בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3857/96
בפני: כבוד
הנשיא א. ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופט ת. אור
המבקש: יוסף
שגיא
נ
ג ד
המשיב: תעשיות
רוגוזין בע"מ
בקשת
רשות ערעור על פסק דין בית
המשפט
המחוזי בבאר שבע מיום 25.4.96
בת.א.
315/94 שניתן על ידי כבוד
השופט
פלפל
בשם
המבקש: עו"ד יעקב מלכה
בשם
המשיב: עו"ד אפרת רנד
פסק
דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. המערער, שלפי הטענה, מתגורר בניגריה, תבע בבית המשפט
המחוזי בבאר שבע מן המשיבה, חברה ישראלית, סכום של 300,000.- ש"ח כעמלת תיווך
המגיעה לו ממנה. המשיבה עתרה לחיובו של המבקש במתן ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר
הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן התקנות). הבקשה נדחתה על ידי הרשם, אך הערעור
על החלטתו נתקבל: ביום 3.3.96 החליט כב' השופט בנאי שעל המערער להפקיד בקופת בית
המשפט תוך שלושים ימים, סכום של 15,000.- ש"ח במזומן או בערבות בנקאית.
2. ביום 14.4.96, כפי שנקבע מראש, נתקיים קדם משפט בתיק
לפני כב' השופט פלפל. בתחילת הדיון קמה פרקליטת המשיבה והפנתה תשומת לבו של השופט
המלומד כי המערער לא הפקיד את הערובה. לכן היא בקשה להגיש בו במעמד בקשה לדחיית
התובענה. השופט המלומד נעתר לבקשה והורה "לפתוח תיק המרצה". למשמע
הדברים האלה בקש פרקליט המערער שבית המשפט "לא ידון בבקשה" על יסוד שני
טעמים אלה: ראשית, הוא קבל את הבקשה לדחיית התובענה אך זה עתה; שנית, סכום הערובה
הופקד בו ביום בקופת בית המשפט (וקבלה על כך הומצאה בו במעמד). לענין האיחור
בהפקדת הערובה, טען פרקליט המערער שהמערער מתגורר בניגריה, והקשר עמו אינו טוב וכי
"היתה פגרת פסח באמצע..."; אך השופט המלומד לא שעה לדברים אלה ונפנה
לדון בבקשה לדחיית התובענה. לענין זה טענה פרקליטת המשיב שהמערער לא הגיש בקשה
להארכת המועד להפקדת הערובה, המלווה בתצהיר, וכי יש בהפקדה משום זלזול בבית המשפט.
פרקליט המערער השיב על דברים אלה באמרו שמצבו הכלכלי של מרשהו אינו איתן, אין לו
נכסים נזילים, והשגת הערובה היתה כרוכה בקשיים רבים. עוד טען פרקליט המערער שאין
מוחקים כתב תביעה על הסף, מקום שהמדובר בפגם הניתן לתיקון, ועל כל פנים הערובה כבר
הופקדה. לחלופין עתר פרקליט המערער להגשת בקשה להארכת המועד המלווה בתצהיר. ביום
25.4.96 נתן השופט המלומד פסק דין הדוחה את התובענה. ומה היו נימוקיו? תקנה 519(ב)
קובעת כי אם "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן
הורשה התובע להפסיקה"; השופט נתן את דעתו לטענות פרקליט המערער וסבר כי:
"יתכן, אם כי אני מסופק בכך, שהטענות הללו היה בכוחן להביא את בית המשפט
להארכת המועד להגשת הערובה... אלא שהמשיב לא טרח להגיש בקשה להארכת המועד, וגם לא
הוגש מטעמו כל תצהיר שיסביר את סיבת האיחור". בית המשפט המחוזי הזכיר את תקנה
528 לתקנות, וכתב שבטענותיו של פרקליט המערער אין "כדי לשמש טעם מיוחד",
שכן דברים אלה לא נאמרו בתצהיר, ולפיכך לא יכלו לעמוד במבחן החקירה שכנגד. לבסוף
ציין השופט המלומד שפרקליט המערער לא בקש להפסיק את התובענה, כאמור בתקנה 519(ב),
ולכן
"אין
מנוס מאשר להעתר לבקשה של (המשיבה), ככתבה וכלשונה, ולדחות את התובענה כפי שמורה
תקנה 519(ב) הנ"ל".
