אבי תקווה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3802/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3802/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: אבי תקווה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן בבית משפט המחוזי בחיפה מיום 28.2.05 בת"פ 454/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' דר, י' כהן, י' עמית תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשס"ז (21.12.06) בשם המערער: עו"ד ביסאן חוסאם; עו"ד עדי בראונר בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית) מיום 28.2.05 בת"פ 454/02. המערער הורשע בתשע עבירות של סחר בבני אדם, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק); בשבע עבירות של סחר בבני אדם, לפי סעיף 203א(ב) לחוק; בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ובסרסרות למעשה זנות, עבירה לפי סעיף 199 לחוק. במסגרת גזר הדין הוטלו על המערער עשר שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע. במהלך הדיון לפנינו חזר בו ב"כ המערער, עו"ד ביסאן חוסאם, מהערעור על הכרעת הדין. נותר אפוא אך הערעור נגד חומרת העונש. 2. כתב האישום המתוקן מחזיק שני אישומים. עובדות האישום הראשון הן אלה: המערער קשר עם ירון כנפו (להלן – ירון) "למכור" בחורה לשם העסקתה בזנות. ביום 25.6.02 נפגש ירון עם מי שהופעלה כסוכנת משטרתית (להלן – הסוכנת) והציע לה, על דעתו של המערער, "למכור" לה בחורה לשם העסקתה בזנות. ביום 26.6.02 העביר המערער בחורה שהייתה ב"בעלותו" והועסקה בזנות (להלן – הבחורה) לחזקתו של ירון, על מנת שזה יעבירה לסוכנת, בהתאם למה שנקבע עמה. ביום 27.6.02 נפגש שוב ירון עם הסוכנת, ו"מכר" לה באותו מעמד את הבחורה תמורת 30,000 ₪ שאותם שילמה הסוכנת באותו מפגש. ביום 28.6.02 נמלטה הבחורה ממקום מסתור שבו שוכנה על ידי משטרת ישראל. בהמשך נפגשה הסוכנת עם ירון ועם המערער, וירון מסר לה באותו מפגש כי המערער אחראי להשיב לה את הכסף ששולם עבור הבחורה שברחה, מאחר שהוא ה"בעלים" שלה. ביום 23.9.02 נפגשה הסוכנת עם המערער, שהבטיח לה כי יחזיר לה את כספה בשני תשלומים. ביום 28.9.02 נפגשו השניים שוב, אז החזיר לה המערער סכום של 4,800 ₪ והבטיח להחזיר לה בהמשך אותו שבוע 2,000 $ נוספים, או להעביר לחזקתה אישה להעסקה בזנות, במקום הבחורה שברחה. עובדות האישום השני הן כלהלן: ביום 10.9.02 נסע המערער לרוסיה, שהה שם עד יום 13.9.02, וגרם בתקופה זו לשמונה בחורות לעזוב את ארצן, להגיע לישראל ולעסוק בזנות. מיד עם שובו, ביום 13.9.02, יצא המערער למצרים, ארגן שם את הברחתן של הבחורות לארץ, ושב ביום 17.9.02. בלילה שבין 18.9.02 ל-19.9.02 נכנסו הבחורות לישראל דרך הגבול עם מצרים. בשבוע שלאחר מכן "מכר" המערער שבע מהן לסוחרי נשים מאזור תל-אביב, לשם העסקתן בזנות, במחיר של 8,000-7,500 $ עבור כל בחורה. אחת מהבחורות נותרה אצל המערער, שוכנה בבית הבושת שבבעלותו בחיפה והועסקה בזנות, כאשר המערער מקבל ביודעין את אתנן עבודתה. 3. לאחר שמיעת הראיות הורשע המערער במיוחס לו. בגזר הדין ציין בית המשפט לחובת המערער את עברו הפלילי, הכולל בין השאר הרשעה משנת 2000 בעבירה של החזקת מקום לשם זנות וקבלת אתנן. מנגד, ציין בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן גירושיו מאשתו, היותו בן יחיד, ואת בקשות הרחמים מצד אמו ומצדו, בין היתר על רקע התפרקות המשפחה בעקבות האירועים נשוא כתב האישום. כן התחשב בית המשפט בהגבלת חירותו של המערער, ששהה במעצר בית מלא מאז שחרורו מהמעצר (ביוני 2004) ועד למתן גזר הדין. בית המשפט הבחין בין המערער לבין חאדר אדון (להלן – חאדר), ששיתף פעולה עם המערער בהבאת הנשים לארץ, הורשע על פי הודאתו ונידון, בעקבות הסדר טיעון, לעונש של 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בית המשפט עמד על חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, תוך ציטוט מפסיקת בית משפט זה ביחס לעבירות אלה, ולפיה "הגיעה השעה להטיל עונשים כבדים בגין עבירות אלה במגמה לעקור מן השורש תופעה חמורה של סחר בבני אדם". בית המשפט קבע, כי הנתונים האישיים של המערער "מתגמדים" אל מול חומרת העבירות ותפקידו המרכזי של המערער בביצוע העבירות. 