בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3846/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
יצחק דהן
2.
דינה דהן
נגד
המשיבים: 1.
דניאל ביטון
2.
אסתר ביטון
ערעור
על פסק דין של בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 14.5.98 בת.א 460/96 שניתן
על
ידי כבוד השופט ס' ג'ראח
בשם
המערערים: עו"ד מנשה וחניש
בשם
המשיבים: עו"ד רן פינגרר
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
ההסכם
1. ביום 24.10.1994 נחתם הסכם מכר (להלן: ההסכם)
בין המערערים לבין המשיבים. בהסכם התחייבו המערערים למכור למשיבים את הדירה
שבבעלותם (להלן: הדירה). בתמורה לכך התחייבו המשיבים לשלם למערערים, לשיעורין,
ובמועדים שנקבעו בהסכם, סכום השווה ל130,000- דולרים של ארצות הברית. התשלומים,
ששה במספר, ובסכומים משתנים, נועדו להיפרע במהלך התקופה שתחילתה ביום חתימת ההסכם
וסופה ביום מסירת החזקה בדירה.
התשלום הראשון, בסכום השווה ל1,000- דולרים של
ארצות הברית נועד להשתלם ביום חתימת ההסכם. התשלום השני - בסכום השווה ל65,000-
דולרים - עד ליום 23.11.94 והתשלום השלישי, בסכום השווה ל25,000- דולרים של ארצות
הברית, היה אמור להשתלם עד ליום 23.2.95. התשלום הרביעי, בסכום השווה ל13,000-
דולרים היה אמור, על פי ההסכם, להשתלם עד ליום 23.4.95. לא נקבע בהסכם מועד לפרעון
שני התשלומים האחרונים - בסכום השווה ל13,000- דולרים כל אחד - והם היו מותנים,
האחד - בהמצאת אישור על שלטונות מס שבח, והאחר - במסירת החזקה בדירה.
במעמד חתימת ההסכם נתנו המשיבים בידי המערערים
סכום השווה ל1,000- דולרים של ארצות הברית - כמוסכם - וסכום נוסף השווה ל1,570-
דולרים. אין מחלוקת כי גם התשלום השני, בסכום השווה ל65,000- דולרים, נפרע ואין
טענה בפי המערערים לעניין מועד הפרעון של התשלום הזה.
במהלך החודשים דצמבר 1994 עד מרץ 1995 שלמו
המשיבים למערערים סכום השווה ל34,488- דולרים. בשלב זה שלמו, איפוא, המשיבים
למערערים סכום העולה בשוויו על התשלום השלישי ובסך הכל סכום השווה ל- 102,058
דולרים. התוצאה היא כי עוד בטרם הגיע מועד התשלום הרביעי, שלמו המשיבים, את כל
שהתחייבו לשלם על פי ההסכם, עד לאותו מועד, ואף מעבר לכך - בסכום עודף כולל השווה
לכ- 10,058 דולרים.
2. קודם לפרעון התשלום השלישי הוטל אצל המשיבים,
עיקול, לטובת נושה של המערערים, על הכספים שהיו אמורים להשתלם להם מכוח ההסכם.
בנוסף לכך, הוטל גם, מטעם אותו נושה, עיקול על זכויות המערערים בדירה. חרף הוראות
העיקול בחרו המשיבים שלא להעביר את הכספים לנושה ופרעו, כאמור, לידי המערערים את
התשלום השלישי ואף מעבר לו.
משהגיע מועד הפרעון, של יתרת התשלום הרביעי, נמנעו
המשיבים מלהעביר למערערים סכומים נוספים. את התשלום החמישי ואת התשלום השישי, כל
אחד בסכום השווה ל13,000- דולרים, לא פרעו. על פי גרסתם עיכבו את פרעון יתרת
התשלום הרביעי בשל שלא הוסרו העיקולים שהוטלו על הזכויות בדירה. את פרעון התשלום
החמישי עכבו בשל שאישור שלטונות מס השבח, לרישום הזכויות בדירה בשמם, ניתן רק ביום
23.7.97, ואילו את התשלום האחרון לא פרעו, לטענתם, משלא נמסרה להם החזקה בדירה.
כיוון שלא נמסרה להם החזקה, נאלצו המשיבים, שבינתיים מכרו את דירתם שלהם, לשכור
אותה מידי הרוכשים ולדור בה בדמי שכירות.
