בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3818/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' טירקל
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 29.4.99
בת"פ
4002/98 שניתן על-ידי כבוד
השופטים:
נ' עמית, ש' טימן וג' קרא
תאריך הישיבה: כ"ד באייר תשס"א
(17.5.01)
בשם
המערער: עו"ד ש' צנג
בשם
המשיבה: עו"ד י' למברגר
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי, ברוב דעות
(השופטים נ' עמית וג' קרא נגד דעתו החולקת של השופט ש' טימן), בעבירות של מעשה
מגונה בכפייה (במצב המונע התנגדות) ומעשה סדום, שביצע בבנו החורג (יליד 1972)
בתקופה שמיום 20.1.1986 ועד לסוף שנת 1987, וזאת בניגוד לסעיפים 354 ו350-(א)(2)
לחוק העונשין, תשל"ז1977-, כנוסחם במועדי המעשים. על המערער נגזרו - אף זאת
ברוב דעות - תשע שנות מאסר וחצי לריצוי בפועל, בניכוי חמישה-עשר ימי מעצרו. כן
הוטל עליו לשלם למתלונן פיצויים בסך 50,000 ש"ח. עיקרו של הערעור שלפנינו
הופנה נגד ההרשעה. לחלופין השיג המערער על חומרת עונש המאסר וכן על חיובו בתשלום
פיצויים.
כתב האישום
2. המערער הואשם בביצוע מעשים מגונים במתלונן בין
השנים 1977 ו1988-, מאז היותו כבן חמש ועד היותו כבן שש-עשרה. כן הואשם בביצוע
מעשים מגונים בשני קטינים נוספים שהם בני-משפחתו, בערך בשנת 1982, בהיותם כבני
אחת-עשרה. על-פי הנטען בכתב האישום נהג המערער ללטף את איבר מינו של המתלונן,
לנשקו ולהכניסו לפיו. לעיתים שיחק עם המתלונן במה שכינה "משחק הקורבן":
הורה למתלונן לשכב ללא תנועה ואז היה מפשיטו ומלטף את גופו, לרבות את איבר מינו.
לפי הנטען, מאז היותו של המתלונן כבן אחת-עשרה נהג המערער לבצע בו מעשים מגונים
בתדירות של אחת לשבוע או לשבועיים. לא פעם מצץ את איבר מינו של המתלונן, או חיככו
בידו עד שהביא את המתלונן לסיפוקו. לעיתים אונן תוך כדי ליטופו של המתלונן. בשלושה
או בארבעה מקרים אף החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, חרף בקשת המתלונן כי
יימנע מכך, עד שהגיע לסיפוקו. על-פי כתב האישום, פסקו המעשים לחלוטין בשנת 1988,
מאז נמנע המתלונן מלהיפגש עם המערער ביחידות.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי קבע פה-אחד, בין השאר על
יסוד הודאת המערער, כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום בתקופה שמשנת
1977 ועד ליום 19.1.1986, אולם זיכה אותו מהעבירות שהואשם בגינם מחמת התיישנות. כן
הסכימו שלושת השופטים, כי על התקופה שמיום 20.1.1986 ואילך לא חלה התיישנות. בדעת
רוב נקבע, כי גם בתקופה האמורה המשיך המערער בביצוע המעשים המיניים במתלונן. שופטי
הרוב קבעו, כי בתקופה זו ביצע המערער במתלונן, לכל הפחות, מעשה סדום אחד וכן
"כמה וכמה מעשים מגונים", ולפיכך פסקו להרשיע את המערער בעבירות שהיוו
המעשים שבוצעו על-ידיו מיום 20.1.1986 ואילך. לעומתם, סבר שופט המיעוט כי לא הוכח
ביצועם של מעשים מיניים בתקופה זו, ולפיכך הציע לזכות את המערער מחמת הספק. כאמור,
גם באשר לגזר הדין נחלקו השופטים: בעוד ששופטי הרוב גזרו על המערער תשע שנות מאסר
וחצי בפועל, וכן חייבוהו בתשלום פיצויים, סבר שופט המיעוט כי יש להסתפק בשבע שנות
מאסר בפועל בלבד.
הערעור על ההרשעה
4. ערעורו של המערער על הרשעתו מעורר מחלוקת
עובדתית באשר למועד בו נפסקו המעשים המיניים, ומחלוקת משפטית באשר להתיישנותן של
העבירות. אדון ראשון ראשון.