4. ב"כ המערער, עו"ד עדי בראונר – שלימד סניגוריה על המערער לעניין העונש וטען כבקיא ורגיל, בטוב טעם ודעת – גורס כי בית המשפט המחוזי החמיר עם מרשו יתר על המידה, באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. הוא חוזר ומפנה לגזר הדין בעניין שותפו של המערער, חאדר, עליו נגזרו כזכור חמש שנות מאסר בפועל, וטוען כי אין להעניש את המערער על כך שבחר לנהל הוכחות. ב"כ המערער מטעים, כי העבירות שבהן הורשע חאדר הינן חמורות יותר, וכי מכל מקום, פער של 5 שנות מאסר בפועל בין השניים אינו סביר. כן הוא מוסיף, כי מסכת הראיות נגד חאדר הייתה ברורה יותר, והדברים עולים מההחלטה בעניין מעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, כך ב"כ המערער, אין לגזור גזירה כה שונה מבחירתו של המערער לשמוע ראיות ולנהל את משפטו, לעומת בחירתו של חאדר להגיע להסדר טיעון. ב"כ המערער חוזר על נסיבותיו האישיות של המערער, וכן מפנה הוא לגזרי דין חמורים פחות בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירות דומות. לעומתו טוענת ב"כ המשיבה, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד – שהיטיבה לטעון למדינה באופן ענייני ומשכנע – כי אין להתערב בעונש שנגזר על המערער. היא חוזרת על כך שמדובר בעבירות חמורות ומדגישה את נסיבותיהן, ביניהן העובדה כי אחת מהבחורות הייתה בת פחות משמונה עשרה. ב"כ המשיבה טוענת, כי המקרה של חאדר שונה מעניינו של המערער, בין היתר בשל קשיים ראייתיים שמקורם בחשיפת סוכנים וחסיונות, שאותם "חסך" לה חאדר, ולכן הסכימה לעונש קל יותר בעניינו. 5. שקלנו את טענות הצדדים, על רקע מכלול הנסיבות, ובאנו למסקנה כי אין בידינו להיעתר לערעור. דובר כבר רבות על החומרה היתירה שבביצוע עבירות כגון אלו שביצע המערער. עבירות אלה הינן חדשות יחסית בספר החוקים. הן הוספו בשנת 2000 במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 56), תש"ס-2000, משהפכה התופעה של סחר בבני אדם, בכמותה ובעוצמתה, ל"מכת מדינה" (ראו דברי יושב-ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, ד"כ תש"ס 9643, ישיבה מיום 10.7.2000). לדאבוננו, אנו נאלצים להתמודד עם תופעה שהייתה אופיינית לימים אפלים בהם סחרו בעבדים, תופעה ששבה ופשתה במקומותינו בשנים האחרונות. מעשים אלה חמורים ביותר. הם פוגעים בערכי היסוד: גופו של האדם, נפשו וכבודו. הם מנוגדים "לתשתית היסוד שאין מוצקת ממנה של קיום אנושי הגון, של אדם לאדם – אדם" (דברי חברי, השופט א' רובינשטיין, בימי כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, במאמרו "סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות – עד קצוי הבושה, עד שורשי החובה" קרית המשפט ב (תשס"ב) 15; ראו גם ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55, בעמ' 64, מפי המשנה לנשיא אור; ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 218, מפי המשנה לנשיא מ' חשין, בעמ' 240 וההפניות שם). שבנו ועיינו בעובדות כתב האישום המתוקן נגד חאדר, שעל פיהן הורשע, ובגזר הדין בעניינו, שהטיל עליו כאמור חמש שנות מאסר בפועל. אכן, גם מעשיו של חאדר חמורים הם (ובחלקם הגדול חופפים לעובדות האישום השני נגד המערער, שותפו). ואולם, מעבר לכך שהמערער הורשע בגין אישום נוסף (האישום הראשון), הרי שלהבדיל מהמערער, לחאדר אין הרשעה קודמת בעבירה מסוג זה שבו הורשע. בנוסף, הנימוקים שציינה המשיבה כשיקולים ששקלה לקולא, עת חתמה עם חאדר על הסדר טיעון – וביניהם הימנעות מחשיפת סוכנים וראיות חסויות – הינם שיקולים לגיטימיים, ובית המשפט אף הפנה אליהם בגזר דינו של חאדר. שיקולים אלה אינם נזקפים לזכות המערער. כמובן, אין מענישים נאשם הבוחר לנהל את משפטו. ברם, לא מן הנמנע כי רשויות התביעה יביאו בחשבון קשיים ראייתיים (כמו גם שיקולים לגיטימיים אחרים) בהגיעם להסדר טיעון מקל באופן יחסי עם נאשם, וכי בית המשפט יכבד הסדר מעין זה. אמנם עונש שהוטל במסגרת הסדר טיעון עם פלוני יכול להוות שיקול בענישת אלמוני, שהינו שותפו, או שהינו נאשם אחר בעבירות דומות. אך אין פירוש הדבר כי הסדר טיעון עם אותו פלוני יביא בהכרח להקלה בעונשו של אלמוני, שלא הגיע להסדר (השוו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, בעמ' 942, מפי המשנה לנשיא מצא והשופטים לוי וגרוניס). נסיבותיו האישיות של המערער הובאו בחשבון בגזירת דינו של המערער. באיזון נסיבות אלה אל מול חומרת העבירות שביצע, ובהתחשב במדיניות ההחמרה בענישה בעבירות אלו בפסיקתו של בית משפט זה, לא מצאנו כי בית משפט קמא הטיל על המערער עונש חריג בחומרתו. נהפוך הוא. סברנו כי העונש שהוטל עליו הולם את חומרת מעשיו. בנסיבות אלו, לא ראינו מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער. הערעור נדחה. ניתן היום, ל' בכסלו תשס"ז (21.12.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05038020_F01.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il