אבו גרדוד עוואד נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3862/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3862/02 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. אבו גרדוד עוואד 2. ג'ומעה אלחרניק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.3.02 בת.פ. 8052/97 שניתן על ידי כבוד השופטת רויטל יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשס"ג (16.1.2003) בשם המערערים: עו"ד חיים קאזיס בשם המשיבה: עו"ד נעמי כ"ץ פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת רויטל יפה-כ"ץ) בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א), 7(ג) רישא, ו-31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. כמו כן המערער מס' 1, עוואד אבו גרדוד, (להלן "עוואד") הורשע בביצוע מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין. על המערערים נגזרו שלוש שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים. בנוסף, נגזרה על עוואד פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. בפנינו ערעור על ההרשעה, ולחלופין על חומרת העונש.. העובדות 2. בשעות הערב ב-13.5.97, מספר דקות לאחר השעה 21:00, נסעו המערערים בשיירה בת שלושה רכבים במעלה העצמאות, המוביל ממצפה רמון לאילת. על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, נהג ברכב הראשון המערער 2, ג'ומעה אלחרינק (להלן: ג'ומעה), ברכב השני נהג עוואד, וברכב השלישי נהג אדם נוסף, אשר לא הועמד לדין בפרשה זו. באותו זמן היו שוטרי יחידת הסמים של מחוז הדרום בפעולה יזומה באותו כביש, משום שהיה ידוע להם כי הנתיב משמש להובלת סמים מגבול מצרים אל תוך הארץ. לאחר שזיהו השוטרים שלושה רכבים חשודים נוסעים אחד אחרי השני, הקימו השוטרים מחסום. כאשר הגיעו כלי הרכב למחסום, סימנו השוטרים לנהגים לעצור בצד. נהג הרכב הראשון, ג'ומעה, אכן עצר בצד, ומסר את תעודותיו לבדיקה. אולם כאשר הגיע הרכב השני למחסום, וסימנו לו לעצור, הוא האיץ את מהירות נסיעתו ופרץ את המחסום, תוך שהוא מסכן את השוטרים שעמדו בסמוך למחסום. בשל הדוקרנים שהוצבו על הכביש, התפוצצו צמיגי הרכב, ולאחר נסיעה של עשרות מטרים בלבד, הרכב פגע בתמרור, ונעצר. לאחר ההתנגשות, ברחו שני אנשים מן הרכב אל השטח המסולע שלצידי הכביש. השוטרים שעמדו במחסום החלו רצים לעבר הרכב, אולם לא הצליחו לתפוס את שני האנשים שברחו. בחיפוש שערכו ברכב שפרץ את המחסום, נתגלה סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל 118.484 ק"ג. כמו כן נמצאו ברכב תעודת זהות השייכת לעוואד, טלפון סלולרי, מעיל, מכשיר קשר ו-1,700 ₪ במזומן. עוואד זוהה על-ידי אחד השוטרים שעמדו במחסום, כנהג רכב הסם, הן בזמן הארוע והן לאחריו. מעט לאחר הרכב השני, הגיע הרכב השלישי למחסום, ומשהתבקש, עצר בצד. נהג הרכב השלישי לא הועמד לדין, כיוון שהפרקליטות סברה כי לא היו בידה ראיות מספיקות. 