכך שהטענה תהיה טענה המוכרת לתובעים; עליה להיות טענה שהתובעים ידעו, או הניחו, כי תוגש חוות דעת מומחה על-מנת לתמוך בה. במצב זה, אי-הגשת חוות דעת מטעמם של התובעים מראש, עלולה לחסום את דרכם מלהגישה מאוחר יותר. לא זו בלבד, אלא שכאמור על בית המשפט לשקול שיקולים נוספים בטרם יחסום את דרכו של תובע מלהגיש חוות דעת מומחה נגדית: השלב בו מצוי ההליך, האפשרות להשית הוצאות משפט במקום לחסום את הגשת חוות הדעת, ומאזן הפגיעה בצדדים. מהחלטתו הקצרה של בית המשפט המחוזי לא ניתן לדעת כמה מקום ניתן לשיקולים אלו. על-פני הדברים, מכיוון שההליך נמצא בראשיתו, ומשום שאינני רואה כיצד הגשת חוות דעת אלו תפגע באופן בלתי-סביר בנתבעות, ראוי להורות במצב זה על הגשת חוות הדעת הנגדיות המבוקשות. אשר על כן אני נעתר לערעור, ומורה כי בתוך 30 ימים יוכלו התובעים להגיש חוות דעת מומחה מטעמם, בנוגע לעניינים המצויים בחוות הדעת ג'ונסון ורשפי. בחוות הדעת הללו ניתן יהיה להתייחס לנושאים שטרם עלו בחוות הדעת הקודמות של התובעים (שכן לגביהם יש לראות את חוות הדעת ג'ונסון ורשפי כחוות דעת נגדיות בלבד). ההחלטה השנייה 29. לאחר שדנתי בבר"ע הראשונה, שעניינה הגשת חוות דעת מומחים, אפנה לדון בבקשות רשות הערעור הנוספות שהונחו לפני. בקשות אלו עוסקות בהחלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, היא ההחלטה השנייה, אשר עניינה בחסימתן של חברות הביטוח מלהעלות טיעוני הגנה מסוימים, בשל תוכן המכתבים שהוצאו על-ידן לתובעים, שבהן התייחסו חברות הביטוח להיקף האחריות הביטוחית שלהן. 30. טענה זו הוזכרה על-ידי התובעים כבר בכתב תביעתם (בסעיף 25 לכתב התביעה). לפי הטענה, אם סברו חברות הביטוח כי חבות התובעים אינה באה במסגרת פוליסות הביטוח, היה עליהן להודיע על כך לתובעים תוך זמן סביר לאחר קבלת ההודעה על האפשרות להגשת התביעה הנגזרת, או לכל הפחות זמן סביר לאחר הגשתה בפועל. זאת, בשל הוראות המפקח על הביטוח בעניין זה, וההלכה הפסוקה המעניקה להן מעמד נורמטיבי מחייב. משכשלו לעשות כן, נחסמת דרכן של חברות הביטוח להעלות טענות חדשות אלו בכתב ההגנה שלהן (רע"א 10641/05 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (4.5.2006) (להלן: עניין אסולין)). 31. בסוגיה זו טענו הצדדים בעל-פה לפני בית המשפט המחוזי ביום 12.5.2015, במסגרת ישיבה שנועדה לתיחום המוסכמות והפלוגתאות. כמתואר בהחלטה השנייה, בדיון זה פרטו התובעים את היקף טענתם. לעמדתם, חברות הביטוח רשאיות לטעון במסגרת ההגנה שלהן רק טענות שהוזכרו במכתבים שנשלחו ביום 30.1.2015 לתובעים ממשרד עורכי הדין לויתן-שרון (המכתבים הראשונים). לדידם של התובעים, מכתבים אלו הם בגדר ההזדמנות הראשונה של חברות הביטוח לדחות את הטענות לחבותן, וטענות שלא נטענו בהם, אינן יכולות להיטען אחר כך. לעומת זאת, טענו חברות הביטוח כי מכתבים אלו היו מכתבי 'שמירת זכויות' בלבד, שכן באותה עת התובעים לא הגישו לחברות הביטוח כל תביעה ביטוחית שעליה היו צריכות להשיב. כמו כן טענו חברות הביטוח טענות דיוניות: לשיטתן, טענתם זו של התובעים נטענה בשלב מאוחר בהליך, ללא בקשה בכתב, מבלי שהתובעים