ליאור בלטי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3806/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3806/16 ע"פ 3913/16 ע"פ 3943/16 ע"פ 3946/16 ע"פ 4041/16 ע"פ 4073/16 ע"פ 4074/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערער בע"פ 3806/16: ליאור בלטי המערער בע"פ 3913/16: יניב ז'ינו המערער בע"פ 3943/16: מאור מהגר המערער בע"פ 4041/16: אוראל בלטי המערער בע"פ 4073/16: יניב מלול המערער בע"פ 4074/16: אורן אלמקייס המערער בע"פ 3946/16: אילן בן שטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתפ"ח 26879-11-12 שניתן ביום 2.9.2015 על ידי כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשע"ח (13.5.2018) בשם המערער בע"פ 3806/16: עו"ד בני זיתונה בשם המערער בע"פ 3913/16: עו"ד יאיר גולן ועו"ד נחשון שוחט בשם המערער בע"פ 3943/16: עו"ד שחר חצרוני, עו"ד שי פנדו ועו"ד הילה חבצלת בשם המערער בע"פ 4041/16: עו"ד שילה דורפמן בשם המערער בע"פ 4073/16: עו"ד זוהר ארבל בשם המערער בע"פ 4074/16: עו"ד עמית ויצמן, עו"ד רפי ליטן ועו"ד יוסף קוסטיקה בשם המערער בע"פ 3946/16: עו"ד יהונתן רבינוביץ' ועו"ד אלי מויאל בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן, עו"ד ארז בן-ארויה ועו"ד שרית שמש פסק-דין תוכן עניינים פתח דבר אישום ראשון – ארגון פשע אישום שני – ניסיון לרצח וקסמן אישום שלישי – ניסיון לרצח דיאב אישום רביעי – הדחת עד אישום חמישי – ניסיון לרצח יוסי מלכה אישום שישי – ניסיון דקירת יוסי מלכה אישום שביעי – סחיטת מועדון הריביירו אישום שמיני – סחיטת בעלי ה"ארליך" אישומים תשע-שנים עשר – סחיטת מיכאל מלכה, מוריס זבורה, דוד ירחי ואלון חכים אישום שלושה עשר – ארגון משחקים אסורים; החזקה וניהול מקום למשחקים אסורים אישום ארבעה עשר – השמטת הכנסות אישום חמישה עשר – פעולה ברכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון הערעורים על גזר הדין סוף דבר השופט י' עמית: פתח דבר 1. כתב האישום מתאר פעילות סדורה ומאורגנת של ארגון פשע באילת, ומפורטים בו חמישה עשר אישומים אשר יוחסו למערערים השונים: (-) אישום ראשון: המערער בע"פ 3946/16 (להלן: אילן) עמד בראש ארגון פשע, והמערערים בע"פ 4073/16 ובע"פ 4074/16 (להלן: יניב ואורן בהתאמה) פעלו כמנהלים בארגון. (-) אישום שני: אילן ויניב ניסו לרצוח אדם שחשדו בו, אך בהמשך התברר שמדובר בשוטר סמוי והרצח לא בוצע. אורן היה שותף לקשר. (-) אישום שלישי: אילן, אורן, המערער בע"פ 3806/16 והמערער בע"פ 4041/16 (להלן: ליאור ואוראל בהתאמה) הואשמו בניסיון רצח של דיאב אבו עראר (להלן: דיאב), אדם שביצע עם אילן עסקה שהסתבכה. (-) אישום רביעי: ליאור נאשם בעבירה של הדחת עד, בכך שפנה לדיאב וניסה להניא אותו מלהעיד נגדו או לזהות אותו במסדר זיהוי. (-) אישום חמישי: אילן והמערער בע"פ 3943/16 (להלן: מאור) נאשמו בניסיון לרצח יוסי מלכה. עד המדינה דיווח למשטרה בזמן אמת, ואילן, מאור ועֵד המדינה נעצרו בהיותם ברכב בדרכם לביצוע הרצח. (-) אישום שישי: לאחר שכשל הניסיון לירות ביוסי מלכה, הגיעו לאילת עבריינים מירושלים כדי לפגוע בו פיזית. אילן אישר להם לבצע את התקיפה והשאיל לאחד מהם סכין. (-) אישום שביעי: אילן סחט סכומי כסף גדולים מבעלי מועדון הריביירו תוך איום לפגוע בהם אם לא ישלמו. (-) אישום שמיני: אילן, חן והמערער בע"פ 3913/16 (להלן: יניב זינו) סחטו באיומים את בעלי העסק "ארליך". (-) אישום תשיעי, עשירי, אחד-עשר ושנים-עשר: יניב סחט באיומים ובכוח אנשים שונים שלוו ממנו כסף. (-) אישום שלושה-עשר: אילן, יניב ואורן הפעילו מועדוני הימורים אסורים שבהם התבצעו הימורים בהיקף נרחב. (-) אישום ארבעה-עשר: אילן, יניב ואורן ביצעו עבירות מס והעלימו הכנסות בגובה מיליוני שקלים. (-) אישום חמישה-עשר: אילן, יניב ואורן הלבינו "רכוש אסור" בהיקף של מיליוני שקלים. 2. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ב' אזולאי; נ' זלוצ'ובר; י' רז-לוי) ניהל עשרות ישיבות הוכחות, במסגרתן נשמעו ונחקרו עדי התביעה וההגנה. הכרעת הדין ניתנה ביום 2.9.2015 ובמסגרתה הורשעו המערערים ברוב האישומים שיוחסו להם. אילן, יניב ואורן זוכו מעבירה של ניסיון לרצח במסגרת האישום השני, ותחתיה הורשעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, במסגרת ארגון פשיעה. יניב זוכה גם מעבירה של סחיטה בכוח אשר יוחסה לו במסגרת האישום העשירי, ותחתיה הורשע בעבירה של סחיטה באיומים, במסגרת ארגון פשיעה. אציין כי לאחר שניתנה הכרעת הדין, פרש השופט ב' אזולאי מכס השיפוט, והשופט ש' פרידלנדר נכנס בנעליו לצורך גזירת הדין. יצויין כי הנאשם 5 בכתב האישום, חן בן שטרית, נמלט מהארץ וההליכים נגדו הותלו, כך שעניינו לא הובא בפנינו. 3. גזר הדין בעניינם של יתר המערערים ניתן ביום 4.6.2016. לאחר דיון מפורט בשיקולי הענישה הרלוונטיים, השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים הבאים: (-) אילן: 25 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין העבירות בהן הורשע, החל מיום מעצרו. בנוסף הופעלו שני עונשי מאסר על-תנאי חבי הפעלה, במצטבר. בסך הכל הועמד עונשו של אילן על 26 שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 1,000,000 ₪ או שנת מאסר תחתיו; ופיצוי לקרבנות עבירות הסחיטה (לגיא 150,000 ₪ ולאמיר 30,000 ₪). (-) יניב: 16 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. בנוסף הופעל מאסר על תנאי חב הפעלה למשך שנה במצטבר, כך שתקופת המאסר הועמדה על 17 שנים. כן נגזרו על יניב 24 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 400,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו; והוא חוייב לפצות את אחד מקורבנות הסחיטה (מיכאל מלכה) בסך 30,000 ₪. (-) אורן: 12 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו; 24 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 400,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו. (-) ליאור: 9 שנות מאסר החל מיום מעצרו, בנוסף לשנת מאסר בגין מאסר מותנה חב הפעלה, ובסך הכל 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי. (-) מאור: 9 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום שחרורו ממאסר קודם, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי. (-) אוראל: 9 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום שחרורו ממאסר קודם, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי. (-) זינו: שנתיים מאסר לריצוי בפועל. בנוסף הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי, ובסך הכל 27 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר; 12 חודשי מאסר על תנאי; הופעלה התחייבות על סך 10,000 ₪; ופיצוי לקרבן הסחיטה (אמיר) בסך 30,000 ₪. עונש המאסר שהושת על זינו עוכב עד להחלטה בערעור (החלטתה של השופטת ע' ברון מיום ‏23.5.2016). (-) חילוט: בגזר הדין חולט רכוש (מצומצם) של המערערים, כלהלן: אילן – אופנוע; יניב – כסף מזומן שנתפס על גופו (כ-7,000 ₪); אורן – 210,000 ₪ שהופקדו בקופת בית המשפט. רקע כללי בעניין מהימנותו של עד המדינה 4. עדותו של עד המדינה מהווה נדבך מרכזי לראיות התביעה ברוב האישומים. סוגיית מהימנותו של עד המדינה תשוב ותיבחן בכל אישום באופן עצמאי, וכאן נסתפק ברקע כללי בלבד. עד המדינה (א.ו.) נולד באילת אך התגורר בבאר שבע והיה מעורה בעולם העברייני שם, עד שבשנת 2008 העתיק את מגוריו לאילת. גם באילת, חבר עד המדינה לגורמים עברייניים ושימש כנהג של שלומי וזאנה ז"ל, שהיה בעל מעמד בכיר בעולם העברייני של אילת. אילן, שהיה שותף של וזאנה, השתחרר ממאסר בחודש אפריל 2008 וכך נוצרה היכרות בינו לבין עד המדינה. וזאנה נהרג בפיצוץ מטען חבלה בחודש אוקטובר 2009. לאחר מותו, עד המדינה עבר לשמש כנהג ועוזר אישי ('כלבויניק') של אילן, וכך הכיר גם את יתר חברי הארגון. במקביל לפעילותו העבריינית בבאר שבע ובאילת, עד המדינה העביר מידע מודיעיני למשטרה ולמעשה שימש מקור מודיעיני. בפברואר 2011 נעשה ניסיון להתנקש בחייו של עד המדינה, והוא החליט לעזוב את אילת ולהפוך לעד מדינה. הוא פנה מיוזמתו לרכז המודיעין בימ"ר נגב, והחל למסור מידע על המערערים. המשטרה בחנה את המידע הראשוני שנמסר, ולאחר שנמצא כי המידע אמין, נחתם הסכם עד מדינה. בהסכם, שנחתם ביום 4.7.2012, התחייב עד המדינה למסור הודעות אמת מפורטות, לסייע בהשגת ראיות נגד המעורבים בפרשה, ולא לבצע עבירות פליליות. בתמורה הובטח לו כי כל תיקי החקירה נגדו יגנזו, והוא יזכה לתגמול כספי בסך 200,000 ₪. הודעותיו של עד המדינה במשטרה נמסרו בשנת 2012 והתייחסו גם לאירועים שלא נכללו בכתב האישום. במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עד המדינה מסר עדות ונחקר חקירות נגדיות במשך יותר מעשרה ימי דיונים. עדותו בבית המשפט נפרשה על פני השנים 2015-2013, וכללה התייחסות לאירועים שהתרחשו לדבריו בשנים 2010-2008. במקביל, עד המדינה העיד בתיק פלילי נוסף שנשמע בפני הרכב אחר (תפ"ח 20623-11-12). בשלב מתקדם של ההליך הנוכחי, ביקשו הסנגורים להחזיר את עד המדינה לדוכן כדי לעמת אותו עם סוגיה שעלתה שם ונוגעת לכאורה למהימנותו הכללית של עד המדינה. בית המשפט נעתר לבקשה ועד המדינה הוחזר להשלמת חקירה נגדית. 5. בפתח הכרעת הדין הוקדש פרק נפרד לסוגיית מהימנותו הכללית של עד המדינה, ובין היתר נאמר כי "לא מדובר בעד שהינו טלית שכולה תכלת" וכי הערכת עדותו לגבי כל אישום צריכה להיעשות "מתוך זהירות רבה, תוך שבית המשפט שב ומזהיר עצמו ובוחן בקפידה האם ניתן לבסס עליה ממצאים". צויין כי עד המדינה הוא בעל אינטרס, קיבל תמורה כספית עבור עדותו, ויש לו מניע להפליל את המערערים משום שהוא סבור שחברי הארגון, בראשות אילן, ניסו להרוג אותו. עם זאת, בית המשפט קיבל את הסברו של עד המדינה כי לאחר שניסו לפגוע בו הוא קץ בחיי הפשע והחליט לשמש עד מדינה. במבט כולל, בית המשפט התרשם לחיוב מעדותו של עד המדינה, וכך נאמר בהכרעת הדין: "מכלול עדותו היה קוהרנטי וענייני, ניתן הסבר לשאלות והתמיהות שונות שהועלו, כאשר הוא לא התחמק ממתן תשובות ונראה היה שהוא אינו נרתע מלספר על הדברים כהווייתם. עד המדינה העיד באופן ברור ונהיר, תוך מסירת פרטים שונים וקונקרטיים ביחס לכל אחד מן האישומים, כאשר הוא מציין את הקשר שלו לכל אחד מן האירועים ולכל אחד מן הנאשמים. עדותו שזורה התייחסות לפרטים מרובים, כאשר פעמים רבות עד המדינה סיפר על אינטראקציות בינו לבין מי מהנאשמים, או בין הנאשמים לבין עצמם, באופן הנראה אותנטי ביותר [...] מעבר לכך, ניכר היה כי עד המדינה ניחן בזיכרון טוב אשר מסייע לו להיזכר באירועים השונים לגביהם נחקר עד דק. הרושם הכללי מעדותו היה, כי המדובר באדם אשר החליט לפתוח את תיבת הפנדורה של חייו העבריינים ולספר על מה שמצוי בה, ברבדים השונים – הן מעשים עבריינים שהוא היה שותף להם והיה חלק מהם, והן דברים שידע כיוון שהיה שקוע עמוק בתוככי עולם הפשע. עדותו הייתה בדרך כלל עקבית. גם אם היה שוני בעניינים מסוימים בין דברים שאמר בחקירותיו במשטרה הרבות מאוד המשתרעות על פני מאות עמודים, לבין עדותו בפנינו, או עניינים בהם הוברר כי לא דייק, הרי לא ניכרו בעדותו שקרים מהותיים, כפי שטענה ההגנה. [...] הרושם הכללי שהתקבל מעדותו - וזאת עדיין בבחינה במבט על ולא על כל פרט ופרט באישומים, הינה שמדובר בעד אשר העיד על מקרים שאירעו ובהם נטל וחלק, מסר את הדברים באופן ברור, ומעבר לכך, עדותו נתמכת בראיות רבות שקיימות בין היתר בהאזנות הסתר ובאיכונים. [...] נוכח כל האמור על אף היות עד מדינה, שותף לעבירות נשוא האישום, בעל עבר פלילי עשיר, והעניין שיש לו לדבוק בעדות שמסר בחקירותיו במשטרה, נראה לנו שיש לקבל את עיקרי עדותו כעדות סבירה ומהימנה; זאת – בשים לב לעובדה שהוא שם את נפשו בכפו והחליט להעיד נגד מי שהיו לדבריו חבריו לארגון הפשיעה, לאחר שחווה ניסיון אחד לרצוח אותו וניסיון שני לפגוע בו, והמחויבות שנטל על עצמו להעיד אמת בהסכם עד המדינה, ובשים לב למכלול הניתוח וההתרשמות מעדותו ומעדויות הנאשמים ויתר העדויות, כפי שיפורט להלן" (עמ' 15-13). כאמור, מסקנה עקרונית זו בדבר מהימנותו של עד המדינה, מבוססת על התרשמות ישירה, אינטנסיבית וממושכת של שופטי הערכאה הדיונית. נטייתנו כערכאת ערעור, שלא להתערב בהערכת המהימנות, עומדת אפוא על מכונה (השוו: ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (7.12.2011) (להלן: עניין נאצר); ע"פ 9612/10 קוגמן נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-13 והאסמכתאות שם (27.4.2014))). ועדיין, חלק ניכר מהערעורים שלפנינו הוקדש לטענות כלליות נגד מהימנותו של עד המדינה. 6. בכל הנוגע לטענות הנוגעות לאופיו של עד המדינה, מעורבותו העמוקה בפעילות עבריינית ובאורח חיים בעייתי, והמניע שלו להפליל את המערערים – אלה הן חולשות שמאפיינות עדי מדינה באופן כללי. כראוי בנסיבות אלה, הערכאה הדיונית בחנה את עדותו בקפידה, והקפידה על הדרישה לסיוע לעדותו (סעיף 54 א(א) לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א-1971). מעבר לטענות כוללניות שנועדו להשחיר את דמותו של עד המדינה, רוב טענותיהם של המערערים לגבי חוסר מהימנות נוגעות לאישומים ספציפיים, וידונו במסגרתם. כך בפרט לגבי הטענה שנפרשה בערעורים ביד רחבה, לגבי מועד הגעתו של עד המדינה לאילת, וכנגזרת מכך – יכולתו להעיד על הנעשה במוקד ההימורים שפעל בבית עברונה. טענה זו תדון במקומה, במסגרת האישום השלושה-עשר שעניינו הפעלת בתי הימורים, אך נציין כבר כעת כי גרסתו של עד המדינה לגבי מועד הגעתו לאילת – בחודש אפריל 2008 – לא נסתרה (ראו להלן פסקאות 24-20 לפסק דינו של השופט אלרון). יצויין כי לא בכל המקרים היתה התאמה מלאה בין גרסתו של עד המדינה לבין יתר הראיות. כאמור, בית משפט קמא לא שלל את האפשרות שעֵד המדינה לא דייק בנקודות מסויימות. לפחות במקום אחד, בית המשפט התייחס לאפשרות שעד המדינה טעה כ"אפשרות סבירה" (בנוגע למעורבותו של אלירן דרי באישום השישי). בנוסף, ניתן להצביע על שינוי מסויים בגרסתו של עד המדינה לגבי האישום השלישי (ביחס לשאלה אם דיאב נסע בעקבותיו להרים). סוגיות נקודתיות אלה ידונו בהרחבה במסגרת הערעורים על ההרשעה באותם אישומים, ולא כאן המקום לפרט. עם זאת, כבר כעת ניתן לומר שבניגוד לנטען בערעורים, לא הוצגו בפנינו סתירות או שקרים שהצטברותם שוללת מעיקרה את מהימנותו של עד המדינה או מובילה אותנו להרהר אחר המהימנות שבית המשפט ייחס לדבריו. 7. כפי שניתן להבין, לא מצאתי ממש בטענות הכלליות המבקשות לשמוט את הקרקע תחת קביעת המהימנות של עד המדינה, אך אבקש להתייחס למספר נקודות כבר בשלב זה: א. כפי שהוזכר, עד המדינה חשב שהמערערים ניסו לחסל אותו. על רקע זה, המניע להפללה הוא דומיננטי במיוחד, ויש בכך כדי להוסיף משקל מה לזהירות הנדרשת ביחס לאימוץ גרסתו המפלילה. ב. כאמור, עד המדינה מסר במקביל עדות בהליך נוסף, וגם בהכרעת הדין שם התייחס בית המשפט למהימנותו. בדיון בפנינו, שני הצדדים ביקשו להיבנות מהתרשמותו של בית המשפט מן העד בתיק המקביל: המדינה הדגישה את המהימנות שיוחסה לו, והמערערים הדגישו את הספקנות לגבי חלק מהפרטים שנכללו בגרסתו. ויכוח זה אינו מועיל. בהכרעת הדין מושא הערעורים שבפנינו נדונו טענות ההגנה ולא נמצא בהן ממש (עמ' 21-19); אך העיקר הוא כדבריו של השופט חשין בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 107 (1995): "כל הליך הוא לעצמו ומלכות ברעותה אינה נוגעת. קביעת מהימנותו של עד בהליך פלוני ייחודית היא לאותו הליך; בית-משפט בהליך אלמוני אינו חייב בה ואף אינו רשאי להידרש לה" (דיון נוסף שהתקיים שם לא שינה את תוצאת ההליך (דנ"פ 3391/95‏)). ג. יש להבחין בין גרסתו של עד המדינה לאחר שהפך לכזה, לבין ידיעות שעד המדינה העביר למשטרה כמקור מודיעיני טרם חתימה על הסכם עד מדינה. ידיעות אלה כללו בחלק מהמקרים מידע חסר (לדוגמה: בעניין זהות המטרה באישום החמישי) ולעיתים אף מטעה (לדוגמה: בעניין שריפת מועדון ה-view, שעד המדינה היה שותף לה אך ניסה להסתיר זאת). החשוב יותר, כמובן, הוא לבחון את נכונות ושלמות הגרסה שנמסרה לאחר חתימה על הסכם עד מדינה. ד. כפי שציין בית משפט קמא, לצורך הערכת המהימנות העקרונית יש חשיבות לפרספקטיבה שרואה את גרסתו של עד המדינה כמכלול. עד המדינה סיפר במשטרה ובבית המשפט פרטים רבים על אירועים רבים ושונים, שהתרחשו כמה שנים קודם לכן (חלק מהאירועים שנזכרו במשטרה, לא מצאו את מקומם בכתב האישום מושא דיוננו). לעובדה זו יש שתי משמעויות שמושכות לכיוונים שונים. מחד גיסא, בנסיבות אלה, לא כל אי-דיוק או טעות נקודתית מערערים את הערכת המהימנות הכללית. מאידך גיסא, הערכת המהימנות העקרונית איננה סוף פסוק, וכשלעצמה אין בה כדי לבסס את הרשעתם של המערערים בכל האישומים או בחלקם. האפשרות שעד המדינה שיקר, טעה, לא דייק או לא זכר פרטים מסויימים, היא אפשרות שצריך להתייחס אליה בכובד ראש ולבחון אותה בכל מקרה לגופו. עם זאת, ראוי לציין כבר כאן, כי חלק ניכר מהפרטים זכו לאימות באמצעות ראיות אובייקטיביות, כמו האזנות סתר, שעד המדינה לא ידע על קיומן בעת שמסר את עדותו או בעת שדיווח בזמן אמת למשטרה. 8. המסקנה היא כי בשלב זה לא נמצאה לנו עילה להתערב בהערכת המהימנות הכללית של עד המדינה, ולא מצאנו פגם באפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותו. ההנחה הבסיסית היא כי עד המדינה מסר גרסת אמת, ומעבר לכך צריך לבחון את מהימנותה לגבי כל אישום לגופו. ככל שהגרסה הנוגעת לאותו אישום מעוררת קשיים, יש להעלות את רף הסיוע הנדרש כתנאי להרשעה. [במאמר מוסגר נציין, כי המערערים ביקשו לעיין בראיה מסוימת לגביה הוצגה תעודת חיסיון. לאחר ששמענו בתום הדיון הסברים מבאי כוח המדינה במעמד צד אחד, השתכנענו כי אין לראיה זו רלוונטיות לנושאים שנדונו בענייננו]. הערה מקדמית נוספת: המערערים הלינו בפנינו על אופן ניהול הדיון בבית משפט קמא. בין היתר, נטען כי מועד פרישתו של השופט אזולאי יצר סד זמנים דחוק שהוביל לשינוי סדרי הראיות, פגע בניהול פרשת ההגנה והותיר פרק זמן לא מספק לעריכת סיכומי ההגנה. עוד נטען כי סד הזמנים הלוחץ הוביל לחיפזון בכתיבת הכרעת הדין, וכתוצאה מכך נפלו בה טעויות מהותיות. ככל שהטענות נועדו לחתור תחת תוקפה של הכרעת הדין, אינני מקבל אותן. לא התרשמתי כי אופן ניהול ההליך פגע באופן כלשהו ביכולתם של המערערים להתגונן, וההיפך הוא הנכון. כך, למשל, בית משפט קמא נעתר לבקשת ההגנה לסטות מסדרי הדין ולהחזיר את עד המדינה לדוכן העדים לצורך חקירה משלימה. ניתן פרק זמן מספק של חודשיים וחצי לעריכת סיכומי ההגנה, בית משפט קמא אף נדרש לכך בפירוט ואיני רואה צורך לחזור על הדברים (עמ' 462-458 להכרעת הדין). אכן לאחר שניתנה הכרעת הדין, המערערים הצביעו על טעויות מסויימות (למשל לעניין מועדון ההימורים "לב אילת" שלא נכלל בכתב האישום), אך בהסכמת המשיבה, הטעויות תוקנו. נראה כי המערערים סבורים כי בהכרעת הדין נפלו טעויות נוספות. לכך מיועד הליך הערעור, ולהלן נבחן את הטענות לגופן. אישום ראשון – ארגון פשע 9. הדיון באישום הראשון ממוקם לקראת סופה של הכרעת הדין, לאחר הכרעה ביתר האישומים נגד המערערים. הטעם לכך הוא שחלק מן הקביעות הרלוונטיות לאישום זה נסמכות על אירועים פרטניים. לעומת זאת, אנו נפתח בעניין האישום הראשון וכך יישמר סדר הדיון בהתאם לכתב האישום, אך נציין כי ההכרעה באישום זה מבוססת גם על הדיון שנערך להלן ביתר האישומים. כתב האישום והכרעת הדין 10. על פי האישום הראשון, כל המערערים היו "מאוגדים בארגון פשיעה שפעל בעיר אילת, בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, במשך כארבע שנים, החל משנת 2008 ועד למעצרם". במסגרת הפעילות הפלילית של הארגון הופעלו מרכזי הימורים, ניתנו הלוואות בריבית קצוצה והופעלו סנקציות אלימות כלפי בעלי חוב. בנוסף, נגבו תשלומים בכוח ובאיומים מאנשים שונים ומבעלי עסקים. הארגון החזיק כלי נשק וחברי הארגון נהגו לשכור כלי רכב באופן מוסדר מהסניף האילתי של חברת "שלמה סיקסט". בראש הארגון עמד אילן, שניהל את מערכת ההימורים הבלתי חוקיים, קיבל את חלקו בהכנסות והורה לאחרים לבצע פעולות אלימות. יניב שימש כמנהל בארגון בתחום ההלוואות בריבית, ומילא את מקומו של אילן כשהיה בכלא. גם אורן היה מנהל בארגון, והיה כפוף ישירות לאילן. אורן היה שותף במועדוני ההימורים, גם הוא נהג למלא את מקומו של אילן בהיעדרו, ופעל גם כ"איש ביצוע" של הארגון. ליאור, חן, מאור, אוראל, יניב זינו ושישה אנשים נוספים היו "אנשי ביצוע" של הארגון וביצעו עבירות פליליות שונות. אילן, אורן ויניב תגמלו את חברי הארגון בהתאם למעמדם, ובין היתר שילמו להם כסף, מימנו עבורם ייצוג משפטי, הפקדת כספים לחשבונות "קנטינה", תשלומים למשפחות בזמן מעצר או מאסר, ורכישת מכשירי טלפון ניידים. 11. בית משפט קמא קיבל את עמדת התביעה, ועל בסיס מכלול הראיות נקבע בהכרעת הדין: "מדובר בארגון פשיעה, אשר פעל לאורך שנים כמערכת עצמאית ובת קיימא ועסק במקביל בהימורים, הלוואות, הלבנת הון, סחיטות ועבירות אלימות [...] הארגון שבפנינו היה בעל מבנה היררכי, כאשר חלוקת התפקידים בו הייתה ברורה וכולם פעלו, כל אחד במסגרת תפקידו, לטובת קידום הפעילות העבריינית ומקסום רווחי הארגון [...] בראש הארגון עמד אילן בן שטרית, הנאשם 1, כאשר לצדו עמדו יניב מלול ואורן אלמקייס אשר סייעו לו בניהול הארגון תוך שהם עוסקים בעיקר באספקט הכלכלי [...] המדובר בארגון פשיעה שפעילותו נועדה להתקיים לאורך זמן, וכי המדובר בפעילות שיטתית ומאורגנת. הארגון התקיים במנותק מעבירות ספציפיות ופעל כל העת על מנת להמשיך את פעילותו, בייחוד פעילותו הכלכלית בתחומי ההימורים, הצ'יינג' והסחיטות וכל זאת תוך העלמות מס והלבנת ההון וכן תוך שימוש באיומים ואלימות [...] המוניטין של הארגון ושל כל אחד מחבריו ככאלה, היה ידוע למרחוק והיה זה ידוע שיש להישמר מכל עימות עם הארגון או מי מחבריו. מוניטין זה היה חלק מארגז הכלים של הארגון, ושימש כזרז וכמסייע להוצאה לפועל של העבירות השונות - לדוגמא עבירות הסחיטה; עד כדי כך שנדמה כי בלעדיו לא היו יכולות עבירות אלה לבוא אל העולם [...] חברי הארגון פעלו לאורך כל הדרך כקבוצה מלוכדת בכל עת בה התרחש אירוע כלשהו שנתפס כמאיים, או שנדרשה פעולה דחופה מסוימת לשימור מעמדו של הארגון, נאשם 1 כעומד בראש הפירמידה קרא את כל חבריו לדגל, בכל שעה משעות היום" (עמ' 410-409; ההדגשות הוספו – י"ע). בהכרעת הדין פורטו בהרחבה המאפיינים ההכרחיים והמובהקים להגדרת "ארגון פשיעה" כמשמעותו בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק). לאחר דיון בטענות הצדדים והתייחסות פרטנית לכל אחד מהמערערים, נקבע כי "הוכח בפנינו קיומו של ארגון פשיעה והוכח, כי הנאשם 1 עמד בראשו ואף ניהל, אירגן וכיוון פעילות באירגון פשיעה, נאשמים 2 ו-3 היו מנהלים ואף הם ניהלו, אירגנו וכיוונו פעילות באירגון פשיעה. הנאשמים 4-8 ביחד עם אחרים פעלו וביצעו עבירות במסגרת האירגון" (עמ' 453 להכרעת הדין). הערעורים 12. אילן הקדיש חלק נכבד מטענותיו לעניין הפעילות הכלכלית של הארגון, ובפרט פעילותו של מוקד ההימורים שהתנהל במקום הידוע כ"בית עברונה". בהקשר זה נטען גם כי מצבם הכלכלי של המערערים היה עגום, וכי הצ'יינג' היה בבעלות יניב ואינו קשור לארגון. בערעור נתקפו גם יתר קביעותיו של בית משפט קמא בעניין הוכחת המאפיינים של ארגון פשע. בנוסף, אילן טען כי הוא זכאי להגנה מן הצדק, משום שאחיו, דוד (דודו) בן שטרית, שהוגדר גם הוא כעומד בראש הארגון, כלל לא הועמד לדין (נספר לקורא כי מאחר שדודו הואשם והורשע, בין היתר, בעבירת רצח (ע"פ 3263/13), התביעה לא מצאה לנכון לצרפו כנאשם נוסף בתיק זה). 13. נימוקי הערעור מטעם יניב הם למעשה הסיכומים שהוגשו מטעמו לבית משפט קמא. על כך יש להצר, משום שהדיון בערעור לא נועד להכריע מחדש בכל הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת, אלא לבחון אם נפלה שגגה בהכרעת הדין. מערער שחוזר על טענותיו ככתבן וכלשונן בלי להתמודד עם הכרעת דין מפורטת ומנומקת, מקשה על ערכאת הערעור לעשות את מלאכתה. עוד אציין כי חלק ניכר מנימוקי הערעור של יניב מתמצה בהטחת עלבונות וכינויי גנאי בעד המדינה. אין בכך כדי לסייע ליניב להתגבר על ממצאי המהימנות ועל הקביעות העובדתיות שנכללו בהכרעת הדין. חלק מטענותיו של יניב הן כלליות, ותוקפות את מהימנותו של עד המדינה ואת הקביעה כי הוכחו מאפיינים של ארגון פשע. בעניינו-שלו, טען יניב כי הוא לא יכול היה להחליף את אילן בתפקידו כראש הארגון, משום שתקופות המאסר שלו חפפו למאסרו של אילן. בנוסף נטען, כי גרסתו של עד המדינה התפתחה במהלך החקירות המשטרתיות, ורק בשלב מאוחר הוא העלה את הטענה שיניב שימש מנהל בארגון. עוד נטען בערעור כי הקביעה בדבר מעמדו של יניב בארגון אינה מבוססת: הוא לא הרג אף אחד ולכן, על פי גרסתו של עד המדינה, לא יכול היה להתקדם בהיררכיה הארגונית; אין הוראות ניהול של יניב באישומים הפרטניים; עד המדינה לא מסר ידיעות מודיעיניות על יניב; ליניב לא היו חיילים שסרו למרותו; ולא הוכחה מעורבות שלו בהפקדת כספים לקנטינות. 14. אורן טען כי לא הוצגה תשתית ראייתית לתמיכה בטענה כי הוא ניהל או ארגן פעילות בארגון פשיעה. גם לפי גרסתו של עד המדינה, אין מקרה קונקרטי שבו אורן נתן הוראה ניהולית. אורן לא היה מעורב במתן הלוואות ולא היה שותף לרווחים מתחום זה, לא פעל באלימות, לא החזיק אמצעי לחימה ולא שכר כלי רכב מחברת ההשכרה. גם בהנחה שאורן היה שותף לרווחים מהימורים, אין בכך ללמד על היותו מנהל בארגון פשע. טענה נוספת בערעור היא כי מעשיו של אורן "מחווירים אל מול מעשיו של עד המדינה", אף שהאחרון הוגדר רק כ"כלבויניק" ו"עושה דברו" של אילן. אמנם עד המדינה טען כי לאורן היו "חיילים" – אלא שטענה זו לא הוכחה, והתביעה אף לא הצביעה על פעולה קונקרטית שאורן הורה להם לבצע. דיון והכרעה נפתח בשאלה האם הוכח קיומו של ארגון פשע שבראשו עמד אילן, ולאחר מכן נבחן את תפקידם של יניב ואורן. עוד קודם לבחינת הדברים, אקדים ואעיר כי ההתנהלות שתתואר להלן, מעידה על העולם העברייני שבמסגרתו מתרחשים האירועים מושא כתב האישום – החלפה תכופה של טלפונים תוך שימוש בטלפונים "מבצעיים"; שימוש במילות קוד בשיחות טלפון; נגישות מיידית לנשק קצר וארוך; עיסוק שוטף בעולם ההימורים הבלתי חוקיים; קשר לגורמים עברייניים מחוץ לאילת; אופן ההתנהלות בחקירות המשטרה ועוד. ארגון פשע – המסגרת הנורמטיבית 15. חוק המאבק כבר אינו חוק חדש, והפסיקה שיישמה את הוראותיו תהיה לנו לעזר. סעיף 1 לחוק מגדיר "ארגון פשיעה": חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה – (1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו; (2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה; (3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום; (4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות; 16. הגדרתו החוקית של "ארגון פשיעה" על פי סעיף 1 לחוק המאבק, זכתה לדיון נרחב בשלושה פסקי דין שניתנו בשנת 2011: ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(2) 751 (2011) (להלן: עניין אבוטבול); ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל (11.5.2011) (להלן: עניין שורפי); ועניין נאצר. בפסק הדין בעניין אבוטבול הוסבר כי החוק לא הגדיר "ארגון פשיעה" בצורה קשיחה, אלא ההגדרה נעשית באמצעות שורה של מאפיינים: "המחוקק הישראלי [...] וִיתר בכוונת מכוון על דרישה לקיומו של טיפוס-האב של המסגרת הפלילית המאורגנת. תחת זאת הוא אימץ, כמפורט לעיל, את המונח 'ארגון פשיעה', כמתייחס לטווח רחב של התארגנויות העוסקות בפלילים [...] היסוד הפתוח מכשיר את הקרקע להפעלתו של שיקול דעת באכיפה – מצד גורמי החקירה, התביעה והשפיטה כאחד, והוא לדעתי כלי חיוני ביישומו של החוק [...] מגוון של מאפיינים מקנים להתארגנות עבריינית את צביונה כארגון פשיעה, אך אין הכרח כי כולם כאחד יופיעו במקרה נתון, וממילא ברי כי כל מאפיין עשוי להתגלות במידה מובהקת יותר או פחות. על כן נכון יהיה לתאר את המונח 'ארגון פשיעה' כמתייחס לקשת של מצבים שעמם מבקש הדין להתמודד. ומשכך, תחת פנייה לרשימה סגורה ומתחייבת של תכונות, נכון יהיה לדבר ב'מתחם' של מאפיינים, אשר כל התארגנות הבאה בגדרו – לארגון פשיעה תחשב [...]" (פסקאות 63-60). בהתאם, הוגדרו בפסיקה מאפיינים שקיומם מהווה תנאי הכרחי להגדרת ארגון פשיעה: מסגרת עצמאית ובת-קיימא. לצד המאפיינים ההכרחיים הוכרו מאפיינים מובהקים, שמהווים "אינדיקציה חזקה לקיומו של ארגון פשיעה": היררכיה וחלוקת תפקידים בארגון. בנוסף, הוכרו "מאפייני עזר" שיש בהם "כדי לסייע במענה על השאלה האם לפנינו ארגון עצמאי ובר קיימא, והן כדי למקם ארגון שכזה על פני המנעד האפשרי של ארגוני פשיעה", ובין היתר: "נסיונות חדירה לזרועות השלטון; הסתייעות בבעלי תפקידים מקצועיים; פעולה במספר תחומים; הון, כספים וציוד של הארגון; קיום גוף צרכני לארגון; מנגנוני משמעת פנים-ארגוניים; מנגנוני תגובה אלימים לאיומים כלפי הארגון מבחוץ; מנגנונים אלימים לגביית חובות וכדומה" (עניין שורפי, בפסקה לה). להלן ארחיב כמידת הצורך לגבי כל אחד מהמאפיינים הרלוונטיים. 17. טרם נידרש להוכחת המאפיינים הספציפיים במקרה דנא, אזכיר דברים שנאמרו בעניין נאצר: "החוק נולד מתוך מטרה להילחם בתופעה קיימת בישראל, והמחוקק שיווה נגד עיניו את המציאות הישראלית, ואת התופעה ההולכת ומתפשטת של פשיעה מאורגנת העוסקת בהימורים, סחר בסמים, סחיטה באיומים ועבירות הונאה בהיקפים מדאיגים. אכן, ארגוני הפשיעה בישראל עדיין לא הגיעו – ונקווה שאף לא יגיעו – לכל המאפיינים שניתן למצוא בארגוני הפשע הידועים במדינות הים, אך להוותנו, גם פערים אלה הולכים ומצטמצמים [...] באספקלריה זו, יש לפרש את המושגים תבניתיות, התארגנות, שיטתיות או המשכיות, על פי אמות המידה המקומיות" (שם, בפסקה 14). בהמשך לכך יצויין כי על פי כתב האישום, הארגון הנדון הוא ארגון "אילתי" מקומי. יש לכך השפעה על המאפיינים שניתן לצפות להם: מצד אחד, סדר גודל מצומצם יחסית ומשאבים מוגבלים; מצד שני, השפעה רבה על הנעשה בעיר ושליטה הדוקה בגורמי פשיעה מקומיים. מאפיינים הכרחיים להגדרת ארגון פשיעה 18. תנאי הכרחי להגדרת "ארגון פשיעה" לפי חוק המאבק, הוא הוכחת קיומה של מסגרת עצמאית ובת קיימא: "מאפיין מובהק של ארגון פשיעה הוא בהיותו מסגרת שלה קיום מעבר לכל אחד ממעשי הפשיעה בהם שלחו אנשיה את ידם [...] בכך כמו כרוך הכוח, ששואבים חברי הארגון מקיומה של מסגרת המרכזת תחת קורתה מספר אנשים, וערכה העברייני של פעילותם המשותפת עולה – למצער בעיניהם-שלהם – על ערך זו של כל אחד מהם בנפרד [...] מרכיב יסודי שני הוא ההמשכיות בפעילות המשותפת, ולכל הפחות כוונה ליצור מסגרת שפעולתה משתרעת אל מעבר להוצאתו של הפועל של מעשה עבירה יחיד [...] המשכיות עשויה להילמד מכך שהמעשים הם בעלי אופי מתמשך מטבעם (לדוגמה, גבייתם של דמי חסות על בסיס חודשי), או כאשר המעשים קשורים לביצוע פעילות מתמשכת אחרת, שהיא לאו דווקא פלילית (שילוב מעשים פלילים כחלק מפעילות לגיטימית של עסק). העיקר, נפסק, מצוי בקיומו של איום מתמשך מצדה של המסגרת הארגונית, ומקום בו הוכח איום שכזה קמה והתמלאה גם דרישת ההמשכיות" (עניין אבוטבול, בפסקה 64; ההדגשה במקור). בהכרעת הדין נקבע כי ההתארגנות העבריינית שבמסגרתה פעלו המערערים מקיימת מאפיינים אלה: "מעדותו של עד המדינה וממכלול הראיות וקביעותינו באישומים כפי שפורטו עד כה, עולה כי המדובר בארגון פשיעה שפעילותו נועדה להתקיים לאורך זמן, וכי המדובר בפעילות שיטתית ומאורגנת. הארגון התקיים במנותק מעבירות ספציפיות ופעל כל העת על מנת להמשיך את פעילותו, בייחוד פעילותו הכלכלית בתחומי ההימורים, הצ'יינג' והסחיטות וכל זאת תוך העלמות מס והלבנת ההון וכן תוך שימוש באיומים ואלימות [...] המשכיות זו בפעילות הכלכלית שתוארה לעיל, הבלעדיות שהייתה בתחום ההימורים, דפוס הפעולה בסחיטות, הלבנת הכספים שהתקבלו מכל המערכת יחד, והסנכרון בין כל רכיבי המערכת הכלכלית, מעידים על כך שאין המדובר במערכות נפרדות ועצמאיות, אלא בפנינו מערכת כלכלית בעלת קיום נפרד מדמות כזו או אחרת ובעלת ישות עצמאית, אשר אינה תלויה באדם מסוים ומבלי שהוקמה לצורך עבירה ספציפית. מכאן כוחה ושגשוגה ניכרים כאשר היא פועלת במסגרת ארגון פשיעה." (עמ' 416 ועמ' 421 להכרעת הדין). 19. קביעה זו מקובלת עליי בעיקרה, והסתייגותי שתובא בהמשך נוגעת רק למעמדו של הצ'יינג'. כפי שיפורט להלן (באישום 13), הארגון הפעיל מספר מקומות הימורים בלתי חוקיים. ההפעלה נעשתה בצורה מאורגנת וממושכת, לאורך השנים 2011-2008 (ראו להלן פסקה 38 לפסק-דינו של השופט אלרון; וכן ראו ע"פ 3745/17 אלבז נ' מדינת ישראל, בפסקה 54 (10.3.2019) (להלן: עניין אלבז)). פעילות כלכלית-פלילית זו דרשה כוח אדם, משאבים, ארגון, תיאום ופיקוח. בנוסף, הארגון סחט כספים מבעלי עסקים תמורת הגנה: באישום השביעי נדרש מועדון הריביירו לשלם באופן קבוע ובאישום השמיני נדרשה רחלי לשלם באופן חד-פעמי. גם אנשים פרטיים נסחטו באופן עקבי (אישומים 12-9). הרווחים שהופקו תוך ביצוע העבירות הוסתרו מעיני רשויות המס ו"הולבנו" (אישומים 15-14). לצורך הדיון באישום הנוכחי, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין היקף הרווחים או המשאבים הכלכליים שעמדו לרשות הארגון. סוגיה זו תידון בהמשך (בין היתר, במסגרת האישומים 15-13), ובשלב הנוכחי ניתן לקבוע כי פעילות הארגון הניבה רווחים משמעותיים. לצד זאת, אני מוכן להניח כי במהלך שנות הפעילות של הארגון, היו מצבים שבהם ניכר דחק כלכלי. בהקשר זה אציין כי חלק מהראיות מלמדות על העברות של סכומים גדולים (עשרות ומאות אלפי שקלים), וראיות אחרות מראות התעסקות בסכומים קטנים בהרבה (אלפי שקלים בודדים ואף פחות). בנוסף, וכמפורט בהרחבה בהכרעת הדין, "האזנות הסתר מגלות מערכת של קשרים ענפה ואינטנסיבית, קשרים שגם אם יש בהם פן של חברות [...] עדיין נושאי השיחות בחלק הארי נוגעות לפעילות הכלכלית של הארגון" (עמ' 444-437). 20. לעניין פעילותו של הצ'יינג', בדיון בפנינו הסכימה המדינה כי רווחי הצ'יינג' לא זרמו באופן ישיר לקופת הארגון. כלומר, הצ'יינג' לא היה נכס של ארגון הפשיעה אלא היה בבעלותו של יניב. גם במצב זה, עדיין היה לצ'יינג' תפקיד חשוב עבור הפעילות הכלכלית של הארגון, ולהיפך. מהמרים שהפסידו כסף לקחו הלוואה מהצ'יינג' כדי לשלם את חובותיהם (עמ' 215 מיום 2.12.2012), כך שההלוואות שהעניק יניב תרמו לפעילות הארגון, ופעילות הארגון הובילה לקוחות לפתחו של יניב (ראו, בין היתר, פסקה 49 לפסק דינה של השופטת ברון). [במאמר מוסגר: סעיף 2(א)(2) לחוק המאבק קובע עבירה עצמאית של: "מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה". הצדדים לא הזכירו זאת ואיני נדרש לכך]. 21. הפעילות הכלכלית של הארגון לא היתה רק בלתי חוקית כשלעצמה. נלווה אליה מוניטין שמכוחו הארגון הטיל אימה על סביבתו וניצל זאת גם להפקת רווח כלכלי. על פי עדותו של עד המדינה: "אילן בן שטרית הוא הראש של אילת, דרכו עובר כל הפשע באילת, כל הפשע הרציני, עובר דרך אילן בן שטרית ואף אחד לא יכול להעז להתעסק עם אילן בן שטרית בעיר אילת או במקומות אחרים וכולם או מפחדים ממנו יתר על המידה" (עמ' 157 לפרוטוקול מיום 2.12.2013). "הוא הראש באילת [...] ממה שאני יודע זה שבאילת, מהנוכחות שלי שם בעיר אילת, אין מישהו אחר שמתקרב לאילן, ומה שאילן מחליט זה מה שקורה, וזה שהוא נותן שירות לחברים שלו, אז אפשר לקרוא לזה מארגונו של איציק אברג'ל אבל הארגון היחידי שבאילת פועל, זה הארגון של אילן בן שטרית [...] אילן הוא בעל הבית היחידי" (עמ' 440 לפרוטוקול מיום 29.12.2013). מציאות זו אינה פרי דמיונו של עד המדינה. שמו של אילן, כראש הארגון, הלך לפניו. גם דיאב, שאינו תושב העיר, ידע לספר כי "הם שולטים פה" (ת/3 עמ' 80); "אמרתי שהוא [אילן] שולט באילת ואני עדיין אומר את זה" (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 14.11.2013). גם בעל מועדון הריביירו העיד כי הוא הסכים לשלם את דמי הסחיטה לאחר שהוסבר לו "שזה ארגון גדול, ואני לא מטומטם, אני יודע שזה עולם מסוכן. הוא אמר לי שזה עולם תחתון, ושלא מתעסקים איתו" (אמרה במשטרה מיום 16.10.2012; עמ' 98 לפרוטוקול מיום 18.11.2013). כמו כן, הסיבה שרחלי פנתה לאנשים שמזוהים עם ארגון הפשע, היתה שהיא ידעה כי בכוחם "לפתור את הסכסוך", והיה לה ברור שהתקשורת עם אילן תיעשה באמצעות מתווכים (עד המדינה או יניב זינו). גם אמיר, הצד השני לסכסוך, הבין היטב שעליו להיעתר לדרישות שמופנות אליו מצד הארגון. אדם נוסף נחקר במשטרה וסיפר: "כל אינטרנט באילת של אילן, והיינו צריכים לבקש ממנו אישור, כי הכל עובר דרכו. ככה זה מתנהל בעיר [...] כי יצא לאילן שם שכל מה שקשור להימורים שייך לאילן באילת" (ת/194). דברים דומים נשמעו גם מכיוונים נוספים, ובין היתר נאמר על אילן שהוא "הכי חזק באילת", "סוג של בן אדם שלא מתעסקים איתו" (ת/69); "מספרים עליו סיפורים שהוא מפחיד, שמעתי עליו שהוא לא שפוי בראש. לא מתעסק אתו" (ת/250). וממקור אחר נאמר על יניב: "הוא נחשב בן אדם בעייתי מאוד חלק מהכנופיה האילתית של אילן בן שיטרית" (ת/111). הקורא חד העין ודאי הבחין כי ההפניות האחרונות הן לחקירות במשטרה ולא לפרוטוקול הדיון בבית המשפט, ולא בכדי. הערכאה הדיונית התרשמה כי רבים מן העדים שהופיעו בפניה חששו מהמערערים – ובפרט מאילן – באופן שהשפיע על תוכן עדותם, לבל יסתבכו עם ארגון הפשע (עמ' 417-416 להכרעת הדין). ניסיונם של המערערים להצביע על מכירת סמים, התפרצות או מעשה אלימות שלכאורה התרחש בלי אישור מראש מאילן, אינו פוגם בהבנת התמונה הכוללת של הנעשה באילת בשנים הרלוונטיות. על רקע זה, יש לדחות את טענותיהם של המערערים ואין לי אלא להצטרף לאמור בהכרעת הדין: "המוניטין של הארגון ושל כל אחד מחבריו ככאלה, היה ידוע למרחוק והיה זה ידוע שיש להישמר מכל עימות עם הארגון או מי מחבריו. מוניטין זה היה חלק מארגז הכלים של הארגון, ושימש כזרז וכמסייע להוצאה לפועל של העבירות השונות" (עמ' 416). חשוב להדגיש כי המוניטין לא נבנה מאליו, ולא מדובר בארגון שפעילותו הפלילית נשמרה לתחום הכלכלי. לא ניתן להתעלם מן הנכונות של חברי הארגון לפעול באלימות, עד כדי התארגנויות חפוזות לביצוע מעשי רצח. כוח האדם ואמצעי הלחימה היו זמינים בכל עת, ואילן לא היסס לעשות בהם שימוש. 22. ההיררכיה הארגונית ברורה בעיקר לגבי מעמדו של אילן בארגון. בשני מקרים שבהם אילן חש איום, הוא הזעיק את חברי הארגון באופן מיידי והורה להם לפעול באלימות כדי לנטרל את האיום. מעמדו של אילן גלוי לעין, וההיררכיה בינו לבין יתר המערערים היא מובהקת. באישום השני: אילן נשאר בבית ושולח את חייליו לשטח לטפל באיום. לפנות בוקר אילן הזעיק את יניב, בבוקר הורה לאורן להגיע, ניהל את משימותיו של עד המדינה במהלך היום ונתן הוראות גם לאחרים. כאשר אותרה "הדמות החשודה", אילן נתן ליניב אקדח והנחה אותו כיצד לפעול. באישום השלישי: אילן כינס את חייליו בכיכר, חילק להם תפקידים, והחל להוציא את התכנית לפועל כשהוא ממתין בהרים. במסגרת האישום החמישי אילן החל להוציא לפועל תכנית להרוג את יוסי מלכה. לצורך יישום התכנית גם אילן עצמו "ירד לשטח" אך אין בכך לעמעם את מעמדו כראש הארגון, וכבר נאמר כי "ייתכן בהחלט כי צמרת הארגון תיטול חלק פעיל במעשי העבירה הקונקרטיים בהם שולח הארגון את ידו תחת הסתפקות במעמד של מפקחת-על" (עניין אבוטבול, בפסקה 65). בנוסף, עד המדינה הסביר כי במקרה זה אילן תכנן לבצע את הירי בעצמו משום שהיעד היה "מישהו בכיר מאד" (עמ' 269 לפרוטוקול מיום 5.12.2013). באישום השישי, אנו מוצאים את אילן במעמד של "מפקח-על", כאשר הוא מאשר ל"גורמים חיצוניים" לפגוע ביוסי מלכה. לדברי עד המדינה, אותם גורמים מבקשים את אישורו של אילן כי "צריך לעדכן את אילן בכל דבר שקורה [...] כדי לקבל את ההסכמה שלו" (עמ' 273 מיום 5.12.2013). במהלך האירוע אילן התעדכן בהתרחשויות והורה לעד המדינה להצטרף לקושרים כאשר להערכתו התעורר צורך בכך. באישומים השביעי והשמיני אילן ניהל מרחוק את סחיטת בעלי העסקים (ראו להלן פסקה 12 ופסקאות 28-27 לפסק דינה של השופטת ברון); ומעמדו הבכיר של אילן ניכר גם בכל הנוגע להפעלת מועדוני ההימורים (ראו להלן פסקה 29 לפסק דינו של השופט אלרון). גם מעבר לאישומים המפורטים, חומר הראיות שהוצג במשפט גדוש בדוגמאות למקרים שבהם אילן נותן הוראות ישירות לאנשים שונים והם אינם מערערים על סמכותו. למעמדם של יניב ואורן בהיררכיה הארגונית אדרש להלן (פסקאות 31-28), ובשלב זה אזכיר כי "מתבקשת, דרך כלל, מידה של היררכיה בין חברי הארגון, אך אין להפריז בחשיבותה של זו או לדרוש כי תהא דומה בממדיה לזו המתקיימת במסגרות ממוסדות כרשות מנהלית או ארגון מסחרי" (עניין אבוטבול, בפסקה 65). ואכן, איננו מצפים למצוא תרשים או שרטוט של היררכית הפיקוד והשליטה תלויה בחמ"ל של ארגון פשע. ההיררכיה ברורה מעצמה, מהדרך בה הדברים מתנהלים, ללא הגדרה רשמית של תפקידו של כל אחד בארגון. יפים לענייננו דברים שאמרתי בעניין נאצר: "טענה חוזרת ונשנית בפי נאשמים על פי חוק המאבק בארגוני פשיעה היא, שהם לא היו מודעים לכך שהם פועלים כארגון פשיעה, וסברו לתומם שהם 'סתם' עבריינים מן השורה. כמו אותו אחד שלא ידע שהוא מדבר פרוזה, הנאשם 'בכלל לא ידע שהוא כזה', קרי, חבר בארגון, עד שלא הוגש כנגדו כתב אישום. התשובה לטענה זו היא שאדם מוחזק כיודע את החוק. מטבע הדברים, ארגון פשיעה אינו מכריז על עצמו ככזה, ואינו מבקש מהרשות אישור או רישיון לפעול כארגון פשיעה. די בכך שהנאשם מודע למערכת העובדתית הרלוונטית, ואם העובדות מצביעות על פעולה במסגרת עצמאית וברת-קיימא, ייחשב הנאשם כמי שפעל במסגרת ארגון פשיעה. ודוק: דרגת המודעות הנדרשת ליסודות העבירות עצמן עומדת בעינה, אולם המסגרת של ארגון פשיעה היא המעטפת, ומשנקבע כי מתקיימים התנאים לקיומה של אותה מעטפת, די בכך שהנאשם מודע להתקיימותם של אותם תנאים, ואין צורך להוכיח כי הוא יודע שתנאים אלה יוצרים 'ארגון פשיעה' כמשמעותו בחוק" (שם, פסקה 22). 23. ערבות הדדית וכלכלית: בית משפט קמא עסק במאפיין זה בהרחבה, והכרעת הדין מפרטת הפקדת כסף לקנטינות, תשלום שכר טרחת עורכי דין, ועזרה כלכלית לחברי הארגון ומשפחותיהם (עמ' 428-421). גם בפנינו טענו הצדדים בהרחבה בנושא זה, אך בשלב זה של הדיון ניתן להסתפק בראשי פרקים ואיני סבור כי עלינו להידרש לפרטי הפרטים. קנטינות: עד המדינה העיד כי חברי הארגון העבירו כספים לקופה משותפת שמתוכה יועדו כספים לקנטינות של עצורים שונים, לפי שיקול דעתו של אילן (עמ' 166 ועמ' 174-171 לפרוטוקול מיום 2.12.2013). עדות זו מאומתת בהאזנות סתר שבהם נשמעים אילן ואורן מדברים על הפקדת כספים לקנטינות באופן מאורגן, וגם יניב מוזכר כמעורב בהפקדות (מספרי שיחות בין אילן לאורן: 3853, 4732, 11036; שיחות 1135, 3857, 4102, 8203, ו-11037 משלימות את התמונה; לעניין מעורבותו של יניב ראו גם שיחה 200). יצויין כי בשיחה מספר 11037 מדובר על הפקדה עבור חן, ניב ויוני, בדיוק כפי שהעיד עד המדינה (עמ' 166 לפרוטוקול מיום 2.12.2013)). תשלום לעורכי דין: עד המדינה העיד כי הארגון שילם שכ"ט עבור ייצוגו של אוראל, וטענתו זו לא הוכחה; אך האזנות סתר אכן תומכות במסקנה כי אילן שילם עבור ייצוג משפטי של אחרים שנעצרו (תומר (שיחות 5092 ו-5384); יוני (שיחה 8203)). תמיכה כלכלית: לדוגמה: בסיטואציה מסויימת אילן סייע לאוראל בתשלום שכר דירה, רכש עבורו ריהוט וסידר לו רכב. כך העיד עד המדינה (עמ' 174 מיום 2.12.2013) וכך נשמע אוראל בשיחת טלפון: "אני על הפנים אני אם לא אילן יעני עכשיו [...] עזר לי בבית באוטו עזר לי בכל מה ש... למה היה לי בלגאן [...] למחרת כבר הבאתי לה אוטו והיום הבאתי לה ...דירה בשחמון בקיצור אבל אין אני בלי כלום ...כאילו אתה מבין אם לא ההוא אני... ערום יעני [...]" (שיחה 1005 מעמדה 46221). בבית המשפט אוראל נשאל מדוע אילן שילם עבורו את שכר הדירה, והסביר: "התחלתי להסתובב איתו בתקופה הזאת" (עמ' 1187 לפרוטוקול מיום 27.1.2015). בנוסף, עד המדינה העיד כי יניב רכש עבורו ריהוט ואורן רכש עבורו טלויזיה (עמ' 175-174 מיום 2.12.2013). אילן מצידו התגורר תקופה מסויימת בביתו של יניב זינו (עמ' 1262-1258 לפרוטוקול מיום 28.1.2015). ובקיצור, חומר הראיות מבסס את המסקנה כי בין חברי הארגון נהגה ערבות הדדית וכלכלית הדוקה. גם בסיכומי הצדדים ניתן למצוא הודאה בחצי-פה בעניין זה, כשנטען כי "לכל הגרוע המדובר בהתארגנות של חברים המנסים לשרוד בעולם עברייני" (עמ' 75 לסיכומי אילן בבית משפט קמא). 24. מאפיינים נוספים: בקליפת אגוז אציין כי ניכר ניסיונו של הארגון לחדור לזרועות השלטון המקומי באמצעות קשרים עם יניב זינו – עובד עיריית אילת (עמ' 450-447 להכרעת הדין). הוכח כי לרשות הארגון עמדו כספים וציוד, ואף שירותי השכרת רכב. המערערים צודקים בטענתם כי בדרך כלל חברי הארגון שילמו בעצמם עבור רכבים שהושכרו, ועדיין, הפעילות מול סניף "שלמה סיקסט" היתה מרוכזת ומאורגנת על-ידי אילן. מנהל הסניף העיד: "היו מקרים שוב שהיו נכנסים אנשים שלא היה להם אישור בכרטיס אשראי כי צריך גם אישור לא רק כרטיס אשראי, אז לפעמים פנו לאילן לפעמים פנו ליניב – אם היה מאשר לתת לו מהכרטיס שלו, מהחברה שלו – נתתי לא היה שום בעיה, כל עוד יש לי ביטחונות" (עמ' 1382 לפרוטוקול מיום 16.2.2015); "אם לא היה ללקוח כרטיס אשראי אז אילן היה אומר טוב אני אהיה אחראי תשים אותו על הכרטיס אשראי שלי" (שם, בעמ' 1406; עמ' 444 להכרעת הדין). הוכחו גם קשרים עם גורמים עברייניים מחוץ לאילת (עמ' 454-450), וגם מאמצים ניכרים של חברי הארגון לשמור על חשאיות, לשוחח באמצעות מילות קוד ולהחליף טלפונים ניידים וכרטיסי SIM מחשש להאזנה משטרתית (בין היתר: עמ' 185 לפרוטוקול מיום 2.12.2013; עמ' 455-454 להכרעת הדין; ולהלן בפסקאות 45 ו-95). 25. מסקנה: נוכח המאפיינים שהוכחו, ניתן לקבוע בבירור כי לפנינו "ארגון פשיעה" על פי ההגדרה החוקית: "חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה". למעשה, מכלול האישומים וצורת ההתארגנות והקשרים בין המערערים היתה מובילה למסקנה זו גם באופן אינטואיטיבי. כבר נאמר בעניין שורפי כי "את מרביתם של ארגוני הפשיעה הבאים בגדרו של החוק, ניתן יהיה לזהות באמצעות התבוננות באורח פעולתם" (פסקה 63), וכך גם במקרה דנא. בנוסף, מן האמור מוכח בבירור כי אילן עמד בראש הארגון, ולפיכך הרשעתו בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק המאבק תעמוד על כנה. 26. אשר לדרגת החומרה של הארגון, אכן "בקרב אותן התארגנויות עברייניות שהוגדרו כארגוני פשיעה ישנן רמות חומרה שונות" וניתן להבחין בין ארגוני פשיעה לפי "מידת חומרתו ושליליותו של הארגון". בהקשר זה נקבעו בפסיקה שני קריטריונים עיקריים: חומרת העבירות והעוצמה הארגונית (עניין שורפי, בפסקאות לו-לז). להשקפתי, בחינת מאפיינים אלה לצד התמונה העובדתית המלאה שנפרשה בפנינו, מובילה למסקנה כי מדובר בארגון פשיעה שמידת חומרתו ושליליותו היא בינונית. לגבי חומרת העבירות, מבחינת נפח הפעילות הפלילית שהוכחה, העיקר הוא פעילות כלכלית שבמסגרתה אורגנו ההימורים הבלתי חוקיים באילת. בעניין נאצר הערתי כי "אמנם אין ארגון פשיעה העוסק בסחר בנשק, ברצח או בסחר בבני אדם כארגון פשיעה העוסק בעבירות כלכליות. אולם [...] עבירות כלכליות בעלות אופי כזה ובהיקף כה גדול, מהוות איום חמור על החברה, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט האזרחי, ונמצאות ברף הגבוה של מדד החומרה והשליליות העבריינית, על אף היותן 'כלכליות בלבד'" (פסקה 24). באותו מקרה דובר בעבירות מס (חשבוניות פיקטיביות) וכאן מדובר על עבירות הימורים, שפגיעתן רעה והנזק שהן גורמות לחברה הולך ומתפשט במעגלים מתרחבים. בענייננו, הארגון אמנם ניזון בשגרה מפעילות פלילית כלכלית, אך לא נמנע מאלימות חמורה שבשלושה מקרים הובילה לנסיונות רצח, ובמקרים אחרים "רק" לאלימות ואיומים. חומרת העבירות היא על הצד הגבוה אפוא. אשר לקריטריון העוצמה הארגונית, מדובר בארגון פשיעה מקומי שפעילותו והשפעתו התמקדו באילת. כפי הנראה, היתה לכך גם השפעה על המשאבים הארגוניים, על עוצמת ההיררכיה ועל חלוקת התפקידים בין חברי הארגון, שלא היו ברמות הגבוהות של ארגוני פשע עוצמתיים בקנה מידה ארצי. עם זאת, ראוי לציין כי הוצגו ראיות לכך שהארגון פעל תוך שיתוף פעולה עם גורמים העומדים במוקדי "מפת הפשע" הארצית. כאמור, לא נותר ספק כי אילן עמד בראש ארגון הפשיעה. לפיכך, בשלב זה הדיון יתמקד במעמדם של יניב ואורן בארגון. פעיל בארגון פשיעה - המסגרת הנורמטיבית 27. חברות בארגון פשע אינה עבירה פלילית עצמאית, אך סעיף 2 לחוק המאבק קובע עבירה פלילית בגין עמידה בראש ארגון פשיעה או מילוי תפקידים מסויימים בארגון: 2. פעיל בארגון פשיעה (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו – מאסר עשר שנים: (1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין; (2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה. (ב) [...] (ג) [...] בעניין אבוטבול הורשעו בעבירה לפי סעיף 2 לחוק המאבק נאשמים "שהוגדרו דרג הביניים בארגון, וגם להם הייתה שמורה הסמכות להפעיל את הדרג הנמוך מהם, דרג 'החיילים'" (פסקה 73; ראו גם שחר אלדר כלי אדם: שימש בבני אדם לביצוע עבירות להנהגת ארגוני פשיעה 91 (2009)). נאשם אחר זוכה מעבירה זו, מחמת הספק, על אף ש"היה מעורב עד צוואר בפעילותו של ארגון הפשיעה [... ומעמדו] לא היה כמעמד של 'חייל מן השורה [...]". נקבע כי התקיימו באותו נאשם "אחדים מן המאפיינים של 'מנהל' בארגון פשיעה. אולם הואיל ונעדר המאפיין של מרות כלפי מטה", סבר השופט א' א' לוי "כי הרשעתו כ'מנהל' לא תהיה מבוססת דיה" (פסקה 76). אותו נאשם הורשע לבסוף בעבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק המאבק ("הנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה"). בעניין שורפי זוכה נאשם, מחמת הספק, מעבירה לפי סעיף 2 לחוק המאבק. נקבע כי אותו נאשם "אכן פעל וביצע עבירות במסגרת ארגון הפשיעה [...] אך היה 'אאוטסיידר' במערכת הארגונית בהנהגת עומר ומוסא, שנאלצו לעתים להגן עליו, ולסגור חשבונות בשבילו" (בפסקה רנט). בעניין נאצר, הורשעו שני נאשמים בעבירה לפי סעיף 2, נוכח הגדרתם כמנהלים בארגון פשיעה. נקבע בעניינם כי "מעמדם הניהולי [...] עולה מתוך מכלול העדויות והראיות [...] דמויות מפתח אשר משקלן בהתארגנות העבריינית היה קריטי, ויחד עם מרואן [ראש הארגון – י"ע] הם היוו את הציר אשר סביבו חגה ההתארגנות וממנו ינקה את כוח התנהלותה". אחד מהם הוגדר כסגנו של ראש ארגון הפשע, יד ימינו, איש הכספים ואיש השטח. בעניינו של הנאשם השני נקבע כי הוכח שהוא ב"מעמד ניהולי 'קלאסי', כמי שהיה שותפו של מרואן בהקמת הצ'יינג' ובניהולו. [...] היה מעורב בפתיחת חשבונות בנק שנועדו להלבין את הפעילות הכספית וניהל את הקשר בין הצ'יינג' לבין הבנקים [...] מעמדו [...] אף עולה מאופי ההתייחסות אליו על ידי אנשים מחוץ לארגון". לעומת זאת, נאשם אחר זוכה מעבירה זו מחמת הספק, לאחר שנקבע כי הוא "אינו מעורב באופן 'אקטיבי ומנהיגותי' בארגון, אלא עבד מול הארגון, ופעילותו הייתה עיסקית-טכנית, מבלי שהתיימר להוריד פקודת או הנחיות לנאשמים האחרים" (שם, בפסקה 26). יישום – יניב ואורן 28. עד המדינה העיד כי יניב מלול ואורן אלמקייס "הם אנשים מאד בכירים בארגון באילת [...] הם כפופים ישירות לאילן [...] הם אנשי כספים ואנשי ביצוע, גם וגם [...] הם דואגים לבתי סוהר, עורכי דין, קנטינות, ביקורים, למשפחות, כל מה שמתבקש מהם לדאוג לאנשים שעשו דברים בשביל הארגון [...] שצריך לבצע ביצועים לפגוע באחרים אז גם הם מצטרפים" (עמ' 161-160 לפרוטוקול מיום 2.12.2013). המערערים טענו כי לפני שהתגבש כתב האישום, עד המדינה לא ייחס ליניב ולאורן מעמד מיוחד בארגון. טענה זו נכונה באופן חלקי בלבד. אכן, בחלק מהודעותיו, עד המדינה מנה את יניב ואורן בין שמות של אנשים אחרים, שלא יוחסה להם עבירה של ניהול בארגון פשע. לעומת זאת, בהודעתו במשטרה מיום 29.8.2012, עד המדינה אמר: "אילן ודוד (אח של אילן – י"ע) ישלחו את אורן, חן או יניב כדי להעביר הודעה לאחד מהאנשים שכפופים להם. אילן פונה לאורן, יניב או חן כדי לשמור על ריחוק, על פירמידה כלשהי" (חן הוא בנו של אילן, שכאמור נמלט לחו"ל לאחר שהורשע). מכל מקום, גרסתו של עד המדינה לבדה אינה מספיקה להרשעה, וכדי להגיע למסקנה שיניב ואורן היו מנהלים בארגון, יש לבחון את מעשיהם ותפקידם, ולא כיצד הוגדרו על-ידי עד המדינה. אדגיש כי עדותו של עד המדינה לפיה יניב ואורן היו בדרג הניהולי של הארגון, לא נשענה על התרשמות בלבד אלא על תיאור עובדתי, אך גרסתו כשלעצמה אינה מספיקה להרשעה, ולשם כך נדרשת ראיית סיוע. בהקשר זה נזכור כי על פי האמור לעיל, מדובר בארגון פשיעה מקומי "שמידת חומרתו ושליליותו היא בינונית". על כן אין ציפייה לראות פלוגות של חיילים וכיוצא בזה ניהול של פעילות עצמאית ענפה, אלא השאלה היא אם יניב ואורן היו "פעילים בארגון פשיעה", על פי הפרמטרים שהובאו לעיל. יניב 29. על פי הכרעת הדין, יניב היה "מנהל בכיר בתחום הכספי; הוא ניהל את עסק הצ'יינג' ובתוך כך היה מעורב במתן הלוואות בריבית מופרזת, במידה רבה לאנשים שהפסידו במשחקי הימורים, בעבירות מס ובהלבנת הון. במקביל לכך היה מעורב אף בביצוע עבירות אלימות כפי שנקבע לעיל [...] אף מהתנהלות נאשם 2 אל מול הנאשמים האחרים, כעולה מהאזנה לשיחות הטלפון ואף מהתנהלות בבית המשפט, עולה כי הנאשם 2 הוא בעל מעמד בתוך הארגון וכי כאשר יש צורך בקבלת החלטות, בנושא כספי או בנושאים אחרים ובהעדרו של נאשם 1, מתייעצים עמו" (עמ' 451). כאמור לעיל, ההנחה היא שעסק הצ'יינג' היה קשור לפעילות הכלכלית של ארגון הפשיעה, אך הוא לא היה חלק אינטגרלי מנכסי הארגון. למרות זאת, עומדת בעינה המסקנה כי הגדרתו של יניב כמנהל בארגון פשיעה הוכחה כנדרש. יניב ניהל מקומות הימורים והיה שותף ברווחים שהופקו מהם. בהכרעת הדין הובאו לכך ראיות רבות, וערעורו של יניב נדחה (להלן פסקה 29 לפסק דינו של השופט אלרון; ובין היתר ראו ת/88). פעילות ההימורים נעשתה במסגרת ארגון הפשיעה ושימשה כמקור מימון מרכזי, ומכאן שיניב ניהל וארגן פעילות בארגון פשיעה. ראיית סיוע נוספת למעמדו של יניב בארגון ניתן למצוא בכך שהוא נהג לאשר השכרת רכבים לחברי הארגון (עמ' 1382 לפרוטוקול מיום 16.2.2015). לדברי עד המדינה, ליניב היו לפחות שני חיילים: ישראל שלום וצ'ומפי (כינויו של שי פחימה; עמ' 159 מיום 2.12.2013), והובאו לכך ראיות סיוע ממקורות נוספים. בין היתר, אציין כי שלום הצטרף ליניב באחד מאירועי הסחיטה (ראו להלן פסקה 37 לפסק דינה של השופטת ברון; ראו גם ת/88 ושיחה 875 מעמדה 37841); ובמקרה אחר, אחד מקרבנות הסחיטה אמר שיניב איים לשלוח אליו את החיילים שלו (ראו להלן פסקה 34 לפסק דינה של השופטת ברון); ואחר אמר "אני מפחד להגיד שמות [...] ישראל שלום הוא חייל של מישהו" (ת/325). היחסים בין יניב לצ'ומפי הובהרו בשיחת טלפון שבה צ'ומפי הוקלט: "מה שתגיד גם קדוש, כפרה יניב, עד הבוקר כל הכסף אצלך יניב" (עמדה 58301, שיחה 298 מיום 21.9.2011). כדי להסביר את הראיות נגדו, יניב טען כי השתמש בשירותיו של ישראל שלום כשליח, וכי צ'ומפי סיבך אותו בחוב ולכן יניב "נאלץ לפקח עליו" (עמ' 36 לעיקרי טיעון). אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה כי השניים סרו למרותו של יניב. יניב הוסיף וטען כי השניים לא היו חייליו משום שלא הוכח כי הם היו חברים בארגון הפשיעה, אך גם בטענה זו אין ממש. ראשית, יובהר כי החוק אינו מגדיר "חייל" או "חבר" בארגון פשיעה, כך שמבחינה משפטית טענתו של יניב אינה מבוססת. שנית, דומה כי הטענה לוקה במעגל שוטה: אם השניים היו "חיילים" של יניב, המשמעות היא שהם היו חלק מארגון הפשיעה. יניב היה מעורב באישום השני כאיש ביצוע. בניגוד לנטען, אין בכך כדי לגרוע ממעמדו כמנהל ומארגן פעילות בארגון פשיעה. כפי שנאמר בעניין נאצר (פסקה 25): "ניתוק בין הדרג הניהולי והדרג המבצע עשוי לשמש אינדיקציה מובהקת לקיומו של ארגון פשיעה אך איננו מאפיין הכרחי שאין בלתו. במציאות הישראלית, בה ארגוני הפשיעה עדיין לא צמחו לסדרי הגודל של ארגונים דומים בארצות אחרות, היעדר ניתוק מובהק בין הדרג הניהולי לדרג המבצע, אינו סממן השולל בהכרח קיומו של ארגון פשיעה". אורן 30. בהכרעת הדין נקבע כי אורן "היה איש מפתח בארגון ופעל הן בתחום הכספי, הוא ניהל חלק ממקומות ההימורים, כאשר ניכרת מעורבותו בגביית חובות בנושא ההימורים; בפתיחת וסגירת מקומות הימורים; היה מעורב בניהול הכספים בנוגע לתשלום לעורכי דין, תשלום למשפחות העצורים וכן הפקדת קנטינות לחברי הארגון ביחד עם נאשם 1. כמו כן היה מעורב בעבירות המס והלבנת ההון". מעורבותו של אורן "עולה מהאזנות הסתר ואף מהרשעתו בשורה ארוכה של אישומים, הן במעורבותו בעבירות אלימות ונסיונות רצח; הן בכך שהוא משמש כיד ימינו של נאשם 1; והן במעורבותו המסועפת בנושא ההימורים והכספים, כעולה מהאזנות הסתר הרבות שפורטו לעיל בהן הוא נשמע משוחח בנושא חובות, כספים והעברת תשלומים, מעידה על היותו מנהל בארגון" (עמ' 451). לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, מקובלת עליי המסקנה כי אורן היה 'דמות מפתח' בפעילותו של ארגון הפשיעה. מוקדי ההימורים שפעלו באילת היו חלק מרכזי מקיומו של ארגון הפשיעה, ובמסגרת האישום השלושה-עשר הוכח כי לאורן היה תפקיד חשוב בכך. טענותיו של אורן לגבי הרשעתו בניהול מועדוני הימורים – מתמצות בטענות לעניין היקף מחזור הכספים וגובה הרווחים (עמ' 31), ובמסגרת הערעור אורן אף לא הכחיש שהיה שותף ברווחים מבתי ההימורים, אלא שלטענתו היו שותפים נוספים "בציר הכלכלי" ולא רק המנהלים הבכירים בארגון נהנו מהרווחים (עמ' 16 לעיקרי הטיעון). אין ממש בטענה, השותפות של אורן בניהול בתי ההימורים הוכחה כדבעי, ולמעשה נתח נכבד מהרווחים הגיעו לכיסו, כאשר על פי ההערכה, מועדון הבינגו לבדו הניב לאורן סכום שהוערך ב-1.7 מיליון ₪ (ראו גם פסקה 38 לפסק דינו של השופט אלרון). תפקידו ומעמדו של אורן ניכרים גם במעורבותו העמוקה בהפקדות לקנטינה עבור חברי הארגון שנעצרו (לעיל בפסקה 23; ולהלן בפסקה 68 לפסק דינו של השופט אלרון). עד המדינה נקב בשמם של שלושה "חיילים" של אורן (עמ' 159 לפרוטוקול מיום 2.12.2013). לפרט זה בעדותו של עד המדינה קשה למצוא תימוכין חיצוניים, אך אציין כי במסגרת האירוע המתואר באישום השלישי, התכנסו חברי הארגון כדי לנסות לפגוע באדם שהעלה את חמתו של אילן. תוך דקות ספורות נערכו שיחות טלפון קצרות בין חברי הארגון, ולאחר מכן השתררה "דממת אלחוט". השיחה האחרונה של אורן לפני ההדממה, היא שיחה יוצאת לחן משה (ת/309). השיחה נמשכה שניות בודדות, ועל פי עדותו של עד המדינה במקום אחר, חן נמנה על חייליו של אורן (עמ' 87 להכרעת הדין). חן לא הואשם במעורבות באישום השלישי, אך גם בהנחה שהוא לא התייצב לקריאה של אורן, עדיין יש בכך תימוכין, עקיפים אמנם, לגרסת עד המדינה בדבר מערכת היחסים ההיררכית-עבריינית ביניהם. אזכיר גם כי בהקשר אחר עד המדינה העיד שאורן תמך במשפחתו של נתי זיקרי, שגם לגביו נטען כי הוא היה "חייל" של אורן (ראו להלן פסקה 68 לפסק דינו של השופט אלרון, וכן ראו עמ' 435 לפרוטוקול מיום 26.12.2013). המסקנה היא כי אורן נכנס בהגדרת "מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין". 