וועד ההורים המרכזי לשכונת סילוואן - ירושלים נ' עמותת עידן השלום להכשרה קידום אחווה וחינוך ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3823/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ העותרים: וועד ההורים המרכזי לשכונת סילוואן – ירושלים ואח' נ ג ד המשיבות: 1. עמותת עידן השלום להכשרה, קידום, אחווה וחינוך 2. עיריית ירושלים 3. מדינת ישראל - משרד החינוך עתירה למתן צו על-תנאי, בקשה לצו ביניים ובקשה למתן הוראות בשם העותרים: עו"ד זיאד קעואר בשם המשיבה 1: עו"ד עמאד אלחאג' בם המשיבה 2: עו"ד אוהד בשארי בשם המשיבה 3: עו"ד תהילה רוט; עו"ד יונתן קרמר פסק-דין השופט ג' קרא: 1. המשיבה 1 היא עמותה המפעילה ארבעה מוסדות לימוד בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים: בית ספר על-יסודי, בית ספר יסודי ושני גני ילדים (להלן: מוסדות הלימוד). העתירה הוגשה לאחר שהורי התלמידים קיבלו הודעה על סגירת מוסדות הלימוד בשנת הלימודים הקרובה, בשל קשיים כלכליים של העמותה. העותרים הם ועד ההורים המרכזי לשכונת סילוואן, יו"ר הוועד והורים שילדיהם לומדים במוסדות אלו. 2. העותרים מבקשים כי יינתן צו על תנאי שיורה למשיבות לנמק מדוע לא ימשיכו את פעילות מוסדות הלימוד; מדוע המשיבות 2 ו-3 לא ימשיכו את פעילות המוסדות באותה מתכונת עד למציאת פתרונות אחרים, תוך בחינת פתרונות תקציביים; מדוע לא יינתן פתרון אחר על ידי הפעלת המוסדות על ידי גוף או גופים אחרים; וכן מדוע לא ייקבע כי סגירת המוסדות התקבלה בחריגה מסמכות, בניגוד לכללי מנהל תקין, תוך הפרת חובת הנאמנות, בניגוד להוראות החוק ובניגוד לעקרון חוקיות המנהל, בחוסר מידתיות, משיקולים זרים, ובחריגה מנהלים תוך אפליית העותרים וילדיהם ותושבי סילוואן בכלל. כמו כן ביקשו העותרים כי יינתן צו ביניים המורה למשיבות להימנע מסגירת המוסדות עד להכרעה בעתירה, על מנת למנוע מצב בלתי הפיך. טענות העותרים 3. העותרים פרסו בהרחבה את הרקע לעתירתם ביחס למצב מוסדות החינוך בשכונת סילוואן, שכולם מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, ולמוסדות החינוך במזרח ירושלים. נטען, כי לאורך השנים הכיר בית משפט זה, בעתירות קודמות, במחדלי המשיבות 2 ו-3 באי צמצום המחסור במסגרות לימוד במזרח ירושלים ואף הורה למשיבות 2 ו-3 לפעול בעניין. אולם, כך נטען, מצב מערכת החינוך במזרח ירושלים לא רק שלא השתפר אלא הוא הולך ומחמיר. באשר למוסדות האמורים בעתירה, נטען כי בשל הזנחה מצד המשיבות אלו הגנים ובית הספר העל יסודי היחידים הקיימים בשכונה, הם נותנים שירותי חינוך מזה כעשרים שנה וכיום לומדים בהם כ-450 תלמידים. סגירתם של מוסדות לימוד אלו תפגע פגיעה קשה בזכות החוקתית לחינוך ותגביר את אחוזי הנשירה בשכונה, הגבוהים ממילא. כן נטען כי ככל הנראה ברקע החלטת הסגירה עומד סירוב המשיבה 2 להשתתף בהוצאות המשיבה 1, מעבר להשתתפות הקיימת, וסירוב המשיבה 3 להחיל ולתקצב את תוכנית "עוז לתמורה". לטענת העותרים טרם נמצאה לילדיהם מסגרת