5. במישור העובדתי טוען המערער, כי מעשיו המיניים
במתלונן פסקו בסוף שנת 1985 (בהיות המתלונן כבן 13), וכי מכל מקום לא הוכח שהם
נמשכו לאחר מכן. בטיעוניו על-פה הוסיף בא-כוחו טענה חלופית, כי אף אם המערער ביצע
מעשים מיניים במתלונן גם לאחר שנת 1985, הרי שמכל מקום לא הוכח כי מעשיו בתקופה
האמורה כללו גם מעשה סדום. לטענת המערער, התעלמו שופטי הרוב מראיות שונות הסותרות
את עדות המתלונן באשר למועד סיום המעשים, כמו גם מסתירות פנימיות שהתגלו בה. כך,
למשל, העיד המתלונן כי מעשה הסדום האחרון בוצע בו בחודש ינואר 1988, בדירתה החדשה
של המשפחה שברחוב הס בהרצליה. דא עקא, שלפי עדות אמו, המעבר מדירתם הקודמת שברחוב
שמאי לדירתם החדשה ברחוב הס חל רק בחודשים יולי-אוגוסט של אותה שנה. עוד טוען
המערער, כי במקרים מסוימים חרגו קביעות שופטי הרוב מגרסות שני הצדדים המעורבים גם
יחד, ובפועל יצרו מעין "כתב אישום חדש במישור העובדתי". לטענת המערער,
גם אם אין די בכל אחת מהפירכות עליהן הוא מצביע, כדי לסתור את גרסת המתלונן, הרי
שבמשקלן המצטבר יש כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר מהימנותה.
בתשובתה
לטענות אלו הטעימה באת-כוח המשיבה, כי שופטי הרוב רחשו למתלונן אמון "מוחלט
וללא סייג". כן ציינו כי "גם באותם מקרים ש[המתלונן] לא היה בטוח במדויק
בפרטים, בעיקר בעניין הזמנים, כנותו בולטת לעין", בעוד שאת עדותו הסותרת של
המערער דחו כבלתי ראויה לאמון. באת-כוח המשיבה הוסיפה כי ההבדלים בין גרסאות
המתלונן, ביחס למועד בו נפסקו המעשים, הם חסרי משמעות, לנוכח גרסתו העקבית כי
המועד בו יזם את הפסקת המעשים קשור למועד היכרותו עם חברתו הראשונה, ש'. מועד זה,
אליבא דכולי עלמא, הוא 11.12.1987. עדותה של ש' תמכה בגרסתו. ואף המערער עצמו
אישר, בהזדמנות אחת בשלב החקירה, כי את מעשיו המיניים האחרונים במתלונן ביצע בדירה
שברחוב הס.
6. לא מצאתי יסוד להתערב בהכרעתם העובדתית של
שופטי הרוב. בפי המתלונן הייתה גרסה אחת, ואין כל יסוד לפצלה לתקופת
"אמת" ותקופת "שקר". המתלונן כרך את מועד הפסקת המעשים למועד
תחילת חברותו עם ש', ועמדתו לעניין זה הייתה עקבית. המדובר בשני אירועים מרכזיים
בחייו כמתבגר, שנחרתו בזכרונו ככרוכים זה בזה. המערער לא הביא כל ראיה לסתירת הקשר
הזה, ולא מצאתי סיבה לפקפק בקיומו. בקביעותיהם העובדתיות של שופטי הרוב אין, כלל
ועיקר, משום "כתב-אישום חדש". קביעותיהם אינן תלושות מגרסתו הבסיסית של
המתלונן, כפי שהופיעה בכתב האישום, אלא יוסדו על הערכה שיפוטית בגדרה החליטו לאמץ
חלקים מסוימים מגרסתו. מששופטי הרוב נתנו במתלונן אמון מלא, ואף המערער עצמו הודה
בעיקרי גרסתו, אינני רואה מקום להעדיף את הערכת שופט המיעוט, אשר התרשם כי המתלונן
מחושב, ממולח ומניפולטיבי. דווקא אי הדיוקים והסתירות הקלות (בעניינים לא מהותיים)
שהתגלו בעדותו סותרים סברה זו.
יתירה מזאת. לגרסת המתלונן, באשר למועד סיום
המעשים, מצויה תמיכה משמעותית בשתי ראיות עיקריות. האחת היא דבריו במכתב לאמו מיום
24.4.1997 (נ1/), בו כתב: "זה הפסיק בגיל 15, כשהתחלתי לצאת עם ש', ואולי
טיפה לפני זה". המתלונן העיד כי כתב מכתב זה כשלושה חודשים לפני שנודע לו,
מפי עורכת-דין עימה התייעץ, אודות עצם ומועד ההתיישנות. שופט המיעוט הטיל, אומנם,
ספק בכנות גרסתו בנקודה זו, אך הרושם העולה מהמכתב הוא של דברים הנכתבים בכנות
ובכאב. עוד עולה מהמכתב (וכך אף אישר מאוחר יותר המערער עצמו - ת5/ מה1.6.1997-,
בעמ' 1), כי בעת כתיבתו המתלונן כלל לא שקל להגיש תלונה למשטרה. לפיכך אין בידי
להסכים להשערת שופט המיעוט, כי המתלונן "האריך" בכוונה את תקופת ביצוע
המעשים בעת שהגיש את תלונתו, כדי להתגבר על בעיית ההתיישנות.
ראיה נוספת, התומכת בגרסת המתלונן ביחס למועד
הפסקת המעשים, מצויה בדברים שמסר המערער בהודעתו במשטרה (ת3/). להלן השאלות
והתשובות:
ש: היכן היו כל המקרים
ובאיזו תקופה התרחשו?
ת: בהרצליה רח' שמאי ...
וכשהפסקתי זה היה בשנת 1988 כשעברנו לדירה ברח' הס ואז זה היה אני חושב בקיץ אולי
גם ברח' הס היה משהו מיני אבל בהס זה נפסק עיקר הסיפור היה ברח' שמאי ושלבי [כנראה
צ"ל שלהי] הסיפור בשנת 1989-1988 כשהיינו ברח' הס בהרצליה
ש: מתי [המתלונן] התחיל
להבין שמשהו לא בסדר ביחסים שלכם
ת: יום אחד הוא אמר לא, אני
לא שאלתי אותו והפסקתי ומאז לא דיברנו על כך ולא רמזנו על כך כלום הוא היה בערך בן
חמש עשרה שש עשרה
ייתכן שהמערער "נכשל בלשונו", בכך שסטה בתשובותיו
מגרסתו העקבית. אך הסברו של המערער, כאילו המדובר בטעות אשר בשל "אי
נעימות" לא דרש מהחוקר לתקנה, אינו משכנע. כן לא מצאתי יסוד להשערת שופט
המיעוט, כי המערער השיב כפי שהשיב מפני "שהיה לחוץ ומבולבל ושעשה חישוב לא
נכון". מקריאת הדברים עולה בבירור כי מדובר בגרסה סדורה, שבגדרה חוזר המערער
על ה"טעות" לא פחות משבע פעמים, בוואריאציות שונות: ציון השנים
(פעמיים), ציון הדירה ברח' הס כ"קו פרשת המים" לסיום המעשים (ארבע
פעמים) וציון גילו של המתלונן בעת הפסקתם (פעם אחת). בצדק, לדעתי, ציינו שופטי
הרוב, כי "גם המתלונן וגם הנאשם, כשהם מדברים על הפסקת היחסים מבחינת גילו של
המתלונן מדברים על גיל 16-15, ולא מתקבל על הדעת לחלוטין, ששניהם יטעו
בשנתיים-שלוש, כפי שמבקש הסניגור להראות".
7. גם בטענתו החלופית של המערער, כי לא הוכחו
מעשי סדום בתקופה הרלוונטית, אין ממש. משהוכח, כאמור לעיל, ביצועם של מעשים מיניים
בין השנים 1986 ו1987- (לפחות), אין מקום לפצל באופן מלאכותי את עדותו של המתלונן
כך שרק דבריו אודות מעשים מגונים בשנים אלה ייחשבו אמיתיים. המתלונן גולל מסכת אחת
של ניצול מיני, שכללה גם מעשי סדום. לדבריו, מעשה הסדום האחרון בוצע בינואר 1988
בדירה ברחוב הס. אכן, המעבר לרחוב הס היה רק בקיץ 1988, ומכאן שהמתלונן לא דייק,
אם בציון המקום בו בוצע מעשה הסדום האחרון (הדירה ברחוב הס) ואם בציון המועד בו
בוצע המעשה. כך גם הסביר המתלונן כשנחקר בנקודה זו, ולדידי רשאים היו שופטי הרוב
לקבוע, על יסוד גרסת המתלונן והחיזוקים שנמצאו לה בראיות האחרות, כי בתקופה שלגביה
לא חלה התיישנות ביצע המערער במתלונן מעשה סדום אחד לפחות.