כלל הגיבו לכתב ההגנה המתוקן, ועל כן אין לשמוע לה. לאחר הדיון השלימו הצדדים גם טיעונים בכתב בסוגיה זו. 32. בהחלטה השנייה נעתר בית המשפט המחוזי (השופט מ' יפרח) לבקשה באופן עקרוני. באשר להיבטים הדיוניים קבע בית המשפט כי אמנם יתכן שמן הראוי להעלות את הבקשה כבר במסגרת כתב התשובה, כבקשה למחיקת טענות מכתב ההגנה; אך אין הדבר מונע את הדיון בטענות לגופן בשלב זה של ההליך. לגופו של עניין, דן השופט בתוכן המכתבים הראשונים, והגיע לכלל מסקנה שיש לראות במכתבים אלו את ההזדמנות הראשונה של חברות הביטוח להגיב לתביעה הביטוחית של התובעים. משכך, חלה עליהן הנחיית המפקח על הביטוח האוסרת להעלות בשלב מאוחר טענות שלא נטענו בהזדמנות הראשונה לדחיית תביעה (להלן גם: ההנחיה או הנחיית המפקח). 33. לאור קביעה זו הבחין בית המשפט בין שלושה סוגים של טיעונים: סוג ראשון הוא טיעונים שנטענו במסגרת המכתבים הראשונים, שאותם רשאיות חברות הביטוח לטעון להגנתן; סוג שני של טיעונים, הם כאלו שהנתבעות ידעו (או שהיה עליהן לדעת) עליהן באותה עת, שאת הללו הן מנועות מלטעון כעת; וסוג שלישי הוא טיעונים שטרם היו ידועים או שטרם נולדו באותה שעה, ואשר אותן רשאיות חברות הביטוח לטעון גם כן. במסגרת טיעונים אלו נכללים בעיקר טיעונים הנוגעים להסכם הפשרה, שכן בשלב זה ההסכם טרם התגבש. 34. בעקבות הבחנה זו, מנה בית המשפט המחוזי את הטיעונים שנאסר על חברות הביטוח לטעון במסגרת הגנתן: (א) מדובר במקרה ביטוח שכבר אירע; (ב) התובע 1 הפר את חובת הגילוי הטרום חוזית (על כל ענפיה, כמפורט בסעיף 13 להחלטה השנייה); (ג) מסירה מאוחרת של הודעה על נסיבות המקרה; (ד) מדובר במעשה עוולתי אחד בהובלת בעלי השליטה. כל הטענות הללו, לעמדת בית המשפט המחוזי, מבוססות על עובדות שהיה על חברות הביטוח לדעת בעת הוצאת המכתבים הראשונים, ועל-כן הן מנועות מלטעון אותן כעת. לעומת זאת, התיר בית המשפט לטעון טענות שלדעתו נובעות מן האמור במכתבים הראשונים (כגון בעניין אי-כיסוי ביטוחי של מעשי הפרת אמונים או עשיית עושר), וכן כל הטיעונים הנוגעים להסדר הפשרה, שטרם נולד. בקשות רשות ערעור 4607/14, 4622/15 35. על ההחלטה השנייה הוגשו שתי בקשות רשות ערעור משני הצדדים. בקשת רע"א 4607/15 הוגשה מטעם חברות הביטוח. לדעתן, שגה בית המשפט המחוזי הן בקביעתו העקרונית, הן ביישומה. באשר לקביעתו העקרונית, נטען ששגה בית המשפט בכך שפרש את המכתבים הראשונים כתשובתן הראשונה של המבטחות לתביעת הביטוח. ובאשר ליישומה, נטען שגם אם מכתבים אלו יפורשו כאמור, עדיין יש להתיר לחברות הביטוח לטעון טענות נוספות, שכן מהתנהלות התובעים ניכר כי הם ויתרו על הפעלת הנחיות המפקח, וכן מפני שחלק מהטענות נכלל בחריגים להנחיית המפקח, שהפסיקה הכירה בהם. מאידך גיסא, הוגשה בקשת רע"א 4622/15 על-ידי התובעים. הם סבורים שלאור החלטתו העקרונית של בית המשפט המחוזי, המוצדקת לעמדתם, היה עליו לחסום עוד טיעוני הגנה של חברות הביטוח, שלא נחסמו על-ידי בית המשפט המחוזי. בטרם אדון בטענות לגופן, אפנה לתיאור קצר של המסגרת הנורמטיבית של הדיון – הנחיות המפקח על הביטוח בעניין חובת ההנמקה של המבטח בהזדמנות הראשונה. 36. הנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 קובעת כך: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה בהזדמנות הראשונה שיש לה, ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". הנחיה זו מבוססת על כמה אדנים. בין היתר, היא מושתתת על חובת תום הלב בקיום חוזה הביטוח; על המגמה הכללית של השתת חובות גילוי על המבטח, בהיותו הצד החזק לחוזה; והיא אף מגשימה את תכליתו של סעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הקובע כי "משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו" (ראו ירון אליאס, דיני ביטוח ב 900 (2009) (להלן: אליאס); עניין אסולין, פסקה ד(4)). מעמדה הנורמטיבי המחייב של הנחיה זו נדון כאמור בעניין אסולין שם קבע בית המשפט כי להנחיה, כמו גם לסנקציה שנקבעה בה, מעמד מחייב. משמעותם המעשית של הדברים היא שמבטח המנהל הליך משפטי לא יוכל לטעון בו טיעונים החורגים מן הטיעונים שטען בהזדמנות הראשונה שבה דחה את תביעת הביטוח. אין לכחד כי סנקציה זו מהווה פגיעה ממשית במבטח ובזכות הגישה שלו לערכאות, אך על-אף פגיעה זו הוכרע כי סנקציה זו מוצדקת ויש לפעול על פיה (עניין אסולין, פסקה ג(6)). 37. להנחיה זו יש כמובן חריגים. החריג הראשון, העולה מתוך לשון ההנחיה עצמה, הוא שאין לחסום טענות שהמבטח לא יכול היה לדעת עליהן בעת דחיית התביעה הביטוחית, אם בשל חוסר במידע ואם בשל כך שטיעונים אלו נולדו רק לאחר 'ההזדמנות הראשונה'. חריג זה אף עוגן בהנחיה משלימה של המפקח על הביטוח מיום 29.5.2002, הקובעת כי: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". בנוסף, בעניין אסולין נקבע כי יתכנו נסיבות חריגות שיצדיקו סטייה מהנחיית המפקח, נסיבות "כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח". חריגים פרטניים להנחיה הוכרו על-ידי הערכאות הדיוניות, ובשנים האחרונות אף בפסיקתו של בית משפט זה (אליאס, עמודים 913-923; רע"א 3735/14 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קסליו אירועים בע"מ (22.7.2014) (להלן: עניין קסליו); ע"א 7276/07 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' אשורנס גנרל דה פרנס, פסקה 18 (28.8.2012)). דיון והכרעה 38. השאלות המונחות לפתחנו הן שתיים: ראשית, האם יש לראות במכתבים הראשונים את ההזדמנות הראשונה שבה נדחתה התביעה הביטוחית של התובעים? שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, אילו טיעונים מנועות חברות הביטוח מלטעון כעת עקב כך? אפתח בשאלה הראשונה, שכן הדיון בה עשוי לייתר את הדיון בשאלה השנייה. 39. מתוכנם של המכתבים הראשונים עולה כי העילה הישירה לכתיבתם היא מינויים של עורכי דין לייצוג התובעים בהליכי התביעה הנגזרת. למרות זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות במכתבים הללו את ההזדמנות הראשונה לדחיית התביעה הביטוחית, בשל כך שלאחר ההתייחסות לסוגיית עורכי הדין מתייחס המכתב גם לחבות האפשרית של חברות הביטוח. משכך, נקבע כי המכתבים נחשבים להזדמנות הראשונה שבה נדחתה תביעתם של התובעים, וחברות הביטוח מנועות מלטעון טענות חדשות בעניין זה. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי הנתבעות עצמן התייחסו בכתב הגנתן למכתבים הראשונים ככאלו שבהן נדחה הכיסוי הביטוחי, לכל הפחות באופן חלקי. 40. לטעמי, קביעה זו אינה חפה מקשיים. מעיון בנוסח המכתבים בפני עצמם נראה שעיקר עניינם אינו בשאלת החבות, אלא בנושא מינויים של עורכי הדין, וההתייחסות לשאלת החבות נעשית בהם בדרך אגב ובאופן ראשוני, תוך שמירת האפשרות לדון בדבר במועד אחר. אכן, אין לראות בכותרת מסוג 'שמירת זכויות' כהגנה מפני החובה הקבועה בהנחיית המפקח, שכן באופן זה ניתן לרוקן אותה מתוכן (אליאס, עמוד 923); אך מאידך גיסא נאמר שיש לפרש את הנחיית המפקח בסבירות, ותוך התחשבות בנסיבות העניין. לכן, למשל, נפסק שכאשר המבטח סבור שהפוליסה המדוברת אינה בתוקף, ובשל כך דוחה את התביעה, אין לצפות שיטען במכתב דחייה כזה גם טענות חלופיות (עניין קסליו). פרשנות סבירה של המכתבים הראשונים ושל הנחיית המפקח מעליה תהייה אם אין הדבר כך גם בענייננו. יש יסוד להנחה שבשלב שבו הוצאו המכתבים הראשונים עוד לא התגבשה התביעה הביטוחית, וממילא התייחסותן של חברות הביטוח אליה היתה בגדר האפשר בלבד. אינני קובע באופן גורף כי מכתב שאינו עוסק באופן ישיר בתביעה ביטוחית מפורשת אינו בגדר "ההזדמנות הראשונה לדחיית תביעה", אך במקרה דנן קשה להניח שזהו המצב, ובמיוחד לאור האופי הייחודי של פוליסת הביטוח, המפקידה את ניהול ההליכים בידי המבוטחים. 41. על אף האמור, הדבר תלוי במידה רבה במצב הדברים העובדתי, המהווה את הרקע למכתבים הראשונים. רקע עובדתי זה שנוי במחלוקת בין הצדדים: התובעים טוענים שחברות הביטוח היו נכונות לקחת אחריות ביטוחית בעניין התביעה הנגזרת והסכם הפשרה, אך נסוגו מכך ברגע האחרון; חברות הביטוח טוענות בהליך העיקרי, מאידך גיסא, שכבר בעת מתן המכתבים הראשונים הן דחו למעשה את הכיסוי הביטוחי. לא זו בלבד, אלא שבמסגרת בקשה זו טוענות חברות הביטוח טענות עובדתיות החורגות במקצת מהמצג שאותו הן מציגות בהליך העיקרי, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי. בעוד שבהליך העיקרי טוענות חברות הביטוח שדחו את הטענות לגבי אחריותן כבר מלכתחילה, הרי שבמסגרת בקשה זו הן טוענות שהמכתבים הראשונים כלל לא היו בגדר 'דחיית תביעה'. במצב זה, השאלה אם יש לראות במכתבים הראשונים את ההזדמנות הראשונה לדחיית תביעה של מבוטח, תלויה במידה רבה בהערכות עובדתיות, שאין ביכולתה של ערכאת הערעור לעשותן בשלב זה כראוי. 42. לפיכך, ועל-אף נטייתי שלא לכלול את המכתבים הראשונים בגדר ההזדמנות הראשונה לדחיית תביעה, אין ביכולתי להכריע בנקודה זו באופן מוחלט. יתכן שבהמשכו של המשפט יתבררו העובדות ויקל להכריע בשאלה זו. אכן, מטעם זה מוטב לעיתים מזומנות שגם ערעורים על החלטות ביניים ידונו במסגרת ערעור בזכות בסיומו של ההליך (רע"א 1795/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 7 (8.3.2012); רע"א 2856 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 11 (20.5.2012)). בעניין דנן החלטתי שלא לדחות את בקשת רשות הערעור מטעם זה, משום שההחלטה נשוא הערעור משליכה על אופן ניהול ההליך בצורה משמעותית, עד כדי ניהול "הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). 