פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי אשדוד

פסק-דין בתיק בג"ץ 3810/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3810/11 בפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי באשדוד 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד יגאל בן חיים בשם המשיב 3: עו"ד עמיחי אזולאי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. העתירה שלפנינו מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) מיום 31.1.2011, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד (להלן: בית הדין האזורי). עניינה של העתירה בחלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב 3 (להלן – המשיב), בעלה לשעבר (להלן: הצדדים, או בני הזוג). הסוגיה שבמוקד העתירה הגיעה לפתחן של מספר ערכאות שיפוטיות במסגרת הליכים משפטיים שונים. להלן תפורט השתלשלות העניינים, ככל שהדבר נדרש להכרעה בעתירה שלפנינו. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. בני הזוג נישאו בשנת 1976, ולהם שלושה ילדים. בתאריך 6.5.1994 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר אושר על ידי בית הדין האזורי, וניתן לו תוקף של פסק-דין. במסגרת ההסכם עוגנה החלטתם של הצדדים להתגרש זה מזו, וכן הוסדרה חלוקת הרכוש ביניהם, ובגדר הסדר זה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "2. הצדדים יתחלקו שווה בשווה במניה שהמשיב מחזיק באגד כאשר יגיע מועד פירעונה. 3. הצדדים יתחלקו שווה בשווה בדירה המשותפת של שניהם, ומיד אחרי הגט תוצא הדירה למכירה. 4. הבעל ישלם סך של 1,400 ש"ח צמוד לתו"י המשולמת לשכירים במשק עבור מזונות שלושת הילדים. 5. עם מכירת הדירה יקוזז סכום המשכנתאות בבנקים משכן וכרמל שנועדו בשעתן לרכישת הדירה. 6. בשאר כל החובות יישא הבעל. 7. האישה מוותרת על כתובתה עם מתן הגט. ... 10. התכולה שבבית עוברת לאישה ולילדים. 11. מלבד כאמור לעיל אין תביעות מאחד כלפי משנהו" (ההדגשה שלי – ח"מ). 3. על אף האמור בהסכם, סירבה העותרת לקבל מידיו של המשיב 3 גט, ולפיכך ניתן לו בתאריך 18.9.1995 היתר נישואין על ידי בית הדין האזורי. בד בבד עם מתן ההיתר הבהיר בית הדין כי הסכם הגירושין, על חלוקת הרכוש שנקבעה בו, עומד בעינו גם ללא מתן גט. 4. בתאריך 9.1.1996, בעקבות הודעת הצדדים כי הגיעו לשלום בית, הוציא בית הדין האזורי פסק דין שבו אושר הסכם שלום הבית, ובוטל תוקפו של הסכם הגירושין. 5. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 4.3.1996, הגיש המשיב 3 בקשה לבית הדין, בה נאמר כי כל הניסיונות לקיים שלום בית עם אשתו עלו בתוהו, וכי כל כוונתה בהליך שלום הבית היתה לבטל את היתר הנישואין שניתן לו, ואת הליך כינוס הנכסים לצורך חלוקת הרכוש. 6. בתאריך 4.3.2001, נוכח כישלונו של הליך שלום הבית, נתן בית הדין האזורי פסק דין שבו הצהיר על מתן משנה תוקף לכל פסקי הדין שניתנו בעבר בעניינם של הצדדים, ובתאריך 13.3.2001 הבהיר בית הדין כי עם פסקי דין אלה נמנה גם פסק הדין מתאריך 6.5.1994, שבו אושר הסכם הגירושין. 