גוני בן מנצל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3856/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3856/13 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: שי גוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.05.2013 בת"פ 40622-03-12 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: י' בחשון תשע"ד (14.10.13) בשם המערער: עו"ד א' בר-עם בשם המשיבה: עו"ד ע' צימרמן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם) ב-ת"פ 40622-03-12 מיום 13.5.2013, שדן את המערער על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון לעונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעי העבירה. עובדות והליכים 1. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק; עושק לפי סעיפים 431(1) ו-(2) לחוק; מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק; הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק; הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק; והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, במועדים הרלוונטיים היה המערער עובד עירייה ושימש כפקח, לבוש מדים, ב"סיירת הירוקה" שתפקידה שמירה על הסדר והניקיון בגנים ציבוריים ואכיפת חוקי עזר עירוניים לפיקוח על כלבים. במהלך תקופת עבודתו נהג המערער – אשר נתפס בעיני המתלוננים כשוטר במשטרת ישראל – לדרוש מהמתלוננים, מהגרי עבודה חסרי מעמד של קבע בישראל, סכומי כסף שונים בעבור הסדרת עניינם מול הרשויות, עניינים כגון אישורי הפעלת עסק, אישורי שהייה בישראל וכדומה. זאת נעשה, ברוב המקרים, תוך הפעלת איומים על המתלוננים הנוגעים לפגיעה בפרנסתם ובמשפחתם, וגירושם מישראל, כאשר הסכום הנדרש על ידי המערער אינו דרוש לביצוע הפעולות האמורות, וכאשר אין בכוונתו לבצען. כמו כן, הודה המערער בכך שאיים על אחד המתלוננים שנחקר בנוגע לפרשה כי יפגע בו אם ימסור בחקירתו מידע כלשהו על אודות היחסים ביניהם. עוד התברר כי שעה שהיה המערער משוחרר בתנאים מגבילים ממעצר בגין אחד המקרים מושא האישומים נגדו בהליך זה, פנה הלה לאחת המתלוננות והטרידה בנוגע להודעות שמסרה בחקירתה נגדו, ולעדות שהיא עתידה למסור בהליכים נגדו. בכך, ביצע המערער עבירה של הטרדת עד לצד עבירה של הפרת תנאי השחרור, בעקבותיהם הוטל עליו איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה. במסגרת הסדר הטיעון עליו חתמו הצדדים, הוסכם כי המערער יפקיד בקופת בית המשפט 100,000 ₪ כפיצוי עבור המתלוננים, וכי לאחר הפקדת הפיצוי תבקש התביעה להשית עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר על-תנאי. למערער נשמרה זכות הטיעון לעונש במלואה. 3. לצורך גזירת הדין הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת הצדדים, על עריכת תסקיר בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער בן 36, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים ונעדר עבר פלילי. אחד מילדיו סובל מקשיי התנהגות וזקוק לטיפול פסיכולוגי, תרופתי וליווי צמוד של הוריו. בתסקיר נקבע כי המערער נוטל אחריות חלקית בלבד על מעשיו. שירות המבחן התרשם כי המערער נוטה לצמצם את חומרת מעשיו, מתקשה לגלות אמפטיה כלפי הקורבנות ואינו מפנים את התנהלותו העבריינית. לאור האמור, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו. יצוין כי הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת של המרכז לטיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק – "דרך חדשה" – על פיה, ובניגוד לאמור בתסקיר המבחן, המערער מבטא חרטה ונוטל אחריות למעשיו. 4. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה של מרמה מסוג פשע, והכל לצד הפיצוי עבור המתלוננים בסך 100,000 ₪. בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המערער, אשר נובעת בין היתר מהיקפן, התמשכותן והנזק שהסבו לקורבנותיו, תוך ניצול מצוקתם של המתלוננים וניצול מעמדו השקרי כשוטר במשטרת ישראל. כן הזכיר בית המשפט את נטיית הפסיקה להחמיר בענישה בגין עבירת השוחד אשר נתפסת כ"סכנה חברתית מאין כמוה". כמו כן, לצד עבירה זו ביצע המערער עבירות חמורות נוספות, וביניהן סחיטה באיומים. מאידך, קבע בית המשפט כי העובדה שהמערער שילם פיצוי למתלוננים בטרם נגזר עונשו (בהתאם להסדר הטיעון) מהווה שיקול, בין יתר השיקולים, להקלה בעונשו. כמו כן ניתן משקל לעובדה שהמערער הודה במעשיו בשלב מוקדם של המשפט, חסך זמן שיפוטי ומנע את העדתם של המתלוננים אשר חששו להעיד נגדו; לעברו הנקי של המערער; ולחרטה שהביע. לצד אלו התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו על-ידי בא כוחו, ובפרט למצוקתו הכלכלית כמניע לביצוע העבירות. לבסוף, קבע בית המשפט כי איזון בין כלל השיקולים, בדגש על חומרת המעשים, מצדיק השתת עונש מאסר משמעותי לריצוי בפועל, ויחד עם זאת נמוך מהעונש שהוצע על ידי המשיבה. מכאן הערעור שלפנינו. 5. ביום 9.10.2013 הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער לקראת הדיון בערעור. התסקיר מתבסס על דיווחי גורמי הטיפול בבימ"ר מג"ן-ניצן בו מרצה המערער את עונשו. המערער שוהה באגף אסירי עבודה ותפקודו תקין. בתחילת מאסרו סבל המערער מקשיי הסתגלות, וביטא חששות לעניין הסתגלותו בבית הסוהר כמו גם למצבה הכלכלי של משפחתו ומצבו הבריאותי של בנו, בעודו במאסר. המערער השתלב בקבוצה טיפולית בתחום האלימות הכללית וניכר כי יש לכך השפעה חיובית על התנהלותו ותפקודו, כך שירות המבחן. בהמשך יבחנו אפשרויות טיפול נוספות. בינתיים המערער שומר על קשר רציף עם משפחתו. טענות הצדדים 6. המערער משיג על חומרת העונש שנגזר עליו. נטען, ראשית, כי לא ניתן במסגרת גזר הדין משקל מספק לסכום הפיצוי הגבוה ששולם למתלוננים, אשר למעשה השיב את מצבם לקדמותו. כן מדובר בפיצוי אשר גבה מחיר כבד מהמערער וממשפחתו, שנאלצת להתמודד עם חובות במקביל למימון טיפולים עבור בנו של המערער, והכל בעודו במאסר. כן נטען כי לא ניתן כל משקל לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער, לפיה: יכולתו להבנת המציאות מוגבלת ביותר ואין לדרוש ממנו תובנות מעמיקות לגבי מעשיו בלא כל עזרה מקצועית; מצבו הנפשי קשה והגיע עד כדי מחשבות אובדניות; לא מדובר באדם בעל נורמות התנהגות עברייניות והשלכות של מאסר ממושך יהיו קשות עבורו ועבור משפחתו. משכך הומלץ על התערבות טיפולית מקצועית, וענישה בהתאם. בא כוח המערער מוסיף כי מוגבלויותיו של המערער הן שגרמו לו לפעול כפי שפעל מבלי להבין את הבעייתיות במעשיו, תוך שהוא מניח שהוא פועל בשירות המדינה וכי מערכת היחסים בינו לבין המתלוננים היא "חברית", כך בא כוחו. נטען כי לבסוף חדל המערער מביצוע מעשים אלו בעצמו. עוד מציין המערער כי גם שירות המבחן הצביע על גורמים המגבירים את סיכויי שיקומו. לצד אלו יש לתת משקל משמעותי לעובדה שמדובר באדם בעל עבר נקי, אשר היה משוחרר בערבות לאורך ההליכים נגדו. לסיכום, נטען כי שגה בית המשפט שעה שהתעלם משיקולים אלו בקובעו עונש מאסר ממושך לריצוי בפועל. 