משה זריהן נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 3798/07 בבית המשפט העליון רע"א 3798/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המבקש: משה זריהן נ ג ד המשיבה: עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש) בתיק ע"א 6184/05 מיום 20.3.07 תאריך הישיבה: י"ד באדר א' תשס"ח (20.2.08) בשם המבקש: עו"ד רפאל קיציס בשם המשיבה: עו"ד דינה דומיניץ פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש; פסק הדין מפי השופט רביד) בע"א 6184/05 מיום 19.3.07, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא פיינברג) בת"א 5227/01 מיום 9.3.05. בגדר פסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי לא נתקיימו במבקש, אסיר - תנאים להיותו דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 או "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן חוק זכויות הדייר), ועל כן עליו לפנות דירה בנוה יעקב בה הוא מחזיק לאחר מות אביו. ב. (1) בית המשפט המחוזי סיכם בפסק דינו את ההליכים הקודמים בתיק, הנמשכים מכבר, והרי תמציתם: בשנת 2000 נפטר אבי המבקש, דייר בדירה, לבית עולמו. משסירב המבקש לפנות את הדירה בטענת "דייר מוגן" או "דייר ממשיך", הוגשה נגדו על-ידי המשיבה תביעה לסילוק יד ופינוי. המבקש היה אסיר בין 1998 ל-2004 ומרצה גם כיום עונש מאסר, ועל פי נתוני המשיבה יגיע מועד שחרורו המינהלי ב-29.4.11, ושני שליש ממאסרו - ב-18.4.09. בהליך ראשון בבית משפט השלום (פסק דין מ-24.6.03) נתקבלה תביעת המשיבה לפינוי המבקש. נאמר כי המנוח דר בדירה מכוח שכירות חופשית ולא כדייר מוגן, וכן נדחתה טענת המבקש באשר להיותו דייר ממשיך. בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 28.10.03) את ערעור המבקש, במובן זה שהתיק הוחזר לבית משפט השלום כדי לאפשר למבקש להביא ראיותיו באשר לזכויותיו בדירה. בית משפט השלום המתין בהכרעתו כדי להמתין להחלטת הועדה העליונה במשרד השיכון בעתירת המבקש להכרה כדייר בדירה על סמך זכאותו; הבקשה נדחתה, ולבסוף הכריע בית משפט השלום (ביום 9.3.05), כי המבקש לא היה דייר מוגן וגם לא דייר ממשיך. (2) בערעור בבית המשפט המחוזי ויתר המבקש על טענת דייר מוגן, וטען רק לעניין היותו דייר ממשיך. בית המשפט, בפסק דין מפורט (מיום 19.3.07), סקר את ההיבטים השונים של חוק זכויות הדייר ואת הפסיקה הרלבנטית, תוך ניסיון להתחקות אחר פירושו של התנאי שבהגדרתו של "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק, קרי, לענייננו – ילדו של זכאי (והמנוח היה כזה) ש"התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי". בנידון זה סבר בית המשפט, כי יש ליתן למונח "התגורר" פירוש "דווקני ומצמצם, לאמור, על הטוען להיותו 'דייר ממשיך' להוכיח כי הינו קשור לדירה במירב הזיקות הפיזיות, בשים דגש על מגורים בפועל, עת לזיקותיו הנפשיות לדירה יינתן משקל פחות" (עמ' 13). עם זאת נאמר, כי ייתכנו נסיבות שבהן יש לראות בקרוב משפחה "דייר ממשיך" אף שאינו מתגורר בדירה, כגון חייל בשירות צבאי, או ילדו של זכאי השוהה במוסד גריאטרי. הוזכרה גם השפעתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והאמנות הבינלאומיות על פרשנות החוק. (3) אשר למקרה הקונקרטי, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח ממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט השלום על פי ראיות שונות, לא התגורר המבקש ברציפות בדירה שלוש שנים לפחות סמוך לפטירת המנוח, ובפירוש הדווקני שיש לפרש את המונח "התגורר", יש להעדיף את צרכיהם של מחוסרי דיור זכאים אחרים; אין למבקש להלין אלא על עצמו בכך שעבר עבירה פלילית, נשלח למאסר ועל כן לא נתקיים תנאי המגורים. עוד נאמר, כי אין המבקש מנוע מפניה לעתירה מינהלית כנגד החלטתה של הועדה העליונה של משרד השיכון. הבקשה וההליך בבית משפט זה ג. (1) בבקשה דנא נטען, כי היה על בית המשפט לבחון את זכאותו העצמאית של המבקש, שהמשיך כנאמר להתגורר בדירה בעת חופשותיו ממאסרו ולאחר ששוחרר. נטען, כי המערער קנה לעצמו זכאות עצמית מכוח מגוריו בדירה עם אביו חמש שנים קודם מאסרו, וזאת הגם שאביו לא דיווח על כך כי התבייש בו. ועוד נטען, כי אף כדייר ממשיך היתה למבקש זכאות, שכן היותו אסיר אינה שוללת את המשך זכאותו, בהיקש לנזקק לאשפוז פסיכיאטרי, לחולה כרוני, לימאי או לחייל. כשם שחייל, כך נטען, נעדר מן הדירה באופן ארעי ולמטרה מוגדרת, כך גם אסיר, שיש אינטרס ציבורי בשיקומו; בנסיבות דנן – כך הטענה – אסיר שהיעדרותו נכפתה עליו, אין לראות בכך היעדר מגורים השולל זכאותו, בפרט כאשר גם בזמן המאסר הוא עושה שימוש בדירה להניח מטלטליו ולחזור אליה לחופשות; נמתח היקש לדייר מוגן, שהיעדרו בגין מאסר אין בו כדי לשלול זכויותיו, על פי הפסיקה (ראו ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113). (2) בתשובת המדינה נטען, כי ייתכנו מקרים בהם יהא אסיר זכאי להכרה כדייר ממשיך, בנסיבות שבהן מדובר במאסר קצר, או באין ספק באשר למגורים עם הזכאי, או כשהמדובר בקטין, קשיש או בודד. אין זה המקרה דנא, כנטען. נמסר, כי בירושלים לבדה ישנם 240 אנשים או משפחות שהוכרו כזכאי דיור ציבורי, ובהם 25 בודדים, קשישים או בעלי בעיות רפואיות קשות, אך אין כל דירה פנויה; ולעומת זאת המבקש הוא אחד מעשרה אחים, בגירים וחלקם בעלי משפחות; אין לראות, כך נאמר, אפליה בהבחנה בין אסירים לחיילים, נוכח נסיבות ההיעדרות. נאמר, כי לאסירים משוחררים פתרונות דיור לפי נוהל מיוחד, בשיתוף הרשות לשיקום האסיר. צוין כי בכגון דא היו גם מקרי תרמית, והמבקש עצמו קיבל ב-2003-2002 סכום של כ-14,000 ₪ כסיוע לאסיר משוחרר שעה שטען כי גר בדירה אחרת באותן שנים. נטען גם, כי המבקש לא עירער על החלטת הועדה העליונה במשרד השיכון. ד. (1) התיק הועבר להרכב (החלטת השופטת ארבל מיום 22.11.07). (2) בדיון בפנינו ביום 20.2.08 נאמר כי למבקש פתרונות מטעם הרשות לשיקום האסיר, ואין הצדקה כי המבקש יחזיק בדירה. עם זאת הסכימה המשיבה - בעקבות טיעוני המבקש כי לא נשמעו ראיות באשר לזכאותו הבסיסית כדייר ממשיך – לצאת מן ההנחה שטרם פטירת אביו המנוח היה המבקש זכאי. (3) בהחלטה בתום הדיון נאמר: "המשיבה מסכימה כי השאלה שתידון היא האם לאור ההנחה המוסכמת של קיום זכאות המבקש לדיור בדירה ערב כניסתו למאסר, תיותר הדירה בחזקתו גם בתקופת מאסרו". ניתן למשיבה להשלים סיכומים תוך התיחסות לאלטרנטיבות לשיכון אסיר, וניתנה אפשרות למבקש לתשובה. ה. (1) בסיכומים משלימים מטעם המשיבה צוין, כי על פי הוראות שירות בתי הסוהר רשאי כל אסיר למסור כתובת בישראל שבה ישהה בעת חופשתו, וב-99% מן המקרים נמסרת כתובת כזאת, אך במקרים הבודדים ביותר בהם אין כתובת, לא יוכל האסיר לממש את היציאה לחופשות. במקרה דנא, מכל מקום, אין רלבנטיות לשאלת האלטרנטיבות לשיכון אסיר בחופשה, שכן בכל יציאותיו מסר המבקש כתובת במעלה אדומים ולא את כתובת הדירה דנא; כתובת זו במעלה אדומים מסר עם קליטתו בבית הסוהר ב-1998. (2) המבקש הגיב, כי בתי המשפט הקודמים ציינו שהמשיב רואה עצמו קשור לדירה נשוא ההתדיינות. הטעם, כך לטענת המבקש, שמסר את הכתובת במעלה אדומים היה, כי נדרש להיות בעת חופשתו במעצר בית בשעות הערב והלילה והיה זקוק לעָרֵב. המבקש הכחיש כי מסר את הכתובת במעלה אדומים כבר ב-1998. לשיטתו "הטיעון היסודי חוזר כפי שהיה מראשיתו – היעדר נוכחות פיזית מלאה של המבקש בדירה אינו רצוני ואינו לפי בחירת המבקש, אלא מדובר בנגזרת ישירה ממאסרו של המבקש ומההגבלות הקיימות לעת עתה על חופשותיו בכלא"; על כן אין להוסיף לענישה הפלילית "ענישה אזרחית"; זכויותיו מקורן קודם המאסר, ואין לראות במאסר נטישה. הכרעה ו. (1) לאחר העיון, אציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך לא להיעתר לערעור, כפי שיפורט. אכן, המדינה הסכימה – כאמור (ואודה כי מדרש פליאה בעיני מדוע, לאחר קביעות שני בתי המשפט הקודמים) - להנחה של קיום זכאות המבקש-המערער לדירה ערב כניסתו למאסר. נדרש אנכי לנושא בהנחה זו. השאלה היא איפוא מהי השפעת המאסר על הזכאות לדירה זו. לדידי יש לבחון לשם מענה את תכלית החוק ואת התמונה הרחבה. שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה "חתימת קבע" על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך. לכן, משלא התגורר פלוני בדירה, קמה השאלה אם רשאית המשיבה לבטל את חוזה השכירות. כשלעצמי סבורני, כי גם אם היה זכאי המשיב להיות דייר ממשיך, אין לראותו, בשעה שיושב הוא בבית האסורים לתקופה ממושכת, כמחזיק בדירה. ער אני לגישה שביטא בית משפט זה בפרשת דמתי נ' בוליוש, בה ציין השופט - כתארו אז - שמגר – כי המשיב, אסיר עולם, דייר מוגן "לא בשל רצונו ועקב החלטתו נעדר הוא מן המקום. ההעדר נכפה עליו עקב החלטתן של הרשויות השיפוטיות המוסמכות..." (עמ' 117). ואולם, שם היה המדובר ביחסי שכירות חוזיים פרטיים, ולא בדיור ציבורי, וההבדל משמעותי ומדבר בעדו. ועוד, אומר בכל לשון של הדגשה – לדידי לעניין זה לא הרי אסיר כהרי חייל בשירות חובה, כמו בפרשות ת"א (פ"ת) 3455/04 עמידר נ' נאון שי (לא פורסם) ות"א (חיפה) 2063/04 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הוחרג חייל חובה מדרישת המגורים בפועל. (2) אכן, לאסיר זכויות משלו כחלק מאוכלוסיה חלשה, ולשמן קיימת הרשות לשיקום האסיר. אך הוא המיט על עצמו ביודעין את אסירותו, שלא כחייל הנדרש לשרת את המדינה על פי חוק, והיעדרותו ממקומו אינה על פי בחירתו. המבקש-המערער בחר בחיי פשע – ואין סיבה שבעולם שבשעה שהוא מצוי בכלא תעמוד הדירה הריקה, שמאות ממתינים לה בדיור הציבורי, כדי שיוכל להימצא בה בחופשות. לעניין זה ציין סגן הנשיא פיינברג בת"א (י-ם) 13553/01 עמידר נ' עמר (לא פורסם) כי עם חקיקתו של חוק זכויות הדייר יחול הנאמר בע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סינגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (להלן פרשת עמותת סינגור קהילתי), כפי שיבואר להלן. את השימוש בדירות הדיור הציבורי יש למקסם לרווחת הכלל. אכן, אומרת המשיבה כי במקרה של מאסר קצר תימשך החזקה בדירה. אינני מציע לקבוע כאן ועתה מסמרות באשר למשך המאסר, אך ברי כי מאסר שנים ארוכות מסוג זה שנדון לו המבקש-המערער אינו יכול להצדיק חזקה מתמדת בדירת דיור ציבורי; זאת, אף אם אין משוים אותו לרע"א 2457/04 עזבון חייט ז"ל נ' דיק (לא פורסם). (3) מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו (ראו גם עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר (לא פורסם) (השופט פוגלמן) (להלן עניין כהן)). חוק זכויות הדייר ז. (1) בשנים תשנ"ח-תשנ"ט התקבלו בסמיכות זה לזה (יולי ואוקטובר 1998) שני חוקים הנוגעים לדיור הציבורי, חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי וחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998. חוק אחרון זה טרם נכנס לתוקפו (ראו ההשתלשלות בעע"מ בעניין כהן). חוק זכויות הדייר הוצע כדי לקבוע את חובות החברות לדיור ציבורי כלפי הדיירים, ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור ציבורי, תשנ"ח-1998, הצעות חוק תשנ"ח, 306). בהצעת החוק נאמר "נפטר זכאי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, החברה לדיור ציבורי תחתום עמו על חוזה שכירות. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, כל עוד אין בבעלותו דירה או מקרקעין אחרים"(סעיף 3). בחוק כפי שנתקבל הוגדר (סעיף 1) "דייר ממשיך", בין השאר (לענייננו) כילדו של זכאי ובלבד ש"התגורר" עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי. החוק האחר עניינו זכאות רכישה (לרבות לדייר ממשיך), אך הוא אינו נוגע לעת הזאת לענייננו. (2) מטרת חוק זכויות הדייר היתה - כאמור - "לקבוע את חובות החברה לדיור ציבורי כלפי הדיירים ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך" (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור ציבורי הנזכרת מעלה - ההדגשה הוספה). החוק אינו עוסק בקביעת הזכאים לדיור ציבורי, או בַמקרים בהם תישלל הזכאות - עניינו בעיקר בחשש שהחברות המשכנות יבקשו להתנער ממחויבויותיהן, חשש שנדמה שהיה עשוי "להחריף על רקע החלטת הממשלה להפריט את ניהול החברות לדיור הציבורי" (שם). ואכן, עיון בחוק (ובתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשס"א - 2000 שהוצאו מכוחו) מעלה שעיקר עניינו בקביעת חובות החברות המשכנות כלפי הדיירים. (3) החוק מגדיר (סעיף 1) "'זכאי' - מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". ברי כי מדובר באדם שהתגורר בדירה ציבורית כדין - על פי חוזה תקף. החוק, כאמור, אינו מתייחס לשאלת תוכן החוזה, לרבות לסוגיית הפסקתו. ויודגש - בכפוף להוראות החוק (עליהן ניתן להתנות לטובת השוכר בלבד - סעיף 5) מערכת היחסים בין הדייר והחברה היא מערכת יחסים חוזית, הן בשנות המגורים הראשונות, והן לאחר הפיכתו ל"זכאי" כהגדרתו בחוק. ככזאת, ניתן להפסיקה בהתאם לעילות השולטות על התקשרויות של רשויות ציבוריות (ובכפוף להגבלות הבודדות הקיימות בחוק - כגון לגבי "דייר ממשיך"). כך ניתח את הדברים בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית הדין לחוזים אחידים: "גם 'זכאי' אשר מוגדר בחוק כמי שמתגורר בדירה ציבורית משך תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו או בעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים, איננו זכאי על פי הוראות החוק לשכירת דירה ציבורית, גם לא להמשיך בשכירת הדירה הציבורית אשר הועמדה לרשותו. זכאי כזה ודאי איננו זכאי להמשיך ולהחזיק דווקא בדירה השכורה שבה הוא מתגורר, תוך מניעתה של עמידר, למשל, להעבירו לדירה ציבורית אחרת, מקום שחל שינוי בנסיבות המצדיקות העברה כזאת. (למשל ירידה במספר הנפשות המתגוררות בבית וכדו')" פרשת עמותת סינגור קהילתי (פסקה 15). השאלה הניצבת לפנינו היא איפוא מתי זכאית החברה המשכנת להפסיק את התקשרותה עם דייר זכאי. סוגיה דומה נדונה, אם כי לא הוכרעה, בפרשת מנדה (רע"א 1784/98 עמידר נ' מנדה, פ"ד נג(4) 315). באותה פרשה התגלה, בין היתר, כי הדיירים רכשו נכס מקרקעין נוסף - וכך סיכם הנשיא ברק (עמ' 336-335): "כפי שציינתי, למשכיר (עמידר) הכוח לסיים את חוזה השכירות, תוך מתן הודעה סבירה. כוח זה יש להפעיל בתום לב (סעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). כך לעניין כל משכיר. כך לעניין עמידר, שבצד הדינים הכלליים בעניין תום לב ובמסגרתם פועלת על פי כללים וקריטריונים הראויות לגוף ציבורי. השאלה שלפנינו הינה אם הפעילה עמידר את כוח הסיום הנתון לה על פי אמות המידה (הציבוריות) הראויות בעניין זה. שאלת הקריטריונים (הקיימים או הראויים) עלתה בערכאות הקודמות, בלא שבא לה זכר בכתבי הטענות. בשל כך לא הונחה בפנינו כל תשתית עובדתית באשר לאמות מידה אלה. בנסיבות אלה הנני סבור כי יש מקום להחזיר העניין לבית משפט השלום, על מנת שניתן יהיה להניח בפניו תשתית עובדתית באשר לאופן פעולתה של עמידר". שאלה דומה התעוררה גם במקרה של דיירת ששהתה בבית אבות תקופה ארוכה, ועלתה לדיון הפסקת חוזה לשכירות דירה בדיור ציבורי. כבמקרה שלפנינו, במשך שנות מגורי הדיירת בבית האבות עמדה הדירה ריקה - והיא שימשה אך לאחסון מיטלטליה של הדיירת. כך נפסק מפי השופטת נאור: "בית משפט זה קבע (ברוב דעות מפי הנשיא א' ברק בהסכמת המשנה לנשיא ש' לוין) כי למשכיר (עמידר) הכוח לסיים את יחסי השכירות תוך מתן הודעה סבירה. כוח זה יש להפעיל בתום לב ועל פי כללים וקריטריונים הראויים לגוף ציבורי. הדיון באותה פרשה הוחזר לבית משפט השלום כיוון שלא הונחה תשתית עובדתית בשאלת הקריטריונים הקיימים או הראויים. וכך בענייננו: דעתי, אותה אפרט היא, כי המשיבה אינה זכאית לרכוש את הדירה. ואולם, אין פירוש הדברים שלעמידר עומדת זכות לפנות את המשיבה (או ליתר דיוק את מטלטליה) בלא צו... השאלה אם יש לעמידר זכות לפינוי של דייר המתגורר תקופה ארוכה בבית אבות מצריכה בירור נפרד. במסגרת בירור כזה יש לבחון... מה הם הקריטריונים הקיימים או הראויים לפינוי דייר בדיור הציבורי, השוהה תקופה ארוכה בבית אבות. בירור כזה - לא התקיים, ולא צריך היה להתקיים, במסגרת עתירתה של המשיבה. על כן, לפחות עד שיקויים דיון כאמור, הנחת המוצא של המערערת (ושל עמידר התומכת בטענותיה) לפיה אם ייקבע שהמשיבה אינה זכאית לרכוש את הדירה, לא תעמוד הדירה, לעת הזו, בשממונה, וניתן יהיה לאכלס בה לאלתר דייר אחר הזקוק לדיור ציבורי - איננה מקובלת עלי" (עע"מ 7582/03 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481, 484). הדברים מדברים בעדם. מקרים נקודתיים של הפסקת חוזים נדונו בפני הערכאות הדיוניות - ובפרט במקרים של שינוי נסיבות סוציאליות, הפרת חוזה או רכישת דירה נוספת (ראו ע"א (חיפה) 1878/05 סימן טוב נ' עמידר בע"מ (לא פורסם); א' (ירושלים) 1211/02 עמידר נ' מורדוב (לא פורסם); א' (אשדוד) 1848/00 עמיגור נ' כהן (לא פורסם); א' (תל אביב) 68609/98 עמיגור נ' ששה (לא פורסם)). (4) אזכיר כי בפרשת עמותת סינגור קהילתי שהוזכרה מעלה נטען כנגד סעיף 4(ב) לחוזה השכירות של עמידר, לפיו הפסיק השוכר "להתגורר במושכר בקביעות במשך למעלה מ- 60 יום, תהיה המשכירה רשאית להודיע על ביטול ההסכם". הוטעם כי יש לסייג תנייה זו - ולהתחשב בסיבת אי המגורים. מנגד טענה עמידר (על דעת היועץ המשפטי לממשלה), כי די בסייג הקבוע בסעיף 4(ג) שעניינו אי מגורים בגין "היעדרות צפויה מסיבות מוצדקות כגון: קבלת טיפול רפואי, לתקופה של עד שלושה חודשים". בעניין זה קיבל בית הדין את עמדת עמידר: "אין בידינו לקבל טענת הקיפוח של המבקשת. כפי שנאמר לעיל, אי מימוש הזכות להתגורר בדירה שומט את הבסיס תחת עצם הענקת זכות השכירות על ידי המדינה. בנסיבות אלה, אנו סבורים שזכות הביטול של החוזה המוענקת לעמידר על-פי סעיף זה אינה מקפחת. ככל שנדרש לסייג זכות זו כדי למנוע הפעלתה בנסיבות שבהן לא ראוי לבטל את החוזה, אנו סבורים שסעיף 4(ג) קובע בעניין זה סייגים ראויים" (פסקה 36). (5) העיקרון המנחה העומד ביסוד דברים אלה מקובל אף עלי (אם כי יישאר בצריך עיון דינה של היעדרות צפויה מסיבות מוצדקות העולה על שלושה חודשים - כגון טיפול רפואי ממושך שסופו צפוי). הפסקת הזכאות דנא ח. (1) בענייננו, הסכימה המשיבה להנחה שהמבקש-המערער רכש זכאות עצמאית בטרם מאסרו. קרי, כי התקיימה מערכת יחסים חוזית מסוג זה או אחר בינו לבין המשיבה. השאלה המעשית בה יש להכריע היא, האם כדין מבקשת המשיבה (בתביעות שהגישה) לבטל הסכמיות זו. סבורני כי בנסיבות אין ספק שהסכמיות זו, יהא לבושה אשר יהא, חדלה להתקיים. ראשית, המבקש-המערער לא ראה את הדירה כמקום מגוריו הקבוע. בכניסתו לכלא ב-2005 מסר כתובת במעלה אדומים (ראו מכתב גנ"מ י' מקדש מפקד בית סוהר אש"ל מ-2.3.08). הסברו כי בחופשות היה זקוק לערב הגר שם אינו תקף לגבי מועד כניסתו למאסר, וזאת גם אם לא נידרש לכך שכטענת המשיבה מסר כתובת זו עוד ב-1998. שנית, ב-2003-2002, התקופה בה עמד לפני שחרור ממאסרו הקודם, קיבל כאמור – כפי שמוסרת באת כוח המשיב בתגובתה לבקשת רשות הערעור – מענק של 14,000 ₪ כהשתתפות בשכירות דירה לפי נוהל ששרר אז, תוך שהוא מוסר כתובת פלונית של דירה אחרת ששכר, בירושלים, והצהיר כי התגורר בה במשך שנה ועוד מחצית השנה; זאת - בתקופה בה טען לדיירות כדייר ממשיך בדירה נשוא המחלוקת דהאידנא והחזיק בה לשיטתו. דבר זה זועק, כשברכוש ציבור עסקינן. המבקש-המערער לא נדרש בבקשתו ובתגובתו כל עיקר לעניין זה ולא נתן כל הסבר; אין בית המשפט יכול לאטום עיניו ואוזניו לכך מעשה שוטה שבעולם. (2) בעיני כשלעצמי, אין פגם ב"שורה התחתונה" שאליה הגיעו בתי המשפט הקודמים. אמנם שקלתי אם יש מקום להחזיר את התיק לבירור נוסף בבית משפט השלום, בשאלה של ביטול ההסכמיות כתוצאה מנטישה. ואולם, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לכך. קבלת הסיוע על-ידי המבקש-המערער מן המדינה בעבור דירה אחרת לשנה וחצי בתקופה הרלבנטית מעידה כמאה עדים, ואין צורך להכביר התדיינויות סרק. שוב, חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא חוק סוציאלי, ויש ליתן את הדעת לצדק החלוקתי הנוגע למוחילים לדיור ציבורי, ולפנות מקום למימוש זכויותיהם. (3) אכן, למבקש-המערער זכויות כמו לכל אסיר. משרד הבינוי והרשות לשיקום האסיר מפעילים יחדיו, כעולה מתגובת המדינה, נוהל "כללים ואופן טיפול באסירים משוחררים". נוהל זה מאפשר לאסיר יחיד או בן משפחה, שהוא "חסר דירה" לפי הנוהל, להגיש טרם שחרורו בקשה לסיוע מיוחד. חזקה על הרשויות שהמבקש-המערער יפנה אליהן כי יטפלו בעניינו בבוא העת כבכל אסיר משתחרר אחר, על פי מצבו וזכויותיו. (4) בשולי הדברים אעיר, כי המשיבה ציינה שתשעים ותשעה אחוזים מן האסירים המקבלים חופשה יוצאים לכתובות שמסרו, ורק במקרים נדירים שבהם אין אסירים יכולים למסור כתובת, אין הם יוצאים לחופשה. דומה כי דווקא חסר הבית, החלש שבחלשים, ראוי שיימצא לו הסדר, שאולי תתן עליו את הדעת גם הרשות לשיקום האסיר, כדי שיוכל אף הוא לצאת לחופשות, ויחד עם זאת תימנע הסכנה להימלטותו. ט. כאמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, כיון שהמבקש-המערער אסיר, אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: בנסיבות המקרה הזה, כמפורט בפסקה ח' של חברי, השופט א' רובינשטיין, מצטרף אני לדעתו כי אין להיעתר לערעור. כיוון שכך, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה העקרונית בדבר זכאותו של אסיר, המרצה עונש מאסר לתקופה ארוכה, לראות בדיור הציבורי שעמד לרשותו קודם למאסר – את ביתו. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: דעתי כדעת המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין. נראה לי כי אכן ראוי להשאיר בשלב זה בצריך עיון את תחולתה של ההלכה בע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113 על מקרה כמו זה שלפנינו. ש ו פ ט התוצאה היא כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ז' באייר תשס"ח (12.5.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07037980_T10.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il