לשכת המסחר תל אביב והמרכז נ. עיריית בית שמש

4 בבית המשפט העליון עע"מ 38026-05-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין המערער: לשכת המסחר תל אביב והמרכז נגד המשיבה: עיריית בית שמש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, מיום 17.3.2025, בעת"מ 17316-10-24 (השופטת ת' בר-אשר) בשם המערער: עו"ד עדי מוסקוביץ; עו"ד עידן שרון פסק-דין ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, מיום 17.3.2025, בעת"מ 17316-10-24 (השופטת ת' בר-אשר), שבמסגרתו נדחתה על הסף עתירת המערער. ביום 23.11.2023, החליטה המשיבה, עיריית בית שמש, כי בבקשות להסבת הודעות קנס על שם שוכרים של כלי רכב, בשל עבירות תנועה שנעברו באמצעות כלי הרכב המושכרים בתחומי העיריה, נדרש יהיה לצרף את כתובת הדואר האלקטרוני של השוכר; זאת, נוסף על המידע שהיה על חברות ההשכרה לכלול עובר להודעה. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 27.11.2023, פנה המערער, הארגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג, במכתב למשיבה, שבו תקף את ההחלטה ודרש את ביטולה. בחלוף למעלה מ-6 חודשים, ביום 2.6.2024, על רקע העדר מענה מטעם המשיבה, פנה אליה המערער פעם נוספת. בתגובתה, מיום 5.6.2024, הודיעה המשיבה למערער על קבלת הפניה, תוך שהוסיפה כי למקבל דוח שסורבה בקשתו להסבת הודעת הקנס על שם שוכר רכב, עומדת אפשרות להגיש בקשה להישפט על-פי הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכי אין מניעה להעלות את טענות המערער במסגרת אותו הליך, אם יִתנהל. כחודשיים לאחר מכן, ביום 4.8.2024, שב ופנה המערער, בטענה כי גם פנייתו השניה טרם נענתה. ביום 15.8.2024, הגיבה המשיבה וטענה כי כבר ניתן מענה לפניה, במכתב מיום 5.6.2024; לצד זאת, צורף מכתב נוסף הכולל מענה לטענות המערער ביתר פירוט. ביום 9.10.2024, הוגשה העתירה נשוא ערעור זה. העתירה – נדחתה על הסף, מחמת שיהוי שדבק בה. בפסק הדין, מיום 17.3.2025, נקבע כי די בעיכוב המשמעותי בהגשת העתירה, מבלי שניתן נימוק לכך ואף לא התבקשה ארכה, כדי להצדיק את סילוקה על הסף. עוד נקבע כי התקיים, בנסיבות העניין, שיהוי סובייקטיבי בשל התנהלות המערער, וכן שיהוי אובייקטיבי, בהתחשב בכך שהמשיבה מיישמת את מדיניותה הנדונה, כאשר מטעם זה "הדרישה לשינויה עתה, תפגע בשוויון בין ה[מערער] לבין גורמים שכבר פועלים בהתאם למדיניות זו בבקשות ההסבה שהם מגישים". לבסוף צוין, כי אין בסילוק העתירה כדי לסתום את הגולל על הטענות שהעלה המערער, שכן "עדיין פתוחה ל[מערער] האפשרות להעלאת טענותי[ו] במסגרת הליך של בקשה להסבת הודעת קנס". לטענת המערער, התשובה הראשונה מטעם המשיבה ניתנה לו רק ביום 15.8.2024, ומשכך, התקופה הקבועה בחוק להגשת עתירה מנהלית צריכה להימנות החל מתאריך זה. לטענתו, לא ניתן לראות במענה העיריה מיום 5.6.2024 כמענה לפניה, "שכן מדובר באישור קבלת פניה בכתב". עוד לטענתו, השיהוי בהגשה נבע כתוצאה ממיצוי הליכים מול הרשות, לפי תקנה 5(6) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). כמו כן גורס המערער, כי על ההסדר שנקבע בסעיף 15א לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 לחול בעניינו, והוא אף מלין על כך שלא ניתנה לו זכות טיעון ביחס לטענות שפורטו בכתב התשובה מטעם המשיבה. למקרא הערעור, על נספחיו, ולאחר עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. זאת, בהתאם לסמכותנו המעוגנת בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בהגשת העתירה נפל שיהוי ניכר, המצדיק את דחייתה על הסף. בעניין דנן, חלה תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, הקובעת כי העתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בענייננו, העתירה הוגשה בחלוף כשנה מהחלטת המשיבה, שהתקבלה ביום 23.11.2023, וכ-4 חודשים לאחר תגובתה הראשונה של המשיבה, שנמסרה למערער ביום 5.6.2024. משמעות הדברים היא, שהתנהלות המערער לקתה בשיהוי של ממש, מכל זווית שבה תיבחן, כאשר אפילו הייתי מקבל את הטענות בכל הנוגע לזמן שחלף ממועד קבלת ההחלטה על-ידי המשיבה, נוכח תקופת המלחמה, הרי שהיה על המערער לפעול לאחר המענה שנמסר לו על פנייתו השניה. בהקשר זה אציין, כי חרף ניסיונותיו של המערער לראות מענה זה כמענה טכני בלבד, משמדובר היה במענה לגופו של עניין, ולא באישור על קבלת הפניה גרידא, צריך היה המערער לפעול כבר סמוך לאחריו. אמנם, אף אם העתירה הוגשה בשיהוי, רשאי בית המשפט "להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה [...] אם ראה הצדקה לכך" (תקנה 3(ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים). ואולם, לשם כך, על העותר מוטל הנטל להראות הצדקה לשיהוי (ראו: בג"ץ 2585/23 אקדמיית אלקאסמי נ' שר החינוך, פסקה 18 (11.7.2023); עע"מ 8955-04-25 הירשנזון נ' עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (11.5.2025)). המערער ביקש להסתמך על פרק הזמן שבו פעל, לדבריו, למיצוי הליכים מול המשיבה; זאת, בטענה כי בתשובתה מיום 5.6.2024, לא נענתה פנייתו. ברם, גם תחת הנחה שלפיה התשובה המוקדמת מטעם המשיבה לא סיפקה מענה לפניית המערער, אין בכך כדי להצדיק שיהוי כה ניכר בהגשת העתירה (ראו, מִני רבים: בג"ץ 5280/23 או.פי.סי הרחבה חברה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 2 (19.7.2023); עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (5.5.2025)). מיצוי ההליכים מול הרשות התרחש בעצלתיים, תוך שחלפה תקופה של מספר חודשים בין פנייתו הראשונה של המערער לשניה; וכן חודשיים נוספים בין תגובתה הראשונה של המשיבה, שלא היתה מספקת לשיטת המערער, עד לפניה נוספת שבוצעה מטעמו. ברי, כי התנהלות זו אינה מבססת מיצוי הליכים שיש בו כדי להצדיק שיהוי ניכר שכזה בהגשת העתירה. אף טענת המשיב בדבר שירות מילואים של מי מטעמו ומטעם באי-כוחו כהצדקה לשיהוי – נטענה בעלמא, מבלי שהובאו לה תימוכין כנדרש. משאלה הם פני הדברים, הנטל להראות כי השיהוי בהגשת העתירה היה מוצדק – לא הורם. אף לא מצאתי כי קיים חשש מפני פגיעה בעקרון שלטון החוק, שעשוי להצדיק בכל זאת דיון בעתירה (על כך ראו, למשל: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 (28.12.2014)). הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ה (22 יוני 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט