פלוני נ. בית הדין הדתי לערעורים בעכו

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3850/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים בעכו 2. בית הדין הדתי הדרוזי בעכו 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נאיף עלי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי במסגרתה התבקש בית משפט זה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדתי הדרוזי לערעורים (המשיב 1. להלן: בית הדין לערעורים), אשר דחה את ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין הדתי הדרוזי האזורי עכו (המשיב 2. להלן: בית הדין האזורי). בפסק הדין של בית הדין האזורי הוחלט על הפסקת הליך גירושין וסגירת התיק עקב מותו של הבעל (להלן: המנוח). רקע והשתלשלות עניינים המנוח והמשיבה 3 (להלן: המשיבה), בני העדה הדרוזית, נישאו ביום 3.7.2010. על-פי הנטען בעתירה, בחלוף 7 שנים עלו יחסי בני הזוג על שרטון, ובעקבות זאת עזבה המשיבה 3 בחודש דצמבר 2017 את הבית המשותף, וחזרה לגור בבית הוריה. בסמוך לאחר מכן התרחשו מספר התפתחויות. ביום 7.1.2018 הגישה המשיבה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. למחרת, ביום 8.1.2018, הגיש המנוח תביעת גירושין לבית הדין האזורי. בתביעתו לבית הדין האזורי טען המנוח כי הוא גירש את המשיבה בפני אנשי דת (להלן גם: חברי ועדת הפיוס), ועל כן הגירושין הם בבחינת עובדה מוגמרת. למרבה הצער, בטרם התקיים דיון בבית הדין האזורי נפטר המנוח בנסיבות טרגיות. בעקבות פטירת המנוח, הגישה המשיבה ביום 7.3.2018 בקשה להפסקת הליך הגירושין ולסגירת התיק בבית הדין האזורי. הבקשה להפסקת הליך הגירושין התקבלה בפסק דין של בית הדין האזורי מיום 14.3.2018. ואולם, בני משפחת המנוח ערערו על פסק הדין, וערעורם התקבל בפסק דין מיום 22.5.2018, במובן זה שבית הדין לערעורים אִפשר להם להגיש תגובה מפורטת לבית הדין האזורי, ובה התייחסות לטענתם כי הגירושין הם בבחינת עובדה מוגמרת. עוד הורה בית הדין לערעורים כי על בית הדין האזורי להכריע בשאלת מעמדה של המשיבה – האם גרושה או אלמנה (להלן: פסק הדין הראשון). בעקבות פסק הדין הראשון מונה אביו של המנוח כחליפו לצורך הגשת התייחסות משפחת המנוח, ובבית הדין האזורי התנהלו מספר דיוני הוכחות. לאחר הגשת סיכומים, ניתן ביום 21.9.2020 פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי. על פי הנטען בעתירה (שכן לא צורף לעתירה תרגום של פסקי הדין), בית הדין האזורי קבע כי מעמדה של המשיבה הוא כאלמנה. נפסק, כי מות המנוח הביא לביטול תביעת הגירושין מדעיקרא, וכי בכל הנוגע לגירושין לא ניתן למנות למנוח חליף אשר ימשיך את תביעת הגירושין לאחר פטירתו. עוד נפסק כי חברי ועדת הפיוס הם בבחינת מגשרים, בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בישראל משנת 1962 (להלן: חוק המעמד האישי הדרוזי), וכי הם סיימו מלאכתם עם פניית המנוח לבית הדין האזורי (להלן: פסק הדין המשלים). בני משפחת המנוח ערעורו גם על פסק הדין המשלים, אולם ערעורם נדחה בפסק דינו של בית הדין לערעורים מיום 2.5.2022. בית הדין לערעורים, כך על פי העתירה, אימץ את קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק הדין המשלים. העתירה שלפנינו הוגשה ביום 8.6.2022 על ידי אביו של המנוח, בשם בני משפחת המנוח (לעיל ולהלן: בני משפחת המנוח). בני משפחת המנוח אינם משלימים עם הקביעה כי מעמדה של המשיבה הוא כאלמנה, והם מעלים בעתירתם שני טיעונים עיקריים. האחד, כי יש להידרש לשאלת סמכותו של בית הדין הדתי הדרוזי לדון בתביעת גירושין כשאחד מבעלי הדין נפטר עובר לתחילת הדיונים בתביעת הגירושין, וזאת נוכח הערת המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין, בבג"ץ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו, פ"ד ס(4) 159 (2006) (להלן: עניין פלונית). השני, כי שגה בית הדין האזורי עת החיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 47 לחוק המעמד האישי הדרוזי, המתייחס למינוי בורר על ידי קאדי עקב חילוקי דעות בין בני זוג. בנוסף, העלו בני משפחת המנוח מספר טענות בקשר עם קביעות עובדתיות בפסק דינו המשלים של בית הדין האזורי. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות ללא צורך בתגובת המשיבים. בתי הדין הדתיים הדרוזים פועלים בענייני גירושין ונישואין כרשות שיפוט עצמאית, לה מוקנית סמכות שיפוט ייחודית מכוח הרישא של סעיף 4 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג-1963 המורה כך: "עניני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטו הייחודי של בית הדין". ההסדרים לפיהם הם פועלים בעניין זה, הן לעניין הדין המהותי והן לעניין הדין הדיוני, אינם מעוגנים בחקיקה הישראלית: לעניין הדין המהותי, פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזים לפי חוק המעמד האישי הדרוזי, שהוא חוק לבנוני שאומץ על ידי המועצה הדתית הדרוזית בהחלטתה מיום 2.11.1961, והמהווה, בשינויים מסוימים את "הדין הדרוזי בישראל" (ראו עניין פלונית, בעמ' 172). לעניין סדרי הדיון, בהעדרן של תקנות המסדירות את פעולתם, פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזים לפי נהלים פנימיים המגולמים בתקנות סדר הדין הדרוזי משנת 1964 (להלן: תקנות סדר הדין הדרוזי). בית משפט זה הבהיר בעבר כי "תחום הביקורת שמפעיל בית משפט זה בכל הנוגע לפעולתו של בית הדין מצומצם בהיקפו", וכי הוא מתמצה בבחינה אם פעולתו "נעשתה מתוקף הסמכות המוענקת לו בחוק וכחלק מכך, אם היא עומדת בסתירה לעיקרי הצדק הטבעי, ואם היא סותרת הוראת חוק המופנית כלפי בית הדין" (עניין פלונית, בעמ' 175 ו-177. כן ראו בג"ץ 1994/13 פלונית נ' בית הדין הדרוזי בעכו (2.4.2014); בג"ץ 990/16 פלונית נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו, פסקה 6 (29.2.2016); בג"ץ 1252/20 פלונית נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו, פסקאות 15-14 (31.5.2020)). תקנה 44 לתקנות סדר הדין הדרוזי, המצויה במוקד טענתם הראשונה של בני משפחת המנוח, מורה כי אם נפטר אחד הצדדים במהלך המשפט, על בית הדין, אם מצא מקום לכך, לזמן את היורשים או את האפוטרופוס, אם מונה, ולהמשיך ולדון בתביעה מאותה נקודה אשר הגיע אליה. המדובר בתקנה המקבילה להוראת תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות), אשר אין לה מקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (וראו יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 672-671 (מהדורה שנייה, 2020)). בענייננו, בעקבות פסק הדין הראשון זימן בית הדין האזורי את הצדדים, ושמע את טענותיהם לעניין המשך הדיון. לאחר מכן, קיבל החלטה לפיה אין מקום להמשיך את הדיון בתביעת הגירושין שהגיש המנוח, ולאור זאת הכיר במעמדה של המשיבה כאלמנה. החלטה זו אושרה על ידי בית הדין לערעורים. בני משפחת המנוח סבורים כי בתי הדין הדרוזים טעו בהחלטתם זו, וכי היה מקום לאפשר את המשך ניהול תביעת הגירושין. ואולם בהחלטה זו אין כל מקום להתערבותנו, במיוחד בהינתן שאין היא עומדת בסתירה לאשר נפסק בעניין פלונית, במסגרתו התערב בית משפט זה בהחלטה הפוכה שהתקבלה על ידי בתי הדין הדרוזים באותו מקרה – דהיינו, החלטה להמשיך את הדיון, ולהכיר בגירושין לאחר מות הבעל. ויובהר, ההחלטה שלא להמשיך את הדיון בתביעת הגירושין נעשתה בסמכות, אינה עומדת בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי ואינה סותרת כל הוראת חוק ישראלית המופנית לבתי הדין הדרוזים. ממילא, קשה לראות מהי העילה אשר קמה במקרה דנן להתערבות בית משפט זה בהחלטת בתי הדין הדרוזים (השוו והבחינו מעניין פלונית, בו הובהר כי ההתערבות מוצדקת בנסיבות אותו מקרה בשל הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי). דברים דומים יש לומר גם ביחס לטענתה השנייה של בני משפחת המנוח, העוסקת בהחלת סעיף 47 לחוק המעמד האישי הדרוזי ביחס לפעולתם של חברי ועדת הפיוס. גם בעניין זה סבורים בני משפחת המנוח כי נפלה טעות מלפני בתי הדין הדרוזים בהפעלת הדין המצוי בתחומי סמכותם, והשוני הוא שהפעם הטעות היא ביישום הדין המהותי ולא הדין הדיוני. אלא, שבית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדרוזים, בוודאי לא ככל שמדובר בפרשנותם ויישומם של דיני הנישואין והגירושין הדרוזים בהקשר דברים מסוים (בענייננו, האופן בו יש לראות את פעולתם של חברי ועדת הפיוס. השוו: בג"ץ 7631/16 סליבה נ' בית הדין הכנסייתי של העדה היוונית הקתולית, פסקה 4 (15.2.2017); בג"ץ 409/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקאות 8-7 (25.3.2018); בג"ץ 970/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (6.6.2018); בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 4 (18.11.2018)). לפיכך, בהעדר טענה כי החלת הדין נעשתה באופן המקים עילת התערבות מאלה שנזכרו לעיל, גם טענתם השנייה של בני משפחת המנוח, ובוודאי שטענותיהם הנוגעות לקביעות העובדתיות המופיעות בפסק הדין המשלים, אינן יכולות להצדיק את התערבותנו. סוף דבר: דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באב התשפ"ב (‏18.8.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22038500_Y02.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1