בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א
3831/98
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט ח' אריאל
המבקש: חמו דוד
נגד
המשיב: קצין
התגמולים
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע מיום 21.4.98 בע.א. 1128/97 שניתן על ידי כבוד השופט י' טימור
תאריך
הישיבה: כ"ח בכסלו תשנ"ט (17.12.98)
בשם
המבקש: עו"ד אליהו ויצמן
בשם
המשיב: עו"ד זיו אלדן
פסק-דין
השופט ח' אריאל:
1. החלטנו לתת למבקש (להלן: המערער) רשות ערעור
ולדון בבקשה כערעור על פי הרשות שניתנה. יחד עם זאת אפשרנו למשיב, קצין התגמולים,
לבדוק מחדש את עניינו של המערער ולתת החלטה חדשה, לאחר בדיקה חוזרת של טענות
המערער בתצהיריו ולאור הערותינו בדיון.
הבדיקה מחדש ע"י קצין התגמולים אמורה
היתה להסתיים או בהחלטה המקבלת את טענות המערער לקשר סיבתי בין מצבו הנפשי לשרות הצבאי
ואז היה מסתיים עניינו של המערער או בהחלטה חדשה, מנומקת, השוללת קשר סיבתי כזה
ומאפשרת למערער להגיש ערר חדש על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט1959-,
לבית הדין המינהלי (שבא במקום ועדת עררים על פי החוק הנ"ל).
2. בין לבין הודיענו בא-כוח המערער כי מרשו מבקש
פסק-דין ואין הוא מבקש החלטה חדשה של קצין התגמולים.
3. לאחר הודעת בא-כוח המערער, הגיעה אלינו הודעת
הפרקליטות בצרוף מכתבה של גב' אביאלה ממון, עוזרת בכירה לקישור לבתי-משפט וקצין
תגמולים, במשרד הבטחון המופנה לנציג הפרקליטות בו היא מודיעה לנו שעל פי תגובת סגן
אלוף ניסים כהן (מפקדו של המערער - ח.א.), המביע דעתו כי מדובר בתביעה חצופה
שמטרתה קבלת כספים ממשרד הבטחון ועל פי תיק של"ר של המערער "לא הצלחתי
לדלות ממנו כל חומר התומך בטענותיו של המערער". על כן מודיע קצין התגמולים כי
"אין מקום לשינוי החלטתו...".
למכתב זה צורף מכתבו של סגן אלוף ניסים כהן
לגב' ממון הנ"ל, "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ובקשתך אשר נשלחה לח"מ
להלן התייחסותי...".
במכתב זה שולל סא"ל כהן את תלונות המערער
כי הוא התנהג אליו בזלזול ובהשפלה והוא מציין: "מעיון בפרטי התביעה הח"מ
מגיע למסקנה כי תביעה זו הינה חוצפה ומטרתה קבלת כסף/הטבות ממשרד הבטחון".
4. הנה כי כן לא ניתנה החלטה חדשה על ידי קצין
התגמולים, אלא הודעה בלבד כי בהתחשב בדבריו של סא"ל כהן ועיון בתיק של"ר
של המערער - אין מקום לשינוי החלטתו של קצין התגמולים.
הודעה זו אינה מאפשרת למערער להגיש ערר חדש
לבית הדין המינהלי, שם ניתנת האפשרות הראשונה והממשית להבאת העובדות, לקביעת
העובדות לאשורן, למסקנות העולות מהן ולהחלטה הנובעת ממסקנות אלה בדבר המצב המשפטי.
עלינו, איפוא, לדון בערעור בעצמו.
5. הערעור מופנה כלפי פסק-הדין של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע (ע"א 1128/97) בדונו, על פי החוק הנ"ל, בערעור שהגיש
המערער נגד החלטת בית הדין המינהלי (בתיק ע.נ. 38/96). הערעור נדחה.
הערר שהוגש לבית הדין המינהלי בא בעקבות דחיית
תביעתו של המערער על-ידי קצין התגמולים, להכיר במחלת הסכיזופרניה, כמחלה שנגרמה או
הוחמרה, עקב תנאי שירותו הצבאי של המערער.
6. קצין התגמולים דחה את תביעת המערער בהסתמכו על
חוות-דעת רפואית של ד"ר פלדינגר.
המערער הגיש לפני בית הדין המינהלי חוות דעת
רפואית נגדית מטעם ד"ר קורה לוין וכן תצהירים של שני אחיו ובמצורף מכתב של
בא-כוחו כי בשל מצבו הרפואי הנפשי, הקשה, אין המערער יכול להעיד במשפטו.
המשיב הגיש חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ'
משה קוטלר.
בית-הדין המינהלי קבע כי המערער לא עמד בנטל
השכנוע.
בערעור לפני בית המשפט המחוזי טען בא-כוח
המערער מספר טענות. בין היתר טען בא-כוח המערער, כי הוגש בבית-הדין המינהלי תיק
מסמכים (מש1/) ובו תצהיר של המערער עצמו ועל כן לא היה מקום שבית הדין המינהלי
יקבע שאין בפניו תצהיר של המערער.
עוד טען בא-כוח המערער כי משהמשיב לא ביקש
לחקור את המערער יש לקבל את תצהירו בדבר תנאי שרותו וכי בית הדין המינהלי לא קבע
ממצאים לא על פי התצהיר ולא על פי המסמכים שהוגשו לבית-הדין המינהלי ולא על פי
התצהירים של 2 אחיו של המערער.
7. על השגותיו של בא-כוח המערער השיב בית המשפט
המחוזי כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות וכי אין פגם בכך שבית
הדין המינהלי ציין כי לא הוגש תצהיר של המערער, מאחר ובית הדין התכוון לתצהיר
מפורט שיוגש במהלך הדיון. מה עוד שבא-כוח המערער הודיע שהמערער אינו מסוגל להעיד.
הגשת תצהירים מטעם האחים אין בהם די ובית הדין המינהלי רשאי היה להסיק מסקנה מכך
שהמערער לא העיד. כן קבע כי טענת בא-כוחו שהוא אינו מסוגל מבחינת מצבו הנפשי להעיד
אינה מספיקה.
עוד ציין בית המשפט המחוזי כי על פי ההלכה
הפסוקה שציין אותה, נטל ההוכחה בדבר הקשר הסיבתי מוטל על המערער (ע"א 5499/92
קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 471; ע"א 472/89 קצין
התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203 וע"א 187/83 ראשי זק נ' קצין
התגמולים, פ"ד לז(4) 361).
לדעת בית המשפט המחוזי לא עמד המערער בנטל
האמור.
עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי פרופ' קוטלר
התייחס לגרסת המערער ולמסמכים שהוגשו על-ידי המערער (בהסכמת המשיב), על פיהם טען
המערער לפגיעה נפשית עקב תנאי שרותו והתנהגות מפקדיו אליו וכי פרופ' קוטלר ציין
כי "מדובר בראיית עולם השלכתית הנשענת על רקע עובדתי דל ביותר" וכי המומחה
"לא מצא בראיות עדות אובייקטיבית ליחס חריג, או משפיל מצד סגל הפיקוד".
עוד הוסיף בית המשפט כי "בשל העדר פרטים
והימנעות המערער מלמסור עדות לא ניתן היה כלל לבחון את גרסתו ומהימנותו" וכי
"אף המומחית מטעם המערער ד"ר לוין מסכימה שתלונותיו עלולות להיות תוצאה
של מחשבות שווא".
8. בערעור שלפנינו חוזר המערער על טענותיו בבית
המשפט המחוזי והוא מפרט את החומר שהיה בפני בית הדין המינהלי, התומך, לכאורה,
בגרסת המערער. עיון בחומר זה, לרבות תיקו הרפואי והאישי של המערער, אכן מצביע,
שלכאורה, קיים חומר, באשר לתלונות המערער, בפני הרופאים, התואמים לגרסתו, אם
התלונות נכונות, היינו לגבי זלזול ולעג של מפקדיו כלפיו, פחד ושמיעת קולות, תוך
כדי שירותו ותוך כדי מעצרו. ממסמך יג' עולה, כנראה, שהרופא מבקש לבדוק אם בעיותיו
של המערער, בבסיס, מהוות "טריגר" לתגובתו הדיכאונית.
יצוין כי אף מסיכומי המשיב, בבית הדין
המינהלי, במחוז הצפון עולים הדברים הבאים:
המערער גויס בתאריך 25.7.90, בפרופיל 97
ועבר פעמיים טירונות, משום שבפעם הראשונה התקוטט עם טבח. במהלך הטירונות השנייה הופיעה
בעיית הרטבה בלילה. "עקב בעיות משמעת ובעיות הסתגלות לחיי צבא" נעצר
המערער 5 פעמים ובתאריך 1.9.91, כשנה לאחר גיוסו, אושפז במחלקה
הפסיכיאטרית, בבית החולים "סורוקה" ובתאריך 13.10.91, שוחרר מצה"ל
בשל בעייתו הנפשית.
אמנם מצוין שם גם כי כ3- שנים לפני גיוסו,
נשפט המערער בגין תקיפה.
9. בטרם דנים בשאלה הרפואית משפטית, לרבות נטל
ההוכחה, לעניין הקשר הסיבתי המשפטי בין המחלה והשרות הצבאי, יש לקבוע, בצורה
מדויקת, עד כמה שאפשר, את העובדות.
עולה מהדברים שהובאו לפנינו, כי משימה זו לא
קוימה בבית הדין המינהלי, במידה מספקת.
באת-כוח המשיב לא ביקשה בדיון בבית הדין
המינהלי, לחקור את שני אחיו של המערער שהגישו תצהירים והסכימה כי יוגשו תיקו האישי
ותיקו הרפואי של המערער.
בדיון עצמו נחקרו רק שני המומחים, פרופ' קוטלר
וד"ר לוין והוגשו סיכומים. העובדות כפי שהובאו ע"י המערער לא נבדקו.
מבלי לבדוק עובדות אלה, כראוי, לא ניתן היה להגיע לעובדות האמיתיות, הנדרשות
להכרעה, בדבר המצב הרפואי והמשפטי.
10. הנה כי כן, אין לנו, לדעתי, אלא להחזיר את
הדיון לבית הדין המינהלי וכי בית הדין ישמע את כל הראיות שכל צד יביא לפניו ולאחר
סיכום טענות הצדדים, יקבע בית-הדין המינהלי, את העובדות על פי כל החומר שלפניו,
הן על פי העדויות והן על פי החומר הרפואי שבתיקו האישי והרפואי של המערער ועל פי
קביעות אלה וחוות הדעת הרפואיות יגיע למסקנה, על-פי ההלכה המשפטית, אם קיים קשר
בין מחלתו לבין השרות הצבאי ואם כן אם מחלתו נגרמה או הוחמרה עקב השרות הצבאי. אם
חלה החמרה, יקבע גם מה מידת החמרה זו.
11. אשר על כן אני מציע לחברתי ולחברי הנכבדים,
לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ושל בית-הדין המינהלי
ולהחזיר כאמור, בסעיף 10 לעיל, את הדיון לבית הדין המינהלי.
לא יהא צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופטת ט'
שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' אריאל.
ניתן היום, ל' בשבט תשנ"ט (16.2.99).
ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98038310.S05/אמ