ההתיישנות
8. במישור המשפטי טוען המערער, כי לא רק המעשים
שבוצעו עד ליום 19.1.1986 התיישנו, אלא גם אלה שבוצעו (ככל שבוצעו) לאחר מכן, עד
ליום 25.12.1987. לטענתו, כפופים מעשיו לדין ההתיישנות הכללי שבסעיף 9 לחוק סדר
הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ולא לתקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה
בסעיף 354 לחוק העונשין (כנוסחו היום). לכן, לשיטתו, במקום למנות עשר שנים לאחור
מיום 19.1.1996 - שהוא מועד כניסתו לתוקף של סעיף 354 - יש למנות עשר שנים לאחור
ממועד פתיחת החקירה, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי חל ביום 25.12.1997.
9. שאלת התיישנותן של עבירות מין במשפחה הוכרעה
על ידי בית-משפט זה, זה לא כבר, בשתי פרשות. בע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ'
פלוני, פ"ד נד(3) 180, נקבע, בהתייחס לסעיף 354 לחוק העונשין כנוסחו לפני
תיקון מס' 56 מתש"ס, כי תקופת ההתיישנות המוארכת הקבועה בסעיף זה - המסתיימת
עשר שנים לאחר הגיעו של המתלונן לגיל 18 - חלה גם על עבירות מין במשפחה אשר נעברו
לפני חקיקת סעיף 354, ואף לפני חקיקת סעיף 351 לחוק (שעניינו עבירות מין במשפחה);
ובע"פ 2254/99 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) אומצה גישתו של
ע"פ 2213/00 הנ"ל גם ביחס לסעיף 354 כנוסחו לאחר תיקון מס' 56. כן נקבע,
כי תקופת ההתיישנות המוארכת הקבועה בסעיף 354 חלה על עבירות שנעברו מיום 20.1.1986
ואילך, דהיינו עשר שנים קודם לחקיקתו של הסעיף, שכן רק עבירות אלה טרם התיישנו בעת
כניסתו לתוקף של סעיף 354. יתרונה של קביעה זו, על פני אפשרויות פרשניות אחרות,
מתבטא בכך כי היא איננה מרוקנת את סעיף 354(ב) מתוכנו מחד, ואיננה סותרת עקרונות
יסוד של שיטתנו המשפטית - ובראשם עקרון החוקיות - מאידך (ראו האמור בע"פ
2254/99, בפסקה 11).
לכאורה, די היה בפסקי-דין אלה - שניתנו לאחר
מועד פסק-דינו של בית המשפט קמא - כדי להוביל לדחיית טענות המערער בנושא
ההתיישנות, שכן ההשקפה הפרשנית לפיה העבירות שבוצעו על-ידי המערער בשנים 1987-1986
כפופות לדין ההתיישנות הכללי, שבסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, ולא לדין ההתיישנות
המיוחד שבסעיף 354 לחוק העונשין, נדחתה בהם במפורש. אלא שבא-כוח המערער טען לפנינו
כי פסקי הדין בע"פ 2213/00 ובע"פ 2254/99 בטעות יסודם, בהיותם מנוגדים
להוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין. גם דינה של טענה זו להידחות. אולם מאחר שבאף אחד
מפסקי הדין האמורים לא נכללה התייחסות לטענה זו, ראיתי לגעת בה בקצרה.
10. סעיף
5(א) לחוק העונשין קובע:
שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה
5.
(א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או
לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה;
"אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.