חינוכית חלופית מתאימה ונגישה בתחבורה ציבורית סבירה ובתי הספר אליהם מוצע כי התלמידים יעברו מצויים בשכונות מרוחקות ובלתי נגישות בתחבורה ציבורית ואף סובלים ממילא מצפיפות. כן נטען כי השיבוץ במסגרות הלימוד בוצע על ידי המשיבה 2 באופן חד צדדי וכי חלק ניכר מילדי העותרים טרם נרשמו וטרם שובצו למסגרות אחרות. עוד לטענת העותרים, המשיבה 1 כמו גם המשיבות 2 ו-3, העדיפו שיקולים כלכליים צרים על פני זכויות היסוד של תלמידי מוסדות אלו לקבל חינוך סביר באיזור מגוריהם. לשיטתם, המשיבה 1 כפופה לעקרונות המשפט הציבורי משום שחלק ניכר מתקציבה מגיע מהמדינה והיא גוף דו-מהותי, לאור תחום פעולתה בחינוך וכפיפותה לנהלים ולפיקוח של המשיבה 3. לפיכך טענו העותרים לפגיעה בזכות חוקתית לשיוויון בחינוך, לפגיעה בזכות השימוע והטיעון, בשעה שהפגיעה בזכויות היסוד נעשתה שלא לתכלית ראויה וכי שיקול הדעת המנהלי של המשיבות לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות קיצוניים וכן כי הופרו חובות ההגינות והנאמנות ופעולה בתום לב. עמדת המשיבות 4. המשיבות, מצידן, ביקשו לדחות את העתירה תוך חיוב העותרים בהוצאות. המשיבה 1 ביקשה לדחות את העתירה, תוך שתמכה בדרישת העותרים לחייב את המשיבות 2 ו-3 למצוא לילדיהם מסגרת חלופית הולמת. לשיטתה, המשיבות 2 ו-3 לבדן הן הנושאות בחובה לדאוג לחינוך ילדי העותרים. המשיבה 1 ציינה כי מוסדות הלימוד הופעלו על ידה כמוסדות פרטיים בנכסים שכורים, ללא השתתפות המשיבה 2 בשכירות. כן ציינה כי המשיבה 3 נושאת ב 75% מהתקציב השנתי וכי המשיבה 2 אינה משתתפת בתקציב. אכלוס נמוך של הכיתות הוריד את שיעור ההשתתפות של המשיבה 3 ולשנת הלימודים הבאה ביטלה המשיבה 3 תוכנית סל טיפוח. המשיבה 1 ניסתה להכין תוכנית הבראה, אך הדבר לא צלח והיא מצויה בגירעון. עוד ציינה המשיבה 1 כי חרף בקשתה כי המשיבה 2 תמשיך בהפעלת המוסדות, הודיעה האחרונה כי תוכל לקלוט את התלמידים במסגרות הקיימות. לפיכך, ביום 22.4.2020 הודיעה המשיבה 1 למשיבה 2 על סגירת המוסדות, מסרה לעובדים וקיימה הליכי שימוע לפיטורין. עוד טענה המשיבה 1 כי הורי התלמידים היו מודעים למצב. המשיבה 1 טענה כי אף שרצתה להמשיך ולהפעיל את המוסדות הדבר עלול להביא לקריסתה והיא סבורה כי אין עליה חובה להמשיך ולהפעיל את המוסדות. המשיבה 2 ביקשה לדחות את העתירה על הסף ולגופה. עילות הסף עליהן הצביעה המשיבה 2 הן קיומו של סעד חלופי בעתירה מנהלית, מכוח פרט 3 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים); היעדר יריבות והיעדר עילה, משאין לה סמכות לחייב את המשיבה 1 להמשיך להפעיל את מוסדות הלימוד ואין לה מעורבות בהחלטה על סגירתם. לגופם של דברים, טענה כי היא עמדה בדרישות החוק ביחס לתשלומים למוסדות הלימוד. לחלק הארי של תלמידי מוסדות אלו נמצא פתרון הולם והם שובצו במוסדות לימוד רשמיים המצויים במרחק סביר מאזור מוסדות החינוך של המשיבה 1, על דעת הוריהם ובהסכמתם. עוד ציינה המשיבה 2 כי בשל קושי ביצירת קשר עם חלק מהורי התלמידים, היא תציע להם שיבוץ ראוי לכשתתקבל פניית ההורים. גם המשיבה 3 ביקשה לדחות את העתירה על הסף ולגופה. המשיבה 3 ציינה כי מוסדות הלימוד הם מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, וככאלו תוקצבו בהתאם לאמות המידה הקבועות בתקנות. עוד עמדה על כך כי מבחינתה אין כל מניעה מהמשך פעילות מוסדות הלימוד, וכי ההחלטה על סגירתם היא של המשיבה 1 לבדה ולה עצמה אין כל סמכות לחייב את המשיבה 1 להמשיך ולהפעילם. יתרה מכך, גם אם מדובר היה בהחלטה שלה, היה נכון לדחות את העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי בפנייה בעתירה מנהלית. בהעדר כל החלטה שהתקבלה מטעמה, טענה המשיבה 3 להיעדר יריבות בינה לבין העותרים. בנוסף, טענה המשיבה 3 כי מדובר בעניין פרטי של העמותה ואין לקשור אותו למצב כיתות הלימוד במזרח ירושלים. לבסוף, ציינה המשיבה 3 כי יש היתכנות להפעלת תוכנית "עוז לתמורה" כבר בשנת הלימודים הבאה בבית הספר העל יסודי וכי בימים הקרובים תישלח למשיבה 1 עמדתה הסופית בעניין. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, על צרופותיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. 6. אמנם, וכפי שציינו העותרים, שאלת המחסור בכיתות הלימוד במזרח ירושלים נדונה בבית משפט זה, ואף ניתנו הוראות על מנת להיטיב את המצב. בנוסף, וכפי שציינו העותרים בבית משפט זה תלויה ועומדת עתירה בעניין זה (בג"ץ 6183/16 ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים נ' משרד החינוך). יחד עם זאת, הרי שבשים לב להצהרת המשיבות 2 ו-3 כי לחלק הארי של ילדי העותרים ושל תלמידי המוסדות, נמצאו מקומות לימוד במערכת החינוך הרשמית, בשכונת מגוריהם ובשכונות סמוכות, נוגעות טענות העותרים להמשך קיומם של מוסדות הלימוד הספציפיים שמפעילה המשיבה 1, וזוהי שאלה נפרדת מהעניין הכללי האמור לעיל, אף שהוא עומד ברקע הדברים. 7. כפי שעולה מן העתירה ומן התגובות לה, ההחלטה על סגירת מוסדות הלימוד היא החלטתה של המשיבה 1, בשל הגרעון התקציבי שאליו נקלעה בעיקר על רקע דמי שכירות גבוהים של המבנים בהם פועלים מוסדות הלימוד. לפיכך, ככל שהעתירה מתייחסת להחלטת המשיבה 2 שלא להשתתף בתשלום שכירות המבנים, או להחלטת המשיבות 2 ו-3 שלא להפעיל את מוסדות הלימוד בדרכים אחרות, הרי שהמקום לתקיפתה הוא בבית המשפט לעניינים מנהליים. שכן, על פי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, הסמכות לדון בהחלטה של רשות בענייני חינוך מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 5 ופרט 3 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים). זו גם המסגרת לבחינת טענות העותרים כלפי המשיבה 1, לפיהן מדובר בגוף דו-מהותי שפעולותיו כפופות לעקרונות המשפט המנהלי. 8. העתירה נדחית. לא ניתן צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' באב התש"פ (‏26.7.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20038230_Q07.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il