3. סיפת תקנה 519(ב) קובעת כי אם "נדחתה תובענה לפי
תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת
מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו,
לרבות לענין ערובה והוצאות".
נאחז המערער בסיפת תקנה 519(ב) והגיש בקשה
לביטול החלטת הדחייה של התובענה. לבקשה האמורה צורף תצהירו של פרקליט המערער. נכתב
בו שלאחר החלטת השופט בנאי, הוא ניסה להתקשר אל מרשהו, אולם הדבר עלה בידו רק לאחר
כמה ימים. המערער הודיעו כי אין לו כספים לשלם, אולם הוא ידאג לכך שידידו בישראל,
אחד אהרן בר, ישלם את סכום הערובה. "לאחר מאמצים רבים" - כך נאמר -
הגיעה למשרדו של המצהיר ביום חמישי 11.4.96 בשעות הצהריים המחאה משוכה על ידי מר
בר בסכום הדרוש. קדם המשפט היה קבוע ליום ראשון 14.4.96, היא נמסרה לעורך דין אחר
במשרדו, וזה הפקיד אותה בקופת בית המשפט עוד לפני שהתחיל קדם המשפט. הדברים
האמורים לא שכנעו את השופט המלומד שעליו לבטל את החלטתו. הוא אמר לפרקליט המערער
שאין הוא יושב לערעור על פסק דינו מיום 14.4.96, ולגופו של ענין קבע שאין בטענות
המערער "לא טעם מספיק" ולא "סיבה מספקת" להצדקת האיחור. הוא
הזכיר בהחלטתו את המרצה 337/63 פ"ד יז 2353 (בה דובר על הארכת המועד להגשת
ערעור) לאות, כי מי שהמגיש תובענה חייב להסביר לשולחו בעוד מועד שתבוא דרישה
להפקדת פקדון תוך מועד קצוב "ועוה"ד חייב לדאוג למגע עם שולחו כדי שישיג
אותו בשעת הצורך". הוא גם איזכר את ההחלטה בב"ש 261/87 פ"ד מא(2)
692 מפי הנשיא שמגר (לענין הפקדת ערבון בערעור) בה נאמר (בעמ' 695) כי:
"...
לא ניתן יהיה לקיים פעולתם של בתי המשפט אם לא יכובדו המועדים הקצובים הנקבעים לפי
החוק או לפי התקנות או מכוחם. המגמה להנהיג גמישות יתר אינה משרתת את טובתם של
בעלי הדין, כי בעל הדין, המחפש דרך לדחיית מועדים, פוגע בחלק אחר מציבור
המתדיינים, יהיו אלה הצדדים האחרים באותו תיק או מתדיינים אחרים בתיקים אחרים,
שעניינם מושפע בעקיפין מן ההפעלה של המערכת השיפוטית וקיום המועדים שבה".
על יסוד הדברים האלה נדחתה הבקשה, ביום
18.11.96.
בערעור שלפנינו משיג המערער על שתי ההחלטות של
השופט המלומד, מיום 14.4.96 ומיום 18.11.96.
4. הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור על ההחלטה מיום 14.4.96
להתקבל, ולפיכך אין לי צורך להתייחס להליך ההשגה על ההחלטה מיום 18.11.96 (לענין
אחרון
זה יהיה איזכור רק ככל הנוגע לתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת
הביטול). כמה טעמים לדבר:
(א) תקנה 519(ב) כפופה לתקנה 528; לאמור: אי
מתן ערובה תוך המועד שנקבע אינו מונע בעד בית המשפט או הרשם מלהאריך את המועד, שאז
"המועד שנקבע" יהיה המועד שנקבע לפי ההחלטה להארכת המועד;
(ב) בניגוד לקביעת השופט המלומד אין מדובר כאן
אלא במועד שנקבע על ידי בית המשפט (בהחלטת ביניים), שלעניינו חלה הרישא של תקנה
528 ולא סיפתה. לפיכך לא היה מקום לשימוש במבחן המחמיר הנזכר בסיפא - קיומו של
"טעם מיוחד" להארכה.
