בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3848/98
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופטת ט. שטרסברג כהן
כבוד
השופט א. ריבלין
המערער: גדעון
ליפבסקי
נ
ג ד
המשיבה: עמליה
דן
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל
אביב יפו מיום 4.5.98 בת"ע
518/92
שניתן על ידי כבוד השופט מ. אילן
בשם
המערער: ד"ר א. בארי
בשם
המשיבה: עו"ד אילן פורת, עו"ד נעם רם
פסק דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב
- יפו (הנשיא מנחם אילן), אשר ניתן ביום 4.5.98, לפיו קוימה צוואת המנוחה דינה
ליפבסקי (להלן - המנוחה) מיום 30.8.90 ונדחתה בקשת המערער לקיים את צוואת המנוחה
מיום 16.10.84. פסק הדין נשוא הערעור הוא גלגולו השני של התיק לפני בית המשפט
המחוזי. בגלגול הראשון ניתן ביום 13.11.94 על ידו פסק דין שתוצאתו היתה זהה. פסק
דין זה בוטל בערעור (ע"א 7019/94), בנימוק שהיה על בית המשפט לבחון את מצבה
של המנוחה עובר לעריכת הצוואה משנת 1990, דבר שלא נעשה וגם לא היו ראיות לעניין זה
והתיק הוחזר לבית המשפט קמא "על מנת שיביא דברים על תיקונם על פי שיקול דעתו,
ולשם כך רשאי הוא לאפשר תיקון כתבי טענות, השלמת ראיות והעלאת טענות". ערעור
זה מופנה, כאמור, כנגד פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא בגלגולו השני.
2. להלן הרקע העובדתי הצריך לענייננו: המנוחה נפטרה ביום
27.10.91 והשאירה אחריה ארבע צוואות: הצוואה הראשונה היא מיום 16.10.84 ואילו שלוש
הצוואות האחרות הן מהתאריכים 11.1.88, 19.5.88 ו - 30.8.90. שלוש הצוואות המאוחרות
זהות זו לזו מבחינת אופן חלוקת הרכוש עליו הן מורות. הצוואה הראשונה היא אחת משתי
צוואות הדדיות שערכו המנוחה ובן זוגה ובהן ציווה כל אחד מהם למערער את המגרש הידוע
כחלקה מס' 375 בגוש 3783 בשלמותו (להלן - המגרש), את הבית שעל המגרש ואת כל
הרהיטים והמיטלטלין שיהיו בבית. המדובר בבית בו התגוררו בני הזוג ובו המשיכה
המנוחה להתגורר עד יום פטירתה. בשלוש הצוואות המאוחרות יותר ציוותה המנוחה כי
המגרש יימכר וכי מחצית תמורתו תינתן למערער, בעוד שהמחצית השניה תחולק בין בניה של
המשיבה, היא אחותו של המערער. את המיטלטלין בבית מגוריה ציוותה המנוחה למערער, ואת
יתרת רכושה ציוותה למשיבה. בכל אחת משלוש הצוואות נאמר כי היא מבטלת כל צוואה
קודמת. המערער התנגד לקיום שלוש הצוואות האחרונות וביקש לקיים את הצוואה משנת
1984. לטענתו, מצבה הנפשי של אמו לא אפשר לה להבין את טיבן של שלוש הצוואות
האחרונות שערכה. כן טען המערער כי המשיבה וילדיה השפיעו עליה השפעה בלתי הוגנת
שתשנה את צוואתה לטובתם. המשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה משנת 1990 בלבד. להשלמת
התמונה יש לציין כי המערער עזב את ישראל בשנת 1970 ומאז הוא מתגורר בארצות הברית
יחד עם בנו. המשיבה אחותו היא חולת נפש, ואין מחלוקת כי מדי פעם נהגה באלימות כלפי
הוריה.