7. על פסק הדין הנ"ל ועל החלטת ההבהרה שהוציא בית הדין בעקבותיו ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מתאריך 30.10.2002 דחה בית הדין הגדול את הערעור, בקובעו כי לא השתנה דבר במצב היחסים בין הצדדים מאז ניתן פסק הדין שאישר את הסכם הגירושין, וכי מעולם לא היתה חזרה לשלום בית. בנסיבות אלה, כך לפי בית הדין הרבני הגדול, ממילא נופל ביטולו של הסכם הגירושין, וההסכם שב וניצב על מכונו. 8. על-אף פסיקתו זו של בית הדין הרבני הגדול, העותרת שבה והגישה, בשנת 2006, תביעה לבית הדין האזורי, שבגדרה שבה ותקפה את תוקפו של הסכם הגירושין, וביקשה כי רכוש הצדדים יאוזן על-פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. בפסק דינו מתאריך 26.4.2006 (אשר חרף מרכזיותו לסוגיה, לא הוגש לעיוננו על-ידי אף אחד מן הצדדים) – דחה בית הדין האזורי את תביעתה של העותרת, וזאת לאחר שסקר בצורה מפורטת את השתלשלות העניינים בנושא הסכם הגירושין, והביא תימוכין עובדתיים נוספים להחלטתו ליתן להסכם משנה תוקף. 9. גם על פסק דין זה ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול. בפסק הדין בערעור, שניתן בתאריך 16.10.2006, קבע בית הדין הגדול הנכבד כי העותרת, כלשונו, לא באה בידיים נקיות, שכן היא מעכבת את הגט בניגוד לפסק הדין של בית הדין האזורי כדי שישמש בידה ערובה לענייני הרכוש. לפיכך הורה בית הדין על מתן שהות של שלושים יום על מנת לאפשר לעותרת לשקול את עמדתה, וקבע כי אם לא תתקבל הסכמה בלתי-מותנית לקבלת הגט – הערעור יימחק. משלא התקבלה הסכמה כזו, החליט בית הדין על מחיקת הערעור. 10. בעקבות מחיקת הערעור, הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה (להלן: העתירה הראשונה), שנדונה בבג"צ 6121/07 פלונית נגד בית הדין הרבני האזורי אשדוד (לא פורסם, 26.6.08). בפתח הדיון בעתירה ראשונה זו ביקש בא כוח העותרת למשוך את העתירה, והודיע כי העותרת מסכימה לקבל את הגט מידי המשיב 3. בפסק הדין שניתן בעקבות הדיון תיאר בית המשפט את ההתפתחות הנ"ל, והוסיף כי לצדדים שמורות זכויותיהם וטענותיהם בכל הנוגע לרכושם. 11. בתאריך 6.11.2008, כארבע עשרה שנים לאחר החתימה על הסכם הגירושין, הסכימה העותרת לקבל את הגט מידי המשיב 3. ההחלטות מושא העתירה הנוכחית 12. בשנת 2009 פנתה העותרת לבית הדין האזורי בבקשה לפתוח מחדש את תיק הגירושין ולקיים דיון בנושא חלוקת הרכוש. בית הדין נעתר לבקשתה וקבע מועד לדיון, אך הבהיר (בעקבות בקשה מטעם המשיב) כי במסגרת הדיון יתייחס אך ורק לטענות חדשות, אשר לא נטענו לפניו בעבר. 13. בתאריך 13.5.2009 החליט בית הדין האזורי לדחות את בקשת העותרת לפתיחת תיק הגירושין מחדש, לאחר שהתברר לו כי אין בכוונת העותרת להעלות טענות חדשות, אלא דרישתה היא להעלות את אותן הטענות, שנטענו על ידה בעבר, ואשר זכו להתייחסותו של בית הדין. ביחס לניסיונה של העותרת להיבנות מאמירתו של בית משפט זה, בבג"צ 6121/07, לפיה: "לצדדים שמורות זכויותיהם וטענותיהם בכל הנוגע לרכושם", קבע בית הדין כי "בוודאי לא בא בית המשפט הגבוה לצדק לפרוץ כללי משפט" לגבי עניינים שנדונו ואשר הוחלט בהם על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות. גם על החלטה זו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בהחלטה מתאריך 31.1.2011, מושא העתירה הנוכחית, הגיע בית הדין למסקנה כי דינו של הערעור להידחות על הסף, בהיותו "ניסיון סרק של ערעור שלישי", כלשונו, בסוגיה שכבר ניתנה לגביה פסיקה חלוטה – שאלת תוקפו של הסכם הגירושין. לצד מסקנתו זו, מצא בית הדין לנכון להתייחס לדברים לגופם, בניסיון להבהיר את הבסיס לשורת ההחלטות הקודמות בסוגיה, וכך אמר: " לפנינו נוסח פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י"ז טבת תשס"ז, 9.1.2006, שקובע בראשיתו אישור להסכם שלום בית, ונותן לו תוקף של פסק דין מידי ובסעיף ג' בית הדין מבטל את תוקף הסכם הגירושין החל מהיום. כלומר, בית הדין לא עקר את הסכם הגירושין מעיקרו אלא רק מכאן ולהבא. בנוסף, נראה מסדר הדברים שביטול הסכם הגירושין הוא פועל יוצא ונובע מאישור ההסכם לשלום בית. לפי ההסבר בפסק הדין מיום כ"ח ניסן תשס"ו [26.4.2006 – ח"מ], הרי דעת בית הדין שהסכם שלום הבית משנת 1996היה מוטעה, ולפיכך יש עילה לבטלו מעיקרו. כאמור, הסכם הגירושין לא נעקר גם בשנת 1996 מעיקרו, [אלא] רק אופרטיבית מכאן ואילך בגין הסכם שלום הבית. מכיוון שהסכם שלום הבית לא התחיל להתבצע והבעל הוטעה בו ע"י האישה, חוזר הסכם הגירושין להיות בתוקפו, מראשיתו ועד היום. בית הדין האזורי שבפניו הופיעו הצדדים כחודשיים אחרי הסכם שלום הבית הוא שמוסמך לקבוע שלא הייתה כוונת שלום בית מצד האישה אלא הטעיה" (ההדגשה והמלה שבסוגרים מרובעים שלי – ח"מ). טענות הצדדים 14. בעתירה הנוכחית חוזרת העותרת על הטענות שהעלתה במסגרת ההליכים הקודמים, שעיקרן למעשה ניסיון להשיג על תוקפו המחייב של הסכם הגירושין. בנוסף, העותרת שבה ומלינה כנגד החלטתו של בית הדין האזורי שלא לקיים דיון נוסף בעניין חלוקת הרכוש, תוך שהיא מבקשת להסתמך לעניין זה על דבריו של בית משפט זה בבג"צ 6121/07 הנ"ל. 15. בתגובה שהגיש המשיב 3 הוא טוען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, חוסר ניקיון כפיים והיעדר עילה להתערבות בית משפט זה, ולחלופין להידחות לגופה. דיון והכרעה 16. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהוגש על ידם, הגענו למסקנה כי דין העתירה – להידחות על הסף. הנימוקים לכך יובאו בקצרה להלן. 17. הטעם העיקרי לדחיית העתירה הינו היעדר עילה להתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבותו בהחלטותיהם מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו: סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 6.4.06); בג"צ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 2.5.07); בג"צ 6591/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (לא פורסם, 23.9.2011)). המקרה שלפנינו אינו מעורר אף אחת מאותן עילות המצדיקות את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הרבניים. כפי שעולה מן המכלול, הערכאות המוסמכות נדרשו לסוגיה השנויה במחלוקת – תוקפו המחייב של הסכם הגירושין – מספר פעמים, גם לאחר שהפסיקה בנושא הפכה חלוטה (ראו החלטתו של בית