(ג) השופט המלומד לא נהג באמת מידה שווה כלפי
המשיבה וכלפי המערער. הוא התיר למשיבה להגיש בו במעמד בקשה לדחיית התובענה, מבלי שניתנה
למערער הזדמנות מלאה להגיב עליה, בה בשעה שבקשת המערער לאפשר לו להגיש בקשה להארכת
מועד להפקדת הערובה, המלווה בתצהיר, לא נענתה.
(ד) ההליך שהתנהל לפני בית המשפט נתקיים בגדר
קדם משפט, שבגדרו אין בית המשפט מנהל את הדיון בהתאם לשיטה האדברסרית והשופט יכול,
ואף צריך, לנקוט יזמה ולהכין את התיק העיקרי לדיון כפי שהדבר נראה לו, "במגמה
לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו..." (תקנה 140). בקדם המשפט רשאי בית
המשפט לתת החלטות ביניים אף ביזמתו הוא, ולהיזקק לבקשות שבעלי הדין העלו לפניו אף
ללא בקשות בכתב, ובלבד שניתנה לבעל הדין שכנגד אפשרות סבירה להגיב. לפיכך רשאי היה
השופט המלומד להיזקק לבקשה להארכת המועד אף ללא בקשה פורמלית, ואפילו ללא תצהיר,
אם אך הצדיקו נסיבות המקרה את הדבר.
אנו סבורים שנסיבות המקרה לא הצדיקו דחיית
התובענה "על הסף".
5. ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה
להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין
סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות
דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא
נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91(א) רשאי בית המשפט להורות על
מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגבי הוראות התקנות, אך הענין מסור לשיקול דעתו. כך,
למשל, נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי
הדין מכוונים "להעניש" את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה"טעם
המיוחד" משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה"חסינות" מפני המשכת
ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור
כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על
פסק הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת
הציבור, המעוניין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית המשפט. לפיכך ומכח
אינטרס זה, אין בתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות לדחיית הדיון המוגשות להם, ולו גם
בהסכמה - כיוון שדחיית מועדים עשויה לשבש את ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט
ולהאריך שלא לצורך את משך שמיעת התיקים בבית המשפט, כמו שכתב הנשיא שמגר בב"ש
261/87 הנ"ל.
והנה במקרה שלפנינו לא נפגע אינטרס הציבור כלל
עקב האיחור בהפקדת הערובה. כל מטרתה של הערובה להוצאות היא להבטיח את הוצאותיו של
המשיב במקרה שהתביעה תידחה. אכן, המשיב יהיה מובטח לענין הוצאותיו גם אם הופקדה
הערובה באיחור של כמה ימים. האיחור לא הביא לשום דחיה בבירור ההליכים, שכן בית
המשפט היה אמור לקיים את קדם המשפט במועד שנקבע מראש. הנימוקים שמסר פרקליט המערער
לבית המשפט בעל פה לא הצביעו בהכרח, על זלזול בבית המשפט. בדיעבד, כשמעיינים
בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הביטול, אפשר להיווכח שהנימוקים היו סבירים ולא היו
שונים באופן משמעותי מהנימוקים שניתנו על ידי פרקליט המערער בעל פה. בנסיבות אלו
משקל האינטרס שיש לייחס לאיחור הוא נמוך ביותר, אם הוא קיים בכלל. לעומת זאת קיים
משקל מכריע לאינטרס של המערער לקיים דיון בתובענה, שהמשיבה לא הצליחה להעמיד כנגדו
כל אינטרס בעל משמעות לסתור, מלבד האינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל
טעם של ממש
לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק
דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.4.96 (המוכתר "החלטה") ומורים לקבוע
את התיק העיקרי להמשך קדם משפט.
המשיבה תשלם למערער שכ"ט עו"ד
20,000.- ש"ח.
המשנה לנשיא
הנשיא א. ברק:
אני מסכים
נשיא
השופט ת. אור:
אני מסכים
ש
ו פ ט
החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום ה בתמוז תשנ"ח (29.6.98).
נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ
ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/
96038570.B05