43. אשר על כן, אני נעתר לבקשת רע"א 4607/15 וקובע כי נכון לשלב זה של ניהול ההליך, אין לראות במכתבים הראשונים את ההזדמנות הראשונה לדחיית תביעה, ויש לאפשר את שמיעת טענות ההגנה המנויות בסעיף 13 להחלטה השנייה. נוכח הנחיית המפקח, גדרי טענותיהן של חברות הביטוח יקבעו לפי האמור במכתבים שנשלחו על-ידי עו"ד נשיץ ביום 29.8.2012. בית המשפט המחוזי יתן דעתו לשאלה אם חלק מטענות ההגנה שנטענו על-ידי חברות הביטוח חסומות מלהיטען גם לאור מכתב זה. בעניין זה אעיר, כי לא מקובלת עלי עמדת המבקשים בבקשת רע"א 4622/15, לפיה מכל מקום יש לחסום טענות הגנה של חברות הביטוח שלא פורטו במכתבים הראשונים, מפני שלא הגיבו בזמן סביר להסכם הפשרה שגובש במאי 2015. שאלת המשמעות של העדר תגובת המבטחים לתביעת מבוטח טרם הוכרעה בפסיקתנו, ומכל מקום על-מנת להכריע בשאלה זו בעניין שלפנינו נדרש לבחון את סבירות ההמתנה, שאלה התלויה בבירור העובדתי שעתיד להעשות במהלך ניהול המשפט (ראו אליאס, עמוד 926; והשוו רע"א 7298/11 מימוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (24.10.2011)). 44. יחד עם זאת, טענותיהם של התובעים לעניין זה שמורות להם להמשך המשפט. במסגרת ניהול המשפט והדיון בטענות המנויות בסעיף 13 להחלטה השנייה, רשאים התובעים לטעון גם לאי-קבילותן של הטענות מכוח המכתבים הראשונים, אך לשם כך עליהם יהיה לבסס מבחינה עובדתית את הטיעון שיש לראות שלב זה של ההליכים כשלב שבו הוגשה לחברות הביטוח תביעה ביטוחית, וכי האכסניה הראויה להתייחסות ראשונה לתביעה זו היא כבר במכתבים הראשונים. 45. משהחלטתי מבחינה עקרונית כאמור, התייתר הצורך לדון בסוגיות הפרטניות שהעלו חברות הביטוח, בנוגע לאפשרות הויתור על תחולת הנחיית המפקח, ובנוגע לסוגי הטיעונים שיש להחריג ממנה. כמו-כן, התייתר ממילא הדיון בבקשת רשות הערעור הנגדית, רע"א 4622/15, שהוגשה מטעם התובעים. עם זאת אוסיף, כי במסגרת בקשות רשות ערעור אלו טענו הצדדים טיעונים מפורטים בנוגע להיבטים מגוונים של הפרשה, כאשר רבים מהם מבוססים על שאלות עובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ואשר עתידות להתברר במהלך ההליך העיקרי. אין מקום לכך שערכאת ערעור העוסקת בהחלטת ביניים נקודתית תכריע בשאלות מרכזיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לא לשם כך נועדה בקשת רשות הערעור, ולא מן הנמנע לדחות בקשות רשות ערעור אך מטעם זה שהעמימות העובדתית בתיק אינה מאפשרת הכרעה בהן. 46. אשר על כן, אציע לחברי להחליט כאמור בפסקה 28 (לעניין החלטת בית המשפט המחוזי הראשונה) וכאמור בפסקאות 43-44 (לעניין החלטת בית המשפט המחוזי השניה). את הוצאות בקשות רשות הערעור יביא בית המשפט המחוזי במכלול שיקוליו לכשינתן פסק הדין. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט ניתן היום, ‏כ"ז בחשון התשע"ו (‏9.11.2015). הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15038630_O04.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il