3. על יסוד העובדות המתוארות ועל יסוד הקביעה כי עוואד הוא האיש שנהג ברכב הסם, הרשיע בית המשפט קמא את שני המערערים בעבירות שיוחסו להם, ועל כך הערעור שלפנינו. נדון בטענות המערערים בנפרד, ראשית בטענותיו של המערער 1 ולאחר מכן בטענות המערער 2. הרשעת המערער 1 - עוואד אבו גרדוד 4. את הרשעתו של עוואד ביסס בית המשפט בעיקר על זיהויו כנהג רכב הסם, על הממצאים האוביקטיביים שנמצאו בשטח ובהם היות רכב הסם רכבו של עוואד, הימצאות מסמכיו וחפציו ברכב, וכן על הראיות שהצביעו על קשר בינו לבין נהג הרכב הנוסף, וכן על שקריו וחוסר אמינות עדותו של עוואד. הראיה המרכזית שאליה התייחס בית המשפט קמא בהרשיעו את עוואד הינה הזיהוי של השוטר אבי מנוס (להלן "מנוס"), שעמד במחסום, בצד הקרוב לנהג, בזמן שרכב הסם פרץ אותו. מנוס נשא על חזהו זרקור נייד, שכוון לעבר הרכב השני כשזה התקרב למחסום, והמשיך להאיר לתוכו כשחלף על פניו. מנוס העיד בבית המשפט קמא כי ראה ברכב שני אנשים. מנוס העיד עוד כי ראה בבירור את הנהג שהיה קרוב אליו, אך הנוסע השני היה מוסתר על ידי הנהג, ולפיכך לא ראה את פניו. בחיפוש שביצע ברכב הסם, מצא מנוס את תעודת הזהות של עוואד, והעיד כי כאשר ראה את התמונה שבתעודת הזהות, זיהה בה בודאות את נהג הרכב שפרץ את המחסום ונמלט, רגעים ספורים קודם לכן. מנוס תיאר את מצב התאורה ואת מיקומו ביחס לרכב, באופן ששיכנע את ביהמ"ש כי למנוס היתה הזדמנות מספקת לזהות את נהג הרכב, וכך אמר: "... תוך כדי שהוא מאיץ הוא נע לכיווני ובשלב זה, כאשר אני עדיין מאיר עליו עם הפורז'קטור שעל החזה שלי אני מזהה אותו שהוא כמעט דורס אותי. נאלצתי לפנות טיפה ימינה, ותוך כדי שהוא חולף אותי, אני ממשיך ללוותו עם הפנס... הכביש עצמו די מואר, יש שם תאורת רחוב מעולה ולכן זאת אחת הסיבות שאנחנו עושים שם מחסומים..." (עמ' 54 לפרוטוקול). למחרת היום הגיע עוואד למשטרת ירוחם על מנת להגיש תלונה על גניבת רכבו. כשהגיע מנוס למשרדו, ראה את עוואד בחדרו של החוקר אסף יצחק. מנוס זיהה את עוואד על אתר כנהג רכב הסם. בבית המשפט קמא הכחיש עוואד כי הוא זה שנהג ברכב הסם בעת שזה פרץ את המחסום. עוואד טען כי רכבו נגנב מוקדם יותר באותו היום, ועם הרכב גם מכשיר הטלפון הסלולרי שבבעלותו, תעודת הזהות שלו ומעילו. עוואד טען עוד כי אין לייחס משקל רב לזיהויו על ידי מנוס, שנעשה בלילה, במקום חשוך, ותוך שהרכב נע במהירות ומסכן את מנוס, באופן שגרם למנוס לקפוץ הצידה. בנוסף, עוואד טען כי העובדה שמנוס ראה מיד לאחר מכן את תעודת הזהות שלו ברכב, היתה עלולה לגרום לכך שכאשר זיהה את עוואד בתחנת המשטרה, הרי שלמעשה זיהה את האדם שאת תמונתו ראה ברכב, ולא את האדם שראה נוהג ברכב; לפיכך גם אם הזיהוי נעשה בתום לב, הרי היה מוטעה. בנוסף טען עוואד כי הזיהוי הספונטני היה בתחנת משטרה ולכן יש לייחס לו משקל נמוך. מנגד, מנוס היה מאד משוכנע בזיהויו של עוואד בשתי ההזדמנויות ובית המשפט קמא נתן אמון מלא בדבריו, וקבע כי יש בעדותו כדי לקשור את עוואד לביצוע המעשה. כמו כן, בית המשפט קמא שוכנע כי אין כל יסוד לחשדות שהעלה הסניגור כאילו מנוס הובל במכוון לחדר בתחנת במשטרה שבו שהה עוואד על מנת לזהותו. בנוסף לטענותיו בדבר המשקל שיש לייחס לזיהוי, טען עוואד בבית המשפט קמא כי יש לו אליבי לשעות שבהן התרחש הארוע במחסום. לדבריו, גילה שרכבו נגנב בשעות הערב, ולאחר מכן הלך לביתו של השייח' דחאללה וסיפר לו על כך. השייח' דיווח זאת לקצין הבטחון של המועצה, מוטי זאנה, באותו לילה