3. בתובענה שהגישו המשיבים, בבית המשפט המחוזי
בנצרת, הם ביקשו לאכוף על המערערים את ביצוע ההסכם, לחייבם לפעול לסילוק העיקולים
הרובצים על הדירה, ולחייבם בפיצויים בגין הנזקים שהוסבו להם.
המערערים טענו, לעומתם, כי ההסכם בוטל מחמת
הפרה שהפרו אותו המשיבים משלא פרעו את מלוא מחיר הדירה. על פי טענתם, ידעו
המשיבים, מראש, כי הדירה מושכרת לאחר, וכי פינויה עשוי להשתהות מעבר למועד מסירת
החזקה כפי שנקבע בהסכם. בשל כך גם הומחתה למשיבים - כך טוענים המערערים - זכותם
לתבוע את השוכרים בגין איחור בפינוי הדירה. מכל מקום, כך הוסיפו וטענו המערערים,
רשאים היו הם לעכב את מסירת החזקה בדירה בשל שהמשיבים לא פרעו את מלוא מחיר הדירה
ואף נמנעו מלהפקיד את יתרת המחיר, בנאמנות, בידי אחרים.
פסק הדין בבית המשפט המחוזי
4. בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי באו הצדדים לכלל
הסכמה לפיה לא ישמעו עדים והצדדים יציגו, כל אחד מטעמו, את המסמכים שבידיו. על פי
מסמכים אלה, כך הוסכם, ינתן פסק הדין.
בית המשפט המחוזי, בפסק-דינו, נעתר למשיבים.
הוא קבע כי המשיבים פרעו את התשלומים, שנתחייבו בהם עד למועד בו הפרו המערערים את
התחייבויותיהם. בית המשפט ציווה על ביצוע ההסכם ועל מסירת החזקה בדירה למשיבים.
המערערים חוייבו לפעול להסרת העיקולים האמורים ולסילוק כל חוב הרובץ על הדירה.
כמו כן חייב בית המשפט קמא, את המערערים, לשלם
למשיבים פיצויים בסכום השווה ל35,644- דולרים של ארצות הברית בניכוי יתרת מחיר
הדירה שאותה העריך בסכום השווה ל29,930- דולרים.
כנגד פסק הדין, על כל חלקיו, מכוון הערעור.
הערעור
5. המערערים חוזרים היום על הטענות שהשמיעו בבית
המשפט המחוזי. הם שבים וטוענים כי המשיבים הם שהפרו את ההסכם, כי היה ידוע להם,
למשיבים, מראש, כי הדירה מושכרת לאחר וכי היו "ידועים להם הסיכונים בקשר
לפינוי הדירה על ידי השוכרים". מועד מסירת החזקה, שנקבע בהסכם, כך טוענים
המערערים, הינו "מועד מסירה משפטי הממחה חובות וזכויות ובכללן זכות התביעה
כנגד השוכרים". הם מלינים על המשיבים על שנעתרו לבקשתם הם והעבירו לידם, ולא
לידי הנושה, סכומי כסף המגיעים להם על פי ההסכם. בכך גרמו להם המשיבים, כך טוענים
המערערים, נזקים בשל "שגרמו לעיקול לתפוח".
המערערים משיגים על כך שבית המשפט קמא הביע
אמון בגרסת המשיבים, אף שלא נשמעו עדויות במשפט, ולא ניתנה לבית המשפט האפשרות
להתרשם מאמינותם. הם מבקשים לבטל את פסק הדין, לקבוע כי המשיבים הם שהפרו את
ההסכם, וכי עליהם לשאת בתוצאות ההפרה; לחילופין, הם מבקשים, להחזיר את הדיון לבית
המשפט קמא על מנת שידון בו בדרך של שמיעת עדים והבאת ראיות אחרות. מכל מקום, כך הם
סבורים, יש לבטל את שומת הפיצויים, שנפסקו למשיבים, בשל שהיא מופרזת.
טענה אחרונה זו היא האחת הראויה להישמע במקרה
זה.
ההפרה
6. המערערים אוחזים במרבית סכום התמורה שנקבעה
בהסכם. מחיר הדירה נקבע, כאמור, בסכום השווה ל130,000- דולרים של ארצות הברית,
והמערערים קיבלו לידם, מידי המשיבים, סכום שערכו עולה על 100,000 דולרים.
המערערים נמנעו מלמסור את החזקה בדירה לידי המשיבים במועד שנקבע בהסכם וגם לאחר
מכן.
אכן המשיבים נמנעו מלפרוע מקצת מן התשלום
הרביעי ואת שני התשלומים האחרונים. אלא, שהם פסקו מתשלום משנוכחו לדעת, כי הוטל
עיקול על הזכויות בדירה, וכי אין המערערים פועלים להסרתו אף שהועברו לידם מקצת מן
הכספים שעוקלו. העיקול הקים מחסום בפני האפשרות להעביר את הזכויות בדירה, לידי
המשיבים, כמוסכם, כשהן נקיות מכל שעבוד ועיקול.
חובת המשיבים לשלם למערערים את יתרת התשלומים
במחיר הדירה, וחובתם של האחרונים להעביר לידי הראשונים את החזקה בדירה, היו שלובות
זו בזו; משנמנעה מן המשיבים קבלת החזקה בדירה לא קמה להם חובה להמשיך ולפרוע את
מחיר הדירה (ראו סעיף 23 לחוק המכר, התשכ"ח1968-, ראו גם ע"א 2981/92 כהן
נ' צמד ע.א. בע"מ, פ"ד נ(2) 869, 877).
7. את הטענה כי המשיבים נטלו על עצמם מראש
ובמפורש את הסיכון כי החזקה לא תימסר להם במועד - דחה בית המשפט המחוזי, ובצדק.
אכן בהסכם נכללה ההוראה שזו לשונה:
"כן
מצהירים בזאת הקונים כי ידוע להם שהדירה מושכרת לרשת מעונות 'מרגלית' עפ"י
חוזה שכירות עד לחודש ____ שנת ____ לשם ניהולו של גן ילדים, וכי מתנהלים הליכים
משפטיים בין רשויות החוק לבין המוכרים ו/או גם לצורך הפסקת ניהול הפעילות בדירה
בהעדר רשיון ו/או היתר חוקי הצפויים להסתיים בפסק דין במהלך שנת 1995. למען הסר
ספק, מובהר בזאת כי ידוע היטב לקונים כי הובאו לידיעתם התנאים ו/או גם הסיכונים
בקשר למועד פינוי הדירה ע"י השוכרים הנ"ל, אך יחד עם זאת ממחים בזאת
המוכרים לקונים כל זכות ו/או דרישה הקיימים בידיהם כלפי השוכרים - הן מכח חוזה
שכירות והן מכח עובדות ו/או הסכמים שמחוצה לו - בקשר לפינויים מן הדירה עוד בטרם
סיומו של הסכם השכירות".
אלא שלצידה של הוראה זו באה בהסכם הוראה נוספת
לאמור:
"כן
מתחייבים המוכרים כדלקמן:
א.
למסור לקונים החזקה בדירה כשהיא פנויה מכל אדם וכל חפץ, למעט המטלטלין
המצויינים... וזאת לא יאוחר מיום 31.8.95 ובתנאי כי עד מועד הפינוי ישולם להם מלוא
מחיר הדירה כמתואר בסעיף 4 לעיל".
המשיבים טענו בבית המשפט קמא כי הוצג בפניהם
הסכם שכירות שנחתם בין המערערים לבין השוכר בדירה, ואשר על פיו - אמורה היתה
להסתיים תקופת השכירות בדירה ביום 31.8.95. בבית המשפט לא הוצג ההסכם, ואולם מועד
זה הוא גם המועד בו נתחייבו המשיבים לפנות את דירתם, שנמכרה לאחר בעקבות ההסכם
שנחתם בינם לבין המערערים. עובדה זו תומכת בגרסת המשיבים כי המערערים נתחייבו
בפניהם, חרף הימצאו של שוכר בדירה, כי תימסר להם החזקה בה כשהיא פנויה מכל אדם
וחפץ ביום 31.8.95. מכל מקום, חשיבותה של שאלה זו פוחתת בשל שהמערערים הפרו את
התחייבויותיהם, על פי ההסכם, עוד קודם למועד מסירת החזקה.
8. עוד ביום 18.9.95 פנו המשיבים למערערים, בכתב,
ודרשו מהם לתקן את ההפרות שביצעו, למסור להם את החזקה בדירה ולשפותם על נזקים.
ביום 26.3.96 קיימו הצדדים, ועמם גם מי שהחזיק
בדירה בשכירות, פגישת גישור בפני ראש המועצה המקומית במקום מגוריהם. במהלך הפגישה
באו הצדדים לכלל הסכמה ביניהם כי הדירה תפונה מיד. ואכן הדירה פונתה על ידי השוכר
בתחילת חודש אפריל 1996. המשיבים קיבלו את החזקה בדירה, ואף החלו לבצע בה שיפוצים
עד שביום 9.6.96 קיבלו הודעה, מאת המערערים, על ביטול ההסכם. המערערים החליפו את
המנעולים בדירה ומנעו מן המשיבים לשוב ולהיכנס אליה.
אכן, גם בתקופה בה הושבה לידם, באורח זמני,
החזקה בדירה, נמנעו המשיבים מלפרוע את יתרת התמורה; אלא שבאותה עת היו עדיין
הזכויות בדירה מעוקלות, ונותר בעינו גם עיקול, בסכום של 83,439 ש"ח, על יתרת
הכספים המגיעים למערערים. סעיף 2 להסכם קבע כי החזקה בדירה תועבר למשיבים כשהיא
"נקיה מכל עיקול, חוב, משכנתא, שיעבוד וזכויות צד ג' כלשהן" (חובה זו של
המערערים נלמדת ממילא בהעדר הוראה סותרת גם מהוראת סעיף 18(א) לחוק המכר,
התשכ"ח1968-). חבות המשיבים לשלם את יתרת התמורה שלובה, איפוא, בחובת
המערערים. משלא עמדו המערערים בחובה זו, הרי שגם בשלב בו היתה מצויה בידם החזקה
בדירה לא קמה למשיבים חובה להעביר להם את מלוא היתרה. הפרת ההסכם, מצד המערערים,
באה עוד קודם למועד שנקבע בהסכם למסירת החזקה. בנסיבות אלה רשאי היה בית המשפט המחוזי
לקבוע כי המערערים הם שהפרו את ההסכם וכי המשיבים זכאים לתבוע את אכיפתו.
הפיצויים
9. בכתב התביעה, שהגישו המשיבים בבית המשפט
המחוזי, הם תבעו מן המערערים פיצויים המסתכמים בסכום של 237,200 ש"ח וזאת
בגין שמונה ראשי נזק: סכום הפיצוי שנקבע מראש בהסכם; עלות דמי השכירות ששילמו
המשיבים לרוכשי דירתם שלהם - לאחר שנאלצו, בעקבות האיחור במסירת החזקה, לשכור אותה
מידם; פיצוי מוסכם, ששילמו לטענתם, בגין איחור במסירת החזקה בדירתם; שיפוי בגין
חובות ארנונה; תשלומי מים, וקנסות ששולמו לשלטונות מס שבח; פיצוי בגין עוגמת נפש;
החזר דמי שכירות שהתקבלו אצל המערערים מאת שוכר הדירה בתקופה שלאחר יום מסירת
החזקה לפי ההסכם ופיצוי בגין "הפרת חוזה ואי רישום הזכויות בדירה".
בכתב הסיכומים שהגישו המשיבים בבית המשפט
המחוזי, הם פירטו את "הנזקים המוכחים" שלטענתם הסבו להם המערערים,
והמסתכמים לשיטתם בסכום כולל השווה ל35,644- דולרים של ארצות הברית. הפיצויים
שנתבעו בסיכומים היו, ברובם, גבוהים מהסכומים שנקבו בהם המשיבים בכתב התביעה, בין
השאר משום שדמי הנזק חושבו עד למועד הגשת הסיכומים. המשיבים זנחו עם זאת,
בסיכומיהם, את הדרישה לפיצוי בגין שניים מראשי הנזק שנכללו בכתב התביעה - החזר דמי
שכירות משוכר הדירה ופיצוי בגין "הפרת חוזה ואי רישום הזכויות בדירה".
10. בית המשפט המחוזי חייב את המערערים במלוא סכום
הנזקים שנקבו המשיבים בסיכומיהם - סכום השווה ל35,644- דולרים של ארצות הברית.
מסכום זה, קיזז בית המשפט המחוזי את יתרת התמורה, המגיעה למערערים על-פי ההסכם,
בסכום השווה, לפי חשבונו, ל- 29,939 דולרים, ובכך ראה סילוק של התמורה החוזית בה
חבו המשיבים. המערערים חוייבו איפוא לשלם בפועל למערערת את ההפרש שבין סכום הנזק
לבין גובה יתרת התמורה, לפי אותו חשבון, בשווי 5,705 דולרים, בתוספת הפרשי הצמדה
וריבית עד ליום הפרעון, ובתוספת תשלום אגרת בית המשפט ושכר טרחת עורך-דין. בחשבון
זה עצמו נפלה טעות שכן יתרת התמורה - גם לפי נתונים אלה - הגיעה לסכום השווה ל-
27,942 דולרים.
אלא שגם רשימת הנזקים, כפי שתוארה בסיכומי
המשיבים שהוגשו בבית המשפט קמא, אינה יכולה לעמוד; הסכומים המפורטים בה, בחלקם, לא
הוכחו כלל במסמכים ששמשו, כאמור, כראיות יחידות במשפט, ובחלקם, אינם משקפים את
הנזקים שנגרמו למשיבים בפועל, ואינם מתיישבים עם סכומי הנזק המפורטים בכתב התביעה.
11. כאמור, בעקבות ההסכם, התקשרו המשיבים בהסכם
למכירת דירתם שלהם לצד ג' (להלן: הסכם צד ג'). לפי אותו הסכם, נקבע מועד מסירת
החזקה בדירתם של המשיבים ליום קבלת החזקה בדירה, כפי שנקבע בהסכם עם המערערים.
המשיבים טענו בבית משפט קמא, בסיכומיהם, כי בשל העיכוב במסירת החזקה בדירה, נבצר מהם
למסור במועד את החזקה בדירתם הקודמת לאותו צד ג' ובכך הפרו את ההסכם עמו. הפרה זו
גררה אחריה, לטענתם, תשלום פיצויים מוסכמים, לפי הסכם צד ג', בסכום השווה ל9,000-
דולרים של ארצות הברית.
תשלום זה האחרון כלל לא הוכח במשפט, ולו גם
בראשית ראיה, ולא היה מקום לפסוק פיצויים בגינו. ומעבר לכך: המשיבים הציגו במשפט
את הסכם השכירות בו התקשרו עם צד ג', למשך התקופה שתחילתה ביום 1.9.1995, הוא יום
מסירת החזקה לפי הסכם צד ג'; משהסכים צד ג', רוכש דירת המשיבים, להעביר למשיבים את
זכויות השכירות בדירה, ויתר ממילא על זכות החזקה שהוקנתה לו לפי הסכם צד ג', למשך
תקופת השכירות, ועל-כן, לא קמה לו זכות לפיצויים בגין העיכוב במסירת החזקה.
12. תקופת השכירות שבגינה דרשו המשיבים פיצויים
בסיכומיהם בבית המשפט קמא, נתמשכה על פני עשרים ושמונה חודשים, החל מיום 31.8.1995
ועד ליום הגשת הסיכומים. בכתב התביעה תבעו המשיבים דמי נזק בגין תקופה של עשרה
חודשים בלבד, עד ליום הגשת התביעה. משלא הורחבה חזית המחלוקת לא היו המשיבים
זכאים לפיצוי מעבר לשיעור הנקוב בכתב התביעה. סכום התמורה החודשית לפי הסכם
השכירות האמור עמד על סכום השווה ל330- דולרים של ארצות הברית וראוי היה, על כן,
להעמיד את גובה הפיצויים בגין ראש זה על סכום כולל השווה ל3,300- דולרים של ארצות
הברית; סכום זה היה צריך לבוא תחת הסכום שנפסק - אילו חושבו הפיצויים על פי שיעור
דמי הנזק שהוסבו למשיבים בפועל.
13. על פי ההסכם חוייבו המערערים לשאת בתשלום מס
שבח, דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, מיסי ארנונה, ותשלומי מים וחשמל, עד ליום
מסירת החזקה בדירה. בית המשפט המחוזי, חייב את המערערים לסלק את מלוא החובות החלים
עליהם "כמפורט בסעיף 9 לחוזה ת2/". המשיבים מצדם כללו סכום זה עצמו כחלק
מסכום הפיצויים אותו דרשו בסיכומיהם - סכום בו חוייבו המערערים במלואו. ממילא, לא
היה מקום לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה, בנוסף לסכום הפיצויים בו חוייבו
המערערים. יצויין כי בית המשפט המחוזי שם את שעור תשלומי החובה בסכום של 29,021
ש"ח, ואולם, בהעדר ראיות די, המעידות על גובה הסכום המדוייק, בו חבים
המערערים, נכון יהיה אך לקבוע כי על המערערים החובה, כחלק מצו האכיפה שניתן, לסלק
את מלוא החובות בהם חבו על-פי ההסכם, ואשר טרם נפרעו, יהיה גובהם אשר יהא.
14. המערערים חוייבו בתשלום פיצויים בגין
"עוגמת נפש" בסכום השווה ל10,000- דולרים של ארצות הברית. בכתב התביעה
נתבע סכום של 25,000 ש"ח "בגין עוגמת נפש", כך שמלכתחילה לא היה
מקום לחייב את המערערים בגין נזקם הלא ממוני בסכום בו חוייבו. מכל מקום הסכום
שנפסק מופרז בגובהו בנסיבות העניין.
15. סכום הנזק שנגרם למשיבים בפועל, כפי שנתבע וכפי
שהוכח, אינו עולה כדי הסכום שנפסק להם בבית המשפט המחוזי. אלא שלעניין זה אין צורך
להידרש לאור תביעתם החלופית של המשיבים לפסוק להם את סכום הפיצויים המוסכם מראש.
בסעיף 12(ב) להסכם נקבע סכום פיצויים מוסכם מראש בסך השווה ל19,000- דולרים שישתלם
בגין כל הפרה יסודית של ההסכם על-ידי מי מהצדדים. מקום בו קבעו הצדדים בהסכם תניית
פיצויים מוסכמים, לא נדרשת - בהעדר תביעה לתשלום דמי נזק גבוהים יותר - הוכחת הנזק
שנגרם בפועל, כתנאי לחיוב הצד המפר בתשלום פיצויים (סעיף 15(א) לחוק החוזים
(תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, וראו ע"א 532/83 יהודה סיני
השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4) 319, ע"א 4481/90 ישראל
אהרון נ' ג. פרץ ואח', פ"ד מז(3) 427). בית המשפט רשאי אמנם להפחית את
סכום הפיצויים המוסכמים במידה ושיעורם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו
מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. "המבט הוא אל המועד שבו נכרת
החוזה, אולם שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום, הווי אומר: איך ההפרה
היסודית דהיום היתה נבחנת לאור מהותה, מראש, בעת כריתת החוזה" (דברי הנשיא מ'
שמגר בע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359). כל עוד מתקיים
יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם לגובה הנזק שניתן היה
לראותו מראש, ראוי להשאיר את הפיצוי המוסכם בתוקפו (ראו ע"א 4481/90
הנ"ל). לעניין זה שומת הנזק כפי שהיא נקובה בכתב התביעה בדיעבד - ועד ליום
כתב התביעה - אינה משנה בהכרח מן התחזית האמורה. המשיבים לא הוכיחו, כאמור, כי
נגרם להם, בפועל, נזק העולה על סכום הפיצויים המוסכמים, אולם משביקשו כסעד חלופי,
לפסוק להם את הפיצויים המוסכמים, זכאים הם לכך בנסיבות המקרה. הפיצוי המוסכם,
בשיעור השווה ל19,000- דולרים, אינו חורג מכל יחס סביר שבינו לבין הנזק שניתן היה
לצפותו מראש, עם החתימה על ההסכם.
בעת החתימה על ההסכם, היה על המערערים, לצפות
כי עיכוב במסירת החזקה עשוי לאלץ את המשיבים לשכור להם מקום מגורים ולשאת בהוצאות
נוספות. אין כל קושי לצפות כי עיקול המוטל על הדירה, בשל חוב בו חבו המערערים,
עשוי להביא לעיכוב ניכר במסירת החזקה. סכום הפיצויים שנקבע אינו חורג, בנסיבות
אלה, מסכום נזק סביר שניתן היה לצפותו מראש.
16. התוצאה מכל אלה היא כי יש לקבל את הערעור בחלקו
במובן זה שעל המערערים לשאת בפיצויים, בסכום השווה ל19,000- דולרים של ארצות
הברית. סכום זה יבוא במקום סכום הפיצויים שנפסק למשיבים בבית המשפט המחוזי. מאחר
וסכום זה נמוך מיתרת התמורה בה חבים המשיבים במחיר הדירה, תותנה האכיפה של ההסכם
בתשלום יתרת התמורה, בשוויה הדולרי, לידי המערערים, בניכוי סכום הפיצויים
המוסכמים, כאמור. על המערערים תחול החבות לשאת את מלוא תשלומי החובה, בהם נתחייבו
לשאת על פי ההסכם.
בנסיבות העניין הייתי מחייב את המערערים לשאת
בתשלום שכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, ו' בתשרי תש"ס (5.10.2000).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98038460.W04/אמ