בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
רע"פ 3817/97
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: סובול
דב
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 15.6.97 בתיק ע"פ
1021/95
שניתן על ידי כבוד השופטים:
סטרשנוב,
מודריק, טימן
תאריך
הישיבה: ד' בחשון התשנ"ח (4.11.97)
בשם
המערער: בעצמו
בשם
המשיבה: עו"ד תמר גלינשטיין
פסק-דין
השופט י. קדמי
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו
(ת.פ. 8305/94) בעבירה של זילות בית המשפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין,
תשל"ז1977-; ונדון בגינה לשנה אחת מאסר על תנאי ולקנס בסך 1000.- ש"ח.
המערער ערער על ההרשעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע.פ. 1021/95); אך
וערעורו נדחה ברוב דעות. המערער פנה לבית משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור; ובקשתו
נענתה על ידי המשנה לנשיא. מכאן הערעור שבפנינו.
2. העובדות
ראשיתה של הפרשה נושא הערעור, בכתב אישום
שהוגש נגד המערער לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב ונקבע לדיון בפני כב' השופט דורון.
המערער לא התייצב למשפט במועד שנקבע וכב' השופט דורון הרשיעו - שלא בפניו - בעבירה
של עצירת רכב במקום אסור. המערער פנה לבית המשפט לתעבורה וביקש לחזור ולבחון את
עניינו פעם נוספת, בנוכחותו. את בקשתו נימק המערער בכך, שיש בידו להוכיח כי הוא
ורכבו לא היו כלל במקום ביצוע העבירה בה הורשע במועד הנקוב בדו"ח המשטרה;
והסביר כי לא התייצב לדיון בשל כך שהיה חולה אותו יום. כב' השופט דורון דחה את
הבקשה והותיר את פסק דינו על כנו.
המבקש ערער על החלטתו של כב' השופט דורון
לבית המשפט המחוזי. בכתב הערעור ציין המערער, בין היתר, כי: "אני רואה
בהתנהגות של השופט דורון מעשה אנטישמי-גזעני, כי הנני חובש כיפה ועתור זקן
עבות". בשל כתיבתו של משפט זה בכתב הערעור, הוגש נגד המערער כתב אישום לבית
משפט השלום, לפיו הואשם בעבירה של זילות בית המשפט. כאמור, בית משפט השלום הרשיע
את המערער; וערעורו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ברוב דעות.
3. ההכרעה בביהמ"ש המחוזי
טענתו של המערער כנגד הרשעתו היתה - והינה -
כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (להלן: "סעיף 13(5)"),
חלה גם על עבירת זילות בית המשפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין (להלן: "סעיף
255"); וכי מכוחה של הגנה זו יש לזכותו.
להלן נוסח שני הסעיפים האמורים:
סעיף 13(5) לחוק איסור לשונן הרע קובע:
"לא
ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ...
(5) פרסום
על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או
מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי
בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
ואילו
סעיף 255 לחוק העונשין תשל"ז1977- אומר:
"האומר
או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי
גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש
שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין
לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה."
עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי היתה, כי לשונו
ותכליתו של סעיף 255 מחייבים את המסקנה, שההגנה האמורה אינה חלה על אישום לפיו.
הסיפא של סעיף 255 קובעת "הגנה" מפני אישום על פיו - ככל שמדובר
בהתבטאויות הנאמרות ונכתבות במסגרתו של הליך שיפוטי - בזו הלשון: "אולם
ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא
עבירה לפי סעיף זה". הגנה זו - המצומצמת על פי לשונה, מההגנה המוחלטת שמעניק
סעיף 13(5) - מוציאה את יריבתה וחוסמת את הדרך בפני החלתה כנגד אישום בעבירה לפי
סעיף 255.
דעת המיעוט סברה, כי גם כיום - על אף תיקונו
של סעיף 255 - עבירת הזילות היא, למעשה, מעין "הוצאת שם רע" על בית
המשפט; ובתור שכזו יש להחיל עליה את ההגנות המיוחדות הקבועות בחוק איסור לשון הרע,
רחבות ככל שיהיו.
4. ההכרעה בערעור
השאלה - היחידה - הדורשת הכרעה בערעור שבפנינו
היא: אם ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, חלה על עבירת הזילות לפי
סעיף 255 לחוק העונשין.
לשיטתי, כפי שיפורט להלן, התשובה לשאלה האמורה
היא בשלילה; ואלה עיקרי טעמי:
א. יש להבחין בהקשר זה בין
ההגנה על השופט כ"מוסד", לבין ההגנה עליו כ"אדם". על הבחנה זו
עמד השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת בארי:
"הצורך
לקיים את אמון הציבור בשפיטה אינו הצורך להגן על השופט כאדם. לשם כך קיימים דיני
איסור לשון הרע, אשר השופט היחיד יכול להזקק להם. הצורך לקיים את אמון הציבור
בשפיטה הוא הצורך של כלל המתדיינים ברשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה, הצורך של
המשטר הדמוקרטי כולו, ברשות שופטת חזקה, אובייקטיבית, השומרת על שלטון החוק,
הפורמלי והמהותי גם יחד." (בג"צ 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ'
אמירה כוכבא שבתאי מד(1) 604).