3. בגלגול הראשון, במהלכו לא היה המערער מיוצג על ידי עורך
דין, נשמעו לפני בית המשפט המחוזי עדויות מפי עדים שונים, אשר סיפרו איש איש על
רמת היכרות כזו או אחרת עם המנוחה. עדים אלה העידו על התרשמותם ממצבה הפיזי
והמנטלי של המנוחה ועל דברים ששמעו מפיה בנוגע לילדיה. בין היתר העיד לפני בית
המשפט גם עו"ד אליהו שטיינמץ, שמשפחתה של המנוחה היתה לקוחה במשרדו עוד בחיי
אביו המנוח, שהיה גם הוא עורך דין. לדבריו, נקרא הוא ביום 1.11.88 לאשר את חתימתה
של המנוחה על הצוואה, שנערכה על ידי אביו. אביו של העד נפטר כשלושה חודשים לאחר
חתימת אותה צוואה, ואז, על פי העדות, באה המנוחה למשרדו לברר אם הצוואה עדיין
בתוקף לאחר שאביו, שמונה בה כמנהל עיזבון, נפטר. לדבריו, לאחר שהסביר למנוחה כי
במצב זה הצוואה תקפה אף כי בית המשפט ימנה מנהל עיזבון לפי שיקול דעתו, ביקשה
המנוחה מהעד שיקבל על עצמו את ניהול העיזבון. לפיכך ערך העד צוואה חדשה בה נרשם
הוא כמנהל עיזבון ובה שימש כעד עו"ד קפלן - שלא הוזמן להעיד. את עריכת הצוואה
השלישית על ידי המנוחה מיום 30.8.90 הסביר העד בכך שהמנוחה ביקשה ממנו חודש לפני
כן שינפיק עבורה עותקים של הצוואה עבור נכדיה. הוא אף סיפר כי באותו מעמד ביקשה
ממנו המנוחה לטפל עבורה בקבלת צו מניעה נגד חברת בזק שעמדה להציב עמוד בחצר ביתה,
ואף שוחחה עמו שיחת חולין בעניין שירות צבאי. העד אף סיפר על כך שכאשר שהתה
המנוחה, סמוך לפטירתה, במוסד סיעודי בפרדס חנה, פנה אליו אחד מבניה של המשיבה
וביקש שיטפל במכירת המגרש אותו קיבלה אמם במתנה בכפוף להערת אזהרה שאסרה עליה לבצע
עסקה במגרש אלא אם הביעו הוריה את הסכמתם לכך. לצורך הטיפול בעניין נסע העד, על פי
דבריו, למוסד הסיעודי בו שהתה המנוחה והחתים אותה על מסמכים שיאפשרו את מכירת
המגרש. לדבריו, המנוחה "ידעה בדיוק מה שקורה והבינה בטיב העסקה ובנושא
השיחה". במאמר מוסגר יש לציין שבין בעלי הדין קיים סכסוך משפטי גם בקשר לאותו
מגרש, המתברר בהליך נפרד, ואשר הדיון בו מתעכב עד שיתבררו תוצאות ההליך
שלפנינו.