31. הכרעה: הגם שדמותו של אורן אינה בולטת בהכרעת הדין והוא "נבלע" במסכת האירועים, יניב ואורן פעלו כחלק מרכזי מהדרג הניהולי של ארגון הפשיעה. הם הוגדרו על ידי עד המדינה כ"אנשי כספים" של הארגון, והגדרה זו נמצאה מהימנה וזכתה לראיות סיוע, באופן שניתן לבסס עליה הרשעה. תפקידם הניהולי של אורן ויניב ניכר בעיקר, אך לא רק, מתוך הראיות והדיון בהפעלת מערך ההימורים הבלתי חוקיים. עד המדינה נקב בשמותיהם של "חיילים" שהיו כפופים ליניב ואורן, ולדבריו נמצאו תימוכין. באישומים השני והשלישי, שעניינם נסיונות רצח ספונטניים, יניב ואורן השתתפו כ"אנשי ביצוע" תחת פיקודו של אילן ולא כמנהלים. אין בכך עדות למעמדם הבכיר, אך גם אין בכך כדי לגרוע ממעמדם בארגון אשר נופל בהגדרת "פעיל בארגון", כך שהרשעתם של השניים בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק המאבק בדין יסודה. אישום שני – ניסיון לרצח וקסמן 32. האישום השני בכתב האישום מתאר אירוע שבמהלכו אילן זיהה אדם מתצפת על ביתו, והורה ליניב, אורן ואחרים לפגוע באותו אדם, כאשר בדיעבד הסתבר כי "החשוד" הוא למעשה שוטר. וביתר פירוט: על פי כתב האישום, בתאריך 18.4.2010 בסמוך לשעה 04:00, אילן הבחין ברכב שחנה בסמוך לביתו. אילן חשד שהרכב קשור לנסיון לפגוע בו והזעיק את יניב. יניב הגיע למקום ודיווח שברכב נמצאים שני אנשים חשודים. אילן ויניב סיכמו שאורן יגיע ברכב, יאסוף את יניב, ויניב יפגע בחשודים. אורן לא ענה לטלפון ולכן נעשה ניסיון לפגוע בחשודים בדרך אחרת, אך הם הצליחו להימלט (ההתרחשויות עד כאן יכונו: "האירוע הראשון"). למחרת הגיע שוטר בשם וקסמן לתצפת על ביתו של אילן. בסמוך לשעה 15:30, הגיעו לאזור אילן, יניב ועד המדינה, והבחינו בוקסמן בלי לדעת שהוא שוטר. אילן חשד שוקסמן הוא אחד החשודים שנכחו ברכב באירוע הראשון, וביקש מיניב ומעד המדינה לאבטח אותו עד שהגיע לביתו. אילן ויניב החליטו לפגוע בוקסמן, והזעיקו את אורן, שהגיע למקום יחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה. בינתיים, יניב ועד המדינה הבחינו בוקסמן נמלט לכיוון בניין סמוך והלכו בעקבותיו. יניב אמר לאורן ולאחרים להישאר בכניסה לבניין כדי שוקסמן לא יוכל לברוח. יניב ועד המדינה נכנסו לביתו של אילן ועדכנו אותו. במועד זה, אילן ויניב החליטו להמית את וקסמן. אילן אמר ליניב "אני אתן לך אקדח ואם זה משהו שהוא חשוד מדי, תדפוק בו", ואכן מסר לו אקדח וכפפות. יניב ועד המדינה התקרבו לכניסה לבניין בו שהה וקסמן, ומי מהנוכחים אמר "בוא נוריד אותו", או "בוא נחסל אותו". לבקשתו של יניב, עד המדינה המתין לו ברכב מונע לצורך מילוט. יניב עלה במדרגות הבניין, כשהוא אוחז בידו אקדח שלוף במטרה להרוג את וקסמן. כשהגיע יניב לקומה השלישית, הוא ראה את וקסמן אוחז באקדח וזיהה אותו כאיש משטרה. יניב הסתובב, ירד במדרגות, נכנס לרכב המילוט והאיץ בעד המדינה לברוח מהמקום. השניים פגשו את אילן במקום מרוחק, והוא לקח מיניב את האקדח והחביא אותו (ההתרחשויות בשעות הצהריים יכונו: "האירוע השני"). ראיות התביעה והכרעת הדין 33. ראיות התביעה בנוגע לאירוע הראשון כוללות בעיקר שיחות בין המערערים שהוקלטו בהאזנות סתר. בנקודה זו אחזור ואדגיש כי כאשר עד המדינה מסר את הודעותיו במשטרה, הוא לא ידע כי התקיימו האזנות סתר, שבעזרתן ניתן להצליב ולאמת את דבריו. בשיחות שהחלו בסמוך לאחר השעה 4:00 לפנות בוקר, נשמעים אילן ויניב משוחחים באופן רציף על הדמויות החשודות שהגיעו לביתו של אילן. אילן זיהה רכב חונה מחוץ לביתו והזעיק את יניב לבדוק את הנושא (שיחה 1225), יניב ביקש מאילן לזרוק לו סכין ("שפיץ") מהחלון, ואילן סירב והורה לו רק לבדוק מי יושב ברכב (שיחה 1226). יניב דיווח לאילן על "שתי רוסים" ברכב, ושאל: "יש לך זה או שאני אלך להביא אותו אני?". יניב תכנן ש"אורן ינהג לי, אני בא אליהם ככה עם זה [...] שאחד ינהג ואחד יבוא עליהם ככה [...] חייב לבוא אליהם מאחורה [...] דקה אני אביא את אורן" (שיחה 1228). אילן ויניב העלו את האפשרות שהחשודים קשורים למשטרה (ובלשונם "כלבת"); הביעו חשש ממעצר; ודיברו על הצטיידות בנשק (תוך שימוש במילת הקוד "חָבֵרַה" (שיחה 1232)). כמו כן, אילן ויניב תכננו "לשלוף אותם מתוך האוטו" ו"לבוא עליהם" (שיחה 1234). לאחר שאחד מהחשודים ברח, אילן ביקש מיניב "תתפסו לי את ההוא" שנשאר באוטו (שיחה 1236) [אציין כי על פי תמלול השיחה אילן אמר "תדפקו לי את ההוא", אך בהכרעת הדין (עמ' 33) הובהר כי בהקלטה נאמר "תתפסו" ולא "תדפקו"]; אילן מורה ליניב "תפוס לי אותו ואני יורד" (שיחה 1243); ולאחר שגם "ההוא" נמלט, יניב אמר לאילן: "חייבים להפוך עליהם את העיר" (שיחה 1248). 34. לגבי האירוע השני, שהתרחש בצהריים, העדות המרכזית היא מפיו של עד המדינה. לדבריו הוא נכח והיה שותף להתרחשות שבמהלכה המערערים ניסו לפגוע באותה "דמות חשודה". עדותו של עד המדינה בחקירה הראשית אינה ארוכה, וניתן להביא כאן את החלק העיקרי של דבריו (עמ' 255-252 לפרוטוקול מיום 5.12.2013): "היה יום אחד שנסענו אני, אילן ויניב והיה עוד בחור ונסענו באוטו של יניב מלול לכיוון הבית של אילן בן שטרית ברחוב האחז וראינו דמות של בן אדם מצד שמאל ליד הכיכר שהוא עושה תנועה, שהוא מתחבא. אילן קצת נלחץ ואמר לנו להוריד אותו ישר בבית כי נראה לנו שעושים לו כיפה, הכוונה כיפה אדומה, לא יודע, שבאו לפגוע בו. ישר אני ויניב מלול הורדנו את אילן בתוך הבית, ליווינו אותו ראינו שהוא נכנס לבית. אילן יניב ואני, ואילן בזמן הזה כבר חייג לאורן אלמקייס שיגיע [...] שמעתי שאילן מחייג לאורן ואמר לו שיגיע דחוף. ירדנו לכיוון הבניין לבדוק מי זה הבן אדם, ראינו את הבן אדם מתחיל לרוץ. [...] ראינו את הבן אדם רץ לתוך הכניסה [...] לתוך אחת הכניסות שם בכיכר. [ירדנו] לבדוק מי זה הבן אדם, לבדוק שהוא לא בן אדם שבא לעשות לאילן כיפה [אדומה], לפגוע בו. אילן [...] אמר לנו לבדוק ולעדכן אותו. ירדנו, הבן אדם התחיל לברוח לתוך הכניסה. הגיע אורן אלמקייס ועוד כמה בחורים, יניב ביקש ממנו שיעמוד שמה, שיקיף את הבניין שהבן אדם לא יברח, שאנחנו כמה דקות חוזרים. נסענו חזרה לבית של אילן בן שטרית, אילן, יניב הסביר לו שהבן אדם נכנס לכניסה, אילן אמר לא [לו – י"ע] שהוא יתן לו אקדח ואם הבן אדם יהיה יותר מידי חשוד שידפוק בו [העד נשאל והשיב שהכוונה היא "ירה בו. יהרוג אותו" - י"ע] [...] אני ראיתי שאילן הוציא מהחדר אקדח, נתן ליניב מלול ביד לידי ליניב, ויניב ביקש כפפות. אילן עשה עוד סיבוב בבית, מצא לו זוג כפפות הביא ליניב את הכפפות וישר אמר לו שאם הבן אדם עושה משהו חשוד שידפוק בו. ירדנו, נסענו לכיוון המקום, אילן ירד בסמוך לבניין, יניב ירד, מפה לא ראיתי, אני המשכתי עוד כמה רחובות, עשיתי פרסה. [...] הורדתי את יניב בכניסה לבניין, [שם היו] אורן אלמקייס ועוד כמה אנשים. אני המשכתי עוד מה שאתה רוצה עשיתי פרסה והלכתי חמש-שש כניסות בערך. [...] ואחרי כמה דקות קטנות, אני רואה את יניב רץ ואורן אלמקייס אומר לו כביכול שם [...] ראיתי את יניב, אמר לי סע, סע, נראה לי שזה שוטר, זה מה שהוא מספר לי, שוטר נראה לו ושהוא הגיע עם האקדח והבן אדם אומר לו אם אתה עולה עוד אני יורה בך, וישר נסענו לבית של אילן. אילן אמר שלא טוב לדבר ליד הבית, שנרד לבניין מאחורי הבית שלו, פארק כזה. ירדנו, אילן לקח את האקדח, החביא אותו [...] איפה שהגינה מאחורי הבית של אילן ויניב אומר [...] לאילן שברחתי, גם אני אמרתי שכביכול בסך הכל [...] שלא ירשמו את המספר של האוטו כי זה האוטו על שמו זה האוטו שלו, ואז אילן אמר לו מה אתה רוצה? ויניב סיפר לאילן שזה נראה לו שוטר והבן אדם אמר לו שאם עולה עוד קצת הוא יורה בו שלא יעלה, והם חשבו שזה מהסמויה [...] שהבן אדם מהסמויה כביכול הוא לא רצה לחשוף את עצמו [...] ואורן אלמקייס הגיע ואמר שקפצו עליהם בילוש ואז אילן אמר נראה לי שבאמת יש לך מזל, נראה לי שזה באמת בלש וזהו". עד המדינה חזר על הפרטים באופן סדור ועקבי גם במהלך חקירה נגדית לעו"ד מויאל (ב"כ אילן) ביום 19.12.2013 עמ' 322-318 וביום 26.12.2013 עמ' 436-445; ובחקירה נגדית לעו"ד ליטן (ב"כ אורן) עמ' 469-459 לפרוטוקול הדיון מיום 9.1.2014, ובעמ' 469-459 לפרוטוקול מיום 13.1.2014. כוונתם של המערערים לפגוע באדם ה"חשוד", שהתגלה בדיעבד כשוטר, עולה בבירור מן הדברים. אורן נשאר לשמור על הכניסה לבניין שאליו נכנס החשוד, בזמן שאילן הושיט ליניב אקדח וכפפות, ואמר לו ש"אם הבן אדם יהיה יותר מידי חשוד שידפוק בו". יניב נכנס לבניין, ורק כשהתברר לו שמדובר בשוטר הוא הסתובב ועזב את המקום. 35. בהכרעת הדין נקבע כי התביעה הצליחה להוכיח את רוב העובדות המתוארות בכתב האישום, ואולם נותר ספק בעניין היסוד הנפשי של כוונת קטילה. הספק נובע מכך שעל-פי גרסתו של עד המדינה, אילן לא אמר ליניב להרוג את החשוד אלא רק הוראה מותנית: "אם הבן אדם עושה משהו חשוד שידפוק בו". בנוסף, וקסמן העיד שהוא ראה את יניב בחדר המדרגות אך לא זיהה בידו אקדח. לפיכך זוכו אילן ויניב מעבירה של ניסיון לרצח, אך תחתיה הורשעו, יחד עם אורן, בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק. כך סוכם האישום בהכרעת הדין: "ליבת גרסתו של עד המדינה ביחס להשתלשלות האירועים במהלך האירוע אמינה ואף מסתייעת ונתמכת בהאזנות הסתר, בגרסתו של שי וקסמן, כפי שעולה מחקירתו במשטרה, בשקריהם של הנאשמים ובנסיבות האירוע [...] קשירת הקשר בין נאשם 1 ונאשם 2 התגבשה כבר לפנות בוקר, כאשר ראו את האנשים החשודים וחשדו, כי הם הגיעו במטרה לפגוע בנאשם 1. קשירת הקשר באה לידי ביטוי בחיפושים שנערכו אחר האנשים החשודים במהלך יום האירוע, ואף בפגישה שנערכה בביתו של נאשם 1 לפני האירוע של וקסמן, במסגרתה מסר לו נאשם 1 אקדח וגם נאמר: אם האדם החשוד יבצע פעולה חשודה 'תדפוק בו'. אף נאשם 3 הצטרף לקשר, כאשר השתתף בחיפושים אחר האנשים החשודים, הגיע לזירת העבירה ו'אבטח' את הבניין בו היה וקסמן כאשר, אף אם הוא לא נכח בפגישה בביתו של נאשם 1 במסגרתה מסר נאשם 1 לנאשם 2 אקדח, לכולם, לרבות נאשם 3, היה ברור שמדובר בקשר פלילי שתוצאתו היתה עלולה גם להיות קטילה של אותו חשוד" (עמ' 43 ועמ' 56; ההדגשה במקור). 36. אילן, יניב ואורן ערערו על ההרשעה, בטענה שאשמתם לא הוכחה. מנגד, המדינה ביקשה להרשיע את אילן ויניב בעבירה של ניסיון לרצח, על יסוד העובדות שנקבעו בהכרעת הדין. גדרי המחלוקת 37. כדי לפשט את הדיון, נגדיר את גבולותיה העדכניים של המחלוקת בין הצדדים. בשלב זה, אין חולק על כך שהאירוע התקיים בקווי מתאר שאינם רחוקים מן המתואר בכתב האישום: עיקרי האירוע הראשון – שבמהלכו אילן חשד בשני אנשים שישבו ברכב בשעת לילה מאוחרת, והזעיק את יניב – אינם שנויים כיום במחלוקת. לגבי האירוע השני, כיום אין חולק על כך שוקסמן עמד מחוץ לביתו של אילן ועורר את חשדו. יניב ואחרים הגיעו למקום כדי לבדוק במה מדובר ולתת מענה לחשדות. הם הבחינו בוקסמן נכנס לבניין, המתינו לו בכניסה, יניב עלה במדרגות וכאשר הבחין בוקסמן – הסתובב ונמלט. עם זאת, מספר שאלות נותרו שנויות במחלוקת, והעיקריות שבהן: א. האם הוכח קשר בין האירוע הראשון (לפנות בוקר) לאירוע השני (אחר הצהריים)? ב. האם במהלך האירוע הראשון אילן ויניב התכוונו לפגוע באנשים שישבו ברכב? ג. האם באירוע השני היתה לאילן ויניב כוונה לפגוע בוקסמן או שהם רצו רק לבדוק את זהותו? ד. האם הוכחה נוכחות ומעורבות פלילית של אורן באירוע השני? 38. אקדים ואומר כי כשלעצמי, אינני רואה צורך להרחיב בדיון אודות הקשר בין האירוע הראשון לאירוע השני או בנוגע לאירוע הראשון בכלל. הרשעתם של המערערים בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, יכולה להתבסס על הראיות שהובאו ביחס לאירוע השני, אשר עומד בפני עצמו גם אם לא קדמו לו התרחשויות פליליות נוספות. בהמשך אדרש בקצרה גם למחלוקות הנוגעות לאופיו של האירוע הראשון, אך זאת בעיקר כדי להציג את התמונה בשלמותה. 39. נפתח אפוא בשאלה אם כוונתם של המערערים לפגוע בוקסמן הוכחה ברמה הנדרשת להרשעה בפלילים. גרסתו של עד המדינה היא עקבית וחד-משמעית: אילן הורה לתפוס את החשוד (וקסמן), אורן ואחרים מנעו ממנו לברוח, ויניב התחמש באקדח כדי לירות בו אם יתנהג באופן חשוד. בכל הנוגע למהימנותו הבסיסית של עד המדינה בנוגע לאישום זה – התרשמותו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. עד המדינה מסר את גרסתו לפני שידע על קיומן של האזנות סתר, והשיחות שהוקלטו משתלבות היטב בעיקרי גרסתו, בכך שבין השעות 16:05-15:30 נקלטו שיחות תכופות וקצרות בין אילן, יניב, אורן, אוראל ועד המדינה. ניתן להבין מהשיחות שהם איתרו אדם חשוד ובעקבות זאת התאספו ליד ביתו של אילן. מן הדיווח המשטרתי ידוע לנו כי בשעה 16:10 וקסמן נכנס לחדר המדרגות (ת/81), כך שראיות אלה תומכות בתיאור האירועים כפי שסיפר עליהם עד המדינה, ומחזקות את מהימנותו. גרסתו של וקסמן 40. כוונתם של המערערים לפגוע בוקסמן עולה ומתבהרת גם מתוך גרסתו. עדותו של וקסמן בבית המשפט היתה מסורבלת וניכר חוסר הנוחות של העד למסור מידע מפליל. נוכח התנהגותו של וקסמן על הדוכן והכרזתו כעד עוין, נקבע שיש להעדיף את אמרותיו במשטרה. וקסמן נחקר במשטרה ביום 16.10.2012, כשנתיים וחצי לאחר האירוע, ולאחר שסיים את עבודתו כשוטר. כך תיאר וקסמן את האירוע מנקודת מבטו: "באחת הפעילויות על אילן, אני נחשפתי בפעילות, הסתתרתי באיזה שהוא מבנה מ... עשו סריקות לחפש אותי [...] הם החשידו אותי [...] חשבו שאני ארגון נגד אה... הייתי בחדר מדרגות, הייתי שמה בלי גיבוי, בלי כלום, הייתי לבד. חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי, פתאום שמעתי איזה שהיא צעקה 'בוא נוריד אותו', נצמדתי לפינה, הייתי מוכן, ברגע ש... הראשון אני חושב היה יניב מלול זיהה אותי, אמר 'שיט בלש', הסתובבו, רצתי אחריהם, חיכה רכב קאיה בחוץ, קפצו לרכב, נסעו, אני הייתי לבד..." (ת/251, עמ' 7). וקסמן חזר על התיאור בעקביות ובפירוט. בין היתר, הוא סיפר שלאחר שנכנס לחדר המדרגות, הבחין בעד המדינה מכווין רכב נוסף שהגיע לאזור; שמע צעקה 'בוא נוריד אותו' או 'בוא נחסל אותו' או משהו כזה; שמע ריצה במדרגות והניח יד על האקדח (לא זוכר אם שלף); ראה את פלג הגוף העליון של יניב במשך 'עשירית שניה' ולא הבחין באקדח. לאחר שיניב וחבריו הסתובבו ונמלטו, וקסמן מספר שהוא רץ אחריהם וראה "רכב קאיה שחיכה מונע עם דלתות פתוחות [...] הספקתי לראות אותם עולים לרכב והרכב נסע" (עמ' 18). וקסמן אמר שהוא זוכר את האירוע היטב כי זה היה אירוע "אינטנסיבי. זו הפעם הראשונה ש... ננטשתי לבד באירוע חריג. חוויתי אירועים מסוכנים לא פחות מזה, אבל זה פעם ראשונה שאני לבד. ואין לי גיבוי [...] אני לא זוכר אם שלפתי [נשק] אני מסכים שהרגשתי בסכנת חיים אבל אני לא זוכר איך היתה התגובה הספציפית" (עמ' 19). לשאלות החוקר, וקסמן חזר והדגיש בוודאות שהוא לא הבחין בנשק אצל יניב מלול. 41. בנוסף, גם גרסתו של וקסמן בבית המשפט עולה בקנה אחד עם עיקרי גרסתו של עד המדינה: "התבקשתי למסור פרטים על תצפית שביצעתי שבמהלכה זיהו אותי, ניגשו אליי כמה אנשים, לא זוכר מי ניגש אליי, זיהו שאני שוטר וברחו, יצאתי אחריהם, ובזה זה נגמר. הם נמלטו מהמקום ואני נשארתי בשטח. [...] מה שאני זוכר מה שאמרתי, כמו שסיפרתי, תצפית לעבר ביתו של אילן, זיהו אותי, לא זוכר מי זיהה אותי. [...] אני זוכר את אילן, ואת זה שלידו [יניב]. אני זוכר את הפנים שלו משם. זה הכל. [...] מה שאמרתי בתחילת הדיון זה מה שאני זוכר, חוץ מזה אני לא זוכר דבר. [...] [הרגשתי] פחד. [...] זה מפחיד. העבודה אינטנסיבית, אתה לא יודע במה אתה עומד. [...] בכל פעילות כזאת, זאת התחושה, שאתה הולך להיפגע. [...] אני זוכר שצעקו משהו לעברי, לא זוכר מה, כמו שאמרתי זיהו אותי בתצפית, חששתי, לאחר מכן מי שזיהה אותי נמלט, אני יצאתי אחריו. זהו. [לשאלה מה צעקו לעברו, השיב] לא זוכר בדיוק, אני חושב משהו כמו 'תפוס אותו' או משהו כזה" (עמ' 585-578 לפרוטוקול הדיון מיום 10.3.2014). בשלב זה של עדותו הוכרז וקסמן כעד עוין. לשאלותיה של התובעת, וקסמן אישר שבהיותו בתצפית ראה רכב לבן מגיע, שהיו הרבה אנשים באוטו, והוא הבין שנחשף. בנוסף, וקסמן אישר כי עד המדינה היה נוכח באירוע, וכי לאחר שנחשף הוא נכנס לתוך בניין ועלה במדרגות. שמע שאנשים צועקים למטה אך לא זוכר מה צעקו. ולדבריו "התחושה היתה שהולכים לפגוע בי" אך סייג מיד, באמרו "בין זה לבין ממש סכנת חיים יש הבדל" (עמ' 590). וקסמן העיד שהוא לא זוכר אם שלף את נשקו האישי (עמ' 592), אך יוער כי לפי עדותו של יניב הוא הבחין באקדח אצל וקסמן (עמ' 833 לפרוטוקול מיום 4.12.2014). מכל מקום, וקסמן הבהיר כי "מרגע שעליתי בחדר המדרגות, הייתי מוכן לירי [...] כשעליתי למעלה, היית מוכן ודרוך לירי" (עמ' 594). בית משפט קמא התרשם כי וקסמן "עשה בעת עדותו מאמץ למזער את האירוע, לנסות לא להסתבך עם הנאשמים ו'ללכת בין הטיפות', תוך שהוא מרכך את תיאור תחושותיו במהלך האירוע, מנסה 'לעדן' את מה ששמע מפי מי שהיה בתחתית גרם המדרגות ואת מידת הסכנה בה חש באותה עת" (עמ' 44 להכרעת הדין). עיון בפרוטוקול הדיון מחזק התרשמות זו, ויש לדחות את נסיונם של המערערים לצייר את האירוע כמקרה שגרתי שהסתיים בלא-כלום. הנה כי כן, וקסמן אמנם לא הבחין באקדח שלוף בידו של יניב (ונזכיר כי וקסמן ראה רק את פלג הגוף העליון של יניב, שמיהר להסתובב ולברוח), אך הוא חש היטב את חומרת הסכנה והבין את כוונתם של המערערים לפגוע בו, מה שהוביל אותו להמתין במעלה המדרגות כשהוא "מוכן ודרוך לירי". אך כפסע הפריד בין האירוע לבין שפיכות דמים, וברגע שיניב הבין שמדובר בשוטר – האירוע הסתיים. 42. בערעור מטעמו של אילן (עמ' 114) נטען כי גרסתו של וקסמן אינה יכולה לחזק את עדותו של עד המדינה, משום שבנקודה מהותית יש ביניהן סתירה. לדברי עד המדינה יניב עלה במדרגות כשהוא אוחז באקדח, ואילו וקסמן הדגיש בתוקף שהוא לא ראה את יניב מחזיק אקדח. אין בידי לקבל את טענתו של אילן, ולמעשה בית משפט קמא כבר נדרש לכך. עד המדינה לא היה נוכח ב"מפגש" בין וקסמן ליניב במעלה חדר המדרגות, כיוון שבאותו זמן הוא המתין ברכב המילוט, ודבריו לגבי ההתרחשות בחדר המדרגות מבוססים על מה שיניב סיפר לו (עמ' 445 לפרוטוקול מיום 26.12.2013: "זה הכל ממה שיניב סיפר"). כיוון שכך, אין סתירה בין עדות עד המדינה לבין גרסתו של וקסמן (ראו עמ' 45 להכרעת הדין). גם לגופן ניתן ליישב בין הגרסאות: וקסמן ראה רק את פלג הגוף העליון של יניב, למשך "שבריר שניה". אמנם וקסמן אמר ש"מאה אחוז" יניב לא שלף אקדח, אבל כנראה שלא יכול לדעת זאת. למעשה, ניכרת התאמה הדוקה בין גרסאותיהם של וקסמן ועד המדינה, אשר מתבטאת גם בפרטים הקטנים, כמו למשל הגעתו של רכב נוסף אחרי שוקסמן נכנס לבניין, והעובדה שעד המדינה המתין ליניב ברכב מונע. 43. נוכח האמור, מכלול הראיות מוביל להכרעה ברורה כי אילן ויניב התכוונו לפגוע בדמות החשודה שזיהו (בדיעבד התברר כי מדובר בשוטר וקסמן), באופן שמוביל להרשעתם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. כאמור בהכרעת הדין, למערערים "היה ברור שמדובר בקשר פלילי שתוצאתו היתה עלולה גם להיות קטילה של אותו חשוד". מעורבותו של אורן באירוע 44. וקסמן סיפר שהוא זיהה באירוע את אילן, את יניב ואת עד המדינה. על כן, בשלב זה עלינו להידרש לשאלת מעורבותו של אורן באירוע. עד המדינה הבהיר בעדותו כי הוא משוכנע שאורן נכח באירוע: "אורן אלמקייס אני זוכר בוודאות, כי הוא זה גם שהצביע ליניב איפה אני נמצא"; "את אורן אני זוכר בוודאות" (עמ' 469 לפרוטוקול מיום 9.1.2014; עמ' 393 לפרוטוקול מיום 13.1.2014). בכך לא די להוביל להרשעתו של אורן. ככלל, עדותו של עד מדינה טעונה סיוע, והראייה המסייעת צריכה לקשור את הנאשם הספציפי לביצוע העבירה בה הוא מואשם. כפי שנפסק בע"פ 323/85 אלרמאק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 57, 63-62 (1985): "העדות המסייעת אינה חייבת לתמוך בכל פרט מהותי של גירסת עד המדינה, ודי אם היא מחזקת את האמון בנקודה ממשית בעדות העד. אך דא עקא, שנקודה ממשית זו חייבת בצורה זו או אחרת לקשור את הנאשם הספציפי שבו עסקינן עם העבירה, שעליה סב כתב האישום, ואין להסתפק בעדות מסייעת שיש בה כדי להפליל את אחד הנאשמים האחרים, המואשמים באותו כתב-אישום [...] דרישה זו גם הגיונית היא. עדותו של עד המדינה, השותף לעבירה, חשודה היא בין השאר בשל החשש, שמא ינסה לטפול אשמה על אדם חף מפשע מתוך שיקולים משלו, השייכים לסוג השיקולים המאפיינים את המשתייכים לחיי עולם הפשע. חשש כזה קיים בקשר לכל אחד מהנאשמים, שאותם מפליל עד המדינה בעדותו, והעובדה, שהחשש הוסר לגבי חלק מהנאשמים באמצעות העדויות המסייעות ביחס אליהם, אין בה עדיין כדי לבטל אותו חשש לגבי אותם נאשמים נותרים, אשר ביחס אליהם אין קיימת כל ראיית סיוע ספציפית. אין פירוש הדבר, שנקודות הסיוע כנגד הנאשמים האחרים אינן רלוואנטיות כלל לגבי משפטו של הנאשם, אשר הרשעתו עומדת במבחן. אך במה מתבטאת רלוואנטיות זו? יש בנקודות אלה, במיוחד אם מרובות ומשכנעות הן, כדי לחזק את מהימנותו הכללית של עד המדינה וכדי 'לקזז' פגמים מסוימים שאולי נתגלו אי פה אי שם בעדות זו. אך אין באותן נקודות כדי לשחרר את התביעה מהצורך להביא לפני בית המשפט עדות מסייעת, הקושרת בנפרד את כל אחד מהנאשמים עם העבירה המיוחסת לו" (וכן ראו ע"פ 242/85 חזן‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 512, 516 (1987)). 45. בענייננו, האזנות הסתר שנקלטו לפני הרגע שבו יניב ניצב מול וקסמן, מהוות ראיית סיוע למעורבותו של אורן באישום השני, כלהלן: (-) שעות ספורות לפני האירוע, בשעה 11:20, אילן התקשר לאורן. בשיחה קצרה מאד, אורן אומר "עכשיו קמתי, השנייה", ואילן מורה לו "בוא אלי, תבוא אלי ביי". אורן אומר שאין לו אוטו אבל מסיים את השיחה במילים "טוב, אני בא ביי" (שיחה 1312). (-) בשעה 14:17 שיחה בין אילן לאוראל, שאומר "אורן איתי פה" והמדינה טוענת שהכוונה לחיפושים אחר החשודים (שיחה 1395). עו"ד ליטן טען שלא ברור איפה הדובר נמצא. (-) בשעה 15:31 אילן מתקשר ליניב, אומר לו ש"מצאו אחד מהם" ומורה לו "תקשרו לאורן, שאהה הוא ענה שמה, יאללה, אבל דחוף" (שיחה 1427). (-) דקה לאחר מכן, בשעה 15:32, אילן מתקשר לאורן (שיחה 1428) וכך מתנהלת השיחה: אילן: אורן אורן: אה אילן אילן: אורן... אורן: כן. אילן: איפה אתה? אורן: בבית. אילן: מה אתה רציני תגיד לי? אורן: הם הלכו, אין אוטו אין כלום, מה?! אילן (מרים את קולו): נו הנה, הוא אמר ראה אחד מהם, הם ראו אחד, הוא ראה אותה, איפה כולכם, איפה נעלמתם?! אורן: מה? אילן: [לא ברור] שיחה זו מלמדת כי אורן היה מעורב בהתרחשות הקשורה לדמויות החשודות, אך בהמשך "נעלם" ולכן אילן כועס עליו. בחקירתו הנגדית, אורן הסביר שבאומרו "אין אוטו" הוא התכוון שאין לו אוטו (עמ' 1045), אך ההסבר אינו מתיישב עם ההקשר שבו נאמרו הדברים ("הם הלכו, אין אוטו אין כלום") וגם לא עם האופן שבו אילן עצמו ניסה להסביר את השיחה בבית המשפט ("אולי מישהו סיפר לו [לאורן – י"ע], אולי הוא בעצמו פיזית היה, את זה אני לא יודע" (עמ' 1320 לפרוטוקול מיום 11.9.2014)). (-) בשעה 15:41 יניב מתקשר לאילן, אילן מורה לו להשיג טלפון מבצעי ("שים אחד עליך נורמלי שאפשר לדבר") (ותשומת לב הקורא לשגרה העבריינית שבאה לידי ביטוי בהוראה זו – י"ע), ומסיים את השיחה במילים "יש לאורן ת'אהה זה שלי גם וזה זה, ביי" (שיחה 1445). גם מכאן משתמע שמבחינתו של אילן, יניב ואורן פועלים יחד. (-) בשעה 15:43 אילן מתקשר לעד המדינה. עד המדינה עונה שהוא במועדון, ואומר "אני עכשיו הולך מפה, אין לי אוטו אני צריך לחייג לאורן שיבוא יאסוף אותי, האוטו אצלהם". אילן משיב: "[...] הוא ראה את הבחורה [...] אתם כולכם מטיילים וכולכם [...]". ויובהר כי על-פי מילות הקוד של המערערים, "הבחורה" היא "דמות חשודה", כלומר מי שבהמשך התברר כוקסמן. עד המדינה מסיים את השיחה באומרו "אני מחייג אליו עכשיו אני יוצא איתו" (שיחה 1450). מהקשר הדברים משתמע כי אילן כועס על עד המדינה שהוא לא נוכח במקום שבו הוא צריך להיות, והאזכור של אורן תורם למסקנה שהמעורבים באירוע ראו אותו כקשור להתרחשות. 46. שיחות אלה אמנם אינן מעידות באופן חד-משמעי על נוכחותו של אורן בזירה באותן דקות שבהן וקסמן נמלט לחדר המדרגות ובני החבורה צרו עליו; אך כזכור – לעניין זה הובאה עדותו הנחרצת של עד המדינה. בשלב זה אנו נדרשים רק לקיומו של סיוע, ומן השיחות שהובאו עולה כי אורן אכן נטל חלק באירוע. יתר על כן, המשמעות המפלילה של האזנות הסתר מתחזקת בעניינו של אורן נוכח שתיקותיו בחקירה במשטרה (ת/121) ותשובותיו המתחמקות על דוכן העדים (עמ' 1077-968 לפרוטוקול הדיון מיום 31.12.2014; בין היתר, אורן אמר שהוא לא זוכר אם יצא מהבית באותו יום (עמ' 1033); ולגבי השיחות שבהן הוא הוזכר, השיב: "מזכירים את השם שלי, מה זה קשור אלי אני?" (עמ' 1056)). בנוסף, מקובלים עליי דברים שנאמרו בהקשר זה בהכרעת הדין: "וקסמן אמנם לא מיקם את נאשם 3 [אורן – י"ע] בזירה ולא זיהה אותו, אך גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסת עד המדינה שנאשם 3 הגיע עם אנשים נוספים לזירת האירוע וסותרת את גרסתם של נאשמים 1 ו-2 [אילן ויניב – י"ע] כי לא היו אנשים נוספים בזירה למעט אדם אחד שנאשם 2 טען שהסיע אותו לזירה. גם ההתפתלות של נאשם 1 בעת עדותו ביחס לנוכחותו של נאשם 3 באירוע, כפי שפורטה לעיל, למרות הראיות המצטברות שמצביעות על נוכחותו בזירה, מצביעה על כך שיש רצון משותף, לא תמים, 'להרחיק' את נאשם 3 מהזירה ולא בכדי" (עמ' 51). 47. בערעור מטעמו של אורן, נטען כי קיימת ראיה מזכה בדמות האזנת סתר לשיחה מהשעה 16:28. בשיחה זו, אילן הוקלט מדבר עם מאן דהוא ומביע כעס על אורן: "אורן לא רוצה לדבר איתו בכלל סתם בן זונה זה... ביום שהוא יהיה בצרה הבן שרמוטה שלא יתקשר אלי בכלל, לא רוצה לראות את הפרצוף שלו בכלל אבל, למה אתה מתקשר אליו הוא ישן כעלק אורן... בטח איזה מה הוא ישן טוב עכשיו הוא מבסוט לאללה" (שיחה 1469). בערעור נטען, כי ניתן למצוא בכך ראיה ניצחת לכך שאורן לא נטל חלק באירוע המתואר בכתב האישום, ולכן אילן כועס עליו ומגדף אותו. טענה זו כבר נדונה ונדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, שהציע שתי אפשרויות ליישב אותה עם התיזה המפלילה. אחת האפשרויות היא כי אילן כועס על כך שאורן נעלם בשלב הראשון של האירוע (בשעות הבוקר); אפשרות שניה היא, כי באותו רגע אילן עוד לא ידע שאורן נכח באירוע, ולראיה - בשעה 17:49 אילן מתקשר לאורן ואין זכר לרגשות שליליים כלפיו (אורן שואל אם אילן בבית, אילן עונה בחיוב ובכך מסתיימת השיחה (שיחה 1480); אורן לא הצליח להסביר את השינוי ביחס של אילן כלפיו (עמ' 1071)). 48. בנסיבות אלה איני מוצא מקום להתערב בקביעה העובדתית כי אורן נכח באירוע השני כמתואר בעדותו של עד המדינה. חרף טענותיו של אורן בערעור, מכלול הראיות אף אינו מותיר ספק סביר בדבר הוכחתו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה. אמנם אורן לא היה צד לשיחות שהתקיימו בין אילן לבין יניב, אך אין להלום כי אורן נקלע לאירוע לבקשתו של אילן וגם אחרי שהגיע וסגר על הבניין שאליו נכנס וקסמן – הוא לא הבין במה מדובר ומה תפקידו בכח (השוו לע"פ 106/17 מסיקה נ' מדינת ישראל, בפסקה 32 לפסק דיני (30.1.2018) (להלן: עניין מסיקה)). גם טענתו של אורן כי במהלך שיחה 1428 הוא כלל לא הבין את דבריו של אילן, מחייבת אותנו להניח שאילן נוהג בחוסר היגיון ומספר על התפתחות עובדתית למי שכלל לא שמע על קיומם של החשודים. אם כן, הובאו בפנינו די ראיות כדי לקבוע ברמה של מעל לספק סביר כי אילן, יניב ואורן קשרו קשר לעשות פשע במסגרת האירוע המתואר באישום השני, והרשעתם בעבירה זו מבוססת היטב. קשר בין האירוע הראשון (לפנות בוקר) לבין האירוע השני (בצהריים) 49. נוכח המסקנה, אין הכרח לעסוק בפרטי האירוע הראשון, אשר התרחש כ-12 שעות לפני חשיפתו של וקסמן. עם זאת, אירוע זה עשוי להיות רלוונטי להכרעה בדרכים שונות: ייתכן כי ניתן לבסס בגינו הרשעה נפרדת של אילן ויניב בעבירה של קשירת קשר; ייתכן כי הוא מחזק את המסקנה המרשיעה בגין האירוע השני; ייתכן כי ניתן למצוא בו חיזוק נוסף לנוכחותו של אורן באירוע השני; ומאידך גיסא – ייתכן כי האירוע הראשון מחליש את גרסתו של עד המדינה לגבי תחילת האירוע השני. כאמור, אתייחס לאפשרויות אלה בקיצור. כזכור, במסגרת האירוע הראשון אילן הבחין בשני חשודים יושבים ברכב מול ביתו בשעת לילה מאוחרת. עד המדינה לא היה מעורב באירוע זה וככל הנראה כלל לא ידע עליו, והידיעות הנוגעות לאירוע זה נלמדות בעיקר מהאזנות סתר למכשירי הטלפון של המערערים, כמפורט לעיל. בהקשר זה חשוב לציין כי המערערים הניחו שחוקרי המשטרה מאזינים להם, ולכן עשו שימוש בטלפונים "מבצעיים" (שיחה 1445) ובמילות קוד (בין היתר: שיחה 1232 ושיחה 1234; ראו גם עמ' 1190-1189 לפרוטוקול מיום 29.1.2015). 50. הניסיון לנתק בין האירוע הראשון לבין האירוע השני (עמ' 89 להודעת ערעור מתוקנת מטעם אילן) נועד לכישלון. סמיכות הזמנים מקשה לראות אותם כצירוף מקרים גרידא, מה גם שבשעה 8:36 אילן התקשר לאוראל, סיפר לו על אירועי הלילה והורה לו "בוא בוא קום בוא צריך לחפש" (שיחה 1269); ושיחת הטלפון של אילן ליניב בשעה 15:31 נפתחת במילים: "יניב, יניב כפרה עליך, הם מצאו, מצאו אחד מהם" (שיחה 1427). לפיכך יש לראות את האירוע השני כהמשך ישיר של האירוע הראשון: אילן חשד שגורמים עוינים הגיעו לפתח ביתו בשעת לילה מאוחרת, וכאשר הבחין בוקסמן למחרת בצהריים, הוא הניח שמדובר ב"אחד מהם", וכפי שהסביר בעדותו: "מאותם אנשים שאני מחפש [...] שהיו בלילה" (עמ' 1313 לפרוטוקול מיום 11.9.2014; וכן דברי יניב בעמ' 945 לפרוטוקול מיום 2.12.2014). בהתאם לכך, כוונתם של המערערים לפגוע בדמויות החשודות שנצפו באירוע הראשון (כפי שניתן להסיק בבירור מהביטויים שבהם נעשה שימוש בשיחות הטלפון; לעיל בפסקה 33), יכולה ללמד על כוונה דומה לגבי וקסמן. יתר על כן, כוונתם של אילן ויניב להחזיק בנשק ברגע המפגש עם הדמויות החשודות בלילה, יכולה לחזק את עדותו של עד המדינה על כך שיניב היה חמוש באקדח כאשר עלה במדרגות לכיוון וקסמן. בנוסף, ניתן לומר כי האזנות הסתר באירוע הראשון מחזקות במידת-מה גם את המסקנה לגבי מעורבותו של אורן באירוע השני, שכן באחת השיחות נרקמת תכנית לפגוע בחשודים ואורן יועד ליטול חלק בביצועה, אף שלא היה צד לשיחה (שיחה 1228). 51. כיוון שנדרשתי לקשר בין האירוע הראשון לאירוע השני, אציין כי יש ממש בטענה (בין היתר, בעמ' 109 להודעת הערעור מטעם אילן) כי תחילת האירוע על פי גרסתו של עד המדינה אינה מתיישבת עם האזנות הסתר. על פי השיחות המוקלטות, החשד כלפי וקסמן התעורר בגלל זיהוי של דמויות חשודות לפנות בוקר, בעוד שנושא זה כלל לא הוזכר בגרסה שנמסרה מפי עד המדינה ("יום אחד שנסענו [...] וראינו דמות של בן אדם [...] שהוא מתחבא"). גם נקודה זו איננה מערערת את מהימנותו של עד המדינה וניתן להסביר אותה בפשטות בכך שהוא לא ידע על אירועי הלילה, ולא הכיר את הרקע לחשדות (ואכן, עד המדינה העיד כי הוא לא שמע את השיחה שבה אילן סיפר ליניב ש"מצאו אחד מהם" (עמ' 395 לפרוטוקול מיום 13.1.2014)). בנוסף, מגרסתו של עד המדינה משתמע כי וקסמן נחשף לראשונה כאשר עד המדינה הגיע ברכב יחד עם אילן ויניב; לעומת זאת, האזנות הסתר מלמדות שוקסמן נחשף עוד לפני שעד המדינה הגיע לאזור ביתו של אילן. נקודה זו לא התבהרה עד תום, אך איני רואה בכך סתירה מהותית שפוגמת במהימנותו של עד המדינה ביחס לאירוע. ראשית, ניתן להסביר זאת לאור העובדה שוקסמן נצפה ואז נעלם (ראו להלן בפסקה 53); שנית, גרסתו של עד המדינה זוכה לחיזוק מפתיע דווקא מעדותו של אילן. לגבי הרגע שבו נחשף וקסמן, אילן סיפר שהוא היה ברכב עם יניב ועד המדינה ו"באתי להיכנס לכיוון הבית ואז ראו מישהו חשוד" (עמ' 1284 לפרוטוקול מיום 15.9.2014, ועמ' 1306, 1335 מיום 11.9.2014). בנוסף לראיות המפורטות לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שגם התנהלותם של המערערים בחקירה וגרסאותיהם בבית המשפט מחזקות את התיזה המפלילה. בית משפט קמא הקדיש לכך דיון מפורט, לרבות לעניין הסתירה בין גרסאותיהם של אילן ויניב בשאלה אם הם הגיעו למקום באותו רכב (עמ' 52-45 להכרעת הדין). איני רואה לחזור על הדברים אך אתאר בקצרה את ההתפתחויות שחלו בגרסאותיהם של אילן, יניב ואורן. גרסאותיהם של המערערים 52. כאמור, כיום יריעת המחלוקת מצומצמת מאד, אך לעומת זאת בחקירות במשטרה התמונה היתה שונה בתכלית. המערערים שתקו או הכחישו מכל וכל את קיומו של האירוע, ונמנעו למסור גרסה עניינית מטעמם. אילן נחקר לגבי האירוע ביום 22.10.2012 וגרסתו היתה: "לא היה שום דבר דומה לזה ולא נראה כמו זה" (ת/18ה, עמ' 33). בחקירה נוספת, לאחר שהחוקרת השמיעה לו חלק מהשיחות המוקלטות, אילן השיב שהשיחות "קשורות לשקר של עד המדינה, לגבי איזשהו שוטר, זה לא היה ולא נברא". בהמשך, החוקרת מבקשת מאילן את תגובתו ל"עדות של שוטר, שהיה בתצפית על ביתך באותו יום, אשר מאמתת את הסיפור של עד המדינה". אילן משיב "סיימתי את החקירה" ומבקש שהשוטר יזהה אותו במסדר זיהוי (ת/16 עמ' 32-31). בחקירה הראשית אילן טען שכלל אינו זוכר את האירוע (פרוטוקול הדיון מיום 10.7.2014, בין היתר בעמ' 1298). לעומת זאת, בחקירה נגדית שנערכה חודשיים לאחר מכן, אילן ידע לספר: "הייתי בצהריים בערך, לא זוכר את השעה בדיוק, באזור של הבית שלי, והם ראו איזו חשודה, יניב ראה איזו דמות חשודה, אז הם הלכו והסתכלו, הוא והעד מדינה, והחבר'ה חזרו, זהו"; כאשר במקביל לגרסה דלה ומתחמקת זו, המשיך אילן לטעון שאינו זוכר את האירוע (עמ' 1308-1305 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2014). בחקירתו של יניב במשטרה הוא שמר על זכות השתיקה, ובעימות עם עד המדינה הטיח בו: "זה לא היה בכלל דבר כזה, עזוב" (ת/33, עמ' 6). בניגוד לכך, בעדותו בבית המשפט ידע יניב לספר גרסה מפורטת אודות האירוע, שעיקריה עולים בקנה אחד עם עדותם של וקסמן ועד המדינה, אך נעדרים ממנה אלמנטים מפלילים (עמ' 954-945 מיום 2.12.2014 ועמ' 830 ואילך לפרוטוקול מיום 4.12.2014). על רקע זה, לא מצאתי ממש בטענה שלפיה כביכול התביעה לא הצליחה להביא ראיית סיוע לנקודות השנויות במחלוקת (עמ' 56 לעיקרי טיעון מטעמו של יניב); הדעת נותנת כי למעשה, גרסתו הכבושה של יניב נבנתה מסביב לחומר הראיות שנגלה בפניו כדי לבנות סיפור מעשה שיהלום את חפותו. כאמור, גם אורן שתק בחקירתו במשטרה. בעדותו בבית המשפט הרחיק עצמו מהאירוע וטען שלא היה בזירה ולא ידע על המתרחש. בית משפט קמא התרשם מעדותו באופן שלילי, ולאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון יש בידי להבין את הבסיס להתרשמות זו, שכן החקירה הנגדית התנהלה תוך ניסיונות חוזרים ונשנים של אורן ובא-כוחו למנוע דיון ענייני. בעניינם של כל המערערים, אך בפרט בעניינו של אורן, יש חשיבות רבה לגרסה שנמסרה במשטרה, להבדיל מגרסה שנמסרת בדיעבד לאחר שהסתיימה פרשת התביעה. אם כטענתו של אורן הוא כלל לא נכח באירוע, מה עצר בעדו לנקות עצמו ממעורבות כבר בעת החקירה המשטרתית? אין זאת אלא שהוא המתין לראות מה תעלה התביעה בחכתה, ובהתאם לכך לגבש גרסה. טענות נוספות 53. יוער כי לא כל חלקי הפאזל הונחו בפנינו להשלמת התמונה העובדתית, ויש היבטים שנותרו לא ברורים. כך למשל, התנהלות המשטרה באירוע מעוררת תמיהות: מדוע בקשתו של וקסמן לגיבוי לא נענתה באופן מיידי? כיצד נעלם דו"ח הפעולה שרשם וקסמן לאחר האירוע? מדוע תמצית דו"ח הפעולה (ת/81) לא מזכירה את הדרמה שהתחוללה בחדר המדרגות? ברם, תמיהות אלה אינן יכולות לסייע למערערים. מעדותו של וקסמן משתמעת, באופן ישיר ועקיף, הביקורת שלו על כך שנזנח בשטח והמעטפת המבצעית לא עשתה את תפקידה (ת/20 בעמ' 23-20); וגם החוסרים בדו"חות אינם מעוררים ספק באמיתות הגרסה המפלילה. אשר למסגרת הזמנים בה התרחש האירוע, אדגיש כי העדויות המפלילות אינן עומדות בסתירה לשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, ואינני מקבל את טענותיהם של המערערים בהקשר זה. בשעה 15:31 אילן הודיע ליניב שזוהתה דמות חשודה. בשעה 15:32 אילן עידכן בכך את אורן (אין מחלוקת כי באותו זמן עד המדינה לא היה ליד אילן ולא יכל לשמוע את השיחה). בשעה 15:36 אוראל מודיע ליניב "עוד פעם איבדנו את הבן זונה"; לשיחה זו עשויה להיות חשיבות בהסבר של פער הזמנים בין הזיהוי הראשוני (15:31) לבין הסגירה על וקסמן (בסביבות 16:10). בשעה 15:43 אילן מעדכן את עד המדינה שמצאו את החשוד, ולכאורה משתמעת מדבריו גם נזיפה על כך שעד המדינה מתעסק בדברים אחרים בזמן כה רגיש. עֵד המדינה אומר לאילן משהו על העברת כספים (שיחה 1450), וגם בשעה 15:55 אילן ויניב משוחחים בטלפון (כחצי דקה) על איסוף כסף. בשעה 15:56 אילן מורה לעד המדינה להגיע ולהביא את הצ'קים (שיחה 1462). בשעה 16:05 אוראל אומר ליניב להגיע לבית של אילן, יניב אומר "עכשיו ראיתי אתכם שמה", ומשיב שהוא מגיע. בסביבות השעה 16:10 נוצר מגע בין המערערים לבין וקסמן (ת/80; ת/81). מסגרת זמנים זו מותירה מספר אפשרויות פתוחות לגבי הדרך שבה התקבצו המערערים למקום האירוע; אך מכל מקום, מסגרת הזמנים, כמו גם תוכן השיחות שהוקלטו, מתיישבים היטב עם ליבת גרסתו של עד המדינה לגבי האירוע. כאמור, גרסה זו משתלבת היטב בגרסתו של וקסמן, וכך הונח בסיס מוצק להרשעה בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע. בקשת המדינה להרשיע את אילן ויניב בניסיון לרצח 54. לסיום הדיון באישום השני, אדרש בקצרה לבקשתה של המדינה להרשיע את אילן ויניב בעבירה של ניסיון לרצח. המדינה לא הגישה ערעור מטעמה, ובקשתה מבוססת על הוראת סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר מתיר לערכאת הערעור "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בהקשר זה נפסק בע"פ 4415/16 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 7 (15.10.2017): "הסמכות הקבועה בסעיף זה פורשה בפסיקה באופן מרחיב ביותר ונפסק כי היא מאפשרת לערכאת הערעור להרשיע 'בכל עבירה שיש לה בסיס בחומר הראיות' [...], לרבות עבירות חמורות מאלו שבהן הורשע הנאשם ועבירות שמהן זוכה, וזאת גם כאשר לא הוגש ערעור מדינה". 55. יש ממש בטענותיה של המדינה. במישור המשפטי, יש יסוד לעמדתה המשפטית של המדינה, ולפיה כוונה מותנית – קרי, רצון או חפץ בתוצאה אם יתקיים או לא יתקיים תנאי מסוים – מגבשת יסוד נפשי של כוונה (ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, בפסקה 180 והאסמכתאות שם (11.12.2014); והשוו ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 321 (12.1.2016)). עם זאת, אציין כי ההלכה בדבר כוונה מותנית טרם יושמה בפסיקתו של בית משפט זה לגבי עבירה של ניסיון רצח. במישור העובדתי, בית משפט קמא התקשה להרשיע את המערערים בניסיון לרצח גם משום שלא הוכח כי יניב שלף אקדח כשנכנס לבניין בו שהה וקסמן. כשלעצמי, מבחינה עקרונית איני רואה מניעה מהרשעה בניסיון לרצח גם בטרם נשלף אקדח. אקדח שלוף אינו תנאי מספיק ואינו תנאי הכרחי להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח (ראו הדיון להלן באישום השלישי ובאישום החמישי). ולמרות זאת, איני נעתר לבקשת המדינה להרשיע את אילן ויניב בעבירה של ניסיון לרצח. גם אם הסמכות נתונה, הפעלת סעיף 216 דורשת זהירות יתרה מטעם ערכאת הערעור. כפי שנאמר בע"פ 4415/16 הנ"ל, בפסקה 9: "היקף הסמכות לחוד והיקף הפעלתה לחוד. הלכה היא כי על ערכאת הערעור לנקוט זהירות רבה בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי וכי היא תעשה כן במשורה ורק כאשר לא מתעורר ולו צל צילו של ספק שמא קופחה זכותו של הנאשם ונשללה ממנו האפשרות להתגונן מפני העבירה השונה אותה מבקשים לייחס לו בשלב הערעור [...] דרישה נוספת היא כי להרשעה בעבירה השונה יהיה בסיס בחומר הראיות, דהיינו, כי אשמתו של הנאשם בעבירה זו תוכח מעבר לכל ספק סביר. ודוק – בדומה לדרישה לוודא כי הגנתו של הנאשם לא קופחה, גם בבחינת השאלה האם הוכחה אשמתו של הנאשם בעבירה השונה יש לדקדק. שהרי אין לנאשם זכות לערער על הרשעה בעבירה שונה לפי סעיף 216 ולפיכך אין מקום להרשעה כאמור, מקום שבו חומר הראיות אינו מבסס באופן ברור ומעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בביצוע העבירה השונה". בהערת אגב אציין כי לטעמי, במקרים שבהם המדינה מעוניינת לדרוש הרשעה בעבירה שונה מהותית מן העבירה בה הורשעו נאשמים, יש מקום לשקול הגשת ערעור עצמאי, ולוּ לצורך הבהירות. כך לדוגמה, בענייננו ברי כי הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח במקום עבירה של קשירת קשר לפשע, היא צעד שמבטא שינוי מהותי ולא רק סיווג שונה של העבירה. 56. לגופו של עניין, אינני מוצא טעם מספק לסטות מהמסקנה העובדתית הפוזיטיבית שאליה הגיע בית משפט קמא, בדבר הספק שנותר לגבי היסוד הנפשי של אילן ויניב. גם אם ההנמקות שהוצגו בהכרעת הדין אינן מובילה בהכרח למסקנה המזכה, עדיין מדובר במסקנה עובדתית אשר מבוססת על מארג ראייתי מורכב, לרבות התרשמות ישירה מן העדים שנכחו באירוע, ובהם גם וקסמן. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על קיומה של כוונה התקפית לפגוע בוקסמן, כמפורט לעיל, אך מובן שכוונה התקפית אינה בהכרח כוונה לרצח, וקשה לקבוע באופן חד-משמעי שהתגבשה כוונת קטילה ולא פציעה בלבד. דברי עד המדינה לפיהם "תדפוק בו" = "תהרוג אותו", הם בגדר פרשנות שלו למילים ששמע (על מנת למנוע בלבול נדגיש כי ההקלטה בה נשמע אילן אומר "תתפוס אותו" ולא "תדפוק בו", מתייחסת לאירוע בשעה ארבע לפנות בוקר ולא לאירוע מושא דיוננו) הקריאה ששמע וקסמן 'בוא נוריד אותו' או 'בוא נחסל אותו', יכולה לקרב אותנו צעד נוסף להוכחת כוונה לרצח, אך מנגד יש לזכור כי לא ברור מי השמיע את הקריאה הזו. בנוסף, לא הוכח כי יניב עלה במדרגות באקדח שלוף, וגם אם נתון זה אינו מוביל כשלעצמו לזיכוי, הוא עדיין רלוונטי כחלק מהמארג הראייתי. מטעמים אלה, לא שוכנעתי כי המדינה הראתה הצדקה מספקת וביסוס עובדתי הולם להפעלת סמכותנו להרשיע את אילן ויניב בעבירה של ניסיון לרצח. 57. לסיכום: הערעור נדחה, וכך גם בקשת המדינה להרשיע את אילן ויניב בעבירה של ניסיון לרצח. הרשעתם של אילן, יניב ואורן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע תעמוד על כנה. אישום שלישי – ניסיון לרצח דיאב 58. במסגרת האישום השלישי, הואשמו אילן, אורן, ליאור ואוראל (לצורך הדיון באישום זה: המערערים) בניסיון לרצוח את דיאב אבו ערר. על פי כתב האישום, דיאב ואילן היו מעורבים בעסקה שהסתבכה, ודיאב הגיע לביתו של אילן כדי לגבות את חובו. אילן זעם על כך, כינס מיד את חברי הארגון וגיבש תכנית להרוג את דיאב, אך המזימה לא הושלמה. תחילה הצליח עד המדינה להוביל את דיאב לכיוון ההרים אך בשלב מסויים דיאב חשש וחזר לעיר. בהמשך, עד המדינה היה אמור להוביל את דיאב אחריו כדי שאוראל ירה בו, אך במקום זאת עד המדינה הזהיר את דיאב. לאחר מכן ליאור ואוראל נסעו לחפש את דיאב כדי לירות בו, אך לא הצליחו לאתר אותו. המסגרת העובדתית והגרסאות השונות 59. חלק ניכר מההתרחשויות המתוארות בכתב האישום אינן שנויות כיום במחלוקת: בחודש יוני 2010 התגבשה עסקה לרכישת אנייה לגריטה לצורך סחר בברזל. המוכר היה איציק דיין והקונה היה דיאב, אך אנשים נוספים היו מעורבים בעסקה, וביניהם גם אילן, שהיה אמור "לתת מילה" כדי להפיג את החשש של דיאב, ובתמורה לקבל נתח מסויים מהתמורה (עמ' 1299, 1326-1321 לפרוטוקול מיום 15.7.2014; עמ' 1275 מיום 4.9.2014). העסקה "נסגרה" בפגישה שהתקיימה בביתו של אילן ובמעמד זה דיאב שילם חלק מהסכום עבור האנייה, אך בהמשך התעוררו חילוקי דעות והוא דרש את כספו בחזרה. בחלק מן השיחות שהוקלטו, אילן תפס עמדה אובייקטיבית ושקל גם אפשרות לעזור לדיאב, אך בהמשך התמונה השתנתה והיחסים הלכו והתדרדרו. דיאב חזר ודרש מאילן את כספו, והדרישה לוּותה בשיחות טלפון מאנשים שהציגו עצמם כבני משפחת חרירי. אילן לא קיבל את שיחות הטלפון בשוויון נפש. בשיחות עם אנשים שהיו מעורבים בעסקה, אילן אמר: "אם אני אקבל עוד טלפון, עוד אחד... מאיזה בן אדם, אני לא יעזור לו, אני לא רואה אף אחד כוס אמא שלהם, לא חרירי לא בזין שלי, לא רואה שום משפחה אני" (שיחה 17080 מיום 20.6.2010). ובשיחה נוספת מיום 23.6.2010: "מה אני קשור לכל... גם הכסף לא אצלי גם [...] אני לא מדבר איתו שמעון [...] תשמע תגיד לו כדאי לחיים שלו שירד ממני, שאף אחד לא יתקשר אליי, הכסף לא אצלי, אני לא לקחתי פה כלום [...] שאף אחד לא יתקשר אלי יותר, הבנאדם שהתקשר מחסום 'אני יתחיל בבתים' הוא מאיים, אם יהיה מהלך, אני את אמא שלו אני אמחק לו, אני את המוסך שלו בבאר שבע יודע איפה הוא נמצא, אני יודע את הבית שלו, אני יודע את הכל, שלא יתעסק איתי עדיף לאמא שלו" (שיחה 17973). ובהמשך אותו יום, אילן נשמע אומר: "תתכוננו לעלות לבית של הבדואי המניאק הזה כולם" (שיחה 17968); ובשיחה נוספת: "הולך להיות סלט אחושרמוטה איתם [...] אתה צריך לעלות לבדואי הבן זונה הזה לבאר שבע שמה, למוסך שלו [...] בוא אני רוצה להתהפך עליהם, לא רוצה לתת להם כלום עכשיו" (שיחה 18014). 60. ביום 11.7.2010 בסמוך לשעה 21:00, הגיע דיאב, מלווה בחבריו שריף ומחמד, לביתו של אילן. אשתו של אילן הודיעה להם שהוא אינו בבית, והתקשרה להודיע לאילן על הביקור. [יצויין כי באותה שעה התקיים משחק הגמר של מונדיאל 2010, בין נבחרות הולנד וספרד (1:0), ועובדה זו הוזכרה על-ידי העדים בהקשרים שונים]. לענייננו, חלון הזמנים הקריטי לאירוע הוא 22:00-21:00 ובמסגרת זמן זו מתפצלות הגרסאות: מצד אחד – גרסתו של עד המדינה, ומצד שני – גרסאותיהם של המערערים. על פי עדותו של עד המדינה, אילן הורה לו ולאחרים להגיע בדחיפות לכיכר ביציאה מאילת לכיוון כביש 12 (להלן: הכיכר). כאשר עד המדינה הגיע לכיכר יחד עם יניב ואחד בשם יקיר (על פי כתב האישום, יקיר הוא חייל נוסף בארגון, אך אינו אחד מהנאשמים בתיק זה). הוא פגש שם בין היתר את אורן ואת אילן, שהיה "עצבני על זה שדיאב אצלו בבית". גם ליאור ואוראל הגיעו לכיכר, ולבקשתו של אילן הם נסעו בקטנוע להביא שני אקדחים. אילן תכנן שעד המדינה יוביל את דיאב לכיוון ההרים ואז ליאור ואוראל יירו בו. ליאור היה אמור לנהוג בקטנוע ואוראל יועד לבצע את הירי ולהרוג את דיאב. לדברי עד המדינה, אילן אמר לאוראל: "היום אתה מסיים אותו, אתה מסיים את הבן זונה הזה, מאיפה יש לו אומץ בכלל לבוא אלי הביתה?". עד המדינה לא מצא את דיאב ליד ביתו של אילן ולכן התקשר אליו ופגש אותו ליד הקניון. עד המדינה הזהיר את דיאב כי נשקפת לו סכנה, וכך נמנע הרצח המתוכנן (עמ' 304-294 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013). המערערים שללו זאת מכל וכל. אילן העיד כי לאחר שאשתו התקשרה אליו הוא הגיע לביתו אך דיאב לא היה שם: "לא ראיתי אותו והלכתי [...] הסתובבתי" (עמ' 1327 לפרוטוקול מיום 10.7.2014; עמ' 1303 מיום 15.7.2014; עמ' 1263 מיום 11.9.2014). בבית המשפט, אילן אישר כי התקשר לעד המדינה ולאורן "שיבואו, שישבו איתי" (עמ' 1265 לפרוטוקול מיום 11.9.2014), וייתכן שהתקשר גם לליאור (עמ' 1269), אך טען כי סיפורו של עד המדינה "לא היה ולא נברא" (עמ' 1328 לפרוטוקול מיום 10.7.2014; עמ' 1285 לפרוטוקול מיום 15.7.2014). אורן העיד כי הוא היה בביתו בזמן האירוע (עמ' 973 לפרוטוקול מיום 25.12.2014), בהמשך אמר שהוא לא זוכר היכן היה (עמ' 979 לפרוטוקול מיום 1.1.2015) ואישר שייתכן כי הוא יצא לעשות סיבוב (עמ' 1029). ליאור העיד כי אינו זוכר מה עשה והיכן היה בזמן האירוע, אך הוא שלל בתוקף מעורבות כלשהי במעשים המתוארים בכתב האישום. לדבריו, שיחותיו עם אילן ואוראל באותו זמן אינן חריגות, מפני שהוא משוחח עימם בתדירות גבוהה (עמ' 1073-1071 ועמ' 1101 לפרוטוקול מיום 7.1.2015). אוראל מסר בעדותו כי בתקופה הרלוונטית לאירוע הוא השתמש בסמים, לא יצא מביתו ולא היה בקשר עם אילן (עמ' 1182 ו-1190 לפרוטוקול מיום 27.1.2015). כאשר נשאל אם בזמן האירוע הוא היה יחד עם ליאור, השיב אוראל שאינו זוכר (עמ' 1187 לפרוטוקול מיום 28.1.2015). 61. בית משפט קמא העדיף את גרסתו של עד המדינה על פני גרסתם של המערערים. בהכרעת הדין נקבע כי עדותו נמצאה מהימנה והצטרפו אליה ראיות מסייעות רבות: גרסתו של דיאב כפי שנמסרה במשטרה; גרסאותיהם של שריף ומחמד, שנלוו לדיאב בזמן האירוע; איכונים של הטלפונים הניידים של המערערים; האזנות סתר שמלמדות על הרקע לאירוע; ושקרי הנאשמים, אשר נוגעים לנקודה מרכזית השנויה במחלוקת. לפיכך הרשיע בית המשפט את ארבעת המערערים בעבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. אילן, ליאור ואוראל הורשעו גם בעבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה (עמ' 109-57 להכרעת הדין). על רקע זה, המחלוקת מתמקדת כיום בשאלה האם המערערים נפגשו בכיכר ותכננו להרוג את דיאב. טענותיהם העיקריות של המערערים 62. אילן טען כי בית משפט קמא שגה כאשר העדיף את גרסתו של עד המדינה, למרות הסתירות הרבות שהתגלו בה, לרבות סתירות מהותיות בינה לבין גרסתו של דיאב. נטען כי דבריהם של דיאב, מחמד ושריף מחזקים דווקא את גרסתו של אילן, וכך גם הנתונים שנאספו במחקרי התקשורת. לגבי שיחות הטלפון שקדמו לאירוע, נטען כי הן אינן מלמדות על כוונה של אילן לפגוע בדיאב, אלא מבטאות זעם וכעס בשפה בוטה. עוד נטען בערעור, כי גם מחקרי התקשורת אינם מתיישבים עם כתב האישום: מומחה התקשורת העיד כי סביר מאד שבשעה 21:29 אילן לא היה בכיכר, וגם אין ראיה לכך שעד המדינה היה בכיכר. בנוסף, בניגוד לגרסתו של עד המדינה, לא התקיימו שיחות טלפון בינו לבין דיאב. עוד הודגש, כי מסגרת הזמנים 22:00-21:30 צרה מלהכיל את השתלשלות האירועים המתוארת בכתב האישום. לבסוף, נטען בערעור כי בית המשפט שגה בכך שייחס מהימנות נמוכה לעדותם של עדי ההגנה. אורן הדגיש בערעורו כי האישום נגדו מבוסס על מחקרי תקשורת, אלא שהתביעה טעתה לגבי כתובת המגורים שלו באותו מועד, ולמעשה הוא התגורר ברחוב עין עקרבים בשכונת שחמון, כך שהאיכון מתיישב עם היותו בביתו. נטען כי גם מומחה התקשורת אישר שאורן לא היה בכיכר, מה גם שלאורך כל היום אורן אוכן באותו סקטור (ת/345), וקשה להלום שהוא שהה בכיכר יום שלם. טענה נוספת היא כי גם על פי דבריו של עד המדינה, לא היה לאורן תפקיד כלשהו בתכנית הרצח. נטען בערעור כי הכרעת הדין המרשיעה אינה מבוססת על קביעות עובדתיות חד-משמעיות אלא על השערות והנחות, וכן נטען כי לא היה מקום לזקוף לחובתו של אורן את העובדה שהוא לא זכר את מעשיו ביום האירוע, משום שעדותו נגבתה לאחר שחלפו שלוש שנים. גם בערעור מטעמו של ליאור נטען כי גרסתו של עד המדינה לוקה בסתירות מהותיות ובחוסר היגיון פנימי. אשר לעניינו הפרטני של ליאור, נטען כי דפוס השיחות והאיכונים שלו בזמן האירוע מהווים המשך ישיר לפעילותו בשעות שקדמו לאירוע, במסגרת עבודתו כמשווק כרטיסי הימורים. טענות נוספות הן כי תחושת הסכנה שחש דיאב אינה יכולה להיזקף לחובתם של המערערים; כי אין יסוד לקביעה שעד המדינה הזהיר את דיאב; כי לשיטתו של עד המדינה, ליאור ואוראל לא ידעו מה מקומו של דיאב ברכב ולא היתה דרך לעדכן אותם בכך לפני ביצוע הירי; כי עד המדינה חרג ממנהגו ולא מסר מידע למשטרה כלשהו על האירוע לפני חתימת הסכם עד מדינה. לטענתו של ליאור, גם אם תוכח מעורבותו באירוע, עדיין לא ניתן לקבוע כי מעשיו בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. בערעור מטעמו של אוראל, נטען כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר ולא הוצגה ראיית סיוע למעורבותו באירוע. כמו בערעורים הנוספים, גם אוראל טען כי יש חשיבות רבה לעובדות החסרות: האם והיכן עד המדינה הזהיר את דיאב, והיכן היה אמור להתבצע הרצח. אשר למחקרי התקשורת נטען כי לא הוצגה שיחה מאילן לאוראל; אוראל לא אוכן בכיכר ואף לא הוכח כי הוא יצא מביתו; וחוסר השימוש במכשיר הטלפון שלו במשך מספר שעות – אינו חריג. בנוסף טען אוראל כי לא הוכח שהוא פעל במסגרת ארגון פשיעה. דיון והכרעה 63. יריעת המחלוקת אמנם מצומצמת מבחינה כרונולוגית (22:00-21:00) אך רחבה מבחינה מהותית: לשיטת המדינה, המערערים התאספו, תכננו להרוג את דיאב והחלו ליישם את התכנית; ואילו המערערים טוענים כי לא היו דברים מעולם. בהכרעה בין שתי הגרסאות הקוטביות הללו, חומר הראיות מטה את הכף בבירור לעבר עמדת המדינה. אמנם גרסתו של עד המדינה לגבי האירוע אינה חפה מקשיים (שיפורטו בהמשך), אך ישנן ראיות מהותיות שמחזקות אותה, והתבוננות במכלול מובילה למסקנה כי המערערים אכן ניסו לרצוח את דיאב, בהתאם לתכנית שהגה אילן על אתר, בתגובה לביקורו הבלתי מתוכנן של דיאב בביתו [במאמר מוסגר: דומה כי ביקור בלתי מוזמן בבית המשפחה של הצד השני, נתפסת בקוד העברייני כאיום של ממש – השוו לתיאור האירועים בעניין מסיקה, בפסקאות 20-15]. בטרם נמשיך, ולנוחות ההבנה וההתמצאות הגיאוגרפית, נצרף מפה הממקמת את מוקדי ההתרחשות: 64. הצדדים הרבו טענות בעניין מחקרי התקשורת, וכל צד סבור כי יש בכך כדי להועיל לו. לאחר שנתתי דעתי לטענות ולהסברים, אני סבור כי לא ניתן למצוא בנתונים ראיה קונקלוסיבית לכך שארבעת המערערים התאספו בכיכר בסמוך לשעה 21:30. ברם, עובדה זו אינה מקשה כלל על התיזה המפלילה, משום שבהנחה שהמערערים קבעו להתאסף בכיכר לצורך ביצוע עבירה, ואכן עשו זאת, לא היה להם צורך לקיים שיחות טלפון מהכיכר עצמה. יתר על כן, נתוני התקשורת בכלל, והאיכונים בפרט, מחזקים במידה רבה את המסקנה המרשיעה. כדי להציג את נתוני התקשורת בצורה ברורה, ערכנו את הנתונים בטבלה להלן: אילן אורן ליאור אוראל 21:00 בית עברונה שחמון בזק שחמון אילת 21:05 בית עברונה (21:07 טלפון מאשתו; 21:08 מתקשר לעד המדינה) בזק 21:04 שחמון אילת (מתקשר לליאור) 21:10 21:12 נובה חטיבת הנגב (מתקשר לאורן) מלון פלאס (שיחה מדודו בן שטרית) 21:07 שחמון מערב 21:15 21:13 בית עברונה (מתקשר לעד המדינה) 21:14 מלון פלאס (מתקשר לאשתו) 21:12 שחמון – עין נטפים 21:16 דקר (אוראל) 21:16 שחמון אילת (ליאור) 21:20 שחמון – עין נטפים שחמון – עין נטפים 21:23 שחמון מערב אין שיחות 21:25 שחמון – עין נטפים שחמון מערב 21:30 21:29 שחמון – עין נטפים (שיחה מליאור) אין שיחות יוספטל (אילן) 21:35 אין שיחות 21:32 יוספטל 21:40 21:45 21:43 דקר 21:50 22:00 (השיחה הבאה בשעה 01:33) 23:24 יוספטל (ליד ביתו של אילן) 22:07 מלון עציון (אזור הקניון) 22:12 מלון פלאס המיקומים המוזכרים הם כינויי האנטנות שבהן נקלטו השיחות ממכשירי הטלפון של המערערים; אזור הקליטה של כל אנטנה מחולק למספר סקטורים אך הטבלה אינה יורדת לרזולוציה כזו של נתונים. יצויין כי הטלפונים של אילן ואורן הופעלו באמצעות חברת סלולר שונה מהטלפונים של ליאור ואוראל, וייתכן כי כינויים שונים מצביעים על אותו תא שטח. מכל מקום, ניתן להיווכח כי מיד לאחר שאשתו של אילן מדווחת לו על ביקורו הבלתי צפוי של דיאב, נוצר קשר טלפוני בין המערערים, והם מתרכזים בשכונת שחמון. אמנם מדובר בשכונה גדולה (בקנה מידה אילתי), אך המערערים התרכזו בצידה של השכונה הקרוב לכיכר. 65. אשר על כן, עוד לפני שנצלול לעומקן של מחלוקות – מכלול הראיות המוסכמות מהווה סיוע עוצמתי לעדותו של עד המדינה. רצף האירועים הוא כלהלן: (-) העסקה עם דיאב עלתה על שרטון ודיאב דרש מאילן כסף; (-) אנשים מטעמו של דיאב איימו "להתחיל בבתים", ועל כך אמר אילן: "אם יהיה מהלך, אני את אמא שלו אני אמחק לו"; (-) דיאב הגיע במפתיע, בשעת ערב מאוחרת, למפתן ביתו של אילן; (-) אשתו של אילן הודיעה לו על כך, והוא התקשר מיד לעד המדינה ולאורן וביקש מהם להגיע; (-) באותו זמן התנהלו שיחות טלפון קצרות בין האנשים שלדברי עד המדינה היו מעורבים באירוע (דודו, שלטענת עד המדינה נכח באירוע, התקשר לליאור, והלה התקשר לאוראל); (-) כרבע שעה לאחר שנודע לאילן על הגעתו של דיאב, ארבעת המערערים אוכנו בשכונת שחמון; (-) שלושה מארבעת המערערים, וכן עד המדינה (ת/349), הפסיקו לעשות שימוש בטלפונים הניידים שלהם, למשך כשעתיים לכל הפחות. זוהי התשתית העובדתית המוסכמת, אשר לאורה יש לבחון את שתי החלופות: האם עד המדינה דיבר אמת כאשר סיפר על ניסיון לרצוח את דיאב, או שהוא בדה את הדברים מליבו ובפועל המערערים כלל לא נפגשו. כדי לקבל את טענתם של המערערים, צריך להניח הצטברות של צירופי מקרים אקראיים זה על גבי זה באופן שיוצר תמונה מפלילה למראית עין בלבד. בין היתר, צריך להניח שבנקודת הזמן שאליה מיוחס האירוע הם שוחחו ביניהם בנושאים אחרים; הם שהו באותו אזור אך לא נפגשו; וחרף הביטויים הקשים של אילן בשיחות קודמות, הוא התעלם מהעובדה שדיאב הגיע לפתח ביתו כדי לדרוש את הכסף, והתקשר לעד המדינה ולאורן רק כדי "שישבו איתו". בנוסף, באופן מקרי המערערים לא קיבלו שיחות ולא הוציאו שיחות טלפון. מי שקיים שיחות טלפון בזמן "ההדממה", ליאור, הוא מי שלדברי עד המדינה התפצל מהחבורה, כך שגם נתון זה אינו מחליש את עמדת המדינה ואולי אף מחזק אותה. יש לציין כי המערערים ועד המדינה עשו שימוש במספר מכשירי טלפון, ולכן העובדה ששיחה מסויימת לא נקלטה בהאזנות – אינה מוכיחה ששיחה כזו לא התקיימה. גרסתו של דיאב 66. לחומר הראיות שהוצג עד כה, מתווסף נדבך חשוב ביותר – גרסתו של דיאב, שכשלעצמה, נתמכת בעדותם של שני אנשים נוספים שהיו ברכבו, שריף ומחמד. לפני שנפרט את הגרסה ואת הטענות השונות שהעלו הצדדים, נתמקד בפרט מרכזי נוסף אשר בשלב זה איננו שנוי במחלוקת: לאחר שנודע לאילן שדיאב הגיע לביתו, הוא שלח את עד המדינה לפגוש את דיאב, ועד המדינה הוביל אותו לכיוון הרי אילת. כך סיפר דיאב בחקירה המשטרתית מיום 17.10.2012 (ת/3, עמ' 25-24): "אני נוסע לאילת, מגיע לבית שלו, בסביבות שבע וחצי בערב [...] הלכתי לבית דפקתי בדלת אשתו ענתה לי [...] אמרתי לה אני רוצה את אילן, אמרה לי 'אילן לא פה', אמרתי לה 'טוב, הוא לא עונה לטלפונים, החליף טלפון', אמרתי לה 'תגידי לו דיאב מבאר שבע לא יוצא מפה עד שאתה בא'. התקשר אליה טוב אומר לי בסדר הוא יבוא עוד מעט [...] [הגיע עד המדינה] עם מאזדה מלאה [...] עם חמש אנשים [...] אומר 'תשמע בוא, אתה מבין יש פגישה באוהל באילת' [...] וואלה אני נוסע אחריו, נוסע, נוסע [...] דרך של איפה בסיס הצבא למעלה למעלה ולקח ימינה. אחרי שלקח ימינה הצטרף [...] מאחורינו גם עוד מאזדה. אז עכשיו נכנס לעפר פה, אז ה... אמר לי עצרתי אני כי האוטו שלי חדש קודם כל [...] אז שריף אומר לי 'תיכנס', אמרתי לו 'תגיד אתה אהבל? מה תיכנס? ניכנס להרים אלה יעשו כיפה אדומה', אומר לי 'לא תיכנס וזה', אמרתי לו 'לא, לא, יש פה משהו מסריח, אין אוהל פה [...] אין אוהל, זה כיפה אדומה פה', הסתובבתי וחזרתי לבית של אילן שטרית [...]". ואם נותר ספק, דיאב מסביר לחוקר: "עצרתי אתה מבין שלא ירו לי בפנים" (עמ' 38); "שריף אומר לי תיכנס, אמרתי לשריף [...] 'לא נכנסים, לא... כי פה כנראה משהו לא טוב'" (עמ' 79) "ש: ממי חששת שעושה לך כיפה אדומה?[...] ת: אילן בן שטרית ו[עד המדינה] [...] ש: למה שאילן יעשה לך כיפה אדומה? ת: על הויכוח שהיה לי איתו בטלפון. שלכלכתי והוא לכלך, אתה מבין? ופתאום לא עונה לי ולא רוצה שניפגש בבית, זה מחשיד" (עמ' 122); "שתי דברים עצרו אותי, שתי דברים. דבר ראשון שהם נכנסו להרים ואני בן-אדם כאילו שם אין לי מה לעשות, זה יש כיפה אדומה, יכול לקרות אסון שם לי כאילו, זה אחד, זה המחשבה שלי שעלתה... ומחשבה שנייה גם לא רציתי גם בגלל האוטו שלי, אבל משהו יותר גדול, אתה מבין, גם לא בגלל האוטו, בגלל שהם נכנסו לעפר בפנים, אתה מבין? זה שני רכבים, לך תדע מי מחכה שם" (עמ' 123). 67. תיאור זה מאשש במידה רבה את האמור בכתב האישום: עד המדינה נשלח להביא את דיאב לאזור ההרים, כביכול לפגוש את אילן, ולמעשה כחלק מתכנית הרצח. דיאב הגיע לאזור ההרים אך בירידה לדרך העפר התעורר בליבו חשש והוא הסתובב חזרה לכיוון העיר. עד המדינה חזר העירה, נפגש עם דיאב באזור הקניון ("מרידיאן") ודיאב השתכנע שעליו לעזוב את העיר. מנגד, קשה מאד ליישב את דבריו של דיאב עם גרסתם של המערערים. אם לא נרקמה מזימה כלשהי, והמערערים כלל לא נפגשו, מדוע נשלח עד המדינה להוביל את דיאב לכיוון ההרים? תמיהה מהותית זו לא זכתה למענה הולם. בדיון בפנינו נטען בחצי-פה כי "יכולה להיות אפשרות ש[המערערים] רצו לבדוק עם מי [דיאב] הגיע, מה היתה המטרה שלהם". טענה זו אינה מניחה את הדעת (אין צורך לנסוע להרים לשם כך), והיא אף לא נשמעה מפיהם של המערערים בשום שלב, וכאמור הם הכחישו את האירוע מכל וכל. בנוסף, נזכיר כי דיאב הגיע במיוחד לאילת כדי לקבל בחזרה את כספו, והתייצב בנחישות בפתח ביתו של אילן באמירה שהוא לא יעזוב את המקום עד שאילן יגיע. על פי גרסתם של המערערים אין הסבר לשאלה מה גרם לדיאב לעזוב את אילת בסוף הערב בידיים ריקות ואף בלי לפגוש את אילן. לפיכך, בניגוד לנטען בערעורים, גרסתו של דיאב אינה מחזקת את המערערים אלא להיפך, מרימה תרומה מהותית לביסוס ההרשעה. 68. אבהיר כי אינני מקבל את הטענה שדיאב חזר על עקבותיו רק משום שהוא חשש שהרכב שלו אינו מתאים לנסיעה בדרך עפר. אמנם, ייתכן שהחשש לנסוע ב-BMW חדשה בדרך עפר התעורר אצל דיאב ושריף כבר בזמן אמת, אך לא זו היתה הסיבה העיקרית שבעטיה הם החליטו להסתובב. מדבריו של דיאב במשטרה עולה בבירור כי הוא חשש לחייו, ולעומת זאת, עדותו בבית המשפט לא עוררה אמון והתאפיינה ב"מאמץ לאשר את הגרסה שהוצעה לו על ידי ב"כ הנאשמים, לרבות נימוקים שהוצעו על ידם להלך הרוח שנשא האירוע, כמעט באופן מוחלט, בניגוד לדברים שמסר במשטרה וללא הסתייגות" (עמ' 94-93 להכרעת הדין). לא למותר לציין כי כבר בחקירה במשטרה דיאב הודיע "אני לא אוהב להיות עד [...] אני לא רוצה בלגן לעצמי" (ת/3, עמ' 52) ו-"אני לא אוהב לצאת מניאק" (עמ' 91). גם מהודעתו של שריף עולה כי הוא הרגיש ש"משהו לא בסדר", "יש משהו לא טוב". ניתן להסיק אפוא כי האמירה 'חראם על האוטו' היתה בגדר סיבה משנית לכל היותר (נ/5א, עמ' 17-13, 84-83). כפי שמתברר מהציטוטים שהובאו לעיל, ההבנה של דיאב שמדובר ב'כיפה אדומה' התגבשה בזמן אמת, בזמן האירוע, ולא רק בדיעבד בחדרי החקירות (בניגוד לנטען בסעיפים 36-35 לערעורו של אילן). 69. להשלמת התמונה אציין כי על פני הדברים, גם האיכונים של דיאב ושריף מתיישבים עם התרחיש המתואר בכתב האישום. בשעה 21:41 דיאב עדיין מאוכן ליד ביתו של אילן (יוספטל); בשעה 21:48 שריף מאוכן בסקטור שכינויו "הר אנטנה" (ת/247) במעלה כביש 12; בשעה 21:58 דיאב וחבריו נבדקו על-ידי שוטרים ברחוב לוס אנג'לס (ת/83 – בדוח נאמר לגבי סיבת האירוע "אדם חשוד במקום"); בשעה 22:12 הם שוב ממוקמים באזור ביתו של אילן במשך דקות ספורות; בשעה 23:25 דיאב עדיין מאוכן ב"חוף צפוני אילת" (בניגוד לטענה שדיאב יצא מאילת כבר בשעה 22:00). בית משפט קמא קבע שהמערערים התאספו בכיכר לאחר השעה 21:29 (עמ' 99 להכרעת הדין), ומכיוון שכל הנקודות הרלוונטיות סמוכות, נותר מספיק זמן כדי להוביל את דיאב עד לשביל עפר באזור ההרים, ולחזור משם לעיר עד 21:58. לא למותר לציין כי לדברי דיאב, הנסיעה מהבית של אילן עד למקום בו הסתובב נמשכה "כמעט איזה ארבע דקות משהו כזה" (ת/3 עמ' 38), וגם לדברי שריף במשטרה, הם נסעו במהירות (נ/5א, עמ' 82). גרסאותיהם של המערערים 70. בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסאותיהם של המערערים, ולא בכדי. גם אם לא נזקוף לחובתו של אילן את שקריו הבוטים במשטרה כאשר הכחיש באופן עקבי היכרות עם דיאב או מעורבות בעסקת האנייה, הרי שעצם נסיונו להרחיק את עצמו – אומרת דרשני. בנוסף, גם עדותו של אילן בבית המשפט לא עוררה אמון (ראו עמ' 104-101 להכרעת הדין). בין היתר: אילן העיד כי כאשר נודע לו שדיאב הגיע לביתו הוא הלך לפגוש אותו: "באתי, חיפשתי אותו שמה, הוא לא היה שם. זה הכל", להסרת ספק, אילן השיב בחיוב לשאלה אם הוא הלך פיזית לביתו (עמ' 1327 לפרוטוקול מיום 10.7.2014) וגם בהמשך העיד: "הגעתי לשם ולא מצאתי אותו" (עמ' 1303 לפרוטוקול מיום 15.7.2014). בהמשך עדותו אילן מתבטא באופן פחות נחרץ (עמ' 1305 מיום 15.7.2014; עמ' 1264-1263 מיום 11.9.2014); ועדיין יש פער ניכר בין גרסה זו לבין הידוע לנו כיום – כי עד המדינה נשלח לפגוש את דיאב ולהוביל אותו לכיוון ההרים. אורן, ליאור ואוראל שמרו על זכות השתיקה במשטרה, ועדויותיהם בבית המשפט מסתכמות בעיקר בטענה שהם אינם זוכרים מה עשו ביום האירוע. בנסיבות אלה, עדויותיהם אינן יכולות לתרום לחיזוק קו ההגנה. בניגוד לנטען בערעורים – גרסאותיהם של המערערים אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות. לעומת זאת, ככל שההליך התקדם כך רבו הפרטים מתוך עדותו של עד המדינה שהוכחו באמצעות ראיות חיצוניות. עמד על כך בית משפט קמא, כי "עד המדינה תיאר את האירוע, מבלי לנקוב בתאריך בו התרחש ורק כאשר נחקרו דיאב, שריף ומחמד נמצאו ראיות חיצוניות המעידות על התרחשות האירוע ומשתלבות בתיאורו של עד המדינה באופן כמעט מוחלט" (עמ' 92 להכרעת הדין). בדיעבד אומתו גם פרטים פחות חשובים שמסר עד המדינה, כמו תיאור מפורט של עסקת האנייה, לרבות מפגש עם דיאב בביתו של אילן, שבמהלכו דיאב שילם חלק מהתמורה. יש בכך כדי לחזק את מהימנותו של עד המדינה לגבי הדיוק בפרטי האירוע הנמצא במוקד האישום הנוכחי. גרסתו של עד המדינה בהשוואה לגרסת דיאב 71. כעת נעבור לטענות בדבר קשיים שמתעוררים מגרסתו של עד המדינה ומהשוואתה לגרסתו של דיאב. יצויין כי לדברי עד המדינה, ברכב שבו נהג היו גם יניב ויקיר (למותר לציין כי עדויותיהם לא סייעו לשפוך אור על האירוע). ברכב של דיאב היו גם מחמד ושריף, ומעניין לציין כי כיום אין מחלוקת על כך, אך נוכחותו של מחמד לא הוזכרה על-ידי עד המדינה (עמ' 450 לפרוטוקול מיום 26.12.2013; עמ' 495 מיום 13.1.2014) וגם לא בהודעתו של דיאב במשטרה (ת/3, עמ' 25 ועמ' 31). הטענה בדבר סתירות בין גרסאות שמסר עד המדינה ובינן לבין גרסת דיאב, היא הטענה העיקרית שחזרה על עצמה בערעורים, וכדי להסביר את הקשיים ולבחון אותם – אין מנוס מלהביא כאן ציטוטים נרחבים מתוך עדותו של עד המדינה. כדי להקל על הקריאה, הדגשתי להלן אמירות שמסייעות להבין את המורכבות בגרסתו של עד המדינה. 72. בחקירה הראשית, עד המדינה העיד כי אחרי המפגש בכיכר הוא חזר לביתו של אילן כדי לפגוש את דיאב, אך – "דיאב לא שם. בפעם הראשונה הוא היה שם, בפעם השנייה לא היה שם. אילן הם הולכים להרים, מתפצלים ואנחנו הולכים כמו שאילן אמר לי להביא את דיאב. חייגתי לדיאב, קבעתי איתו ואמרתי, ירדתי מהאוטו לדיאב, ביקשתי מיניב מלול ומיקיר שישארו באוטו [קבענו] ליד הקניון, ליד, מול הים, איפה מרידיאן שם, איפה הקניון, ואמרתי לדיאב שאם הוא ימשיך, אם הוא יסע אחרי הוא ימות, הזהרתי אותו, אמרתי לו אם תיסע אחרי אתה מת, זה לא ייגמר טוב, עדיף לך לא לנסוע אחרי, אל תיסע אחרי, וזהו, וחזרתי לאילן. הוא שאל אותי למה הוא [דיאב] לא רוצה? אמרתי הוא לא רוצה, הוא בא לדבר רק על הכסף, הוא רוצה את הכסף שלו. [...]". עד המדינה נשאל על כך שוב, והשיב: "נסענו לאילן, זה הכביש של ההרים, נסענו לאילן, נכנסנו לתוך ההרים [...] בלעדי דיאב. לא, הוא נסע אחרי המכוניות ולא המשיך אחרינו, הוא קלט את האזהרה טוב מאוד. אם הוא היה ממשיך הוא היה הולך, אז נתן לו תובנה או העיר לו החבר שלו, מי שהיה איתו הבחור הזה שריף, והמשכנו לאילן" (עמ' 304-303 לפרוטוקול מיום 5.12.2013). 73. בחקירה נגדית לעו"ד מויאל, מיום 26.12.2016, עד המדינה חזר באופן מדוייק על גרסתו לגבי המפגש בכיכר שחמון. לדבריו, לאחר המפגש בכיכר – "נסענו לכיוון הבית של אילן בן שטרית. כולנו. כמה רכבים. הם היו עם האופנוע קטנוע ואנחנו היינו עם שני רכבים. נסענו לכיוון הבית של אילן. אני באוטו ואילן באוטו אחר [...] נסענו לכיוון הבית של אילן באחז [...] ואז הם הגיעו ואמרו לו שלא רואים את ה-ב.מ.ו ולא את הבדואי, והוא אמר להם כן, אני יודע, ופה הוא אמר להם לנסוע אחריי ואני אוביל אותם מההרים ושיסיים את העבודה ואסור להשאיר אותו בחיים. והוא לקח אקדח אחד והלך לכיוון ההרים." (עמ' 448-447). לאחר הפסקה, התחדשה החקירה הנגדית של עד המדינה והוא חזר לתאר את פרטי האירוע – "בהתחלה אני ויניב מלול ויקיר ראינו אותו, אבל כשהלכנו אני ואילן לא ראינו אותו [...] ואז הלכנו ודיברתי עם דיאב, קבעתי איתו ליד המרידיאן, שם אמרתי לו. אבל יכול להיות במהלך כל הזמן הזה, אני אמרתי לך שבגלל שהתפקיד שלי היה לנהוג אז יכול להיות שדיברנו ואולי הוא המשיך אחריי אחרי זה, אני לא זוכר את הסיטואציה בדיוק, אני זוכר את הסיטואציה שהודעתי לו" (עמ' 450). בשלב זה, עו"ד מויאל עימת את עד המדינה עם גרסתם השונה של דיאב, שריף ומחמד: ש: הם אומרים דבר פשוט, הגיעה אלינו מזדה לבית אילן, [עד המדינה] הגיע אלינו, ככה הם אמרו, ואתה אמרת להם סעו אחריי. שום אזהרה ושום כלום. ת: מה קשור? האזהרה היתה בכלל במרידיאן. ש: הם נסעו אחריך בלי אזהרה בלי כלום [...] התחיל שביל עפר, הם עשו פרסה וחזרו חזרה עד שהגיעו בסוף למלון מרידיאן [...] ת: הסיטואציה הזו שאתה מספר אותה על השביל עפר אני זוכר עם חרירי נור. זה היה באותו מקום [...] זה סיפור אחר. אבל בסיפור הזה עם דיאב אני זוכר שיכול להיות שראיתי אותו והתפקיד שלי היה להוביל אותו, אני לא שללתי את זה, לא סיפרתי את זה בעדות שלי. זה רק לאחר מכן כשאמרו שדיאב אומר, ואז אמרתי שיכול להיות. אני זוכר בוודאות שאני הצלתי לדיאב את החיים" (עמ' 451). החקירה הנגדית נמשכת (עמ' 462-452): ת: [דיאב] לא נסע אחריי. לא, במרידיאן הוא לא נסע אחריי. ש: מה ששריף ודיאב אומרים מאד פשוט [...] ראינו אילן לא מגיע, פתאום מגיעה מזדה ויוצא ממנה [עד המדינה]. [עד המדינה] אומר לנו סעו אחריי. לא אזהרה לא כלום, סעו אחריי. אתה נסעת לכיוון ההרים, הם נסעו אחריך, מגיעים לשביל עפר, אתה המשכת לשביל עפר, הם עשו פרסה והסתובבו. היה כזה דבר כן או לא? ת: אני אמרתי שיכול להיות. ש: מה זה יכול להיות, היה או לא היה? ת: יכול להיות. ש: [דיאב] אומר שהוא לא נכנס, אתה המשכת, הוא הסתובב, ואז הרמת לו טלפון ואתה אמרת לו דיאב, למה לא המשכת לנסוע אחריי? לאחר דין ודברים קבעתם [...] ליד הכביש של קניון מול הים [...] היה כזה דבר כן, או לא? ת: יכול להיות שכן ש: ואז אתה מגיע אליו ואז הגרסאות מתפצלות, הם שניהם אומרים שאתה שאלת את דיאב למה לא המשכת לנסוע אחריי? אתה אומר אני הכנסתי את הראש שלי לאוטו ואמרתי לו תקשיב דיאב, אם אתה תיסע אחריי ואני מזכיר לך, הוא כבר נסע אחריך, זאת אומרת, האירוע הזה הראשון לא התקיים מבחינתו, ובטח לא מבחינתך, אתה תגמור את החיים שלך. ואתה עוד מוסיף יותר מזה, אתה אומר הבחור השני שריף הבין עניין ואמר לו לא לנסוע אחריך. ת: נכון מאוד. ש: [...] רק הבעיה היא כזאת, שריף אומר שהוא לא שמע אותך אומר דבר כזה והוא לא מבין על איזה עניין אתה מבין שהוא מבין, כי הוא לא שמע כזה דבר וגם דיאב אומר שלא הזהרת אותו, כי אם אתה היית מזהיר אותו אין שום סיכוי בעולם שהוא היה נוסע אחריך. מה אתה אומר על זה שניהם משקרים? ת: א' כל הוא לא נסע אחריי. זה א' כל. ש: לפני דקה אתה אמרת יכול להיות שכן. ת: אתה רוצה לעשות תזה לא נכונה, כי אתה מספר על כמה סיטואציות באירוע אחד. אני מדבר על הסיטואציה שלי שאני באתי למרידיאן ואמרתי לדיאב אם אתה תיסע אחריי אתה תגמור את החיים שלך. שריף שהיה אתו, לפי מה שאתה אומר שהם נסעו אחריי, אני מדבר אתך על הסוף, על מה שהיה במרידיאן. אמרתי לו מפורשות את זה. [...] ת: לא אמרתי תיפגע, אמרתי לו תמות. ש: אתה תמות. יש יותר ברור מזה? והוא בכל זאת... ת: הוא לא נסע אחריי. ש: אז למה אמרת לפני כן יכול להיות שהוא נסע אחריי? ת: אתה מדבר על משהו לפני כן. אתה מדבר על משהו מהבית של אילן. אני מדבר אתך על המרידיאן. על מה אתה מדבר ריבונו של עולם? אתה לא מסדר את הדברים. אני מסביר לך כאילו, אתה שואל אותי שאלות, כשאתה שואל אותי שאלה אחת על הבית של אילן ואחת על המרידיאן, אז אני לא מבין איפה אתה רוצה שאני אענה [...] השופטת רז לוי: הנסיעה לכיוון ההרים להסתובב זה היה לפני הכיכר במרידיאן? ת: אני לא זוכר את זה, אני גם לא שולל את זה. השופטת רז לוי: את מה אתה לא זוכר? ת: את הסיטואציה שאני הובלתי אותו מהבית של אילן. אני גם מוסר את זה ולא מסרתי את זה בחקירות עד שלא אמרו לי שדיאב טוען בחקירותיו שאני הובלתי אותו, אז אמרתי יכול להיות, התפקיד שלי זה לנהוג. זה היה להוביל אותו שהוא ימות. אבל מהמרידיאן הוא לא נסע אחריי. [...] ש: יש לך הסבר הגיוני איך בן אדם שיודע שרוצים לרצוח אותו חוזר אחרי כמה ימים לאילת ונפגש אתכם? ת: כי הוא בן אדם שיודע ודבק באמת שלו שבסך הכל הוא רוצה את הכסף שלו. מגיע לו כסף. ש: למה הוא לא נסע אחריך? הוא דבק במטרה שלו. ת: [...] בשעה הזאת לא היית נכנס להרים האלה גם אם הייתי משלם לך. ש: אבל פה יש עקרונות. ת: מה זה קשור? אני בא להכניס אותו למקום שאני לא יודע אם יש בן אדם חוץ מאתנו שאנחנו מצוידים נכנסים להרים, אף בן אדם לא ייכנס בסיטואציה הזאת להרים. ש: מסכים אתך, אבל אתה יודע שעומדים לרצוח אותך מה אתה בכלל - ת: הוא לא ידע. ש: מה זאת אומרת לא ידע, אתה הזהרת אותו. ת: מה זה קשור? וואי. ש: אתה אמרת לו אם אתה תגיע אתה תמות, הוא יודע... ת: אבל הוא לא נסע אחריי אחרי זה. מה זה? ש: [...] כשאתה אמרת לו תשמע, אם אתה תיסע אחריי אתה מת. ת: הוא לא נסע אחריי. ש: אני יודע. ת: אז מה אתה יודע, אז מה אתה אומר הוא הגיע להרים. ש: לא, הוא נסע אחריך, רק הוא - ת: לא, הוא לא נסע אחריי בסיטואציה הזאת. ש: אני רוצה להבין איך אדם שפוי שהוא לא רמבו אומרים לו תשמע, אתה נוסע אתה מת. איך אדם כזה - אני הייתי שומע כזה דבר, עזוב שהייתי עוזב את ישראל, לאילת בטוח לא הייתי נכנס. ת: אני לא מבין אותך, אתה מדבר חצי שעה, שוב פעם, אני לא מבין אותך. ביום 13.1.2014 נחקר עד המדינה על-ידי עו"ד ליטן (עמ' 398-396): ש: דיאב אומר שאתה אמרת לו בוא סע אחרי לתוך ההרים, האם זה נכון? ת: אמרתי שיכול להיות, אני לא זוכר בדיוק את כל הטענות שלו אבל במקרה שאני מדבר עליו שהוא חייב לי את החיים שלו ובמקרה של מלון מרידיאן ששם הוא לא נסע אחרי. ש: רגע, אנחנו מדברים, יכול להיות שאני ממש לא הבנתי את דיאב ואתה תעזור לי. תקשיב טוב, כל המקרה של דיאב התרחש באותו יום נכון? ת: כן, אבל היה כמה סיטואציות אבל על המקרה הזה שאנחנו מדברים זה היה ביום אחד. ש: עוד פעם, אני שואל אותך, אתה לפי מה שדיאב אומר, זה שחייב לך את החיים שלו, אומר לך שאתה זה שהובלת אותו לתוך ההרים, האם דיאב משקר? ת: אני התפקיד שלי היה לנהוג, את הסיטואציה שאני... את החיים ומלון, השופט אזולאי: לא זה הוא שואל אותך, האם אתה הובלת אותו לתוך ההרים? ת: יכול להיות, גם בדיון הקודם אמרתי יכול להיות שכן, לא זוכר. ושוב (עמ' 405-403) – ש: אתה אומר לו, כשאתה לוקח אותו להרים רגע, רגע, תעצור, עומדים להרוג אותך, בוא ניסע למרידיאן? ת: לא. ש: אז מה כן? ת: אני אומר לך שבקטע של המרידיאן הזהרתי אותו. ש: אבל זה היה אחרי שנסעת איתו להרים? ת: אני לא זוכר את זה, אני אומר שיכול להיות שכן, זה היה התפקיד שלי לנהוג אבל מה שאני זכרתי בוודאות זה, ש: התפקיד שלך לנהוג ולהוביל את דיאב אחריך. ת: נו? ש: אל תשכח. ת: אני אומר את זה. ש: אז עכשיו בוא תספר לנו איך הסיפור הזה מסתדר לך באופן כזה פנטסטי. אתה נוסע איתו להרים ואז אתה אומר לו סטופ, עומדים להרוג אותך, ת: לא. ש: בוא ניסע למרידיאן, שם אני אזהיר אותך שעומדים להרוג אותך? ת: אם זה היה את הסיטואציה שהגעתי איתו להרים לא עצרתי ולא אמרתי לו כלום. אני [...] איפה שאני אמרתי לדיאב שלא יסע זה היה במרידיאן נטו. ש: אז איך חזרת למרידיאן? המרידיאן היה אחרי ההרים? ת: נכון. יכול להיות שהוא קלט את הסיטואציה ופחד ונסע למקום אחר. ש: אתה אומר אתה זה שהזהרת אותו, אחרת הוא נוסע להרים? ת: אני הזהרתי אותו במלון מרידיאן בסוף, בסוף הסיטואציה, משם כבר לא המשכנו כי אחרי זה אורן וליאור הלכו לחפש אותו. [...] ש. [...] אין לך הסבר [...] לאיך הסיטואציה הזאת בכלל קורית. אתה נוסע איתו להרים, פתאום על דעת עצמו הוא נוסע איתך עד למרידיאן ושם אתה אומר לו שמנסים להרוג אותו והוא נעלם. ת. אני סיפרתי בעדויות שלי [...] שאני זוכר שקבעתי עם דיאב ליד המרידיאן וירדתי אני מהאוטו לבד ואמרתי לו שלא יסע. כל הסיטואציות השניות אני לא שולל אותם ואני גם לא זוכר אותם. את הסיטואציה הזאת אני בוודאות זוכר במרידיאן. לא הכחשתי את זה שיכול להיות שהובלתי אותו. ובמענה לשאלותיו של עו"ד זיתונה (עמ' 443): ש: גם בבית משפט הסברת בצורה מאוד ברורה שעם דיאב לא היית אמור להגיע להרים. ת: אז אני אומר לך שמבחינת האמרות שלו אני אמרתי את זה שאני לא שולל את האופציה הזאת שהגעתי איתו להרים. התפקיד שלי היה לנהוג, התפקיד שלי היה להוביל אותו להרים ואני אמרתי לו. ש: זאת אומרת אתה רוצה להציל חיים אבל זה לא הפריע לך לנסוע עם דיאב עד ההרים? ת: אני לא שולל את זה. ש: אתה לא שולל את זה למרות השליחות שלך להציל את חיי דיאב? ת: כשהייתה לי הזדמנות במלון מרידיאן להודיע לדיאב שלא יסע אחרי אז הודעתי לו, ושמה הייתה לי את ההזדמנות. ולאחר הפסקה – ת: אני זוכר שזה היה התכנון, אני זוכר את הקטע של מרידיאן בוודאות, את הקטע של ההרים בוודאות, אני זוכר את המפגש ההתחלתי, כל השאר זה היה תפקידי להוביל את דיאב. ש: אז אתה בעצם מבחינתך לא היה דבר כזה שהובלת את דיאב בפעם הראשונה להרים וכשאתה אומר שאתה לא זוכר אתה מתכוון לומר שאם דיאב דובר אמת אז אתה לא זוכר ואם דיאב לא דובר אמת אז לא היה כזה אירוע? ת: כמו שאמרתי, תפקידי היה להוביל את דיאב, אני לא זוכר באיזה שלב הובלתי את דיאב להרים ורוב הסיכויים שזה קרה. ש: מתי הגעת למסקנה שרוב הסיכויים שזה קרה ודיאב דובר אמת? ת: אני לא אמרתי שהוא לא דובר אמת. ש: מתי הגעת למסקנה שרוב הסיכויים שזה קרה? ת: כי זה היה תפקידי לנהוג. ש: או.קי. אבל זה משהו שאתה לא זוכר? ת: לא זוכר אז לא סיפרתי. (עמ' 449; וכן עמ' 458-457). 74. צירוף מכלול דבריו של עד המדינה לדברי דיאב במשטרה, מוביל לתמונה ברורה בדבר השתלשלות העניינים לאחר המפגש בכיכר: עד המדינה פגש את דיאב והוביל אותו לכיוון ההרים; דיאב חשש והסתובב; עד המדינה חזר ופגש את דיאב ליד מלון מרידיאן, ושם הזהיר אותו. נוכח מסקנה זו, ניתן לחזור לשני הקשיים העיקריים שעמעמו את התמונה ויצרו תדמית של סתירה בין הגרסאות, ולהבהיר את התמונה: א. הקושי הראשון נבע מכך שבחקירה הראשית של עד המדינה הוא השמיט את העובדה שדיאב נסע אחריו להרים. בהמשך, עד המדינה טען שהוא לא זכר, אך בכל מקרה לא שלל שזה קרה, ולבסוף אף העיד כי "רוב הסיכויים" שכך היה. בניגוד לנטען בערעורים, לא מדובר בשתי גרסאות שונות, אלא שבחקירה נגדית נוסף פרט שלא הוזכר בחקירה הראשית: הובלת דיאב לכיוון ההרים. ניתן לייחס לעד המדינה שִכחה או שאיפה להצניע את החלק שבו הוא פעל באופן אקטיבי במסגרת תכנית לרצוח; נתתי לכך את דעתי בנוגע להערכת מהימנותו, אך בהינתן הבהרותיו של עד המדינה בחקירות הנגדיות, לא נותרה עוד סתירה מהותית בינו לבין דיאב. עד המדינה לא שלל את העובדה שדיאב חשש להיכנס להרים, ולא טען שאזהרתו היא שהובילה את דיאב להסתובב. גרסתו של עד המדינה מתיישבת עם התובנה של דיאב שאותה שיתף עם שריף באומרו: "יש פה משהו מסריח [...] אין אוהל, זה כיפה אדומה". אין סיבה להטיל ספק בגרסה זו של דיאב, ונזכיר כי גם לדברי עד המדינה: "אף בן אדם לא ייכנס בסיטואציה הזאת להרים" ו"יכול להיות שהוא קלט את הסיטואציה ופחד ונסע למקום אחר". ב. הקושי השני נובע מכך שדיאב אמנם סיפר על מפגש עם עד המדינה במלון מרידיאן, אך לא הזכיר שעד המדינה הזהיר אותו. לדברי דיאב, אחרי הנסיעה להרים, הוא חזר לביתו של אילן, ואז עד המדינה הגיע ואמר לו "שלא בריא שנעמוד פה" ועדיף לרדת לכיוון מרכז העיר ואזור התיירות. כאשר הגיעו לאזור הקניון (מלון מרידיאן), התנהל דין ודברים, לרבות מעורבות של שריף ש"ירד מהרכב שלי והרגיע את העניינים". הוצע לדיאב לחזור בעוד כמה ימים, לשבת עם אילן "לסגור את העניין", ודיאב השתכנע (ת/3, עמ' 31, 131-128). עד המדינה תיאר את האירוע: "אני מזהיר אותו, בטון גבוה [...] סיפרתי לו בצעקות, שלא כדאי לו שייסע אחרינו, שאם הוא ייסע הוא יגמור את החיים שלו" (עמ' 485 לפרוטוקול מיום 27.1.2014). חרף הבדלים מסויימים בין שני הנרטיבים, אינני מוצא סתירה מהותית בין הגרסאות. מעדותו של עד המדינה ניכר כי הוא אכן משוכנע שהוא הציל את חייו של דיאב בכך שהזהיר אותו במלון מרידיאן, ואפשר שכך היה. מצידו של דיאב, ייתכן שהוא ראה בכך מסר תוקפני ולא אזהרה שנועדה להציל את חייו: "[עד המדינה] סגר אותי חסם אותי ככה [...] נכנס אלי אתה מבין לאוטו וזה, אומר לי 'מה אתה חושב את עצמך' וזה" (ת/3 עמ' 30). בהקשר אחר כבר שנינו כי "קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק" (ע"פ 103/88 ליכטמן‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 385 (1989)). בנוסף, כפי שציין בית משפט קמא, את הפערים בנקודה זו יש לבחון גם על רקע העובדה ש"האזהרה, בין כלשונו של עד המדינה ובין כלשונו של דיאב, לא ניתנה בתנאים אופטימאליים וכאשר כל אמירה בכיוון זה מצד עד המדינה, חושפת אותו לסכנה, ויתכן גם שבחלוף הזמן הרב היא נראית היום לעד המדינה כעוצמתית יותר" (עמ' 95 להכרעת הדין). לא למותר לציין כי ישנם שני פרטים שוליים שחזרו על עצמם גם בגרסתו של דיאב וגם בגרסתו של עד המדינה: עד המדינה הכניס את ראשו לרכב של דיאב; ושריף היה מעורב בשיחה עם עד המדינה וגרם לדיאב להבין שהסיטואציה לא תקדם אותו (הודעת דיאב ת/3 בעמ' 31; הודעת עד המדינה מיום 1.8.2012 שורות 191-188). טענות נוספות 75. אין לכחד כי גם לאחר הסברים אלו, עדיין גרסתו של עד המדינה מותירה שאלות פתוחות. בין היתר, ניתן לתהות: א. כיצד בדיוק תכנן עד המדינה ליצור קשר עם אוראל וליאור שהמתינו רכובים על האופנוע, כדי ליידע אותם שהוא מוביל את דיאב כמתוכנן (עמ' 415-414, 418, 421 לעדותו של עד המדינה מיום 16.1.2014); ב. כיצד המתנקשים היו אמורים לדעת את מקום ישיבתו של דיאב ברכב בזמן הנסיעה לכיוון ההרים (עמ' 411-410); ג. מהו המקום המדוייק בו אמור היה להתבצע הירי, ואם מדובר בדרך להרים, מדוע לא בוצע ירי בזמן שדיאב נסע אחרי עד המדינה. בהינתן היקף הפרטים והאירועים שעליהם העיד עד המדינה, והזמן שחלף מאז האירוע ועד למסירת הגרסה – איני מוצא בכך עילה לפקפק במהימנותו לגבי התרחשות האירוע המתואר בכתב האישום. לצד זאת, ניתן להציע תשובות סבירות לשאלות שהתעוררו: לגבי השאלה הראשונה, עד המדינה לא זכר בדיוק את אופן התקשורת אך העלה אפשרות סבירה שהוא היה אמור להתקשר מטלפון מבצעי לליאור, שנשאר זמין והמתין באזור עם קליטה (עמ' 415-414 לפרוטוקול מיום 16.1.2014). אשר לזיהוי של דיאב ומיקומו ברכב לצורך ביצוע הירי, ייתכן שבזמן גיבוש התכנית בכיכר, המערערים לא ידעו שגם שריף ומחמד נמצאים עם דיאב, ולכן רק לאחר שעד המדינה דיווח על כך התעורר צורך לברר את מקום הישיבה של דיאב ברכב (השוו: עמ' 412-408 שם, עמ' 492 לפרוטוקול מיום 27.1.2014). אשר למקום המיועד לביצוע הירי, לפי הודעתו של עד המדינה במשטרה, התכנית היתה לירות בדיאב בכביש העוקף של הנמל, וכך גם נכתב בסעיף 22 לכתב האישום. בבית המשפט, עד המדינה העיד "הייתי אמור להוביל אותו להרים [...] חיכו לנו בהרים ואני הייתי אמור להוביל אותו בעוקף של הנמל בכדי שליאור, אוראל ירה בדיאב וימשיך, יחתוך ישירות לכיוון ההרים איפה שאילן והחבר'ה מתחבאים" (עמ' 301 לעדות ראשית (מיום 5.12.2013)). בחקירות הנגדיות, עד המדינה חזר על כך שהתכנית היתה להוביל את דיאב לתוך ההרים (פרוטוקול מיום 26.12.2013 עמ' 447; מיום 13.1.2014 עמ' 397, 408-410, 442; מיום 16.1.2014 עמ' 413; מיום 27.1.2014 עמ' 481); "דרך הנמל, שמה היה אמור להתבצע, ואז הם עולים לכיוון ההרים שאילן התחבא בהם" (שם, עמ' 487-486). גם אם קיים פער בין הגרסאות, הוא אינו גדול. אכן קשה לקבוע בדיוק את מתווה התכנית שאלתר אילן בו במקום לאחר שאשתו התקשרה וסיפרה לו על דיאב, האורח הבלתי קרוא שנזדמן לביקור בלתי צפוי בביתו - אם בכלל הוגדר מקום מדוייק לביצוע הרצח; ואם אילן ערך התאמה בתכנית אחרי שדיאב סירב להיכנס לשביל העפר. עם זאת, כאמור, הקווים הכלליים של התכנית ברורים, ובהינתן מכלול הראיות – ואחזור ואדגיש כי למערערים אין תשובה של ממש מדוע דיאב נסע אחר עד המדינה לכיוון ההרים – די בכך כדי להוביל להרשעה. [במאמר מוסגר: לטעמי, ממכלול הראיות עולה התמונה הבאה: התכנית הראשונית היתה להוביל את דיאב ישירות מביתו של אילן להרים, כשהמערערים לא מתפצלים. עד המדינה התקשר לדיאב ופגש אותו, הוביל אותו להרים והרכב של אילן ("המזדה השניה") ליווה אותו. דיאב הסתובב וחזר על עקבותיו מחשש ל"כיפה אדומה". נוכח התפתחות זו, אילן עדכן את התכנית והורה לעד המדינה להוביל את דיאב לעוקף הנמל, שם יירו בו אוראל וליאור, ואז לחבור לאילן בהרים. ליאור ואוראל המתינו בחניה ברחוב עין נטפים. עד המדינה הגיע למרידיאן (אחרי השעה 22:00) והזהיר את דיאב. עד המדינה שרק לליאור ואוראל והם עלו יחד לאילן. אילן שלח את ליאור ואוראל לחפש את דיאב בעיר. תרחיש זה יכול להסביר מדוע עד המדינה אמר בחקירתו כי התכנית היתה להוביל את דיאב לאזור ההרים דרך חוות הגמלים (פרוטוקול מיום 16.1.2014, עמ' 413), כך נכתב גם בכתב האישום, וכך גם לפי דוח הובלה של עד המדינה (ת/205). לעומת זאת, על פי עדותו של דיאב עלו מהכיכר ישר להרים דרך כביש 12, כפי שעולה גם מהאיכון ב"הר אנטנה". לפי התרחיש לעיל, התכנית המקורית היתה לנסוע ישר להרים, והתכנית השניה היתה לירות בדיאב בכביש עוקף הנמל, שקרוב לחוות הגמלים]. התייחסות לעניינם הפרטני של המערערים 76. אילן: בעניינו של אילן קיימות ראיות סיוע מכיוונים שונים: שיחות קודמות על דיאב שבהן הוא מבטא זעם ואיומים; שיחות מיידיות לעד המדינה ולאורן כאשר דיאב מגיע; הדממת הטלפון בשעות 21:30—01:30; וגרסתם של דיאב, שריף ומחמד כי עד המדינה הוביל אותם לכיוון ההרים, לכאורה כדי לפגוש את אילן. 77. אורן: עד המדינה העיד כי "אורן בא איתנו לבית של אילן, אורן היה בהרים חיכה עם אילן, אורן היה חלק פעיל מכל הזה" (עמ' 407 לפרוטוקול מיום 13.1.2014). סיוע מובהק למעורבותו של אורן באירוע, ניתן למצוא במחקרי התקשורת: כאשר נודע לאילן על הגעתו של דיאב, הוא התקשר מיד לעד המדינה ואז לאורן. אילן אישר שהוא קרא לאורן, וגם מחקרי התקשורת מאכנים אותם בסמיכות אחד לשני זמן קצר לאחר מכן. בנסיבות אלה, גם אין בידי לקבל את הטענה כי חומר הראיות המפליל את אורן זהה לחומר הראיות שנאסף נגד יקיר, בעוד שהאחרון לא הועמד לדין באישום זה. אורן לא קיבל ולא הוציא שיחות במשך שעתיים שבהן התרחש האירוע (23:25-21:25), וחלל זה בולט על רקע פעילותו הטלפונית התכופה במהלך היום. אורן טען כי המומחה קבע שהוא לא אוכן בכיכר עצמה, אך איכון זה מתייחס לשעה 21:26, ולכן אינו יכול לשמש ראיה מזכה. אורן העלה טענות גם כלפי הקביעות בהכרעת הדין לגבי אופן הגעתו לכיכר ותפקידו המדוייק באירוע (עמ' 98-97, 108-107 להכרעת הדין); לטעמי אין לסוגיות אלה חשיבות ממשית לצורך ההכרעה, ואיני נדרש לכך. 78. ליאור: כמפורט לעיל, מחקרי התקשורת מהווים סיוע ממשי לגרסת עד המדינה לגבי מעורבותו של ליאור באירוע, החל מהתכנסות באזור הכיכר וחלה בחיפושים אחר דיאב באזור הקניון. בין היתר, השיחה האחרונה של אילן לפני ה"הדממה" היא שיחה שהתקבלה מליאור בשעה 21:29, כלומר בנקודת זמן קריטית להתרחשות המתוארת בכתב האישום. גם בהינתן שהקשר הטלפוני של ליאור עם אילן ואוראל אינו חריג אלא מבטא דפוס רגיל בשיחות הטלפון של ליאור – המסקנה עומדת בעינה. עוד ראוי לציין כי כל שיחות הטלפון של ליאור במועד האירוע הן שיחות קצרות שנמשכות לכל היותר 22 שניות, וגם נתון זה מתיישב עם עדכונים תמציתיים תוך כדי "פעילות מבצעית". כל זאת, עוד מבלי להידרש להרשעתו של ליאור באישום הרביעי שתידון להלן. בערעור מטעמו של ליאור נטען כי לא הוכח שהוא היה חבר בארגון הפשיעה. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המדינה כי השאלה הרלוונטית היחידה היא האם ליאור ביצע את העבירות "במסגרת פעילות של ארגון פשיעה" (סעיף 3 לחוק המאבק); התשובה על כך היא חיובית בבירור, שהרי ליאור מילא אחר הוראותיו של אילן בשיתוף פעולה מלא עם המערערים ואנשים נוספים שהיו קשורים לארגון הפשיעה. הטענה כי שלושה חודשים לפני האירוע אילן לא ידע את שמו של ליאור, איננה רלוונטית; ולא למותר לציין כי לדברי ליאור, בתקופת האירוע הוא עבד במכירת כרטיסי הימורים באינטרנט, והאחראי עליו היה אילן (עמ' 1122 לפרוטוקול מיום 7.1.2015). בהינתן הסיוע לעדותו של עד המדינה, יש להרשיע את ליאור גם בעבירה של החזקת נשק. 79. אוראל: לצד החִצים שכוונו נגד גרסתו של עד המדינה, הוסיף אוראל כי לגרסה זו לא הובאה ראייה המסייעת להוכיח את אשמתו. מקובלת עליי הטענה כי גרסתו של אוראל שהוא אינו זוכר מה עשה בליל האירוע, היא כשלעצמה אינה מהווה הוכחה שהוא משקר, ולא ניתן למצוא בכך סיוע לתיזה המפלילה. עם זאת, ראוי לציין כי מהימנותו של אוראל נחלשה לאחר שהיבטים אחרים בגרסתו נסתרו (ראו עמ' 106 להכרעת הדין). בהמשך לכך, מחקרי התקשורת בעניינו של אוראל אינם מפלילים כשהם עומדים לעצמם: ההדממה לא בולטת כי הוא ממילא לא ניהל שיחות טלפון רבות במשך היום; השיחה עם ליאור בשעה 21:16 אינה חריגה וקדמה לה שיחה בשעה 21:04 (לפני שאילן ידע על הגעתו של דיאב); וקשה להסיק מסקנה מפלילה מהאיכונים (עד השעה 21:16), משום שאוראל ממילא התגורר בסמוך לכיכר ושהה בסביבה באותו יום. לכן, כשהם לעצמם – נתונים אלה אינם מלמדים על מעורבות באירוע מושא כתב האישום. ואולם, תהיה זו טעות לבודד את הנתונים ולבחון אותם בהתעלם ממכלול הראיות. את מחקרי התקשורת יש לבחון על רקע המארג הראייתי שהוצג, אשר מלמד על התאספותם של אילן, ליאור ואחרים, ושותפותם לתכנית הרצח. בנסיבות אלה, העובדה ששיחת הטלפון האחרונה של אוראל באותו ערב היא שיחה שהתקבלה מליאור, נמשכה 9 שניות, והתקיימה בדיוק באותן דקות שבהן אילן קיבץ את חייליו – היא ראיה עצמאית ונפרדת מעדותו של עד המדינה, מתיישבת עם גרסתו ותומכת בה בנקודה מרכזית, וקושרת את אוראל לביצוע העבירה (ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו, בפסקה 36 (2.12.2010)). כיוון שכך, הרשעתו של אוראל (לרבות בעבירה של החזקת נשק) בדין יסודה, באשר היא מבוססת על עדות מהימנה שהצטרפה אליה ראיה מסייעת. אשר להרשעה בביצוע העבירה "במסגרת פעילות של ארגון פשיעה", הדברים שנאמרו בעניינו של ליאור יפים גם כאן, בשינויים המתחייבים. קשה להעלות על הדעת תרחיש שבו אוראל לא היה מודע לכך שהוא מצטרף למשימה שיוצאת מן הכוח אל הפועל באמצעות ארגון הפשיעה שבראשותו עומד אילן. כיוון שכך, אף אינני נדרש לבחינת מערכת היחסים של אילן ואוראל. כאנקדוטה בלבד אזכיר את שציינתי במסגרת האישום הראשון, כי אילן סייע לאוראל, בין היתר, בתשלום שכר דירה, ובהקשר זה אוראל הסביר: "התחלתי להסתובב איתו בתקופה הזאת" (עמ' 1187 לפרוטוקול מיום 27.1.2015). 80. ביתר טענותיהם של המערערים לא מצאתי ממש. אומר בקצרה כי הגנתם של המערערים לא נפגעה מכך שמומחי התקשורת לא התבקשו לקבוע מהם הסקטורים ש"מכסים" את הכיכר ואת ההרים והאם יש קליטה סלולרית בהרים. גם העובדה שעד המדינה לא דיווח למשטרה בזמן אמת על הניסיון לרצוח את דיאב אינה מערערת את מהימנותו לגבי האירוע. מעורבים נוספים באירוע לא הועמדו לדין, אך המדינה הסבירה את ההבדלים הרלוונטיים שעמדו בבסיס ההחלטה, ובנסיבות העניין לא מצאתי כי יש בכך כדי להועיל למערערים. 81. מסקנה: גרסתו של עד המדינה הוכחה כדבעי, ולא נותר ספק סביר בדבר אשמתם של המערערים בעבירות שיוחסו להם, לרבות הרשעתם של אילן, ליאור ואוראל בעבירות של נשיאת נשק. לפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעורים על הכרעת הדין המרשיעה באישום השלישי. אישום רביעי – הדחת עד 82. במסגרת האישום הרביעי, יוחסו לליאור עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, שתיהן בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. בהכרעת הדין, הורשע ליאור בעבירה של הדחה בחקירה בלבד. האישום בעבירה של שיבוש מהלכי משפט נזנח בסיכומי המדינה בבית משפט קמא, בהיותו חופף לעבירה של הדחה בחקירה. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המדינה כי העבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה. רקע עובדתי והכרעת הדין 83. הצדדים מסכימים על העובדות הבאות: ביום 24.10.2012 התבקש דיאב ליטול חלק בזיהויים של המעורבים באישום השלישי, אך זיהויו של ליאור נדחה לבקשת בא כוחו (ת/44, ת/45). ביום 30.10.2012 שהו ליאור ודיאב באותו תא מעצר, יחד עם אדם שכינויו "אריק". בין ליאור לדיאב התפתחה שיחה, ובמהלכה הראה ליאור לדיאב את פרוטוקול הדיון בעניין הארכת מעצרו. לאחר חילופי דברים בין השניים, שהתייחסו גם לאישום נגד ליאור בניסיון לרצח דיאב (האישום השלישי לעיל), רשם ליאור את מספר הטלפון האישי שלו ושל בא כוחו על גבי הפרוטוקול ומסר אותו לדיאב. 84. בהכרעת הדין נקבע כי בהיותם בתא המעצר, ליאור פנה לדיאב ו- "ניסה למעשה להניע את דיאב שלא לגלות את זהותו באמצעות מסדר הזיהוי, אשר עתיד היה להתבצע. לשם כך, פנה הנאשם לדיאב בשאלות המבהירות את רצונו 'דיאב, אתה מכיר אותי? אנו פעם ראשונה נפגשים... פעם נפגשנו בחיים? אתה מכיר אותי? פעם ראית אותי?... אם יהיה מסדר זיהוי, אתה מזהה, אתה מזהה?', ופעם נוספת על ידי מתן מס' הטלפון האישי ומס' הטלפון של עורך דינו. עצם העובדה שהנאשם שהיה נתון בחקירה כחשוד מוסר לעד בפרשה, לדיאב, את מספר הטלפון שלו או את מספר הטלפון של ב"כ כדי שייצג גם אותו וגם את העד המתלונן בפרשה – מדברת בעד עצמה וכאילו מכריזה על התנהלותו של נאשם 4 בקול גדול, שבהדחה בחקירה מדובר" (עמ' 116; ההדגשה במקור). לפיכך הורשע ליאור בעבירה של הדחה בחקירה (עמ' 117 להכרעת הדין). הערעור 85. ליאור טען כי יש לזכות אותו מהעבירה שיוחסה לו באישום זה. בהודעת הערעור נטען כי דיאב מעולם לא ראה את ליאור במהלך האירוע הנוגע לניסיון רציחתו, ולא היה יכול לזהותו כמי שניסה להתנקש בחייו. מכך משתמע, כי לא הייתה לליאור סיבה לחשוש מזיהוי ואין היגיון בהדחת עד שאינו יכול להפלילו. בהקשר זה נטען גם כי מכיוון שליאור היה משוכנע שדיאב לא יוכל לזהות אותו, לא ניתן לקבוע שהתקיימה מחשבה פלילית וודאי שלא הוכחה כוונה להכשיל את החקירה. לשיטתו של ליאור, ההבדלים בין גרסאותיו השונות של דיאב מעוררות ספק בדבר יכולתן לשמש בסיס להרשעה בפלילים, ולמעשה בית המשפט בחר מתוך שלל הגרסאות של דיאב משפט אחד שהוצא מהקשרו. עוד נטען בערעור, כי לא ניתן לקבוע מסקנה עובדתית ברורה לפיה ליאור הוא שפנה לדיאב ולא להפך. דיון והכרעה 86. בפתח הדיון אציין כי הטענות הנוגעות לאישום הרביעי נטענו בפנינו בצמצום, ואף אני איני רואה צורך להרחיב את היריעה. הראיות העיקריות הנוגעות לאישום זה הן גרסאותיהם של ליאור ודיאב: ביחס לגרסתו של ליאור, קבע בית משפט קמא כי "היא עדות כבושה, בעלת סתירות רבות, הן בתוך העדות והן ביחס לגרסתו של דיאב, והיא אינה אמינה. הנאשם 4 שינה את גרסתו בהתאם למידע שנחשף בפניו, תוך כדי שהוא מנסה ליישר קו עם גרסתו המאוחרת והעוינת של דיאב" (עמ' 114 להכרעת הדין). חרף טענותיו של ליאור, מצאתי כי קביעה זו מבוססת היטב ואין מקום להתערב בה. איני רואה חובה לעצמי לחזור ולפרט את מכלול הפרטים והגרסאות, על פיתוליהן ודקויותיהן, ואסתפק בכך שבחקירתו במשטרה ליאור שתק; במענה בכתב לאישום (מיום 25.6.2013) הוא מסר גרסה אחת; ובעדותו בבית המשפט מסר גרסה שונה, מבלי שעלה בידו להסביר את הפער בין הגרסאות (עמ' 1133 לפרוטוקול מיום 8.1.2015). גם גרסתו של דיאב התאפיינה בהתפתחויות, וכפי שציין בית משפט קמא, ניכרת מגמתו של דיאב "ליישר קו" עם גרסתו של ליאור (עמ' 116-115 להכרעת הדין). עיון בפרוטוקולים מהחקירות במשטרה ובבית המשפט מאשש קביעה זו, ונזכיר כי כבר הערנו לעיל (בפסקה 68) על אודות רתיעתו של דיאב ממעמד של עד תביעה. גם במשטרה, דיאב לא שש לשתף פעולה עם חוקריו בנוגע לשיחתו עם ליאור. בחקירתו מיום 30.10.2012 נמנע דיאב מלציין את שמו של ליאור בפני החוקרים; לא השיב לגופו של עניין כשנשאל אם הוא מפחד מליאור; וניסה להתחמק משאלותיו של החוקר בנוגע לדברים שאמר לפני החקירה המוקלטת (ת/2ז). התנהגות זו הקצינה במהלך עדותו בבית המשפט, דבר שבא לידי ביטוי בהתכחשותו לגרסה שמסר במשטרה. כך למשל, דיאב טען בבית המשפט שמי שכתב את מספרי הטלפון על גבי הפרוטוקול היה האדם השלישי שהיה בתא ("אריק"). טענה זו אינה סבירה כשלעצמה, וגם אינה מתיישבת עם דבריו של ליאור כי הוא זה שכתב את המספרים. מטעמים אלה ואחרים, בית משפט קמא העדיף את גרסתו של דיאב במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, וגם בכך אין מקום להתערב. 87. נותרה אפוא גרסתו של דיאב כפי שנמסרה במשטרה. חרף העמימות אופפת את גרסתו של דיאב, ליבת האירוע נותרה ברורה: ליאור פנה לדיאב, ביקש לוודא שדיאב לא יזהה אותו במסדר הזיהוי, ולשם כך גם מסר לו את מספרי הטלפון שלו ושל בא-כוחו. כנגד גרסה זו עומדת גרסתו של ליאור, שלא זכתה לאמון בית המשפט, כאמור. להעדפת גרסתו של דיאב במשטרה, נוסף חיזוק בדמות הפרוטוקול שנמצא בידי דיאב, שעל גבו נרשמו מספרי הטלפון של ליאור ובא כוחו לשעבר (ת/5; וראו גם ת/46). הסיבה לכתיבת מספרי הטלפון לא הובררה די צרכה על ידי ליאור, אשר מסר גרסאות סותרות גם בנקודה זו: במשטרה – שתק; במענה לכתב האישום, ליאור טען כי הוא הציע לדיאב לשכור את שירותיו של עורך-דינו ולכן רשם את מספר הטלפון; בעדותו בבית המשפט ליאור טען כי המספר של עורך הדין נרשם לבקשת דיאב כדי שיעיד לטובת ליאור (עמ' 1127 לפרוטוקול מיום 8.1.2015), ומספר הטלפון של ליאור עצמו נרשם לצורך שותפות עסקית (עמ' 1095 מיום 7.1.2015). יתר על כן, בערעור שבפנינו נטען כי "לכל היותר יש לקבוע כי המערער ידע שדיאב לא יוכל לזהותו במסדר זיהוי מאחר ולא ראה אותו מעולם [...] ועל כן ביקש ממנו שישוחח עם עורך דינו אודות כך" – מכאן עולה גרסה שונה נוספת, שלפיה ליאור ביקש מדיאב לשוחח עם עורך דינו על מסדר הזיהוי. בנסיבות אלה, סבורני כי צדק בית משפט קמא בכך שקבע כי רישום מספרי הטלפון על גבי הפרוטוקול מהווה ראיה מפלילה. 88. בית המשפט קמא קבע כי היסוד העובדתי של העבירה התגבש בעצם השאלות המנחות שהפנה ליאור לדיאב בנוגע להיכרותם, ובמסירת מספרי הטלפון שלו ושל בא כוחו. מסקנה זו מקובלת עליי, שכן ההקשר והתזמון בו נערך המפגש – ערב מסדר הזיהוי בעניינו של ליאור – אינו מותיר מקום למסקנה אחרת מלבד ניסיון להשפיע על דיאב. עוד אציין כי השיחה בין השניים נסבה על מסדר הזיהוי, והמשמעות היא שליאור הוא שהעלה את הנושא, משום שבאותו מועד דיאב לא ידע שצפוי מסדר זיהוי נוסף. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי הוכח גם היסוד הנפשי במידה הנדרשת להרשעתו של ליאור. כאמור, כמו בבית משפט קמא כך גם בערעור, חזר ליאור על הטענה כי הוא ודיאב לא נפגשו מעולם לפני שמצאו עצמם יחד בתא המעצר, ולכן לא הייתה לו סיבה לחשוש ממסדר הזיהוי או לנסות להניא את דיאב מלזהות אותו. דין טענה זו להידחות אף היא, כפי שהוסבר בהכרעת הדין: "נראה שנאשם 4 חשש שיזוהה על ידי דיאב, הגם שייתכן שדיאב לא הכיר את נאשם 4 ולא זיהה אותו כמשתתף באירוע הניסיון לרצח. החשש שדיאב יזהה אותו כמי שמעורב באירוע, הוא המניע להדחה" (עמ' 116 להכרעת הדין). גם אם נניח שליאור אכן העריך כי דיאב לא יזהה אותו כמעורב בפרשה, נראה שנותר בליבו של ליאור חשש כזה, ולכן הוא ניסה להשפיע על הודעתו של דיאב. 89. אשר על כן, הכרעת הדין המרשיעה את ליאור באישום הרביעי – תעמוד על כנה. אישום חמישי – ניסיון לרצח יוסי מלכה כתב האישום והכרעת הדין 90. על פי האישום החמישי בכתב האישום, אילן ומאור (להלן באישום זה: המערערים) ניסו לרצוח את יוסי מלכה (להלן: יוסי) בתאריך 3.4.2010. הרקע לניסיון זה הוא סכסוך בין יוסי לבין יעקב שמעון (הידוע בכינויו "עקא" וכך יכונה גם כאן), שניהם עבריינים ירושלמים. אילן עמד בקשר קבוע עם עקא, ובעקבות הגעתו של יוסי לאילת, אילן ומאור החליטו לגרום למותו. תכניתו של אילן היתה שהוא ומאור יארבו ליוסי ביציאה מאילת ויירו בו באמצעות שני רובי M-16. בהתאם לתכנית, סמוך לשעה 20:00 נפגשו אילן, מאור ועד המדינה והחלו לנסוע ברכב שבו נהג עד המדינה. אילן הורה לעד המדינה לעצור בסופר-מרקט כדי לרכוש כפפות, ובזמן שאילן ומאור ירדו מהרכב – עד המדינה דיווח למשטרה על הכוונה לבצע רצח. בסמוך לאחר מכן הגיעו למקום כוחות משטרה ועצרו את השלושה (לא הוגש כנגדם כתב אישום, בין היתר, על מנת שלא לחשוף את עד המדינה כפי שיוסבר בהמשך בפסקה 102). ברכב נמצאו קסדות, כובעי גרב, ג'קטים וכפפות. לפיכך יוחסו לאילן ולמאור עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. לאילן יוחסו גם עבירות של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק. בנוסף, לאחר מעצרו של אילן, הוא השליך שני כרטיסי סים, ובגין מעשה זה נאשם בעבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק. 91. בית משפט קמא בחן את הראיות ושמע את עדי התביעה וההגנה, והגיע למסקנה כי לא נותר ספק סביר באשמתם של אילן ומאור בעבירות שיוחסו להם. נקבע כי עדותו של עד המדינה מהימנה, וזוכה לראיות סיוע וחיזוק ממספר מקורות: האזנות סתר לטלפון של מאור; הימצאותו של יוסי באילת במועד הרלוונטי; הידיעות המודיעיניות שעד המדינה מסר ערב האירוע (נ/22) ובמהלכו (נ/19); והציוד המפליל שנתפס ברכב ומתאים לגרסתו של עד המדינה. מנגד, בית המשפט לא נתן אמון בעדותם של אילן ומאור, אשר שתקו בחקירותיהם במשטרה וניסו להתחמק משאלות במהלך חקירותיהם בבית המשפט. במישור המשפטי נקבע, בדעת הרוב, כי על פי המבחנים המקובלים בפסיקה, מעשיהם של המערערים עברו משלב ההכנה לשלב הניסיון לרצח (עמ' 149-132 להכרעת הדין). בדעת מיעוט, סבר השופט נ' זלוצ'ובר כי יש לזכות את המערערים מעבירה של ניסיון לרצח משום ש"מחמת הספק, יש לקבוע כי הגם שהנאשמים היו קרובים ביותר ליציאה משלב ההכנה לשלב הביצוע, עדיין טרם יצאו משלב ההכנה גם אם הם ממש לקראת סיומו" (עמ' 143 להכרעת הדין). הערעורים 92. אילן טען בערעור כי כלל לא הוכח סכסוך בין יוסי לבין עקא, ולעצם העניין – שגה בית משפט קמא בכך שנתן אמון בעדותו של עד המדינה, אשר לוקה בסתירות פנימיות ואף "מופרכת מן היסוד". בעיקר הודגש כי לדברי עד המדינה הוא היה במעגל הפנימי של קושרי הקשר ונכח ב"תדריך" שהעביר אילן, ולמרות זאת – בדיווח למשטרה בזמן אמת הוא לא ידע לומר מיהו היעד של "מבצע החיסול". בנוסף, אילן הצביע על סתירה פנימית בדבריו של עד המדינה לגבי זהות האנשים שהיו אמורים לבצע את הירי. עוד נטען, כי הכפפות והקסדות שנתפסו ברכב בליל האירוע אינן יכולות לשמש סיוע לעדותו של עד המדינה. טענות נוספות בערעור הן כי דמויות נוספות שלדברי עד המדינה מעורבות בפרשה – לא נחקרו ולא הועמדו לדין; כי לא היה מקום להטיל דופי במהימנותו של אילן; וכי יוסי כלל לא היה אמור לצאת מאילת ביום שבו אילן ומאור נעצרו. בנוסף נטען כי גם בהינתן התשתית העובדתית, עדיין שגו שופטי הרוב בקביעתם כי המעשים נכנסים בגדר "ניסיון" ולא "הכנה" בלבד. בנוסף נטען בערעור כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להרשעתו של אילן בעבירות של החזקת נשק ושיבוש מהלכי משפט. 93. בערעורו של מאור נטען, כי קיימים פערים מהותיים בין הידיעות שעד המדינה מסר לפני שחתם על הסכם עד מדינה לבין גרסתו לאחר שהפך לעד המדינה. בא-כוחו של מאור ערך השוואה מדוקדקת בין הגרסאות שנמסרו על-ידי עד המדינה, והצביע על אי-התאמות בין הפרטים. על רקע זה נטען כי הידיעות המודיעיניות שמסר עד המדינה הן שקריות וכך גם עדותו בבית המשפט. עוד נטען בערעור, כי לא היתה סיבה טובה לדחות את הגרסה שלפיה מאור נעצר בדרכו לשתות קפה בחברתם של אילן ועד המדינה, וגם ההתרשמות השלילית מאביו של מאור כעד הגנה – אינה מבוססת. טענה נוספת היא כי המשטרה לא ביצעה פעולות חקירה אלמנטריות, ומחדלי החקירה הובילו את בית המשפט קמא למסקנות שגויות, ולמצער, מסקנות שאינן מתחייבות. במסגרת הערעור נטען גם כי הראיות שהציגה התביעה אינן מסייעות לעדותו של עד המדינה; לא הוכח סכסוך בין עקא ליוסי; לא הוכח שמאור משתייך ל"ארגון הירושלמי" ("קבוצתו של עקא") או לארגון הפשע האילתי או פעל במסגרתם. במישור המשפטי ביקש מאור לאמץ את עמדתו של שופט המיעוט, לפיה לא ניתן לקבוע כי המעשים יצאו מגדר "הכנה". דיון והכרעה 94. את הדיון בעבירה של ניסיון לרצח נפתח בפרק עובדתי, ובו תוכרענה הטענות הנוגעות לתשתית העובדתית; ואחריו יגיע פרק הדיון המשפטי, שבו תתבררנה טענותיהם של המערערים בדבר סיווג המעשים כ"הכנה" או כ"ניסיון". לאחר מכן אדרש להרשעתו של אילן בעבירות של החזקת נזק ושיבוש מהלכי משפט. המישור העובדתי 95. עוד לפני שנדרש לסוגיית מהימנותם של העדים ולטענות הגנה נוספות, נקודת המוצא מקשה מאד על המערערים. יום לפני המעצר, עד המדינה העביר למשטרה בזמן אמת דיווח כי אילן מתכנן לרצוח את יוסי ובחור נוסף בשם "שידו", ולשם כך הגיעו לאילת "חיילים" מארגונו של יצחק אברג'ל, וביניהם מאור (נ/22). למחרת בערב, עד המדינה העביר דיווח שלפיו "אילן בן שטרית, [עד המדינה] ומאור מהגר נמצאים ברגע זה בהכנה לקראת רצח שהולך להתבצע בעיר אילת". הידיעה המודיעינית כוללת תיאור של הרכב ומיקומו, וכן דיווח על כך ש"בתא המטען יש קסדות, כפפות, כובעי גרב ומעילים שחורים. השלושה נמצאים בשכונת שחמון לכיוון כללי הרי אילת להוציא נשקים ותחמושת" (נ/19). המעצר בוצע תוך דקות ספורות, והציוד האמור נתפס (ת/48), באופן שמחזק את מהימנות עד המדינה ומהווה ראיה מפלילה. בהקשר זה מקובלים עליי דבריו של בית משפט קמא כי – "הציוד שנתפס ברכב תומך בכך שלא מדובר בנסיעה תמימה, אלא בנסיעה לביצוע פשע חמור, ובמיוחד כך, כשאין כל הסבר מדוע בנסיעה תמימה, החזיקו הנאשמים שתי קסדות, שני ז'קטים, שתי אריזות של כפפות גומי באריזה סגורה, כובע גרב עם חורים לעיניים ולפה, פלאפונים וכרטיסי סים. גם העובדה שנתפסו שתי קסדות שבאמצעותן מסתירים את הפנים, שני ז'קטים שתי אריזות עם כפפות, תואמת את עדותו של עד המדינה, לפיה תפקידו באירוע הפלילי היה לשמש נהג מילוט, בעוד ששני הנאשמים תוכננו לירות בפועל ביוסי מלכה" (עמ' 135 להכרעת הדין; ההדגשות במקור). זוהי "תמונת הסיום" של האירוע, וחרף טענותיהם של המערערים, בהחלט יש בכך סיוע חיצוני לעדותו של עד המדינה. אציין כי אילן נשאל מדוע החזיק כרטיסי סים חדשים ("ריקים"), ותשובתו היתה: "מה זאת אומרת? לא רוצה להשתמש בטלפון שלי, מטרידים אותי בטלפון. מוצאי שבת, לא רוצה לפתוח את הטלפון" (עמ' 1345 מיום 11.9.2014). כלומר, על מנת שנוכל לקבל את טענתם של המערערים, עלינו להניח כי עד המדינה טפל עליהם עלילת שקר כבר "בזמן אמת", וכי הציוד שנתפס ברכב אינו קשור לסיפור המעשה. זאת, למרות שהרקע לגרסתו של עד המדינה הוכח כדבעי: הובאו ראיות לקיומו של סכסוך בין עקא לבין יוסי (ת/18ה, עמ' 72-73), ואין ספק שיוסי היה באילת באותו מועד. על גבי נדבכים ראייתיים אלו מתווספות קביעות מהימנות נחרצות מתוך התרשמותו של בית המשפט קמא, וכדי שנגיע להתערב בהן יש להצביע על אחד החריגים שנקבעו בהלכות הרלוונטיות. גרסאותיהם של המערערים 96. בשלב זה אפנה לבחון את גרסתם של המערערים לאירוע בו נעצרו: בעדותו הראשית, אילן סיפר: "הייתי בפסילה של חודש, וביקשתי [מעד המדינה] שיקפיץ אותי למישהו לקחת כסף. קפצו עלינו ועצרו אותי, זהו"; "אני ירדתי מהבית, זה היה מוצאי שבת, ירדתי מהבית שיקפיצו אותי למישהו להביא כסף, הלכנו, לקחנו את הכסף, ואיך שאנחנו חוזרים, קפצו עלינו" (עמ' 1258 לפרוטוקול מיום 10.7.2014). בחקירה הנגדית השיב אילן: "ש: למה יצאת מהבית בכלל? ת: יצאתי, ללכת לקניון לשתות כוס קפה. מאור נמצא איתי וגם [עד המדינה] בא, כי אמרתי לו 'בוא תנהג לי, אני בפסילה של חודש בוא תקפיץ אותי לשיח' רמון, לקחת כסף לבן אדם', ומשם היינו בדרך לקניון. כשאני חוזר לאותו בן אדם שלקחתי כסף, קפצו עלינו בשיח' רמון" (עמ' 1341 מיום 11.9.2014). וגרסתו של מאור בבית המשפט: "רציתי באותה תקופה גם, גם לבוא ולנפוש באילת וגם לנסות להתפייס עם אבא שלי [...] הוא לא בדיוק קיבל אותי ואני הלכתי, התקשרתי לאילן. הלכתי לאילן, ישבתי אצלו קצת [...] עשיתי אצלו גם שבת. במוצאי שבת, בא [עד המדינה], היה לנו כוונה רק להוציא את השבת, לשתות איזה דרינק, משהו, אבל לא, לא באתי במטרה לבצע פשע. איך שאנחנו יוצאים במוצאי שבת, קופצים עלינו כוחות גדולים של משטרה, ממש שולפים אותנו מהאוטו" (עמ' 1265 לפרוטוקול מיום 22.1.2015). יוער כי המערערים בחרו לשתוק בחקירותיהם במשטרה, גם כאשר נשאלו שאלות פשוטות כגון להיכן נסעו ולמי שייכים הפריטים שנמצאו ברכב (ת/55, ת/84). כלומר, הגרסאות העומדות לבחינתנו הן גרסאות כבושות, שנמסרו לראשונה בבית המשפט, ויש בכך כדי לגרוע ממשקלן. גרסתו של אילן התפתחה גם במהלך המשפט, ורק בחקירה הנגדית הוא הוסיף שמטרת הנסיעה היתה בילוי משותף. בנוסף, הגרסאות אינן מתיישבות זו עם זו: לפי גרסתו של אילן, עד המדינה הוזמן לנהוג ברכב כי רישיונו של אילן נפסל; ולדברי מאור, הוא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף והיה יכול לנהוג, ועד המדינה הצטרף לבילוי משותף של שלושת החברים. לא אתן משקל יתר לדקדוקי גרסאות, אך אצביע על כך שלדברי אילן "יצאתי, ללכת לקניון, לשתות כוס קפה" (עמ' 1341 מיום 11.9.2014) ואילו מאור אמר שהכוונה היתה לשתות "דרינק" ודיבר על ערק או וודקה (עמ' 1207 מיום 25.1.2012). הקושי לאמץ את גרסתם של המערערים מתעצם בבואנו לאמת אותה מול עדות חיצונית. לדברי אילן בחקירה הראשית, מטרת הנסיעה היתה לאסוף כסף מאדם בשם חביב ביטון (עמ' 1341 לפרוטוקול מיום 11.9.2014). חביב עוד יוזכר בהמשך, ובשלב זה נציין כי הוא נחקר במשטרה לגבי הקשר שלו עם אילן, והשיב: "אני לא מדבר איתו כמה שנים" (נ/127; חקירה מיום 16.10.2012). גם אם נניח שבזמן החקירה המשטרתית חביב ניסה להרחיק עצמו מקשר עם אילן, שנחשד כמי שעומד בראש ארגון פשע, עדיין לא ברור מדוע אילן לא הזמין את חביב להעיד לטובתו לגבי האירוע מושא האישום החמישי (אציין כי חביב העיד מטעמו של יניב אך לא נשאל על כך על ידי בא כוחו של אילן). 97. קושי נוסף בגרסת המערערים עולה מן העובדה שעד המדינה נהג ברכב, ודקות ספורות לפני שבוצע המעצר – הוא דיווח למשטרה על הכוונה לבצע רצח. לפי גרסתו של עד המדינה, הדיווח נעשה בזמן שאילן ומאור יצאו מהרכב והלכו לרכוש כפפות. לעומת זאת, בגרסת המערערים קשה למצוא "חלון הזדמנויות" שיאפשר לעד המדינה לעשות זאת. אילן נחקר על כך ולא הצליח לספק הסבר, שכן על פי גרסתו, הוא ירד מהאוטו "אולי לשנייה" כדי לאסוף כסף שנזרק לעברו מהחלון (עמ' 1256 לפרוטוקול מיום 15.9.2014). לאחר שהמערערים הבינו שנחשפה נקודת תורפה, הם הציעו שאולי עד המדינה שלח מסרון באותה שנייה שבה אילן יצא מהרכב לאסוף את הכסף, ולמרות שמאור נשאר לשבת במושב האחורי (עמ' 878 מיום 30.10.2014; עמ' 1215 מיום 25.1.2015). גם אפשרות זו, שהוצעה רק בדיעבד, אינה קלה לעיכול, ולא סביר שבסיטואציה כזו עד המדינה יעדכן את קצין המשטרה, לא בשיחת טלפון וגם לא באמצעות מסרון. אציין כי מאור העיד שעד המדינה "לא שלח בשום שלב, הוא לא ראיתי אותו שולח בשום שלב SMS" (עמ' 1208), ובהמשך תיקן עצמו: "לא ראיתי את ה-SMS, זה לא אומר שהוא לא שלח" (עמ' 1215). לא למותר לציין כי הדיווח של עד המדינה היה מפורט למדי, ואם מדובר במסרון – הוא לא היה קצר. בית משפט קמא הוסיף נימוקים שמובילים למסקנה השוללת את מהימנותם של המערערים (עמ' 138-136), ולאחר שעיינתי בפרוטוקולים ובחנתי את טענות הצדדים, מסקנה זו מקובלת עליי. 98. סיכום ביניים: המערערים נתפסו ברכב עם עד המדינה, כשברשותם ציוד מפליל שמתיישב עם הגרסה כי היו בדרכם לבצע פשע שמצריך מעורבות של שני אנשים. עד המדינה מסר על כך דיווח למשטרה בזמן אמת, ועדותו בבית המשפט זכתה לאמון. לעומת זאת, המערערים לא הצליחו לספק הסבר אמין למעשיהם בזמן האירוע. בנסיבות אלה, כף החובה כבדה ונוטה להרשעה. המערערים הוסיפו טענות רבות, והמדינה מצידה הציגה ראיות נוספות שיש להן פוטנציאל לתרום להרשעה. נוכח האמור, אינני רואה להתחיל את הדיון מבראשית, וניתן להסתפק בהתייחסויות נקודתיות לטענותיהם המרכזיות של המערערים. מיהו היעד של הרצח המתוכנן? 99. בשולי הודעתו של עד המדינה למשטרה מזמן האירוע (נ/19), נוספה "הערת מקור: תסגור טוב את שכונת שחמון אני יבדוק מי היעד לרצח ואני ידווח לך". מכאן טענתם של המערערים כי עד המדינה עצמו לא ידע בזמן האירוע לומר מיהו הקורבן המיועד, ובכך הם מוצאים קושי שפוגם באפשרות לקבל את גרסתו. אינני מקבל את הטענה ואף איני רואה בכך קושי אמיתי. העובדה שפרט מסויים לא מצא את ביטויו בדיווח של עד המדינה בזמן אמת, אינו מעיד על חוסר ידיעה מצידו. כאמור בהכרעת הדין: "בעת האירועים נשוא אישום זה, כמו גם באישומים האחרים, [עד המדינה] היה מקור משטרתי וגם אם דיווחיו לא כללו הכל ולא פרטו הכל, יש להבין זאת גם על רקע רצונו, באותה עת, שלא להיחשף, כמו גם על רקע העובדה שאז, טרם 'חצה את הקווים' וטרם נטש את העולם העברייני, בניגוד למצבו כעד מדינה, שמחייב אותו בגילוי מלא של האמת העובדתית כולה" (עמ' 134 להכרעת הדין; וראו גם עדותו בעמ' 476 מיום 29.12.2013). זאת ועוד, עד המדינה מסר גרסה עקבית שלפיה באותו מועד היה תכנון לפגוע במספר אנשים, אך "בסופו של דבר לא צלח כלום" (שם, עמ' 474, 484; נ/34). לדבריו, "בהתחלה לא ידעתי את מי הולכים לרצוח ואחרי זה עדכנתי אותו [את קצין המודיעין – י"ע] את מי הולכים לרצוח" (עמ' 264 מיום 5.12.2013). לדברי עד המדינה הוא הבין שהיעד הוא יוסי מלכה "כשהלכנו לתכנן את התכנית", יום או יומיים לפני המעצר (עמ' 485 מיום 29.12.2013), וטענתו עולה בקנה אחד עם הדיווח שהוא העביר למשטרה ערב המעצר (נ/22). לא למותר לציין כי רמי אמירה, ששמו הוזכר על-ידי עד המדינה כאחד מהיעדים של ארגון הפשע, נרצח ביריות ארבעה חודשים מאוחר יותר. יוסי עצמו חזר לאילת ארבעה חודשים מאוחר יותר, וגם אז נעשה ניסיון לפגוע בו, כפי שיפורט להלן באישום השישי. האם הנשקים הוטמנו? 100. על פי גרסתו של עד המדינה, אילן ומאור תכננו לירות לעבר רכבו של יוסי באמצעות שני רובי M-16. ברכב אמנם לא נמצאו כלי נשק, אך העדרם אינו מחליש את גרסתו של עד המדינה, שהרי כבר בזמן אמת הוא הודיע כי המערערים נמצאים בדרכם להוציא את הנשקים ממקום המסתור; ויום קודם לכן, בהודעה נפרדת, הוא דיווח כי "האמל"ח יצא רק דקות לפני המבצע" (נ/21). עד המדינה העיד כי הוא לא ראה את הרובים ולא ידע איפה הם מוסתרים, וגם אם היה יודע – לא היה מגלה זאת לחוקרים, מחשש שהמידע יוביל לחשיפתו כמקור משטרתי (עמ' 481-479 מיום 29.12.2013). עובדה רלוונטית נוספת היא כי באופן כללי הארגון החזיק בהרים כלי נשק זמינים לשעת הצורך, וחוקרי המשטרה אכן מצאו נשקים מוסתרים על פי הכוונתו של עד המדינה (ת/214). עובדות אלה משתלבות בעדותו של עד המדינה בבית המשפט. לדבריו הוא שמע שיחה שבה אילן "חייג לבן אדם, אמר לו שישים לו את מה שהוא ביקש ממנו איפה שהוא ביקש ממנו, ואני מבין שזה לנשקים" (עמ' 261 לפרוטוקול מיום 5.12.2013; עמ' 248 מיום 12.12.2013; עמ' 478 מיום 29.12.2013). אמנם מדובר בפרשנות של עד המדינה לשיחה ששמע, אך מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי "פרשנות זו הגיונית, סבירה ומתיישבת היטב עם האירועים בתיק זה ונסיבותיו לרבות הידיעות המודיעיניות שמסר [עד המדינה], המעצר והציוד שנתפס ברכב עם המעצר. פרשנות זו מתחזקת גם בכך שאין הסבר תמים למשפט זה הבא מפי הנאשמים, שכן גרסתם היא שהנסיעה היתה תמימה ומשפט זה כלל לא נאמר – גרסה שאנו דוחים". לא הובאה עדות ישירה לכך שהנשקים אכן הוטמנו במקום המיועד, ולכן בית משפט קמא נמנע מלקבוע זאת כממצא עובדתי, אך אין לכך חשיבות רבה מבחינת האישום בעבירה של ניסיון לרצח (וגם לא בעבירה של החזקת נשק, כפי שיפורט להלן). מתי יוסי תכנן לצאת מאילת? 101. למרות שעד המדינה לא ראה את יוסי באילת, הוא העיד "אני בטוח שזה מה שהלכנו לעשות" (עמ' 433 מיום 29.12.2013). גם כאשר עורך דין ליטן הטיח בעד המדינה: "אני אומר לך שהאיש אפילו לא היה באילת, מה אתה אומר על זה?" תשובתו היתה: "אז אני אומר לך שהוא היה באילת ואני אומר לך שהתכנון היה בידיעה שהוא בעיר אילת ואני אומר לך שאילן עשה את ההכנות לגבי העזיבה שלו מהעיר אילת, ובעקבות זה הלכנו" (עמ' 490). ואכן, כיום אין מחלוקת שיוסי שהה במלון באילת באותו מועד. יוסי עזב את אילת רק יומיים לאחר מעצרם של המערערים, ומכאן טענתם של המערערים כי התזמון של המארב, על פי גרסתו של עד המדינה, אינו תואם למועד שבו יוסי יצא מאילת. אינני מקבל את הטענה ואיני סבור כי עובדה זו מחלישה את גרסתו של עד המדינה, אשר העיד כי הוא לא בדק בעצמו מתי יוסי אמור לעזוב את המלון, ונסמך לעניין זה על הבירורים שאילן ערך (עמ' 487 מיום 29.12.2013). כיום ידוע לנו כי מלכתחילה יוסי הזמין חופשה במלון באילת מיום חמישי עד יום ראשון (1-4.4.2010). המעצר בוצע זמן קצר אחרי צאת השבת. למחרת, ביום ראשון בצהריים, יוסי האריך את שהותו במלון ביום אחד נוסף, עד ליום 5.4.2010 (ת/219; עמ' 1238 מיום 9.6.2014). כלומר, האפשרות שיוסי תכנן לצאת מהעיר במוצאי שבת היא סבירה בהחלט. מכל מקום, החשוב הוא לא מה היתה תכניתו המקורית של יוסי או מתי הוא יצא בפועל מאילת, אלא מה חשבו המערערים. ביום 8.4.2010, מאור סיפר לעקא על האירוע ואמר לו "מה הלך, וואי וואי היא נוסעת בשבת" (שיחה 2274 מעמדה 45858). במבט ראשון קשה להבין את הקשר לאירוע הנדון, אלא שמאור הודה שבאמרו "היא" – הכוונה ליוסי (עמ' 1277 מיום 22.1.2015). לפיכך, שיחה זו, אשר מעורפלת בכוונה מחשש להאזנה משטרתית, מחזקת את המסקנה כי המערערים חשבו שיוסי מתעתד לצאת מהעיר בשבת. בערעורו של מאור נטען כי "לא ניתן ללמוד ממשפט זה על ידיעה כלשהי באשר למועד יציאתו של מלכה, אלא, לכל היותר, ניתן ללמוד מכך כי מלכה נוסע בשבת" (פסקה 74 לעיקרי הטיעון). ככל שהכוונה היא לטעון כי מאור דיווח לעקא שבאופן כללי יוסי נוסע בשבתות – הטענה נדחית. טענה נוספת בערעורים היא כי אם עד המדינה היה מדווח למשטרה על כוונה לפגוע ביוסי – המשטרה היתה דואגת להזהיר אותו, והוא היה עוזב את אילת באופן מיידי. זוהי טענה קלושה וספקולטיבית. למעשה, השוטרים העידו כי לאור הדיווח שהתקבל מעד המדינה הם אכן פעלו כדי להזהיר את יוסי (עמ' 1247 מיום 12.6.2014; עמ' 1267-70 מיום 16.2.2015). העובדה שיוסי לא נמלט מהעיר באופן מיידי, ניתנת להסבר בדרכים שונות, אשר אינן מענייננו. טענות נוספות 102. המערערים הוסיפו טענות רבות ושונות. עיינתי בהן ולא מצאתי כי יש בהן דבר שבכוחו לסדוק את המסקנה המרשיעה. אפרט את מקצת הנושאים שהועלו: (-) מערכת היחסים של מאור ואביו אינה נוגעת באופן ישיר לאירוע מושא כתב האישום, מה גם שבית משפט קמא כבר נדרש לכך בהכרעת הדין (עמ' 132, 139-138). כך גם השאלה איזה רכב היה ליוסי, והאם הוא חנה ליד ביתו של אביו של מאור. הנתון החשוב הוא כי יוסי שהה באילת ביום האירוע. (-) גם מערכת היחסים המדוייקת בין יצחק אברג'יל, עקא, אילן ומאור לבין יוסי מלכה, שלום דומרני ואיציק בר מוחא – אינה חלק מכתב האישום. הפרשה שלפנינו אמנם מאפשרת הצצה לעולם התחתון של ישראל בשנת 2010, ואולם אין צורך להוכיח בהליך הנוכחי את מכלול הקשרים, שיתופי הפעולה והיריבויות בין הדמויות שהוזכרו. (-) אינני מקבל את הטענה כי בחקירת האירוע נפלו מחדלים שפגעו בהגנתם של המערערים. למרות הדיווח והמעצר בזמן אמת, החקירה התפתחה רק אחרי שעד המדינה חתם על הסכם עם התביעה ומסר גרסה מפורטת. עובדה זו אינה מלמדת על מחדל מצד המשטרה, מפני שהאפשרות לקבל מידע מעבריין שמשמש גם כמודיע משטרתי היא מטבעה מוגבלת. בין היתר, נזכיר כי עד המדינה שמר על זכות השתיקה בחקירתו לאחר האירוע, כדי לא לחשוף את העובדה שהוא דיווח למשטרה. אילוץ זה הגביל גם את ניהול החקירה לאחר המעצר, ובין היתר המערערים לא נחקרו בחשד לרצח יוסי מלכה אלא בחשד לקשירת קשר לפשע, כדי לא לחשוף את הקלפים שבידי קצין המודיעין. בשל כך, שוחררו לבסוף המערערים ממעצר ולא הוגש כנגדם כתב אישום. בהקשר זה יוער כי למרות זאת, המערערים ידעו שהמעצר והחקירה היו קשורים ליוסי, ולטענת המדינה יש בכך ראיה נוספת לחיזוק עדותו של עד המדינה. המערערים מצידם טענו כי הקישור בין המעצר לבין עניינו של יוסי נודע להם מצד גורמים שלישיים (לדברי מאור – משמועות; לדברי אילן – מפי החוקרים), אך גרסאות אלה מעוררות תמיהה (ראו עמ' 137-136 להכרעת הדין). הערה נוספת: המערערים הלינו על כך שהמשטרה לא ביצעה פעולות חקירה שהיו יכולות לקשור או לשלול קשר בין המערערים לבין הציוד שנתפס ברכב. למשל – בדיקת DNA או טביעות אצבעות לקסדות שנתפסו ברכב. נוכח טענה זו ראיתי לנכון להזכיר כי "גרסתו של החשוד בחקירה משפיעה, וצריכה להשפיע, על ההחלטה אילו פעולות חקירה יש לבצע. [...] קשה יותר לטעון למחדלי חקירה ביחס לבירור גרסה שנשמעה לראשונה רק לאחר זמן" (ע"פ 2796/15 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 21 (8.2.2018)). בענייננו, טענתם של המערערים כי הציוד לא שייך להם אלא לעד המדינה, עלתה לראשונה בשלב המשפט, כך שבפני חוקרי המשטרה לא עמדה גרסה שחייבה אותם לבצע פעולות חקירה מעין אלה, הגם שניתן היה לצפות כי בדיקות אלו יבוצעו. (-) בערעורים נמנו סתירות רבות בין גרסאותיו של עד המדינה, ואולם חלק ניכר מהן הן סתירות למראית עין בלבד, והיתר שוליות. לדוגמה: נטען כי עד המדינה אמר בהודעתו במשטרה שחלק מהפריטים שנתפסו ברכב היו במושבים מקדימה, בעוד שבפועל הפריטים היו בתא המטען (סעיף 14ג לעיקרי טיעון מטעם מאור). ראשית, נקודה זו אינה מהותית. שנית, ההודעות במשטרה מתאפיינות בפרטים מרובים שנמסרו על-ידי עד המדינה, בחלוף זמן רב מהאירועים. לבסוף, וכאן העיקר, הסתירה היא מדומה כי תשובתו המלאה של עד המדינה היתה: "נראה לי שבבגאז' היה משהו ובמושבים מקדימה, אם אני לא טועה. אני לא זוכר איפה היה כל דבר" (חקירה מיום 8.11.2012). דוגמה נוספת: מגרסתו של עד המדינה ברור שהוא לא נכנס עם המערערים לסופר כדי לקנות כפפות, אלא באותו זמן העביר דיווח למשטרה. בערעור נטען כי קיימת סתירה בין גרסה זו לבין הודעתו של עד המדינה במשטרה לפיה הוא היה עם המערערים בזמן שהכפפות נרכשו (סעיף 14ד לעיקרי הטיעון מטעם מאור). גם במקרה זה, הציטוט שהובא בערעור הוא סלקטיבי, והציטוט המלא מתמצית החקירה הוא: "רוב הדברים אילן הביא אותם, את הקסדות ראיתי שהוא יורד איתם כשהוא ירד איתם מהבית, לא זוכר כמה קסדות. את הכפפות הוא ומאור קנו, בתשובה לשאלתך הייתי נוכח איתם בזמן הקנייה בסופר בשחמון" (חקירה מיום 8.11.2012). ברור אם כן שעד המדינה לא התכוון לטעון שהוא נכנס לחנות, אלא שבניגוד לפריטי הציוד שהובאו מראש, הכפפות נרכשו לאחר שהמערערים יצאו לדרך יחד עם עד המדינה. דוגמה שלישית: עד המדינה העיד באופן עקבי כי מי שהיה אמור לבצע את הירי הם המערערים (בין היתר: עמ' 268 לפרוטוקול מיום 5.12.2013, עמ' 247 מיום 12.12.2013). בערעור מטעמו של אילן נטען כי קיימת סתירה אל מול דבריו של עד המדינה במשטרה, שם טען כי מאור ואדם בשם יחיאל מלכה היו אמורים לבצע את הירי (פסקאות 123-119 להודעת הערעור המתוקנת). גם במקרה זה, עיון בתמליל החקירה מגלה כי באותו הקשר עד המדינה דיבר באופן כללי על התכנית לפגוע בארבעה אנשים שונים ולא על הפגיעה ביוסי (חקירה מיום 4.10.2012, שורות 875-871). 103. אשר על כן, המסכת העובדתית שנקבעה בהכרעת הדין מבוססת היטב על חומר הראיות ואין מקום להתערב בה. המישור המשפטי – ניסיון לרצח או הכנה בלבד? 104. "הדרך לטרקלינה של העבירה המושלמת עוברת דרך מסדרון שבתחילתו אנו מוצאים את ההכנה ובהמשכו את הניסיון, אלא שנקודת המעבר במסדרון בין שלב ההכנה לשלב הניסיון אינה תמיד קלה לזיהוי [...] ונראה כי התשובה לשאלה תלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה" (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, בפסקה 38 (12.7.2010) (להלן: עניין סנקר)). כאמור, שופטי הערכאה הדיונית נחלקו בדעותיהם בשאלה אם מעשיהם של המערערים נכנסים בגדר "ניסיון לרצח" או שמא הם נותרו בגדר "הכנה". השופטים אזולאי ורז-לוי סברו כי המסכת העובדתית מבססת הרשעה בניסיון לרצח, והשופט זלוצ'ובר סבר כי המעשים מהווים הכנה בלבד. הסיווג המשפטי של המעשים הוא בעל חשיבות מעשית רבה: "בעוד שמעשי ההכנה בדרך כלל אינם ענישים, הניסיון לבצע כל עבירה מסוג עוון או פשע הוא עניש. למרות חשיבותה של ההבחנה, דומה כי שיטות המשפט שותפות היום למסקנה כי לא ניתן להגדיר מראש במדויק את נקודת הגבול המפרידה בין הכנה לניסיון" (מרים גור אריה "על ההבחנה בין הכנה לבין ניסיון" משפטים לב 505, 506 (2002)). 105. דיוננו נסוב על העבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין: "מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם", "דינו – מאסר עשרים שנים". סעיף 25 לחוק העונשין מגדיר "מהו ניסיון": "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". בענייננו, הוכח כי המערערים עשו מעשים במטרה לבצע את העבירה, אך ברי כי העבירה לא הושלמה (יוסי לא נרצח). השאלה היא אם המעשים שנעשו הם בגדר "הכנה בלבד". מונח משפטי זה לא הוגדר בחקיקה, וההבחנה בין "ניסיון" לבין הכנה" התגבשה בדרך של פיתוח פסיקתי. הפסיקה בעניין זה הכירה בשני מבחנים: "(1) מבחן הקרבה המספקת על פי מבחן זה, שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה 'המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת'. כביכול עומדים אנו במסדרון המוליך אל טרקלין העבירה המושלמת ובוחנים את המרחק שנותר עד לטרקלין. אם מעשיו של המבצע קירבו אותו לטרקלין ייחשב הדבר לניסיון, וככל שבוצעו חלקים רבים יותר מ'שרשרת העבירה' והמבצע היה קרוב יותר להשלמתה, כך נקל לראות במעשיו 'ניסיון'. סמיכות של זמן ומקום או חדירה למקום שהייתו של הקורבן המיועד, מחזקים את התקיימותו של מבחן זה [...] עם זאת, סמיכות הזמן והמקום אינה הכרחית. יש ששרשרת הפעולות שכבר התבצעה מעידה על כך שהפוסע במסדרון העבירה חלף כבר על שלב ההכנה והוא נמצא בעיצומו של שלב הניסיון, גם מבלי שתתקיים דרישת הזמן או המקום [...] (2) מבחן החד משמעות על פי מבחן זה, גם מעשה ראשוני של תחילת ביצוע לכיוון העבירה המושלמת, עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה, יכול שייחשב כ'ניסיון'. זאת, ובלבד שהמעשה מעיד באופן ברור וחד משמעי על המטרה העבריינית הקונקרטית ואינו מוביל למספר התנהגויות אפשריות [...]. המבחן המקובל לבחינת ההתנהגות הוא מבחן 'הסרט האילם', כאילו היינו צופים בסרט אילם, בו ניתן לראות רק את שרשרת הפעולות של המבצע. מנקודת הזמן בו נתבררה לצופים מטרת המעשים, מתממש מבחן החד משמעות ומתחיל שלב הניסיון. אם נחזור לדימוי המסדרון, מהשלב בו ברור כי פעמיו של ההולך במסדרון מועדות לטרקלין העבירה ולא לחדר אחר, נכנסים אנו לשלב הניסיון. לפיכך, גם מעשה ראשוני ביותר יכול שייחשב לניסיון, כל עוד משתמע ממנו באופן חד משמעי כוונתו הפלילית של העושה [...]" (עניין סנקר, בפסקה 39; ראו גם ע"פ 8200/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (3.9.2012); ע"פ 2350/15 שהאב נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 (1.12.2016) (להלן: עניין שהאב)). 106. שרשרת הפעולות שביצעו המערערים כללה: יום לפני האירוע: פגישה מקדימה במסגרתה הוחלט לרצוח את יוסי. עד המדינה ומאור דיווחו לאילן שיוסי אכן שוהה באילת ובעקבות זאת נערך סיור שטח מקדים, כולל חלוקת תפקידים. ביום האירוע: עד המדינה נקרא לביתו של אילן. אילן הניח ברכב את כל הציוד הנדרש לביצוע הרצח, למעט כפפות וכלי נשק. השלושה יצאו לדרך לצורך ביצוע העבירה, עצרו לרכוש כפפות, ואילן נתן הוראה להניח את כלי הנשק במקום המוסכם. לאחר שרכשו כפפות, המערערים נסעו מרחק קצר עד שנעצרו על-ידי כוחות המשטרה. על פי התכנית, המערערים היו אמורים לאסוף את כלי הנשק, להמתין לרכבו של יוסי בנקודה שנקבעה, ואז לירות בו ולהורגו. 107. יישומו של מבחן החד-משמעות מוביל למסקנה כי המערערים עברו את שלב ההכנה ומעשיהם נכנסים בגדר "ניסיון לרצח". על רקע התכנית העבריינית, ביצוע המעשים מבטא כוונה ברורה וחד-משמעית להשלים את העבירה המתוכננת, ושרשרת הפעולות שנעשו לא משאירה סימן שאלה לגבי מטרתם הקונקרטית של המערערים. בשלב זה ניתן היה לסיים את הדיון הנורמטיבי, שכן מדובר במבחנים חלופיים (ראו עניין שאהב, בפסקה 15), אך אמשיך ליישום מבחן הקרבה המספקת. בענייננו, הקרבה המספקת לביצוע הרצח היא בנקודה שבה המערערים יצאו מביתו של אילן במטרה לבצע את הרצח. העובדה שבדרך הם תכננו לקנות כפפות ולאסוף את כלי הנשק, איננה מהווה מכשול בדרך למסקנה זו. לדעתי, במועד זה, שלב התכנון וההכנה הסתיים ושלב הביצוע החל, כשהמערערים פועלים מתוך מוכוונות מלאה להגשים את התכנית. אמנם המערערים טרם החזיקו בכלי נשק, אך נזכיר כי עד המדינה הודיע מבעוד מועד שכלי הנשק יצאו "רק דקות לפני המבצע", ולכן עצם ההוראה להוציא את כלי הנשק ממקום המסתור, מלמדת שמבחינת המערערים האירוע התחיל. בע"פ 5150/93 סריס ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183, 187 (1994) נאמר: "אם שלב ההכנה מתאפיין בכך שהנאשם רוכש אמצעים, אוסף מידע, מתכנן ועושה פעולה המכוונת ליצור תנאים לביצוע העבירה, הרי שלב הניסיון הוא מעבר לכך, ויש בו פעולה או פעולות שהן חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה". במקרה דנא, יציאתם של המערערים מביתו של אילן, היא תחילתה של שרשרת פעולות שהיתה מסתיימת בהשלמת העבירה, אילולא עד המדינה שהתריע וכוחות המשטרה שעצרו את המערערים. לכל המאוחר, תחילת הנסיעה לאחר רכישת הכפפות היא שמכניסה את המערערים אל תוך "מתחם הניסיון". 108. אכן מבחינת זמן ומקום נותר פער בין הנקודה שבה נעצרו המערערים לנקודה של השלמת העבירה. כדי שהעבירה תושלם, המערערים היו צריכים לאסוף את כלי הנשק, להגיע למקום המארב ולהמתין לרכבו של יוסי. ואולם, כפי שציטטתי לעיל מעניין סנקר: "סמיכות הזמן והמקום אינה הכרחית. יש ששרשרת הפעולות שכבר התבצעה מעידה על כך שהפוסע במסדרון העבירה חלף כבר על שלב ההכנה והוא נמצא בעיצומו של שלב הניסיון, גם מבלי שתתקיים דרישת הזמן או המקום". ואכן, ניתן להצביע על מקרים שבהם נאשמים הורשעו בעבירות של ניסיון לאחר שהחלו להוציא לפועל תכנית מגובשת, גם אם נותר פער של זמן ומקום עד להשלמת העבירה (ראו והשוו: ע"פ 1996/11 נחאל נ' מדינת ישראל, בפסקאות 35-31 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (23.12.2014); ע"פ 297/11 סעיד נ' מדינת ישראל, בפסקאות 47-45 (22.7.2013); ע"פ 9849/05‏ מדינת ישראל נ' ברואיר, בפסקאות 9-8 (23.11.2006)). כמו כן, מקובלת עליי האמירה, הרלוונטית לענייננו, כי "ככל שמדובר בסדרת פעולות ארוכה יותר שהמבצע הספיק לבצע בטרם נתפס, או ככל שזיקתן של הפעולות שנעשו לשם הגשמת העבירה המיועדת היא הדוקה יותר, כך גדלה הנטייה לראותו כמי שהחל בביצוע" (שם, בפסקה 8; ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 (28.9.2008)). אילן ביקש ללמוד לענייננו מפסק הדין בע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (23.8.2012), אך אין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה הנאשמים "טרם גיבשו תכנית קונקרטית לאופן בו תמומש כוונתם", ולכן נקבע כי מעשיהם "אינם עולים בגדר 'קפיצה איכותית' משלב ההכנה לשלב הניסיון" (שם, בפסקה 64). לעומת זאת, בענייננו התכנית נהגתה, התגבשה ואף החלה לצאת לפועל. 109. בשולי הדברים, אזכיר את דבריי בעניין סנקר: "כעניין של מדיניות משפטית ראויה, אין להגיע לתוצאה שעלולה להעמיד את המשטרה בדילמה קשה: האם לסכל את העבירה בדקה ה-88 או להמתין לדקה ה-90, על כל הסיכונים הכרוכים בכך לביטחון הציבור, רק על מנת שהעבריין ייחשב כמי שהגיע כבר לשלב הניסיון" (שם, בפסקה 42). המקרה דנא יוכיח: הידיעה המודיעינית שהתקבלה יום לפני האירוע – לא הובילה למעצר; ורק הידיעה כי המערערים נמצאים בדרכם לבצע רצח – הביאה את השוטרים לסכל את התכנית הקטלנית. 110. לסיכום: בנסיבות העניין, מעשיהם של המערערים יצאו מגדר "הכנה בלבד" ונכנסו בגדר "ניסיון לרצח". 111. עד כה נדרשנו רק לשאלה אם מעשיהם של המערערים מגבשים את היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. הצדדים לא עוררו בפנינו את סוגיית הוכחתו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח (שלגביו שופטי הערכאה הדיונית היו תמימי דעים), וגם בהיבט זה ההרשעה מבוססת במידה הנדרשת (וראו בהקשר זה ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.2015)). כמו כן, הוכח כי באירוע הנדון, מאור פעל במסגרת ארגון הפשיעה שבראשו עמד אילן. התכנית להביא למותו של יוסי נרקמה על-ידי אילן והחלה לצאת לפועל בשיתוף אנשים שסרו למרותו. כאמור, איננו נדרשים להכריע בדבר היחס בין ארגוני הפשיעה השונים שפעלו ברחבי הארץ באותו זמן. חרף הטענות הנרחבות בערעורו של מאור, גם ההשתייכות הארגונית של מאור לארגון הפשע הירושלמי, לארגון האילתי, לשניהם או לאף אחד מהם – אינה מענייננו. השאלה הרלוונטית היא האם העבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה, והתשובה לכך חיובית. החזקת נשק 112. אילן הורשע גם בעבירה של החזקת נשק. ההרשעה מבוססת על הקביעה שהוא הורה לאלמוני "שים מה שביקשתי ממך איפה שביקשתי". למשמעותה של אמירה זו, בנסיבות ובהקשר שבו נאמרה, כבר התייחסתי לעיל. לפיכך איני מוצא ממש בהשגותיו של אילן על ההרשעה, והיא תיוותר על כנה. להסרת ספק, אציין כי "החזקה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק העונשין: "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו". גם אם האלמוני לא הטמין את הנשקים במקום המיועד, עדיין הוכח שאילן נתן הנחיה כזו, ובכך מתבטאת שליטתו בנשק. שיבוש מהלכי משפט 113. לאחר שאילן נעצר הוא הובא לתחנת המשטרה. שוטר שהיה בתחנה ראה את אילן זורק כרטיס סים על הרצפה (למעשה היה מדובר בשני כרטיסים דבוקים זה לזה). השוטר תיעד את האירוע בזמן אמת (ת/49) וגם העיד על כך במשפט: "לא ראיתי מאיפה הוציא, אני רק ראיתי שהוא זורק את הכרטיס מתחת לספסל [...] ראיתי במו עיניי" (עמ' 720-719 לפרוטוקול מיום 20.3.2014). בית משפט קמא קבע כי עדותו מהימנה (עמ' 135 להכרעת הדין), ודי בכך כדי להותיר את ההרשעה על כנה. טענתו של אילן היא כי לאחר מעצרו נערך על גופו חיפוש מדוקדק, ולא ייתכן שנשאר על גופו כרטיס סים שהשוטרים לא מצאו. אין ממש בטענה. ראשית, בבית המשפט נשמעה עדות שלפיה נערך חיפוש על גופם של העצורים, אך "לא יודע אם חיפוש מדוקדק" (פרוטוקול מיום 24.3.2014). שנית, גם אם מדובר בחיפוש מדוקדק, האפשרות שכרטיס סים חמק מעיני השוטרים – היא אפשרות סבירה בהחלט. בהערת אגב, מעניין לציין שבהקשר זה שני המערערים מעלים טענות סותרות: אילן מלין על כך שנערך חיפוש (ולכן לא ייתכן שהוא הסתיר כרטיס סים); ואילו מאור מלין על כך שלא נערך חיפוש (ונפל מחדל חקירה בכך שהשוטרים לא בדקו אם נמצא בידי המערערים סכום כסף שלטענת אילן ניתן לו על-ידי חביב). בשולי הדברים אציין כי כרטיסי הסים שנתפסו לא נבדקו על-ידי השוטרים. בנקודה זו, אכן מתגלה מחדל חקירה, שהרי בפעולה חקירתית פשוטה ניתן היה לבדוק האם ומהו השימוש שנעשה בכרטיסים. יחד עם זאת, איני סבור כי מחדל זה הוביל לקיפוח יכולתם של המערערים להתגונן מפני האישומים, לא באופן ישיר ואף לא בעקיפין. סיכום 114. לא מצאתי כי נפלה טעות בהרשעתם של אילן ומאור בעבירות שיוחסו להם במסגרת האישום החמישי. ההרשעה בניסיון לרצח מבוססת על עדותו המהימנה של עד המדינה, לצד ראיית סיוע בדמות הציוד שנתפס ברכב וחיזוקים נוספים. במישור המשפטי, הדין עם שופטי הרוב שקבעו כי המעשים המיוחסים למערערים מגבשים את היסוד העובדתי של ניסיון לרצח. הרשעתו של אילן בעבירה של החזקת נשק (באמצעות אדם אחר) מבוססת על עדותו של עד המדינה, אשר זכתה לסיוע בהיבט אחר, ובנקודה זו מתיישבת היטב עם ראיות נוספות. ההרשעה בעבירה של שיבוש הליכי משפט מבוססת על עדותו של שוטר שראה את אילן משליך כרטיס סים לאחר מעצרו, וגם בכך אין עילה להתערב. אישום שישי – ניסיון דקירת יוסי מלכה 115. האישום השישי בכתב האישום מפרט קשירת קשר לדקור את יוסי מלכה. מאור והאחים אבי וישראל חננייב (להלן: הקושרים) ביקשו לפגוע ביוסי בהיותו באילת. ביום 16.8.2010 אילן נתן את אישורו למהלך זה, ולשם כך אף השאיל למאור סכין. הקושרים הגיעו לבית המלון בו שהה יוסי, אך הבחינו בשומרים או בשוטרים שהרתיעו אותם. הם דיווחו על כך לאילן, ששלח אותם חזרה למלון בליווי עד המדינה. עד המדינה אישר שנמצאים במקום אנשי אבטחה או שוטרים, והקושרים פנו לחזור על עקבותיהם, אך אז הבחינו בשי שטרית, אותו זיהו כשותף של יוסי. הקושרים רצו לעבר שי שטרית כשהם מחזיקים בידיהם סכינים, אך הוא הצליח להימלט לכיוון אנשי האבטחה. הקושרים חזרו לביתו של אילן, ובדרכם עצרו ליד כיכר ומאור הטמין את הסכין שאילן נתן לו. מאור והאחים חננייב הועמדו לדין בהליך נפרד והורשעו, במסגרת הסדר טיעון, בגין מעורבותם באירוע. היחיד שעניינו נמצא בפנינו הוא אילן, אשר בגין מעורבותו באירוע יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק; סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק; ומתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק. הכרעת הדין 116. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי "ליבת עדותו של עד המדינה בנוגע לאישום זה מהימנה, הגיונית ונראה שיש לתת בה אמון, על אף קשיים מסוימים" (עמ' 160 להכרעת הדין; הדגשה במקור). טענת ההגנה העיקרית היתה כי אילן לא היה קשור לאירוע, ועד המדינה שיקר לגבי מעורבותו של אילן כפי ששיקר לגבי מעורבותו של אדם נוסף בשם אלירן דרי, ששהה בירושלים בזמן האירוע. הטענה נדחתה. נקבע כי ההגנה לא הצליחה להוכיח כי אלירן היה בירושלים באותו זמן, אך גם אם נניח שכך היה, ייתכן שעד המדינה שיקר או טעה. למרות זאת, ניתן אמון בגרסתו של עד המדינה בעניין מעורבותו של אילן, אשר נתמכה ב"ראיות מסייעות ממשיות". הוטעם כי עד המדינה ראה במו עיניו את אילן נותן סכין למאור, וכי עדותם של אילן ומאור אינה מהימנה והם נתפסו בשקרים. לפיכך נקבע כי אילן "אישר את ביצוע העבירה, הפך לחלק מהקשר הפלילי, נתן אמצעים לביצוע – סיפק סכין וגם נתן הנחיות לאיסוף מידע, ושלח את עד המדינה לסייע מטעמו בביצוע העבירה, לא רק שביצע מעשים שיש בהם תכונות של סיוע אלא גם היה מודע היטב לתרומת מעשיו המסייעים למבצעים ולכוונתם העבריינית והוא גם ביצע את הסיוע במטרה ברורה לסייע בפגיעה ביוסי מלכה". לפיכך הרשיע בית המשפט את אילן בעבירות שיוחסו לו באישום זה (עמ' 166-160 להכרעת הדין). הערעור 117. הטענה המרכזית בערעורו של אילן נוגעת למהימנותו של עד המדינה. על פי הטענה: "שקר גס מטעם עד המדינה בעניין זה באופן שהתגלה בבירור כי אלירן דרי כלל לא היה באילת באותו יום אלא בירושלים וודאי שיש בו כדי להשליך באופן ישיר על ליבת מהימנותו של עד המדינה" (סעיף 14 לעיקרי הטיעון). בנוסף נטען, כי עד המדינה לא ראה את אילן מוסר סכין למאור; כי שוטרים שעקבו אחרי מאור לא ראו אותו עולה לדירתו של אילן; וכי דו"ח העיקוב מהאירוע בו הותקף שי שטרית (נ/67) – מתאר אירוע שונה מגרסתו של עד המדינה, ואין עדות לכך שנשלפה סכין. דיון והכרעה 118. סלע המחלוקת הוא מעורבותו של אילן באירוע. אינני נדרש לפרטי האירוע בו הותקף שטרית, בעיקר משום שעצם ההתרחשות כבר הוכחה, בין היתר על סמך דבריו של שטרית עצמו (ת/198; נ/67), וכיום אין מחלוקת על כך. לענייננו, השאלה העיקרית היא האם אילן מסר למאור סכין לצורך ביצוע העבירה. עד המדינה העיד באופן עקבי שהוא ראה זאת במו עיניו: ש: מה אתה ראית? ת: ראיתי את הסכין, מה זאת אומרת, שאילן מביא לו אותה ביד [...] ש: באיזה שעה ראית אותם עם הסכינים? ת: מאור ראיתי שהוא לקח מאילן, אבל אותם ראיתי רק כשהם היו עם הסכינים. (עמ' 272-271 מיום 5.12.2013) ש: איפה אתה היית כשהם באו לבית של אילן? ת: אצל אילן. ש: וכשהם באו מה אתה ראית? ת: ראיתי אותם באו וראיתי את אילן נותן למאור סכין ש: למה הוא נתן למאור סכין? ת: בגלל שמאור רצה ללכת לדקור את יוסי מלכה במלון מרידיאן. (עמ' 258 מיום 12.12.2013) ש: אילן היה באירוע? ת: אילן נתן את הסכין לאירוע [...] מאור מהגר הגיע, סיפר לאילן, אילן הביא לו את הסכין, מאור ביקש את הסכין, אילן הביא לו את הסכין וככה נולד האירוע. (עמ' 507 מיום 29.12.2013) 119. אילן ביקש להצביע על סתירה בין דבריו אלה של עד המדינה לבין דבריו בתשאול מיום 27.6.2012, שלפיהם הוא לא ראה את אילן נותן סכין למאור. דא עקא, טענה זו כבר נדחתה באופן מנומק (עמ' 162 להכרעת הדין), ואילן חזר בפנינו על טענותיו בלי להתמודד עם הכרעת הדין. למרות זאת, חזרתי ועיינתי בתמליל התשאול שנערך לעד המדינה, זהו הקטע שעמד בבסיס טענת ההגנה: ש: אז שהוא [אילן – י"ע] נותן לו את הסכין למאור אתה רואה שהוא נותן לו את הסכין? ת: לא לא ראיתי את הזה שהוא נותן לו את הסכין אחרי זה הוא אמר לי תשמע איפה הסכין שלי? אמרתי לו על איזה סכין אתה מדבר אני לא ידעתי על הסכין אז הוא אמר לי נתתי למאור סכין. יעני, הסכין יקרה לי יעני לא יודע שיש לו משהו סנטימנטלי אליו. אז מאור החביא אותה במרידיאן הוא לא רצה להסתובב איתה בכיכר של המרידיאן אני זוכר שהוא אמר לו הוא הסביר יעני ואז הוא אמר לו תביא לי אותה אני רוצה אותה ואז אהה נו אני חושב הוא הביא לו אותה הוא הסביר הוא אמר לי זה שמה מונח הנחתי את זה וזה אני אביא לך אותה וזהו אני לא זוכר אם הוא הביא לו אותה זה לא ראיתי ולא הייתי לא יודע אני זוכר רק הוא היה נחוש על הסכין. התמלול אכן אינו לגמרי ברור, וגם נמנעתי מלהוסיף סימני פיסוק שיכולים לשנות את המשמעות. בסוף דבריו של עד המדינה, נראה שהוא מתכוון לכך שהוא לא ראה אם מאור החזיר לאילן את הסכין. לעומת זאת, בתחילת דבריו, ייתכן שעד המדינה מתכוון שהוא לא ראה אם אילן נתן למאור סכין. כאמור, בית משפט קמא נדרש לכך ואיני רואה לחזור על הדברים, בעיקר משום שכפי שאפרט להלן, העובדה שאילן נתן למאור סכין הוכחה גם באמצעות ראיות נוספות (בפרט שיחה 468 להלן) ולא רק בעדותו של עד המדינה. 120. עד המדינה העיד כי אילן אמר למאור: "אני אתן לך סכין אבל תחזיר לי אותה" (עמ' 270 לפרוטוקול מיום 5.12.2013). לדברי עד המדינה: "זאת סכין שיש לאילן ערך סנטימנטלי אליה, סכין דוקרן אני יודע, אילן רכושני כלפיה" (עמ' 271; עמ' 258 מיום 12.12.2013). עד המדינה המשיך לספר על ניסיון התקיפה, ועל פי גרסתו, אחרי האירוע "הם חזרו לאוטו. נסענו, מאור ביקש, אמר בוא נעצור רגע לפני שיבואו המשטרה נחביא את הדוקרן, החביא אותו איפה שמלון מרידיאן איפה ששלטי החוצות שם" (עמ' 272 מיום 5.12.2013). בהמשך, עד המדינה פירט יותר. "ש: מה בדיוק החבאתם שמה, מה הם החביאו שם? ת: מאור החביא את הסכין שאילן הביא לו, ואלירן ירד נתן למאור משהו להחביא. אני מאמין שזה סכין אבל אני לא ראיתי. אני יודע בוודאות שמאור החביא שם את הסכין, כי גם מאור ניסה אחר כך בעתיד להסביר לי איפה זה נמצא, כי אילן ביקש ממנו את הסכין הזאת" (עמ' 263-262 מיום 12.12.2013). גרסה זו של עד המדינה משתלבת היטב בדוחות עיקוב, בשיחות טלפון שהוקלטו ובסכינים שאותרו בזמן אמת על ידי השוטרים-העוקבים. מאור הגיע לאילת יום לפני האירוע (15.8.2010), לאחר שיחות עם דודו, אחיו של אילן (שיחה 17231 ושיחה 17248). מאור נצפה באילת בלוויית האחים חננייב, ובערב נסע יחד עם דודו לכתובת שבה מתגורר אילן, ושהה שם כחצי שעה. בהמשך, מאור ואבי חננייב עצרו בכיכר ליד מלון מרידיאן ורכנו לכיוון השיחים (להלן: הכיכר) (נ/69). ביום האירוע (16.8.2010), נצפה מאור מסתובב ברכב עם עד המדינה ועם האחים חננייב, והם פגשו אנשים נוספים. בשעה 18:01 מאור מתקשר לעד המדינה והם קובעים להיפגש אצל אילן בעוד חצי שעה (שיחה 17393). לא למותר לציין כי אילן נשאל על כך בבית המשפט והשיב "זה לא אומר שהם נפגשו איתי" (עמ' 1264 מיום 15.9.2014). סמוך לשעה 19:30, נצפה אבי חננייב רץ לעברו של שי שטרית, והלה נמלט לכיוון הכניסה למלון מרידיאן (נ/67). לגבי אירוע התקיפה עצמו, יוער כי הפער בין גרסתו של עד המדינה לבין דו"ח העיקוב הוסבר בהכרעת הדין בכך ש"העוקב, מהמקום בו היה, לא ראה את כל מה שהתרחש באירוע" (עמ' 164). 121. לענייננו, מעבר לחיזוק מהימנותו הכללית של עד המדינה בנוגע לאישום, המעורבות של אילן ניכרת בשתי הזדמנויות: מאור הגיע לכתובת ביתו של אילן ערב לפני האירוע, וקבע להיפגש אצלו עם עד המדינה שעה לפני האירוע. אם בכך לא די, הסיוע העיקרי הוא שיחת טלפון שנערכה יום לאחר האירוע (17.8.2010) ומוכיחה שאילן מסר למאור סכין. בשיחה זו נשמע עד המדינה – שלא היה אז במעמד עד מדינה וגם לא ידע על האזנות הסתר – כשהוא משוחח עם מאור על הסכין שקיבל מאילן (שיחה 468 עמדה 48103): עד המדינה: תגיד.. איפה מה שקיבלת מאילן? מאור: אה.. שמה.. ב.. איך אני אסביר לך כפרה, שמה, אבל בקרבת מקום עד המדינה: אתה יכול להסביר לאילן?[...] מאור ב.. נכון יש שמה שתי שלטים? [...] ליד המקום שם, איפה שהיה כל הזה.. איפה שראינו ת'קבלן [...] יש ת... הכיכר הגדולה [...] צד ימין שלך יש שתי שלטים, תראה ליד השלטים שם [...] עד המדינה: טוב כפרה, אני יחייג אליך תסביר לי בדיוק שם. מאור: ביי אחי ביי. מיד לאחר שיחה זו, מאור התקשר לאבי חננייב ושאל אותו "באיזה שלט ה... זה? ראשון או השני?" והם משוחחים על המיקום המדוייק שבו "זה" נמצא (שיחה 469). ביום 18.8.2010 הגיעו שוטרים לכיכר, ומצאו בה שתי כפפות ושתי סכינים, שאחת מהן מתאימה לתיאורו של עד המדינה (ת/27; עמ' 154 ועמ' 165 להכרעת הדין). אילן לא הצליח לספק הסבר מזכה לראיות נגדו. במשטרה הוא בחר לשתוק (ת/202) ובבית המשפט הכחיש שנפגש עם מאור וכל קשר לאירוע. הוא לא הצליח להסביר את השיחה שבה עד המדינה שואל את מאור על "מה שקיבלת מאילן". לדברי אילן: "אני לא נתנתי שום דבר, ולא ביקשתי שום דבר. איך העד מדינה אמר, לאיזה אילן מתכוונים? אליי? הוא טוען שזה היה לי? [...] למה העד מדינה אמר אילן? מאיפה אני יודע? [...] מי אמר שהוא מדבר עליי? [...] אני לא קשור לסיפור הזה. לא נתנתי למאור סכין, ואין לי שום עניין [...] איך עד המדינה יכול להראות שזה אני?" (עמ' 1282-1277 לפרוטוקול מיום 10.7.2014; וכן עמ' 1272 מיום 15.9.2014). גם מאור לא הצליח לספק הסבר הגיוני לתוכן השיחה, וטען כי עד המדינה "מנסה לדחוף סתם שמות". כשנאמר לו שבזמן השיחה עד המדינה טרם חתם על הסכם עם המשטרה ולא היתה לו סיבה להפליל את אילן, מאור השיב: "הוא היה מודיע, אז הוא עשה פרובוקציה טלפונית" (עמ' 1256 מיום 25.1.2015). ואולם, תמליל השיחה מלמד בבירור שלא מדובר בפרובוקציה אלא בשיחה אותנטית שבה הדוברים מבינים אחד את השני היטב ונמנעים מלומר שהם משוחחים על סכין. 122. חומר הראיות מוכיח אפוא כי אילן מסר למאור סכין, כמתואר בכתב האישום. על רקע זה, שאלת מעורבותו של אלירן דרי באירוע אינה מהותית. עם זאת, חשוב להדגיש שבית המשפט קמא לא קבע כי עד המדינה טעה או שיקר בנקודה זו. לעניין נוכחותו של אלירן באילת יש ראיות לכאן ולכאן. בין היתר, אלירן שתק במשטרה ועדותו בבית המשפט לא עוררה אמון (עמ' 160 להכרעת הדין). ההגנה טענה כי אלירן אוכן בירושלים באותו יום, אך התברר כי מכשיר הטלפון שאוכן לא היה בידו (נ/104), ולמרות שהטיחו בעד המדינה כי "ביום 15.8.2010 דרי היה עצור ולא יכול היה להיות באילת", עד המדינה עמד איתן בדעתו כי אלירן דרי השתתף באירוע. יצויין כי עד המדינה לא זכר את תאריך האירוע, ואכן התברר שהאירוע היה ביום 16.8.2010, כך שמעצרו של אלירן ביום 15.8.2010 לכאורה אינו רלוונטי. הדברים יפים גם לדו"ח העיקוב נ/68 שמתאר אירוע מיום 15.8.2010, ויש להצר על כך שאילן חזר על הטענה בפנינו בלי להבהיר נקודה זו. לכל היותר, יכולה ההגנה להיבנות משיחה שהתקיימה בין מאור לאלירן ביום 16.8.2010 בשעה 17:46, וממנה משתמע שאלירן נמצא בירושלים (נ/107), אך האותנטיות של הדברים שנאמרו בשיחה מוטלת בספק (עמ' 161 להכרעת הדין). ראיה מהכיוון הנגדי היא שיחה שקיים שי שטרית מיד לאחר האירוע ותומכת לכאורה בגרסתו של עד המדינה. לדבריו: "באו עלי חמש, מאור וכל הצוות שלו"; ועל פי גרסתו של עד המדינה החמישה הם: מאור, ישראל ואבי חננייב, אלירן ועד המדינה (ראו והשוו גם דבריו של שטרית - ת/98). קשה אפוא לקבוע קביעה עובדתית ברורה לגבי נוכחותו של אלירן באירוע, אך מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי גם אם היינו מניחים שעד המדינה טעה או שיקר בעניין זה – עדיין אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת המסקנה בעניין מעורבותו של אילן, שהוכחה כדבעי וזכתה לסיוע חיצוני כמפורט לעיל. נזכיר כי טענת ההגנה היא שעד המדינה שיקר כדי להפליל את אלירן במעורבות באירוע, וכך עשה גם לגבי אילן; ואולם, אם כך הם פני הדברים, לכאורה עד המדינה היה צריך לספר שאילן הצטרף לקושרים שבאו לדקור את יוסי. 123. לסיכום: אשמתו של אילן הוכחה במידה הנדרשת להרשעה בפלילים, והכרעת הדין באישום השישי תעמוד על כנה. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אישום שביעי – סחיטת מועדון הריביירו 1. במסגרת האישום השביעי יוחסה לאילן בן שטרית (להלן גם: אילן) עבירה של סחיטה באיומים של הבעלים של מועדון ה"ריביירו" בעיר אילת (להלן: הריביירו או המועדון). כפי שיתואר להלן בהרחבה, על פי אישום זה אילן באמצעותם של אחרים דרש מבעלי המועדון תשלום "דמי חסות" חודשיים תוך איום לפגוע בהם או לחבל בפעילות המועדון אם לא יועבר התשלום. על רקע סחיטה זו העבירו בעלי המועדון לאילן באמצעות עד המדינה עשרות אלפי שקלים מדי חודש, זאת לתקופה של בין 15 ל-20 חודשים. 2. על פי כתב האישום, ליאור לוי ושחר אדרעי הידוע בכינוי שגי (להלן: ליאור ו-שגי, בהתאמה) עבדו במועדון ה"קלרה" בעיר אילת, שהיה בבעלותו של שלומי וזאנה – חברו ושותפו של אילן לניהול הארגון שנרצח בשנת 2009. לאחר מותו של וזאנה נסגר מועדון הקלרה, וליאור ושגי עברו לעבוד במועדון הריביירו שהיה בבעלותם של גיא אברהם וירון פורטר (להלן: גיא ו-ירון, בהתאמה). דבר עזיבתם של השניים את הקלרה הגיע לאוזנו של אילן, ובעקבות כך הוא פנה לעד המדינה וביקש ממנו לתאם פגישה עם ליאור ושגי, שהכירו את אילן ואת הארגון שהוא עמד בראשו. פגישה כאמור התקיימה בבית מלון "אגמים" באילת, ובה נכחו גם עד המדינה ואדם נוסף. במסגרת הפגישה הטיח אילן בליאור ושגי כי מועדון הריביירו גנב ממועדון הקלרה את הציוד ואת הצוות, ודרש כ"פיצוי" שהמועדון יעביר לו 50,000 ש"ח כל חודש, או 25% מרווחי המועדון (להלן: פגישת הסחיטה). בעקבות השיחה המתוארת פנה ליאור לגיא, בעל המועדון, סיפר לו על דרישתו של אילן ואמר לו כי עליהם לשלם את הכסף שכן אחרת אילן יפגע בהם ובבני משפחתם. תחילה גיא סירב, ואולם ליאור חזר ואמר לו מדי כמה ימים כי מדובר באנשים מסוכנים שאסור להתעסק אתם, וכן הזהיר אותו שהמועדון עלול להיפגע. עוד אמר ליאור כי "הם" פנו אליו שוב, איימו עליו, ואמרו לו למסור לגיא שיתחיל להיזהר כשהוא נוהג ברכבו. לאחר דברים אלה הסכים גיא להעביר לארגון תשלום של 40,000 ש"ח בכל חודש על בסיס שבועי, זאת לאחר שאילן "אישר" להפחית מן הסכום שנדרש תחילה (כאמור – 50,000 ש"ח או 25% מרווחי המועדון). עוד עולה מכתב האישום כי על רקע סחיטה זו ובשל חששם של הבעלים מאילן ומארגון הפשיעה שבראשו עמד, שילם המועדון מדי שבוע תשלום בסך של כ-10,000 ש"ח לארגון באמצעות עד המדינה, כאשר בתקופת החורף, בשל הכנסות מועטות יותר של המועדון, דרש הארגון סכום נמוך יותר. יוער כי מתוך סכום זה הועברו כ-8,000 ש"ח לידי אילן והארגון, והיתר נותר בידי עד המדינה (להלן: סכום הסחיטה). הסחיטה התרחשה בין השנים 2011-2010 ובתקופה כוללת של 20-15 חודשים, כפי שכבר נזכר. ראיות התביעה והכרעת הדין 3. התשתית הראייתית להרשעתו של אילן באישום זה התבססה בעיקרה על דבריו של עד המדינה שהעיד כי אילן, בעצמו ובאמצעות עד המדינה, דרש באיומים וקיבל מדי שבוע לידיו את סכום הסחיטה, וזאת בתירוץ שהריביירו הוא "הקלרה לשעבר" ועל אנשי הריביירו לשלם בגין שימוש בעובדים ובמוניטין של הקלרה. עוד נטען על ידו כי התמורה לתשלום הכספים הייתה כביכול "שמירת השקט" במועדון ומניעת מצבים של קטטות שעשויות להוביל לסגירת המועדון לשלושים ימים ולהפסדים כלכליים כבדים. עד המדינה טען כי מועדון הריביירו נבחר כמושא הסחיטה משום שאילן ראה בהיכרותו המוקדמת עם ליאור ושגי הזדמנות "לחלוב" את הריביירו, וכי הכספים שולמו לנוכח הפחד מאילן ומהארגון. בית המשפט סבר כי עדות זו של עד המדינה הייתה עקבית, הגיונית ומתיישבת עם הראיות האחרות בתיק, וכן קבע כי נמצא לעדותו חיזוק וסיוע בראיות נוספות, כפי שיפורט להלן. בראש ובראשונה קיבלה עדותו של עד המדינה חיזוק וסיוע בעדותם של בעלי המועדון גיא וירון. ביחס לגיא התרשם בית המשפט כי המדובר באדם נורמטיבי שנקלע לסיטואציה קשה ומאיימת, וכי ניכר שהחרדה שבה היה נתון בעת ביצוע מעשה הסחיטה ליוותה אותו גם במתן העדות בבית המשפט. גיא סיפר שבהתחלה סירב לשלם, ואולם ליאור הסביר לו שזה "ארגון גדול" ו"שלא מתעסקים איתם" (עמ' 98 לפרוטוקול מיום 18.11.2013). בית המשפט נתן דעתו לעובדה שגיא נחקר פעמיים במשטרה אך לא הזכיר את דבר הסחיטה בחקירה הראשונה אף שנשאל על כך, וציין כי אין לייחס לכך משקל שכן ידוע שעדי תביעה נורמטיביים לא ששים לשתף פעולה עם המשטרה בהפללתם של עבריינים בעלי שם. ירון סיפר בעדותו כי ליאור אמר להם שיש צוות ברכב שכור שמגיע מהצפון על מנת לפגוע בהם, וכי יש מי שמעוניין להעניק להם הגנה בתמורה לתשלום, כשהכוונה היא לאילן (עמ' 618 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2014). עוד קיבלה עדותו של עד המדינה חיזוק באמירותיו של ליאור במשטרה שהוגשו לתיק המוצגים מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) לאחר שבמהלך עדותו בבית המשפט הוכרז כעד עוין. בית המשפט קבע כי ליאור בעדותו עשה כל מאמץ אפשרי למזער את מעורבותו של אילן בנוגע לסחיטה והוא נמנע מלנקוב בשמו ובשמות של מעורבים אחרים, תוך שהוא מדבר באופן כללי על "עבריינים" ועושה מאמץ לייחס את העובדות הנוגעות לסחיטה לעד המדינה בלבד. כמו כן, בית המשפט ביסס את הרשעתו של אילן על האזנות סתר שבהן נשמע עד המדינה משוחח עם אילן ועם אחרים על גביית כספים ממועדון הריביירו בזיקה ישירה לרווחי המועדון ולעונות השנה, באופן שתואם את עדות עד המדינה (שיחה 298 מיום 24.11.2010; שיחה 299 מיום 24.11.2010; שיחה 300 מיום 24.11.2010; שיחה 303 מיום 24.11.2010; שיחה 482 מיום 25.11.2010; שיחה 1833 מיום 5.12.2010; שיחה 1842 מיום 5.12.2010; שיחה 1939 מיום 6.12.2010; שיחה 1939 מיום 6.12.2010; שיחה 2103 מיום 6.12.2010; שיחה 2244 מיום 8.12.2010) בית המשפט קבע כי האזנות הסתר הן ראיה עצמאית, מחזקת ומסייעת לעדותו של עד המדינה. 4. ראיות חיזוק וסיוע נוספות נמצאו בשקריו של אילן שטען בחקירותיו במשטרה ובמענה לכתב האישום כי לא קיבל כל כסף הקשור בפעילות העסקית של מועדון הריביירו, מלבד תשלום לגיטימי עבור פירסום המועדון על שלטים באמצעות חברת הפירסום שבבעלותו (ת/ 18א'; ת/ 18ג'; ת/ 16א'). בעדותו בבית המשפט הודה אילן לראשונה כי הוא קיבל כספים מהמועדון, אך לטענתו מדובר בכספים שהוא סייע להעביר למשפחת וזאנה בתמורה לציוד שכביכול נלקח ממועדון הקלרה (עמ' 1332 לפרוטוקול הדיון מיום 10.7.2014). בית המשפט קבע כי זוהי גרסה כבושה שלא בא זכרה במשטרה או במענה לכתב האישום, וכי גרסה זו נסתרה בעדויות ובהקלטות שהוצגו. כמו כן, בחקירתו במשטרה ובחקירתו הנגדית טען אילן כי הוא אינו יודע מי זה גיא אברהם, אולם לאחר שנשאל בעניין זה בשנית על ידי התובעת השיב דברים מבולבלים שסותרים אמירה זאת (שם, בעמ' 1301; עמ' 1319-1317 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.2014). יוער כי במסגרת סיכומי ההגנה נטען כי למעשה היה כאן אינטרס עסקי של בעלי המועדון לשמירה על ה"שקט" במועדון ולא סחיטה. בתוך כך טענה ההגנה כי התחרות בין המועדונים באילת בתקופה הרלוונטית הייתה בשיאה וכללה בין היתר איומים על מועדון הריביירו מצדו של אושרי גבאי, בעל מועדון מתחרה; ועל כן המדובר בעסקה שהייתה מוסכמת על כל הצדדים, ואולם טענה זו נדחתה. 5. עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן לתת אמון בעדי ההגנה – שגי ויהודה וזאנה (אחיו של שלומי וזאנה), שתמכו בגרסתו של אילן. סוגיה נוספת שבית המשפט נתן עליה את הדעת הייתה העובדה שמי שהיה אמון על סידורי האבטחה במועדון היה מוריס ווהבה – קצין מודיעין לשעבר במשטרה, ובמועדון אף הועסקו שוטרים בתשלום לאבטחת המקום. מוריס בעדותו טען כי לא ידע על קיומה של סחיטה או העברת כספים לאילן; ולגישתו של אילן עובדה זו מלמדת על כך שאמנם לא הועברו כספים וכי לא הייתה סחיטה, שכן לא סביר שמהלך כזה יתרחש מתחת לאפו של קצין המודיעין מבלי שיידע על כך ומבלי שהנסחטים יתלוננו בפניו. בית המשפט לא קיבל עמדה זו וקבע כי טענתו של מוריס ווהבה כי לא ידע על הסחיטה היא סבירה, שכן לא היה מעורב בעניינים הכספיים של המועדון, ומשום שטבעם של מעשים אלו להיעשות שלא לאור יום. אחר כל אלה קבע בית המשפט כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את עובדותיו של אישום זה וכי עובדות אלה מבססות את ההרשעה בעבירה נושא האישום בהתאם לפרמטרים שנקבעו בפסיקה; והרשיע את אילן בסחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה). הטענות בערעור 6. לטענתו של אילן הכספים שהועברו אליו (ונראה כי בעת הזו הוא כבר אינו מכחיש את קיומם) שולמו בהתאם לעסקה בין הצדדים שעניינה "מתן שירותי ביטחון נוספים למועדון". אילן מפנה לחלקים ספציפיים מתוך העדויות שנשמעו בפני בית המשפט, שלשיטתו מוכיחים כי מדובר היה באינטרס משותף לכל הצדדים על מנת לשמור על "שקט תעשייתי" במועדון ולמנוע פגיעה בו. בהקשר זה מציין אילן כי בבעלותו של גיא היה בעבר מועדון שנסגר בעקבות קטטה, וכי הוא היה מודע לחשיבות של שמירה על הסדר לשם הגנה על העסק, וכי למעשה בעלי המועדון חיפשו את הקשר עם אילן כדי להרוויח מ"המוניטין" שלו. אילן טוען כי לא ייתכן שהמועדון נסחט מתחת לאפם של קצין המודיעין לשעבר מוריס ווהבה והשוטרים שעבדו בשכר במקום, וכי העובדה שבעלי המועדון לא התלוננו בפני אלה תומכת בטענה כי מדובר בהתקשרות שהייתה מקובלת על כל הצדדים. עוד טוען אילן כי לא ניתן להצביע על כל איום מפורש או מרומז מצידו או בשמו, וכי לכל היותר נוצרה על ידי אחרים פיקציה של איום. בתוך כך מתייחס אילן לעדויות שלפיהן ליאור הוא שאמר לגיא שמגיע רכב מן הצפון לפגוע בהם, ולטענתו של אילן המדובר בשמועה שליאור הפיץ, שלא על דעתו של אילן. עוד נטען כי מעדותו של עד המדינה נלמד על שתי סיבות שבעטיין הועבר התשלום – עבור גניבת הציוד, הצוות והמוניטין של הקלרה, וכן כדי "לקנות שקט במועדון". לגישתו של אילן אף אחת מהסיבות הללו אינה עולה כדי סחיטה באיומים. 7. עוד טוען אילן בערעורו כי קיימות סתירות בעדויות בנוגע לסכומי הכסף שנטען שקיבל לידיו – על פי עד המדינה אילן קיבל לאורך כל התקופה 760,000 ש"ח (לאחר הפחתת הסכום שלקח עד המדינה); גיא לעומת זאת העיד ששולמו 480,000 ש"ח, בעוד שירון פורטר העיד כי מדובר בסכום של 150,000 ש"ח עד שעזב את המועדון (בחודש דצמבר 2010). לשיטתו של אילן קיימות סתירות גם בשאלה מי העביר את הכספים: גיא העיד שתחילה ליאור היה מעביר את הכספים, ולאחר מכן הוא עצמו או שגי הם שדאגו להעברתם של הכספים. לעומתו ירון טען שגיא הוא זה שתמיד העביר את הכסף לעד המדינה, בעוד שליאור ושגי שללו גרסה זאת. עוד נטען כי אין גם ראיה לכך שכסף שגבה עד המדינה הגיע לידי אילן עצמו. אילן אף סבור כי לא היה מקום לתת כל משקל לעדותו של גיא, שעדותו הייתה "מסולפת ומגמתית", לטענתו. אילן מדגיש כי בשנת 2011 גיא נחקר ונשאל במפורש על כספים ששילם לאילן – ואולם הוא לא התלונן על סחיטה ומאידך גיסא אף סיפר לחוקרים על תלונה שהגיש נגד מתחרה של המועדון שאיים עליו. עוד מציין אילן כי בעלי המועדון בחרו לפרסם את הריביירו דווקא דרך חברת הפרסום של אילן, וטוען כי גיא לא סיפק שום הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע בחר לקנות פרסום דווקא מאיש כל כך "מסוכן ומפחיד", ויוער כי הפגישה בעניין הפרסום התקיימה בביתו של אילן. זאת ועוד, לטענתו של אילן למרות "הסחיטה" והפחד, כשהתגלע סכסוך בין ירון וגיא הם פנו דווקא אליו כדי שיפתור את המחלוקת (ויצוין כי על עצם קיומה של "פגישת גישור" זו אין חולק, וכי לפגישת הגישור הגיע גם מוריס ווהבה, לבקשתו של גיא). לשיטתו של אילן יש בכך כדי להעיד כי גיא ראה בו מעין שותף עסקי. עוד נטען כי שגה בית המשפט בשעה שקבע כי אין ליתן אמון בעדי ההגנה. 8. לטענת המשיבה התגבשה נגד אילן תשתית ראייתית מפלילה עצמאית ונפרדת מעדותו של עד המדינה: ראיות בדבר סחיטת המועדון והעברת כספים לעד המדינה נמצאו בעדותיהם של עדים אובייקטיבים שקשורים במועדון עצמו – גיא, ירון וליאור, כשהאחרון אף קשר את דרישת הכסף ישירות לאילן, שלגרסתו דרש ממנו באופן ישיר את הכסף בפגישת הסחיטה שנכח בה גם עד המדינה. גרסה זו של ליאור לעניין פגישת הסחיטה אומתה בעדותם של ירון וגיא, שדיווחו כי ליאור עדכן אותם על פגישת הסחיטה בזמן אמת. עוצמת הראיות המפלילות נגזרת גם מגרסתו של אילן במשטרה, שהכחיש מכל וכל קבלת תשלום כלשהו ממועדון הריביירו (למעט תשלום ששולם עבור "שירותי פרסום" – קשר עסקי מאוחר בזמן), ועל גרסה זו שב גם במענה לכתב האישום; ואולם בעדותו בבית המשפט חל שינוי חזיתי בגרסתו, כשלפתע החל לטעון כי קיבל (פעם-פעמיים בלבד) סכומי כסף מן המועדון כדי להעבירם לידי יהודה וזאנה תמורת הציוד שנלקח, כביכול, על ידי בעלי הריביירו ממועדון הקלרה. ואולם לשיטת המשיבה גרסה כבושה זו לא עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית הרחבה שהונחה באישום זה, ואשר לגביה לא נחקר אף עד מעדי התביעה. עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת אילן כי מעדותו של עד המדינה לא נלמד על סחיטה וכי עדות זו אינה סותרת את הגרסה שמדובר ב"דרישת חוב לגיטימית"; שכן עד המדינה ציין במפורש שמועדון הריביירו נסחט משום שהייתה הזדמנות "לחלוב" אותו בשל היכרות מוקדמת של ליאור ושגי עם אילן, שיכלו להסביר לבעלי המועדון מי זה אילן ולשכנעם כי מוטב שישלמו. עוד מציינת המשיבה כי כשנשאל גיא בבית המשפט אם נעשה במועדון הריביירו שימוש כלשהו בציוד שנלקח ממועדון הקלרה הוא השיב בשלילה, וההגנה נמנעה מלעמת אותו עם טענה זו. לשיטת המשיבה הדבר נבע מכך שבשלב זה של פרשת התביעה טרם באה לעולם גרסתו של אילן בדבר "זכות לגיטימית" לגביית הכספים. עוד נטען כי אפילו היינו מניחים שנעשה במועדון הריביירו שימוש כלשהו בציוד מועדון הקלרה, נשאלת השאלה כיצד יש בכך כדי להקים טענת זכות לאילן, שבחקירתו במשטרה ציין כי מועדון הקלרה לא שייך אליו בשום צורה ועל כן לא הייתה לו כל סיבה לדרוש כספים עבורו. 9. זאת ועוד, לגישת המשיבה טענת ההגנה שלפיה העברת התשלומים מהמועדון לאילן בוצעה מ"בחירה חופשית" ומתוך "שיקולים עסקיים" היא טענה שמנוגדת חזיתית לתשתית הראייתית שהוצגה ואף לגרסת אילן עצמו שטען במשטרה ובמענה לכתב האישום כי כלל לא קיבל כספים ממועדון הריביירו. המשיבה מוסיפה בהקשר זה כי שקריו של אילן במשטרה בהתייחס לעצם קבלת כספים מהמועדון וכך גם בנושא היכרותו של אילן עם גיא, הן ראיות סיוע מובהקות בהיותן ראיות שנוגעות בליבת המחלוקת שבין הצדדים. לשיטת המשיבה המדובר בניסיון ברור ומובהק מצד אילן להרחיק אותו מהמעשים, ביודעו שהם פליליים. המשיבה אף טוענת כי אין לקבל את טענתו של אילן בדבר "עדויות סותרות" ביחס לגובה הסכומים שהגיעו לידי אילן בעקבות הסחיטה. המשיבה מציינת כי אופן החישוב הוצג על ידי גיא בעדותו וכי ההגנה נמנעה מלהציג לו חישוב מתחרה או לעמת אותו עם אופן החישוב שהוצג על ידו, כנראה בשל קו ההגנה שננקט באותו שלב שלפיו לא הועבר כל תשלום מן המועדון לידי אילן; ועל כן לגישתה אילן אינו יכול לערוך כעת חישוב ספקולטיבי אלטרנטיבי מטעמו. בנוסף טוענת המשיבה כי אילן מנסה לערבב בין התשלום עבור הפרסום לבין הפרסום עבור "דמי החסות", ואולם הדבר סותר את עדותו של גיא, שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי גם טענת ההגנה שלפיה לא הוצגו ראיות לכך שהכספים הועברו לידי אילן אינה יכולה לעמוד, שכן עד המדינה מסר גרסה סדורה ומפורטת בעניין זה, וכן הוצגו ראיות סיוע בדמות האזנות סתר שבהן נשמע אילן נותן הוראות בענייני הגבייה שמהן נלמד שהיה מעורב בפרטי הפרטים בקשר לפעילות של עד המדינה מול המועדון. בעניינו של עד ההגנה יהודה וזאנה – שתמך בגרסתו של אילן כי האחרון סייע לו בגביית כספים השייכים למשפחת וזאנה בגין ציוד שהריביירו גנב ממועדון הקלרה – טוענת המשיבה כי מדובר באחיו של מי שהיה השותף של אילן בניהול ארגון הפשיעה, ושמסר עדות כבושה לראשונה במסגרת פרשת ההגנה. בהכרעת הדין נקבע כי העד לא הצליח ליתן מענה משכנע לשאלה מדוע נזקק לשירותי הגבייה של אילן אם מדובר בחוב לגיטימי שלא הייתה לגביו מחלוקת ושאנשי הריביירו הסכימו לשלמו. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי הטענה שלפיה דרישת התשלום הועברה למועדון הריביירו בקשר לשימוש בציוד או במוניטין של מועדון הקלרה לא נתמכה בעדותו של מי מן העדים שקשורים בהפעלת המועדון; ואפשרות זו לו הוצגה ולא הוטחה בפניהם על ידי ההגנה במסגרת פרשת התביעה, שכאמור במהלכה דבקה ההגנה בגרסת המענה לאישום, שלפיה לא הועברו כלל כספים מן המועדון לידי אילן. דיון והכרעה 10. טרם שאדרש לטענות הצדדים הנוגעות לאישום השביעי, אפתח באקדמת מילין קצרה על עבירת הסחיטה באיומים, היא שעומדת במוקד אישום זה ובמוקד אישומים 12-8 שיידונו בהמשך. עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין עניינה באילוצו של אדם באמצעות איום "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו". התנהגות כגון דא, כשלעצמה, מהווה עבירה מושלמת של סחיטה באיומים במנותק מן השאלה אם האיום השיג את מטרתו. ואולם, "הצלחת" האיום מהווה מרכיב מחמיר לעניין הענישה, שמעלה את העונש המרבי בעבירת סחיטה באיומים מ-7 שנים ל-9 שנים. נאמר בפסיקה לא אחת כי עבירת הסחיטה באיומים היא קשה וחמורה. היא פוגעת באושיות היסוד של הסדר החברתי ומשפיעה עמוקות על מרקם חייהם של הנסחטים, על האוטונומיה שלהם ועל חירותם; על תחושת הביטחון של הציבור; ועל היכולת לכונן כלכלה חופשית. המדובר בתופעה מצערת שפשטה באזורים נרחבים בארצנו, שבה מנצלים עבריינים את "כוחם" הנחזה על מנת ליהנות מעמל כפיהם של אחרים (ראו ע"פ 9557/16 מחטייב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (14.9.2017); ע"פ 1637/13 גולן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.7.2014); ע"פ 3317/13 אל אעסם נ' מדינת ישראל, פסקה ח (18.7.2013); ע"פ 1430/12 נאבולקיעאן נ' מדינת ישראל פסקה 15 והאסמכתאות שם (14.4.2013)). עוד ניתנה הדעת בפסיקה לכך שככל הנראה רק מקצתם של המקרים מגיעים לידיעת רשויות החוק, זאת משום שהנסחטים שחוששים לשלומם מעדיפים פעמים רבות להיכנע לסחיטה ולא לפנות למשטרה. ומכאן הצורך בענישה מחמירה בגין עבירות אלה – הן לשם הרתעת הרבים, הן על מנת לחזק את ידיהם של הקורבנות ולעודד אותם לשבור את קשר השתיקה (ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (8.11.2009); ע"פ 3988/09 זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.2.2010); ע"פ 2200/16 סויטאת נ' מדינת ישראל, פסקה 9-8 (21.7.2016); ע"פ 7083/12 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה י"א (2.12.2013)). דומה כי הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שעסקינן בעבירות סחיטה באיומים שנעברו במסגרת ארגון פשיעה. הקורא שיעיין באישומים הבאים יגלה כי במרבית המקרים חברי הארגון לא נדרשו להפעיל מאמצים מיוחדים כדי להניע את הנסחטים לפעול כחפצם ולשלם לידי הסחטנים כספים רבים (שהגיעו בחלק מן המקרים אף למאות אלפי שקלים) – די היה באזכור שמו של אילן; והיו פעמים שאפילו בכך לא היה צורך, שכן שמו של הארגון נישא לפניו וזהותם של הנמנים עמו הייתה ידועה לכל. הנסחטים באישומים השונים ידעו גם ידעו כי האיום שבפניו הם ניצבים איננו אך מפני אותו אחד שהשמיע באוזניהם את המסר הסחטני, אלא שמאחורי אותו אדם עומד עולם עברייני גדול, נסתר, ומסוכן. הבנה זו היא שהובילה את המתלוננים להיענות לדרישותיו הסחטניות של הארגון באופן כמעט מיידי, והיא שהפכה את האיום לכזה שקשה עד מאוד להתגונן מפניו ולהתנגד לו. משנתנו דעתנו למאפיינים אלה, נפנה עתה לדיון באישום השביעי. 11. טענותיו של אילן ביחס לאישום השביעי מופנות רובן ככולן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, והלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בקביעות מהימנות ובממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית; זאת לנוכח היתרון הגלוי שטמון בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים שהופיעו בפניה. להלכת אי ההתערבות קיימים מספר חריגים, למשל כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו מושתתים על שיקולים שבהיגיון ושל שכל ישר; כאשר דבק פגם ממשי באופן הערכת מהימנות העדים על ידי הערכאה הדיונית; או כאשר קיימות עובדות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה המבררת לקבוע את הממצאים שפורטו בהכרעת הדין (ראו למשל: ע"פ 8050/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (31.10.2018); ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (17.5.2018)). בענייננו לא מתקיימים איזה מן החריגים המוזכרים. אילן מבקש להשיג על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי תוך הפנייה סלקטיבית וחלקית לקטעים מן העדויות שנשמעו, ובניסיון לצייר ולייצר מהן בדיעבד תמונה עובדתית חדשה. טענותיו של אילן אם כן אינן מגלות עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, ובפרט מקום שהרשעתו נסמכת על תשתית ראייתית רחבה שכוללת את עדות עד המדינה, עדויות של מעורבים נוספים בפרשה, האזנות סתר, וגרסאותיו המתחלפות של אילן. מטעם זה ומטעמים נוספים שיפורטו, דינו של הערעור על האישום השביעי להידחות. 12. לאורך ההליך אחז אילן בשלוש גרסאות מתחלפות שלא מתיישבות זו עם זו, ושאינן עולות בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק: האחת, שבה דבק אילן בחקירותיו במשטרה ובמענה לכתב האישום, היא שהוא מעולם לא קיבל לידיו כספים הקשורים בפעילותו העסקית של מועדון הריביירו, למעט עבור פרסום המועדון. לאחר שתמה פרשת התביעה ונשמעו העדים, שינה אילן את גרסתו והודה כי קיבל "פעם-פעמיים" כספים מן המועדון, אולם טען כי מדובר בכספים שהעביר כ"טובה" למשפחת וזאנה עבור ציוד שנגנב ממועדון הקלרה. גרסה שלישית שצצה לראשונה בסיכומי ההגנה בבית המשפט המחוזי ומצאה דרכה אף לערעור היא, כי מדובר היה בקשר עסקי לגיטימי שבמסגרתו סופקו שירותי אבטחה למועדון. בעת הזו זנח אילן את גרסתו הראשונה, ואולם הוא אוחז בשתי הגרסאות הנוספות; ויצוין כי לא הוסבר מה היחס בין שתי "ההצדקות" הנטענות לתשלום ומהו היקף הכספים שהועברו לכאורה לכל אחת משתי המטרות. מלבד היותן של הגרסאות מתחלפות באופן שמטיל ספק במהימנותן כבר משום כך, אף אחת מהן אינה מתיישבת עם הראיות הנוספות בתיק. האזנות הסתר הרבות מלמדות על שיח מתמשך של אילן עם גורמים שונים בקשר לקבלת כספים מן המועדון. בחלק מהשיחות נשמע אילן מתייחס בבירור לעונות השנה, באופן שמתיישב עם עדות עד המדינה. כך למשל, נשמע אילן אומר לעד המדינה "אל תסגור איתם שום דבר גלובלי... בקיץ זה יעמוד על מה שזה היה". "ובחורף...אז זה אותו הדבר, הבנתי שהם הולכים לסגור את המקום לחורף" (שיחה 303 מיום 24.11.2010). האזנות הסתר אף מלמדות על התעניינות ערה של אילן בהעברת הכספים, ובמקרה של עיכוב בתשלום מצד המועדון – על הפעלת לחץ של אילן על עד המדינה, עד כדי שהאחרון נאלץ ללוות כספים מאחרים ולהעבירם לאילן עד לקבלת כספי הסחיטה. בעניין זה נשמע עד המדינה בהאזנות הסתר אומר לשגי שהוא לווה כסף כדי להעבירו לאילן וכי לוחצים עליו להחזירו, ולפיכך לא מעניין אותו מה הסיבה לעיכוב בהעברת הכספים, העיקר ששגי ידאג לכסף (שיחה 1961 מיום 6.12.2010). דברים אלו יש בהם כדי לשמוט את הקרקע מתחת לגרסאותיו של אילן, וכן לסתור את הטענה שלפיה לא הוכח שהכספים הועברו לאילן ולא לעד המדינה. 13. ביחס לגרסה השלישית שלפיה מדובר היה בסידור עסקי לגיטימי שמקובל על כל הצדדים – ראשית, מן העדויות לא נלמד דבר או חצי דבר על אודות שיתוף פעולה ממין זה, אלא על חשש של בעלי המועדון כי הארגון שאילן עומד בראשו יפגע בהם או במועדון. אילן מנסה להיבנות מעדותו של ירון שציין כי בעקבות "ההסכם" עם הארגון המועדון שילם סכום נמוך מן המקובל לחברת האבטחה של המקום וזכה לשקט, ואולם עוד סיפר ירון בעדותו כי לאחר שליאור אמר לו ולגיא שמגיע רכב מהצפון עם אנשים שרוצים לפגוע בהם ירון רצה לפנות למשטרה, וכי הוא הרגיש מאוים (עמ' 609-608 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2014). ויובהר, אף אם התוצאה של מעשה הסחיטה הייתה כי שמו של אילן נקשר במועדון והדבר "הגן" על המועדון מפני קטטות ואיומים, אין בכך כדי ללמד על שיתוף פעולה ובוודאי לא על הסכמה רצונית או על אינטרס עסקי. יתרה מכך, גרסה זו נסתרה בעדותו של אילן עצמו, שבהתייחס לתמליל החקירה של ירון העיד כי לא הגן על אף אחד, ושאולי היו מי שהבינו כך כיוון שקישרו בין המועדון לחברת האבטחה (עמ' 1349-1347 לפרוטוקול הדיון מיום 10.7.2014). סבורתני כי דינן של טענותיו האחרות של אילן להידחות אף הן. כך, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין בכך שמוריס ווהבה (קצין המודיעין לשעבר במשטרה) טען כי לא ידע על קיומה של סחיטה במקום כדי להעיד על כך שזו לא התקיימה; שכן עסקינן "בפעילות" שאין לתמוה על כך שנעשית במחשכים, והחשש של נסחטים מפני פנייה למשטרה ידוע ומוכר. עוד אינני רואה מקום לקבל את טענותיו של אילן ביחס ל"סתירות" הנטענות בנוגע לסכומי הכסף שהועברו לידיו, וכך כבר מן הטעם שההגנה לא עימתה את העדים עם הסכומים שהוצגו ולא הציגה כל חישוב חלופי (אף לא במסגרת הערעור שלפנינו). 14. כמו כן, אין לשעות לטענתו של אילן שלפיה לא ניתן להצביע על אמירה מאיימת או התנהגות מאיימת מצידו או מצד עד המדינה ועל כן לא מתגבשת עבירת הסחיטה; ואעמוד בקצרה על עניין זה. כפי שנפסק זה מכבר, עבירת הסחיטה יכולה להיעשות בעל פה, בכתב, בהתנהגות ובכל דרך המטילה אימה על אדם, והיא יכולה להיות מפורשת או משתמעת. בית משפט זה נתן דעתו לאותם מקרים שבהם על אף התנהגותו הפאסיבית של "גובה החוב", עצם נוכחותו עשויה להוות איום שדי בו לקיום היסוד הנפשי בעבירת סחיטה באיומים. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (7.12.2011) (להלן: עניין נאצר): "ענייננו בחייב שמצא עצמו נאלץ להתמודד מול בעל חוב שאליו לא פנה ועמו לא בחר מעולם לנהל את עסקיו, בסיטואציה שאינה מותירה מקום לספקות כי גביית החוב ממנו לא תיעשה במסלול משפטי של אכיפה והוצאה לפועל, אלא במסלול אחר לחלוטין, כאשר עצם נוכחותם או דרך התבטאותם של הנוכחים בישיבות מלמדת במפורש או במרומז באלו דרכים בדעתם לגבות את החוב". על מנת להתמודד עם סיטואציות כאלה, נקבע כי טיב ההתנהגות נלמד מכלל נסיבות העניין, ההגיון, השכל הישר וניסיון החיים; והכלל הוא כי על האיום להיבחן מבעד למשקפיים אובייקטיביים – דהיינו, האם בתוכן הדברים ובנסיבות שבהן נאמרו היה כדי להטיל אימה על האדם מהיישוב. לצורך כך ניתן להיעזר ב"מבחן ההקשר": "מבחן ההקשר. על פי המבחן המוצע יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר. מבחן ה'מה' מתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או התנהגות אחרת. ברם, פשיטא, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הינם משולבים. מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים בהם הסוחט באיומים מדבר בטון רך ובמתק שפתיים. לעתים, גם שפה המשוחה בדבש טומנת בחובה עוקץ ואף איום בארס קטלני (ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.7.2010)). המקרה שלפנינו מקים את עבירת הסחיטה באיומים בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. אילן היה מי שנכח בעצמו בפגישה עם ליאור ושגי והעביר להם את המסר המאיים שלפיו עליהם להעביר לו סכום חודשי קבוע בשל עזיבת מועדון הקלרה, והנוכחים בפגישה ידעו "מי הוא" אילן ומה עשויות להיות ההשלכות של סירוב לדרישותיו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי "נוכח המוניטין של אילן וכן מעמדו של עד המדינה כאדם המקושר אליו ואל אירגנו (כך במקור ע'ב'), לא נדרש אף אחד מהם להשתמש במילות איום מפורשות וברור היה כי הנאמר בפגישה שהתקיימה בסמוך למלון אגמים (פגישת הסחיטה, ע'ב') היה בבחינת איום" (עמ' 180 להכרעת הדין). באשר למבחן המדוע – משנדחו הגרסאות שלפיהן אילן דרש את הכסף על מנת להעבירו למשפחת וזאנה או כעסקה לאבטחת המועדון, הרי שההסבר ההגיוני היחיד לאמירת הדברים הוא אמירתם למטרת סחיטת כספים מהריביירו. בהינתן כל האמור, הכרעת הדין המרשיעה את אילן באישום השביעי – תעמוד על כנה. אישום שמיני – סחיטת בעלי ה"ארליך" 15. במסגרת האישום השמיני יוחסו לאילן בן שטרית, לבנו – חן בן שטרית, ולנאשם נוסף – יניב זינו (להלן: אילן, חן, ו-זינו, בהתאמה) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים, זאת בגין סחיטת הבעלים של מסעדת כריכים בשם "ארליך" באילת (להלן: העסק או הארליך). יסופר לקורא כי לאחר הכרעת הדין נמלט חן מן הארץ וההליכים נגדו הותלו, ועל כן עניינו יידון להלן רק ככל שהדבר נדרש לערעורם של אילן וזינו (שלצורך אישום זה יכונו יחדיו: המערערים). 16. תחילתה של פרשת סחיטת הארליך בסכסוך עסקי שנתגלע בחודש נובמבר 2010 בין רחלי בן שטרית לבין אמיר דעבול (להלן: רחלי ו-אמיר, בהתאמה), שהיו באותה עת הבעלים של הארליך. בעקבות אותו סכסוך פנה בנה של רחלי, שניר בסירי (להלן: שניר), אל עד המדינה – מאחר שידע שהוא משתייך לארגון הפשיעה שאילן עומד בראשו, וביקש שירחיק את אמיר מן העסק באיומים בתמורה לתשלום מצד רחלי. כמתואר בכתב האישום עד המדינה ביקש מאילן את אישורו לפעולה, ואילן הסכים ואף הורה לעד המדינה לקחת עימו את בנו של אילן, חן. לאחר מכן הגיעו עד המדינה וחן לעסק ודרשו מרחלי סכום של כ-40,000 ש"ח בתמורה להרחקת אמיר מן העסק (להלן: הפגישה בארליך). רחלי ביקשה שהות לחשוב על ההצעה; ולבסוף הודיעה לעד המדינה כי המחיר שהוצע יקר מדי עבורה. לאחר דברים אלה פנתה רחלי אל מכר שלה, זינו – עובד בעיריית אילת שרחלי ידעה כי יש לו קשרי ידידות עם אילן. רחלי סיפרה לזינו על הסכסוך עם אמיר ועל כך שעד המדינה וחן ביקשו סכום גבוה בתמורה להרחקת אמיר מן העסק, וביקשה את עזרתו. זינו השיב לרחלי שהיא הייתה צריכה לפנות אליו לפני שפנתה לעד המדינה, אבל שיבדוק אם הוא יכול לסייע לה כעת. בשלב זה הצטרף זינו אל הקשר, ולמחרת התקשר לרחלי ואמר לה שדיבר "איתם" וכי "הם" עצרו אנשים שאמיר שלח ברכב מירושלים כדי לפגוע בה. זינו הסביר לרחלי כי בנקודת הזמן הזו אין לה ברירה אלא לשלם לארגון את הסכום שעד המדינה וחן דרשו, קרי 40,000 ש"ח (להלן: כספי הסחיטה) וכי אם לא תשלם את כספי הסחיטה היא לא תזכה להגנה מן הארגון ו"הם" לא אחראיים למה שיהיה עם האנשים שאמיר שלח. נוסף על כך אמר זינו כי הוא מציע לרחלי לשלם לארגון על מנת שיהיה לה "שקט". בעקבות דברים אלה הסכימה רחלי להעביר את כספי הסחיטה (תוך שביקשה לפרוס את הסכום לתשלומים), ובמשך מספר חודשים נפגש זינו עם רחלי וקיבל ממנה סכומי כסף שונים, שאותם מסרה לו במקומות מבודדים, לבקשתו. עוד נלמד מכתב האישום כי זינו לקח עבור עצמו סכום שאינו ידוע למשיבה, ואת היתר העביר לארגון; וכי מהסכום שהועבר לארגון קיבלו עד המדינה וחן 15,000 ש"ח יחדיו, והיתר הגיע לידיו של אילן. 17. במקביל לסחיטתה של רחלי פעלו המערערים גם להרחקתו של אמיר מן העסק באיומים. בתוך כך הגיע עד המדינה לירושלים – מקום מגוריו של אמיר באותה תקופה, הסביר לאמיר שאילן והארגון שהוא עומד בראשו מגינים על רחלי, ודרש מאמיר להתרחק מהעסק. במועד זה אף לקח עד המדינה מרשותו של אמיר שני טלפונים ניידים מסוג מירס שלטענת רחלי היו שייכים לעסק, והעבירם לרחלי (להלן: הטלפונים הניידים, ו- הפגישה בירושלים, בהתאמה). לאחר זמן מה התקיימה "פגישת גישור" במלון מרידיאן באילת, שבה נכחו אמיר, רחלי, זינו, עד המדינה, ואנשים נוספים (להלן: הפגישה במלון מרידיאן). הפגישה במלון מרידיאן הסתיימה ללא הסכמות בין הצדדים; ועל פי כתב האישום במהלכה הרים זינו את קולו על אמיר, דבר שהטיל על האחרון אימה. במקביל לאירועים המתוארים התקשר זינו לאמיר מספר פעמים וטען בפניו כי הוא חייב כסף ל"דרורי אלומיניום" – שבעליו הוא בן דודו של זינו, ודרש מאמיר להשיב את חובותיו תוך שהוא מהלך עליו אימים. כתוצאה מהאירועים המתוארים אמיר יצא מן העסק ללא כל תמורה, ורחלי העבירה לידי זינו את כספי הסחיטה שחולקו בין השותפים לעבירה (להלן יחד: סחיטת הארליך). בכתב האישום אף נכתב כי לאחר דברים אלה עזב אמיר את העיר אילת בשל חששו מן הארגון; ואולם במהלך הסיכומים חזרה בה המשיבה מטענה זו, תוך שציינה כי אמיר עזב את אילת בשלב מוקדם יותר, בשל טרגדיה משפחתית. ראיות התביעה ופסק הדין 18. המערערים, שכפרו בעובדות אישום זה, הורשעו בעבירות של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-428 סיפא, בהתאמה, לחוק העונשין; ובצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה שלפיו ביצוע עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה. במסגרת פסק הדין נדחתה טענתו המרכזית של אילן שלפיה עד המדינה פעל בפרשת סחיטת הארליך באופן עצמאי ומבלי שלאילן הייתה כל ידיעה או מעורבות בה. בית המשפט קבע כי הרשעתו של אילן באישום זה נשענת על מספר עוגנים: ראשית, על דבריו של עד המדינה שהעיד כי אילן נתן את אישורו לסחיטת הארליך, ואף ציוות את בנו חן שישמש כידו הארוכה של אילן בביצוע העבירות. בתוך כך ציין עד המדינה כי "הכל עובר דרך אילן. הכל" (עמ' 291 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.13). עוד ציין עד המדינה כי בשלב מאוחר יותר הגיעה לאוזני אילן שמועה שעד המדינה לקח כספים ואילן האשים אותו שהוא פועל מאחורי גבו; ואולם עד המדינה הזכיר לאילן שמדובר בעסק שהוא מעורב בו ושהמעשים נעשו באישורו, ואילן התרצה (שם, בעמ' 287). לנקודה זו קיימת ראיית סיוע בדמות האזנת סתר שבה משוחח עד המדינה על העניין עם אדם אחר, שי כהן שמו, כשמן השיחה עולה שאילן נמצא בזמן זה עם עד המדינה (שיחה 764 מיום 28.11.2010). בית המשפט קבע כי עדות עד המדינה ביחס לאישום השמיני היא מהימנה ונתמכת בראיות נוספות ביחס לאישום זה. כך, עד המדינה ציין כי שניר הוא שפנה אליו ויזם את הסחיטה, דברים שקיבלו חיזוק בעדותו של שניר עצמו, שהיה עד הגנה ואישר את הדברים. רחלי לעומת זאת טענה שעד המדינה פנה אליה ויזם את הסחיטה, ואולם נקבע כי יש לקבל את עדותו של שניר בנדון, שכן לא סביר שישקר בעניין שבו הוא מסבך את עצמו. כמו כן, קיומה של הפגישה בארליך אושררה על ידי כלל המשתתפים בה; ואמיר אף סיפר בחקירתו על הפגישה בירושלים ועל הפגישה במלון מרידיאן, באופן שתואם את עדות עד המדינה. כן סיפר אמיר שזינו היווה דמות מרכזית בפרשת הסחיטה וכי "הוא עשה את כל הבלגן, והוא הצינור בינה (רחלי –ע'ב') לבין החבר'ה האלה, והוא גבה ממנה כסף בשביל לתת להם" (ת/1/33). יוער כי אמירותיו של אמיר במשטרה הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שאמיר הוכרז במהלך עדותו כעד עוין. עוד יצוין כי לאורך חקירתו במשטרה נמנע אמיר מלנקוב בשמות המעורבים תוך שציין שהוא אב לילדים, ואף הבהיר כי הוא אינו מתכוון לדרוש את חלקו בעסק או להגיש תלונה, וזאת בשל חשש מההשלכות שעשויות להיות לכך. כמו כן, בעדותו בבית המשפט ניסה אמיר להימנע ככל האפשר מהפללת המערערים, ובית המשפט ציין כי ניכר שאחזה בו חרדה מלהעיד נגדם. 19. עוד נקבע כי בעדותה של רחלי יש משום סיוע לעדות עד המדינה בהקשר למעורבותו של אילן. כך, רחלי העידה שזינו התקשר אליה והפעיל עליה לחץ להעביר את התשלום, תוך שהוא אומר שאילן שואל מה עם הכסף (עמ' 741-740 לפרוטוקול הדיון מיום 23.3.2014). כמו כן, לפגישה במלון מרידיאן הגיע ידידו של אילן שמתגורר בירושלים – יעקב שמעון הידוע בכינויו "עקא" (להלן: עקא) – ורחלי סיפרה כי זינו הציג לה אותו כחברו הטוב של אילן וכנציגו (שם, בעמ' 743). בית המשפט קבע כי יש לראות בדבריו של זינו משום הודאה של אילן עצמו, זאת בהתאם לדוקטרינה של הודאה שילוחית ביחסים שבין קושרי קשר, שלפיה הודאה של אחד הקושרים מהווה ראיה נגד האחרים המשתתפים בקשר. בהמשך לכך נקבע כי עדות עד המדינה ביחס לחלקו של אילן במעשי הסחיטה היא היחידה שיש בה כדי להסביר את העובדה שזינו לקח על עצמו באופן בלעדי את הקשר עם רחלי והורה לה לא לפנות עוד לעד המדינה וחן, שכן לא סביר שהיה מרשה לעצמו לפעול בדרך זו ללא גיבוי מאילן. זינו אף אישר בחקירתו כי שוחח עם אילן על רחלי ועל "חן הבן שלו שדיבר איתה" (אך כ"שיחת רכילות", לטענתו) (ת/171ב), ונקבע כי יש בכך אינדיקציה נוספת לכך שאילן ידע על ביצוע העבירות והיה מעורב בהן, בניגוד להכחשתו הגורפת בעניין זה. נוסף על כך נקבע כי בעצם הנוכחות של חן בפגישה בארליך והנוכחות של עקא בפגישה במלון מרידיאן יש משום ראיות סיוע לעדות עד המדינה. ראיית סיוע נוספת לעדות עד המדינה נמצאה בהאזנת סתר לשיחה שהתקיימה מספר חודשים לאחר סחיטת הארליך, שבה נשמע אילן מורה לעד המדינה לגבות חוב שיש לאמיר כלפי "דרורי אלומניום" (שיחה 978 מיום 13.1.2011) (להלן: שיחה 978). בפסק הדין נקבע כי שיחה זו עומדת בסתירה לטענתו של אילן כי הוא לא מכיר את אמיר וכי לא ידע דבר על המתרחש בארליך. נוסף על כך, אמיר סיפר בחקירתו במשטרה שזינו התקשר אליו ביחס לחוב שהיה לו ל"דרורי אלומיניום", ונקבע כי יש בהאזנת סתר זו כדי ללמד על הקשר שבין אילן לזינו. חיזוק להרשעת המערערים מצא בית המשפט גם בכך שבסחיטת מועדון הריביירו ננקט דפוס פעולה דומה למעשה הסחיטה דכאן. 20. זינו אישר את מרבית העובדות שהוצגו בכתב האישום ואולם טען כי מעשיו לא התגבשו לכדי עבירה פלילית וכי כל שעשה היה לייעץ ולסייע לחברתו רחלי שנקלעה לצרה; ואולם טענה זו נדחתה בפסק הדין. הרשעתו של זינו התבססה אף היא על עדות עד המדינה, שנמצא לה סיוע בעדותה של רחלי ובאמירותיו של אמיר. בתוך כך התייחס בית המשפט לעדותו של עד המדינה שלפיה זינו פעל באופן בלעדי מול רחלי והיה מי שהעביר לארגון את כספי הסחיטה; לעדותה של רחלי שסיפרה שזינו העביר את המסר המאיים, גבה ממנה את הכספים תוך הפעלת לחץ, והזמין אותה לפגישה במלון מרידיאן; וכן לכך שאמיר בחקירותיו הציג את זינו כדמות הדומיננטית בסחיטת הארליך, כמי ש"עשה את כל הבלאגן", וכמי שגבה מרחלי את הכספים והעבירם לארגון. עוד נדחתה הטענה שלפיה יש לראות ברחלי עדת מדינה שעדותה טעונה סיוע – כמי שיזמה את הסחיטה של אמיר אך לא הועמדה לדין. בתוך כך ציין בית המשפט כי לא נטען ולא הוכח שרחלי ביקשה או קיבלה דבר בתמורה לעדותה; והמשיבה הצהירה כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד רחלי לא נעשתה במסגרת הסכם עד מדינה עימה. כמו כן, נקבע כי אפילו היינו רואים ברחלי עדת מדינה הרי שלא הייתה כל מניעה שעדותה תהווה סיוע לעדות עד המדינה, בהינתן שעדות הטעונה סיוע יכולה לשמש כסיוע לעדות אחרת. טרם סיום קבע בית המשפט כי האירועים המתוארים נעשו כולם במסגרת ארגון פשיעה, והרשיע את אילן, חן וזינו בעבירות בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, שקובע כי ביצוע עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה. טענות המערערים 21. לטענת אילן לא הוצג ולו שמץ ראיה למודעותו לסחיטת רחלי או אמיר, לקבלת תמורה בגין המעשים או למעורבות כל שהיא מצידו בסחיטת הארליך, והמדובר בפעילות עבריינית עצמאית של עד המדינה שפעל על דעת עצמו ומבלי ידיעתו של אילן. בהקשר זה נטען כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי נאלץ עד המדינה להודות כי היו מקרים שבהם הוא פעל מאחורי גבו של אילן. לשיטת אילן יש בדברים אלה כדי לקעקע את עדות עד המדינה, ולמוטט את הקרקע מתחת להנחה ש"הכול עובר דרך אילן" – שהיא שעמדה בבסיס הרשעתו בגין העבירות נושא אישום זה. עוד לשיטת אילן, הראיות הנוספות אינן יכולות לשמש ראיות סיוע בעניינו. כך, לעניין עדותה של רחלי ואמירותיו של אמיר נטען כי מדובר בעדויות מפי השמועה בהן הם סיפרו כי אחרים דיווחו להם על אודות מעורבות של אילן בסחיטת הארליך. בהקשר זה אף נטען כי לרחלי יש אינטרס לייחס את הפעילות לאילן, כמחוללת פרשת הסחיטה; וכי לא היה מקום ליתן בה אמון – הן לנוכח פעילותה העבריינית, הן משום שעדותה נסתרה בנוגע לשאלה מי יזם את הסחיטה של אמיר. עוד טוען אילן כי גם לא היה מקום להחיל בעניינו את הדוקטרינה של הודאה שילוחית ביחסים שבין קושרי קשר. לגישתו, על מנת שאמרת קושר תשמש כראייה נגד רעהו נדרש שקודם לכן יוכח קיומו של הקשר וזהות הקושרים, בעוד במקרה זה הקשר כלל לא הוכח. נוסף על כך נטען כי שגה בית המשפט כשייחס לנוכחות עקא בפגישה במלון מרידיאן משום ראיית סיוע, שכן ראיית סיוע צריך שתעסוק בסוגיה שבמחלוקת, ואילו מעצם נוכחותו של עקא במפגש לא ניתן להסיק דבר לעניינו של אילן. כמו כן, לשיטתו של אילן אין בהאזנות הסתר כדי לסייע לעדות עד המדינה – זאת בהיעדר הוכחה לכך שהשיחה בין שי כהן לעד המדינה התקיימה בנוכחותו של אילן, בעוד בשיחה בין אילן לעד המדינה מתייחס אילן לחוב אחר של אמיר שלא קשור לעבירות הסחיטה, והמדובר בשיחה שהתקיימה חודשיים לאחר קרות האירועים נושא כתב האישום. 22. זינו טוען כי חלקו במעשי הסחיטה הוצא מכל פרופורציה ראויה במסגרת פסק הדין, וכי מעשיו היו לא יותר מאשר סיוע לידידתו רחלי לצאת מן התסבוכת שאליה נקלעה. לשיטתו הוא שימש, לבקשתה של רחלי, כ"צינור" להעברת מסרים בינה ובין עד המדינה, וכן "כמגשר" במסגרת הפגישה במלון מרידיאן; ובשני המקרים לא היה כל איום מצידו. עוד נטען כי זינו לא היה מעורב בסחיטה של אמיר, ושבפועל התקיימו רק שתי נקודות מפגש בינו ובין אמיר שאף אחת מהן אינה מתגבשת לכדי עבירה פלילית: שיחת טלפון שעסקה בחוב של אמיר ל"דרורי אלומיניום" ושאין בינה ובין סחיטת הארליך ולא כלום; ופגישה רבת משתתפים במלון מרידיאן שמטרתה הייתה לגשר בין אמיר לרחלי. זינו אף מפנה לכך שאמיר אמר בחקירתו כי זינו לא איים עליו בשיחת הטלפון, וכן טוען זינו שלא הובאה כל ראיה ל"מעשי איום או הטלת אימה" בפגישה במלון מרידיאן כנטען בכתב האישום; אדרבא, עדויותיהם של הנוכחים על אודות הפגישה במלון מרידיאן מלמדות על פגישה שהתקיימה ברוח טובה ובמטרה להביא לפתרון הסכסוך בין אמיר לרחלי. עוד נטען כי לא היה מקום לייחס משקל לאמירותיו של אמיר שלפיהן זינו היה מי ש"עשה את כל הבלאגן", וגבה מרחלי את הכספים והעבירם לארגון. לגישתו של זינו אמירותיו של אמיר לעניין זה הן לכל היותר שמועות והתרשמויות של אמיר שאין בהן כדי לבסס תמונה עובדתית; וכי הדברים אף עומדים בסתירה לתיאור העובדתי של אמיר עצמו, שסיפר כי הוא שוחח עם זינו פעם אחת בלבד ובעניין שלא קשור כלל וכלל למעשי סחיטה, וכי הפגישה במלון מרידיאן נעשתה ברוח טובה. כמו כן, זינו טוען כי לא הוצגה כל ראיה ממשית לכך שהועבר סכום כסף כלשהו מרחלי לידיו, עבורו או עבור אחרים, וממילא לא הוכח שהוא קיבל לידיו כספים בגין העבירות. עוד לשיטתו של זינו, גם אם מעשיו חצו את הרף הפלילי הרי שמדובר במעורבות שולית באירועים שלא היו בשליטתו, ובכל מקרה אין לראותו כחבר בארגון הפשיעה. בהקשר זה מדגיש זינו כי במשפט נדונו חמישה עשר אישומים בעוד מעורבותו נגעה אך ורק לשוליו של אישום אחד ויחיד, וגם זאת רק בעקבות פנייתה של רחלי אליו. לגישת זינו, היעדרותו מכלל הפעילות הפלילית של ארגון הפשיעה הנטען מהווה אינדקציה לכך שהוא איננו חבר בארגון. יתרה מכך, זינו מלין על הקביעה שלפיה ניצל את תפקידו ומעמדו בעיריית אילת על מנת לסייע לאילן ולארגון, מקום שלדבריו הטענות לא הועלו במסגרת כתב האישום וממילא לא הוכחו במהלך המשפט. 23. כמו כן, מבקש זינו להתערב בעונש שנגזר עליו. בתוך כך נטען כי יש ליתן משקל לחלוף הזמן מאז בוצעו המעשים (למעלה מ-8 שנים, נכון למועד כתיבת שורות אלו). יוער כי תחילה היה נתון זינו במעצר מאחורי סורג ובריח (בימים 10.1.2013-30.10.2012), ולאחר מכן היה עצור למשך תשעה חודשים במעצר בפיקוח אלקטרוני בבית חמיו בעיר חיפה. בהמשך הוא שוחרר למעצר בית מלא בביתו שבאילת, למשך שלושה חודשים; ותנאים אלה הוקלו בהדרגה, עד שנקבע כי ישהה במעצר בית בשעות הלילה בלבד. ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עוכב עד להכרעה בערעור בהסכמת המשיבה; אך בקשתו להסיר את מעצר הבית הלילי או להפריד את הערעור שהגיש מיתר הערעורים בתיק זה נדחתה בהחלטה מיום 19.2.2017. לגישתו של זינו חלוף הזמן והגבלת החירות במשך שנים מקהים ואף מאיינים כל רלוונטיות לענישה ממשית במרחק זמן רב כל כך, והוא מצביע על עינוי הדין שנגרם לו משום צירופו לתיק בהיקף כה גדול שברובו איננו רלוונטי ביחס אליו. עוד מציין זינו כי בחלוף השנים הארוכות מאז שבוצעו העבירות שיוחסו לו ושבהן הורשע, לא נפל דופי בהתנהלותו; כי הוא מתפרנס מניהול חנויות מיני מרקט באילת; וכי הצליח לאחר מאמצים רבים לשקם עצמו כלכלית ולתמוך במשפחתו ובארבעת ילדיו הקטנים. עוד טוען זינו, ולטענה זו מצטרף גם אילן, כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לעובדה שרחלי ושניר כמי שחוללו את מעשה הסחיטה לא הועמדו לדין, ומעמדם הפך מעבריינים למתלוננים בתיק שלא בצדק; וכי יש לבחון את "המאזן המוסרי" בינו ובין רחלי, שכאמור היא שהפצירה בו לסייע לה וגררה אותו אל פרשת הסחיטה. לכך מוסיף זינו כי גם שיקולים של מדרגי ענישה צריך שיובילו להקלה בעונשו, שכן לא ייתכן שביחס לאישום זה הוטל עונש זהה עליו כמי ששימש "צינור" או "מתווך" לשיטת המשיבה, ועל אילן כמי שעמד בראש הארגון וניצח על המעשים. טענות המשיבה 24. לטענת המשיבה אין לשעות לטענתו של אילן כי עד המדינה פעל באופן עצמאי וללא ידיעתו של אילן בסחיטת הארליך, טענה שנדחתה מכל וכל במסגרת פסק הדין. המשיבה מדגישה כי הרשעתו של אילן איננה מבוססת על עדות עד המדינה לבדה, אלא יש לה תימוכין נוספים רבים, ובהם: נוכחותם של בנו חן בפגישה בארליך ונוכחותו של חברו ומקורבו עקא בפגישה במלון מרידיאן; עדותה של רחלי; האזנות הסתר; התנהלותו של זינו בעבירות הסחיטה, וראיות שונות שעומדות בסתירה לגרסתו המכחישה ומלמדות על היותה גרסת שקר. עוד גורסת המשיבה כי אפילו היינו מניחים לטובתו של אילן שלא הוכח שהוא קיבל לידיו כספים בעקבות מעשי הסחיטה, עדיין נותרה הנאתו בתגמולם הכספי של "חייליו" שפעלו בשמו ועל פי הוראותיו, ועסקינן בתנאי הכרחי לתחזוקתו השוטפת של ארגון הפשיעה שבראשו עמד. כן סבורה המשיבה שלא ניתן לראות את זינו כמי שנתן עצה ידידותית לרחלי ותו לא. מעדותיהם של עד המדינה, רחלי ואמיר, נלמדה מעורבותו הדומיננטית והוכח כי הוא קיבל לידיו את כספי הסחיטה מרחלי וחלק אותם עם שותפיו לעבירה. המשיבה מדגישה כי מעורבותו של זינו הייתה מרכזית גם ביחס לסחיטתו של אמיר – זינו היה מי שפנה לעד המדינה וביקש ממנו לקחת מאמיר את הטלפונים הניידים, וכן היה מיוזמי הפגישה במלון מרידיאן. עוד מציינת המשיבה כי התזה שלפיה זינו רק "תיווך" בין רחלי לעד המדינה ואילן כעזרה של חבר עומדת בסתירה לגרסתו במשטרה, שם הכחיש באופן מוחלט כי שימש בתפקיד מעין זה, או כי העביר מסר כלשהו מעד המדינה או מאילן לרחלי. כמו כן, לגישת המשיבה שגה בית המשפט כשהעניק בשלב גזירת הדין משקל לטענת ההגנה מן הצדק שהעלו המערערים על רקע אי העמדתה לדין של רחלי, באופן שהביא להקלה בעונש שנגזר עליהם בגין אישום זה. לעמדת המשיבה אין מקום להשוות בין המערערים לרחלי, שכן כל שניתן היה לייחס לרחלי הוא ניסיון לסחיטת אמיר, ניסיון שממנו היא פטורה לנוכח חרטתה ובהתאם לדוקטרינת "פטור עקב חרטה"; זאת בעוד למערערים יוחסו מעשי סחיטה באיומים בפועל, הן כלפי אמיר הן כלפי רחלי. דיון והכרעה 25. במוקד ערעור זה עומדות גרסאות המערערים, שמבקשים ליצוק משמעות נורמטיבית שונה למעשים שהתרחשו במסגרת סחיטת בעלי הארליך. אילן טוען כי בפעולת הסחיטה פעל עד המדינה באופן עצמאי מאחורי גבו ובלא שאילן ידע על המעשים או נתן להם את אישורו; וזינו טוען כי חלקו בביצוע העבירות היה מצומצם משמעותית משנקבע, וכי מעשיו לא היו יותר מאשר סיוע ועזרה לידידתו רחלי שנקלעה לצרה. בתוך כך העלו המערערים מספר סוגיות שנותרו במחלוקת: ראשית, אם אפשר היה לתת אמון בעדות עד המדינה ולבסס עליה את הרשעת המערערים באישום זה; שנית, אם יש בעדותם של רחלי ובאמירותיו של אמיר כדי לשמש סיוע לעדות עד המדינה ביחס לכל אחד מן המערערים; שלישית, אם האזנות הסתר מלמדות על מודעותו של אילן לביצוע העבירות בזמן אמת ועל כן יכולות לשמש ראיית סיוע לעדות עד המדינה; רביעית, אם הוכח כי המערערים קיבלו לידיהם כספים מן העבירות; חמישית, איזה משקל היה מקום ליתן לאי העמדתם של רחלי ושניר לדין, משנקבע כי הם שיזמו את סחיטתו של אמיר. ביחס לזינו ניצבת גם השאלה אם העבירות, ככל שאירעו, בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. ערעורו של כל אחד מן המערערים ייבחן להלן בנפרד תוך התייחסות לסוגיות המוזכרות ככל שהן רלוונטיות לענייננו. הערעור של אילן 26. בטיעונים שבכתב הערעור וכן בדיון לפנינו התמקד בא-כוחו של אילן בטענה שבמסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי התגלה כי עד המדינה ביצע עבירות מאחורי גבו של אילן ומבלי שהאחרון ידע עליהן או נתן את אישורו להן; ועל כן לא ניתן לשלול את האפשרות שגם במקרה זה פעל עד המדינה באופן עצמאי, תוך שימוש בשמו של אילן ללא ידיעתו. דומני כי בטענה זו יש ממש, במובן זה שאמנם קיימת האפשרות שעד המדינה פעל לעיתים מאחורי גבו של אילן, ואולי אף עשה שימוש בשמו של אילן להשגת מטרותיו העברייניות. כמו כן, וכפי שהרחיב חברי השופט י' עמית בתחילת הדברים, לנוכח מעורבותו הנרחבת של עד המדינה בפעילות הפלילית של הארגון ובהינתן מערכת היחסים שלו עם האנשים שנמנים עם הארגון, יש לבחון את עדותו בזהירות רבה בהתייחס לכל אישום ואישום וביחס לכל תו ותג מפרטי עדותו. משזה נאמר, ולאחר שעיינתי במכלול החומר, שמעתי את טענות הצדדים ושבתי והפכתי בדברים, הגעתי לכלל דעה כי ממארג הראיות נלמדת מעורבותו הישירה של אילן בסחיטת הארליך, כי העבירות בוצעו תוך שימוש במסגרת הארגונית-היררכית של הארגון, וכי אילן כעומד בראש הארגון יצא נשכר מן העבירות, בין אם באופן ישיר ובין אם עקיף; ואפרט. 27. כפי שנלמד מחומר הראיות והדברים קיבלו ביטוי בהכרעת הדין, בסחיטת הארליך לקחו חלק לא פחות מארבעה ממקורביו של אילן – עד המדינה, זינו, עקא, ובנו של אילן – חן. חלוקת התפקידים מעידה על מעורבות נרחבת של הארגון בביצוע העבירות, וכפועל יוצא מכך על מעורבות של אילן כמכוון ומנהל הארגון ואנשיו: שניר פנה ישירות אל עד המדינה, אך לפגישה בארליך לא הגיע בגפו, אלא בליווי של חן. דומה כי אם עד המדינה היה מעוניין להסתיר את מעשי הסחיטה מאילן הוא לא היה בוחר לצרף אליו דווקא את בנו של אילן, ויש אף הגיון בטענה שהועלתה על ידי עד המדינה שלפיה עצם הגעתו של בנו של אילן לפגישה משולה להצטרפותו של אילן בעצמו. כמו כן, בהתנהלותו של זינו במסגרת עבירות הסחיטה יש כדי לקעקע את גרסתו של אילן, שכן אם עד המדינה אכן פעל באירוע זה באופן עצמאי נשאלת השאלה מדוע צירף את זינו לסחיטת הארליך, ומניין לו לזינו הסמכות ליטול את "המשימה" מידיו של עד המדינה ולהורות לרחלי שלא ליצור עוד קשר עם עד המדינה או אם חן; זולת אם פעל כך על דעתו של אילן ובהנחייתו. גם לנוכחותו של עקא בפגישה במלון מרידיאן – מקורבו של אילן שמקום מגוריו הוא בכלל בירושלים, לא ניתן הסבר סביר אחר פרט להיותו שליחו של אילן כפי שגם הציג אותו זינו בפני רחלי. ייאמר בהקשר זה כי אין בידי לקבל את הטענה כי עדותה של רחלי לעניין מעורבות אילן בעבירות הסחיטה היא עדות מפי השמועה ועל כן אינה יכולה לשמש ראיית סיוע לעדות עד המדינה. עדותה של רחלי היא עדות ישירה לדבריו של זינו. זינו הציג את אילן כמי שעצר אנשים שהגיעו מירושלים במטרה לפגוע בה, כמי שלחץ על רחלי להעברת התשלום, וכמי ששלח את עקא כנציגו לפגישה במלון מרידיאן. עדות זו מלמדת כי לא רק עד המדינה "עשה שימוש" בשמו של אילן, אלא גם זינו, והדבר מכרסם בגרסתו של אילן בדבר פעילות עצמאית של עד המדינה בסחיטת הארליך – היא הסוגיה שבמחלוקת. יתרה מכך, יוזכר כי אף זינו אישר בחקירתו שהוא שוחח עם אילן על רחלי ועל "חן הבן שלו שדיבר איתה" (כשיחת "רכילות", לטענתו), ומדובר באינדיקציה נוספת לכך שאילן ידע על העבירות, בניגוד לגרסתו המכחישה. יתרה מכך, על מעורבות נרחבת של הארגון בפעילות הסחיטה ניתן ללמוד מדפוס הפעולה הדומה שננקט בסחיטת מועדון הריביירו: כך, בשני המקרים נאמר למושא הסחיטה כי הארגון עצר רכב עם אנשים שנשלחו על מנת לפגוע בהם, ועל כן עליהם לשלם לארגון – כשמדברים אלה משתמע שדרישת התשלום היא בתמורה להגנה מפני איום חיצוני לארגון, אך בה בעת "מעביר המסר" ממליץ להיענות לדרישה על מנת שלא "להסתבך" עם הארגון עצמו. יודגש אף כי על פי העדויות, המסר המאיים הועבר על ידי אנשים שונים באישומי הסחיטה השונים. בסחיטת מועדון הריביירו היה זה ליאור שאמר לבעלי המועדון כי עצרו רכב מהצפון מלהגיע ולפגוע בבעלי המועדון, בעוד שבמסגרת אישום זה היה זה זינו שאמר לרחלי כי עצרו רכב מירושלים מלהגיע ולפגוע בה – ועל פי העדויות שניהם אמרו את הדברים לאחר מפגש או שיחה עם אילן. ויוער, כי מקום שעסקינן בעבירות בעלות דפוס שיטתי שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה, די בראיית סיוע לעדות עד המדינה ביחס לאחד האישומים כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי עבירות דומות שמיוחסות לנאשם (ראו: עניין נאצר בפסקה 50, וההפניות שם); ואולם במקרה דנן איננו נדרשים "להסתפק" בראיות הסיוע נגד אילן במסגרת האישום של סחיטת הריביירו, שכן קיימות ראיות סיוע עצמאיות למעורבותו של אילן באישום זה, כמפורט לעיל ולהלן. 28. כך, לעדות עד המדינה ביחס לאישום זה נמצא סיוע בהאזנות הסתר, שתומכות בגרסת עד המדינה ועומדות בסתירה חזיתית לעדותו ולאמירותיו של אילן. בשיחה 762 מיום 28.11.2010, נשמע עד המדינה מעדכן את אילן כי הוא נמצא "למטה", ואילן מורה לו לעלות אליו. כחמש דקות לאחר מכן, בשיחה 764 נשמע עד המדינה מתקשר לאדם ששמו שי כהן, ואומר לו "תגיד שי, אני פה עם אילן...מי אמר לך אני שותף של אילן, מה שותף של אילן". שי השיב לשאלתו: "זה אסף דחפוד הזה איך קוראים לו". עד המדינה שאל מי זה ומיד לאחר מכן הוסיף: "אסף דעבול?", ושי הבהיר: "כן, מירושלים, שהיה לו שותפות עם איזה משהו פה ועם איזה בחורה פה בעסק". עד המדינה צחק ואמר לשי: "טוב, טוב, כן, זה לא אסף, זה אמיר דעבול". שיחה זו, שהתנהלה בנוכחותו של אילן וכשעד המדינה איננו יודע שמאזינים לשיחותיו, מהווה ראיית סיוע משמעותית שמלמדת על מודעות של אילן למעשים בזמן אמת, וכן תומכת בגרסת עד המדינה שסיפר בעדותו שאילן עימת אותו עם שמועה שעד המדינה גובה כספים מאחוריי גבו. כמו כן, גרסתו של אילן שלפיה אין לו שום קשר או היכרות עם הארליך או עם אמיר (מלבד חוב שהיה "לדרורי אלומיניום") איננה מתיישבת עם שיחה מספר 978, שם נשמע אילן אומר לעד המדינה: "אהה הבן זונה הזה, מה שהיה ב..ב.. בארליך הזה, חייב שמונה וחצי אלף שח לדרורי אלומיניום, ת'קשר אליו תגיד לו אני רוצה כסף דחוף אבל..". אילן טען במסגרת הערעור כי שיחה 978 נערכה חודשיים לאחר הסחיטה, ועל כן היא איננה יכולה לשפוך אור על שום סוגיה שבמחלוקת כנדרש מראיית סיוע; ואולם משיחה זו נלמד כי אילן ידע, אף אם באופן כללי, על קשר בין אמיר לבין הארליך ועל "מה שהיה בארליך", זאת בניגוד לגרסתו המכחישה. כמו כן, המדובר בשיחה שמתייחסת במפורש לגביית כספים מאמיר שלא בדרך מקובלת, ולא הובהר מה לאילן ולחוב הנטען. יוזכר גם כי אמיר סיפר שזינו התקשר אליו בעניין חוב של אמיר ל"דרורי אלומיניום", וסבורתני כי בהתייחסותו המפורשת של אילן לחוב זה יש כדי ללמד על הקשר בין זינו לאילן ועל חיבור נוסף של אילן לעבירות. באשר לטענה כי אילן לא קיבל לידיו כספים ממעשה הסחיטה, הרי שבית המשפט המחוזי נתן דעתו לאפשרות שהכספים לא הגיעו לאילן, אלא עברו לבנו חן, כמי שבא בנעליו. מכל מקום, הדבר לא מעלה ולא מוריד לעניין מעורבותו או מידת אחריותו של אילן בביצוע העבירות. פעילותו של ארגון פשיעה חורגת מסך העבירות שמתבצעות במסגרתו, שכן העבירות מכוונות גם להשגת המטרות הארגוניות שמבטיחות את עצם קיומו של הארגון. כך שאפילו נניח לטובתו של אילן שהכספים לא עברו ישירות לידיו, הרי שהיה בפעילות העבריינית כדי לתרום לאילן על ידי תמיכה כלכלית ב"חייליו", חיזוק הארגון, ושימור המוניטין שלו כמי ש"שולט בעיר אילת". 29. סיכום ביניים. ייתכן שהיו מקרים שבהם פעל עד המדינה מאחורי גבו של אילן ותוך שימוש בשמו. ואולם, בעניין סחיטת הארליך קמה תשתית ראייתית מפלילה עצמאית ונפרדת מעדות עד המדינה שמלמדת על מעורבות מאסיבית של אנשי הארגון, לרבות בנו של אילן, תוך שימוש בהיררכיה הארגונית ודפוסי פעולה דומים למקרים אחרים, ובאופן ששומט את הקרקע תחת גרסתו המכחישה של אילן. אף על פי כן, יודגש ויובהר כי הרשעתו של אילן באישום זה מבוססת על הוכחת מעורבותו הישירה בעבירות ואינה נסמכת אך על עצם מעמדו בארגון. מהצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה נלמד כי אחת ממטרותיו המרכזיות של החוק היא להתמודד עם הקושי שקיים בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה, לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים; זאת לנוכח המבנה ההיררכי של ארגונים אלה שיוצרים מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות לבין מבצעי העבירות (ראו דברי ההסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155, 762). עם זאת, במודל שקבע החוק לא די בהוכחת היותו של פלוני עומד בראש הארגון כדי להרשיע אותו בכל אחת ואחת מן העבירות שבוצעו במסגרתו של הארגון, וקביעה מעין זו היה בה משום פגיעה בעיקרון החוקיות ובעיקרון האחריות האישית בפלילים. את האיזון בין הצורך להילחם בתופעה ובקשיים הראייתיים המאפיינים את פעילותם של ארגוני פשיעה מחד גיסא לבין הניסיון שלא להרחיב יתר על המידה את היריעה הפלילית מאידך גיסא, ביטא המחוקק בקביעת "עבירת סטטוס" עצמאית למי שפעיל בארגון פשיעה – עבירה הקבועה בסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה ושהעונש בצידה עומד על עשר שנות מאסר. המדובר בהטלת האחריות על בעלי תפקידים בכירים בארגון הפשיעה אך ורק בגין תפקידם ומעמדם כראשי הארגון וכפעילים בו. ואולם, על מנת לחייב את "המנהיג" הארגוני גם בעבירות הפרטניות שנעשו תחת שרביטו, יש להוכיח את מעורבותו הישירה בהן (ראו עניין נאצר, בפסקה 18). בענייננו, כפי שפורט בהרחבה, מעורבותו הישירה של אילן בעבירות הסחיטה הוכחה מעבר לספק סביר, ועל כן ערעורו בכל הנוגע לאישום השמיני, נדחה. הערעור של זינו 30. זינו מבקש להציג חלופה פרשנית-נורמטיבית למעשיו, שלפיה יש לראות בהתנהלותו משום "עצה" או סיוע ידידותי לרחלי, ולא משום איום או הטלת אימה עליה; ובתוך כך אף כופר זינו בקביעה העובדתית שלפיה הוא קיבל לידיו את כספי הסחיטה מרחלי. נוסף על כך, לשיטתו התבוננות ישירה על מעשיו מלמדת כי הוא כלל לא היה שותף לסחיטתו של אמיר. סבורתני שדין טענותיו של זינו להידחות. הפסיקה הביעה דעתה כי קו התפר שבין "עצה" או "אזהרה" לבין איום עשוי להיות דק, וקבעה מספר מבחנים שמטרתם לסייע בשרטוטו של קו זה (ראו עניין זקן, בפסקה 7; ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, 378 (להלן: עניין ליכטמן)). בעניין ליכטמן הוצגו שני מבחנים לשרטוט קו הגבול בין איום לבין אזהרה. השופט א' ברק (כתוארו אז) הציע לקבוע את "מבחן השליטה", שלפיו אם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע, יש לראותו כמאיים ולא רק כמזהיר. כמו כן, הציע השופט ברק לבחון אם מי שמשמיע את דברי האיום מעוניין בהתממשות תוכנו של האיום או שמא הוא חרד ממנו (עניין ליכטמן, בעמ' 384). השופט א' גולדברג מצידו הציע מבחן אחר, הוא "מבחן המהות", שלפיו יש לבחון מה מהותם וטיבם האמיתי של הדברים שנאמרו (עניין ליכטמן, בעמ' 379). לצד שני מבחנים אלה הציע השופט נ' הנדל בעניין זקן מבחן שלישי, הוא "מבחן ההקשר" שנסקר לעיל במסגרת האישום השביעי. כאמור, לפי מבחן זה עלינו ליתן מענה לשלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר. השופט הנדל ציין כי מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים שבהן הסוחט באיומים מדבר בטון רך ובמתק שפתיים (ראו עניין זקן, בפסקה 7). בחינת הפרמטרים שנקבעו בפסיקה מלמדת כי המעשים של זינו מבחינת טיבם ומהותם התגבשו לכדי איום, ולא ניתן לראות בהם אך מתן עצה. המדובר במי שהעביר את המסר המאיים לרחלי והבהיר לה שאם לא תשלם לארגון היא עלולה להיפגע. הוא זה שהעביר לרחלי את המסר המאיים, גבה את הכספים תוך הפעלת לחץ, והיה מעוניין בהתממשות תוכנו של האיום כמי שהרוויח באופן ישיר מן העבירות. בהקשר זה יצוין כי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי שלפיה זינו קיבל כספים מרחלי. הדבר נלמד משלושה עדים שונים שעדותם נמצאה מהימנה: עדותה של רחלי שסיפרה כי מסרה את הכספים לידי זינו; עדותו של עד המדינה שלפיה הוא קיבל את הכסף מידי זינו; וכן אמירתו של אמיר שסיפר כי בפגישה במלון מרידיאן נאמר לו שרחלי שילמה כסף שהתחלק בין מספר אנשים; ויובהר כי בעובדה שזינו קיבל וחלק עם שותפיו את כספי הסחיטה יש כדי למוטט את התזה הפרשנית שהוא מציג. זאת ועוד. מחומר הראיות עולה שבניגוד לטענתו, תפקידו של זינו במעשי הסחיטה היה דומיננטי ומרכזי גם בפעולת הסחיטה מול אמיר. הדבר נלמד מעדויות עד המדינה ורחלי, וכן מחקירותיו של אמיר במשטרה. כאמור, אמיר בחקירתו במשטרה ניסה להימנע ממסירת שמות ופרטים מחשש לשלומו, אך לבסוף אמר את הדברים הבאים: "אני רוצה להגיד לך שהדמות הכי רצינית במקרה שלי לא עצרתם...הוא אותו אחד שהיה בפגישה באילת, הוא עשה את כל הבלגן, והוא הצינור בינה לבין החבר'ה האלה..יש מישהו שעובד עבודה חוקית, ונראה בן-אדם נורמטיבי, והוא הסמרטוט הכי גדול פה". ובהמשך אף הוסיף כי "הוא הכי דומיננטי, הוא לא עצור..לא רק שהוא לא עצור, הוא עובד חוק..עיריה" (ת/1/33). בדברים אלה יש כדי לכרסם בגרסה המצמצמת שזינו מציג, ולהדגיש את חלקו של זינו גם בסחיטתו של אמיר. כמו כן, זינו היה מי שדאג לקחת את הטלפונים הניידים מאמיר (באמצעות עד המדינה), והוא היה מיוזמי הפגישה במלון מרידיאן, כך לפי רחלי, שעדותה נמצאה מהימנה. בהינתן כל האמור, לא מצאתי להתערב בקביעה כי מעורבותו של זינו מתפרשת לאורכם של מעשי הסחיטה ואיננה מסתכמת בשיח מול רחלי. יתרה מכך, הטענה שלפיה זינו רק "תיווך" בין רחלי לבין הארגון כמעשה חברי עומדת בסתירה לגרסתו שלו עצמו במשטרה, שם הכחיש באופן גורף כי שימש בתפקיד מעין זה, ואף טען כי מעולם לא העביר מסר כלשהו מעד המדינה או מאילן לרחלי (ת/171). האם זינו עבר את העבירה במסגרת ארגון פשיעה 31. טרם סיום נותר להכריע בשאלה אם יש לראות את זינו כמי שעבר את העבירות במסגרת ארגון הפשיעה, שאז יש להרשיעו בעבירות בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, שקובע עונש כפול לעבירה אם זו נעברה במסגרת ארגון פשיעה. המדובר למעשה בנסיבה מחמירה, כאשר במסגרת הסעיף נתן המחוקק ביטוי נורמטיבי לחומרה היתרה שכרוכה בביצוע עבירות במסגרת זו, ולסכנה הנשקפת לציבור בשל הימשכות פעילות ארגון הפשיעה (ע"פ 3924/17 אלבז נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.07.2017); ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל, פסקה 78 (2.2.2011); עניין זקן, פסקה 10). בהקשר זה יודגש כי בניגוד לסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה שעניינו במי שמשמשים בתפקידים בכירים באירגון, סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה דורש רמת מעורבות נמוכה יותר, והוא נוגע לכל מי שעבר עבירה כלשהי במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, אף אם לא היה פעיל בו. כך, עשוי הסעיף לחול אף על אדם מן היישוב שפונה לארגון פשיעה על מנת להסתייע ב"שירותיו" (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (11.05.2011); עניין זקן, בפסקה 10). כפי שנסקר בפתח הדברים של חברי השופט י' עמית, בארגון שאילן עמד בראשו מתקיימים כל אותם פרמטרים שנקבעו בחוק ובפסיקה להגדרתו של ארגון פשיעה. כמו כן, במסגרת אישום זה פעלו המעורבים בתוך המסגרת ההיררכית-ארגונית, והעבירות נעשו בשליחותו של אילן ותוך חלוקת תפקידים בין חברי הארגון; אף תוך שימוש בדפוס פעולה דומה לזה שננקט בסחיטת מועדון הארליך. גם לא ניתן לכחד כי הפעילות במסגרת הארגון תוך ניצול המוניטין המאיים שיצא לו בעיר אילת היא זו שאפשרה את "הצלחת" הסחיטה. עוד יוער כי בפסק הדין נקבע ביחס לאישום זה כי "העובדה שכמעט כל עדי המאשימה הוכרזו כעדים עוינים בשל סתירות בין עדותם בבית המשפט ובין אמרותיהם במשטרה או עקב העדר זיכרון, מצביעה אף היא על אותה תופעה של הטלת אימה על ידי הארגון" (עמ' 229 להכרעת הדין). סופו של דבר, אין מקום להתערב בקביעה כי העבירות נעברו במסגרת ארגון פשיעה. גם טענתו של זינו כי חלקו בפעילות הארגונית היה מצומצם למעורבות באישום אחד אין בה כדי לסייע לו, כך שעה שהמבחן לשם הרשעה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה איננו אם הנאשם פעיל בארגון הפשיעה, אלא אם העבירה נעשתה במסגרת ארגון פשיעה. השימוש בשמו של הארגון ובמוניטין שצבר הוא זה שפעמים רבות מאפשר את מעשה הסחיטה; הוא שמטיל מורא ופחד בקרב הציבור שעומד חסר אונים אל מול הדרישה לתשלום; והוא שמוסיף נופך מחמיר למעשים. אישומים תשע-שתים עשרה – סחיטת מיכאל מלכה, מוריס זבורה, דוד ירחי ואלון חכים 32. אישומים 12-9 (להלן: אישומי הסחיטה) מיוחסים למערער בע"פ 4073/16, יניב מלול (להלן: יניב); ועניינם בארבעה מקרים של סחיטה בכוח או באיומים של אנשים שנטלו הלוואות בריבית גבוהה מעסק למתן הלוואות בבית עברונה שבאילת שהיה בבעלותו של יניב (להלן: הצ'יינג'). כתב האישום והכרעת הדין יוצגו להלן ביחס לכל אישום ואישום בנפרד, ולאחריהם יובאו במאוחד טענות הצדדים והדיון בנוגע לארבעת האישומים יחדיו. אישום תשיעי – סחיטת מיכאל מלכה 33. על פי כתב האישום בין השנים 2009-2008 לווה מיכאל מלכה (להלן: מיכאל) כ- 35,000 ש"ח מיניב, וכן לווה מאנשים נוספים – שחר בניטה ונועם משה, 10,000 ש"ח ו-4,000 ש"ח (להלן: המלווים הנוספים, ו- ההלוואות, בהתאמה). במהלך שנת 2009 "איחד" יניב את סך ההלוואות (קרי, שילם את חובו של מיכאל למלווים הנוספים ונותר הנושה היחיד); והודיע למיכאל כי עליו להשיב לו את כל כספי ההלוואות בריבית יומית של 150 ש"ח. מיכאל שילם ליניב סכום זה כמעט מדי יום במשך 3 שנים, ובסך הכול שילם כ-150,000 ש"ח, כאשר הכספים נזקפו בעיקר לטובת הריביות. בשנת 2011 פנה מיכאל ליניב וביקש ממנו למחוק את החוב; זאת לנוכח מצב כלכלי קשה שהיה שרוי בו, ומשום שכבר שילם ליניב בגין הריביות סכום שגדול כמעט פי ארבעה מסכום הקרן. יניב סירב למחוק את החוב והודיע למיכאל שעליו להמשיך בתשלומים. כעבור יומיים, לאחר שמיכאל לא שילם את סכום הריבית היומית, התקשר יניב למיכאל ואיים ש"יזיין אותו" ושישלח אנשים שידקרו אותו. בעקבות האיומים לקח מיכאל כסף מבנו על מנת לשלם ליניב, והמשיך לשלם את הריבית היומית עד ליום מעצרו של יניב בתיק זה. 34. במסגרת האישום התשיעי הורשע יניב בסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. הרשעתו של יניב התבססה בעיקרה על אמירותיו של מיכאל, שנחקר במשטרה וברשות המיסים שלוש פעמים בין השנים 2012-2011, ושאמירותיו הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות לאחר שהוכרז כעד עוין. ייאמר כבר עתה כי בדיונים שהתקיימו בעניין אישומי הסחיטה לפני בית המשפט המחוזי, שבה וחזרה התופעה של שינוי פתאומי מגרסאות המתלוננים שניתנו במשטרה, של "בעיות זיכרון" למיניהן, ושל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים עם התביעה. כך, בית המשפט ציין כי מיכאל בעדותו חזר בו מדברים שאמר בחקירותיו במשטרה, וניכר כי הוא עושה מאמץ לסייע ליניב. מיכאל שלל מכל וכל כי יניב איים עליו וציין כי לכל היותר היה מקלל אותו בטלפון אם התעכב בתשלומים, תוך שמיכאל הדגיש כי מדובר ב"תגובה טבעית" (עמ' 840 לפרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014). מיכאל אף הגדיל לעשות ופירט בהרחבה על יחסו הטוב של יניב כלפיו – שלטענתו סייע לו בתקופות משבר, ויתר לו כשלא היה לו כסף לשלם, ואף יצא עימו לבלות. עוד התרשם בית המשפט כי מיכאל נמנע מלשתף פעולה עם התביעה, ובחקירתו הנגדית אף חל שינוי דרמטי באופן עדותו, עד כדי שבא-כוח יניב בעצמו ביקש מהעד כך: "אל תנסה להבין מה יניב מלול רוצה שתגיד, אני רוצה שתגיד את האמת" (שם, בעמ' 853). עם זאת, יצוין שכשנשאל מיכאל אם דיבר אמת בחקירה במשטרה הוא השיב שכן. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את אמירותיו של מיכאל במשטרה לנוכח העובדה שבשלוש חקירות שונות שנמשכו לאורך למעלה משנה סיפר מיכאל באופן עקבי שיניב איים עליו, והעיד על ריבית גבוהה ועל החזר שהגיע עד לפי ארבעה מגובה ההלוואה המקורית. מיכאל אמר בחקירותיו כי לאחר שהפסיק להעביר את הכספים יניב "התקשר ואיים שהוא יזיין אותי וישלח לי אנשים שידקרו אותי וניתק לי בפנים" (ת/111). וכן כי "הוא אמר לי אני אשלח לך יעני את החיילים שלו יעני" (ת/112). עוד אמר מיכאל בחקירותיו במשטרה כי יניב הוא אדם "רע, רע. אשכרה רע" ושהוא "נחשב בן אדם בעייתי מאוד חלק מהכנופיה האילתית של אילן בן שיטרית"(שם). בית המשפט נתן דעתו לכך שבחקירה ברשות המיסים מיום 22.11.2011 (להלן: החקירה ברשות המיסים) הציג מיכאל גרסה מרוככת יותר וחזר בו מחלק מהדברים שמסר במשטרה, ואף אמר כי הוא לא חש מאוים מצעקותיו של יניב שכן "כלב נובח – לא נושך". בית המשפט סבר כי יש לקרוא דברים אלו על רקע החשש שאחז במיכאל מפני יניב; ובשים לב לכך שגם לאחר החקירות הראשונות נמשך הקשר בין השניים, ומיכאל סיפר כי יניב שוחח עמו על החקירה והתעניין בדברים שמסר למשטרה. 35. יניב, שנמנע מלמסור גרסה במשטרה, הודה במענה לכתב האישום כי מיכאל לווה ממנו כספים אך הכחיש את יתר העובדות המתוארות בכתב האישום. בתוך כך הכחיש יניב את אופן החזרת ההלוואה ואת סך הכספים שהועברו לידיו; הכחיש שמיכאל ביקש ממנו למחוק את החוב בגין הקרן; והכחיש שאיים על מיכאל בדרך כלשהי. בעדותו בבית המשפט ובסיכומיו דבק יניב בגרסה שלפיה הוא סייע למיכאל לאחר שהמלווים הנוספים איימו לפגוע בו, וכי בינו ובין מיכאל שררו יחסי ידידות. יניב העיד על עצמו כמי שמתבטא בצורה שעשויה להיתפס כמאיימת לשומע מן הצד, אולם לשיטתו מכריו יודעים שמדובר בצורת התבטאות ולא באיום; והא ראיה כי מיכאל עצמו אמר בחקירה ברשות המיסים שהוא לא חש מאוים מיניב, ושהוא כמו "כלב נובח – לא נושך". 36. לנוכח האמור דחה בית המשפט את גרסתו של יניב וקבע כי יש להעדיף את אמירותיו של מיכאל במשטרה על פני עדותו של האחרון בבית המשפט. חיזוק לאמירותיו של מיכאל מצא בית המשפט בהאזנת סתר שבה נשמעת שיחה בין יניב ובין אוראל בלטי, נאשם 7 בכתב האישום, שבה נשמע אוראל בלטי כשהוא מבקש מיניב לבוא לקראתו של מיכאל בעניין החוב, תוך שהוא מציין שמיכאל "נכנס ללחץ" מדבריו של יניב. יניב הגיב לבקשה בזעם, ציין שמיכאל ברח מאילת, והביע איום מפורש על מיכאל בפניו של אוראל בלטי (שיחה 318). נקבע כי בשיחה זו יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לגרסתו של יניב על אודות יחסים טובים בין השניים ועל כך שמיכאל לא חש מאוים ממנו. יתרה מכך, מיכאל העיד כי הייתה תקופה שבה ברח מאילת ועבר להתגורר בבית הוריו בבית שמש (עמ' 787-786 לפרוטוקול הדיון מיום 1.4.2014). במהלך עדותו טען מיכאל כי הסיבה לעזיבתו את אילת הייתה חששו מפני שחר בניטה, ואולם האזנת הסתר הנזכרת מלמדת שמיכאל עזב את אילת בשל חששו מיניב. עוד נקבע כי חיזוק לאמירותיו של מיכאל נמצא בכך שהוא נאלץ לפנות לבני משפחתו על מנת להעביר כספים בדחיפות ליניב; וכן בדפוס פעולה שיטתי של יניב שנלמד מארבעת אישומי הסחיטה, כפי שיפורט בהרחבה להלן. אישום עשירי – סחיטת דוד ירחי 37. על פי אישום זה, בשנת 2008, שיחק דוד ירחי עם אדם ששמו שחר בניטה משחקי קלפים שהם "משחק אסור", שבהם הפסיד דוד ירחי 200,000 ש"ח (להלן: דוד ו- שחר, בהתאמה). זמן מה לאחר מכן, בשנת 2009, לווה דוד מיניב סך של 12,000 ש"ח בריבית של 8% לחודש. בחודש ספטמבר 2009, ומשלא הצליח להשיב את חובותיו ליניב, לשחר, ולאחרים, עזב דוד את העיר אילת. שחר גילה שדוד נמלט מאילת בלי לשלם לו את חובו והתקשר למקום עבודתה של אחותו של דוד – ורד. הוא ביקש ממנה למסור לדוד ש"יצא מהמחילה שלו ונגמור בטוב", והיא עשתה כן. בעקבות כך התקשר דוד לשחר, ובשיחה ביניהם הודיע לו שחר כי הוא לא מתכנן לפגוע בו, ואמר לו שהוא יכול לחזור לאילת ולהשיב את חובו לכל המלווים על דרך של עבודה כ"דילר" בדירת הימורים השייכת לארגון. בשל חששו של דוד משחר ומשיוכו לארגון שאילן עומד בראשו, חזר דוד בו ביום לאילת והחל לעבוד בדירת ההימורים כדילר. לאחר עשרה ימים נסגרה דירת ההימורים, ושחר הודיע לדוד שהוא יכול לעזוב את אילת ולשלם את יתרת חובו כשיהיה לו כסף. למחרת התקשר יניב לדוד וביקש ממנו להגיע למשרדו. דוד עשה כן, וכשהגיע ביקש ממנו יניב לומר כמה כסף הוא הרוויח מ"טיפים" במסגרת עבודתו בדירת ההימורים ומהו הסכום שנוכה מהחוב. דוד מסר ליניב את הסכום שהרוויח ושאותו העביר לשחר; ואולם יניב הטיח בו כי הוא משקר. לאחר כשעה התקשרו יניב ושחר לדוד ודרשו ממנו להגיע לצומת "צנזורה" ברחוב שחמון באילת. הצדדים נפגשו במקום סמוך לשעה 14:00, כשליניב ולשחר התלווה אדם ששמו ישראל שלום. במפגש התנהל ויכוח בשאלה אם דוד משקר לגבי סכום הכסף שהרוויח בדירת ההימורים, שבמהלכו אחז שחר בפניו של דוד תוך שהוא מפציר בו לומר את האמת, ולאחר מכן דחף את פניו. כמו כן, יניב הרים אבן שהייתה במקום, הניף אותה לעבר דוד ואמר לו "ירחי, אני מבקש, אל תשקר לי, זה לא ייגמר בטוב", ואחר כך זרק את האבן בסמוך לדוד. ישראל שלום הפריד בין יניב ושחר ובין דוד, ויניב איים על דוד באומרו "או שתביא לי את הכסף מחר, או שתעזוב את העיר, אחרת אני אדקור אותך, לי יותר טוב שלא תהיה בעיר". בשל חששו מיניב, דוד נפגש עימו ל"בוררות" בתיווכו של עמי ואזנה וסיכם איתו שישלם לו 2,000 ש"ח למשך שישה חודשים. כמו כן שילם דוד לשחר מדי שבוע 400-300 ש"ח, עד שהשלים את התשלומים לסך של 180,000 ש"ח. גם במקרה זה במוקד ההרשעה עומדים דבריו של המתלונן בפרשה – דוד, וזאת חרף קיומן של סתירות בין עדותו בבית המשפט ובין אמירותיו במשטרה שבגינן הוכרז כעד עוין. במהלך חקירותיו סיפר דוד על השתלשלות האירועים כפי שהוצגה לעיל, תיאר את האיומים מצד יניב ואת חששו מפניו, והציג אותו כאדם בעייתי "שלא מתעסקים איתו" (ת/70א'). עוד ציין כי הוא שמע שיניב הוא חבר של אילן בן שיטרית "שאומרים שהוא הכי חזק באילת" (ת/69). יוער כי דוד נחקר במשטרה שבע פעמים ואף נערך עימות בינו ובין יניב, שבמהלכו הטיח ביניב שהוא איים שידקור אותו ואמר לו שעדיף לו לעזוב את אילת, בעוד יניב הכחיש את הדברים (ת/190). ואולם, בעדותו בבית המשפט ניסה דוד להוציא את העוקץ המפליל מאמירותיו, תוך שטען שהוא לא פחד מיניב או משחר, אלא שחש לא בנוח לעמוד במצב שבו אינו יכול להחזיר את החוב כפי שהבטיח (עמ' 755 לפרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014). יוער כי דוד ציין שיניב אכן צעק עליו וזרק לעברו אבן (שם, בעמ' 752). יניב מצדו שב וחזר על הגרסה שלפיה לא איים על דוד, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף; ולטענתו הוא שאל את דוד כמה הרוויח בדירת ההימורים רק מתוך עניין. 38. לאחר עיון בחומר הראיות קבע בית המשפט כי יש לקבל את אמירותיו המפלילות של דוד במשטרה ולהעדיפן על פני עדותו בבית המשפט. נקבע כי דוד היה מצוי תקופה ארוכה בפחד מתמיד מפני יניב, ועל כן מובן כי לא היה מעוניין לפתוח עימו חזית חדשה על ידי מתן עדות מפלילה נגדו. חיזוק לאמירותיו של דוד במשטרה נמצא בהאזנות סתר של שיחות בין דוד ובין שחר, שנקבע כי הן מאששות את הגרסה שמסר דוד בעניין החוב ובעניין חששו מיניב. עוד נקבע כי מעדותו של דוד ניתן ללמוד על קיומו של דפוס זהה של יניב כלפי הנסחטים – כאשר בכל ארבעת האירועים השתמש יניב בביטויים אלימים דומים, ואיים שהוא "יזיין" ו"ידקור" את המתלוננים. לאחר דברים אלה הורשע יניב בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. עם זאת, יניב זוכה מחמת הספק מן העבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, זאת בהינתן שהאבן לא פגעה בדוד ולא הוכח שיניב התכוון לפגוע בו. אישום אחת-עשרה – סחיטת אלון חכים 39. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2010 הלווה יניב לאלון חכים סכום של 6,000 ש"ח בריבית חודשית של 10% (להלן: אלון ו-ההלוואה הראשונה, בהתאמה). אלון שילם את הכספים עבור הריבית ואולם התעכב בהחזרת סכום הקרן, ויניב התקשר אליו ודרש ממנו להחזיר את מלוא סכום ההלוואה והריבית, ואף איים שאם לא יעשה כן הוא "יזיין" אותו. השניים סיכמו להיפגש באותו היום בשכונה א' באילת, ובמהלך הפגישה יניב צעק על אלון ואיים עליו שידקור אותו, ולאחר מכן הושיט את ידו לכיסו והוציא משם חפץ. אלון חשש שיניב מתכוון לפגוע בו, ונמלט מן המקום. בנוסף, במהלך השנים 2010-2009 לווה אביו של אלון – יוסף חכים, 3,000 ש"ח מיניב בריבית של 5% (להלן: יוסף ו-ההלוואה השנייה, בהתאמה). על פי כתב האישום יוסף החזיר ליניב את מלוא הסכום באמצעות בנו – מוטי חכים ז"ל; ואולם לאחר שנה וחצי מוטי נרצח, ובתום ימי האבל פנה יניב לאלון בטענה כי אביו עדיין חייב לו 3,000 ש"ח. אלון ויוסף עמדו על כך שהחוב שולם, אך יניב עמד על שלו והודיע שאם לא יעבירו לידיו את הכסף "יהיה בלאגן". בעקבות דברים אלו ובשל חששם של אלון ובני משפחתו מיניב, בני המשפחה שילמו לו מדי שבוע 200-100 ש"ח, ובמקרים שבהם התעכב אלון בתשלום התקשר אליו יניב ואמר לו ש"יזיין" אותו ואת אחיו. 40. בית המשפט הרשיע את יניב בעובדות אישום זה בהתבסס על עדויותיהם של אלון ושל יוסף; ומשמצא שגרסתו של יניב אינה מהימנה. אלון שב בעדותו על אמירותיו במשטרה והעיד כי הוא נפגש עם יניב מאחר שלא היה לו די כסף לשלם עבור ההלוואה הראשונה, וכי במפגש זה יניב צעק, השתולל ואיים כי ידקור אותו; ולאחר מכן אף הוציא חפץ מכיסו, מה שגרם לאלון להימלט מן המקום. עוד סיפר אלון כי באותה פגישה נכח גם דודו בן שטרית, אחיו של אילן בן שטרית, וכי הוא הרגיע את יניב ובהמשך אף סייע להם להגיע להסדר לתשלום החוב (עמ' 749-747 לפרוטוקול הדיון מיום 30.3.2014). יסופר לקורא כי דודו בן שטרית הוא מי שהורשע ברצח מוטי חכים – אחיו של אלון. בית המשפט סבר כי בכך שאלון סיפר על התנהגותו החיובית של מי שרצח את אחיו יש דווקא כדי ללמד על מהימנות עדותו. בהמשך סיפר אלון כי הוא חשש להגיש תלונה בזמן אמת; ואולם לאחר שאחיו נרצח הוא פנה מיוזמתו למשטרה כדי לשמש כסוכן משטרתי, ובהמשך נודע לו שנפתח תיק נגד יניב והוא החליט לספר על הסחיטה. יוער כי אלון הודה שהפך לסוכן משטרתי כדי להפליל את מה שהוא מכנה "החבורה האילתית", אך עם זאת ציין כי "מי שהרג את אחי זה דודו בן שטרית, לא הם" (שם, בעמ' 750). העובדות המתוארות בכתב האישום קיבלו אישוש נוסף גם בעדותו של יוסף, שהעיד כי לאחר השבעה של מוטי אמר לו אלון שיניב דורש מהם כסף, ושאם לא ישלמו תהיה "אלימות" (עמ' 640-636 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2014). מנגד טען יניב כי לא היו דברים מעולם וכי אלון מנסה להפלילו כנקמה על רצח אחיו. לטענת יניב הכספים בגין הלוואה השנייה לא הושבו לו ועל כן הוא פנה למשפחה בנועם וביקש ליישב את עניין החוב תוך שהסכים אף לוותר על הריביות; וכי לבסוף הכספים כלל לא הוחזרו לו. יוזכר שיניב נמנע מלמסור גרסה במשטרה וזו הובאה לראשונה במסגרת עדותו לפני בית המשפט. בית המשפט קיבל את גרסאותיהם של אלון ויוסף, תוך שציין כי לא סביר שאלון יבחר להעליל דווקא על יניב שכביכול נהג בו בסבלנות בהחזר ההלוואות והסכים לוותר על הריבית; ובפרט כשאלון ציין בעדותו דברים חיוביים דווקא בנוגע למי שהורשע ברצח אחיו. עוד נקבע כי בשתיקתו של יניב בחקירה יש כדי להחליש את גרסתו ולחזק את גרסת אלון. כמו כן, וכפי שנאמר לעיל, גם בפרשה זו העידו המתלוננים כי יניב איים עליהם באותו אופן שעליו העידו יתר המתלוננים, ואמר להם ש"ידקור" ו"יזיין" אותם אם לא יעבירו את הכספים. אישום שתים-עשרה – סחיטת מוריס זבורה 41. על פי כתב האישום מוריס זבורה נטל מיניב הלוואות במספר מועדים, תוך שהוסכם על תשלום ריביות שונות לכל הלוואה (להלן: מוריס, ו- ההלוואות, בהתאמה). לאחר זמן מה שיחק מוריס במועדון הימורים בשכונה א' באילת (להלן: מועדון ההימורים או המועדון), ויניב הבחין בו וביקש לשוחח עימו בצד. יוער כי עד לאותו מועד מוריס שילם ליניב כ-20,000 ש"ח והיה עליו לשלם 1,600 ש"ח נוספים. יניב הביע כעס על כך שמוריס מהמר שעה שהוא חייב לו כסף, ושאל מתי יוחזר החוב. מוריס השיב כי הוא צפוי לקבל משכורת בקרוב וכי לאחר מכן יעביר את התשלום, ובתגובה יניב סטר בחוזקה על לחיו. 42. מוריס הוכרז כעד עוין כבר בפתח עדותו בבית המשפט לאחר שציין מיוזמתו כי הוא לא זוכר על מה נחקר במשטרה וכי הוא "סובל מבעיית זיכרון" (עמ' 859 לפרוטוקול הדיון מיום 10.4.2014). אף על פי כן, בחקירתו הנגדית שב אליו זיכרונו באחת, והוא פירט לפרטי פרטים כיצד יניב עזר וסייע לו בסכסוך שהיה לו בזמנו עם עד המדינה. בית המשפט קבע כי עדותו של מוריס מגמתית והורה על הגשת אמירותיו במשטרה בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. יצוין כי גם בחקירותיו במשטרה חשש מוריס לספר באופן גלוי על שאירע, והוא למעשה מסר שתי גרסאות שונות. כך, בחקירתו הראשונה ביקש מוריס שלא לחשוף מידע או לספר דברים שיהא בהם כדי להפליל או לסבך את יניב או מי מהמעורבים האחרים. לעומת זאת, בשיחה בעל פה שהתקיימה מאוחר יותר עם חוקר המשטרה שרון זינתי, כאשר לא ידע שהשיחה מוקלטת, סיפר מוריס על ההתרחשות במועדון כפי שתוארה לעיל. על אירוע זה חזר וסיפר מוריס גם בחקירה בהמשך, אך הוא הדגיש וביקש כי דבריו לא יירשמו – מאחר שהוא ביחסים טובים עם יניב, וכן משום שהוא מפחד מאילן בן שיטרית ומ"גנגסטרים" אחרים. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הכחיש מוריס באופן נחרץ שיניב סטר לו או הרים עליו יד. לאחר שנאמר לו שהדברים שאמר בהקשר זה הוקלטו השיב כי ייתכן שאמר את הדברים מתוך לחץ, אבל למעשה התכוון ל"צ'אפחה לחזה"; ובהמשך עדותו אישר מוריס שיניב סטר לו אבל ציין שזה היה במועד אחר. כמו כן, כשנשאל מדוע ביקש מהחוקר שרון זינתי שלא ייעשה שימוש בדברים שסיפר, השיב מוריס שהוא לא רצה שידעו שהוא לוקח הלוואות מהשוק האפור (שם, בעמ' 863). יניב טען כי פנייתו למוריס במועדון ההימורים נבעה מתוך דאגה למצבו ובמטרה "לנער" אותו ולשכנע אותו לקחת את עצמו בידיים ולחדול מלהמר; וכפר בכך שאיים על מוריס או תקף אותו (עמ' 875 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.2014). בית המשפט דחה את גרסתו של יניב תוך שקבע כי עדותו מגמתית, מתחמקת ולא מהימנה; וציין כי יניב לא הסביר את משמעות אותו "ניעור", שעל פניו תומך דווקא באמירותיו של מוריס. חיזוק לדברי מוריס נמצא גם בשתיקתו של יניב בחקירה במשטרה, שלא ניתן לה כל הסבר. כן נקבע כי בכך שסטר למוריס עשה יניב שימוש בכוח במטרה להניע אותו לשלם לו כסף, ומשכך מתקיימים התנאים הנדרשים להרשעה בעבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין; והוא הורשע בעבירה זו, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 43. יודגש בנקודה זו כי להרשעתו של יניב בכל אחד מאישומי הסחיטה נלוותה הקביעה כי הם נעברו במסגרת ארגון פשיעה, ועל כן חל סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה שקובע כי העונש בצידה של עבירה שבוצעה במסגרת ארגון פשיעה יהא כפול. בהקשר זה נקבע כי יניב ניצל את מעמדו בארגון הפשיעה ואת המוניטין שנלווה לשיוכו לארגון כדי לגבות את החזרי ההלוואות שהעניק בריביות מופרזות, ואף לאלץ לווים לשלם לו סכומים נוספים לאחר שההלוואה כבר נפרעה. עוד התייחס בית המשפט לקשר המעגלי שבין עסק ההימורים ועסק ההלוואות שהזינו והעצימו זה את זה: זמינות ההלוואות אפשרה למהמרים שהפסידו לפרוע את חובם וכן לשוב ולהמר, דבר שהעצים את רווחי ההימורים; וההימורים הביאו לקוחות לפתחו של יניב, שבשל מצוקתם אף היו מוכנים לשלם ריבית מופרזת. הערעור 44. כפי שציין חברי י' עמית עוד בפתח הדברים, נימוקי הערעור מטעם יניב הם למעשה הסיכומים שהוגשו מטעמו לבית המשפט המחוזי. יתרה מכך, עיקרי הטיעון של יניב בנוגע לארבעת אישומי הסחיטה הובאו על פני עמוד אחד בלבד. בהינתן האמור סברה המשיבה כי אף אין הכרח שתעלה את טענותיה על הכתובים, והיא הביאה את עמדתה בתמצית ובעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו. לעמדתו של יניב יש לזכותו מן העבירות נושא אישומי הסחיטה; ולמצער לקבוע כי מעשי הסחיטה, ככל שהתרחשו, התבצעו באופן עצמאי ולא במסגרת ארגון פשיעה. בגדרי טענותיו של יניב שלפיהן יש לזכותו מן העבירות נושא אישומי הסחיטה (שהובאו כאמור במספר שורות) נטען כי מיכאל מסר מספר גרסאות שונות ואף נתפס על ידי החוקרים בשקרים, וכי אלון לא הסתיר את המניע שלו להפליל את יניב בעבירה. כן הצביע יניב על כך שלאחר הסחיטה הנטענת המשיכו מיכאל ודוד ליטול הלוואות מיניב, באופן שמעיד לגישתו כי לא התרחשה כל סחיטה. את עיקר טענותיו ממקד יניב בקביעה של בית המשפט המחוזי שלפיה העבירות נעשו במסגרת ארגון פשיעה ועל כן יש להחיל בעניינו את סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לגישתו של יניב האירועים התרחשו במסגרת עסק הצ'יינג' שנמצא בבעלותו הפרטית, וללא כל מעורבות מצד הארגון או מי מהנאשמים האחרים. בתוך כך נטען כי יניב נחקר על אישומי הסחיטה זמן רב לפני שנעצרו המעורבים בפרשה ולפני שעד המדינה הפך לכזה. עוד לגישתו של יניב, לו היה קשר בין ההלוואות ובין ארגון הפשיעה הרי שמתבקש היה שגביית החובות תתבצע על ידי אחד מ"חייליו" הנטענים של יניב, בפרט לנוכח הקביעה כי מעמדו בארגון בכיר; בעוד על פי כתב האישום הוא גבה את הכספים בעצמו. לטענתו של יניב, לא היה כל קשר בין בתי ההימורים של הארגון ובין עסק ההלוואות שלו, ולראיה הוא מפנה לדבריו של מיכאל שציין כי יניב לא התעניין במטרה שלשמה נלקחה ההלוואה; וכן לעדותו של חוקר המשטרה יונתן פרנקו שהעיד כי לא נמצא קשר בין כספי ההימורים ובין הצ'יינג'. יניב סבור כי במצב דברים זה אין מקום להכליל את מעשיו העצמאים במסגרת פעילות הארגון, ולדבריו אף מדובר בפרשנות המרחיבה באופן מרחיק לכת את השימוש בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. בדיון שהתקיים לפנינו ביקש יניב לדמות את עניינו למקרה שבו חבר בארגון פשיעה ביצע עבירה עצמאית ונפרדת – דוגמת אלימות בתוך התא המשפחתי – כאשר לעמדתו ברי כי לא ניתן לומר שעבירות מסוג זה נעברו במסגרת הארגון. 45. המשיבה טוענת מנגד שהרשעתו של יניב בעבירות הסחיטה מעוגנת ומבוססת בחומר הראיות, והיא מפנה בהקשר זה להכרעתו המנומקת של בית המשפט המחוזי. עוד סבורה המשיבה כי אין להתערב בקביעה שלפיה העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. לגישתה יש להשקיף על אישומי הסחיטה בתוך המסגרת הרחבה של פעילות ארגון הפשיעה, ובשים לב לקשר ההדוק שבין מועדוני ההימורים להלוואות; ולכך שמעשי הסחיטה התאפשרו בזכות המוניטין של יניב ומעצם מעמדו בארגון הפשיעה שאילן עמד בראשו. דיון והכרעה 46. טענותיו של יניב בנוגע לאישומי הסחיטה נחלקות למעשה לשניים: האחד – טענות כנגד עצם הרשעתו באישומי הסחיטה; והשני – טענות נגד הקביעה כי העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. לעניין עצם הרשעתו העלה יניב מספר מצומצם של טענות נקודתיות שנטענו בעלמא, ללא כל ביסוס, ומבלי להתייחס לקביעותיו המנומקות של בית המשפט המחוזי בעניין זה; ולו מטעמים אלה דינן להידחות. כמו כן, וכפי שיבואר כעת, דינן להידחות אף לגופן. הרשעתו של יניב באישומי הסחיטה נשענת על תשתית ראייתית עצמאית ביחס לכל אישום ואישום בנפרד; כשהצטברות האישומים יחד מלמדת על דפוס פעולה שיטתי של יניב. כך, יניב שב והעמיד הלוואות בריביות מופרזות, תוך שדרש החזרם של סכומים שהגיעו עד לפי כמה וכמה מסכום קרן ההלוואה. במקרים שבהם פירעון החוב לא נעשה לשביעות רצונו של יניב – תהא הסיבה אשר תהא – הוא איים מפורשות בפגיעה בלווים, תוך שימוש חוזר באותם ביטויים שלפיהם הוא "יזיין" או "ידקור" אותם. הנסחטים חיו בפחד מתמיד מפני יניב, עד שחלקם אף נאלצו להימלט מן העיר אילת בשל חובותיהם כלפיו. גרסתו של יניב שלפיה הוא נוטה להתבטא בצורה שרק נשמעת מאיימת לשומע מן הצד, נדחתה; ואין יסוד לשנות מקביעה זו. המדובר בגרסה מיתממת שעומדת בניגוד לאמירות ולעדויות המתלוננים בארבעת אישומי הסחיטה. כמו כן, גרסה זו הובאה לראשונה בעדותו של יניב בבית המשפט, ומבלי שניתן כל הסבר לשתיקתו במשטרה. עוד יוער בהקשר זה כי העובדה שכמעט כל המתלוננים שינו מגרסתם והוכרזו כעדים עוינים במהלך עדותם בבית המשפט, יש בה כשלעצמה כדי להעיד על חששם מפני יניב. יתרה מכך, חיזוק לאמרות ולעדויות המתלוננים נמצא בין היתר בשיחה 318 שבה נשמע יניב משוחח עם אוראל בלטי בנוגע לחוב של מיכאל כלפיו. בשיחה התייחס יניב להימלטותו של מיכאל מאילת, ואמר "זה בן זונה, ברח...הבאתי לו ארבעים אלף. בן שרמוטה ראה אותי כבש". כמו כן, ובניגוד לטענתו של יניב כי מיכאל לא חשש ממנו, בשיחה זו אמר אוראל בלטי מפורשות ליניב כי מיכאל "נכנס ללחץ מהדיבור שלך". זאת ועוד, בשיחה כאמור השמיע יניב איום מפורש על מיכאל באוזניו של אוראל בלטי באומרו: "אם אני ארצה להרוג אותו, אני אהרוג את אמא שלו, זונה". אף לא מצאתי ממש בטענה שלפיה חלק מן המתלוננים שבו ולקחו הלוואות נוספות מיניב לאחר מעשי הסחיטה, וכי מכך יש להסיק שלא התקיימה כל סחיטה. ראשית, לא הוכח שניטלו הלוואות נוספות; ושנית, גם אם נניח כי לווים שנסחטו אכן חזרו וביקשו מיניב הלוואות נוספות, אין בכך כדי לסייע בידיו. ניסיון החיים מלמדנו כי פנייתם של אזרחים לנטילת הלוואות בריביות מופרזות מן השוק האפור נעשית כמוצא אחרון ומתוך ייאוש. בחלק מן המקרים, וכפי שנלמד גם מאישומי הסחיטה שבהם עסקינן, אותם לווים עשויים להיות מהמרים כפייתיים ובעלי התמכרויות שנאלצים ליטול הלוואה על מנת לפרוע חוב כלפי אחרים שמטילים עליהם בעצמם אימה, באופן שעל אותם לווים "לבחור" בין שתי רעות חולות. על כן, עצם הפנייה החוזרת של פלוני לקבלת הלוואה נוספת אין בה כדי ללמד על היעדר איום או סחיטה, ולא מן הנמנע שהיא מעידה דווקא על מידת הנואשות של אותו לווה. גם לא ראיתי לקבל את טענותיו האחרות של יניב בדבר סתירות שנמצאו לטענתו בדבריו של מיכאל, או כי לאלון היה מניע להפליל אותו בשל רצח אחיו – טענות שנדונו בהרחבה במסגרת פסק הדין, ונדחו. 47. באשר לטענות נגד הקביעה כי העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה – יניב טוען כאמור כי הצ'יינג' שבמסגרתו ניתנו ההלוואות היה בבעלותו הפרטית וכי איש מחברי הארגון הנטענים לא לקח חלק באישומי הסחיטה; ומשכך, לגישתו, יש לקבוע שהעבירות בוצעו באופן עצמאי ולא במסגרת ארגון הפשיעה. לאחר ששבתי ועיינתי בדברים, סבורתני כי דין הטענה להידחות. יוער תחילה, והדברים נסקרו בהרחבה על ידי חברי השופט י' עמית, כי הגענו לכלל מסקנה שמתקיימים בענייננו המאפיינים הנדרשים להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, שאילן עמד בראשו. עוד קבענו כי ליניב היה מעמד בכיר בארגון, והוא שימש כמנהל בו. עם זאת, בדיון שהתקיים לפנינו הסכימה המדינה כי רווחי הצ'יינג' לא זרמו באופן ישיר לקופת הארגון, ולבסוף קבענו שהצ'יינג' לא היה נכס של הארגון אלא בבעלותו הפרטית של יניב. לצורך הדיון דכאן מוכנה אני אף להניח לטובתו של יניב כי את עבירות הסחיטה הוא אכן ביצע לבדו ומבלי להיעזר בשירותיו של מי מ"חייליו" או מאנשי הארגון. ואולם, סבורתני כי גם במצב דברים נטען זה אין להתערב בקביעה שלפיה עבירות הסחיטה בוצעו במסגרת ארגון הפשיעה, ואבאר. 48. כפי שכבר צוין, עצם שיוכו של אדם לארגון פשיעה אינו קושר את גורלו בגורל הארגון במובן זה שכל מעשה ממעשיו חוסה תחת פעילות הארגון. סוגיה זו נדונה בעניין סחיטת הארליך בהקשר לשאלת אחריותו של הארגון ומנהיגיו לעבירות שבוצעו על ידי מי מחברי הארגון שלא על דעתו של הארגון; ובמקרה דנן מתעוררת הסוגיה בנוגע לאחריות חבר בארגון הפשיעה לעבירות "עצמאיות" שביצע, ובהתייחס לשאלה אם יחול בעניינן סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, שקובע כי העונש בצידה של עבירה שבוצעה במסגרת ארגון פשיעה יהא כפול. ניתן להציע מספר אינדיקציות שיכול שיסייעו במלאכת ההכרעה בשאלה אימתי יהיה מקום להחיל את סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה על עבירה "עצמאית" שביצע חבר בארגון הפשיעה; ויובהר כי אין המדובר ברשימה סגורה. ראשית, נדרש לבחון את מידת הקשר בין סוג העבירה ומהותה ובין פעילות הארגון; שנית, יש לברר אם חברותו של פלוני בארגון הפשיעה היה בה כדי לסייע לביצוע העבירה; ועוד יש לבחון את מעמדו של אותו חבר בהיררכיה הארגונית. ואפנה לבחון עתה כיצד באה לידי ביטוי כל אחת מן האינדיקציות הללו בעניינו של יניב. 49. מידת הקשר בין סוג העבירה ומהותה ובין פעילות הארגון: בדיון שהתקיים לפנינו ביקש יניב לדמות את עניינו למקרה שבו חבר בארגון פשיעה ביצע עבירה עצמאית שמרוחקת באופייה מפעילות הארגון, דוגמת עבירה של אלימות במשפחה, וטען כי במקרה של עבירה "עצמאית" אין להחיל את סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לטענה זו אין לשעות. בניגוד לדוגמה המוצגת, עבירות הסחיטה שביצע יניב היו קשורות באופן הדוק לפעילות הארגון – הן במהותן, הן בדרך ביצוען. בית המשפט המחוזי קבע על יסוד חומר הראיות, שהצ'יינג' פעל באופן קבוע בשיתוף פעולה עם מועדוני ההימורים, כך שמהמרים שהפסידו את כספם במסגרת ההימורים "זכו" לקבל אשראי מיניב, ואילו סכומים שהרוויחו המהמרים שולמו להם על דרך של קיזוז חובם בגין הלוואותיהם. עד המדינה העיד בהקשר זה כי מנהלי המועדון הם ששלחו את המהמרים ליטול את ההלוואות מן הצ'יינג' של יניב, וכי אם מהמר התקשה לפרוע את חובו: "היו שולחים אותו ליניב מלול כדי שיניב גם יתפרנס" (ההדגשה הוספה, ע'ב') (עמ' 209 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013). כך, ההלוואות שהעניק יניב תרמו לפעילות הארגון והגדילו את תזרים המזומנים של מועדוני ההימורים, ופעילות הארגון הביאה לקוחות לפתחו של יניב, שאף הסכימו בשל מצוקתם לשלם ריביות מופרזות. על הקשר ההדוק בין בתי ההימורים ובין ההלוואות ניתן ללמוד אף מכך שלאחד הלווים – דוד, ניתנה האפשרות להשיב את חובו ליניב ולאחרים על ידי עבודה באחת מדירות ההימורים של הארגון כ"דילר"; ויש בכך להצביע על כי בניגוד לנטען, לא התקיימה הפרדה מוחלטת בין עסק הצ'יינג' הפרטי של יניב ובין פעילות הארגון. נוסף על כך, שמם של חברי הארגון ומקורביהם – כגון דודו בן שטרית ושחר בניטה – נשזר לאורך אישומי הסחיטה, באופן שיש גם בו כדי להעיד על קיומו של קשר מובהק בין הצ'יינג' ובין הארגון. האם חברותו של יניב בארגון הפשיעה סייעה לביצוע העבירה: מן העדויות נלמד שהמוניטין של הארגון ושל כל אחד מחבריו היה ידוע למרחוק. השתייכותו של יניב לארגון וקרבתו לאילן הן שחיזקו את תדמיתו כאדם שמוטב שלא "להתעסק" עימו, והן שאפשרו ליניב להטיל אימה על לקוחותיו ולסחוט מהם כספים. כך, מיכאל מלכה אמר על יניב כי "הוא נחשב בן אדם בעייתי מאוד חלק מהכנופיה האילתית של אילן בן שיטרית" (ת/111). גם מוריס הצביע על שיוכו של יניב לארגון ועל קרבתו לאילן: הוא ציין בנוגע ליניב כי "מחזיקים ממנו שהוא גנגסטר אני יודע", ואף ביקש שלא ייעשה שימוש בדבריו כנגד יניב משום שחשש להסתבך בשל כך עם אילן בן שטרית בעצמו, כמו גם עם "גנגסטרים" אחרים (ת/175). גם דוד הציג את יניב כאדם בעייתי "שלא מתעסקים איתו", וכחבר של אילן בן שטרית "שאומרים שהוא הכי חזק באילת" (ת/69). מחומר הראיות אף עולה כי יניב היה מודע למוניטין זה ועשה בו שימוש, ולראיה כי מיכאל אמר בחקירתו על יניב כי: "הוא אמר לי אני אשלח לך יעני את החיילים שלו יעני" (הדגשה הוספה, ע'ב')(ת/112). גם בכך שבפרשת אישומי הסחיטה רבים מן העדים הוכרזו כעדים עוינים יש כדי להעיד על היכרותם של המתלוננים עם העולם העברייני שאליו משויך יניב וחששם מפניו ומפני הארגון. מכל אלה אנו למדים כי שיוכו של יניב לארגון הפשיעה תרם גם תרם לעבירות הסחיטה, עד כדי כך שנדמה שבלעדיו לא היו יכולות עבירות אלה לבוא אל העולם, כפי שקבע אף בית המשפט המחוזי. ויודגש כי הארגון נתרם אף הוא מפעילותו ה"עצמאית" כביכול של יניב – הן מעצם הזרמתם של כספים נוספים לבתי ההימורים כמתואר לעיל, הן בחיזוק מעמדו של הארגון והמוניטין שלו ככזה ששולט בעיר אילת. מעמדו של יניב בהיררכיה הארגונית – סבורתני כי למעמדו של פלוני בתוך ההיררכיה הארגונית נפקות מרכזית לשאלה שבה עסקינן. ככל שמעמדו של חבר בארגון הפשיעה רם יותר, כך הוא מזוהה יותר עם הארגון והארגון מזוהה עימו, באופן שיש בפעולותיו ה"עצמאיות" כדי להשליך על פעילות הארגון כולו; ובפעילות הארגון יש כדי להשליך על הפעולות ה"עצמאיות" שלו. ראשית, שאלת מעמדו של אותו חבר בארגון משפיעה במידה רבה על תרומתה של השייכות הארגונית להצלחת העבירה "העצמאית" מחד גיסא, ולתרומתה של העבירה לחיזוק הארגון מאידך גיסא, כפי שנדון בפסקה הקודמת. שנית, לבכיר בארגון הפשיעה קיימת היכולת להשפיע ולכוון את פעילותו של הארגון. ביכולתו לקבוע או למצער להשפיע במידה כזו או אחרת על חלוקת התפקידים בארגון או על חלוקת הרווחים שצמחו מן העבירות. דומני כי לא ניתן להסכין עם מצב שבו מנהל בארגון יכול "לבחור" כי עבירות מסוימות שאותן הוא יכול לבצע בעצמו יזכו בחיסיון מפני חוק מאבק בארגוני פשיעה; ובפרט בעבירות כגון אלה שספק אם היו מתאפשרות ללא ארגון הפשיעה, ושנפגעי העבירה עצמם תפסו אותן כמזוהות עם פעילותו של הארגון. בענייננו למעמדו של יניב בהיררכיה הארגונית יש משקל מרכזי בשאלה אם עבירות הסחיטה נעברו במסגרת הארגון או לאו: יניב שימש כמנהל בארגון והוא מזוהה באופן מובהק הן עם הארגון הן עם אילן, לרבות על ידי נפגעי אישומי הסחיטה עצמם. כמו כן, הארגון שלח באופן קבוע מהמרים לפתחו של יניב על מנת להגדיל את רווחיו של יניב, וניתן לראות זאת כבחירה מודעת של חלוקת תפקידים ורווחים בין חברי הארגון, שכאמור אינה צריכה להיזקף לטובתו של יניב. לנוכח כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהרשעתו של יניב בעבירות הסחיטה או בקביעה כי אלו נעשו במסגרת ארגון הפשיעה, והערעור של יניב המופנה כלפי אישומים 12-9 נדחה אפוא. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אישום שלושה עשר – ארגון משחקים אסורים; החזקה וניהול מקום למשחקים אסורים 1. האישום השלושה עשר מייחס למערערים בע"פ 3946/16, ע"פ 4073/16, וע"פ 4074/16 (להלן: אילן, יניב, ואורן, בהתאמה; ויחדיו, לצורך אישום זה ושני האישומים הבאים – המערערים), עבירות רבות של ארגון משחקים אסורים לפי סעיף 225 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושל החזקה וניהול מקום משחקים אסור לפי סעיף 228 רישא לחוק, כל זאת בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2013 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה). כמתואר באישום זה, במועדים הרלוונטיים עסקו המערערים במסגרת ארגון פשיעה בהחזקת מקומות לניהול משחקים אסורים ובארגון משחקים אסורים (להלן: מועדוני הימורים). בפרט, נטען כי במועדוני ההימורים נוהלו משחקים שבהם עשויים היו המשתתפים לזכות בכסף לפי תוצאות המשחקים, כאשר התוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת של המשתתפים. לצורך ניהול המשחקים האסורים העסיק ארגון הפשיעה שבו היו חברים המערערים גורמים אשר הפעילו באופן שוטף את מועדוני ההימורים, תוך שדיווחו בקביעות לאנשי ארגון הפשיעה ופעלו בהתאם להנחיותיהם. עוד נטען כי במהלך המשחקים המערערים העמידו אשראי למהמרים השונים, וכי אילן שימש כשותף ברווחי המועדונים וכ"מנכ"ל-על" בהם, כהגדרת כתב האישום, בכך שהנחה את יניב, אורן ואחרים שהפעילו מטעמו את מועדוני ההימורים. בכתב האישום נכללה טבלה, ובה פורטו שמותיהם של מועדוני ההימורים שנטען כי נוהלו על-ידי המערערים. בין היתר, צוין פירוט באשר לתקופת הפעילות וההכנסה המשוערת שהניב כל אחד מהמועדונים, כמו גם זהותם של בעלי המועדון. 2. משנדרשו ליתן מענה לאישום, כפרו המערערים במיוחס להם. יניב ואורן סייגו את כפירתם באמירה שאמנם נהגו לפקוד חלק ממועדוני ההימורים, אך לא היו שותפים באף אחד מהם. 3. לאחר שמיעת מכלול הראיות, אשר כללו עדויות רבות, ובכללן את עדויותיהם של עד המדינה, של המערערים ושל עדים מטעם התביעה וההגנה, וחומר ראייתי נוסף, ובכלל זה האזנות סתר, הרשיע בית משפט קמא את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה. 4. בהכרעת דינו דחה בית משפט קמא את הטענות בדבר אי-מהימנותו של עד המדינה, והגדיר את עדותו כ"סבירה ומהימנה". כן קבע בית משפט כי די במארג הראייתי שהונח לפניו כדי להוכיח מעבר לספק סביר את העבירות שיוחסו למערערים במסגרת האישום. בפרט, קבע בית משפט קמא כי המשחקים ששוחקו במועדוני ההימורים מהווים "משחקים אסורים" כהגדרתם בסעיף 224 לחוק העונשין, בהיותם מבוססים על מזל יותר מאשר על יכולת, וכי המערערים שימשו כמארגני המשחקים, החזיקו וניהלו מקומות הימורים – אם כבעלים, אם כמחזיקים בלעדיים בפועל, אם כמי שהשתתפו בניהול עם אחרים, ואם כמי שנטלו חלק מהרווחים כדמי חסות תוך הטלת אימה, וזאת על מנת לאפשר את קיומם של בתי ההימורים, להגן עליהם ואף להבטיח את בלעדיותם. במסגרת זו נדרש בית משפט קמא ליחס שבין סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), המורה כי לא יורשע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה שהוא עד מדינה, אלא אם נמצא בחומר הראיות סיוע לעדות זו, לבין סעיף 232 לחוק העונשין, אשר על פיו רשאי בית המשפט להרשיע נאשם בעבירות בשל משחק אסור לפי סימן יב לחוק העונשין על יסוד עדות שותף לעבירה, גם בהיעדר "סיוע" ראייתי. בעניין זה קבע בית המשפט, כי הגם שבנסיבות עניינם של המערערים לא נדרש סיוע ראייתי לעדותו של עד המדינה, הכחשתם הגורפת את ביצוע העבירות המיוחסות להם בעת שנחקרו במשטרה ולאורך ההליך מצמצמת משמעותית את היקפה של דרישת הסיוע, באופן אשר מאפשר למצוא בחומר הראייתי הקיים ראיות סיוע למכביר לעדות עד המדינה. בהתייחס לשאלת "היסוד הנפשי", פסק בית משפט קמא כי מודעותם של המערערים לטיבם ומהותם של המשחקים ששוחקו בבתי ההימורים נלמדת הן מתוך ניסיונם והיכרותם עם המשחקים הן מתוך מודעותם לפשיטות המשטרה ולכתבי אישום והרשעות שהתקיימו בקשר לכך. כמו כן קבע בית המשפט כי טענת המערערים שלפיה המשחק "טקסס הולדם" אינו מהווה משחק אסור במובן הרלוונטי לעבירות הנדונות נטענה "בצורה מיתממת", ואין בה כדי להעיד על היעדר מודעות לטיבו של המשחק. 5. בהכרעת הדין מצא בית משפט קמא להתייחס גם להכנסות שהופקו מכל אחד מבתי ההימורים, זאת חרף העובדה שאין מדובר ביסוד הנדרש להרשעה בעבירות דנן. בית משפט קמא ציין כי מטרת קביעה זו היא "להתייחס לסדר הגודל של העיסוק במשחקים האסורים", כלשונו, עניין שיש בו כדי להשפיע על הוכחת היסוד הנפשי של העבירות ונסיבות ביצוען, וכן לשם הדיון באישומים 14 ו-15. בית משפט קמא קבע את סכומי ההכנסות מהפעלת מועדוני ההימורים בזהירות רבה, תוך שנסמך על עדויותיהם של עד המדינה ורמי זוארץ. ביחס לכל אחד מהמועדונים ביסס בית המשפט את קביעת הרווחים על ההערכה המשקפת את "הרף הפלילי הנמוך" – וזאת באופן של העדפת ההערכה הנמוכה יותר שהובאה לפניו, או, בהיעדר הערכה חלופית נמוכה יותר, באופן של העמדת סכומי הרווח על 50% מהערכתו של עד המדינה. 6. בנוסף קבע בית משפט קמא כי העבירות האמורות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה, וזאת לנוכח שורת מאפיינים שעלו מחומר הראיות, ואשר הצביעו על שליטתם הבלעדית של המערערים בעסקי ההימורים בעיר אילת באמצעות מנגנון סַדוּר, היררכי, "סינרגטי" ומתמשך, בחסות מוניטין הארגון ותוך הטלת אימה על הסביבה. 7. לבסוף דן בית משפט קמא בטענת "הגנה מן הצדק" שנטענה על-ידי המערערים, ולפיה בניהול מועדוני ההימורים היו מעורבים גורמים נוספים שהיו חברים בארגון, ואשר נגדם לא הוגש כתב אישום. בית משפט קמא דחה טענה זו, בקובעו כי בנסיבות העניין לא הונחה לפניו התשתית הראייתית הנדרשת על מנת לקבוע שהחלטת המשיבה להעמיד לדין רק את המערערים חרגה ממתחם הסבירות, וזאת בשים לב ליכולותיהן ולמשאביהן של רשויות האכיפה ולמורכבותו העובדתית של התיק, אשר היוו כולן, לטענת המשיבה, שיקולים מרכזיים בהחלטה שלא להגיש כתבי אישום נגד כל המעורבים הרבים בפרשה. 8. יוער כי בהחלטה מיום 4.4.2016 (השופטים נ' זלוצ'ובר, י' רז-לוי וש' פרידלנדר) תוקנה הכרעת הדין באופן שהמערערים זוכו מאשמה בעבירות האמורות ביחס למועדון "לב אילת", וזאת מאחר שמועדון הימורים זה לא נכלל בכתב האישום. מטעם דומה זוכָּה יניב מאשמה גם בנוגע להפעלת מועדון הבינגו. בהתאם להחלטה זו הפחית בית משפט קמא את קביעתו ביחס לסכומי הרווחים שהפיקו המערערים ממועדוני ההימורים. טענות הצדדים 9. היקפם של הערעורים ביחס לאישום זה משמעותי במיוחד, אך יחד עם זאת, מרבית טענות המערערים כפי שנטענו בפנינו אינן חדשות, אלא הועלו ונדונו באופן מפורט כבר בפני בית משפט קמא. הדברים אמורים במיוחד בהתייחס לערעורו של אילן, שמשתרע על פני עשרות רבות של עמודים ומכיל טענות מן הגורן ומן היקב, אשר מהוות, במידה רבה, חזרה על הסיכומים שהגיש לבית משפט קמא. משכך, אדרש לטענות המצויות בליבת הערעור ואשר עשויות להשפיע על ההכרעה בו, ולכך אקדים סקירה תמציתית של טענות הצדדים בערעורים. 10. תחילה אפנה לערעורו של אילן, המבקש לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום זה. בפתח ערעורו טוען אילן כי לא הוכחה בעלותו במועדוני ההימורים המפורטים בכתב האישום מעבר לספק סביר. בגדרי טענה זו מבקש אילן להטיל ספק בקביעות מהימנות של בית משפט קמא, וכן לערער על החלטתו של בית משפט קמא לקבל אמרות חוץ של עדים מסוימים ולייחס להן משקל ראייתי רב יותר ממשקלן של עדויותיהם בבית המשפט. חלק נכבד מטענותיו של אילן בעניין זה מתייחסות לעדותו של עד המדינה. לשיטתו של אילן, מדובר בעדות "מופרכת", כלשונו, וזאת בשל סתירות פנימיות שנתגלו בה; בהיותה סותרת חזיתית ראיות ועדויות אחרות שהובאו לפני בית המשפט; ולנוכח העובדה שבית משפט קמא בחר באופן עקבי שלא להסתמך עליה לעניין הערכת הרווחים שהופקו מפעילות מועדוני ההימורים. עוד נטען כי עדותו של עד המדינה אינה נתמכת בסיוע כנדרש בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, ועל כן שגה בית משפט קמא בכך שביסס עליה את הרשעתו של אילן בעבירות המיוחסות לו באישום זה. לטענתו של אילן, לא הוכח מעבר לספק סביר שהמשחק "טקסס הולדם" הינו משחק אסור, ולפיכך לא מתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעתו בעבירות הנדונות ביחס למשחק זה. אילן מוסיף וטוען כי העבירות מושא אישום זה לא בוצעו במסגרת ארגון פשיעה, וזאת מאחר שלא הוכחה שליטתו הבלעדית של הארגון – אשר בראשו עמד, על פי הנטען – בתעשיית ההימורים בעיר אילת. לבסוף טוען אילן טענת הגנה מן הצדק, על רקע אי-העמדתם לדין של מהמרים, לווים ושותפים רבים אחרים במסגרת כתב האישום, וכן בשל זיכויו של יניב מהעבירות הנוגעות לניהול מועדון הבינגו חרף הממצאים החד-משמעיים שקבע בית משפט קמא בעניינו. 11. טענותיו של יניב, אשר טוען אף הוא כי יש לזכותו מהאישומים המיוחסים לו, זהות במרביתן לטענותיו של אילן. יניב מוסיף, ביחס להרשעתו בעבירות שביצע במועדון ההימורים המכונה "בית עברונה", כי לא יכול היה לשהות במועדון זה במועדים הרלוונטיים לאישום, כעולה גם מטענת האליבי שהציג כבר בעת חקירתו במשטרה. 12. אורן מעלה אף הוא טענת הגנה מן הצדק בשל אי-העמדתם לדין של מעורבים אחרים בפרשה, וטוען כי סכומי הרווח שעליהם העיד עד המדינה "אבסורדיים" לנוכח זהות המהמרים שהתייצבו לפני בית המשפט, אשר ביניהם נמנו "נהגי מוניות, פנסיונרים ואנשים קשי יום", שנהגו להמר בסכומי כסף נמוכים. עוד טוען אורן כי בית משפט קמא שגה בכך שהרשיעו בניהול מועדון הבינגו במשך 46 חודשים – תקופה החורגת מזו המתוארת בכתב האישום. 13. המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על הכרעתו של בית משפט קמא על כלל מרכיביה. לשיטת המשיבה, אין לקבל את טענותיהם של המערערים בדבר אי-מהימנותו של עד המדינה. המשיבה מציינת כי העדויות אשר, על פי הנטען, סותרות את עדות עד המדינה, נקבעו כבלתי מהימנות, ומדגישה כי בחומר הראיות שנפרש בפני בית משפט קמא נמצאו ראיות סיוע למכביר ביחס לכל אחד מהמערערים, בהיקף וברמת פירוט אשר תואמים את אמות המידה שהותוו לכך בפסיקתו של בית משפט זה. המשיבה מבקשת להותיר על כנה גם את קביעת בית משפט קמא כי העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה, בהדגישה את העובדה שבית משפט קמא התרשם באופן ישיר במהלך הדיונים לפניו ממעמדם של המערערים בתוך ארגון הפשיעה. בהתייחס לטענות ההגנה מן הצדק, טוענת המשיבה כי זיכויו של יניב מהעבירות הנוגעות לניהול מועדון הבינגו נגזר מנסיבות שאינן מתקיימות בעניינם של אילן ואורן, ומשכך אין הצדקה להקיש ממקרה אחד למשנהו, וכי ההחלטה אילו מעורבים להעמיד לדין התבססה על שיקולים ענייניים בלבד. דיון והכרעה 14. הערעורים שלפנינו מכוונים, בחלקם הגדול, כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הלכה היא כי רק במקרים חריגים יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים אלה, וזאת לאור יתרונה הברור של הערכאה הדיונית בקביעתם, אשר נובע מיכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים לפניה (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, פסקה 6 (1983); ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010); ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (28.2.2018)). 15. אקדים ואומר כי הכרעת דינו של בית משפט קמא ביחס לאישום זה מפורטת, ובמסגרתה נבחנו אחת לאחת העדויות והראיות שהונחו לפני בית המשפט תוך התייחסות מקיפה לטענות הצדדים ובחינת מכלול השגותיהם בהתייחס למסד הראייתי שהונח בפני בית המשפט על-ידי המשיבה. על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות ומהראיות, גיבש בית משפט קמא את קביעותיו ביחס למהימנות העדים והתשתית העובדתית שעל בסיסה ניתנה הכרעת הדין. מהימנות עדותו של עד המדינה 16. בדומה להכרעת הדין ביחס לאישום זה בכללותה, ההכרעה בשאלת מהימנותם של העדים נעשתה בזהירות רבה, ובאופן אשר אינו מסווה את לבטיו של בית המשפט בבואו לדון בסוגיה. במסגרת זו, בשל חשיבות ומרכזיות עדותו של עד המדינה במערך הראייתי, ייחד בית משפט קמא דיון נפרד לסוגיית מהימנותו של עד המדינה ביחס לאישום דנן, ובמסגרתו נדונו כלל הטענות שנטענו גם בפנינו. בהתייחס לטענה בדבר סתירות ומחסור בפרטים בעדותו של עד המדינה, קבע בית משפט קמא כי עד המדינה עמד בעדותו על עיקרי ההשתלשלות האירועים תוך קשירתם לאירועים ממוקדים, וכי אין לצפות שיזכור את כל הפרטים, זאת הן בשל הזמן הרב שחלף, הן בשל העובדה שבמועדים הרלוונטיים היה עד המדינה חלק מהפעילות העבריינית ולא העלה בדעתו תרחיש שבו הוא עשוי להפליל את מקורביו (ראו עמוד 287 להכרעת הדין). בסיכומם של דברים קבע בית משפט קמא כי עדותו של עד המדינה קוהרנטית ומהימנה. קביעה זו התבססה הן על העובדה שבתמלילי שיחות ובעדויות נוספות – שנמצאו מהימנות על בית המשפט – נמצא חיזוק לתוכנהּ של עדות עד המדינה, הן על התרשמותו הישירה של בית המשפט מעד המדינה ומעדותו, אשר באה לידי ביטוי בהכרעת הדין בזו הלשון: "עד המדינה [...] נחקר ארוכות על ידי באי-כוח שמונת הנאשמים, עמד בחקירותיהם הנגדיות והשיב תשובות סבירות ומהימנות ביחס לכל השאלות שנשאל, עדותו הייתה קוהרנטית, וניתן הסבר לכל השאלות והתמיהות שהועלו" (שם, בעמוד 321). 17. לאחר בחינה מעמיקה של הכרעת הדין וחומר הראיות, לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה על המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ביחס לעדותו של עד המדינה. 18. טענתו המרכזית של אילן, אשר שבה ועלתה ביחס לכל אחד ממועדוני ההימורים, מתייחסת לפער המשמעותי שבין הערכת עד המדינה את סכומי הרווחים שהופקו מפעילות מועדוני ההימורים לבין סכומי הרווחים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא במסגרת הכרעת הדין. אליבא דאילן, בבחירתו של בית משפט קמא "לזנוח" את הערכת הרווחים שסיפק עד המדינה בעדותו במסגרת הכרעת הדין, בין באופן של הפחתה ב-50% ובין באופן של העדפת הערכתו של רמי זוארץ, יש כדי לערער על מהימנותו של עד המדינה ביחס לאישום זה, ולפגום במשקל עדותו בכללותה (ראו, למשל, עמודים 321; 323; 330-329; 339; 348-347 לנימוקי ערעורו המתוקנים של אילן מיום 9.4.2018). דין טענה זו להידחות. ראש וראשית לדיון בסוגיה זו יש להבהיר כי סכומי ההכנסות שהופקו כתוצאה מפעילות מועדוני ההימורים אינם מהווים יסוד מיסודות העבירות המיוחסות למערערים במסגרת אישום זה, ומשכך, עצם הרשעתם של המערערים בעבירות אלה אינה מותנית בהוכחת הסכומים האמורים. אמנם, גובה ההכנסות עשוי בהחלט לשמש נתון רלוונטי בבואו של בית המשפט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע בעבירות לפי סימן יב' לחוק העונשין, וזאת מאחר שיש בו כדי לסייע בהערכת היקף העיסוק בפעילות הימורים ולהצביע על מידת הפגיעה בערכים החברתיים שעליהם נועדו העבירות להגן. ואולם, אני סבור כי בעניין זה אין הכרח בקביעות מספריות מדויקות, ודי בהערכת סדרי הגודל של הפעילות העבריינית (והשוו, בהקשר עבירות של השמטת הכנסות: ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל (11.9.2014) (להלן: עניין גלם)). קביעה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו, ובפרט, לנוכח העובדה שהתנהלות המערערים במהלך ביצוע העבירות ומחדלם מלספק הערכות חלופיות במהלך המשפט, מנעו את האפשרות לכמת את הרווחים שהניבו המועדונים לאורך התקופה המתוארת בכתב האישום באופן מדויק. במצב דברים זה, אין לבית המשפט אלא להעריך את הרווחים על פי מיטב הבנתו, בהתבסס על מכלול הראיות שהובאו לפניו (ראו ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל (9.11.2014) (להלן: עניין אוהב ציון)). בנסיבות אלה, כוחה של עדות עד המדינה – מהימנה ככל שתהיה – מוגבל להצעת הערכה ביחס לסכומי הרווח, ולכן אין לתמוה על בחירתו של בית משפט קמא לבסס את קביעתו בדבר סכומי הרווח על ההערכה הנמוכה שהובאה לפניו – או על סכום מופחת אשר מתבסס על הערכתו של עד המדינה כנקודת מוצא יחידה – חרף המהימנות הגבוהה שהחליט לייחס לעדותו של עד המדינה. בחירה זו הולמת את הזהירות המתבקשת מאופיו של ההליך הפלילי ואת הקושי הקיים, בנסיבות העניין, לעמוד על היקפן המדויק של הכנסות המערערים מפעילות מועדוני ההימורים, ואף יוער כי בחירה זו פעלה לטובת המערערים. 19. בהקשר דומה טוענים אילן ואורן בערעוריהם כי סכומי ההכנסות ממועדוני ההימורים שעליהם העיד עד המדינה היו "אבסורדיים", כלשונם. בעוד שבערעורו של אילן נטענה טענה זו בעלמא, אורן טען ביחס לנושא בהרחבה. לשיטתו של אורן, מצירוף הסכומים האמורים לטענה – אשר עולה גם היא מעדותו של עד המדינה – שלפיה רווחי המועדונים עמדו על בין 3 ל-5 אחוזים מסכומי ההימורים בכל אחד מהמשחקים, מתחייבת המסקנה כי מועדוני ההימורים גלגלו מאות מיליוני שקלים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. לעמדתו של אורן, מדובר בטענה "מופרכת", לאור העובדה שאוכלוסיית המהמרים במועדונים כללה "נהגי מוניות, פנסיונרים ואנשים קשי יום", אשר הימרו בסכומים נמוכים. לטענת אילן ואורן, בטענה זו יש כדי לערער את מהימנותו של עד המדינה בכללותה, או לכל הפחות להוביל למסקנה כי סכומי הרווח שהופקו מהפעלת מועדוני ההימורים היו נמוכים באופן משמעותי מהסכומים שנקבעו בהכרעת הדין. איני סבור כי יש ממש בטענה זו. תחילה יש להבהיר כי הקביעה שלפיה מחזור הכנסות בגובה מסוים הוא "אבסורדי", בניגוד למחזור בגובה נמוך יותר, מחייבת הסתמכות על הנחה עובדתית בדבר היקפי המחזור המאפיינים עסקים מהסוג הנדון. אלא שהמערערים לא הניחו כל בסיס ראייתית בתמיכה לטענתם זו, אשר במידה רבה, נטענה בעלמא. עם זאת, לנוכח משקלה המשמעותי של טענה זו בנימוקי הערעורים, מצאתי להעיר שלוש הערות המתייחסות לגופם של דברים: ראשית, הנתון שלפיו אחוז הרווח שנטלו המועדונים נע בין 3 ל-5 אחוזים נוגע רק למשחק "טקסס הולדם", אשר שֹוּחק במועדונים שההכנסות שהופקו מהם מהוות רק חלק ממכלול ההכנסות המפורטות באישום הנדון. נתון זה אינו רלוונטי ביחס למועדונים אחרים, כדוגמת מועדון הבינגו – אשר ביחס אליו העיד עד המדינה כי המועדון נטל לכיסו רווח בשיעור של עד 60% מההכנסות עבור מכירת הכרטיסים (וראו פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2018, עמודים 231-230). לפיכך, טיעונו של אורן, שלפיו קביעותיו של בית משפט קמא בדבר סכומי הרווח שהופקו מכלל מועדוני ההימורים מצביעות על מחזור כולל של מאות מיליוני שקלים – אינו משכנע. שנית, ההנחה העומדת בבסיס טענתו של אורן, ולפיה חלוקת סכום הרווחים הכולל ב"גנאיה" (אחוז הרווח שנוטל מועדון ההימורים במהלך המשחק "טקסס הולדם") מניבה את מחזור ההכנסות הכולל, אינה תקפה. הסיבה לכך היא שה"גנאיה" נלקחת מסכומי ההימור בכל סיבוב מחדש (שם, עמוד 230, שורות 9-6), אך לא בכל סיבוב "מוזרם" למשחק כסף חדש. לא מן הנמנע על כן ששחקן שניצח בסיבוב אחד יהמר באמצעות כספי הזכייה בסיבובים הבאים, ובאופן זה, הגנאיה תיגבה בשנית מאותם הכספים (וראו חקירתו הנגדית של העד יונתן פרנקו, פרוטוקול הדיון מיום 15.5.2014, עמוד 1055). משמעות הדבר היא שמסכום התחלתי מסוים עשוי המועדון להפיק רווחים בשיעור שעולה – לפעמים אף בהרבה – על אחוז הגנאיה, ולהיפך – סכום רווחים מסוים עשוי להצביע על מחזור נמוך בהרבה מזה שנובע מהנוסחה שהוצעה על-ידי אורן. שלישית, והיא העיקר, טענתו של אורן עומדת בסתירה למכלול חומר הראיות ביחס לאופן התנהלות מועדוני ההימורים, ובכלל זה – לעדויותיהם של המהמרים עצמם, כפי שנשמעו בפני בית משפט קמא. כעולה מחומר הראיות ובהתאם לקביעתו של בית משפט קמא, פעילותו של "מפעל ההימורים" מושא האישום דנן התבססה על מתן אפשרות למהמרים הפוקדים את המועדונים להמר בסכומים החורגים בהרבה מיכולתם הכלכלית הריאלית, וזאת בהתבסס על הלוואות בסכומים גבוהים מאוד שנטלו מעסק ההלוואות של יניב (ראו עמוד 347 להכרעת הדין, וכן הדיון באישום 14 להלן). התנהלות זו אף הובילה חלק מהמהמרים לקריסה כלכלית. כך, באמרתו של העד עבדאללה עבדאללה מיום 18.10.2012, אשר הוגשה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות לאחר הכרזתו כעד עוין, מסר הלה כי מעורבותו בהימורים הובילה לגירושיו ולסגירה של עסקו (ת/88, שורה 132). עבדאללה אישר את אמרתו זו בעדותו בפני בית משפט קמא (פרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014, עמוד 813). כמו כן, העד אלי בן חמו (להלן: בן חמו) מסר באמרותיו, אשר הוגשו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כי היה "מהמר כבד", כי הפסיד בהימורים סכום של כ-1,800,000-1,700,000 ש"ח, וכי באחד המשחקים ששיחק הפסיד כ-240,000 ש"ח (ת/178ב; פרוטוקול הדיון מיום 10.4.2014, עמודים 882-878). עוד סיפר בן חמו כי לווה כספים מיניב על מנת להחזיר את חובותיו, וכי בעקבות הפסדיו בהימורים נאלץ למכור 17 מוניות שהיו בבעלותו (שם; ת/179, שורות 392-388). בנסיבות אלה, לא שוכנענו כי יש בתיאורם של אילן ואורן את המהמרים כ"אנשים קשי יום", כשלעצמו, כדי להצביע על קושי ביחס לקביעה בדבר סכומי הרווחים שהופקו מפעילות המועדונים. יוצא אפוא, כי אין בטענה הנזכרת כדי לפגום במהימנותו של עד המדינה, ולפיכך דינה להידחות. 20. סוגיה נוספת שהועלתה במסגרת הערעורים מתייחסת ליכולתו של עד המדינה למסור עדות מהימנה בעניין מועדון ההימורים ב"בית עברונה", בשים לב למכלול ההתרחשויות סביב המועדון בתקופה הרלוונטית לאישום. לשיטתו של אילן, העובדה שבמהלך שנת 2008 שימש עד המדינה כמקור מודיעיני משטרתי בבאר שבע ומסר מידע מפורט ורציף על פעילות עבריינית בעיר, מעלה את האפשרות הסבירה שעד המדינה כלל לא התגורר באילת באותה השנה. לחלופין טוען אילן כי העובדה שעד המדינה הגיע לאילת בחודש אפריל 2008, נעצר לחודש ימים בבאר שבע ביום 30.6.2008 בחשד לניסיון רצח ולאחר מכן שהה במעצר בית במשך חודש ימים, תוך ששימש מקור מודיעיני בבאר שבע, מצביעה על כך שבתקופה זו לא יכול היה לשהות במועדון בבית עברונה מדי יום ביומו, כפי שטען, אלא רק בתדירות נמוכה מאוד (עמודים 17-15, 318 לנימוקי ערעורו המתוקנים של אילן). בנוסף מדגיש אילן כי מאחר ששוחרר ממאסר רק ביום 21.4.2008, ההזדמנויות למפגשים בינו לבין עד המדינה בתקופת פעילותו של בית עברונה היו מצומצמות ביותר (עמוד 320 לנימוקי ערעורו המתוקנים של אילן). אילן מבהיר בערעורו כי בשל נוכחותו המעטה של עד המדינה בבית עברונה במועדים הרלוונטיים, ובשל העובדה שבמהלך חלק משמעותי מהתקופה הרלוונטית לא יכול היה עד המדינה לפגוש אותו במועדון, לא היה ביכולתו להסיק מסקנות לגבי גובה הרווחים שהופקו מפעילות המקום או לגבי זהות בעליו. אילן מוסיף וטוען כי יש באי-דיוקים שנתגלו בעדותו של עד המדינה ביחס ללוחות הזמנים כדי לפגום במהימנות העדות ולמנוע את האפשרות לבסס עליה את הרשעתו באישום זה ובאישומים אחרים. לטענת יניב, העובדה ששוחרר ממעצר באיזוק אלקטרוני בדימונה ביום 18.5.2008 וריצה עונש מאסר בין התאריכים 3.8.2008-13.7.2008, מונעת את האפשרות לקשור את שמו בניהולו של בית עברונה, ומצביעה גם היא על פגם במהימנות עדותו של עד המדינה. 21. דין הטענות להידחות. 22. לא מצאתי פגם בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא בעניין נוכחותו של עד המדינה באילת במהלך שנת 2008, חרף טענתו של אילן לגבי פעילותו של עד המדינה כמקור מודיעיני בבאר שבע. תחילה אבהיר כי טענה זו הועלתה רק בשלב מתקדם של ההליך, כאשר שב עד המדינה להעיד במסגרת פרשת ההגנה, ולאחר עדויותיהם של המערערים. המערערים נמנעו מלהעלות טענה זו בשלבים קודמים, ובכלל זה החקירה המשטרתית, שבה הכחיש אילן את המיוחס לו ושמר על זכות השתיקה, לסירוגין (ת/201, ת/18-ת/18ד), ואף יניב ואורן שמרו על זכות השתיקה (ת/189, ת/146, ת/37א-ב ו-ת/47); המענה לכתב האישום, שבמסגרתו אף אחד מהמערערים, שכפרו בעובדות האישום, לא טען טענה פוזיטיבית בעניין זה; חקירתו הנגדית של עד המדינה, שבמסגרתה לא הופנתה אליו כל שאלה בהקשר האמור; וכן עדויות המערערים עצמם במסגרת פרשת ההגנה, שבמהלכן לא נטענה טענה כאמור. משכך, עסקינן בטענה כבושה, שמעליה מרחף החשש כי נטענה באופן טקטי, בהתאם לצרכי ההגנה וגרסאותיהם המתפתחות של המערערים ובשים לב לאופן שבו התגבש המערך הראייתי לאורך התקדמות הליך שמיעת הראיות. בעייתיות זו קיבלה התייחסות בהכרעת דינו של בית משפט קמא, בזו הלשון: "לא ברור כיצד, אם אכן כפי שמנסה עתה ההגנה לטעון שעד המדינה לא היה כמעט באילת בשנת 2008, איש מהנאשמים או באי כוחם, לא הזדעק כאשר עד המדינה עלה על דוכנים [כך במקור – י' א'] העדים וחזר וסיפר על עבירות ומעשים שהיה עד להם או מעורב בהם באילת בשנת 2008, ובכלל זה הפעילות בצ'יינג' ובמועדון ההימורים בבית עברונה" (עמוד 17 להכרעת הדין). את ערכה הראייתי של טענה כבושה כמו זוּ שלפנינו יש לבחון על פי הסבר מניח את הדעת לכבישתה, ובמקרה דנן הסבר שכזה לא ניתן. משכך, איני סבור כי יש בטענה כדי להפחית ממשקלהּ של עדות עד המדינה ולעורר ספק בגרסת המשיבה. לא מצאתי ממש בטענה זו אף לגופה. לא שוכנעתי כי בעובדה שעד המדינה מסר במהלך שנת 2008 ידיעות מודיעיניות על פעילות ארגון הפשיעה בבאר שבע יש כדי לשלול את האפשרות שהתגורר באילת במהלך 2008. מעבר לכך, עובדת מגוריו של עד המדינה באילת בתקופה האמורה מגובה בראיות פוזיטיביות. עדותו של עד המדינה, שלפיה עבר להתגורר באילת בסוף חודש מרץ או בתחילת חודש אפריל של שנת 2008, כשלושה חודשים לפני הירצחו של משה זיתון (אשר השתייך יחד עם עד המדינה לקבוצה עבריינית שפעלה בבאר שבע בתקופת מגוריו בעיר) בחודש יוני 2008 (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמוד 153), ואשר נמצאה מהימנה, נתמכת היטב בעניין זה על-ידי עדותו של אלברט אביטן, רכז המודיעין בבאר שבע באותה העת, שהיה בקשר צמוד עם עד המדינה וקיבל ממנו דיווחים, ועמד על כך שעד המדינה אכן התגורר באילת בתקופה האמורה (פרוטוקול הדיון מיום 21.4.2015, עמודים 1281, 1304). בנוסף, איני סבור כי העובדה שעד המדינה מסר ידיעות מודיעיניות על פעילות ארגון הפשיעה בבאר שבע במהלך שנת 2008 סותרת את גרסתו. עד המדינה אמנם העיד כי נכח בבית עברונה בתדירות גבוהה, אך הבהיר בעדותו גם כי במהלך תקופת שהותו באילת נהג לבקר לעתים קרובות בבאר שבע, שבה התגוררו משפחתו וחבריו (פרוטוקול הדיון מיום 21.4.2015, עמודים 1352–1356), וכי הגיע מאילת לבאר שבע בכדי להצטרף לניסיון רצח של חגי זגורי כנקמה על רצח משה זיתון (שם, בעמוד 1357). באשר לידיעות שמסר עד המדינה בשנת 2008, הרי שחלק לא מבוטל מהן מתייחס לניסיון רצח של זגורי, אשר עד המדינה העיד כי היה מעורב בו, בעוד שחלק אחר מהמידע שמסר נודע לעד המדינה, כפי שהסביר בעדותו, בעקבות ביקוריו העיתיים בבאר שבע ובשל המגע ששמר עם הגורמים שאודותיהם מסר מידע. כדברי עד המדינה: "אני הייתי מגיע לבאר שבע אני אמרתי, לוקח רושם וממשיך, מה הבעיה? הרי תשמע, לצאת מאילת סתם דוגמה אני נוסע לתל אביב, אני חייב לעבור בבאר שבע. אז מה המצב, מה קורה? ואז לוקחים מספר ואתה שומע" (שם, בעמוד 1377). חלקיה השונים של עדות עד המדינה בעניין דנן מתיישבים זה עם זה באופן מניח את הדעת. איני סבור כי באמירתו של עד המדינה, שלפיה נהג לשחק הולדם באופן כמעט יומיומי מעת שהגיע לאילת (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמוד 323, שורות 17-13), יש כדי ללמד על כוונתו כי נכח כל העת בעיר אילת או במועדון בבית עברונה. ממילא, אמירה זו אינה סותרת את ההתרחשות שתוארה לעיל ואינה פוגעת במהימנות עדותו של עד המדינה, בניגוד לטענת המערערים. כמו כן, אין בעובדה שעד המדינה נהג לבקר בבאר שבע כדי לשלול את האפשרות שנכח באינטנסיביות במועדון בבית עברונה בפרקי הזמן שבהם הדבר התאפשר, באופן שאפשר לו לגבש התרשמות מהתנהלות המועדון, מהנפשות הפועלות בו ומיחסי הכוחות ביניהן, וכן מהיקפי הרווחים המופקים מפעילות המועדון. כפי שהעיד עד המדינה: "אילן היה בבית סוהר ועם הזמן הוא השתחרר הוא הגיע למקום אז ראיתי אותו [...] עושה חישובים, עושה חשבונות, מדבר עם אנשים, מאשר את זה [...] להמשך המשחק" (פרוטוקול הדיון המתוקן מיום 5.12.2013, עמוד 236, שורות 16-6) 23. נוסף על כך, לא מצאתי כי בכוחן של הטענות שהעלו אילן ואורן באשר לתדירות המפגשים בינם לבין עד המדינה להשפיע על הרשעתם בעבירות מושא האישום. לצורך הבהרת קביעה זו, אפרוש עתה את סדר התרחשות האירועים על פני ציר זמן. עד המדינה עבר, כאמור, להתגורר באילת בסוף חודש מרץ או בתחילת חודש אפריל של שנת 2008. כעבור כשלושה חודשים, ביום 30.6.2008, נעצר לחודש ימים בבאר שבע בחשד לניסיון רצח חגי זגורי, ולאחר מכן שהה במעצר בית במשך חודש ימים (פרוטוקול הדיון מיום 21.4.2015, עמודים 1354-1353). על פי עדותו של עד המדינה, החל ממועד זה נמשכה פעילותו של בית עברונה לתקופה של כ-5 עד 7 חודשים (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמוד 237, שורה 3). אילן שוחרר ממאסר ביום 21.4.2008 (נ/108ב, עמוד 1; ת/321). בהינתן עדותו של עד המדינה לגבי משך פעילות המועדון, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא שלפיה התקופה שבמהלכה יכול היה עד המדינה לראות את אילן ב"בית עברונה" נמשכה כ-4 עד 5 חודשים: בין יום 21.4.2008 ליום 30.6.2008, ובין יום 30.8.2008 לתום תקופת פעילותו של המועדון, כלומר עד חודש נובמבר 2008 או אף עד חודש דצמבר של אותה השנה (עמוד 322 להכרעת הדין). יניב שוחרר ממעצר ביום 18.5.2008, ובהמשך נאסר לתקופה שבין 3.8.2008-13.7.2008, משמע קיימת חפיפה של כ-4.5 עד 5.5 חודשים בין תקופת שהותו באילת לבין תקופת שהותו של עד המדינה בעיר, במועדים הרלוונטיים לקיומו של המועדון. אם כן, ייתכן בהחלט כי תקופת שהותו של עד המדינה בבית עברונה לא חפפה את תקופת פעילותו של המועדון ואת תקופת פעילותם של אילן ויניב במסגרתו באופן מלא, בשל פרקי הזמן שבהם היו השלושה נתונים במעצר, אך ודאי שאין להסיק מכך שתדירות נוכחותו במועדון הייתה שולית. יתרה מזאת, נוכחותו האינטנסיבית של עד המדינה באילת, ובפרט, בסביבתם של המערערים, מתחזקת לנוכח עדותו של רמי זוארץ, אשר העיד כי עד המדינה "היה צמוד לשלומי 24 שעות" (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.2014, עמוד 952), ולאור עדותו של אילן עצמו, אשר העיד על כך שכשהשתחרר ממאסר בחודש אפריל 2008 מצא את עד המדינה בסביבתם של שלומי וזאנה, יניב ואורן, ואף סיפר כי עד המדינה "כל היום היה עם שלומי, דבוק אליו, ואחרי ששלומי נפטר אז הוא כל היום סביבנו, סביבם, סביבי" (פרוטוקול הדיון מיום 7.7.2014, עמוד 1242, שורות 25-19). מכל האמור ניתן ללמוד כי סדר האירועים שפורט לעיל מתיישב עם עדות עד המדינה בדבר נוכחותו התדירה בבית עברונה במהלך שנת 2008, אף אם מדובר בתקופת זמן שאינה חופפת במלואה את פעילותם של המערערים במועדון זה. לפיכך, יש לדחות את טענות המערערים הנוגעות לסוגיה. 24. בנוסף, מבקש אילן להשיג על קביעתו של בית משפט קמא, שהתבססה, בין היתר, על עדותו של עד המדינה, ולפיה מועדון הבינגו היה תחילה בבעלות שלומי וזאנה, יניב ואורן, ולאחר פטירתו של וזאנה, עבר חלקו במועדון לידי אילן ומשפחת וזאנה (עמוד 289 להכרעת הדין; תמליל הודעת עד המדינה מיום 22.7.2012, עמוד 9, שורה 2; פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמוד 203; פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמוד 316). אילן טוען כי לא הוכח שמועדון הבינגו עבר לבעלותו בשנת 2009. לטענתו, אין לקבל את גרסת עד המדינה, שלפיה נכח בפגישה שנערכה במהלך ה"שבעה" של שלומי וזאנה ובה הוחלט על העברת מחצית חלקו במועדון הבינגו לידיו, שכן הוא עצמו שהה במעצר בית באיזוק אלקטרוני בקריית גת במהלך השבעה, עם הפרה אחת קצרה ביום 11.3.2009, ולאחר מכן נאסר לששה חודשים (נ/108ב, עמוד 1; נ/110; נ/110א; ת/321; פרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום באילת ב-פ 1558/09), ולכן לא יכול היה להימצא בפגישה שלקיומהּ טען עד המדינה. אילן ביקש לתמוך את גרסתו בעדותו של רמי זוארץ בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.2014), אשר במסגרתה הכחיש הלה כי אילן היה קשור למועדון הבינגו לאחר מותו של וזאנה. לשיטתו של אילן, בפירכה זו שנמצאה בעדות עד המדינה יש לא רק כדי לזכותו מהאישום בגין ניהול מועדון הבינגו, אלא גם כדי להצביע על "שקרים מהותיים" בעדותו של עד המדינה ולערער את מהימנותה בכללותה. 25. לא שוכנעתי כי הפירכה הנטענת בגרסתו של עד המדינה פוגמת במהימנותו. בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הכרעה פוזיטיבית כי עד המדינה שיקר מחייבת קביעת ממצא עובדתי שלפיו לא יתכן שאילן יצא ממעצר הבית לשבעה, בין בהיתר ובין שלא בהיתר – קביעה שלא הונחה לה תשתית ראייתית בבית משפט קמא (ראו עמוד 21 להכרעת הדין). בנוסף, והיא העיקר, טענתו של עד המדינה אשר לפיה אילן היה שותף ברווחי מועדון הבינגו יחד עם יהודה וזאנה לאחר פטירתו של שלומי וזאנה, נלמדת גם מאמרותיו של רמי זוארץ במשטרה (ת/193; ת/193ה), אשר במסגרתן התבטא כי "יהודה [וזאנה – י' א'] הוא בעל הבית והוא קשור עם אילן" (ת/193ה, עמוד 17, שורות 29-28); כי "כששלומי הלך לעולמו אז יהודה החליף אותו... ואז אילן אמר לו אני אשמור לך על זה" (שם, בעמוד 20, שורות 7-5); וכי "משה האתיופי היה מקבל אחוזים בבינגו או כל עוד שלומי היה חי אחרי ששלומי נפטר משה האתיופי היה מקבל אחוזים ביחד עם אילן בן שטרית ששמר על המקום" (ת/193א, תמלול חקירה מיום 16.10.2012, שורות 128-126). אמרות אלו התקבלו בבית משפט קמא כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, וזאת בשל התרשמותו של בית המשפט כי עדותו של זוארץ הייתה עמומה, וניכר בה ניסיונו "לצמצם את חלקם" של אילן ויניב בעבירות הנדונות – ניסיון אשר נבע, על פי קביעת בית משפט קמא, מפחדו של זוארץ מהם (עמוד 333 להכרעת הדין). בקביעה זו, אשר יש בה יסוד משמעותי של התרשמות ישירה מן העד ומן העדות, לא מצאתי להתערב. מסתבר, אם כן, כי עד המדינה דייק ביחס לתוכנו של ההסדר אליו הגיעו הצדדים בדבר מעמדו של אילן במועדון הבינגו – המהווה את ליבת עדותו בעניין זה – אף אם לא דייק בתיאור נסיבות גיבושו של ההסדר (דבר, שכאמור, אינו עולה באופן חד משמעי מחומר הראיות). משכך, לא שוכנעתי כי יש בטענה זו כדי להשפיע על מהימנות עדותו של עד המדינה ביחס לאישום הנדון. האם נמצא סיוע ראייתי לעדותו של עד המדינה? 26. לטענת אילן, עדותו של עד המדינה לא נתמכה בראיות סיוע ביחס לכל אחד ממועדוני ההימורים, ומשכך, לא הוכחה בעלותו בהם מעבר לספק סביר. טענה דומה נטענה על-ידי יניב ביחס למעורבותו בניהול המועדון בבית עברונה. 27. המשיבה, לעומת זאת, טוענת כי ראיות הסיוע שנמנו בהכרעת הדין נגד כל אחד מהמערערים מספיקות בהינתן חזית המחלוקת הרחבה הנובעת מ"הגרסאות הכפרניות" שמסרו בחקירותיהם ובשלב התשובה לאישום, ובשים לב להלכה שלפיה נדרשת ראיית סיוע נגד כל אחד מן הנאשמים, אך לא ביחס לכל אחת מקבוצת עבירות דומות המיוחסות לו. 28. דין טענותיהם של אילן ויניב להידחות. הלכה היא כי "כאשר עד המדינה, שעדותו טעונה סיוע, מספר על ביצוע מספר עבירות ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש לאלה באופן גורף, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד מאותם מעשי עבירה כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם" (בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 250, 252 (1990), בעקבות ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 512, 519 (1987)). הטעם לכך נעוץ בעצם הגדרתה של דרישת הסיוע, אשר נועדה להתגבר על החשד המובנה כלפי עדותו של עד מדינה באמצעות ראיה חיצונית (וראו יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 186-181 (2009) (להלן: קדמי); ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, לד(3) 98, 106 (1980); ע"פ 323/85 אלרמאק נ' מדינת ישראל, לט(4) 57, 60 (1985)). תוצאה זו עשויה להיות מושגת גם באמצעות סיוע לאחד הנדבכים שבגרסתו של עד המדינה, שכן בסיוע כזה יש כדי לחזק את אמונו של בית המשפט בגרסת העד בשלמותה (וראו ע"א 396/78 בן אליהו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 581, 587 (1979); ע"פ 632/83 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253, 261 (1985)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו לנוכח התמונה המצטיירת מגרסתו של עד המדינה, שלפיה בעיר אילת התקיים ארגון אשר שלט בתחום ההימורים באמצעות דפוס פעולה סדור ושיטתי. משמעות הדבר היא שהמכנה המשותף לעבירות המתוארות באישום הנדון אינו מתבסס רק על עצם הכללתן יחדיו בכתב האישום ובעדותו של עד המדינה, אלא על קיומו של קשר מהותי ביניהן ודמיון רב בנסיבות ביצוען, עד כדי כך שהן מהוות למעשה מופעים נפרדים-אך-דומים של התרחשות עבריינית רציפה והרמונית. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו טענת המשיבה שלפיה אין מקום לדרוש סיוע ראייתי לעדותו של עד המדינה ביחס לכל אחד מהמועדונים שאליהם התייחס במסגרת עדותו (והשוו ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל ((7.12.2011) (להלן: עניין נאצר); ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984)). עוד נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי מהותו והיקפו של הסיוע הנדרש מקיימים זיקת גומלין עם רוחב יריעת המחלוקת ומידת מהימנות העדות הטעונה סיוע. כך, ככל שגרסת ההגנה כוללנית ופשטנית יותר, מתרחבת יריעת המחלוקת, ודרישת הראיה המסייעת מצטמצמת, ולהיפך (עניין צדוק, פסקה 2), ובמקביל, ככל שקטן משקלהּ העצמי של העדות הטעונה סיוע, כן גדל היקף הסיוע הנדרש לה, ולהיפך (וראו ע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 40 (1987); ע"פ 5544/91 מויאל נ' מדינת ישראל, בפסקה 26 (15.2.1995)). במסגרת גרסתו המוקדמת של אילן, כפי שבאה לידי ביטוי בחקירותיו במשטרה, הכחיש הלה כל קשר למועדוני ההימורים. יש להדגיש כי אין מדובר בשתיקה גרידא, אלא באמירות פוזיטיביות שנועדו להרחיק אותו מן ההתרחשות המתוארת בכתב האישום, ולפיכך יש להתחשב בהן לעניין גיבוש היקף יריעת המחלוקת (קדמי, בעמוד 279; והשוו ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203 (1985)). כך למשל, התבטא אילן בחקירתו כי "אין לי שום מקום של הולדם באילת שקשור אליי [...] לא בעבר, לא במרכז, לא בהווה, לא בעתיד, לא בשום מרכז ושום מקום" (ת/18ב: תמלול חקירתו של אילן מיום 16.10.2012, עמוד 46, שורות 30-27); "[אני – י' א'] לא שותף [...] של אף אחד שקשור להימורים [...] ולכל הענף המלוכלך הזה" (שם, עמוד 53, שורות 32-31); "לא מכיר לא הימורים, לא עשר, לא עשרים, לא חמש, לא קשור אני להימורים די תפסיקו עם זה חלאס" (שם, עמוד 58, שורות 11-9). כפירה גורפת זו של אילן מופיעה גם במענה לאישום, אשר הוגש בכתב ביום 30.5.2013, ובמסגרתה נטען כי "לא היו דברים מעולם. עד המדינה משקר", וכי "הטבלה [שנכללה בכתב האישום, כאמור בפסקה 1 לעיל – י' א'] – פרי דמיונו של עד המדינה". מדובר, כמובן, בסוגיה אשר מצויה בליבת המחלוקת בין הצדדים, ולכן גרסתו של אילן שרטטה חזית מחלוקת רחבה במיוחד. בהצטרף עובדה זו למהימנות הגבוהה שייחס בית משפט קמא לעדותו של עד המדינה, אשר כאמור, לא נסתרה בעקבות טענותיהם של המערערים לפנינו, מצטמצם משמעותית היקפו של הסיוע הראייתי הנדרש בנסיבות העניין, באופן שדי בראיות הסותרות לכאורה גרסה זו על-מנת לסייע לגרסת עד המדינה בכל הנוגע למעורבותו לכאורה בעבירות שיוחסו לו (ראו: ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1)292, 298 (1993); קדמי, בעמודים 278-279). בהינתן האמור, אני סבור כי שורת ראיות הסיוע הארוכה שמנה בית משפט קמא בהכרעת הדין, בכללן עדויות ואמרות חוץ של עדים אחרים, וכן האזנות סתר אשר תמכו בעדותו של עד המדינה וסתרו את הכחשותיהם הגורפות של המערערים בנוגע למעורבותם בפעילות ההימורים בעיר, מספקת את הסיוע הראייתי הנדרש לעדותו של עד המדינה. כך, ביחס לאילן הצביע בית משפט קמא על עדותו של אלון חכים, אשר העיד כי הימר ואף שימש כדילר במקומות הימורים שנוהלו על-ידי אילן ויניב (פרוטוקול הדיון מיום 31.3.2014, עמודים 753-747). עדות זו משמשת סיוע לעדותו של עד המדינה בכך שהיא מסבכת את אילן במעורבות בניהול עסקי הימורים באילת, סוגיה רבת חשיבות לאישום אשר מצויה בחזית המחלוקת בין הצדדים. באופן פרטני וממוקד יותר, אמרתו של רמי זוארץ במשטרה (ת/193ה) וכן האזנות הסתר (שיחה 10252 מיום 27.5.2010; שיחה 4946 מיום 3.5.2010) סותרות את הכחשתו של אילן בנוגע לניהול מועדון הבינגו (ראו תמליל חקירתו של אילן במשטרה מיום 16.10.2012, עמוד 44, שורות 39-33; וכן עמודים 295, 333 להכרעת הדין); אמרותיו של דוד אלקיים (ת/250; ת/250א) סותרות את כפירתו של בן שטרית בטענה שהיה שותף במועדון בבית עברונה (וראו עמודים 301, 336 להכרעת הדין), ובטענת עד המדינה שלפיה היה שותף במועדון "הדקל"; ואמרותיו של אשכול לוי במשטרה (ת/194; ת/194ב), אשר התקבלו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, סותרות את הכחשתו של אילן ביחס לבעלותו במועדון "השמועה". 29. אשר לטענתו של יניב בדבר אי-מעורבותו בניהול המועדון בבית עברונה, יובהר כי בעובדה שהלה הכחיש לכל אורך ההליך את עצם נוכחותו במועדון, לרבות במסגרת ערעורו לבית משפט זה (עמוד 177 לנימוקי ערעורו של יניב, וכן עמוד 65 לעיקרי טיעונו), יש כדי להשפיע על היקפה של ראיית הסיוע הנדרשת בהקשר זה באופן משמעותי. את הסיוע הנדרש ניתן לבסס על שתי ראיות מרכזיות אשר סותרות חזיתית את גרסתו של יניב ביחס למועדון בבית עברונה. הראשונה, אמרתו של דוד אלקיים, אשר ניתנה במסגרת חקירתו במשטרה (ת/250א, עמוד 12, שורות 341-338), ובה השיב בחיוב על השאלה אם הוא מכיר את יניב מלול, והוסיף כי שיחק עמו במועדון בבית עברונה. השנייה, עדותו של העד דוד מויאל (פרוטוקול הדיון מיום 26.2.2015, עמוד 1294) במסגרתה העיד ביחס למועדון בבית עברונה, כלהלן: "עד: "[...] שיחקנו קלפים. כולל את יניב. כולל שחקנים כמו רפי קוקה קולה פעם [...] משהו כמו שישה, שבעה, שמונה שחקנים. היינו משחקים מדי פעם [...] עו"ד שמש [באת-כוח המשיבה – י' א']: ... אני רק אבקש שהוא אמר יניב והוא הסתכל על הנאשם 2 [יניב – י' א'] כ. ה. אזולאי: מה זה יניב? עד: מי, מי, יניב מלול כ. ה. אזולאי: מצביע על נאשם 2. כן". ראיות אלה קושרות את יניב למועדון בית עברונה, ובכך סותרות חזיתית את גרסתו. בכך בלבד די כדי לספק סיוע לעדותו של עד המדינה באופן נקודתי ביחס למועדון זה. למסקנה דומה מובילה בחינת ראיות המשיבה למול גרסתו של עד המדינה בדבר פעילות המועדונים בכללותה, בדומה לאמור בעניינו של אילן, ולנוכח הכחשתו הגורפת של יניב את מעורבותו בניהול מועדוני ההימורים. סיוע כאמור ניתן למצוא, למשל, בעדותו של אלון חכים לעדותו של עד המדינה ביחס לעצם מעורבותו של יניב בניהול עסקי הימורים באילת, כמו גם באמרותיו המוקדמות של דוד ירחי במשטרה (למשל, ת/75), במסגרתן העיד כי שימש כדילר במועדון "הרכטר" עבור יניב (שאותן העדיף בית משפט קמא על פני אמרותיו המאוחרות ועדותו בבית המשפט), אשר סותרות את הכחשתו של יניב בעניין בעלותו במועדון "הרכטר" (וראו עמודים 292, 330 להכרעת הדין). 30. משנמצא כי יש במעטפת הראיות כדי לספק סיוע לעדותו של עד המדינה לגבי האישום בו עסקינן, נותרה שאלת היחס בין סעיף 232 לחוק העונשין לבין סעיף 54א(א) לפקודת הראיות והשפעתו על האפשרות להרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם בגדר האישום על יסוד עדותו של עד המדינה גם ללא סיוע ראייתי, בגדר שאלה עיונית שאינה נדרשת להכרעה, ומשכך לא ראיתי צורך לדון בה. משחק אסור כמשמעו בסעיף 224 לחוק העונשין 31. אילן טען עוד כי לא הוכח שהמשחקים "טקסס הולדם" ו"בינגו" מבוססים על מרכיב של מזל יותר מאשר על הבנה ויכולת, ולכן, שגה בית משפט קמא בקבעו שבכל אחד מהמועדונים שבהם נערכו משחקים אלו, התקיים "משחק אסור" כמובנו בסעיף 224 לחוק העונשין. בפרט, טוען אילן כי על אף שהמשחק "טקסס הולדם" אמנם "כולל רכיב מסוים של הבנה ויכולת לצד רכיב מסוים של מזל", לא עלה בידי המשיבה להוכיח מעבר לספק סביר כי בתמהיל הגורמים המשפיעים על תוצאת המשחק, גובר משקלו של מרכיב המזל על משקלו של מרכיב היכולת. בהקשר זה מדגיש אילן כי קביעתו של בית משפט קמא נסמכת, בעיקרו של דבר, על עדותו של עד המדינה, שאינה מהווה "עדות מומחה", ואשר למולה קיימות עדויות סותרות שנשמעו בפני בית המשפט. לגופו של עניין טוען אילן כי היכולת היא הגורם הדומיננטי במשחק "טקסס הולדם". את טענתו זו מבקש אילן לתמוך הן באמצעות ניתוח חוקי המשחק, והן על סמך "ראיות אנקדוטליות", כהגדרתו. 32. לעמדת המשיבה, לא נפל כל פגם בהכרעתו של בית משפט קמא ביחס לסוגיה זו. בפרט טוענת המשיבה כי הגורם המכריע בקביעת תוצאותיו של משחק לעניין סעיף 224 לחוק העונשין ייבחן לא על פי "כישרונו או ניסיונו של השחקן המעולה או המומחה", אלא על פי טיבו הפנימי של המשחק, שייבחן על פי ההיגיון ועל בסיס ראיות שהובאו במשפט. לפיכך, גורסת המשיבה, כי הגם שבעניין דנן לא העידה המשיבה מומחה מטעמה, אין בכך כדי לפגוע בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לסוגיה זו. 33. גם טענה זו של אילן אין לקבל. השאלה מהו היסוד המכריע במשחקים – מזל או ידע – מהווה שאלה עובדתית בעיקרה, אך אין היא בהכרח שאלה שבמומחיות, וההכרעה אם יש לשמוע בעניינה עדות מומחה אם לאו, מסורה לבית המשפט שדן בתיק (ראו והשוו ע"פ 207/59 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד יד 2213, 2226 (1960); ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' דבוש (5.11.2015); ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח זיאן, פסקה 33 (1.2.2009)). בנסיבות הנדונות לא נמצא מקום להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא לבסס את מסקנותיו על הראיות שהיו בפניו, ובכללן עדותו של עד המדינה (וראו פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמודים 201-194) וכן אמרות ועדויות של מהמרים אחרים אשר נהגו לפקוד את בתי ההימורים, לרבות אמרתו של דוד אלקיים (ת/250א); אמרתו של ברק קרייתי (ת/140) ועדותו בפני בית משפט קמא (פרוטוקול הדיון מיום 1.4.2014, עמוד 791); אמרתו של רמי זוארץ במשטרה מיום 16.10.2012 (ת/193א) וכן עדותו של עבדאללה עבדאללה (פרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014). כמו כן, לא ראיתי טעם להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר ניתנו לאחר דיון מקיף ביחס לכל אחד מהמשחקים הנזכרים בכתב האישום והועמדו במחלוקת. מדובר בקביעות עובדתיות, מסוג הקביעות שבהן לא בנקל תתערב ערכאת הערעור, ובנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה. 34. אילן ביקש לטעון עוד, כי הקביעות בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 476/17 אמית אמשיקשוילי רפי נ' פקיד שומה ת"א 4 (9.10.2018) תומכות בכך שמשחק הפוקר מבוסס על יכולת ולא על מזל. עיקר עניינו של פסק הדין האמור עוסק בשאלה האם יש למסות הכנסות שנתקבלו מתחרות פוקר בחו"ל כהכנסה ממשלח יד, לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה). ואולם, בניגוד לטענותיו של אילן, באותו עניין לא נקבע כי משחק הפוקר מבוסס על יכולת. בית המשפט קבע כי "בסוגיית דיני המס המתעוררת בתיק זה, בית המשפט אינו צריך להיכנס אל בית הקלפים, לגשת אל שולחן המשחק, ולהכריע ברמה של מחקר ומומחיות, האם דרוש מזל על מנת לנצח בטורניר פוקר, או שמא נדרשים כישורים ויכולת לשם כך" (שם, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). יתירה מזאת, בצדק ערך בית המשפט באותו עניין הבחנה ברורה באשר לשאלה האם משחק הפוקר מושפע ממזל או מיכולת, בין המסגרת הדיונית של הדין הפלילי לזו של דיני המס. הנה כי כן, בקביעותיו של בית משפט זה בע"א 476/17, הממוקדות בדיני המס, אין כדי ללמד על מהות העבירה הפלילית של הימורים, או כדי לקבוע שמשחק הפוקר אינו מקיים את יסודותיה, וממילא אין בהן כדי לתמוך בעמדתו של אילן. טענות נוספות 35. לא מצאתי כל פגם אף בקביעת בית משפט קמא שלפיה העבירות מושא האישום בוצעו במסגרת ארגון פשיעה כמשמעו בסעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. כעולה מחוות דעתו המנומקת של השופט י' עמית, קיומו של ארגון הפשיעה, פעילותו בתחומי העיר אילת ומעורבותם של המערערים בו מבוססים היטב בחומר הראיות ומוכחים מעבר לספק סביר. בחינת חומר הראיות והכרעת דינו של בית משפט קמא מעלה כי למעשה, פעילות מועדוני ההימורים שלובה בפעילות ארגון הפשיעה בכללותו באופן אשר אינו מצדיק כל הבחנה ביניהן, ועל כן, מהרשעתם של המערערים בעבירות לפי סעיפים 225 ו-228 לחוק העונשין בגין מעורבותם בפעילות מועדוני ההימורים מתחייבת הרשעתם גם בנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. מרכזיותם של מועדוני ההימורים בפעילותו של הארגון נלמדת מעדותו של עד המדינה, שבמסגרתה תוארה פעילות מועדוני ההימורים כמנוע הצמיחה הכלכלי של הארגון. כך, למשל, תיאר עד המדינה את בית עברונה כמועדון הימורים "שלא היה ולא יהיה כמוהו. זה המקום שעשה הכי הרבה רווחים מבחינה כספית זה מקום נתן לכולם הרבה כסף" (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2013, עמוד 195; פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמודים 234-232). בהתאם, קבע בית משפט קמא כי פעילות ההימורים אפשרה לארגון "לייצר רווחים רבים וקבועים שביססו את התשתית הכלכלית של הארגון וכן לקיים את שאיפתו של הארגון להמשיך בפעילותו לאורך זמן" (עמוד 372 להכרעת הדין). בנוסף, באופן התנהלותו של הארגון ביחס למועדוני ההימורים יש כדי להצביע על הזיקה ההדוקה הקיימת ביניהם, ואף להעצים את המסה הראייתית המעידה על עצם קיומו של ארגון הפשיעה. כך, במאמציו של הארגון להבטחת רציפות פעילותם של מועדוני ההימורים, אשר באו לידי ביטוי בהחלפת מקומות ההימורים מיד לאחר פשיטה משטרתית והכנה מראש של מקומות אלטרנטיביים (ראו, למשל, פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמודים 317-318), כמו גם בהחלפתם של ראשי הארגון לאורך תקופת פעילותו של הארגון מבלי לפגוע בצביונו, יש כדי להצביע על קיום יסוד של המשכיות בהתנהלות המערערים. כמו כן, ניתן להצביע על בלעדיותו של הארגון בתחום ההימורים בעיר אילת, באופן שבו פתיחת מקום הימורים בתחומי העיר אילת הותנתה, בפועל, בקבלת אישור מאילן (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2013, עמודים 205-204; פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמוד 315), כל זאת תוך הטלת אימה על הסביבה ובחסות מוניטין הארגון בעיר. בנוסף, וכפי שקבע בית משפט קמא בהכרעת הדין, פעילות המערערים בתחום ההימורים התאפיינה בחלוקת תפקידים מוגדרת, אשר התבטאה בשימוש שעשה הארגון ב"קופים" שתפקידם היה להזדהות כבעלי המקום במקרה של פשיטה משטרתית, ובכך להסוות את זהותם של המעורבים האמיתיים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2013, עמודים 208-207; פרוטוקול הדיון מיום 18.2.2015, עמודים 1213-1211; פרוטוקול הדיון מיום 26.2.2015, עמודים 1233-1230). אני סבור כי מאפיינים אלה, לצד שורת המאפיינים שנמנו במסגרת הדיון באישום הראשון, מוכיחים מעבר לכל ספק סביר כי העבירות האמורות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה, ועל כן, נדחית טענתם של המערערים ביחס לסוגיה זו. 36. כזכור, המערערים טענו גם טענת הגנה מן הצדק, על רקע אי-העמדתם לדין של מהמרים, לווים ושותפים רבים אחרים במסגרת כתב האישום, וכן בשל זיכויו של יניב מהעבירות הנוגעות לניהול מועדון הבינגו חרף הממצאים החד-משמעיים שקבע נגדו בית משפט קמא ביחס לנושא. 37. המשיבה טענה כי בבסיס ההחלטה על זהות הנאשמים שהועמדו לדין ניצבו שיקולים ענייניים בלבד, ובראשם שיקולי מדיניות הקצאת משאבים לטיפול בגורמים שנחשדו בעבירות החמורות ביותר, וכן שיקולים ראייתיים, בשים לב ל"מורכבות הפרשה והסתעפויותיה". המשיבה מטעימה כי זיכויו של יניב מהעבירות הנוגעות לניהול מועדון הבינגו נבע מהעובדה ששמו לא נכלל – בשגגה – בכתב האישום ביחס למועדון הימורים זה, ומבהירה כי נסיבות כאלה לא קיימות בעניינם של אילן ואורן, ומשכך אין כל הצדקה לזכותם מהאישומים המתייחסים לעבירות אלה. 38. בידוע כי החלטת רשויות האכיפה להעמיד לדין את פלוני ובמקביל להימנע מהגשת כתב אישום נגד אלמוני, החשוד במעורבות באותה פרשה, אינה מקימה בהכרח טענת הגנה מן הצדק (ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (20.4.2016)). ההכרעה בשאלה אם ההעמדה לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה מהווה אכיפה חלקית מותרת או אכיפה בררנית פסולה – אשר עשויה להצדיק מתן סעד לנאשם מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק – תהא תלויה, לרוב, בבירור השאלה אם השוני ברמת האכיפה בין החשודים נובע ממניעים ענייניים או משיקולים זרים, גישה שרירותית או מטרה פסולה, באופן שיש בו כדי לפגוע "באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות של בית-המשפט" (ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (6.9.2016); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814 (2005) (להלן: עניין בורוביץ); עניין הרוש, פסקה 35; ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 50 (14.2.2016)). עם זאת, נקבע כי במקרים נדירים ביותר, הפליה תוצאתית בתום לב עשויה לעלות אף היא כדי אכיפה בררנית פסולה (וראו עניין בורוביץ, פסקה 63; ע"פ 5975/14 ‏אגבריה נ' מדינת ישראל‏, פסקה 5 לחוות דעתהּ של חברתי השופטת ע' ברון (‏31.12.2015); וכן, לאחרונה, רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקאות 74 ו-99 (31.10.2018)). ככל רשות שלטונית אחרת, החלטותיהן ופעולותיהן של רשויות התביעה נהנות מחזקת תקינות, ולכן הנטל להראות כי נפל פגם באופן שבו הופעל שיקול הדעת הרחב אשר מוקנה להן ביחס להעמדתו לדין של חשוד זה או אחר – מוטל על הטוען לכך (עניין בורוביץ, בעמ' 814). מדובר בנטל משמעותי, אשר הרמתו מחייבת את המבקש לטעון לקיומה של אכיפה בררנית, להציג תשתית עובדתית מבוססת היטב בתמיכה לטענתו (ע"פ 3517/11 שמשון נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (6.3.2013); ע"פ 8057/16 שטרימר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.8.2017); ראו גם ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 411 (מהדורה שניה, התשס"ט)). בענייננו, המערערים טענו כי קיימים "מעורבים נוספים בפרשה" אשר לא הוגש נגדם כתב אישום. טענה זו לא נתמכה בתשתית עובדתית מספקת להצבעה על כך שהשוני בהחלטתן של רשויות האכיפה בדבר זהות המעורבים שנגדם הוגש כתב האישום יוצר תוצאה מפלה העולה כדי "פגם" בהעמדתם של המערערים לדין, וודאי שלא על כך שתוצאה זו נבעה משיקולים זרים, גישה שרירותית או מטרה פסולה. אני סבור כי בנסיבות העניין, בשים לב לחסר הראייתי האמור; לנוכח מורכבות הפרשה ומספר המעורבים בה; ובהתחשב בטענת המשיבה שלפיה ההחלטה נבעה משיקולים ענייניים בלבד, שבמרכזם שיקולים ראייתיים ושיקולי הקצאת משאבים, יש לדחות את טענתם זו של המערערים. למסקנה דומה מובילה בחינת הטענה הפרטנית ביחס לזיכויו של יניב מהאישום בדבר ניהול מועדון הבינגו, בשל כך שהדבר לא הופיע בכתב האישום. אמנם, על פני הדברים, שגגה זו של המשיבה עולה כדי "פגם" בהתנהלותה, מאחר שהיא יוצרת שוני תוצאתי בין מעורבים אשר מעמדם ביחס לעבירות הנוגעות לניהול המועדון דומה. ואולם, לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לא שוכנעתי כי בפגם זה יש כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק מצד אילן ואורן. בפרט, אני סבור כי משקלו של הפגם האמור מצומצם, וזאת מאחר ששמו של יניב הושמט רק מן העבירות הנוגעות לאחד ממועדוני ההימורים שבניהולם הואשמו המערערים – להבדיל מהשמטתו כליל מהאישום הנדון או מהימנעות מהגשת כתב אישום נגדו. למול משקלו המוגבל של הפגם ניצבים חומרתן, משכן והיקפן של העבירות שבהם הואשמו אילן ואורן, כמו גם התשתית הראייתית המוצקה שעליה נסמכת הרשעתם בנוגע לניהול מועדון זה, והעובדה הפשוטה שהפגם הנדון נבע משגגה טכנית, כאמור בטיעוני המשיבה, ולא משיקולים זרים, כוונת זדון או מטרה פסולה. לנוכח כל האמור, אני סבור כי במקרה זה ידו של האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם אילן ואורן על העליונה, וכי בדין דחה בית משפט קמא את ניסיונם להיבנות מטעותהּ של המשיבה. בסיכומם של דברים, לא שוכנעתי כי נסיבות העניין מקימות למערערים הגנה מן הצדק, ועל כן דין טענותיהם בעניין זה – להידחות. 39. ואחרון, יש לדון עוד בטענתו של אורן בדבר הרשעתו בניהול מועדון הבינגו במשך 46 חודשים, בעוד שהתקופה המיוחסת לו כמנהל המועדון בכתב האישום קצרה יותר. הרשעה זו בוססה על עדותו של עד המדינה, שלפיה פעילות המועדונים נמשכה מעת הגעתו "לפחות עד למועד בו נורה בחודש 2/12" (וראו עמוד 350 להכרעת הדין). אלא שמחומר הראיות עולה כי עד המדינה נורה ועזב את אילת שנה קודם לכן, ביום 14.2.2011 (וראו תמלול חקירת עד המדינה מיום 30.8.2012, עמוד 2, שורות 33-28; וכן פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמוד 187). ממצא זה נקבע גם בהכרעת דינו של בית משפט קמא (בעמוד 287) בהקשר מעט שונה. לכן, אין מנוס מהמסקנה כי המועד המאוחר יותר אשר נקבע כי עד אליו שימש אורן כמנהל מועדון הבינגו עומד בסתירה לאמרות ועדויות עד המדינה ולהכרעת הדין גופהּ, ומקורו בשגגה. מאחר שקביעת הרווחים שהופקו מהמועדון התבססה על המועד השגוי, אציע לחבריי לקבוע כי יש להעמיד את תקופת מעורבותו של אורן בניהול המועדון – בהתאם לגרסת עד המדינה – על פרק הזמן שבין 4.8.2008, מועד הגעתו של עד המדינה לאילת, ועד ליום 14.2.2011, כאמור בכתב האישום המתוקן, ובסך הכל 34 חודשים. את התיקון יש להחיל גם על אילן ביחס לניהול מועדון הבינגו, ובהתאם, לקבוע את הערכת הרווחים כלהלן: סכום הרווח פירוט החישוב אילן 800,000 ש"ח אורן 1,700,000 ש"ח 40. בסיכומם של דברים, דין הערעורים, ככל שהם מתייחסים להרשעתם באישום השלושה עשר, להידחות, בכפוף לתיקון סכומי הרווחים כאמור בפסקה 38. אישום ארבעה עשר – השמטת הכנסות 41. במסגרת אישום זה יוחסו למערערים עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה ועבירות של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בנסיבות סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. על פי עובדות האישום, לאורך התקופה המתוארת בכתב האישום הפיקו המערערים הכנסות משמעותיות ממקורות שונים, ובכלל זה סחיטות באיומים, הפעלת מקומות הימורים אסורים, מתן הלוואות ופעילויות עסקיות אחרות. על פי הנטען, המערערים העלימו את ההכנסות האמורות – ולעתים אף מקורות הכנסה שלמים – בשיטות מרמה אשר כללו, בין היתר, קבלת סכומים במזומן, עריכת רישומים כוזבים ומסירת הצהרות כוזבות לרשויות המס, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. 42. בית משפט קמא הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה על פי חומר הראיות שהובא לפניו. 43. בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא כי המערערים הפיקו הכנסות מהפעלת מקומות הימורים, וכי אילן ויניב הפיקו הכנסות מסחיטות באיומים, וזאת על בסיס מסקנותיו באישומים 7 עד 13. 44. בנוסף נקבע כי המערערים הפיקו הכנסות מעסקים שונים שהיו בבעלותם בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. כך, נקבע כי אילן הפיק הכנסות מעסקים שניהל ברחבי אילת ומהפקת הופעה של הזמר אייל גולן. עוד נקבע, על בסיס עדותו של עד המדינה ורצף האזנות סתר, כי אילן הפיק יחד עם אורן הכנסה משותפוּת שהתקיימה בין השניים בזיקה לעסק מסכי הפרסום של דוד "פטקום". במסגרת קביעה זו דחה בית משפט קמא את הסבריו של אילן להאזנות הסתר, שלפיהם אכן התכוון להיכנס לשותפות עם אורן בהכנסותיו מעסקו של דוד "פטקום", אולם בסופו של עניין, הדבר לא יצא לפועל. בנוסף נקבע בהכרעת הדין כי יניב הפיק הכנסות מעסק להלוואות בריבית של כ-10% על סכום הקרן, אשר חלקן ניתנו במסגרת הצ'יינג' שבבעלותו, וחלקן האחר ניתנו במסגרת מה שכונה על-ידי יניב כ"בנק פרטי" שניהל. 45. בית משפט קמא קבע כי כל אחת מהפעילויות העסקיות האמורות מהוות "מקור הכנסה", כהגדרתו בפקודת מס הכנסה, ומשכך, המערערים היו חייבים בדיווח על ההכנסות שהופקו מהן. 46. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המערערים השמיטו את ההכנסות האמורות. במסגרת זו כימת בית משפט קמא את ההכנסות שהושמטו, מטעמים דומים לכימות ההכנסות במסגרת אישום 13, וזאת חרף העובדה שהיקף ההשמטה אינו יסוד מיסודות העבירות מושא אישום זה. בנוגע להכנסות הנובעות ממועדוני ההימורים וממעשי הסחיטה, לא הייתה מחלוקת כי אלו לא נכללו בדו"חות שהגישו המערערים למס הכנסה. בבואו לכמת את ההכנסות, הסתמך בית משפט קמא על מסקנותיו ביחס לאישומים 13-7, אך ביחס ליניב מצא שלא לכלול את ההכנסות מהסחיטות, מאחר שהן נכללו תחת הרווחים שהופקו מההלוואות. כמו כן, נמנע בית משפט קמא מלקבוע ממצאים בדבר הכנסותיו של אילן מסחיטת מועדון "הארליך", מאחר שסבר כי היקפן לא הוכח כנדרש. בהתייחס לעסקיו של אילן בעיר אילת – נקבע כי בגין דוכני הצעצועים שהפעיל לאורך הטיילת בעיר הפיק אילן הכנסות בגובה 2,460,000 ש"ח; כי עסק השלטים שבבעלותו הניב הכנסה של 1,700,000 ש"ח; וכי משותפותו עם אורן בעסק המסכים של דוד "פטקום" הפיק הכנסה של 270,000 ש"ח. אשר להפקת הופעתו של אייל גולן, נקבע, בהתבסס על האזנות סתר שבהן נשמע אילן דן יחד עם שלומי מלכה בהיבטים הכספיים של ההופעה, כי ההכנסות מהפקת ההופעה עמדו על כ-500,000 ש"ח, בעוד שההוצאות הכרוכות בהפקה עמדו על 247,800 ש"ח. בעקבות זאת, העמיד בית משפט קמא את רווחיו של אילן מההופעה על סכום של 200,000 ש"ח (עמוד 366 להכרעת הדין). באשר לעסק ההלוואות של יניב, נקבע כי הלה השמיט חלק מההכנסות שהפיק בגין מתן הלוואות במסגרת הצ'יינג' שבבעלותו, בכך שדיווח על גביית ריבית של 3%, בעוד שהריבית שנגבתה בפועל הייתה גבוהה יותר. עוד נקבע כי יניב נמנע מלדווח גם על הכנסות מהלוואות שניתנו במסגרת "הבנק הפרטי", ואשר לפי עדותו, הסתכמו בכ-100,000 ש"ח בשנה. את קביעתו זו ביסס בית משפט קמא על עדות עד המדינה, כמו גם על עדויות ואמרות חוץ של עדים אחרים ומסמכים שונים שנתפסו. בית משפט קמא מצא חיזוק לתשתית הראייתית בשתיקתו של יניב בחקירתו במשטרה וכן בסתירה בין דבריו במענה לכתב האישום לבין עדותו, שבמהלכה הודה כי נמנע בכוונה מלדווח על הכנסותיו מ"הבנק הפרטי" שהקים, ובלשונו: "לא היה בא לי לשלם גם למדינה מה הבעיה לא הבנתי" (פרוטוקול הדיון מיום 11.12.2014, עמוד 892, שורות 6-5). בסיכומם של דברים, העמיד בית משפט קמא את ההכנסות שלא דווחו בגין עסק ההלוואות של יניב על 1,244,517 ש"ח, בדומה לסכום האמור בכתב האישום. בעניינו של אורן קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר שהשמיט את הכנסותיו מעסק המסכים של דוד "פטקום", אשר עמדו על סכום של 270,000 ש"ח. 47. על בסיס האמור קבע בית משפט קמא כי התקיימו היסודות העובדתיים של העבירות שבביצוען הואשמו המערערים, ובפרט, העובדה שהשמיטו הכנסות שהיו חייבות בדיווח תוך שימוש באמצעים של מרמה, ערמה ותחבולה. 48. כמו כן קבע בית משפט קמא כי נסיבות ביצועם של המעשים, ובכללן היקפי ההכנסות שהושמטו, כמו גם השיטתיות שאפיינה את מעשי ההשמטה והעובדה שבוצעו שוב ושוב לאורך תקופות ממושכות, מלמדות על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, ובפרט, על כוונתם של המערערים להתחמק מתשלום מס. 49. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי השמטתן של כלל ההכנסות האמורות בוצעה במסגרת פעילות המערערים בארגון הפשיעה. כנימוק לקביעתו זו הדגיש בית משפט קמא את תפקידם המרכזי של המערערים בהיררכיית הארגון ואת הקשר המהותי שבין פעילות הארגון לבין רווחיהם של המערערים. בפרט, הצביע בית משפט קמא על קיומו של יחס סינרגטי בין עסקי ההימורים שנוהלו במסגרת הארגון לבין עסק ההלוואות של יניב, כך שמחד גיסא, זמינות ההלוואות שיצר עסקו של יניב אפשרה למהמרים להמשיך להמר מכספי ההלוואות, ובכך גדלו רווחי מועדוני ההימורים, ומאידך גיסא, עסקי ההימורים הגדילו את הביקוש להלוואות, ובכך העצימו את עסקו של יניב. טענות הצדדים 50. אילן טוען כי לא היה שותף עם אורן בהכנסות מעסקו של דוד "פטקום", אלא הפעיל משרד פרסום עצמאי שהתקשר עם פטקום בעסקאות לרכישת זמן מסך כנגד חשבוניות, וכי בית משפט קמא התעלם מהסבריו להאזנות הסתר. עוד טוען אילן כי העובדה שדוד "פטקום" עצמו כלל לא נחקר או העיד בנוגע לנושא, מהווה מחדל חקירה היורד לשורשו של עניין ומצדיק את זיכויו. בנוסף טוען אילן כי קביעתו של בית משפט קמא ביחס להכנסותיו מהפקת הופעתו של הזמר אייל גולן נעשתה "באופן שרירותי ומבלי לנמק את התוצאה אליה הגיע". אילן טוען כי שגה בית המשפט בהעמידו את רווחיו מההופעה על סכום של 200,000 ש"ח, וזאת בהסתמך על טענות שטען גם בפני בית משפט קמא. לשיטתו של אילן, חלק מהכרטיסים להופעה לא נמכרו, ועל כן יש לקבוע כי גובה ההכנסות מהופעה נמוך מזה שנקבע על-ידי בית משפט קמא. כן טען אילן כי יש לכלול במסגרת ההוצאות בגין הפקת ההופעה גם הלוואה בסך 100,000 ש"ח שנטל לצורך תשלום מקדמות. משכך, לשיטתו, יש להפחית את סכום ההכנסה החייבת שיוחס לו ולהעמידו על סכום שבין 50,000 ל-70,000 ש"ח בלבד. 51. יניב טוען באופן כללי כי הרשעתו באישום דנן "מנוגדת היגיון בסיסי", וכי שגה בית משפט קמא בכך שהרשיעו "בעבירות שלא הובאו ביחס אליהן כל ראיה". במסגרת זו טוען יניב כי לא הוכח שההלוואות אשר נטען כי לא דווחו לרשויות המס אכן ניתנו, ומלין על כך שלא כל לקוחותיו זומנו לעדות בפני בית משפט קמא. 52. אורן ממקד את ערעורו בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר סכומי הרווח שנבע מפעילות ההימורים, וטוען גם ביחס לאישום זה לקיומה של אכיפה בררנית. לשתי טענות אלה לא מצאתי להידרש במסגרת זו, מאחר שהן נדונו ונדחו במסגרת הדיון באישום 13 לעיל. כמו כן, מבקש אורן לטעון ביחס לאישום זה וביחס לאישום החמישה עשר (העוסק בעבירות של הלבנת הון) שלל טענות, בהסתמך על שורת מסמכים שצורפו לסיכומים שהגיש לבית משפט קמא, ולאחר מכן לנימוקי הערעור שהוגשו לבית משפט זה, מבלי שניתנה רשות לכך. לנוכח החלטת בית משפט קמא מיום 4.8.2015 (השופטת י' רז-לוי) שלא להתיר הגשת מסמכים אלה, ובשים לב לטעמים המהותיים שלא לקבלם, בדגש על העובדה שלמשיבה לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליהם במסגרת חקירת העדים או לחקור את עורכיהם או מושאיהם, אין בדעתנו להידרש לטענות המבוססות עליהם. 53. המשיבה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לאישום זה. במסגרת זו טוענת המשיבה כי אין לייחס לעובדה שדוד "פטקום" לא נחקר במשטרה ולא העיד במשפט השפעה כלשהיא על קביעתו של בית משפט קמא, שלפיה אורן הפיק הכנסה מעסקו של דוד פטקום ולא דיווח עליה לרשויות המס, וזאת מאחר שאורן כלל לא חלק על כך. בנוסף טוענת המשיבה כי קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומה של שותפות בין אילן לאורן בהכנסות האמורות מתבססת על תשתית ראייתית מוצקה, וכי גם קביעה זו אינה נסתרת אך בשל כך שפטקום לא נחקר ולא העיד במשפט, וזאת מכיוון שחזקה על ההגנה שהייתה מזמנת את פטקום לעדות מטעמה אילו היה בכוחה של עדותו לסתור קביעה זו. משלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. כמו כן, דוחה המשיבה את טענתו של אילן שלפיה בית המשפט קבע את רווחיו מהפקת הופעתו של הזמר אייל גולן באופן שרירותי וללא נימוק, בהבהירה כי הכרעתו של בית משפט קמא בעניין זה נבעה מהעדפתו את גרסת המשיבה לאור תוכן של האזנות הסתר שהובאו לפניו. דיון והכרעה 54. נקדים ונבהיר כי גם טענותיהם של המערערים ביחס לאישום זה כבר נדונו ברובן בפני בית משפט קמא, ונדחו על ידו. 55. הרשעתם של המערערים בחלק הארי של אישום זה, המתייחס להשמטת ההכנסות שהפיקו מניהול מועדוני ההימורים ומהסחיטות באיומים, הינה פועל יוצא מהרשעתם בעבירות מושא האישומים 13-7, אשר בה, כאמור לעיל, לא מצאנו להתערב. זאת, מאחר שאין מחלוקת על כך שההכנסות האמורות לא דווחו (וראו עמודים 355-354, 360 להכרעת הדין), על אף שהיו חייבות בדיווח. אשר לסכומי ההכנסות שהופקו והושמטו כתוצאה מהפעילות העבריינית מושא אישומים 13-7, חרף טענותיהם של המערערים, שלפיהן מדובר בסכומים בלתי סבירים, ובהתאם לנימוקינו לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא ביחס לסכומים אלה מעבר להפחתה האמורה ברווחי מועדון הבינגו. 56. נותר אפוא לדון בטענות הנוגעות להרשעתם של המערערים בהשמטת הכנסות שאינן פרי פעילותם העבריינית ובשאלה האם יש להרשיע את המערערים בביצוע עבירות המס במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. טענות בדבר הכנסותיהם הנוספות של המערערים 57. איני סבור כי יש בסיס לטענתו של אילן, שלפיה לא הוכח כי הפיק הכנסה מעסקו של דוד "פטקום". חומר הראיות מלמד באופן ברור על קיומה של שותפות בין אורן לדוד "פטקום" בעסק המסכים. אורן עצמו לא חלק על עובדה זו, אשר נלמדת גם מהאזנת הסתר שבה הוא אומר לאילן "אתה יודע שדוד שותף שמה, למה מה זה שלי לבד?" (שיחה 905 מיום 13.11.2011). כמו כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא שלפיה חלק מהכנסותיו של אילן מעסקו של דוד "פטקום" הגיע לידיו מכוח שותפותו עם אורן. כפי שקבע בית משפט קמא בהכרעת הדין, קיומה של שותפות זו נלמד הן מעדותו של עד המדינה הן מהאזנות סתר, ובכלל זה שיחה 1684 מיום 18.1.2011, שבמסגרתה סיפר אילן לאחיו כי הוא "שותף 50% גם במסכים לא רק ב... בפרסום", וכן שיחה 898 מיום 13.1.2011, שבה הודיע אילן לגיא מלר, רואה החשבון של אורן: "אני נכנסתי איתו [עם אורן – י' א'] שותף במסכים בקניון". אני סבור כי גרסתו של אילן, שלפיה אכן התכוון להיכנס לשותפות עם אורן, אך הדבר לא יצא לפועל בסופו של דבר, אינה מתיישבת עם חומר הראיות הקיים ביחס לסוגיה, ובדין נדחתה על-ידי בית משפט קמא. לבסוף אבהיר כי לא מצאתי ממש בטענתו של אילן בנוגע לכך שדוד "פטקום" לא זומן לחקירה ולא העיד בפני בית משפט קמא. כאמור, קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לסוגיה נשענו על תשתית ראייתית יציבה. לנוכח העובדה שקביעת בית משפט קמא ביחס לעצם קיומן של ההכנסות מעסקו של דוד "פטקום" לא נסתרה על-ידי אורן, ובשים לב לכך שהקביעה ביחס לאופן חלוקת ההכנסות בינו לבין אילן נוגעת למערכת היחסים הפנימית שביניהם, לא שוכנעתי כי גרסתו של דוד "פטקום" – לו נשמעה – הייתה נדרשת והכרחית, במובן שיאפשר לראות בהיעדרה מחדל חקירה חמור עד כדי קיפוח יכולתו של אילן להתגונן מהאישומים המיוחסים לו (ראו והשוו ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (11.4.2007)). הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שאילן יכול היה לזמן את פטקום לעדות בעצמו, לו סבר שיש בעדות זו כדי להשפיע באופן מהותי על קביעותיו של בית משפט קמא בעניינו. 58. אין בידי לקבל אף את טענותיו של אילן באשר להכנסותיו מהפקת הופעתו של הזמר אייל גולן. בעדותו בפני בית משפט קמא העיד אילן כי "נמכרו כל הכרטיסים", וכי לפי חישוביו, צפי ההכנסות ממכירת הכרטיסים עמד על כ-500,000 ש"ח (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.9.2014, עמוד 774, שורות 9-6). טענתו של אילן, שלפיה אחד היח"צנים החזיר לו מספר חבילות של כרטיסים שלא נמכרו בשווי 70,000 ש"ח, אינה מתיישבת עם האמור בעדותו שלו. בנוסף, והיא העיקר, קביעתו של בית משפט קמא בדבר ההכנסות ממכירת הכרטיסים התבססה על תוכנהּ של שיחה 8955 מעמדה 63409, שנערכה בין יום 10.4.2012 ליום 8.5.2012 (מועד השיחה המדויק לא נרשם), ובה נשמע אילן מעדכן את שלומי מלכה כי ההכנסות מהמופע עומדות על 462,000 ש"ח, וזאת לאחר הפחתת הפדיון שצפוי היה להתקבל ממכירת 300 כרטיסים שתמורתם לא שולמה בפועל. משמעות הדבר היא שסכום ההכנסות שקבע בית משפט קמא אינו כולל בתוכו את הכנסות הכרטיסים החסרים, ולכן אין בטענתו של אילן כדי להשפיע עליו, וזאת גם בהנחה שתמורת הכרטיסים האמורים לא שולמה עד ליום המופע, כנטען על-ידי אילן. ביחס לחישוב ההוצאות אכן נפלה שגגה מלפני בית משפט קמא, אך לא באופן שטען לו אילן. עבירה לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה מתגבשת כאשר הנישום "במזיד, בכוונה להתחמק ממס", משמיט "מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח". אם כן, וכפי שנפסק לא אחת בבית משפט זה, היסוד המגדיר את העבירה הנדונה הוא הכנסתו של הנישום, ולא הכנסתו החייבת במס (וראו עניין גלם; גיורא עמיר עבירות מס ועבירות הלבנת הון, 534 (מהדורה שישית, 2014)). אין בטענתו זו של אילן כדי להשפיע אף על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה, חרף העובדה שסעיף זה אינו נוקט בלשון הכנסה, וזאת בהתבסס על ההלכה המושרשת, היפה לענייננו, שלפיה לא יישמע נישום בטענה כי יש לנכות הוצאות שהוציא לשם הפקת הכנסה שלגביה לא ניהל ספרים (וראו עניין אוהב ציון, פסקה 20). משכך, שגה בית משפט קמא בכך שנדרש לדיון בסוגיית הוצאותיו של אילן בגין הפקת ההופעה. אמנם, בהיעדר טענה או ערעור על נקודה זו מטעם המדינה אין מקום להעמיד את הכנסותיו של אילן על סכום גבוה יותר המשקף את הפדיון הכולל עבור מכירת הכרטיסים, אך לא מצאתי גם כל הצדקה לקבוע ממצא מקל מזה שנקבע בהכרעת הדין בעקבות טענותיו של אילן. 59. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענתו של יניב כי לא הוכח מתן ההלוואות אשר נטען כי לא דווחו לרשויות המס. כאמור לעיל, הרשעתו של יניב בהשמטת ההכנסות שהופקו מעסקי ההלוואות, נגעה הן להכנסותיו מהלוואות שהושמטו כליל מדו"חות שהגיש לרשויות המס, הן להכנסותיו מהלוואות שדווחו חלקית לרשויות, באופן ששיעורי הריבית שעליהם הצהיר היו נמוכים משמעותית משיעורי הריבית שגבה בפועל. במישור הראייתי, הקביעה שלפיה יניב הפיק הכנסות מהלוואות שנתן בשתי המסגרות (עסק הצ'יינג' ו"הבנק הפרטי") נשענת על עדויות ואמרות חוץ של לווים רבים, וביניהם אלון חכים (פרוטוקול הדיון מיום 31.3.2014, עמודים 750-749); דוד ירחי (ת/74); מיכאל מלכה (ת/111; פרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014, עמודים 837-838) ואלי בן חמו (ת/178א, ת/179, ת/183), בעוד שהשמטת ההכנסות עולה, בכל הנוגע להלוואות שניתנו במסגרת "הבנק הפרטי", מדבריו של יניב עצמו (וראו פסקה 45 לעיל), ובכל הנוגע להפרשי הריבית, מעדויותיהם של עד המדינה (פרוטוקול הדיון מיום2.12.2013, עמודים 216-210) ויונתן פרנקו (פרוטוקול הדיון מיום 15.5.2014, עמודים 1026-1017), כמו גם מכרטסות שנתפסו במשרדו של יניב (למשל, ת/126-ת/132). איני סבור כי יש בטענתו הכללית של יניב כדי להצביע על בקיעים במסד הראייתי שעליו התבססו קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לעסק ההלוואות שבבעלותו, ומשכך, לא מצאתי הצדקה להתערב בהן. לעניין זה לא שוכנעתי כי יש לייחס חשיבות לעובדה שלא כל לקוחותיו של יניב זומנו לעדות בפני בית משפט קמא. הכרעתו של בית המשפט התבססה על עדויות ועל אמרות חוץ שהתקבלו כראיות לאחר שמוסריהן העידו בפני בית המשפט והוכרזו כעדים עוינים. כאמור, האחריות לזימונם של עדים נוספים אשר עשויים היו, לשיטתו של יניב, לתמוך בגרסתו, מוטלת עליו בלבד, ואין במחדלו מלזמן את עדיו כדי להשפיע על הרשעתו. 60. בהתייחס לכך שהעבירות לפי סעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה שימשה עבירת מקור ביחס לאילן, ובשים לב לאמור בחוות דעתם של עמיתיי, לפיהן גם העבירות של סחיטה באיומים והעבירות הנוגעות למשחקים אסורים נעברו במסגרת ארגון פשיעה, כך אף ניתן לראות את העבירות של השמטת הכנסות ככאלו שנעברו בנסיבה מחמירה של ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 61. לסיכום, יש לדחות את הערעורים על הרשעת המערערים בעבירות מושא אישום זה, בכפוף להפחתת סכום ההכנסות שהשמיטו אילן ואורן כתוצאה מניהול מועדון הבינגו, בהתאם לאמור באישום השלושה-עשר. אישום חמישה עשר – פעולה ברכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון 62. בגדר אישום זה יוחסו למערערים עבירות רבות של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. על פי עובדות האישום, במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום צברו המערערים כתוצאה מפעילותם בהימורים וסחיטה סכומי כסף שהצטברו לסך כולל של 30,105,799 ש"ח, ואשר מהווים רכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון. על פי הנטען, המערערים ערבבו בין רכוש זה לרכוש שאינו אסור, ועל כן כל רכושם הוא "רכוש אסור". עוד נטען במסגרת אישום זה כי הנאשמים ביצעו פעולות רבות ושונות ברכוש האסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעל הזכויות בו, וכן את מיקומו ותנועותיו. 63. בית משפט קמא הרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם במסגרת האישום. במסגרת זו קבע בית משפט קמא כי בעקבות פעילותם העבריינית המפורטת בכתב האישום, ובפרט, ניהול מועדוני ההימורים והסחיטות באיומים, קיבלו המערערים לידיהם סכומי כסף גדולים, אשר מהווים רכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון. עוד קבע בית המשפט כי המערערים אכן ערבבו בין רכושם האסור ליתר רכושם, ועל כן קבע כי כל רכושם הוא "רכוש אסור" כאמור. כמו כן, קבע בית המשפט כי המערערים ביצעו ברכוש האמור פעולות שונות, ובכללן תשלום משכורות לפעילי הארגון; השכרת רכבים עבור הארגון ואנשיו; הפקדת כספי קנטינות עבור אסירים; מתן אשראי למהמרים; תשלום לעורכי דין ועוד, כל אחד לפי חלקו, כמפורט בהכרעת הדין. בנוסף, נקבע כי ניסיונו של אילן לרכוש דירה בשכונת שחמון באילת בשנת 2009 מהווה פעולה ברכוש אסור, וכי אורן ביצע פעולה ברכוש אסור בכך שבשנת 2012 רכש מגרש בבאר שבע במסגרת חברותו בעמותת "דיור לצעירים בנגב" באמצעות גיסו, אורן אנטוניר (להלן: אנטוניר). בהמשך קבע בית משפט קמא כי הימנעותם של המערערים מלהפקיד את מרבית הכנסותיהם בחשבונות בנק; העובדה שרשמו רכוש ונכסים שונים על שם בני משפחה; השימוש הנרחב שעשו בכסף מזומן; וכן היקפן הכספי של הפעולות שביצעו המערערים ברכוש האסור, מוכיחים כולם כי בבסיס ביצוע הפעולות ברכוש האסור עמדה מטרתם של המערערים להסתיר ולהסוות את הרכוש האסור, ולכל הפחות, כי "הייתה להם מודעות וציפייה ברמה גבוהה של הסתברות לכך שהיה בפעולות שביצעו כדי להסתיר ולהסוות את הרכוש האסור". משכך, קבע בית משפט קמא כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעתם של המערערים בעבירות מושא אישום זה. לבסוף קבע בית משפט קמא כי העבירות מושא האישום בוצעו במסגרת ארגון פשיעה, ומשכך, מתקיימת הנסיבה המחמירה המנויה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. טענות הצדדים 64. אילן טוען בערעורו כי מאחר שאין להרשיעו בעבירות המקור מושא כתב האישום, אין מקום לקבוע כי צבר רכוש אסור כתוצאה מעבירות אלה. עוד טוען אילן כי לא הוכח שביצע כל פעולה ברכוש אסור. בפרט, טוען אילן כי מאחר שלא קיבל לידיו כספים מדוד "פטקום", לא ניתן לקבוע כי כספים אלה עורבבו עם כספי ההימורים ובכך בוצעה פעולה ברכוש אסור; כי קביעתו של בית משפט קמא שלפיה מעורבותו בניסיון רכישת הדירה בשחמון מהווה "פעולה ברכוש אסור" עומדת בסתירה לקביעותיו במסגרת הדיון באישום 14, שעל בסיסן זוכה מהשמטת הכנסות מאחר שנקבע כי פעולתו בעניין זה הסתכמה בתיווך למכירת הדירה ובתשלום דמי קדימה עבורה (עמוד 381 לנימוקי ערעורו המתוקנים של אילן); כי לא הוכח ששילם על רכבי השכרה עבור הארגון ואנשיו; וכי הפקדת כספי הקנטינות בוצעה "במספר בודד של מקרים" מתוך כספים לגיטימיים שהיו ברשותו או כספים שגייס לטובת העניין מגורמים נוספים ש"רצו לעזור", כלשונו. לבסוף טוען אילן כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה, וזאת מאחר שבמסגרת פעילותו השוטפת ביצע רק "פעולות גלויות [...] בתקבולים לגיטימיים, מעסקיו ופעילותו החוקיים ולא מביצוע עבירות מקור והסתרת זהותו כבעלים", באופן שאינו מאפשר להצביע על התקיימותה של דרישת המטרה "להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו", המוגדרת בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון. 65. יניב טען בערעורו טענה כללית, שלפיה קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומו של קשר בין עסקי ההימורים שהפעיל הארגון לבין עסקו של יניב סותרת חזיתית את עדותו של יונתן פרנקו, ראש צוות החקירה בתיק, אשר העיד כי קשר שכזה לא נמצא. 66. אורן טוען גם הוא כי לא הוכח שביצע פעולות ברכוש אסור. את טענתו זו מבקש אורן לתמוך, כאמור, באמצעות שורת מסמכים שצורפו לנימוקי הערעור מבלי שניתנה רשות לכך. כפי שהבהרנו לעיל, אין בידינו לקבל טענות המתבססות על מסמכים אלו, שלא נתקבלו כראיות בהליך שלפנינו. לצד טענות אלה טוען אורן כי לא הוכח שרכש נכסים באמצעות רכוש אסור, וזאת מאחר שרכישת המגרש בבאר שבע נעשתה דרך חשבון הבנק של אשתו ומכספים חוקיים. עוד טוען אורן כי לא הוכח שהעביר תשלומים באופן ספציפי למי מן העדים שהעידו בפני בית המשפט, ולכן שגה בית משפט קמא בקובעו כי אורן שילם לעובדי מועדוני ההימורים, למהמרים, לאנשי הארגון ולמקורביו. ביחס לסוגיית היסוד הנפשי טוען אורן כי לא הוכחה מטרה להסתיר את מקור הכספים, וזאת מאחר שהקרקע שרכש נרשמה על שמו, והתשלומים שהעביר תמורתה נרשמו בכרטסת תשלומים שנשאה את שמו, במובחן מהתשלומים שהעביר אנטוניר, ובאופן "שקוף לחלוטין", כלשונו (עמוד 81 לנימוקי ערעורו של אורן). 67. המשיבה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא, בהדגישה כי הרשעתם של המערערים בעבירות הלבנת ההון נגזרת מהרשעתם בפעילות העבריינית שבמסגרתה הפיקו רווחים כספיים וביצעו בהם פעולות רבות בהיקפים נכבדים. בקשר לכך, דוחה המשיבה את טענותיו של אילן בדבר הרכוש האסור שצבר כתוצאה משותפותו עם דוד "פטקום", בטענה שקביעה זו הוכחה כדבעי בבית משפט קמא. כן דוחה המשיבה את טענתו של אילן שלפיה מעורבותו בעסקת רכישת הדירה בשחמון אינה מהווה "פעולה ברכוש אסור", וזאת בנימוק שלפיו גם אם שימש רק כמתווך, כטענתו, הרי שהוכח כי שילם דמי קדימה באמצעות כספים שעורבבו עם רכוש אסור, ובכך ביצע פעולה ברכוש אסור. עוד מציינת המשיבה כי לטענתו של אילן שלפיה ביצע רק פעולות גלויות בתקבולים הלגיטימיים מעסקיו החוקיים אין בסיס, בשל הרשעתו בעבירות המקור מושא כתב האישום, ולנוכח העובדה שערבוב הרכוש האסור עם רכושו הלגיטימי של אילן הפך את כולו לרכוש אסור. ביחס לטענותיו של אורן טוענת המשיבה כי בשים לב לתפקידו כמנהל בארגון הפשיעה, ובשים לב לתשלומים שהעניק הארגון לחבריו, בדין דחה בית משפט קמא את טענתו של אורן בדבר היעדר ביסוס ראייתי לכך שהעביר תשלומים לחברי הארגון. עוד טוענת המשיבה כי אין שחר אף לטענתו של אורן שלפיה לא השתמש ברכוש אסור לצבירת נכסים ולא נמנע מהפקדת הכנסותיו בבנק, וזאת מאחר שקביעות אלה הוכחו כדבעי, ולא עלה בידי אורן להטיל בהן ספק. לבסוף טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בהתייחס להתקיימות היסוד הנפשי הנדרש להרשעתם של המערערים בעבירות מושא האישום. לשיטת המשיבה, נסיבות ביצוע יסודותיהן העובדתיים של העבירות, ובפרט, היקפם המשמעותי של הכספים שהופקו כתוצאה מעבירות המקור, מצביעות בבירור על כך שבבסיס מטרתם של המערערים עמדה הכוונה להסוות את הרכוש האסור. לחילופין טוענת המשיבה כי הנסיבות האמורות מעידות, למצער, על מודעותם של המערערים "לכך שמעשיהם עשויים היו להוביל – קרוב לוודאי אם לא בוודאות – להסתרת הרכוש ולהסוואתו", באופן אשר די בו, לשיטת המשיבה, כדי להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש באמצעות "הלכת הצפיות" הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. דיון והכרעה 68. שורת העבירות שיוחסו למערערים באישום הראשון (עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה); באישומים השביעי עד השנים-עשר (עבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים); באישום השלושה עשר (עבירות ההימורים); ובאישום הארבעה עשר (השמטת הכנסות במסגרת ארגון פשיעה), כל אחד לפי חלקו, מהוות עבירות מקור כמובנן בסעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון (ראו סעיפים 18א, 5 ו-17ב לתוספת הראשונה, בהתאמה). משנדחו ערעוריהם של המערערים ביחס לעבירות אלה, כמפורט לעיל, נמצא כי החזיקו, במועדים הרלוונטיים לאישום הנדון, ברכוש אסור כמובנו בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. 69. כפי שנפסק לא אחת בבית משפט זה, הגדרת "רכוש אסור" עשויה להתפשט גם אל רכוש לגיטימי שהוחזק בידי כל אחד מהמערערים והתערבב עם רכוש שהושג כתוצאה מעבירות מקור (וראו ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 264 (12.07.2010); ע"א 6212/14 מדינת ישראל נ' ג'סארי, פסקה 8 (8.1.2016); ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקה 38 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד)). הסיבה לכך היא מבנהו המיוחד של חוק איסור הלבנת הון, אשר מגדיר את העבירות לפי סעיף 3 לחוק כעבירות מקור לעניין אותו הסעיף (ראו סעיף 19 לתוספת הראשונה). משמעות הדבר היא שערבוב הרכוש האסור עם רכוש לגיטימי, המהווה "פעולה" לפי סעיף 1 לחוק הלבנת הון, מקיים את היסוד העובדתי הנדרש לגיבוש עבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3, ובכך הופך הרכוש הלגיטימי ל"רכוש ששימש לביצוע עבירה" – של הלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון. יניב, כאמור, השמיט חלק מן ההכנסות שהפיק מעסק ההלוואות. מאחר שנקבע כי השמטת ההכנסות בוצעה במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה, הכנסות אלה מהוות רכוש אסור כמובנו בחוק איסור הלבנת הון (סעיף 18א לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון). בית משפט קמא קבע כי הכנסות אלה, אשר שולמו במזומן, המשיכו להתגלגל בתוך עסקו של יניב כהלוואות שנתן במזומן, דבר אשר עולה מעדויותיהם של עבדאללה עבדאללה (פרוטוקול הדיון מיום 25.3.2014) ודוד מויאל (פרוטוקול הדיון מיום 26.2.2015, עמוד 1316), כמו גם מאמרותיהם של חובב טרם (ת/141); ויהודה פרץ (ת/212), אשר התקבלו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. התנהלות זו מהווה ערבוב בין הרכוש האסור לבין יתר הרווחים שהופקו מעסק ההלוואות. כאמור, די בכך כדי להפוך כספים אלה לרכוש אסור לעניין חוק איסור הלבנת הון, ובטענתו של יניב בדבר היעדר קשר ישיר בין עסק ההלוואות שניהל לבין עסקי ההימורים – גם לו נמצאה בה מידה של אמת – אין כדי לשנות ממסקנה זו. דין דומה חל ביחס לחשבון הבנק המצוי בבעלות אשתו של אורן. על פי קביעת בית משפט קמא, אורן נהג להפקיד כספים בחשבון בנק זה (עמודים 389, 401 להכרעת הדין). מאחר שכספים אלה עורבבו עם כספי ההימורים, אשר היו מצויים גם הם בידיו של אורן, בדין קבע בית משפט קמא כי הכספים אשר היו מצויים בחשבון הבנק של אשתו של אורן עורבבו עם רכוש אסור, ולכן מהווים גם הם רכוש אסור. 70. לעניין היסוד העובדתי הנדרש בסעיף 3 לאיסור הלבנת הון, אף אני סבור, כקביעתו של בית משפט קמא, כי המערערים ביצעו שורת פעולות ברכוש האסור. כאמור, ערבוב הכספים שהפיק אילן משותפותו עם אורן ברווחי עסקו של דוד "פטקום" מהווה פעולה אסורה. כמו כן, לא מצאתי קושי בקביעתו של בית משפט קמא שלפיה מעורבותו של אילן בניסיון רכישת הדירה בשכונת שחמון מהווה "פעולה ברכוש אסור". אילן אמנם זוכה מעבירה של השמטת הכנסות ביחס לאירוע זה מאחר שלא הוכח מעל לספק סביר כי הפיק רווחים ממכירת הדירה, אך אין חולק כי שילם מקדמה עבור רכישת הדירה (ראו עמודים 363-362, 399 להכרעת הדין, וכן עדותו של אילן מיום 14.7.2014, עמוד 1281, שורות 32-29). תשלום זה מהווה, באופן פשוט, "פעולה ברכוש" לפי הגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון. קביעתו של בית משפט קמא כי אילן שילם על השכרת רכבים עבור הארגון ואנשיו מעת לעת מבוססת היטב על חומר הראיות, ובכלל זה עדותו של עד המדינה, אשר העיד כי "הכרטיס של אילן בן שטרית היה מונח שם [בסוכנות ההשכרה – י' א']", וכי אילן נהג לשלם עבור השכרת רכב לאוראל בלטי (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמוד 178). עדות זו נתמכת היטב על-ידי עדותו של מנהל סניף "שלמה סיקסט" באילת, אשר העיד כי "אם לא היה ללקוח כרטיס אשראי אז אילן היה אומר טוב אני אהיה אחראי תשים אותו על הכרטיס אשראי שלי" (פרוטוקול הדיון מיום 16.2.2015, עמוד 1406); כי "כל מי שהוא [אילן – י' א'] שלח על הכרטסת שלו הוא שילם – הוא אחראי" (שם, בעמוד 1423); וכי במקרים שבהם צ'קים שנתנו חברי ארגון אחרים כתשלום על השכרת רכב לא כובדו, פנה לאילן, אשר שילם לו את החוב באמצעות כרטיסי אשראי או במזומן (שם, בעמוד 1414). בנוסף, לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעתו של בית משפט קמא אף ביחס להפקדת כספי הקנטינות. מחומר הראיות עולה כי בניגוד לטענתו של אילן, ההפקדות בוצעו באופן שיטתי, בתדירות של פעם בשבועיים או פעם בחודש (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמודים 174-171), וכי הכספים הופקדו במזומן מכספי ההימורים (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמודים 174, 190). תוכנהּ של עדות זו מעוגן היטב בהאזנות סתר, שבהן נשמע אילן מתאם הפקדות עם אסירים וחברי ארגון שונים, ובכללם יניב ואורן (למשל, שיחה 1335 מיום 30.4.2009; שיחה 3685 מיום 27.4.2010; שיחה 3853 מיום 28.4.2010; שיחה 3948 מיום 28.4.2018; ושיחה 4732, מיום 2.5.2010). ביחס לאורן, הוכח כי הלה קיבל והחזיק כסף מזומן שמקורו במועדוני ההימורים וכי עשה בו שימוש, בין היתר בכך שהפקיד, כאמור, כספי קנטינות לאסירים חברי הארגון (וראו גם עדותו של אורן מיום 30.12.2014, עמודים 1015-1014), ובכך שהיה מעורב במתן תגמול ותמורה לאנשי הביצוע של הארגון. במסגרת זו העיד עד המדינה כי אורן העניק תמיכה כלכלית למשפחתו של נתי זיקרי, "חיילו" של אורן, בתקופת מאסרו, ואף רכש עבור עד המדינה טלוויזיית פלזמה – והכל במזומן (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.2013, עמוד 159, שורות 11-10, וכן עמודים 172-174; עמוד 387 להכרעת הדין). התנהלות זו נלמדת אף מהאזנות סתר, שבמסגרתן נשמע אורן דן עם עד המדינה ואילן על העברת כספים לעד המדינה (שיחה 99 מיום 22.4.2009; שיחה 756 מיום 26.4.2009). בנוסף, ערבוב הרכוש שנבע מפעילות מועדון ההימורים עם הכספים שהיו מצויים בחשבון הבנק הרשום על שם אשתו של אורן, כאמור לעיל, מהווה גם הוא פעולה ברכוש אסור. כנגזרת מערבוב זה, רכישת המגרש מעמותת "דיור לצעירים בנגב", אף אם בוצעה מתוך חשבון הבנק של אשתו של אורן, מהווה פעולה ברכוש אסור. די בכלל האמור כדי לקיים את היסוד העובדתי הנדרש לעבירה של הלבנת הון. 71. לא מצאתי ממש בטענתו של אילן בדבר אי-התקיימות היסוד הנפשי הנדרש לביסוס הרשעתו בעבירות מושא אישום זה. טענתו זו של אילן אינה עומדת בפני עצמה, אלא מהווה נגזרת לטענתו שלפיה יש לזכותו מביצוע עבירות המקור, וכלשונו, הוא "לא התכוון לפעול להסתרת מקורם של הכספים שהרי לטענתו מקורם בתקבולים לגיטימיים". משהורשע אילן בעבירות המקור, נשמטת טענתו האמורה, ומתבקשת הקביעה כי בדין הורשע בעבירות מושא האישום, לאחר שיסודותיה הוכחו כדבעי במסגרת הכרעת דינו של בית משפט קמא. בקצרה אציין כי לאור הרשעתו של אילן בעבירות המקור, נסיבות ביצוע העבירות המנויות במסגרת אישום זה – ובכללן היקפם המשמעותי של הכספים המהווים "רכוש אסור"; התנהלותו של אילן במזומן; וכן הימנעותו מלהפקיד את מרבית הכנסותיו בחשבון בנק (כפי שעולה מתדפיסי הבנק ב-ת/224), אינן מותירות ספק בדבר ידיעתו של אילן על טיבו של הרכוש אשר היה נתון בידיו במובן הבסיסי אשר נדרש בסעיף 5 לחוק איסור הלבנת הון. נסיבות אלה אף מלמדות על מטרתו של אילן להסתיר או לטשטש את מקורו של רכוש זה לשם ניצול פירות עבירת המקור, ולמצער, על מודעותו לכך שפעולותיו עלולות להוביל לתוצאה זו כאפשרות קרובה לוודאי (סעיף 20(ב) לחוק העונשין; ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.2005); ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (10.1.2007); עניין נאצר, פסקה 52). בכך מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו של אילן בעבירות מושא האישום (ראו והשוו ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקאות 37-35 (12.8.2012); ע"פ 8265/13 מלכיאל נ' מדינת ישראל, פסקה מב (10.3.2016); עניין חסדי דוד, פסקה 35). 72. אין בידי לקבל גם את טענתו של אורן ביחס לסוגיה זו. ידיעתו של אורן כי מדובר ברכוש אסור, כמו גם מטרתו להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, או לכל הפחות, מודעותו לכך שפעולותיו עשויות להביא לידי הסתרה כאמור כאפשרות קרובה לוודאי, נלמדות ממכלול הנסיבות שפורטו לאורך הכרעת הדין ובמסגרת הדיון באישום זה. בין נסיבות אלה ניתן למנות את השימוש הבלעדי שעשה אורן במזומן; את הימנעותו מלנהל חשבון בנק תוך שימוש בחשבון הרשום על שם אשתו; את העובדה שהסתיר כליל את הכנסותיו המשמעותיות מעסקי ההימורים ומשותפותו בעסק המסכים של דוד "פטקום" – התנהלות שבה הודה בעצמו (פרוטוקול הדיון מיום 1.1.2015, עמוד 956, שורות 21-11; ת/226); וכן את התנהלותו בעניין רכישת המגרש בבאר שבע. השימוש בחשבונות שאינם רשומים על שמו של אורן, ובכללם גיסו, אורן אנטוניר, לצורך העברת כספי הרכישה יצר את הרושם כי בעלי החשבונות – ולא אורן עצמו – הם בעלי הכסף, והם שהעבירו אותו אל חשבונה של עמותת "דיור לצעירים בנגב". בהתנהלות זו יש כדי ליצור – לכל הפחות – אפשרות סבירה לכך שפעולת הרכישה תוביל להסתרת מקור הרכוש האסור. בניגוד לטענתו של אורן, איני סבור כי רישומם של כספי הרכישה על שמו במסמכיה הפנימיים של העמותה סותר מסקנה זו, וזאת מאחר שמסמכים אלה מהווים (בהיעדר ראיה קבילה סותרת) תיעוד יחיד לקשר שבין אורן לכספים. אעיר עוד כי מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין בעובדה שהקרקע נרשמה על שמו של אורן כדי להשפיע על שאלת היסוד הנפשי, מאחר שבזהות בעלי הקרקע אין כדי להעיד על מקורו ואופיו של הכסף שבאמצעותו נרכשה. 73. בסיכומם של דברים, נמצא כי אשמתם של המערערים בביצוע עבירות מושא האישום הוכחה מעבר לספק סביר, ועל כן, דין ערעוריהם על הרשעתם באישום זה להידחות. ש ו פ ט השופט י' עמית: הערעורים על גזר הדין 1. גזר הדין ניתן ביום 4.6.2014 על-ידי השופטים נ' זלוצ'ובר, י' רז לוי ו-ש' פרידלנדר. במסגרת גזר הדין נקבע כי כל אחד מהאישומים 12-1 נחשב "אירוע נפרד", ואישומים 15-13 ("האישומים הכלכליים") מהווים "אירוע אחד" לצורך גזירת העונש. בגזר דין מפורט ומנומק הנפרש על פני 78 עמודים, בית המשפט קבע מתחמי ענישה עבור המערערים בכל אחד מהאירועים, בהתאם לנסיבות העבירה. לאחר מכן שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהמערערים, וקבע את עונשו של כל אחד מהם בגין כל אישום. לצורך קביעת העונש, הורה בית המשפט על חפיפה משמעותית בין תקופות המאסר שנקבעו בגין האישומים השונים. כך, לדוגמה, בעניינו של אילן: "הצטברות מלאה של עונשי המאסר היתה מביאה לתוצאה לא מידתית של 57.5 שנות מאסר ועל כן החלטנו לחפוף באופן חלקי ומשמעותי בין העונשים כך שהתוצאה היא שאנו דנים את הנאשם 1 ל-25 שנות מאסר בפועל" (עמ' 73 לגזר הדין). בשלב זה אדרש לעניינו של כל אחד מהמערערים, כאשר נקודת המוצא לדיון היא ההלכה המנחה כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במידת העונש, אלא אם ניכרת חריגה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים או שנתגלה עיוות דין. על רקע הלכה זו ובהעדר טעות מובהקת בגזירת הדין בגין אישום פרטני, אין עניין לבחון בנפרד את העונש שנקבע לכל אישום, שהרי ממילא לבסוף "קוזזו" העונשים באופן ניכר. נציג אפוא את עיקרי גזר הדין ונדון בטענות הצדדים ביחס לאישומים השונים, אך המסקנות ייקבעו ביחס לעונש הכולל שהושת על כל אחד מהמערערים, בהתאם לעבירות בהן הורשע ובהתחשב בנסיבות האישיות. אילן בן שיטרית 2. בית המשפט קמא התחשב בנסיבותיו האישיות של אילן, לרבות גילו ומצבו המשפחתי, וכן בתקופת מעצרו הממושכת (כשלוש שנים). לחומרה ניתן משקל לעברו הפלילי, שניתן להמחשה בעובדה שאילן כבר ריצה 13 עונשי מאסר בפועל, כך שבית המשפט לא התקשה להסיק כי "מדובר במי שמעורה היטב בעולם העברייני והוא ממנהיגיו". אילן הוא הדמות הדומיננטית ביותר בכתב האישום ונטל חלק מרכזי ברוב האישומים. הוא הורשע בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה "ברף הבינוני" ובסדרה של עבירות אלימות חמורות: קשירת קשר לפשע אלים, שתי עבירות של ניסיון לרצח, עבירה של סיוע לחבלה חמורה – כולן במסגרת ארגון פשיעה. בנוסף, הורשע אילן בשתי עבירות סחיטה מושלמות, ובעבירות כלכליות בהיקף נרחב: ארגון משחקים אסורים, הלבנת הון ועבירות מס. כאמור, סכימת תקופות המאסר בגין כל האישומים היתה מובילה לתקופה של 57.5 שנות מאסר, אך בית המשפט העמיד את התקופה הכוללת על 25 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו של אילן. בנוסף הופעלו שני מאסרים מותנים חבי הפעלה, במצטבר, כך שהתקופה הועמדה על 26 שנות מאסר בפועל. כמו כן נגזרו על אילן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו; קנס בסך 1,000,000 ₪ או שנת מאסר תחתיו; פיצוי לגיא אברהם (מבעלי ה"ריביירו") בסך 150,000 ₪ ולאמיר דעבול (מבעלי ה"ארליך") 30,000 ₪. 3. נוכח הטענות שבערעור אתייחס בקצרה להיבטים הרלוונטיים לענישה בכל אחד מן האישומים בהם הורשע אילן. באישום הראשון אילן הורשע בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק המאבק. בגזר הדין הובהר כי "חומרת העונש תיגזר מדרגת חומרתו של הארגון" (עמ' 14 לגזר הדין), וביחס למאפייני הארגון נאמר כי "מעמדו של הארגון הינו ברף הבינוני". קביעה זו עולה בקנה אחד עם מסקנתנו בערעור, ואינני רואה לחזור ולפתוח את הדיון בסוגיה זו. ביחס למדיניות הענישה אציין כי בעניין שורפי, נגזרו 5 שנות מאסר על ראשי ארגון פשיעה במדרג חומרה לא גבוה, תוך התחשבות גם בכך שהיה מדובר בחוק חדש (שם, בפסקה שח). 4. באישום השני אילן הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק, ושיבוש הליכי משפט (בגין הסתרת האקדח), במסגרת ארגון פשיעה. בגזר הדין הודגש כי הקשר נקשר לביצוע רצח, ואילן היה זה שניהל את האירוע והעביר פקודות אופרטיביות. כמו כן הוטעם כי הקשר היה קרוב למימוש, ורק מחמת הספק שהתעורר לגבי הוכחת כוונת קטילה – זוכו המערערים מעבירה של ניסיון לרצח (עמ' 26). אני מסכים לכך שהקשר הגיע לשלב מתקדם וכמעט נורה שוטר במילוי תפקידו, אך כפי כפי שנאמר בהכרעת הדין (בעמ' 55) וכפי שציינתי לעיל (בפסקה 56) "קשה לקבוע באופן חד-משמעי שהתגבשה כוונת קטילה ולא פציעה בלבד", ויש לכך חשיבות לעניין העונש. בערעור נטען כי אין ראיה שאילן מסר ליניב אקדח; לטענה זו כבר נדרשתי בהרחבה והיא נדחתה. ויובהר כי בניגוד לטענה בערעור, העובדה שהאקדח לא נתפס אינה נזקפת לזכותו של אילן, ושמא אף להיפך (ראו, למשל, ע"פ 8691/08 בן סאלח נ' מדינת ישראל (6.5.2009)). אילן ביקש ללמוד לעניין העונש ההולם מפסק הדין בעניין הררי, שם נגזרו חמש שנות מאסר בפועל על "הדמות המרכזית" בארגון הקשר; אלא שבמקרה הנוכחי ההרשעה היא גם בנסיבה המחמירה של עבירה במסגרת ארגון פשיעה. 5. באישום השלישי הורשע אילן בניסיון לרצח דיאב אבו עראר, קשירת קשר לפשע והחזקת נשק, במסגרת ארגון פשיעה. בגזר הדין ניתן משקל לחומרה לכך שהמערערים לא היססו לסכן חיים של אנשים נוספים אגב ההתנקשות בדיאב. לגבי אילן נקבע כי הוא "היה בעל החלק הדומיננטי ביותר ברקימת התכנית הקטלנית": הוא זה שקיבל את ההחלטה לרצוח את דיאב, קיבץ את חברי הארגון, תכנן את הביצוע וחילק להם תפקידים (עמ' 29 לגזר הדין). בית המשפט קמא העמיד את עונשו של אילן על 12 שנות מאסר (לפני חפיפה) בגין חלקו באישום זה. על פני הדברים יש ממש בטענתו של אילן כי העונש נראה חמור מדי ביחס למקרה שבו הניסיון לא הושלם, במובן זה שאף כדור לא נורה ואיש לא נפגע. ברם, החומרה באישום זה (כמו גם באישום החמישי) נובעת מכך שניסיון הרצח נעשה במסגרת ארגון פשיעה. להבדיל ממקרים אחרים המוכרים בפסיקה, איננו דנים במי שחמתו בערה בו והוא ניסה לפגוע באחר באמצעות כלי נשק שהיה בידו, אלא בחבורה מאורגנת, שאילן בראשה, אשר פעלה כגוף אחד כדי להוציא לפועל תכנית קטלנית. לפיכך, הפסיקה שהובאה בערעורו של אילן איננה יכולה לשמש בסיס לקביעת העונש ההולם במקרה הנוכחי. בית המשפט קמא ציין כי אין בפסיקה תקדים "לניסיון לרצח במסגרת פעילות בארגון פשיעה, אך מגמת הענישה הנוגעת לעבירה זו, היא מגמה של החמרה". יש טעם בדברים, אך גם המערערים צודקים כי מגמת ההחמרה צריכה להיעשות בהדרגתיות (ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 (12.9.2016)). לדעתי, נקודת הייחוס הרלוונטית לצורך הענישה בגין ניסיון לרצח באישום השלישי והחמישי, היא פסק הדין בעניין סנקר. באותו מקרה, המערערים התחמשו בנשק אוטומטי ותכננו לפגוע באדם שישב בבית קפה לצד אנשים נוספים. המערערים נעצרו על ידי המשטרה ברגע האחרון והורשעו בעבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק שלא ברשות וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. המערערים בעניין סנקר נשאו עמם מטען כבד של עבר פלילי, ועל כל אחד מהם הושתו 10 שנות מאסר בפועל. בהשוואה לענייננו ניתן לזהות בעניין סנקר אלמנטים חמורים יותר; ומצד שני, במקרה הנוכחי ההרשעה היא בעבירה חמורה יותר: ניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה. פסק הדין בעניין סנקר עשוי לשמש אפוא כמקור השוואה לעניין העונש הראוי בגין האישום השלישי והאישום החמישי; ובהמשך לכך יש להתחשב בהבדלים בין המקרים, בחלקו של כל אחד מהמערערים באירוע, ובנסיבות האישיות. 6. במסגרת האישום החמישי אילן הורשע בניסיון לרצוח את יוסי מלכה, וכן בעבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת נשק ושיבוש הליכי משפט, הכל במסגרת ארגון פשיעה. כזכור, עד המדינה העביר למשטרה דיווח בזמן אמת והקושרים נעצרו בדרכם לביצוע הרצח. בית משפט קמא הדגיש את פוטנציאל הנזק ואת הרקע למעשה – סכסוך בין ארגוני פשיעה. אילן הגה את התכנית ותדרך את מאור ואת עד המדינה, אך בגזר הדין הובהר כי "חלקם המתוכנן של הנאשמים [אילן ומאור – י"ע] בביצוע העבירה היה כמעט זהה – שניהם היו אמורים לארוב ליוסי מלכה בחולות ולירות על רכבו כאשר הוא יגיע למקום ביצוע העבירה המיועד" (עמ' 36). הטענות בערעור על העונש דומות לטענות בעניין האישום השלישי, ובפרט הודגש כי גם באירוע זה לא נעשה שימוש בכלי נשק ואיש לא נפגע. יתר על כן, באישום החמישי אילן ומאור אף לא הגיעו לשלב שבו הם מחזיקים בידיהם כלי נשק (להבדיל מ"החזקה" שמוגדרת כשליטה אפקטיבית). בית המשפט העמיד את עונשו של אילן על 10 שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה), וגם כאן אני סבור כי מדובר בקביעה מחמירה למדי. 7. ביחס לאישום השישי נקבע כי אילן "נתן אישור, 'מתוקף מעמדו' כראש ארגון פשיעה באילת, לדקור את יוסי מלכה, כאשר שהה בבית מלון באילת" (עמ' 38). אילן גם מסר למאור סכין למטרה זו, והורה לעד המדינה להצטרף לקושרים שיצאו למשימתם. הקושרים הגיעו למלון אך לא הצליחו לבצע את זממם. בהתאם, אילן הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין מכליל תחת הכותרת "חבלה בכוונה מחמירה" גם "מנסה שלא כדין לפגוע באדם [...] בסכין [...]") ומתן אמצעים לביצוע פשע, הכל במסגרת ארגון פשיעה. אילן הורשע בסיוע אך הודגש כי חלקו באירוע היה "מכריע וקריטי. אמנם הוא לא המבצע בפועל אך הוא הרוח החיה, הוא מאשר את ביצוע העבירה, שולח את המבצעים בזירה וגם מצייד אותם בסכין". עונשו של אילן הועמד על 5 שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה), ובערעור מטעמו הוצגו הפניות למדיניות הענישה בעבירה של גרימת חבלה חמורה (עמ' 77-76 לנימוקי ערעור), אך לא בנסיבות של ארגון פשיעה, ולכן קשה ללמוד מהן לענייננו. 8. באישום השביעי, אילן הורשע בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, לאחר שנקבע כי הוא סחט מבעלי מועדון הריביירו סכום כולל של כ-384,000 ₪ בתקופה שנמשכה כ-15-20 חודשים. בגזר הדין הודגשה חומרת המעשים, ונאמר כי: "קיומה של מערכת משומנת אשר מסמנת לה למטרה בעלי עסקים תמימים על מנת לסחוט אותם, הינה רעה חולה ומסוכנת. גזלת כספם ופרנסתם של אזרחים אשר כל חטאם הוא בכך שרצו להתפרנס בכבוד ולהצליח בעסקיהם תוך הטלת אימה, וחשש לפגיעה בחייהם או בחיי הקרובים להם, ללא כל הצדקה היא תופעה אשר על מדינה מתוקנת לפעול בכל כוחה כדי להוקיעה [...] עבירות מסוג זה ובייחוד כאשר הן מבוצעות במסגרת ארגון פשיעה פוגעות באושיות מדינת חוק, בתחושת הביטחון של האזרחים, בחירותם של בעלי עסקים ובכלכלה החופשית. עבירות אלו פוגעות אף בחירותו של הפרט ובחופש הבחירה של הקורבן אשר חושש לפנות אל המשטרה ומעדיף להמשיך ולשלם את כספי הסחיטה". אני סומך ידיי על הדברים, ואוסיף כי נוכח המאפיינים של עבירת הסחיטה באיומים, פעמים רבות היא מזוהה עם ארגוני פשיעה ומספקת לפעילותם "דלק כלכלי" (ראו גם לעיל, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת ברון). 9. האישום השמיני עניינו בסחיטה באיומים בפרשת ה"ארליך". כפי שציין בית משפט קמא, העובדות שהוכחו באישום זה ממחישות את הדומיננטיות של ארגון הפשיעה באילת ואת פגיעתו הרעה. כך נאמר בגזר הדין: "נגלה בפנינו, גוף עברייני - ארגון פשיעה מוכר מאוד בעיר, אליו ניתן לפנות ולרכוש 'שירותי סחיטה בכוח, הטלת אימה ואיומים'. רחלי בן שיטרית ובנה עשו שימוש 'בשירות' זה ועל כן פנו אל עד המדינה כמי שמקושר לארגון הפשיעה וביקשו 'סיוע' על מנת להרחיק את אמיר דאבול מן העסק. לאחר שפנו אליו ועל מנת שיוכל להתחיל לפעול, פנה עד המדינה אל ראש הארגון – נאשם 1 על מנת לקבל את אישורו לביצוע הפעולה [...] נאשם 1 אף ציוות את בנו, נאשם 5, אל עד המדינה כדי שישמש כידו הארוכה בעניין הזה ויפעל יחד עמו. מכאן שנאשם 1 אף שלא פעל באופן ישיר אל מול רחלי ואמיר, הוא אשר נתן את האישור לפעול והוא אשר קיבל את התשלום בגין ביצוע הסחיטה". על אף חומרת המעשים, בגזר הדין נקבע עונש של שנתיים מאסר, והוסבר כי ההקלה בעונש נובעת מ"תחושת אי הנוחות המתעוררת מאי הגשת כתב האישום בגין אישום 8 כנגד רחל בן שיטרית" (כזכור, רחלי היתה זו שיזמה את הפנייה לארגון הפשיעה כדי להרחיק את אמיר מהעסק). כשלעצמי, לא הייתי מייחס לכך משקל רב, משום שבהמשך רחלי ניסתה "לבטל את העסקה" עם ארגון הפשיעה, אך נציגי הארגון הודיעו לה שאין דרך חזרה, כך שבמובן מסויים גם היא נסחטה. בערעור נטען כי בגזר הדין נפלה טעות בכך שנקבע כי כספי הסחיטה הגיעו לידי אילן (עמ' 46), בעוד שעל פי הכרעת הדין באישום בעבירות מס, נאמר כי "מאחר ולא הובאה ראייה פוזיטיבית באשר לסכום שקיבל לידיו כתוצאה מסחיטה זאת, אנו נמנעים מלקבוע לנאשם 1 השמטת הכנסה בגין סחיטה זאת" (עמ' 365). ספק בעיניי אם מדובר בסתירה, ועל כל פנים כפי שציינה השופטת ברון (בפסקה 28 לפסק דינה) אינני רואה חשיבות רבה לשאלה אם אילן קיבל בעצמו את הכספים או נהנה מהסחיטה בדרכים עקיפות. מכל מקום, קשה לומר כי בית המשפט קמא החמיר עם אילן ביחס לעונש בגין אישום זה. 10. אישומים 15-13: ניהול בתי הימורים בהיקף נרחב במשך תקופה ממושכת; השמטת הכנסות של מיליוני שקלים; הלבנת הון. כאמור, בית המשפט התייחס לעבירות הכלכליות כאירוע אחד לעניין העונש. בגזר הדין נאמר כי "בשים לב לביצוע העבירות הכלכליות הנדונות בפרק זה במסגרת ארגון פשיעה בעל פרישה גיאוגרפית מצומצמת, למעמדו כראש הארגון, ולהיקף הכספי שלגביו הורשע, כ-11 מיליון ₪" - יעמוד עונשו של אילן על שמונה וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה בין העונשים). אכן, השיטתיות וההיקף של העבירות הכלכליות – מהווים שיקול מרכזי להחמרה בענישה בגין אישומים אלה. מתוך חומר הראיות עולה כי קופת הארגון לא תמיד עלתה על גדותיה וכיסי המנהלים לא בהכרח התפקעו ממזומנים, ועדיין מדובר במחזור בהיקף עצום של מיליוני שקלים במשך שנים (גם לאחר הפחתת הסכומים שהניב מועדון הבינגו, כאמור בפסקה 38 לפסק דינו של השופט אלרון). במסגרת גזר הדין הובאה סקירה מקיפה יחסית של מדיניות הענישה בעבירות דומות (פסקאות 51-40). אמנם בחלק מהמקרים דובר בהיקפים כלכליים רחבים יותר, אך מנגד יש לזכור גם כאן את הנסיבה המחמירה של עבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה. 11. מסקנה: בבחינת חלק מהאישומים הפרטניים נראה כי גזר הדין מבטא החמרה יתרה. בשים לב לחפיפה הניכרת בין העונשים, התוצאה הסופית מתקבלת על הדעת, ולמרות זאת אני נוטה להקל קמעא בעונשו של אילן, בעיקר משום שעבירות האלימות בהן הורשע הסתיימו ללא פגע. בהתאם, אציע לחבריי להעמיד את תקופת מאסרו של אילן על 22 שנות מאסר בפועל, כשהמאסר המותנה יופעל בחופף ולא במצטבר (השוו גם לפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין אלבז, שם נגזרו 16 ו-14 שנות מאסר על ראשי הארגון, ויש קווי דמיון בין הפרשות, אם כי באותו מקרה המערערים חזרו בהם מן הערעורים על הכרעת הדין; השוו גם לעניין נאצר – שם נגזרו 13 שנות מאסר על ראש ארגון פשע מקומי, אך אילן הורשע גם בשני ניסיונות רצח; וכן השוו להחמרת הענישה בעניין אבוטבול (תקופות מאסר של 18-7 שנים לנאשמים שהיו מעורבים בפעילותו של ארגון הפשיעה)). בנוסף, נוכח הפחתת אמדן הרווחים ממועדון הבינגו (פסקה 38 לפסק דינו של השופט אלרון) – יעמוד גובה הקנס על 750,000 ₪ או תשעה חודשי מאסר תמורתו. אין שינוי בשאר רכיבי העונש. יניב מלול 12. במסגרת גזר הדין ניתן משקל לקולה לנסיבותיו האישיות של יניב ולמעצרו הממושך; ולחומרה ניתנה הדעת לעברו הפלילי המכביד, לרבות עבירות אלימות, שהתבטא גם בריצוי 6 עונשי מאסר בעבר. בית המשפט זקף לחובתו של יניב גם את התנהגותו במסגרת ההליך, וכך נאמר: "התנהגותו של הנאשם 2 במהלך כל ההליך היתה חריגה ובלטה בחומרתה היתרה, כפי שפורט בהכרעת הדין בהרחבה. בשל התנהלותו הבלתי נסבלת, נאלצנו להפסיק פעמים רבות את המשפט וכך גם בעת עדותו של הנאשם ואף להשית הוצאות. לא ניתן להתעלם מהתנהלות עבריינית וקשה זו בבית המשפט". באישום הראשון, יניב הורשע בכך ש"שימש כמנהל בכיר בארגון בדגש על התחום הכספי, כשהוא אינו טומן ידו בצלחת אף בביצוע מעשים בריוניים ואלימים [...] מעורב בכל ענייני הכספים הקשורים לארגון ובכלל זה התחשבנויות שונות והפקדת קנטינות לפעילים העצורים" (עמ' 19 לגזר הדין). באישום השני הורשע יניב בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק ללא רישיון, במסגרת ארגון פשיעה. יניב היה דמות מרכזית בשני חלקי האירוע (לפנות בוקר ואחר הצהריים), והוא זה שעלה במדרגות לכיוונו של וקסמן במטרה לפגוע בו. בית המשפט העמיד את עונשו בגין אישום זה על 7 שנות מאסר לריצוי בפועל (עונש זהה לעונשו של אילן בגין אישום זה, לפני חפיפה). אישומים 12-9 – עבירות הסחיטה: יניב סחט אנשים שהיו חייבים לו כסף או ריביות, הטיל עליהם אימה, בין היתר בכך שאיים עליהם כי ישלח אנשים שידקרו אותם, עד כדי כך שחלקם נמלטו מהעיר אילת. דפוס ההתנהגות בארבעת המקרים דומה, ובגזר הדין נקבע עונש של 4 שנות מאסר בגין האישום התשיעי ושלוש שנות מאסר בגין כל אחד משלושת האישומים הנוספים (אישומים 12-10). אישומים 15-13 - העבירות הכלכליות: גזר דינו של יניב הועמד על 6 שנות מאסר בפועל, וזאת "בשים לב לביצוע העבירות במסגרת הארגון, למעמדו כסגנו של הנאשם 1, לחלקו במימון פעילות הארגון על ידי הפעלת הצ'יינג' ולהיקף הכספי שלגביו הורשע, כ-2,000,000 ₪". הצטברות העונשים מובילה לתקופה של 30 שנות מאסר, וכמו לגבי אילן כך גם כאן בית המשפט החליט על חפיפה ניכרת בין העונשים, והורה כי יניב ירצה 16 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו. בנוסף הופעל מאסר מותנה חב הפעלה, במצטבר, כך שתקופת המאסר הועמדה על 17 שנות מאסר בפועל; וכן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו; קנס בסך 400,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו; ופיצוי למיכאל מלכה בסך 30,000 ש"ח. 13. בערעור נטען כי בית המשפט קמא החמיר בעונשו של יניב גם בהשוואה למקרים חמורים יותר ובהשוואה לנאשמים אחרים בפרשה, אף שחלקם בביצוע העבירות היה גדול יותר, ולמרות שהמדינה ביקשה להשית על אורן עונש חמור יותר מאשר על יניב. על פי הטענה, תוצאת גזר הדין הושפעה מהתנהלותו של יניב בין כתלי בית המשפט יותר מאשר מהמעשים בהם הורשע. 14. בחינה פרטנית של העונשים עשויה להראות כי בית המשפט קמא החמיר עם יניב יתר על המידה. אשר למעמדו של יניב בהיררכיה הארגונית, בגדרו נגזרו עליו 4 שנות מאסר (לפני חפיפה), הרי שכאמור הוכח כי הוא נכנס בגדר "פעיל בארגון פשיעה" והיה לו תפקיד חשוב בפעילות הארגון. מצד שני, בשונה מבית המשפט קמא, לא מצאתי ראיה לכך שיניב מילא את מקומו של אילן בהעדרו, וגם לא התרשמתי כי במסגרת האישום השני הוא "פיקד" על "חיילים", אלא פעל כאיש שטח (בהקשר זה השוו גם לעניין שורפי שם נגזרו שלוש שנות מאסר על "דרג הביניים" בגין עבירה דומה). בנוסף, אני סבור כי בית המשפט נקט גישה מחמירה מדי בעונש שנקבע בנפרד עבור כל אחד מאישומי הסחיטה (אישומים 12-9). גם לאחר שבית המשפט קמא הורה על חפיפה בין העונשים, סבורני כי יש מקום להקלה מסויימת בעונשו של יניב, כך שתקופת המאסר תעמוד על 13 שנות מאסר. המאסר המותנה יופעל במצטבר, ובסך הכל 14 שנות מאסר. אדגיש כי אין בהקלה זו כדי להמעיט מחומרת מעשיו של יניב, לרבות תפקידו המרכזי בארגון הפשיעה ומעורבותו המתמשכת בעבירות אלימות ובעבירות כלכליות. ועוד אציין כי "התנהגות עבריינית" בבית המשפט כמובן אינה עבירה עצמאית ואיננה שיקול מרכזי בין שיקולי הענישה, אך היא יכולה ללמד על עומק שורשיה של התרבות העבריינית ועל העדר חרטה. אורן אלמקייס 15. אורן הורשע באישום הראשון, באישום השני, באישום השלישי ובעבירות הכלכליות. אישום ראשון: בגין הרשעתו בעבירה של "פעיל בארגון פשיעה" נגזרו על אורן 3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה). בגזר הדין נאמר כי אורן "למעשה היה צמוד לנאשם 1 [אילן – י"ע] בכל הנוגע לנושאים הכספיים ולתפעול המנוע הכלכלי של הארגון [...] היה בעל מעמד בקרב הארגון ואף היה שותף לביצוע עבירות אלימות חמורות בשני מקרים" (עמ' 20). הכוונה היא לאישום השני והשלישי. באישום השני אורן הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, במסגרת ארגון פשיעה, בשל כך שהשתתף בחיפושים אחר וקסמן ואבטח את הבניין אליו נמלט. חלקו באישום זה היה פחות משמעותי בהשוואה לאילן ויניב, ובית המשפט גזר עליו שלוש שנות מאסר. באישום השלישי הורשע אורן בניסיון לרצח דיאב אבו עראר וקשירת קשר לפשע, במסגרת ארגון פשיעה, ועונשו הועמד על 8 שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה). העבירות הכלכליות (אישומים 15-13): בשים לב לביצוע העבירות של ארגון הימורים, העלמת מס והלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה; למעמדו של אורן כ"סגנו השני" של אילן; ולהיקף הכספי של העבירות שנאמד בכ-2.5 מיליון ₪ – הושתו על אורן ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל (לפני חפיפה בין העונשים). הצטברות מלאה של העונשים מובילה ל-19 שנות מאסר; אך גם כאן בית המשפט הורה על חפיפה משמעותית והעמיד את עונשו של אורן על 12 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו. בנוסף נגזרו על אורן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, וקנס בסך 400,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו. זאת, לאחר שבית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ובמעצרו הממושך; ומאידך גיסא - בעברו הפלילי. 16. בערעור על גזר הדין הדגיש אורן כי הוא שירת שירות צבאי מלא ומעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל; הוא היחיד מבין המערערים שרכושו חולט בהיקף משמעותי; והוא אב לילדים קטינים. עוד נטען כי מעמדו הבכיר בארגון לא הוכח, הוא לא הפעיל חיילים ולא נתן הוראות. לטענתו של אורן, מעורבותו במעשי האלימות היא שולית וגם על פי הכרעת הדין הוא מעולם לא אחז בנשק: באישום השני הוא הצטרף לאירוע בשלב מאוחר ורק תצפת על הבניין; ובאישום השלישי לא היה לו תפקיד מוגדר והוא רק אבטח את אילן. עוד נטען כי במישור הכלכלי אורן לא נהנה מרווחי הסחיטה או ההלוואות בריבית. לאור כל זאת, לשיטתו אין הצדקה להשית עליו עונש מאסר ממושך. מבין טענותיו של אורן, ראיתי לקבל את הטענה הנוגעת לחלקו באישום השלישי. שלא כבית משפט קמא, לא שוכנעתי כי תפקידו באירוע (צמוד לאילן ומרוחק מנקודת ההתנקשות המתוכננת) הולם את העונש שנקבע בגזר הדין. אציע אפוא להקל בעונשו במידת מה, ולהעמיד את תקופת המאסר הכוללת על 10 שנים בפועל, ללא שינוי ביתר רכיבי העונש. חלקו בארגון הפשיעה ובאישומים השונים היה בלתי מבוטל, ועשוי היה להצדיק ענישה מחמירה יותר, אך התחשבתי גם בנסיבותיו האישיות, לרבות העובדה שזהו מאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח. בנוסף, נוכח ההפחתה באמדן הרווחים ממועדון הבינגו, יופחת הקנס שהושת על אורן וגובהו יעמוד על 300,000 ₪. ליאור ואוראל בלטי 17. ליאור ואוראל הורשעו בניסיון לרצוח את דיאב (האישום השלישי) וליאור הורשע גם בהדחה של דיאב כעד פוטנציאלי (האישום הרביעי). כזכור, ליאור היה זה שנסע עם אוראל להביא את האקדחים ועל פי התכנית היה אמור לנהוג באופנוע בזמן שאוראל ילחץ את ההדק ו"יסיים את העבודה". בהמשך, על פי הוראתו של אילן, השניים חזרו לחפש את דיאב בעיר, אך לא איתרו אותו [במאמר מוסגר: בערעור נטען כי עֵד המדינה לא ראה במו עיניו שליאור ואוראל מחפשים את דיאב ולכן מדובר בעדות שמיעה. דא עקא, עד המדינה שמע את אילן מורה להם לרדת לעיר, הם עזבו את המקום, האיכונים של ליאור מתיישבים עם חיפושים בעיר (ראו הטבלה בפסקה 64 לעיל), וליאור ואוראל לא מסרו גרסה שונה; לפיכך אני דוחה את הטענה וקובע כי הוכח שליאור ואוראל חיפשו את דיאב בעיר]. מאוחר יותר ליאור נתקל במקרה בדיאב וניסה להשפיע על עדותו. בגזר הדין צויין כי אמנם העבירה של הדחת עד לא בוצעה במסגרת ארגון פשיעה, אך ליאור "ניצל את מעמדו ואת העובדה שדיאב יודע מי הוא ולמי הוא קשור, על מנת לנסות ולהשפיע על עדותו של דיאב" (עמ' 34). 18. לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות של ליאור, לרבות אירוסיו (ובהמשך גם נישואיו), וכן תנאי מעצרו הממושך, ומאידך גיסא עברו הפלילי הכולל עבירות סמים, רכוש ונשק, גזר עליו בית המשפט קמא 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין האישום השלישי, וארבעה חודשי מאסר, בחופף, בגין האישום הרביעי. בנוסף, גם לחובתו של ליאור עמד מאסר מותנה חב הפעלה למשך שנה, ובית המשפט הפעיל אותו במצטבר. בסך הכל נגזרו על ליאור 10 שנות מאסר החל מיום מעצרו, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו. אשר לאוראל, בית המשפט קמא לקח בחשבון את "נסיבותיו האישיות, ילדותו הלא פשוטה ואת העובדה שהוא אב לילדים קטנים. מאידך גיסא לקחנו בחשבון את עברו הפלילי המכביד ואת העובדה שריצה 6 עונשי מאסר בפועל בעבר". לאחר התחשבות במכלול השיקולים נגזר עונשו של אוראל בדומה לעונשו של ליאור: 9 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום סיום תקופת המאסר בתיק אחר, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו. 19. כמו מערערים נוספים, גם ליאור ואוראל הדגישו בערעוריהם את העובדה שהתכנית לא הושלמה ובפועל לא נגרם נזק לדיאב או לאדם אחר. בערעור מטעם ליאור נטען כי התכנית שנרקמה היתה פשוטה, לא דרשה תחכום מיוחד, והאירוע דומה יותר לקשירת קשר מאשר לניסיון רצח. אינני מקבל טענה זו, והעובדות שהוכחו מציירות תכנית מורכבת של פיתיון, הובלה לזירה מבודדת ושימוש בצוות מאורגן ומתוזמן של מתנקשים. על פי התכנית – חלקם של ליאור ואוראל היה הגדול ביותר. ליאור היה אמור לנהוג באופנוע בזמן ביצוע הירי, אוראל היה אמור ללחוץ על ההדק, ושניהם פעלו באופן עקבי להגשמת התכנית בהתאם להוראותיו של אילן. כאמור, ליאור ואוראל קיבלו תפקיד מרכזי בניסיון הרצח המתואר באישום השלישי, ומבחינת רף הענישה ניתן להשוות את המקרה לעניין סנקר, שם הושתו על המערערים 10 שנות מאסר בפועל. לטעמי, יש להשוות בין העונשים של ליאור ואוראל. אוראל היה זה שאמור ללחוץ על ההדק, אך בניגוד לנטען, אין חשיבות רבה להבחנה בין הנוהג באופנוע לבין מי שאמור ללחוץ על ההדק בזמן הנסיעה, וגם פסקי הדין שהוזכרו אינם מבססים את הטענה (ע"פ 458/14 אדרי נ' מדינת ישראל, בפסקה עו (29.1.2015); ע"פ 1215/90‏ דנן‎ ‎נ' מדינת ישראל (22.4.1993)). אילו הרצח היה מתבצע, יש להניח כי ליאור ואוראל היו מורשעים ברצח כמבצעים בצוותא ונשלחים למאסר עולם. מבחינת נסיבותיהם האישיות של השניים לא מצאתי הבדלים שישפיעו באופן משמעותי על מידת העונש, לשניהם עבר פלילי שנזקף לחובתם, אם כי עברו הפלילי של אוראל מכביד יותר. לחובתו של ליאור עומדת גם הרשעתו באישום הרביעי וכן מאסר מותנה חב הפעלה. אבהיר כי חלקו של אורן באישום השלישי היה פחות משמעותי מתפקידם של ליאור ואוראל, כך שבהיבט זה אין מקום להשוואה ביניהם. בשורה התחתונה, אינני רואה מקום להקל בעונש שהושת על אוראל – תשע שנות מאסר (ולא נעלמו מעיניי ימי מאסרו בתנאי מעצר; ראו להלן פסקה 23). בעניינו של ליאור, יש מקום להקלה מסויימת שתוביל להתאמה לעונש שנגזר על אוראל. לשם כך, עונש המאסר המותנה יופעל בחופף ולא במצטבר, כך שגם עונשו של ליאור יעמוד על תשע שנות מאסר בפועל, ללא שינוי ביתר רכיבי העונש. מאור מהגר 20. מאור הורשע באישום החמישי: על רקע סכסוך בין ארגוני פשיעה מאור הגיע מירושלים לאילת והורשע בכך שניסה, יחד עם אילן, לרצוח את יוסי מלכה. בית המשפט לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ומעצרו הממושך בתנאים לא פשוטים, ומנגד עמד לחובתו עברו הפלילי המכביד. על מאור נגזרו 9 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום סיום מאסר קודם, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו. 21. בערעורו של מאור נטען כי העונש שהושת עליו חמור ומופרז בהשוואה למקרים דומים. הודגש כי מאור נעצר במרחק ניכר ממקום המארב, "למלכה לא נגרם כל נזק ולא נורתה ירייה אחת". בערעור הוזכרו מקרים שבהם נעשה שימוש בנשק חם והקרבן נפגע במהלך ניסיון לרצח, ועדיין מדיניות הענישה במקרים אלה פחות חמורה. כפי שכבר ציינתי, תכניתם של אילן ומאור אכן נבלמה "בדקה ה-89" ואיש לא נפגע, אך מנגד יש להתחשב בכך שהעבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק המאבק. כיוון שכך, ההשוואה שנערכה בערעור למקרים אחרים (כגון ע"פ 780/16 אבו דאהש נ' מדינת ישראל (20.2.2017); ע"פ 6101/16 עווד נ' מדינת ישראל (28.6.2017)) אינה רלוונטית, מה גם שבאותם מקרים הנאשמים הורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא בעבירה של ניסיון לרצח. כפי שכבר ציינתי, ביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה מוסיף לה חומרה ניכרת. הארגון והתכנון ניכרים בכל פרט מפרטי האישום החמישי, החל מהגעתו של מאור לאילת; איסוף המודיעין על מלכה; תכנון המארב; ההצטיידות בכפפות, קסדות וטלפונים "נקיים"; השימוש בעד המדינה כנהג "מבצעי"; והסלקת כלי נשק בנקודת מסתור עד לשעת השי"ן. אין מדובר בניסיון רצח שבוצע על-ידי עבריין "פרטי" אלא במזימה קטלנית שנהגתה על-ידי ראשי ארגוני פשע, ומאור הגיע במיוחד לאילת כדי להוציאה אל הפועל. 22. טענה נוספת בערעור היא לא רק שלא נגרם נזק בפועל אלא שגם לא היה נזק פוטנציאלי, משום שיוסי מלכה האריך את שהותו במלון ואף אם היה עובר בכביש – מהירות הנסיעה היתה מקשה לפגוע בו. העובדה שמלכה שינה את תכניתו איננה גורעת מחומרת מעשיהם של המערערים (ראו לעיל בפסקה 101), ומיקום המארב אף מגדיל את פוטנציאל הנזק נוכח הסיכון שנשקף לעוברי אורח נוספים. אשר לחלקו היחסי של מאור בביצוע העבירה, גזר הדין מתייחס אליו ואל אילן באופן דומה משום ש"חלקם המתוכנן של הנאשמים בביצוע העבירה היה כמעט זהה – שניהם היו אמורים לארוב ליוסי מלכה בחולות ולירות על רכבו כאשר הוא יגיע למקום ביצוע העבירה המיועד". הדברים נכונים, אך לצידם ראוי לתת משקל גם לעובדה שאילן היה זה שתכנן את ניסיון הרצח ותדרך את המעורבים. 23. בית המשפט נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של מאור, ולא מצאתי כי נפלה טעות בכך, אך בהיבט אחד ראיתי מקום להבהרה. בזמן שנעצר בגין האישום בתיק הנוכחי, מאור ריצה עונש מאסר בגין הרשעה קודמת (עד שנת 2016), כך ששלוש השנים האחרונות של המאסר הקודם היו בתנאי מעצר. במקרים מסויימים, נסיבות דומות הובילו להחלטה על חפיפה מסויימת בין עונשי המאסר, אך אין לנאשם זכות קנויה לכך, וההחלטה בכגון דא נתונה לשיקול דעת במקרה הפרטני (ע"פ 2562/16 עמר נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (27.3.2017); עניין ‏מסיקה, בפסקה 15 לדיון בערעורים על גזרי הדין; ע"פ 8244/17 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 20 (21.6.2018)). 24. בסופו של דבר ראיתי מקום להקל קמעא בעונש שנגזר על מאור, משתי סיבות עיקריות: העובדה שאילן הוביל את ניסיון הרצח, והעונש שהושת עליו בסופו של דבר לא מבטא 9 שנות מאסר בגין האישום החמישי; וכן שהותו הממושכת של מאור במאסר בתנאי מעצר. נימוקים מצטברים אלה מובילים להקלה מסויימת בעונשו של מאור כך ששנה מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו תחושב בחופף למאסרו הקודם, שכבר הסתיים בינתיים. יניב זינו 25. יניב זינו הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-428 סיפא לחוק העונשין, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק, בגין חלקו באישום השמיני (פרשת הארליך). כזכור, זינו עמד בקשר עם רחלי מטעם ארגון הפשיעה, ונטל חלק גם בפגישה במלון מרידיאן. בדומה לאילן, בית המשפט קמא הקל בעונשו של זינו גם משום שרחלי לא הועמדה לדין בגין חלקה בפרשה. כמו כן נזקפו לזכותו נסיבותיו האישיות אך לחובתו עמדה העובדה שהוא ביצע את העבירה בזמן עבודתו בעירייה. בית המשפט קמא השית על זינו שנתיים מאסר לריצוי בפועל. כמו כן הופעל עונש מאסר מותנה של 3 חודשי מאסר, במצטבר, ובסך הכל 27 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר. בנוסף נגזרו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, הופעלה התחייבות בסך 10,000 ₪, והוא חוייב לשלם לאמיר פיצוי בסך 30,000 ₪. עונש המאסר שהושת על זינו עוכב לבקשתו עד להכרעה בערעור, בהחלטתה של השופטת ברון מיום 23.5.2016. נוכח התמשכות ההליכים זינו ביקש להפריד את הדיון בערעורו מן הדיון ביתר הערעורים, ובקשתו נדחתה בהחלטתה של השופטת ברון מיום 19.2.2017. 26. בנסיבותיו של המקרה הנוכחי מצאנו כי יש ממש בערעורו של יניב זינו, בפרט בנקודת הזמן הנוכחית. באופן כללי ראוי להדגיש כי הממשק בין גורמי שלטון ועובדי ציבור לבין ארגוני פשיעה הוא הרה אסון לחברה. החיבור בין "שלטון" לבין "עולם תחתון" מאיים לערער את יסודות החברה המתוקנת, ולכן עליו לשאת "תג מחיר" בדמות עונש חמור במיוחד. כך קבע המחוקק בסעיף 4 לחוק המאבק: "עובד הציבור המשתמש לרעה במעמדו או בסמכויותיו באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו – מאסר עשר שנים". ואולם, זינו לא הורשע בעבירה לפי סעיף זה, ותפקידו כעובד עירייה נשאר כשיקול במסגרת שיקולי הענישה ולא כעבירה עצמאית. כמו כן, אינני מקל ראש בתרומתו של זינו לביצוע עבירת הסחיטה, אך יש להתחשב בכך שמעורבותו בפרשה לא החלה ביוזמתו אלא בעקבות פנייתה של רחלי אליו, ובניגוד לתוצאה המצטיירת מגזר הדין – חלקו של זינו באישום זה אינו זהה לחלקו של אילן, שעמד מאחורי הקלעים ובלעדיו הסחיטה לא היתה יוצאת אל הפועל. בנוסף, ראינו ליתן משקל ניכר לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, ולהשפעה שיש לכך על תכליות הענישה. מעורבותו של זינו בכתב האישום מוגבלת לפרשה אחת ויחידה שאירעה בשנת 2010. בלמעלה משמונה השנים שחלפו מאז, חירותו של זינו נפגעה בדרכים שונות, תחילה כשישב במעצר (במשך חודשיים וחצי), בהמשך במעצר ממושך באיזוק אלקטרוני, ועד היום הוא נתון במעצר בית לילי, במשך שנים ארוכות שבמהלכן לא הסתבך בפלילים. אף לא למותר לציין, כי להבדיל מהמערערים האחרים, זינו הוא היחיד שטרם החל בריצוי מאסרו. בערעורו טען זינו כי עבר דרך ארוכה על מנת לשקם את חייו ולחזור למוטב, והמשיבה לא טענה אחרת. זינו טען כי נגרם לו עינוי דין מעצם צירופו לתיק כה רחב היקף, כאשר מרבית העבירות אינן קשורות אליו. יובהר כי התארכות ההליכים איננה נזקפת לחובתו של מי מהצדדים, אלא היא תולדה של היקפו של התיק הפלילי שבגדרו נדון האישום הבודד שבו היה זינו מעורב. מטבע הדברים, התמשכות התקופה גררה התמודדויות נפשיות, משפחתיות וכלכליות, שאותן פירט זינו בהרחבה במסגרת כתב הערעור. בנסיבות העניין יש בכך עילה להקלה בעונש, וההשפעה של חלוף הזמן מרככת את החומרה גם בהיבט הגמולי וגם בהיבט ההרתעתי (ראו והשוו: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 339-334 (31.12.2008); ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 838-837 (2000)). 27. לאור השיקולים המפורטים, ובעיקר חלוף תשע שנים מאז ביצוע העבירות שבמהלכן לא הסתבך זינו בפלילים והוא שוהה עדיין במעצר בית לילי, החלטנו להקל בעונשו ולגזור עליו תשעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, בכפוף לקבלת חוות דעת חיובית מטעם הממונה על עבודות השירות. הפעלת ההתחייבות הכספית והפיצוי לטובת אמיר יעמדו בעינם, כפי שנקבע בגזר הדין. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר המותנה שריחף מעל ראשו של יניב זינו במועד ביצוע העבירה (ת"פ (שלום אילת) 1712-09‏). חלף הפעלת המאסר המותנה, ובהתאם להוראת סעיף 56(א) לחוק העונשין, אנו מורים על הארכת תקופת התנאי למשך שנתיים מהיום. סוף דבר 28. החלטנו לדחות את הערעורים על הכרעת הדין ולהותיר על כנה את הרשעתם של המערערים. את הערעורים על גזר הדין החלטנו לקבל בחלקם, כלהלן: (-) תקופת המאסר הכוללת של אילן בן שטרית תעמוד על 22 שנים (במקום 26 דשנים) בניכוי ימי המעצר. גובה הקנס יעמוד על 750,000 ₪ או תשעה חודשי מאסר תמורתו. (-) תקופת המאסר הכוללת של יניב מלול תעמוד על 14 שנים (במקום 17 שנים) בניכוי ימי המעצר. (-) תקופת המאסר הכוללת של אורן אלמקייס תעמוד על 10 שנים (במקום 12 שנים) בניכוי ימי המעצר. הקנס שהושת על אורן יופחת ויעמוד על 300,000 ₪, או 6 חודשי מאסר תחתיו. (-) עונש המאסר המותנה של ליאור בלטי יופעל בחופף, כך שתקופת מאסרו הכוללת תעמוד על 9 שנים (במקום 10 שנים) בניכוי ימי המעצר. (-) שנה אחת מתוך תקופת המאסר של מאור מהגר תחפוף לתקופת מאסר קודמת. (-) יניב זינו ירצה תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, ותקופת התנאי תוארך למשך שנתיים מהיום, בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות שירות, אשר תוגש לעיוננו עד ליום 23.6.2019. אין שינוי ביתר רכיבי גזר הדין. ניתן ביום, י"ח באייר התשע"ט (23.5.2019). תוקן היום, י"ד בסיון התשע"ט _17.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 16038060_E19.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il