לטענת בא-כוח המערער, ההתיישנות היא "סייג למימוש
אחריות פלילית", על אף שאיננה נכללת ברשימת הסייגים לאחריות הפלילית שבפרק ה1
לחוק העונשין. את דבריו אלה הוא סומך על האמור בספרו של פרופ' ש' ז' פלר יסודות
בדיני העונשין - כרך ב (תשמ"ז) 622:
שתי
צורות ההתיישנות, זו של העבירה וזו של העונש, הן ביטויים של סייג למימוש אחריות
פלילית, בכך, שטרם חיוב בדין, משמשת ההתיישנות עילה למניעת הטלת אחריות פלילית בשל
העבירה שנתיישנה, ולאחר חיוב בדין, מונעת ההתיישנות ביצוע עונש שהושת בגינה. גם
מניעת הטלת אחריות פלילית היא בבחינת סייג למימושה; שהרי תחילת המימוש היא בעצם
הטלתה של האחריות, על כל נתוניה הקונקרטיים.
מכאן נובע, לשיטת בא-כוח המערער, כי חקיקת סעיף 354 - הקובע
תקופת התיישנות מוארכת לעבירות מין במשפחה - היוותה "שינוי בנוגע
לאחריות" לעבירות אלה, כמובנו של מונח זה בסעיף 5(א), ועל כן יש להחיל על
המערער את החיקוק המקל יותר, דהיינו את סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי.
11. גם אם אניח כי ההתיישנות היא אכן בגדר
"סייג לאחריות הפלילית למעשה" במובנו של סעיף 5(א) - והנחה זו מוטלת
בספק רב (לדיון מפורט, בהקשר אחר, במורכבותו של המונח "סייגים לאחריות
הפלילית", ראו ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4)
337) - לא יהיה בכך כדי להועיל למערער. סעיף 5(א) הוא דין כללי. ככזה, הוא נסוג
מפני דין מיוחד המצוי בדרגה נורמטיבית זהה לשלו, לא כל שכן כאשר הדין המיוחד מאוחר
ממנו. סעיף 354 הוא דין מיוחד כזה. משקבע המחוקק מפורשות, בסעיף 354(ב), כי
"הוראות סעיף זה יחולו גם על מעשה שנעשה לפני יום י"ט באב
התש"ן (10 באוגוסט 1990) ...", לא ניתן לומר, על יסוד הדין הכללי שבסעיף
5(א), כי הוראות סעיף 354 לא יחולו על מעשה כאמור.
זאת ועוד. משמעות טענתו של בא-כוח המערער היא,
למעשה, כי לא זו בלבד שסעיף 354 איננו חל על עבירה שבוצעה קודם ליום 10.8.1990
(בניגוד ללשונו המפורשת), אלא שהוא איננו חל אף על עבירה שבוצעה קודם ליום
19.1.1996 (יום חקיקתו), ואולי אף קודם ליום 21.7.2000 (יום חקיקתו של סעיף-קטן
(ב)). במילים אחרות, טענתו היא כי רק עבירות שבוצעו מיום חקיקתו של סעיף 354
(ואולי 354(ב)) ואילך נופלות ברשתו של הסעיף. כאשר מדובר בעבירות מסוג פשע, כמו
בענייננו, מסתיימת תקופת ההתיישנות הרגילה לגביהן (לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין
הפלילי) עשר שנים מיום ביצוען. הצעתו של בא-כוח המערער, אפוא, היא כי התועלת
שבסעיף 354 תבוא לידי ביטוי רק החל משנת 2006 (ואולי 2010) ואילך. זוהי, כמובן,
תוצאה אבסורדלית, המעוותת לחלוטין את כוונת המחוקק ואת תכלית החיקוק. די בכך כדי
לדחות פרשנות זו מכול וכול. "בברירה בין אופציות פרשניות שונות, מוטל עלינו
להעדיף פירוש המגשים את תכלית החוק; ופירוש ההופך את הוראת החוק לאבסורד אינו
מקיים מבחן זה" (ע"פ 2254/99 הנ"ל, בפסקה 9).
לא למותר להוסיף, כי מאותה סיבה ממש אין
המערער יכול להיבנות מהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. לפי סעיף זה (שכותרתו
"פרשנות"), "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו,
יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו
דין" (ההדגשים הוספו - א' מ'). פירוש אבסורדלי לדבר חקיקה אינו יכול להיחשב
כ"פירוש סביר לפי תכליתו".