הדין האזורי מתאריך 26.4.2006). גם משהחליט בית הדין הרבני הגדול לדחות את ערעורה האחרון של העותרת על הסף, הוא מצא לנכון להוסיף התייחסות לטענותיה לגופן, בניסיון להניח את דעתה של העותרת בדבר הבסיס העובדתי והמשפטי להחלטה להעמיד את הסכם הגירושין על מכונו מחדש. 18. טעם נוסף אשר יש בו, בצירוף הדברים שלעיל, כדי להצדיק את דחיית העתירה, מצוי בהתנהלות העותרת במסגרת העתירה הנוכחית. התיאור שהובא בעתירה אודות ההליכים הקודמים בפרשה לוקה בחוסרים משמעותיים, ונראה כי נעשה בצורה סלקטיבית על מנת לשרת את טענותיה של העותרת. כך, למשל, תוארה בעתירה השתלשלות העניינים בפרשה עד למועד החייאתו של הסכם הגירושין, אך לא צויינו ההליכים שננקטו בעקבות ההחלטה על החייאתו (הערעור לבית הדין הגדול והתביעה בבית הדין האזורי, שתוארו בפסקאות 8-7 שלעיל, בהתאמה), או ההחלטות שהתקבלו במסגרת הליכים אלה. זאת ועוד, חלק ניכר מההחלטות שהוזכרו בעתירה – לא צורפו כנספחים לה (לרבות: פסק-הדין בבג"צ 6121/07 – העתירה הקודמת שהגישה העותרת לבית משפט זה, ושעליה היא מבקשת להסתמך במסגרת העתירה הנוכחית). על העותר בפני בית המשפט הגבוה לצדק מוטלת החובה לגלות את כלל העובדות הרלוונטיות, ולהציג את כל ההחלטות השיפוטיות וההליכים הקודמים הנוגעים לעניין. חשיבותה של חובת הגילוי בהקשר זה נובעת, כידוע, מן העובדה כי בית המשפט הגבוה לצדק, אשר ככלל איננו מנהל חקירות של עדים, "חי" במידה רבה מבעלי הדין, שכן המידע שעליו נשענות הכרעותיו בא לו מן הצדדים. אי גילוי מלא של הליכים קודמים והחלטות שיפוטיות הרלוונטיות לעניין הוא בבחינת חוסר ניקיון כפיים במשמעותו ובנפקותו המשפטית (ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי II – עילות הסף 144-143 (2008); בג"צ 4706/03 חביב נ' המרכז לגביית קנסות (לא פורסם, 28.5.2003); בג"צ 5193/92 בק נ' עיריית באר-שבע (לא פורסם, 10.12.1992)). התנהלות זו של העותרת אפשר ודי בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 19. למעלה מן הצורך ולשם הנחת דעתה של העותרת, נציין כי גם לגופו של עניין – נראה שדין העתירה להידחות. עתירה זו מעלה סוגיה שנבחנה מספר פעמים על ידי הערכאות המוסמכות, אשר הכריעו בה בהחלטות מפורטות ומנומקות. בטענותיה של העותרת כנגד החלטות אלה לכאורה אין ממש. לעניין דבריו של בית משפט זה בעתירה הראשונה שהגישה העותרת, אין לנו אלא להסכים עם פרשנותו של בית הדין האזורי, לפיה כוונתו של בית המשפט לא הייתה לאפשר את פתיחתם מחדש של עניינים שכבר נפסק בהם. אל המכלול מצטרפת העובדה כי העותרת פנתה לגורמים המתאימים לשם הוצאתן לפועל של הוראות הסכם הגירושין, ובתוך כך החלו שני הצדדים לקיים את חלקם בהסכם, ונראה כי הם פועלים על-פי הוראותיו זה מכבר. 20. נוכח האמור – העתירה נדחית על הסף מחוסר עילה. בנסיבות העניין, ומתוך תקווה שבזאת תבוא על סיומה המחלוקת הרכושית בין הצדדים – לא ייעשה צו להוצאות. ניתנה היום, ו' ניסן התשע"ב (29.3.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11038100_K03.doc חב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il