7. המשיבה סבורה כי אין מקום להתערב בגזר הדין. נטען כי מדובר בעונש נמוך מעונש המקסימום עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, ולפיכך גם לעמדתו של המערער הוא מצוי במתחם הסבירות. כן נטען כי עונש זה לו עתרה המשיבה לפי הסדר הטיעון התחשב בכל אותן נסיבות לקולה שהציג בא כוח המערער, וכך גם כתב האישום המתוקן. בסופו של דבר, בחר בית המשפט לתת משקל נוסף לטענות אלו בקובעו עונש נמוך מהעונש שתבעה המשיבה. כמו כן, המשיבה מדגישה את חומרת המעשים שביצע המערער, שעה שפעל תוך ניצול חששותיהם הגדולים ביותר של קורבנות חלשים, אותם בחר בקפידה. זאת תוך ניצול מעמדו כעובד עירייה, לבוש מדים, המייצג בעיני קורבנות אלו את רשויות המדינה, כאשר רמת התחכום של מעשיו עולה ממקרה למקרה. עוד מוסיפה המשיבה כי בניגוד לטענת המערער, הוא לא חדל ממעשיו בכוחות עצמו, אלא שנתפס בשעת מעשה בעקבות מידע מודיעיני שנאסף נגדו. חומרת העבירות מתגברת נוכח התמשכותן והיקף הכספים שסחט המערער מהקורבנות. נוסף על האמור, גורסת המשיבה כי הטענה לפיה העבירות נעשו בשל מצבו הכלכלי החמור של המערער לא הוכחה ולא הוכח שהכספים שהוא קיבל שימשו לכלכלתם. לפיכך, סבורה המשיבה כי העונש שנפסק הוא מקל ביותר ביחס לעונשים הנהוגים בגין העבירות בהן הורשע המערער. לבסוף מטעימה המשיבה כי יש לדחות מכל וכל את טענות המערער ביחס למערכת היחסים בינו לבין המתלוננים. פעולותיו של המערער מהוות איומים של ממש, לרבות שימוש באמצעים חריפים לשם הפעלת לחץ על הקורבנות, והכל לצד ניסיון למזער מעשים אלו וחומרתם, והתעלמות מהפגיעה בקורבנות. 8. נציגת שירות המבחן למבוגרים, גב' ברכה וייס, טוענת כי לא מדובר במקרה פשוט, שכן המערער נעדר עבר פלילי וברור שהוא משלם מחיר כבד על מעשיו. יחד עם זאת, נטען כי ניכר מהתנהלותו קושי להבין ולהפנים את חומרת מעשיו ואת מידת הפגיעה במתלוננים, בעוד שלעמדת שירות המבחן אין מדובר באדם שנעדר יכולת להבין את משמעות מעשיו. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה כי לא מדובר באירוע חד-פעמי וכי מעשיו של המערער נמשכו זמן רב. הכרעה 9. דין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע''פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)). מידת ההתערבות תהיה נמוכה עוד יותר לנוכח קיומו של הסדר טיעון לגבי העונש, כך שהצדדים הסכימו לעונש מקסימאלי לו תטען המשיבה, והעונש שנגזר מצוי בטווח שנקבע בהסדר הטיעון (עניין פרץ; ע"פ 9048/11 מוחמד נ' מדינת ישראל (24.5.2012); ע"פ 3543/07 שוסטר נ' מדינת ישראל (7.8.2007) וההפניות שם). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות, שכן המערער לא הציג כל הצדקה משמעותית להקלה בעונשו. נסיבותיו האישיות של המערער והשיקולים לקולה שמנה בפנינו נלקחו בחשבון, במידה הראויה, במסגרת גזר הדין, ולמעשה הם שהביאו את בית המשפט לקבוע עונש נמוך באופן ניכר מעונש המקסימום עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. 10. זאת ועוד. גם בבחינת שיקולי הענישה גרידא, סבורתני כי העונש שנקבע מצוי ממילא ברף התחתון, ואף בחריגה ממנו לקולה. המערער הורשע בעבירות חמורות ביותר שנמשכו שלוש שנים בטרם הופסקו על ידי רשויות האכיפה שתפסו את המערער ועצרוהו. עבירת השוחד בגינה הורשע המערער, ובפרט כשזו מתבצעת על ידי אדם המחזיק במשרה ציבורית באשר היא, ואגב תפקידו, נתפסת כבעלת חומרה מיוחדת. התפיסה היא שעבירה זו במהותה מערערת את יסודותיה של השיטה הדמוקרטית, וביניהם האמון של הציבור ברשויות השלטון שהינו "תנאי בלעדיו אין". משכך, השתרשה בפסיקה