הערעור על חומרת העונש
12. בגדר ערעורו על גזר הדין טוען המערער, כי
מנימוקיהם של שופטי הרוב עולה כי הם הרשיעוהו למעשה במעשה סדום אחד ובמעשה מגונה
אחד בלבד. לאור זאת, לאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים, ולאור נידויו המשפחתי
והחברתי מאז חשיפת הפרשה, ראוי להפחית את תקופת המאסר. כמו כן יש לפוטרו מן החיוב
לפצות את המתלונן, או לכל הפחות להפחית את סכום הפיצויים באופן משמעותי. המערער
יוצא נגד אחת מהנמקות דעת הרוב לחיובו בפיצויים, לפיה "כפי הנראה עילת התביעה
האזרחית [של המתלונן] התיישנה, וזוהי למעשה ההזדמנות היחידה שיש לו להיפרע מהנאשם
על נזקיו".
13. עונש המאסר שנגזר על המערער אינו חמור יתר על
המידה. מעשיו בבנו החורג היו חולניים ומעוררי פלצות. הוא ארב לו כארוב חיית טרף
לקורבנה, תוך שהוא מתיימר לשחק את תפקיד האב האוהב והמפנק. המתלונן, בתמימותו, נתן
בו אמון מוחלט, אך הוא ניצל אמון זה לסיפוק דחפיו הסוטים. אין קולעים לכאן יותר
מדברי המערער עצמו, במכתב ההתנצלות ששלח למתלונן בטרם הוגשה התלונה:
נדמה
היה לך, ששיתפת פעולה במשחק החושים, מתוך רצון, חיבה וסקרנות... לא [שם המתלונן],
זה היה אונס, מתוחכם ונבזי. שיעבדתי את דעתך ואת גופך. הצלחתי לשכנע אותך שאתה
מעוניין בתוהו בוהו הרגשי שנקלעת בו. השעבוד, לא זו בלבד שהפך אותך לכלי שעשועים
אלא גם גזל ממך, תוך הכנעת הרצון והסתבכותך בתרמית ושקרים, את התמימות, את האהבה
ואת יכולת ההחלטה. המלאך השומר עליך היה מתחזה, שהרעיל את תפישתך המוסרית, ולא רק
את חייך. ...
בקדחתנות
ובכפייתיות רדפתי אחריך. מידי יום חרשתי וזממתי כיצד להתקרב אליך ולגרור אותך
לתבוסה נוספת. ...
היתה
לך בכל זאת דרישה אולטימטיבית, מחסום אחרון: לא לפרוץ לתוך גופך, לא לחדור פיזית.
... וכאן הגיע הפשע בהא הידיעה: נראה שפסחתי גם על בקשה אחרונה זו.
הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים איננו מקהה את חומרתם.
אדרבא, הוא אף מדגיש את עוצמת השעבוד הנפשי לו היה נתון המתלונן בעטיו של המערער,
אשר לא איפשר לו לאזור אומץ ולהתלונן במועד מוקדם יותר. לא בכדי קבע המחוקק תקופת
התיישנות מוארכת לעבירות מין במשפחה. לא בכדי הוא אף קבע, בסעיף 351 לחוק העונשין,
ענישה מחמירה יותר בצידן של עבירות אלה. אומנם סעיף זה אינו חל במישרין על המקרה
שלפנינו, בשל חקיקתו לאחר תום המעשים נשוא האישום, אולם הוא מבטא שינוי בתפיסה
החברתית באשר לחומרת העבירות. ולתפיסה חברתית חדשה זו יש השפעה גם על אופן יישומן
של נורמות הענישה הקודמות.
שופטי הרוב בבית המשפט קמא הסבירו בגזר-דינם
מה הדריכם בקביעת תקופת מאסר של תשע שנים וחצי דווקא:
אילולא
טענת ההתיישנות שנתקבלה על-ידנו היינו מטילים על הנאשם את העונש המירבי שניתן היה
להטילו במקרה זה, דהיינו 19 שנות מאסר, אך לאור קבלת הטענה האמורה, החלטנו להעמיד
את העונש על מחציתו.