עוד היו לפני בית המשפט קמא בגלגול הראשון
מסמכי תיק המוסד לביטול לאומי של המנוחה, אשר הוגשו וסומנו כמוצג ת5/. בגלגול הראשון
טרם נחקק התיקון משנת תשנ"ה לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן
- התיקון לפקודת הראיות), לפיו קבילה רשומה מוסדית כראיה, ולפיכך קבע בית המשפט כי
אין למסמכים אלו כל ערך ראייתי שכן עורכיהם לא הוזמנו להעיד. בית המשפט הזכיר בפסק
דינו הראשון בין היתר מתוך תיק המוסד לביטוח לאומי מסמך מיום 14.5.88 החתום על ידי
הרופא המטפל ד"ר בקר, המציין אבחנה תסמונת OBS
- MENTAL DISORDER. בית המשפט קבע
כי מאחר וד"ר בקר לא הוזמן להעיד עליו להתעלם ממסמך זה. כמו כן העיד בגלגול
הראשון מטעם המערער ד"ר עמנואל וידר, אשר בדק את המנוחה כששהתה במשך חודש
בבית אבות ברחובות. לדברי עד זה סבלה המנוחה בשנת 1988 מתסמונת OBS, אם כי בצורה קלה. עד זה הסביר כי הסובלים מתסמונת זו מאבדים את
שיקול דעתם, ושמחלה זו אינה משתפרת אלא מתקדמת. לדברי העד, בשלב בו הכיר את המנוחה
(יולי 1988) התרשם כי לא היתה מסוגלת להבין את טיבה של צוואה. העד העיד כי יתכן
שראה את המנוחה ארבע פעמים, וכי האבחנות שרשם במסמך סיכום מחלה, שהתקבל כמוצג
וסומן ת6/, נרשמו על סמך תיעוד רפואי קודם ועל סמך שיחות עם בני המשפחה, אף כי
לדבריו ראה את המנוחה מספיק זמן על מנת לאמת את האבחנות הללו. הוא הגיש גם חוות
דעת על מצבה של המנוחה, אשר סומנה ת7/, המבוססת על סיכום המחלה ת6/ ועל מסמך של
המוסד לביטוח לאומי. במהלך עדותו של ד"ר וידר הוגש מסמך רפואי מבית החולים
הרצפלד גדרה, מתאריך 29.4.91, אשר סומן נ1/, והתקבל על ידי בית המשפט "רק
בשביל הקשר הדברים של תשובת ד"ר וידר אבל הוא לא יכול לשמש ראיה לתוכנו" (עמ' 39 לפרוטוקול).
בית המשפט קמא קבע כי הוא מאמין לבנה של
המשיבה כי הוא ואחיו לא ניסו להשפיע על המנוחה בדרך כלשהי בעניין הצוואה. עוד קבע
כי הסברו של עו"ד אליהו שטיינמץ לעריכת הצוואה השלישית והאחרונה אמנם אינו
משכנע, אך תיאור הנסיבות שאפפו את עריכתה, קרי, השיחה שניהלה עמו המנוחה בעניין צו
המניעה נגד חברת בזק ובעניין השירות הצבאי, מצביעות על קיומו של שיקול דעת תקין של
המנוחה באותה עת. בית המשפט הוסיף כי הרקע לעריכת הצוואות - התרחקותו של המערער מהוריו
והקשר הקרוב שהיה למנוחה עם נכדיה מצד המשיבה - מהווה הסבר הגיוני להוראות הצוואות
הללו. בית המשפט קבע כי הוא מעדיף את עדויותיהם של עדים בלתי רפואיים מסויימים,
לרבות זו של עו"ד אליהו שטיינמץ, ביחס להתרשמותם מצלילות דעתה של המנוחה על
פני שאר העדויות הבלתי רפואיות שנשמעו בפניו. מסמכי המוסד לביטוח לאומי לא היוו
אותה עת, כאמור, ראיה לתוכנם ולפיכך ראה בית המשפט חובה לעצמו להתעלם מהם. אשר
למסמך נ1/ - למרות שמסמך זה לא נתקבל כראיה לתוכנו, ציטט בית המשפט מתוכו את
המשפט לפיו "מדובר בחולה שזמן רב סבלה ממחלת פרקינסון ושנויים מנטליים".
לדברי בית המשפט קמא, מאחר והמסמך הוא משנת 91' אין הוא יכול להעיד על מצבה של
המנוחה בשנת 88', עת חתמה על הצוואות, "מה גם שאין אנו יודעים אם 'השינויים
המנטליים' הנזכרים במסמך פסלו אותה מלערוך צוואה אפילו באפריל 1991". בית
המשפט לא ייחס משקל רב לעדותו של ד"ר וידר וזאת לאור דבריו לפיהם הסתמך בחוות
דעתו על מסמכים ולא על ידיעתו האישית. מסקנתו של בית המשפט מכלל העדויות והראיות
שהובאו לפניו היתה שלא הוכח כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה באף אחד מהמועדים
בהם נערכו שלוש הצוואות האחרונות, הזהות זו לזו בתוכנן, כאשר עלה מהדברים כי הנחת
בית המשפט היתה, שלמרות שאף אחד מבעלי הדין לא ביקש לקיים את הצוואות משנת 1988,
הרי שמאחר ותוכנן של אלו זהה לזה של הצוואה משנת 1990, היה על המערער להוכיח כי
המנוחה לא היתה כשירה לערוך אף אחת מהצוואות הללו. לענין הצוואה משנת 1990, נימק
בית המשפט בסוף פסק דינו את קביעתו לפיה גם במועד זה היתה המנוחה כשירה לערוך
צוואה בכך שנסיבות עריכתה, כפי שעלו מעדותו של עו"ד שטיינמץ, הצביעו על קיומה
של כשירות כאמור.