הגישה, לפיה "מי שהורשע בעבירה של שוחד ראוי לו שישא במאסר בפועל, ולתקופה ממשית" (ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.2007); וראו גם ע"פ 6033/03 בראון נ' מדינת ישראל (22.3.2004); ע"פ 10627/06 יהושע נ' מדינת ישראל (8.5.2007)). גם עבירת הסחיטה באיומים דומה היא במובן זה שמלבד הפגיעה החמורה בקורבן, טמונה בה פגיעה במרקם החברתי וביכולתנו להתנהל כחברה דמוקרטית, בה חירות הפרט וחופש הבחירה הם מושכלות יסוד. נטיית הפסיקה להחמיר עם מי שהורשע בעבירה של סחיטה באיומים, נובעת הן מחומרתה כאמור והן מהקושי האינהרנטי של קורבן עבירה זו להתלונן, נוכח מערכת הכוחות שנוצרת בינו לבין הנאשם ו"קשר השתיקה" המאפיין אותה. ענישה מחמירה מטרתה, אם כן, לאותת לקורבן כי קיים מענה למצוקותיו ולעודדו לשבור את "קשר השתיקה" (ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (1.1.2011); ראו גם ע"פ 9489/06 אבו עסא נ' מדינת ישראל (25.10.2007); ע"פ 602/02 אוחנינה נ' מדינת ישראל (22.4.2002); ע"פ 10036/06 פהימה נ' מדינת ישראל (26.4.2007); ע"פ 1106/11 מדינת ישראל נ' ואקנין (29.6.2011)). אם לא די בכך, לעבירות אלו מתווספות עבירות נוספות, ביניהן מרמה והפרת אמונים והטרדת עד. 11. אולם יותר מכל, חמורות הן נסיבות ביצוע העבירות האמורות במקרה הנוכחי. המערער איים, הטיל מורא והפעיל לחצים כבדים על המתלוננים לשם השאת רווחים, לאורך שנים ובתחכום רב המתבטא בראש ובראשונה בבחירת קורבנותיו. מדובר בקורבנות שחיים בשולי החברה, זרותם ניכרת וכוחותיהם מוגבלים. משהם נעדרים מעמד של קבע במקום מושבם אנשים אלו מנהלים לרוב אורח חיים הישרדותי המאופיין בחוסר ביטחון ויציבות והיעדר תמיכה מצד המדינה. המערער, אשר ככל הנראה בא במגע עם האוכלוסייה אליה משתייכים המתלוננים במסגרת עבודתו, פעל בנחישות להשגת מבוקשו תוך ניצול חולשותיהם הבולטות ביותר של המתלוננים, ודומה כי ידע לנצלם באופן מיטבי ובלא רחם. כך, נאלצו המתלוננים להשלים עם פגיעה בפרנסתם, הדלה לרוב, בכדי להימנע מאובדן פרנסתם כליל או לחילופין מפגיעה קשה באורחות חייהם, בביתם ובמשפחתם. אם לא די בכך, מעשיו המכוערים של המערער נעשו תוך ניצול כובעו כבעל תפקיד ציבורי והיותו "חלק" מרשות ציבורית, לכל הפחות בעיני המתלוננים חסרי הידע והישע אשר החשש מפני הרשויות מובנה בהם. משרתו של המערער הקנתה לו כלים ואמצעים להפיק כוח, שלא ניתן לו במסגרת תפקידו, על חשבון קורבנות תמימים שבקלות נרתעים מפניו של מי שנתפס בעיניהם כנציג הממשל. עוד יצוין כי לדברי המשיבה, המערער לא חדל ממעשיו על דעת עצמו אלא נתפס תוך כדי מעשה, זאת, בין היתר, בשל הקושי של המתלוננים לפנות לגורמי אכיפת החוק, נוכח מצבם ומעמדם. אוסיף כי התנהלות כשל המערער מייצרת הלך רוח חברתי בריוני ואלים, בבחינת "החזק שולט". אל לנו כחברה לאפשר מציאות כזו, וכבית המשפט, עלינו להתייחס בכובד ראש ובחומרה הראויה להתנהגות מעין זו, אשר מערערת את תחושת הביטחון הציבורי, בין אם היא מופנית כלפי אזרחים מן השורה ובוודאי אם היא מופנית כלפי אוכלוסיות חלשות. משכך, צדק בית המשפט כשלא נמנע מלגזור על המערער עונש מאסר בפועל, על אף נסיבותיו המשפחתיות המצערות, עברו הנקי והחרטה שהביע. כאמור, נסיבות אלו זכו להתייחסות ראויה במסגרת העונש שניתן. 12. לפני סיום, אציין כי ענייננו במקרה שנכנס תחת תחולת תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: התיקון). התיקון מחייב את בית המשפט הבא לגזור את עונשו של נאשם בקביעת מתחם עונש הולם בהתאם לערך החברתי שנפגע בעת ביצוע העבירה, מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות ביצוע העבירה. יחד עם זאת, ברקע גזר הדין מושא הערעור עומד הסדר הטיעון במסגרתו נקבע טווח ענישה, כך שהמשיבה התחייבה שלא לעתור לעונש העולה על 30 חודשי מאסר בפועל ולמערער נשמרה הזכות לטעון באופן חופשי. כידוע, התיקון אינו מתייחס לשאלת היחס בין מתחם העונש שייקבע על ידי בית המשפט לבין טווח ענישה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון (נושא זה עתיד להיות מוסדר בחוק שיעסוק בהסדרי טיעון אשר בימים אלו מצוי בהליך חקיקה – הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), התש"ע-2010). בהיעדר הסדרה ברורה ציין בית המשפט קמא בגזר דינו כי התיקון אינו חל מקום בו הגיעו הצדדים להסדר טיעון וקבעו במסגרתו מתחם ענישה, כפי שקרה במקרה דנן, אלא במקרים חריגים שנקבעו בפסיקה. משכך, נמנע בית המשפט מלפעול על פי השלבים שמתווה התיקון ובחן את העונש שנקבע במסגרת הסדר הטיעון לצד שיקולים נוספים שהעלו הצדדים. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט זה בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013), לאחר שניתן גזר דינו של בית המשפט קמא בהליך שבענייננו, נקבע כי קיומו של הסדר טיעון המתייחס לעונשו של הנאשם, בין אם קובע טווח ענישה ובין אם עונש קונקרטי, אינו מבטל את תחולת ההוראות שנקבעו במסגרת התיקון. באותו עניין נקבע כי אין בהסכמת הצדדים לעניין העונש הראוי כדי למנוע מבית המשפט לבחון את העונש המוסכם על פי המבחנים הקבועים בחוק, תוך יישום הוראותיו. בהזדמנות זו אציין כי פסיקה זו מוסכמת גם עליי. עניינו של התיקון הוא בקביעת אמות מידה לגזירת עונשו של נאשם. התיקון אינו מוציא במפורש, לעניין תחולת אמות מידה אלו, מצב בו ערכו הצדדים הסדר טיעון לעניין העונש. אני סבורה כי אין בו לשנות מהמדיניות המשפטית שהייתה נהוגה ערב כניסתו לתוקף, לפיה בית המשפט אינו כבול לעונש עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון, ועליו לבוחנו בהתאם לאמות המידה המקובלות, כאשר אליהן יתווספו, ואף יקבלו מקום מרכזי, השיקולים המתחייבים מקיומו של הסדר טיעון. כך, נקבע לא אחת כי: "גם בהתקיים הסדר טיעון בית-המשפט אינו פטור מתפקידו המובהק בהרשעה ובהטלת העונש. עליו לוודא כי לפניו הודיית אמת שעל-פיה רשאי ואף חייב הוא להרשיע את הנאשם, וכן מוטל עליו לגזור את דינו" (הדגשות לא במקור, ע.א) (עניין פלוני 2002, עמ' 589; ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, עמ' 171, 174; ע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד ט(5) 397, 417-418 (1996); ועוד). אותן "אמות מידה מקובלות", שבטרם התיקון היו שיקולי הענישה המוכרים בראי נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של הנאשם, מעוגנות כיום (בשינויים כאלו ואחרים) בסעיפים 40א-40טו לחוק העונשין. על פי אמות מידה אלו יש לבחון את הסדר הטיעון בין הצדדים לעניין העונש, זאת לצד הכלל המצמצם התערבות של בית המשפט בהסדר כאמור. 11. על כל פנים, משקבעתי כי העונש שנגזר על המערער הוא ממילא נמוך מהעונש שניתן היה להטיל בגין מעשיו החמורים, ועל כן אינו מצדיק כל הקלה, מסקנתי היא שיש להותיר את גזר הדין על כנו. אם תשמע דעתי, הערעור ידחה. ש ו פ ט ת השופטת י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ‏ג' באדר א התשע"ד (‏3.2.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13038560_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il