פתוי טקלה פוקלו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3824/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3824/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עדיאל המערער: פתוי טקלה פוקלו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.2.04 בת.פ. 234/04 שניתן על ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ג' בשבט התשס"ה (13.1.2005) בשם המערער: עו"ד אנדרה רוזנטל בשם המשיבה: עו"ד עמית מררי פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' הכט) בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). מהממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי לאחר שמיעת ההוכחות עולה כי המערער שהה בדירתו בחברת המנוח ושני אנשים נוספים ובמהלך שתיית משקאות חריפים פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח על עניין פעוט. הרוחות התלהטו. אחד הנוכחים בשם טספו ניסה להפריד בין הניצים, אך הצליח בכך לדקות ספורות בלבד. לאחר שהמערער והמנוח הופרדו, נעץ המנוח סכין בגבו של אדם נוסף שהיה במקום. טספו שלף את הסכין מגבו של אותו אדם, פינה אותו מהדירה כדי להזעיק עזרה, ובזמן זה נותרו המערער והמנוח לבדם בדירה. לאחר זמן קצר, נמצא המנוח חבול קשות בראשו וכעבור יומיים מת מפצעיו. על-פי הדו"ח הפתולוגי התברר כי המנוח נפטר כתוצאה מחבלות שהונחתו על ראשו בחפץ קהה. מהממצאים בזירה מתברר כי היה זה כסא ששימש כנשק קטלני. בית-המשפט המחוזי קבע כי המכות הונחתו על ראשו של המנוח בידי המערער שנותר עימו, כאמור, בדירה. קביעות עובדתיות אלה נתמכו בעדותו של טספו וכן במכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית-המשפט. טספו העיד כי לצורך הטיפול בקורבן הדקירה, עלה בחזרה לדירה ובהיותו שם ראה את המערער מניף את הכסא ומכה באמצעותו את המנוח. כיוון שטספו מיהר לחזור ולחבוש את חברו הדקור, לא ראה את אירוע המכות מעבר לאותה מכה שתיאר. בין הודאותיו השונות במשטרה ובעדותו בפני בית-המשפט היו אמנם הבדלים מסויימים בתיאור מיקום המכה לה היה עד; כך למשל באחת ההזדמנויות אמר כי המערער השליך את הכסא וזה פגע בעורפו של המנוח. אולם הבדלים אלה לא היו משמעותיים. בית-המשפט מצא כי טספו נזהר בעדותו בבית-המשפט שלא להחריף את מצבו של המערער ונהג בזהירות כלפיו. עם זאת, נתן בית-המשפט אמון בעדותו של טספו וקיבל אותה לעניין הישארותו של המערער בדירה עם המנוח ולעניין המכה שהנחית עליו באמצעות הכסא. המסקנה העובדתית של בית-המשפט קמא היתה כי המערער הוא שגרם לתוצאה הקטלנית אשר תוארה בדו"ח הפתולוגי כך: "מותו של המנוח נגרם מנזק חמור למוח בעקבות חבלות קהות ישירות (מכות) (לפחות ארבעה מוקדי חבלה) עם דימום תחת הקרום העכבישי וקרישי דם תחת הקרום הקשה". בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין - קבע בית-המשפט כי "על-מנת להרשיע בעבירת ההריגה די בנטילה מודעת של סיכון ממשי לבריאותו או לשלמות גופו של הקורבן, דהיינו פזיזות. ביסוד הנפשי של פזיזות מרכז הכובד נעוץ בחזות מראש של התוצאה ואת מקומו של 'החפץ בתוצאה', תופסת אי אכפתיות, אדישות ואפילו תקווה שאותה תוצאה לא תתרחש". על-פי מבחן זה הגיע בית-המשפט למסקנה כי משהכה המערער באמצעות הכסא מספר פעמים בראשו של המנוח נתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להוכחת עבירת ההריגה. למסקנתה זו הגיעה השופטת בציינה "שניתן להפעיל לגביהן [לגבי החבטות] אותו כלל ראייתי לפיו חזקה על כל אדם שהתכוון לתוצאותיו הטבעיות של התנהגותו ואם אין הוא סותר חזקה זו או מעורר ספק בתקפותה לגביו, די בה כדי להעמיד על כנו גם את יסוד המחשבה הפלילית הנדרשת להשלמת עבירתו". בערעור שלפנינו טען בא-כוח המערער טענות המתייחסות לממצאים העובדתיים וכטענה מרכזית טען כי שגה בית-המשפט קמא במבחן המשפטי אשר החיל לבחינת קיומו של היסוד הנפשי של עבירת ההריגה. אשר לממצאים העובדתיים – לא ראינו להתערב במסקנותיו של בית-המשפט קמא. כלל הוא כי בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם. מעבר לכך, נציין כי גם מכלול הראיות והנסיבות תומכות במסקנה החד משמעית כי המערער גרם למותו של המנוח. אשר ליסוד הנפשי בעבירת ההריגה - אכן, יש ממש בטענת הסנגור כי המבחן שהחיל בית-המשפט קמא לעניין זה היה מוטעה. גם באת-כוח התביעה לא חלקה על כך כי לפי המצב המשפטי כיום, היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה היא מודעות בפועל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית חבלה או נזק גוף בלבד. עם זאת, טענה באת-כוח המדינה כי בנסיבות המקרה, הוכח היסוד הנפשי האמור. ואמנם, נראית לנו טענת המדינה בעניין זה. כבר נקבע בפסיקתו של בית-המשפט זה בשורה של פסקי-דין כי: "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות...סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות" (דברי השופט זמיר בע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700, 712; וראו גם: ע"פ 9723/03, 9777 מדינת ישראל נ' שי בלזר וערעור שכנגד (טרם פורסם) והאסמכתאות המובאות שם). מכלול נסיבות העניין כפי שהוכחו בפני בית-המשפט המחוזי – העובדה כי המערער היכה את המנוח בראשו, במקום כה רגיש בגופו, מספר פעמים, ובעוצמה אשר גרמה לשטפי דם במוח כאמור בדו"ח הפתולוגי, באמצעות חפץ קהה – מקימה חזקה עובדתית-ראייתית לפיה המערער היה מודע לכך שבמעשיו האלימים יש פוטנציאל לגרימת חבלות המסכנות חיי אדם. חזקה זו לא נסתרה על-ידי המערער בשום שלב של ההליך. המסקנה המתבקשת היא כי המערער צפה את האפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, ואף אם לא חפץ במותו של המנוח הרי מעשיו האלימים מתוך אדישות לתוצאה האפשרית האמורה די בהם כדי לבסס את הרשעתו בעבירה לפי סעיף 298 לחוק. אשר על כן, לא ראינו להתערב בתוצאה המרשיעה אליה הגיע בית-המשפט קמא. אשר לעונש שהושת על המערער – שבע שנות מאסר לריצוי בפועל – אין העונש חמור כלל ועיקר ביחס לחומרת העבירה, ומטעם זה גם לא הופנה הערעור כנגד חומרת העונש. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ג' בשבט התשס"ה (13.1.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04038240_N03.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il