ב. סעיף 255 בנוסחו הנוכחי
- להבדיל מנוסחו של סעיף 131 לפקודת החוק הפלילי (להלן: "סעיף 131")
שקדם לו - מדבר בהגנת השופט כ"מוסד" ולא בהגנתו כ"אדם".
מסקנה זו מתחייבת
מעריכת השוואה בין דרישת הכוונה שהיתה קבועה בסעיף 131, שדיברה בהוצאת "שם
רע" על השופט; לבין זו הקבועה עתה - לאחר התיקון - בסעיף 255, המדברת
בכוונה "לפגוע במעמדו" של השופט (או בעשיית מעשה הזילות
"כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה").
נראה, כי ההבחנה האמורה
בין השופט כ"מוסד" לבין השופט כ"אדם", עמדה לנגד עיני המחוקק
כאשר הוחלף נוסח הסעיף 131 בזה הנוכחי הקבוע בסעיף 255; וכיום - מגן סעיף 255 על
השופט כ"מוסד" בלבד, כאשר הגנתו כ"אדם" קבועה בחוק לשון הרע.
ג. ההגנה הקבועה בסיפא של
סעיף 255, מתיישבת עם ההבחנה האמורה בין השופט כ"מוסד" לשופט
כ"אדם"; ועולה בקנה אחד עם צמצום הוראתו של סעיף 255 לשופט
כ"מוסד" בלבד.
ההגנה הקבועה בסיפא של
סעיף 255, מדברת בביקורת כנה ואדיבה ל"טיב החלטתו" של שופט
כ"מוסד"; כאשר ל"ביקורת" כזו, אין קשר וענין לשמו הטוב של
השופט כ"אדם". תיפקודו של השופט כ"מוסד" הוא המוגן על ידי
סעיף 255; וההגנה הקבועה במסגרתו של סעיף זה מותאמת לכך, ומתמקדת במתן היתר לבקורת
הוגנת על "תיפקודו" של השופט בתור שכזה.
ד. החלת ההגנה הכוללנית
והגורפת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע על עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין,
מייתרת את ההגנה הקבועה בסיפא של האחרון; שהרי מה טעם בהגנה "מצומצמת"
המדברת ב"בקורת כנה ואדיבה" על תיפקודו של השופט בתור שכזה בלבד, כאשר
עומדת לנאשם הגנה מקיפה וכוללנית בסעיף 13(5) הנ"ל.
ה. תכליתו של סעיף 13 לחוק
לשון הרע, הינה לאזן בין זכותו של הפרט לשמו הטוב לבין זכותו של פרט אחר לחופש
הביטוי; בעוד שסעיף 255 אינו מדבר בזכותו של השופט - כפרט - לשמו הטוב, אלא
בזכותו של ה"מוסד השופט" להגנה מפני פגיעה במעמדו. כאשר מדובר
בהגנה על תיפקודו של ה"מוסד השופט" בתור שכזה, יש עניין לציבור
בהגבלת הזכות לחופש הביטוי ל"בקורת כנה ואדיבה" בלבד.
5. ולא למיותר יהיה להזכיר
את טענתו של המערער, כי במקרה דנן הדברים נושא האישום לא נאמרו באולם פתוח, אלא
נכתבו בכתב הערעור; ועל כן, נותרו בינו לבין השופט ולא היה בהם כדי לגרום לתוצאה
האסורה הקבועה בסעיף 255.
אין לטענה זו אחיזה
בלשון הסעיף 255 האמור; והדעת אינה סובלת הבחנה בין דברים ה"נאמרים"
במהלך הדיון לבין דברים ה"נכתבים" בכתבי הטענות.
השאלה מתי ובאילו
נסיבות נעשה מעשה הזילות, נוגעת אך למידת החומרה שיש ליחס לאותו מעשה; וזאת - הן
בקשר לעונש הראוי והן בקשר לענין הציבורי שבעצם הגשת האישום.
6. לא נעלמה ממני הבעייתיות - הלא קלה ולא פשוטה
כלל ועיקר - של קביעת קו הגבול שבין מותר ואסור בהקשר זה, לנוכח זכות היסוד לחופש
הביטוי; ולא בנקל הגעתי לכלל מסקנה, כי המערער חצה את הקווים בהתבטאות האומללה.
בנקיטה בביטוי "אנטישמי-גזעני" - שבא לשקף טענת עיוות דין כביכול, בשל
כך שהמערער "חובש כיפה ועטור זקן עבות" - פגע המערער פגיעה מהותית
בתשתית הערכית, העומדת בבסיס סמכותו של המוסד השופט; ובהתחשב בפוטנציאל הפגיעה
הטמון בביטוי הנ"ל, יש לראותו כמי שגלש אל מעבר להתבטאות המוגנת.
7. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער
ובעובדה שתקופת התנאי הסתיימה ללא תקלה, הנני מציע להקל במידת מה בעונש הקנס שנגזר
עליו ולהעמידו על סך של 500 ש"ח בלבד.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט לדחות את הערעור כנגד ההרשעה כאמור,
בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, יב בתמוז התשנ"ח (6.7.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
עתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
/97038170.H05