4. בית המשפט העליון החזיר כאמור את הדיון לבית המשפט קמא
על מנת שיבחן את כשירותה של המנוחה במועד בו ערכה את הצוואה האחרונה. ביני לביני
נחקק התיקון לפקודת הראיות, ולפיכך קיבל בית המשפט המחוזי כראיה את התיק עם מסמכי
המוסד לביטוח לאומי והסתמך בפסק דינו על סיכום המחלה נ1/. לטענת המערער איש מבין
בעלי הדין לא ביקש לקבל מסמך זה כראיה לאחר שבגלגול הראשון התקבלה התנגדותו של
המערער לקבלת המסמך כראיה לתוכנו. בנוסף לכך התייחס בית המשפט לשני מסמכים שבעלי
הדין מסכימים כי מעולם לא הוגשו כראיה: סיכום מרפאת גריאטריה של בית חולים קפלן
מתאריך 21.10.90 ותיקה הרפואי של המנוחה מהמרכז הגריאטרי פרדס חנה. בית המשפט ניתח
את המסמכים הללו וציטט קטעים מתוכם, וקבע כי אפילו היה מתעלם מסיכום מרפאת
הגריאטריה של בית החולים קפלן, שנערך במועד הקרוב ביותר למועד עריכת הצוואה
האחרונה מבין יתר המסמכים הרפואיים, היה מגיע למסקנה כי כפות המאזניים מאויינות,
"כלומר, אותו סיכוי קיים באשר לאפשרות שהיתה צלולה, מתמצאת ומבינה את מעשיה,
כמו לזה שהיא לא הבינה בטיב צוואה זו". מסקנת בית המשפט קמא הייתה כי המערער
לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך
את הצוואה ב - 30.8.90. לדברים הללו חשיבות רבה לענייננו, שכן אין חולק כי סיכום
מרפאת הגריאטריה של בית חולים קפלן לא היווה ראיה בתיק. מכאן, שקיימת אפשרות ממשית
שאילו הוצגו לפני בית המשפט קמא ראיות נוספות היתה מסקנתו משתנה לחלוטין. בית
המשפט סירב להתיר למערער, שבשלב זה כבר היה מיוצג על ידי עורך דין, להביא עדות
הזמה לעדותו של עו"ד שטיינמץ. המדובר בעדות הזמה מפיו של רופא אשר טיפל
במנוחה סמוך למועד פטירתה במרכז הגריאטרי פרדס חנה, אשר העיד בהליך המקביל המתנהל
בין בעלי הדין בקשר למגרש אותו קיבלה המשיבה במתנה מהוריה בעודם בחיים. כזכור העיד
עו"ד שטיינמץ כי בא לאותו מרכז גריאטרי על מנת להחתים את המנוחה על מסמך
המשחרר את המגרש מהערת האזהרה שהיתה רשומה עליו ואשר מנעה מהמשיבה למכור את המגרש
ללא הסכמת הוריה. עו"ד שטיינמץ העיד כי המנוחה היתה צלולה באותה עת, וזאת
בניגוד מוחלט - על פי טענת המערער - לעדותו של הרופא המטפל שנמסרה במסגרת אותו
תיק. על פי הטענה העיד אותו רופא עוד שלא ייתכן שהחתימה על אותו מסמך היא חתימתה
של המנוחה שכן מצבה הבריאותי, בשל מחלת הפרקינסון בה חלתה, היה אז חמור במיוחד.