אף כי אין זה מדוייק שתשע-עשרה שנות מאסר הן העונש המירבי
האפשרי (שהלוא ניתן לצבור תקופות מאסר בגין כל אחד מהמעשים, וכזכור קבעו שופטי
הרוב כי היו לפחות "כמה וכמה מעשים מגונים"), הרי שהעונש שנגזר על
המערער בסופו של דבר איננו מצדיק את התערבותנו. גם טענת המערער בדבר בידודו
המשפחתי והחברתי אינה מצדיקה הקלה נוספת. בידוד זה הוא מחיר, אשר כל עבריין מין
נדרש לקחת בחשבון. הקלון החברתי, היוצר את הבידוד, הוא אחת ממטרותיו של המשפט
הפלילי. על-כן, בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין הוא מצדיק הקלה בעונש הנגזר על-ידי בית
המשפט. לא נעלמו ממני השיקולים לקולא, אשר הוצגו באופן משכנע על-ידי השופט טימן, בעל
דעת המיעוט. אולם גם בהם אין, לטעמי, כדי להצדיק הקלה נוספת בעונשו של המערער מעבר
למה ששופטי הרוב ראו להקל עמו. יצוין, כי גם שירות המבחן לא מצא לנכון להמליץ על
הקלה כזאת.
הפיצויים למתלונן
14. שופטי הרוב הטילו על המערער לשלם למתלונן
פיצוי, מכוח סמכותם לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין. המערער נאחז בעמדת שופט המיעוט
אשר סבר כי הנימוק, לפיו עילת התביעה האזרחית של המתלונן נגד המערער התיישנה,
איננו ראוי. לדעת שופט המיעוט, המדובר בעקיפת הוראות חוק ההתיישנות. כן סבר שופט
המיעוט, כי ההליך הפלילי, ככלל, איננו הליך ראוי לבירורן של תביעות נזיקיות.
לדבריו, "במקרה שלנו - מדובר בטיעון בן כמה דקות של התובעת, ללא הבאת ראיות
לצורך 'קביעת הנזק', ... ללא הבחנה בין הוצאות שהוצאו, לבין 'כאב וסבל' שנגרמו
למתלונן". עוד הוא מציין, כי סעיף 77(ג), שלפיו דין הפיצויים כדין קנס, שולל
מהנאשם את ההגנות המוקנות לו בחוק ההוצאה לפועל האזרחי (כגון חקירת יכולת, תשלום
לשיעורין וכו'). בהסתמכו על נימוקים אלה עתר המערער לביטול חיובו בפיצויים, ולמצער
להפחתתו.
ייאמר מיד, כי לערעורו על חיובו בפיצוי מכוח
סעיף 77(א) שומה היה על המערער לצרף את המתלונן כמשיב (לעניין זה בלבד). כך עולה
מסעיף 78 לחוק, הקובע כי "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לענין ערעור הנאשם
עליו, כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו;
..." (השוו ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 73;
ע"פ 169/89 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 549; רע"פ 87/88
שרקייה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 276). לכאורה, די היה במחדלו הדיוני
של המערער כדי לדחות את ערעורו בנקודה זו. עם זאת, מוצא אני טעם להסביר על שום מה,
גם לגוף העניין, אין בידי לקבל את טענות המערער. ראשית, הנימוק בדבר
התיישנותה של עילת תביעתו האזרחית של המתלונן לא היה נימוקם העיקרי של שופטי הרוב,
אלא שימשם רק למעלה מן הצורך. שנית, איני רואה פסול בחיוב עבריין לפצות את
קורבנו, בגדר המשפט הפלילי, גם כאשר המשפט האזרחי אינו מאפשר זאת (בין בשל
התיישנות ובין מסיבות אחרות). אין בכך משום עקיפת הוראות המחוקק, שהרי הדבר נעשה
מכוחו של חוק מפורש (סעיף 77 לחוק העונשין). שלישית, תכלית הפיצוי הפלילי
שונה מתכליתו של הפיצוי האזרחי. לא בכדי קובע סעיף 77(א) תקרת פיצוי לכל עבירה
(84,400 ש"ח כיום), הנמוכה בהרבה מן הסכומים שניתן לתבוע ולפסוק בשל מעשים
כאלה בהליכים אזרחיים. אומנם סעיף 77(ב) מורה, כי "קביעת הפיצויים לפי סעיף
זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו", אולם כאשר מדובר בעבירות חמורות, ברור
כי ערך הנזק והסבל הטיפוסיים גבוהים בהרבה מתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א). בכך
איזן המחוקק בין רצונו להעניק לקורבן פיצוי כלשהו בגדר ההליך המתנהל על-ידי
המדינה, כמעין הכרה חברתית בסבלו, לבין רצונו להימנע מהפיכת המשפט הפלילי למשפט
אזרחי, על כל המשתמע מכך מבחינת ניהול ההליך ושמירת זכויותיהם הדיוניות של הצדדים
(ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 10), תשל"ט1979-). ורביעית, מאותה סיבה
ממש, אין קושי בגביית סכום הפיצוי כקנס, שהרי אין מדובר בפיצוי רגיל מהמשפט הפרטי,
שהוא עניינם של הצדדים בלבד, אלא בפיצוי שנפסק על יסוד נורמה ציבורית ואשר לחברה
יש עניין מיוחד באכיפתו על העבריין. יתירה מכך, הטלת האחריות לגביית הפיצויים על
המדינה מאפשרת לקורבן להימנע מכל קשר נוסף עם העבריין שפגע בו (ראו הצעת חוק
העונשין (תיקון מס' 27), התשמ"ז1987-).
