פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3799/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3799/11 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.4.2011 ב-תפ"ח 666/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צבן, מ' מזרחי, ר' כרמל תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשע"ב (9.11.2011) בשם המערער: עו"ד איתי להמן; עו"ד משה אלמליח בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערער הואשם בעקבות תלונה של אשתו בשורת עבירות של מעשי אונס, מעשי סדום, תקיפת בנם של בני הזוג שהיה בן חצי שנה, תקיפת המתלוננת, כליאת שווא, הדחה בחקירה ואיומים. לאחר שמיעת ראיות זוכה המערער מכל עבירות המין, תקיפת הקטין והפרת הוראה חוקית, אך הורשע בעבירות של תקיפה, איומים וכליאת שווא כלפי המתלוננת. 2. לאחר מתן הכרעת הדין התבקש בית המשפט לבטל את ההרשעה, בשל נזק כבד שהיא תגרום לעתידו של המערער. בית המשפט לא נעתר לבקשה זו, נימוקים שהועלו למען ביטול ההרשעה הובאו עם זאת בחשבון לענין העונש. בית המשפט הטיל על המערער שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי של שישה חודשים, פיצוי בסך 8,000 ש"ח למתלוננת, קנס בסך 3,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. את הקנס והפיצוי איפשר בית המשפט לשלם ב-10 תשלומים שווים. ביצוע עבודות השירות עוכב בהסכמת המדינה עד להכרעה בערעור. 3. הערעור שלפנינו מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. המערער מלין על הקביעות שבעובדה שקבע בית המשפט, על הרשעתו, על אי ביטול ההרשעה במסגרת גזר הדין, ועל העונש שהוטל. נקדים ונציין כי לאחר ששמענו טענת הצדדים, לא ראינו מקום להיעתר לחלקיו השונים של ערעור זה. 4. אשר לעובדות שנקבעו: פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין זהיר. אכן, הראיה המרכזית הן לגבי חלקי האישום מהם זוכה המערער והן לגבי חלקי האישום בהם הורשע, היא עדותה של המתלוננת. הטענה היא, בתמצית, כי כשם שבית המשפט לא ראה להרשיע באישומים מהם זוכה המערער על יסוד עדותה של המתלוננת, כך יש לזכותו ­­­­­­­­­­­­מהאישומים האחרים בהם הורשע על יסוד עדותה. טענה זו לא נוכל לקבל. המערער העלה לפני בית המשפט המחוזי את הטענה כי המתלוננת העלילה עליו עלילה בכדי לקדם עניין רכושי בתביעת הגירושין שמתבררת בפני בית הדין. טענה זו הוכחשה על ידי המתלוננת ועל ידי הוריה. בית המשפט לא היה מוכן להסכים לטענה שהמתלוננת העלילה על המערער בשל עניין רכושי. גם המחלוקת הכספית לא היתה מהותית – האם יש להשיב למתלוננת 60% ממחיר הדירה, כטענתה, או רק 50%, והמתלוננת לא הייתה מעלילה על בן זוגה תוך הסתכנות בפגיעה בשמה הטוב. עוד יצוין, כי את תביעת הגירושין הגיש המערער עצמו. בית המשפט דן בהרחבה בסוגיית מהימנותה של המתלוננת. בית המשפט קבע כי דברי המערערת מעוררים אמון, וראה את הטענות בדבר אי ההתאמות שנפלו בעדותה, כמוגזמות. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי במקרה זה אין די באמון שניתן לדבריה. על כן קבע בית המשפט כי קיים ספק סביר לגבי ביצוען של חלק מהעבירות שבכתב האישום. כך למשל, היה לבית המשפט ספק בשאלת מודעות המערער לאי הסכמתה של המתלוננת ליחסי מין. לגבי אחד מאירועי האונס, האונס באשדוד, שם הייתה מודעות לאי ההסכמה, נמנע בית המשפט מהרשעת המערער מטעמי זהירות, זאת בשל היות עדות המתלוננת עדות יחידה, אשר הרשעה לפיה מחייבת הנמקה, וכן בשל כבישת העדות. בית המשפט קבע כי הדין שונה לעניין העבירות בהן הורשע המערער. לגביהן, קיומה של עדות יחידה אינו מעורר קושי ולגביהן יש בחומר הראיות חיזוקים לעדות המתלוננת, חיזוקים שאינם נמצאים לגבי עבירת המין. בין החיזוקים מנה בית המשפט את עדויותיהם של עדים שונים על דברים שראו בזמן אמת (תריסים סגורים, בכי של המתלוננת וכיוצא באלה), וכן את עדותה של אמה של המתלוננת שהעידה על כך שהמערער צבט את בתה בארוחת ליל שבת. לא היתה גם מחלוקת שהמערער נעל את המתלוננת בדירה, המערער טען כי הוא נעל את המתלוננת בהסכמתה, כיוון שישנה בקומה השנייה, מכאן שהעובדה שהמערער כלא את המתלוננת לא היתה שנויה במחלוקת. בית המשפט דחה את הסבריו של המערער לגבי סיבת הכליאה ומצא שבמעשיו כלא את מתלוננת כליאת שווא. 5. זאת ועוד: מותר היה לבית המשפט לפצל את עדות המתלוננת ולהרשיע רק במקום שהיה זה בטוח לעשות כן. ודוק: בשום הקשר לא אמר בית המשפט כי המתלוננת איננה אמינה. הוא נקט מידת זהירות, ולא מצאנו כל פגם בהנמקותיו. 6. על כן לא ראינו יסוד להתערב בעובדות שנקבעו. 7. לא ראינו מקום להתערב בכך שבית המשפט לא ביטל את ההרשעה, אנו מוכנים לקבל כי הרשעה עשויה לפגוע באפשרויות של המערער לעסוק בתחומים שבכוונתו לעסוק בהם כדוגמת משפטים או חינוך. אנו ערים לכך שבני הזוג התגרשו ולמערער אין הרשעות. ואולם, בצדק קבע בית המשפט כי חומרת העבירות אינה עומדת ביחס בלתי סביר לנזק האפשרי, ואינה מותירה מקום לאי הרשעה (ראה לעניין זה: ע"פ 9150/80 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.07.2009) 8. לעניין גזר הדין: העונש עצמו אינו חמור כלל ועיקר והוא מביא בחשבון את כל השיקולים לקולא ובהם התנהגותו הנורמטיבית של המערער עד להעמדתו לדין, עבודתו החינוכית, השתתפותו בפעילויות גמילות חסדים והסדרת מערכת היחסים בין המערער למתלוננת. 9. סוף דבר: אנו דוחים את הערעור על כל חלקיו. ניתן היום, י"ז בחשוון, תשע"ב (14.11.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11037990_C03.docהג + עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il