מבחינתו של המערער היתה זו ראיה חדשה, שכן עדות הרופא נמסרה לאחר שניתן פסק הדין
בגלגול הראשון. בית המשפט דחה בקשה זו של המערער, בנימוק שבית המשפט שלערעור לא
התכוון כי בית המשפט קמא יתחיל לשמוע את הראיות מחדש. בקשת רשות לערער שהוגשה בין
היתר על החלטה זו נדחתה על ידי כבוד השופט אור תוך קביעה כי המערער יוכל לשוב
ולהעלות את הטענה בערעור, אם יוגש כזה, על פסק הדין. עתה הגיעה השעה לדון בטענה
זו.
5. לדעתנו, די בטענה האחרונה בעניין עדות ההזמה כדי לקבל את
הערעור, ולהחזיר, למרבה הצער, את הדיון לבית המשפט קמא על מנת לאפשר לבעלי הדין
להשלים את ראיותיהם על פי שיקול דעתו. בית המשפט קמא שגה בשניים: בכך שהתייחס
לחומר ראיות שכלל לא הוגש לו על ידי בעלי הדין (סיכום מרפאת גריאטריה של בית
החולים קפלן, תיק המנוחה מהמרכז הגריאטרי בפרדס חנה ואולי גם נ1/, לגביו טען
המערער כאמור לעיל), ובכך שלא איפשר למערער להביא את עדות ההזמה שביקש. שגגה זו
שיצאה תחת ידי בית המשפט קמא היא בעלת משמעות מיוחדת במקרה שלפנינו, שבו קבע בית
המשפט קמא עצמו שלולא קיומו של אחד המסמכים - שכלל לא הוגש לו כראיה - היה קובע
לכל היותר כי כפות המאזניים מאויינות. מכאן, שאין לשלול את האפשרות שדי היה בראיה
נוספת מצד המערער על מנת להפר את שיווי המשקל בו היו נתונות כפות המאזניים הללו.
עניין זה, בצירוף העדר היכולת להעריך בדיעבד את השפעתם של המסמכים שלא הוגשו כראיה
על שיקול דעתו של בית המשפט, אינם מותירים מנוס מהחזרת הדיון שוב לבית המשפט קמא,
וזאת על אף פרק הזמן הארוך שחלף ושאר נסיבותיו של סכסוך כאוב זה. לאור התוצאה
אלינו הגענו אין צורך לדון בטענותיו האחרות של המערער.
6. לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין
ומחזירים את הדיון לבית המשפט קמא, על מנת לאפשר לבעלי הדין להשלים את ראיותיהם.
כאן יש להעיר, שבית המשפט סירב לבחון טענת זיוף של חתימת המנוחה, בין היתר בנימוק
שלא הובאה כל חוות דעת מומחה לעניין זה. מבלי להביע כל דעה על האפשרות העומדת לפני
בית המשפט לבחון את הטענה גם ללא חוות דעת מומחה כאמור, נראה לנו כי מוטב שבמסגרתו
של הדיון המחודש שייערך בעקבות פסק דין זה תמוצינה כל המחלוקות העובדתיות שייראו
לבית המשפט, לפי שיקול דעתו, רלבנטיות על מנת להכריע בסכסוך. בית המשפט אשר ידון
בתיק יהיה רשאי להמשיך את הדיון מהנקודה בה הופסק או לשמוע את הראיות, כולן או
מקצתן, מחדש, על פי שיקול דעתו, ולאחר שישמו את טענותיהם של בעלי הדין.
הוצאות ערעור זה תהיינה בסכום של 20,000.-
ש"ח והחיוב לתשלומן יהיה לפי התוצאות בבית המשפט המחוזי.
המשנה
לנשיא
השופטת ט. שטרסברג כהן:
אני
מסכימה
ש
ו פ ט ת
השופט א. ריבלין:
אני
מסכים
ש
ו פ ט
החלט כאמור בפסק דינו
של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום כה בניסן
תש"ס (30.4.00).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
98038480.B06