אכן, בקביעת גובה הפיצוי הפלילי שומה על בית
המשפט להתחשב במגבלותיו הדיוניות של ההליך ובפגיעה אפשרית בזכותו של הנאשם להליך
הוגן. כך, למשל, אין זה ראוי לפסוק במסגרת זו - שלא תמיד ניתן לדקדק בה בכל כללי
הפרוצדורה האזרחית - סכום אשר קיים ספק לגבי מידת התאמתו לגובה הנזק. עם זאת,
במקרה שלפנינו ברור, כי סכום הפיצוי שנפסק נמוך מכדי לפצות את המתלונן על הנזק
והסבל אשר נגרמו לו בעטיין של העבירות. משום כך אין מקום לבטלו או להפחיתו, ומאותה
סיבה אין גם לראות קושי בהיעדר ההפרדה הראייתית בין מרכיביו.
15. דעתי היא, אפוא, כי יש לדחות את הערעור הן על
הכרעת הדין והן על גזר הדין.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
1. מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט מצא.
כמותו, גם אני סבור כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, וכי
המעשים שבגינם הורשע המערער לא התיישנו לאור האמור בסעיף 354 לחוק העונשין,
התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין), ולאור ההלכות שיצאו תחת ידי בית משפט זה
(ראו ע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 180; ע"פ
2254/99 פלוני נ' מדינת ישראל). כמו השופט מצא, אף אני סבור כי עונש המאסר
שנגזר על המערער אינו חמור יתר על המידה.
2. אבקש להותיר בצריך עיון את קביעותיו של השופט
מצא ביחס לפרשנותו את סעיף 77(א) לחוק העונשין. הליך פסיקת הפיצויים למי שניזוק
על-ידי העבירה, אגב ההליך הפלילי מעורר שאלות מורכבות, המתעוררות בכל מדינה בה
קיים הליך מעין זה. בין אלה ניתן למנות שאלות הנוגעות לפרוצדורה הנאותה של פסיקת
פיצויים אלה (ראו State of South Dakota v. Tuttle 460 N.W.2d 157 (S.D. 1990); Botts v. State 854 P.2d 856
(Nev. 1993); U.S. v. Coleman 9 F.3d 1480, 1486 (10th Cir. 1993); U.S. v. Bruchey 810 F.2d 456, 458 (4th
Cir. 1987)). כן מתעוררות שאלות לא פשוטות הנוגעות ליחס שבין ההליך הפלילי
לבין ההליך האזרחי, בו תובע הניזוק על-ידי העבירה פיצוי על נזקיו. לא מצאתי לנכון
להיזקק לשאלות אלה במקרה שלפנינו, שכן לאור מהות העבירות בהן הורשע המערער
והיחשפות בית המשפט לנזקים שנגרמו למתלונן, ולאחר שעיינתי בתסקירי קצין שירות
המבחן שעמדו לפני בית משפט קמא עובר לגזירת העונש, השתכנעתי כי החיוב בפיצוי שהוטל
על המערער היה כדין. לאור זאת, אינני מוצא לנכון לקבוע עמדה ביחס לשאלות אלה
לגופן.
ה
נ ש י א
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, כ"ח בחשון תשס"ב
(14.11.01).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99038180.F04
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
/עכ.