בשעה 23:30. ביתו של השייח' נמצא מרחק רב ממקום המחסום ולפיכך טען עוואד כי לא יתכן שהיה במועד הרלוונטי ברכב הסם והספיק לאחר מכן להגיע לביתו של השייח'. בית המשפט קמא לא קיבל את טענותיו של עוואד כאילו רכבו נגנב. ראשית, עוואד מסר גרסאות סותרות באשר לשעה שבה ראה בפעם האחרונה את רכבו. בתחילה מסר כי הוא ראה אותו לאחרונה בבוקר יום 13.5.97 בשעה 08:00. בגרסאות האחרות מדובר על השעות 10:00 ו-07:00. גם לגבי השעה שבה גילה עוואד לכאורה כי רכבו נגנב, מסר עוואד מספר גרסאות. בבית המשפט סיפר כי הוא חזר מן המרעה בשעה 19:00 ואז גילה כי רכבו נעלם. לעומתו, העיד השייח' דחאללה כי כשעוואד הגיע אליו, אמר לו כי רכבו נגנב בשעה 17:00. ולבסוף, גם לגבי שעת ההגעה לשייח' דחאללה, ישנן גרסאות שונות וסותרות. בביהמ"ש העיד עוואד כי הגיע לבית השייח' בשעה 21:30, ואילו השייח' העיד כי הגיע אליו בשעה 23:00. גם זאנה, קצין הבטחון, העיד כי השייח' התקשר אליו לדווח לו על גניבת הרכב בשעה 23:30. עובדה נוספת שהעמידה בספק בעיני בית המשפט קמא את סיפורו של עוואד בדבר גניבת רכבו, היא שגם זאנה וגם שייח' דחאללה העידו כי דיווח של בדואי על גניבת רכב הוא דיווח חריג מאד, ולמעשה זוהי הפעם היחידה עבור כל אחד מהם, בו הוא נתקל במקרה שבדואי מדווח על גניבת רכבו. ולבסוף, מומחה המז"פ שבדק את רכב הסם קבע כי ברכב לא נתגלו סימני פריצה וכי המפתחות התגלו במצת. לפיכך השתכנע בית המשפט קמא כי טענותיו של עוואד כאילו רכבו נגנב אינן אלא בדיה, סיפור ש"נתפר" למידותיו של הארוע, ונועד למנוע את הרשעתו. הפרכת טענותיו של עוואד הצטרפה לזיהוי על ידי העד מנוס. בית המשפט קמא מצא כי עדותו של עוואד לא היתה אמינה. בין היתר התרשם גם מכך שטענתו של עוואד כי אינו יודע עברית, הופרכה ונמצאה כוזבת. על רקע ממצאים אלה קבע בית המשפט כי עוואד הוא שנהג ברכב הסם ולפיכך הרשיעו הן בעבירת הסמים והן בעבירת ביצוע מעשי פזיזות ורשלנות בנהיגתו בעת חציית המחסום. על עבירת קשירת הקשר, למד בית המשפט קמא מהעובדה שבשני כלי הרכב של המערערים נמצאו טלפונים סלולריים, שהתברר כי בין שניהם התקיימו שיחות רבות, הן בשבועות שקדמו לארוע במחסום והן בשעות שקדמו לארוע. עוואד הכחיש כי ביצע את השיחות הללו, ולא סיפק כל הסבר לקשר בין הטלפון שלו לזה שהיה ברכבו של ג'ומעה. בנוסף, ברכב השלישי, שכאמור כנגד נהגו לא הוגש כתב אישום, נמצא מכשיר קשר אשר היה מכויל על אותו תדר שהיה מכויל מכשיר הקשר של עוואד. גם לגבי מכשיר הקשר שינה עוואד את גרסאותיו. תחילה טען כי המכשיר אינו עובד כלל, ורק לאחר מכן הודה כי המכשיר עובד, אולם לטווח קצר בלבד, ורק על תדר זה. ערעורו של עוואד 5. בערעורו לבית משפט זה, חזר בא כוחו של עוואד על הטענות אותן טען בבית המשפט קמא. הוא טען בין השאר כי אין לייחס משקל לזיהויו של עוואד על ידי מנוס, וכי יש לקבל את טענת האליבי שלו. לאחר שבחנו את טענותיו של עוואד ואת חומר הראיות, השתכנענו כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בנוגע לעוואד. הרשעתו של עוואד התבססה על ראיות אמינות ומשכנעות: זיהויו של עוואד בשתי הזדמנויות על ידי מנוס, והקשר בין שני הפלאפונים, שהוא ממצא אובייקטיבי הקושר בין עוואד לשותפו לשיירה ג'ומעה לפני ובעת המסע להעברת הסם. בנוסף לראיות הפוזיטיביות, ביסס בית המשפט קמא את הרשעתו גם על ממצאי מהימנותם של העדים, אשר בגדרם דחה מכל וכל את גירסתו של עוואד. בית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של מנוס, לפיה מיקומו איפשר לו לראות בבירור את נהג הרכב, וקבע כי מנוס זיהה את עוואד בודאות בשתי ההזדמנויות, כנהג רכב הסם. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי גרסתו של עוואד, לפיה רכבו נגנב, היא גרסה שקרית. כידוע, אין דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאים העובדתיים המבוססים על התרשמות ממהימנות העדים. כפי שנאמר בע"פ 7865/01 מ"י נ' ביטון, פ"ד נו(4), 739 ,743 מפי השופטת ד' דורנר: "...ערכאת ערעור תהפוך ממצאים שאותם קבעה הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה, רק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת... הטעם להלכה זו טמון ביתרון שיש לערכאה הדיונית, שראתה את העדים שמעה אותם והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי ובניסיון השיפוטי שצברה בהערכת מהימנות, על יסוד 'התנהגותם של העדים ... ואותות האמת המתגלים במשך המשפט', כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות". במקרה זה לא מצאנו סיבה להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא. אין כל סיבה להטיל ספק בעדותו של מנוס, ובודאות שבה זיהה את עוואד. אמנם משקלו של הזיהוי הספונטני בתחנת המשטרה הוא מעצם טיבו פחות מזיהוי במסדר זיהוי, אולם בנסיבות הענין שלפנינו נוכח מכלול העובדות שהוכחו, אין סיבה להפחית ממשקלו של הזיהוי שנמצא משכנע על ידי בית המשפט קמא. המערער הגיע לתחנת המשטרה כמתלונן ולא כחשוד, ולא היתה למנוס סיבה לקשור אותו לארוע העברייני. לא מצאנו גם ממש בטענתו של עוואד כי המרחק הרב המצוי בין המחסום לבית השייח' מוכיח כי לא יכול היה להיות במחסום בשעת הארוע. אמנם, המרחק שבין מקום המחסום ובית השייח' הינו בין 50-30 ק"מ, מרחק שאותו לא ניתן לעבור ברגל במשך שעות ספורות בלבד. ואולם, האפשרות כי במרחק מה מן המקום, חזרו הנמלטים אל הכביש והצליחו להגיע באמצעות רכב, כעבור כשעתיים, לביתו של השייח', היא אפשרות סבירה. חיזוק מסוים לסברה זו ניתן למצוא בעדויות השוטרים שלנאשם ישנם קרובי משפחה מבני שבטו, שבט אלעזאזמה, המתגוררים במרחק לא רב מהמקום שבו נמלטו נוסעי הרכב השני, ואלו היו יכולים לסייע לעוואד להגיע אל בית השייח'. מכל מקום, הזמן שחלף בין הארוע לבין מועד הגעתו של עוואד לבית השייח' משמיט את הבסיס לטענת האליבי. באשר לגרסתו של עוואד בדבר גניבת רכבו, הרי שזו רצופת סתירות ותמיהות ובית המשפט קמא סבר שאלו פוגמות בצורה רצינית במהימנותה. שכן כאמור, עוואד מסר גרסאות שונות הן לגבי הזמן שבו ראה בפעם האחרונה את רכבו והן לגבי השעה שבה הגיע אל השייח'. זאת ועוד גם המצב בו נמצא הרכב שהתגלה כשהמפתחות במצת וללא סימני פריצה וחפציו האישיים של עוואד בתוכו, תומך במסקנה שגירסת הגניבה שקרית. כל אלה, בהצטרפם לזיהוי מחזקים את המסקנה כי עוואד אכן היה הנהג ברכב הסם שפרץ את מחסום המשטרה. שיחות הטלפון שהתקיימו בין הטלפון הסלולרי של עוואד ובין הטלפון הסלולרי שנמצא ברכבו של ג'ומעה, אשר לא ידע לתת להן כל הסבר ואף הכחיש את קיומן, אלה מחזקות את ההתרשמות כי השניים היו במסע משותף במבצע להעברת הסם שנמצא ברכבו של עוואד. אשר על כן לא ראינו להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא שהרשיע את עוואד בהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, בקשר לביצוע פשע ובביצוע מעשה פזיזות ורשלנות. הרשעת המערער 2 – ג'ומעה אלחרינק 6. את הרשעתו של ג'ומעה בשתי העבירות ביסס בית המשפט על שתי ראיות מרכזיות. האחת הינה מציאת טביעת אצבעו של ג'ומעה על ידית הדלת הקדמית-ימנית של רכב הסם. הראיה השניה עליה ביסס בית המשפט את הרשעתו של ג'ומעה, הינה מציאת טלפון סלולרי ברכבו, הרשום על שם הזהה לשמו של עוואד (אך לא בעל אותה ת.ז. וכתובת), ממנו בוצעו התקשרויות רבות אל הטלפון של עוואד, הן בימים שקדמו לתפיסת הסם, והן בשעות הספורות שקדמו לו. ראיות אלה קישרו את ג'ומעה אל רכב הסם, ושכנעו את בית המשפט המחוזי כי יש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. בבית המשפט קמא, טען ג'ומעה כי אין לו כל קשר לסמים שנמצאו, וכי הוא אינו מכיר את עוואד, מעולם לא דיבר עמו או נסע ברכבו. אולם טענה זו הופרכה שכן השוטרים עימתו את ג'ומעה עם העובדה שטביעת אצבעו נמצאה על הרכב. ג'ומעה לא נתן כל הסבר למציאת טביעת אצבעו על הרכב, ולפיכך בית המשפט קמא השתכנע כי אין אמת בגרסת ג'ומעה לפיה אינו מכיר את עוואד או את הרכב. ג'ומעה הוסיף וטען כי הטלפון הסלולרי שנמצא ברכבו איננו שלו, והוא אינו יודע כיצד הגיע לרכבו. ג'ומעה הציע כי יתכן והטלפון הושתל שם על ידי המשטרה, אך בית המשפט קמא דחה טענה זו מכל וכל. עוד טען ג'ומעה כי בזמן שנעצר (21:20 לערך) הוא היה בדרכו מהעבודה לביתו, וכי נקלע למקום הארוע באקראי. בית המשפט קמא לא קיבל את גרסתו, וזאת משני טעמים. ראשית, משום שהמעביד של ג'ומעה העיד כי ג'ומעה לא היה במקום העבודה כבר בשעה 19:00. ושנית, משום שרכבו של ג'ומעה נצפה על ידי השוטרים מבצע פניית פרסה לפני שהגיע למחסום, כלומר רכבו כלל לא הגיע מכיוון עבודתו, אלא מן הכיוון ההפוך. בית המשפט קמא מצא בהפרכת גרסתו של ג'ומעה חיזוק נוסף לגירסה המפלילה. עוד מצא בית המשפט קמא כי אמינותו של ג'ומעה נפגמה גם מכך שבדומה לעוואד, גם הוא טען שאינו דובר עברית, וטענתו זו הופרכה כאשר מעבידו העיד כי במשך שש השנים שהוא המעסיק שלו, הוא מדבר עמו עברית בלבד. לפיכך, בית המשפט קמא השתכנע כי ג'ומעה לא נקלע למקום הארוע באקראי, אלא היה קשור קשר הדוק לרכב הסם, ונטל חלק בעבירה. ערעורו של ג'ומעה 7. בערעור חזר הסניגור על הטענות שהשמיע בבית המשפט קמא, וטען כי הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא היו ראיות נסיבתיות ואלה לא הוכיחו קשר בין ג'ומעה ובין רכב הסם מעבר לספק סביר. אולם גם בערעורו לא העלה ג'ומעה כל טענה היכולה להציע נסיבות תמימות בהן הגיעו הראיות המפלילות אל הזירה. ג'ומעה המשיך להכחיש כל קשר לרכב הסם ולטלפון הסלולרי שנמצא ברכבו. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהיעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיע נאשם (ראו למשל ע"פ 16/82 מלכה נ' מ"י, פ"ד לו(4), 309, 316; ע"פ 660/86 דהן נ' מ"י, פ"ד מא(1), 785, 788; ע"פ 3377/92 מעמר נ' מ"י (לא פורסם)). בנוסף, נראה לנו כי מיקום טביעת האצבע על ידית הדלת הקדמית ימנית של הרכב מעידה כי טביעת האצבע לא הושארה שם בנגיעת אקראי, אלא על ידי אדם שמגעו עם הרכב היה מכוון. ג'ומעה אף אינו מספק הסבר הגיוני להימצאות הטלפון הסלולרי ברכבו. בצדק קבע בית המשפט קמא, שאין כל אחיזה לטענה כאילו השוטרים הם ששתלו את הטלפון הסלולרי ברכב. בנוסף, אין זה מתקבל על הדעת כי יד המקרה שלטה בכך ששני הרכבים, של עוואד וג'ומעה, ייתפסו במחסום בעת ובעונה אחת, ובהם מכשירים סלולריים המקיימים קשר הדוק ביניהם. באשר לטענותיו של ג'ומעה כי היה בדרכו מהעבודה, הרי שבית המשפט קמא קבע כי גרסה זו נסתרה בעדותם של השוטרים ועדותו של מעבידו. בית המשפט לא נתן אמון בדבריו של ג'ומעה, בין היתר בשל טענתו, שהתגלתה על פניה כשקרית, כי אינו יודע עברית כלל. כאמור, איננו נוהגים להתערב בממצאי מהימנות של בית המשפט דלמטה, וגם בעניינו של ג'ומעה איננו רואים לעשות כן. על מנת להראות כי אין קשר בין ג'ומעה ורכב הסם, ניסה בא כוחו של ג'ומעה להפריך את הטענות בדבר שיירה, על ידי כך שהראה ששתי המכוניות הנוספות ב"שיירה" נהגו אחרת במחסום מרכב הסם, שכן הן עצרו לבקשת השוטרים בעוד שרכב הסם פרץ את המחסום. בנוסף, על אף הכמות הגדולה של הסם שנתפסה, בשתי המכוניות האחרות לא נמצא סם כלל. גם בטענות אלה אין ממש. אין כל קושי להבין כי הרכב שבו מצוי הסם ינסה להימלט בעוד שני הרכבים האחרים יעצרו לבקשת השוטרים. יתרה מזו, יש להניח כי המערערים קיוו שהשוטרים יהיו עסוקים ברכבים 1 ו-3 ולכן לא יתפנו לרדוף אחרי רכב מס' 2, וזה יצליח להימלט. מה גם שאין כל קושי בכך שכל הסם רוכז במקום אחד. הסם היה ארוז ב-11 שקי יוטה גדולים, ולפיכך הגיוני שלא יהיו "פירורים" בשאר המכוניות. בשל כל אלה, השתכנענו כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא גם ביחס להרשעתו של ג'ומעה. 8. לסיכום, לאחר שבחנו את הטענות שהועלו בפנינו ואת חומר הראיות, השתכנענו כי אין בסיס להתערב בפסק דינו המרשיע של בית המשפט קמא. פסק הדין מנומק היטב, ומעוגן בחומר הראיות המוצק שהיה בפניו. מלבד הזיהוי של עוואד על ידי השוטר אבי מנוס, טביעת האצבע של ג'ומעה על רכב הסם, ופלטי הטלפונים הסלולריים, ביסס בית המשפט את החלטתו על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו וממהימנותם. בפסק דינו של בית המשפט קמא לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותנו. 9. באשר לערעור על חומרת העונש, אנו סבורים כי גם הטענות בדבר חומרת העונש דינן להידחות. אין צורך להכביר במילים על הסכנה שבנגע הסמים, ועל הצורך לסכל את הברחת הסם בנתיב המוביל ממצרים לישראל. המערערים נשאו כמות גדולה מאד של סם שנועד להפצה, ולפיכך איננו סבורים כי בנסיבות העניין העונש שהושת על המערערים הינו חמור יתר על המידה. אשר על כן דין הערעור על שני חלקיו להידחות. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ג באייר תשס"ג (15.5.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02038620_N07.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il