מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. מחמוד סעיד חביבאללה ז"ל שנשא בחייו באמצעות יורשיו

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3850/21 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: 1. מחמוד סעיד חביבאללה ז"ל שנשא בחייו באמצעות יורשיו 2. אחמד חביבאללה 3. סלאח אלדין חביבאללה 4. פח'ר אלדים חביבאללה 5. עבד אלסלאם חביבאללה 6. יוסף חוסין חביבאללה 7. עומר חוסין חביבאללה 8. מוחמד חוסין חביבאללה 9. עזבון המנוח עארף פרח יוסף נאסר מטר 10. עזבון המנוחה נעימה מטר 11. מהא עראף חורי 12. דינא עראף פראג' 13. עזבון המנוח ראג' פרח יוסף נאסר מטר 14. עזבון המנוחה מארי מטר 15. סועאד ראג'י מטר 16. פהימה ראג'י חורי 17. נאדיה ראג'י ספורי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.3.2021 בת"א 45125-04-15 שניתן על ידי כבוד השופטת עירית הוד תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); ט"ז בחשוון התשפ"ה (17.11.2024) בשם המערערת: עו"ד תמר צפדייה בשם המשיבים: עו"ד מג'די עאבד פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת עירית הוד) מיום 25.3.2021 בת"א 45125-04-15, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 7.5.2015 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין שהיו מצויים בשעתו בסמוך ליישובים כפר כנא ועין מאהל, והידועים כחלקה 77 בגוש 17395 (להלן: החלקה). ההודעה בעניין ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 19.3.1976. תפיסת החזקה בחלקה על ידי המדינה נעשתה ביום 1.1.2003, והיא נרשמה על שם המדינה בהתאם להודעה מיום 28.2.2008, מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות. התביעה התנהלה במשך מספר שנים, במסגרתה הוגשו חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים, וכן מונתה מומחית מטעם בית המשפט. לבסוף, ביום 25.3.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בגדרו אומצה חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, הן לעניין ערכי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (אשר הועמד על שיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה ביחס לכל שטח החלקה). ביום 1.6.2021 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין – הוא הערעור דנן – אשר עניינו באופן חישוב דמי החכירה האבודים. למחרת, נקבע כי הערעור יצורף להליך הדיוני המאוחד אלא אם מי מהצדדים יביע התנגדותו לכך. התנגדות כאמור לא הוגשה והתיק צורף להליך הדיוני המאוחד. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיע לנפקעים. משכך, הטענות שהעלתה המדינה בערעורה – הוכרעו. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, לפיו התברר כי שולם למשיבים פיצוי ביתר, ועל כן עליהם להשיב סכום של 377,983 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 23.11.2022 הודיעו המשיבים על התנגדותם לתחשיב המדינה וטענו נגד הקביעות בפסק הדין החלקי והשלכותיו הקשות, וכן ביקשו להחריג תיק זה מעניינם של יתר התיקים תחת ההליך הדיוני המאוחד בשל השוני המהותי בנסיבות המקרה דנן. לטענתם, בהליך בפני בית המשפט קמא הגישה המדינה חוות דעת מטעמה, בה טענה כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5% משווי הקרקע ביחס לכל שטח החלקה. משכך, לעמדתם, המדינה לא יכולה כעת להתכחש לאמור בחוות דעת זו. בנוסף, המשיבים טענו נגד התקופה בגינה יש לפסוק פיצוי בגין דמי החכירה האבודים וכן ביקשו כי הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם על ידי בית המשפט קמא ייוותרו בעינן. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם, הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו על המדינה להוסיף ולשלם למשיבים סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על 610,378 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן. יצוין כי בשל הפער העצום הקיים בין תחשיב המדינה לתחשיב המדינה המעודכן, ביקשתי ביום 6.4.2025 כי המדינה תוודא שלא נפלה טעות סופר בתחשיב המדינה המעודכן. ביום 7.5.2025, לאחר מספר ארכות שניתנו, מסרה המדינה כי תחשיב המדינה המעודכן תקין). ביום 14.3.2024 חזרו המשיבים על טענתם כי במקרה דנן אין להחיל את שיעורי דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין החלקי, לאור קיומה של הודאת בעל דין, המבוססת על עמדת המדינה בהליך קמא והסתמכותה על חוות דעתה הקובעת שיעור של 5% ביחס לכלל החלקה – אותה לא ביקשה לתקן. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו המשיבים ביום 29.9.2024 כי הם עומדים על טענתם האמורה, וביום 15.10.2024 הגישה המדינה בקשה למתן פסק דין על בסיס תחשיב המדינה המעודכן, וכן ביקשה להוציא את הודעת המשיבים מיום 29.9.2024 מתיק בית המשפט. במישור הדיוני, נטען כי המשיבים לא היו רשאים להעלות את טענתם, בהיעדר ערעור מצדם ובהינתן שלא מדובר במחלוקת פרטנית או כזו הנוגעת לתחשיב המדינה המעודכן. לגופם של דברים, המדינה ציינה כי אומנם לבית המשפט קמא הוגשה חוות דעת לפי שיעור תשואה של 5% משווי הקרקע כולה, הן ביחס לדונם הראשון והן ביחס ליתרת החלקה, אך חוות דעת זו הוגשה לפני שניתן פסק דין איסמעיל. לאחר פסק דין זה ופסקי דין נוספים, המדינה הגישה בקשה לבית המשפט קמא כי יאפשר לצדדים להגיש חוות דעת מעודכנות, ואולם המשיבים התנגדו לבקשתה וטענו כי יש להורות למומחית שמונתה מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת מעודכנת. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים, ובהתאם לכך הגישו הצדדים למומחית מטעם בית המשפט את עמדותיהם העדכניות, במסגרתן מסרה המדינה את עמדתה המעודכנת, עליה חזרה גם במסגרת סיכומיה בהליך. לפיכך, טענה המדינה כי עמדתה העדכנית הובאה במסגרת ההליך קמא, והיא אף ערערה בגדר הערעור דנן על דחיית בקשתה לתיקון חוות דעתה. בנוסף, המדינה הדגישה כי טענת המשיבים נדונה בהרחבה בפסק הדין החלקי, והשינוי שחל במדיניותה נלקח בחשבון במסגרת קביעת שיעור דמי החכירה האבודים, אשר לא אימצה את עמדת המדינה במלואה. ביום 17.11.2024 נערך דיון קדם-ערעור במהלכו שבו הצדדים על טענותיהם. בהמשך לכך, ביום 22.12.2024 הודיעו המשיבים כי הם עומדים על טענותיהם, וביום 24.12.2024 חזרה המדינה על בקשתה למתן פסק דין. לפיכך, אין מנוס מלהכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 17.11.2024, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, יש לדחות את טענת המשיבים נגד הפעלת הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם, וכנגזר מכך, להיעתר לבקשת המדינה למתן פסק דין הנותן תוקף לתחשיב המדינה המעודכן. המשיבים כאמור טוענים כי אין לאפשר למדינה לשנות מעמדתה, בהינתן שהראייה היחידה שהגישה בהליך קמא – היא חוות הדעת המומחה מטעמה – גרסה כי שיעור דמי החכירה האבודים צריך להיקבע על 5% ביחס לכלל החלקה שהופקעה. ואולם, עיון בהשתלשלות העניינים בגדר ההליך קמא מגלה תמונה שונה מזו שמוצגת על ידי המשיבים. אומנם, המדינה הגישה חוות דעת אחת על בסיס עמדתה הקודמת, אך עוד לפני שהוגשה חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, ביקשה המדינה מהאחרונה שתתייחס בחוות הדעת להבחנה בין הדונם הראשון לבין יתרת החלקה (ראו בקשה למתן הוראות של המומחית מטעם בית המשפט מיום 30.10.2017) ובית המשפט קמא בהחלטתו מיום 30.10.2017 התיר זאת. בהמשך, בעקבות פסק דין איסמעיל ולאחר שהוגשה חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, ביום 6.10.2019 ביקשה המדינה כי בית המשפט קמא יתיר לצדדים להגיש חוות דעת מעודכנות. המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו כי דרך המלך היא להורות למומחית מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת מעודכנת, חלף הגשת חוות דעת מעודכנות מטעם הצדדים. ביום 23.10.2019 קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבים, ובהתאם הורה למומחית מטעמו לעדכן את חוות דעתה. חוות דעת עדכנית הוגשה ביום 13.8.2020, בה שוקפה עמדתה העדכנית של המדינה במלואה (ראו סעיפים 1.5.5 ו-2.2 לחוות הדעת), והיא קיבלה ביטוי הן בסיכומי המדינה (שהוגשו ביום 18.2.2021) והן בפסק הדין של בית המשפט קמא, הגם שלא מצא לקבלה (פסקאות 26-25 לפסק הדין). עולה, איפוא, כי עמדת המדינה העדכנית הובאה גם הובאה במסגרת ההליך קמא, נדונה והוכרעה. נותרנו, אם כן, עם השאלה האם המדינה הייתה יכולה לשנות מעמדתה המקורית. ברם, שאלה זו נדונה במסגרת פסק הדין החלקי – והוכרעה. במסגרת פסק הדין החלקי צוין כי הטעם לשינוי שחל בעמדת המדינה הוא שהתברר לה במהלך ההתדיינות כי עמדתה המקורית ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים בטעות יסודה, והיא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי הדין. בהמשך לכך נפסק, כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הובהר כי מדיניות העבר של המדינה מצדיקה, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדקת השינוי שחל בה, כך שהיה עליה להראות כי המדיניות שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לאמור, נקבע ביחס להערכת הדונם הראשון כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר, ולכן בנוגע לדונם הראשון אומץ שיעור של 5% בהתאם לעמדת המדינה המקורית (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי). לעומת זאת, ביחס ליתרת המקרקעין נפסק כי המדינה עמדה בנטל האמור, כך שהיא רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, אולם נקבע כי בנסיבות העניין השיעור הראוי לחלק זה עומד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). הנשיאה אסתר חיות אף הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות דנן לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. זאת ועוד, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה הצדקה להיעתר לה בסוגיה זו. קיצורו של דבר, טענת המשיבים קיבלה מענה מלא במסגרת פסק הדין החלקי, ואין כל טעם מבורר לשוב ולדון בה במסגרת התיק הפרטני. סוף דבר: משדחינו את טענות המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיב את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, י' אייר תשפ"ה (08 מאי 2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט